פירוש המכבי - דברים

דברים פרק כח

פרק כח

קבלת עול מלכות

(א) והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלקיך, לשמוֹר לעשות את כל מצווֹתיו אשר אנכי מצוך היום. שוב מוצאים אנו את ההדגשה על איך לקיים את המצוות: ראשית כל "אם שמוע תשמע בקול ה'", פעמיים "שמע", שתקבל עליך את עול מלכותו של הקב"ה - שבלי זה אין המצוות כלום, ורק אח"כ תשמור לעשות את המצוות. ונראה שכאשר כתוב פעמיים "שמוע תשמעו", מדובר בקבלת עול הענין, כמו ב"והיה אם שמוֹעַ תשמעו" (לעיל יא:יג), שהמשנה בברכות (ב:ב) קוראת לו "קבלת עול מצוות".

אמונה; תורה; שובו אלי ואשובה אליכם; תלמיד חכם; מושגים

והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלקיך. בשאלה למה הכפילות "שמוע" "תשמע", אומר המדרש (דברים רבה ז:ג): "אמר הקב"ה: אם שמעת למצוותי, אף אני שומע תפלתך". עוד אומר המדרש (שם ז:ד): "'לשמור לעשות את כל מצוותיו' - א"ר שמעון בן חלפתא: כל מי שלמד דברי תורה ואינו מקיים, עונשו חמור ממי שלא למד כל עיקר... מנין? שנאמר (ישעיהו כו:י): 'יֻחַן רָשָע, בַל לָמַד צדק'. אבל אם למד ולא קיים, אינו נחנן, הֱוֵי: 'לשמור לעשות את כל מצוותיו".

ידעתי את ה'; קבלת המצוות כציווי ה'; בית כנסת ובית מדרש

והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלקיך. אומר המדרש (שם ז:ב): "זה שאמר הכתוב (משלי ח:לד): 'אשרי אדם שוֹמע לי'... אמר הקב"ה: אשריו לאדם בשעה ששמועותיו 'לי'". כלומר, אשרי אדם וכמה טוב לו כאשר המצוות שהוא מקיים ושומע להן, הן על הבסיס של "לי", שהוא עושה אותן לשמי, מפני שאדם המקבל עליו את המצוות מתוך עול מלכות שמים, מתקדש ושובר את הגאוה ומתעלה, ואילו אם הוא עושה אותן מאיזה שהוא מניע אישי, הוא הפסיד את עיקר המטרה. וממשיך המדרש (שם): "'לשקוֹד על דלתוֹתַי יום יום, לשמוֹר מזוזוֹת פְתָחָי'... לא תהא זז מבתי כנסיות ומבתי מדרשות. אמר הקב"ה: אם תעשה כן, דע שאתה מקבל פני השכינה". שאדם שממלא את חייו ואת זמנו בקדושה ובמקום קדושה, מתקדש בעצמו ועולה למעלה לקבל פני השכינה.

עם ישראל; השגחת ה'; שכר ועונש לאומי; ידעתי

ונתנך ה' אלקיך עליון על כל גויי הארץ. נ"ל שהעליונות כאן היא עליונות גשמית, כלומר, שישראל ינצחו במלחמות עם הגוים, ויֵשבו בשלום בארצם, ויהיה פחדם על הגוים, שהרי כל הפרשה מדברת על הברכות הגשמיות, שהן תהיינה השכר על קיום המצוות. אבל העליונות הרוחנית של ישראל כבר הובטחה להם בעיקרה, כאשר הקב"ה בחר בהם לעם במעמד הר סיני, לאחר שהסכימו לקבל את התורה. ואין ספק שקיום המצוות מוסיף לכל פרט בעם קדושה ועליונות, אבל עצם קדושת העם ועליונותו כבר ניתנו לו כאשר הוא נהיה לעם והסכים לשמור את התורה ולהיות העם הנבחר ועם ה'. והרי בצד של "והיה אם לא תשמע" בודאי לא כתוב שאז לא נהיה עם סגולה ועליון מבחינה רוחנית.

עם ישראל - הבדלה ועליונות

 ...ונתנך ה' אלקיך עליון על כל גויי הארץ. אומר המדרש (דברים רבה ז:ג): "זה שאמר הכתוב (שיר השירים א:ג): 'לריח שמניך טובים'... מה השמן הזה אין יכול להתערב במשקין אחרים, אף ישראל אין יכולין להתערב באומות העולם. מנין? שנאמר (ויקרא כ:כו): 'ואבדִל אתכם מן העמים להיות לי'. דבר אחר: מה השמן הזה, אפילו אתה נותן אותו בכמה משקין, הוא נעשה עליון על כולם, כך הן ישראל עליונים על כל אומות העולם...".

השגחה פרטית; אמונה

(א-ב) ...ונתנך ה' אלקיך עליון על כל גויי הארץ. ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגֻך, כי תשמע בקול ה' אלקיך. שני הפסוקים קשורים יחד. ההבטחה של עליונות היא עליונות גשמית (כמו שכתבתי), והיא ענין כולל, ופסוק ב מפרש איזו עליונות - "ובאו עליך כל הברכות האלה", כלומר, הבאות בפסוקים שאח"כ: "ברוך אתה בעיר... ברוך פרי בטנך" וכו', וכל גשמיות זו תבוא רק אם "תשמע בקול ה' אלקיך".

(ב) והשיגֻך. פירשו אבן עזרא ורבינו בחיי וספורנו, שאע"פ שלא תרדוף ותשתדל להשיג את הברכה, היא תבוא בעצמה - אם "תשמע בקול ה' אלקיך". כלומר, שכל הבעיות של החיים - של החברה, הכלכלה, והמדיניות - תבוֹאנה בעצמן על פתרונן, ותשיג הצלחה בכולן. וגם במלחמות, אפילו כאשר אתה תתכוון רק להגן על עצמך, יבואו נצחונות עצומים שלא ציפית להם. אך אין ספק שהיהודי צריך להשתדל בעצמו לכל הפחות במעט, ונ"ל שלזה רמז הספורנו כאשר כתב: "וזה כשתהיה תורתך קבע ומלאכתך עראי".

(ג) ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה. לא יהיה עימות בין יושבי הערים ליושבי הכפרים, כי לשניהם יהיה שפע.

(ד) ברוך פרי בטנך... כתב רבינו בחיי: "הקדים כאן בברכות ברכת הגוף לברכת המזון [פירות הארץ]... אבל בקללות הקדים 'טנאך' ואח"כ 'פרי בטנך', ללמדך שייענש תחלה בממונו, ואם יחזור בו מוטב, ואם לאו, ייענש בגופו. וכן אמרו במדרש (ויקרא רבה יז:ד): 'אין בעל הרחמים נפרע מן הנפשות תחלה'".

שכר ועונש לאומי; א"י

(ז) יתן ה' את אוֹיביך הקמים עליך נִגפים לפניך... גם זאת ברכה של גשמיות. וזו הוכחה נוספת שהברכה בפסוק א: "ונתנך ה' עליון על כל גויי הארץ", אינה מדברת על עליונות רוחנית, שהרי זאת כבר ניתנה לעם ישראל ברגע שקיבלו עליהם לקיים את התורה ולהיות עם ה', אלא כל הברכות האלו שניתנות על תנאי של שמירת התורה הן ברכות של גשמיות, והעליונות של פסוק א היא עליונות פיזית ונצחון על הגוים. וכתב אבן עזרא: "ואחר שאמר שתהיה עליון על כל הגוים, אמר כי אם יקשרו אויביך [למרוד בך אחרי שכבשת אותם], על כן אמר 'הקמים עליך'".

אמונה

(ח) יְצַו ה' אִתך את הברכה באסמיך ובכל משלח ידֶך. כתב בעל הטורים: "'באסמיך' בגימטריה זהו 'סמוי' [והמלה "באסמיך" גם באה מאותו שורש כמו "סמוי"], שאין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין (ב"מ מב.)". והכוונה היא ללמדנו שלפעמים הקב"ה עושה דברים שנראים לנו כרעים, אבל באמת יש בתוכם ברכה, והקב"ה הוא בעל עמקות העצה (עיין סוטה יא.), ויש להאמין ולבטוח בו.

באסמיך. באוצרות שלך, שלא רק שיהיו הסלים מלאים כמו שאמר בפסוק ה, שבזה אתה רק מובטח בברכה של יום ביומו, אלא יהיו לך גם אוצרות מלאים, כך שלא תדאג למחר.

ובֵרַכך בארץ אשר ה' אלקיך נוֹתן לך. שהרי אם עם אינו יושב בארצו, אין לו כלום, כי כל מה שיש לו, יינטל ממנו למחרת ע"י בעלי הארץ. ולכן הברכה העיקרית היא שכל מה שתקבל, תקבל בארצך. ורעיון זה קשור לפסוק שבא מיד לאחריו, שכתוב בו:

(ט) יקימך ה' לו לעם קדוש כאשר נשבע לך, כי תשמוֹר את מצווֹת ה' אלקיך והלכת בדרכיו. אין הכוונה שתהיה לו לעם קדוש אם תשמור את המצוות, ואם לא תשמור, לא תהיה לו לעם קדוש - שהרי עם ישראל נבחר להיות עם קדוש מהרגע שנכנס לברית עולמים עם הקב"ה בסיני. אלא הפסוק ממשיך כאן לדבר על הברכות הגשמיות, בהקשר לפסוק הקודם, ואומר: ה' יקימך - "יעמידך" (אבן עזרא) - שלא תפול, אלא תקום (כמו שנאמר [לעיל כז:כו]: "ארור אשר לא יקים"), ותהיה חזק ועצמאי בארץ אשר נתן לך, ששם תוכל לחיות בשלום ובשלוה כעם קדוש, כמו שנשבע לך שתחיה בשלוה בארצך אם תשמור את המצוות. וחוץ מזה, מלבד הקדושה והעליונות הרוחנית הטבעית, הרי כאשר ישראל שומר את המצוות, הוא מתקדש עוד יותר ויותר, ומתעלה בהתמדה. ועוד, שאי אפשר לבנות חברה קדושה אא"כ ישראל בארצו. וגם את זה אומר כאן הקב"ה: אם תשמרו את המצוות, תתקדשו ותהיו יותר ויותר עם קדוש המקים חברה קדושה בארץ.

מושגים

 ...כי תשמר את מצות ה' אלקיך והלכת בדרכיו. שוב יש כאן הלימוד, שיש מושגים ורעיונות - "דרכיו" - שהם המסגרת למצוות הפרטיות, ובלי להבין את הדרכים, המושגים, האדם לא יבין את שלמות המצוה הפרטית ואת כוונתה. ובדרך כלל התורה מקדימה "דרכיו" ל"מצוותיו", אבל כאן הפכה התורה את הסדר, ללמד שאע"פ שחייב אדם להבין את ה"דרכים" ואת המושגים, אל יבטל את המצוות הפרטיות עד שיבין את המושגים, שאדרבה, לפעמים ע"י עשיית המצוות וע"י העמקת המחשבה בהן, האדם בא להבנת המושגים.

מושגים

 ...והלכת בדרכיו. כתב החינוך (מצוה תרח): "שנצטוינו לעשות כל מעשינו בדרך היושר והטוב בכל כוחנו, ולהטות כל דברינו אשר בינינו ובין זולתנו על דרך החסד והרחמים, כאשר ידענו מתורתנו שזהו דרך ה' וזה חפצו מבריותיו, למען יזכו לטוּבו, כי חפץ חסד הוא. ועל זה נאמר 'והלכת בדרכיו'; ונכפלה המצוה עוד במקום אחר, שנאמר: 'ללכת בכל דרכיו' (לעיל י:יב), ואמרו ז"ל (שבת קלג:) בפירוש זאת המצוה: מה הקב"ה נקרא 'רחום', אף אתה הֱיֵה רחום; מה הקב"ה נקרא 'חנון'... מה הקב"ה נקרא 'צדיק'... מה הוא נקרא 'קדוש'...". כי בכל אלה כובש האדם את יצרו, ומתעלה ומגיע להוד ולתפארת של קדושה, שהיא תכלית החיים.

(י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויָראו ממך. זה קשור לאמור בפסוק הקודם. עמי הארץ יראו שני דברים: א) שהחברה שיצרת והאומה שבנית היא אומה וחברה קדושה, ב) שה' מצליח את דרכיך בגשמיות, וידעו שאתם עם קדוש וששם ה' נקרא עליך. וכתב הרמב"ן (ט): "יקרא 'שבועה', הברית אשר כרת עמהם בהר סיני על כל הדברים האלו, כי שם נאמר (שמות יט:ו): 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש'. או שהברית אשר כרת עם אברהם 'להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך' (בראשית יז:ז) יכלול זה...". הרמב"ן מדבר על חלות הברית שהיתה בתחילה, ומהרגע ההוא חלה הברית, ברית עולם, ונחתמה קדושה ועליונות רוחנית על עם ישראל. ובנוסף הובטחו ברכות, במיוחד א"י, והברכות הותנו בשמירת המצוות.

קידוש ישראל תלוי בקידוש השם

וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך - ויָראו ממך. כאשר יראו הגוים שבכל מעשיך ומלחמותיך אתה מצליח, יֵדעו שה' הוא בעזרך ושאתה עַמו. ובכך יאמינו גם בה', וגם ייראו מלפגוע בך, מפני שאתה עמו. ובכן, נצחון ישראל הוא נצחון הקב"ה, וקדושתם היא קדושתו.

א"י; הגלות קללה

(יא) והותִרך ה' לטובה בפרי בטנך... על האדמה אשר נשבע ה' לאבוֹתיך לתת לך. הקב"ה יתן את הברכה של שפע ועושר כדבר קבוע ונצחי, שלא יחלוף אחר זמן מה. וזה פירוש "והותירך" - שהוא ישאיר אותך בעושר הזה. וזה דוקא באדמתך, כי לעולם לא יתכן שיבוא שלום ושלוה ועושר לישראל בגלות. וגם אם תהיה תקופה כזאת, ואפילו תימשך לאורך זמן, סופה ליבטל, מפני שהגלות היא קללה ובית קברות. עוד יש לפרש, שה' ישאיר אותך בשפע אפילו כאשר שאר העולם בצרה. כך פירש אבן עזרא: "אם תהיה רעה בארץ [בעולם]... אתה תיוותר לטובה".

אמונה; אין צורך לסמוך על גוי

(יב) יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים, לתת מטר ארצך בעתו ולברך את כל מעשה ידך, והִלוִית גוים רבים ואתה לא תִלוה. מהברכה הזאת ומכל הברכות יוצא לנו הכלל הגדול, שאם אך נלך בדרך ה', כל חיינו הגשמיים יהיו טובים, ונצליח בכל דרכינו, ואין צורך לסמוך על הגוי וללכת אליו לעזרה.

ידעתי את ה'; עונש הגוים; גאוה; הגאולה; גלות

יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים... אומר המדרש (דברים רבה ז:ו): "א"ר יונתן: שלושה מפתחות בידו של הקב"ה ואין בריה שולטת עליהן, [אפילו] לא מלאך ולא שרף [מפני שהם מפתחות החיים], ואלו הן: מפתח של תחיית המתים; ומפתח של עַקרות; ומפתח של גשמים". פירוש - שהאדם אינו יכול ליצור חיים או להביא חיים למתים, אלא את זה יכול רק הקב"ה לעשות. ומשום כך נאמר (בראשית ג:כב): "...ועתה, פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים, ואכל וחי לעוֹלם". הגאוה שמגיעה לאדם כאשר הוא מתקדם במדע, ומגלה דברים נפלאים, ובונה את מגדל הבבל שלו, ורוצה להגיע לשמים ולהיות אלקים, ובכך כופר בה' כיון שהוא רואה את גדולת האדם כבלתי מוגבלת - גאוה זו מביאה את חרון אף ה'. ובכן, קץ העולם כפי שאנו מכירים אותו, וגילוי השכינה, יבואו כאשר הקב"ה יראה שהאדם מתקרב למפתחות החיים. ואז ילַמֵד את הגוים לקח נורא, שואה עולמית שתבוא דוקא מתוך התקדמותם, ואז יישארו בחוסר כל, ו"ידעו את ה'" כאשר תבוא הגאולה הסופית.

עם ישראל - הטובות שבעולם דוקא בזכותם

יפתח ה' לך את אוצרו... אומר המדרש (שם ז:ז): "רבנן אמרי: אמר הקב"ה לישראל: בָנַי, כל הטובות שבאות בעולם, בזכותכם הן באות. כיצד? הטל אינו יורד אלא בזכותכם... (בראשית כז:כח): 'ויתן לך'... המטר אינו יורד אלא בזכותכם [כפי שנאמר כאן "לך"]... אף השלום אינו בא לעולם אלא בזכותכם (במדבר ו:כו): 'וישם לך שלום...'".

בטחון; ידעתי

(יג) ונתנך ה' לראש ולא לזנב. זה קשור לפסוק הקודם "והלוית גוים רבים ואתה לא תלוה", כלומר, לא רק שלא תפול בידם, אלא שגם לא תיכלם ולא תהיה לך בושה ע"י שתצטרך להם. לא תהיה כזנב של כלב, שכאשר הוא מבקש אוכל מבעליו, הוא מנענע את זנבו כאות של תחנונים, אלא אתם תהיו הראש. והרמב"ן כתב: "יתכן שיהיה לראש על העמים רבים, וזנב לעם אחד נכבד ממנו". כלומר, אפשר שביחס לעמים הקטנים יהיה גדול מהם, אבל בכל זאת הוא יצטרך ללכת לעם גדול כדי לקבל טובות; אבל אצל עם ישראל לא יהיה כך, אלא הוא יהיה הראש לכל העמים.

והיית רק למעלה ולא תהיה למטה. זה פירוש יותר מורחב של ההבטחה של פסוק א: "ונתנך ה' אלקיך עליון על כל גויי הארץ". וזו ראייה שמדובר בכל הפרשה הזאת בעליונות גשמית, שרק היא תלויה בתנאי של "אם שמוע תשמע", אבל העליונות הרוחנית והקדושה הטבעית שניתנו לישראל בסיני נשארות לעולם בנשמתם. משל למה הדבר דומה? לכהן, שהוא בעצם מהותו וטבעו קדוש, ואסור לו להיטמא למת או לשאר דברים, ואם יחלל את קדושתו וייטמא - הרי זאת עבירה גדולה, אבל אין זה לוקח ממנו את עצם קדושתו, והוא נשאר קדוש. וכך גם בעם ישראל. והרמב"ן כתב: "והנכון, שיתנך לראש מעתה - ולא לזנב - עד עולם... ולא תהיה למטה לעולם". כלומר, שהמלה "רק" משמעה שלא נהיה כשאר האומות שמופיעות בהיסטוריה, שעולות לגדולה ויורדות, שאילו עם ישראל יישאר רק למעלה, רק לראש. וכמובן, כל זה תלוי בסוף הפסוק:

כי תשמע אל מצווֹת ה' אלקיך... לשמוֹר ולעשות. כתב אבן עזרא: "כי עיקר השמירה - המעשה". ואם נעשה את כל זה, לא נצטרך ללכת אל המעצמות הגדולות ולבקש מהם נשק ועזרה.

ידעתי את ה'

(יד) ולא תסור מכל הדברים אשר אנכי מצוה אתכם היום ימין ושמאול ללכת אחרי אלהים אחרים לעָבדם. יש לשאול, מה ענין סטייה במצוה אחת או בצורת המצוה - לעבודה זרה? ובאמת הפסוק מלמד אותנו כלל גדול: שיסוד המצוה הוא שהאדם יעשה אותה כולה, ובדיוק כמו שהקב"ה נתנה לנו, כי כך הוא מקבל עליו עול מלכות שמים ומודה שה' הוא האלקים היודע את האמת, והוא משעבד את עצמו ואת רצונו לה'. ואילו אם אדם סוטה ממצוה אחת, או שאינו מקיים אותה כפי שגזר ה', הרי הוא כופר בשלטונו האבסולוטי והבלעדי. וזאת נקודת החטא של ע"ז. ואין ספק שהמושג של "אלהים אחרים" ושל ע"ז אינו חל דוקא על עבודת אלילים ממש, אלא הוא חל על כל הליכה אחרי אידיאולוגיה חדשה או דרכים חדשות שהן בניגוד לתורה. כך כתב הספורנו: "ולא ימירו את שאר המצוות במנהגי הדיוט ומצוות אנשים מלומדה. כ"ש כשיעשו זה לכבוד קדמונים, שהנהיגו אותם המנהגים לא לכבוד קונם ולא לשמור מצוותיו [אלא משכלם], כי בזה האופן אין לך 'ללכת אחרי אלהים אחרים לעבדם' גדול מזה!"

א"י; הגלות היא קללה

ולא תסור מכל הדברים... כתב הרמב"ן: "...ובקללות הקדים המארה [הקללה] בכל משלח ידיך [ברכושך] ואיחֵר הנגיפה מפניהם [מפני האויב], כי הוא העונש שיגיע אליהם באחרונה ובו יגלו בסוף". פירוש - שאין לך קללה יותר גדולה מהגלות, ולכן ראשית כל הקדים עונשים של הרכוש (וגם של הגוף), ואח"כ אם בכל זאת לא יחזרו בתשובה, יבוא העונש המקסימלי והנורא ביותר - גלות. ובברכות, מיד בפסוק א, אמר "ונתנך ה'... עליון על כל גויי הארץ", שמדבר על כיבוש הארץ וריבונות והחזקת שלטון ישראל בה, שאין לך ברכה גדולה יותר מזו, והשאר נובעות ממנה.

ידעתי; עונש לאומי

(טו) והיה אם לא תשמע בקול ה' אלקיך. שוב היסוד וההתחלה הוא קבלת עול מלכות שמים.

לשמוֹר לעשות. ללמוד את דרכיו ולעשות אותם, כי בלי עשייה אין כלום.

את כל מצווֹתיו וחֻקוֹתיו... ובאו עליך כל הקללות האלה והשיגוך. לא תוכל להינצל מהם עם כל חכמתך והאיסטרטגיה שלך, וכל בעלי בריתך וכל הנשק המתוחכם שלך, לא יעזרו; ובין שתהיו יונים ותהיו מוכנים להחזיר שטחים, בין שתהיו ניצים שתצעקו "אף שעל", לא יעזור לכם אם לא תאמינו בה' ולא תשמעו בקולו.

גלות; עם ישראל קיים לעולם

 ...ובאו עליך כל הקללות האלה והשיגוך. כתב רבינו בחיי: "ומה שנכתב כאן ["והשיגוך"] מלא [עם וא"ו, משא"כ בברכות בפסוק ב], על שם שנאמר 'עמו אנכי בצרה' (תהלים צא:טו)". שהקב"ה, השכינה, הולך איתנו לגלות, כדי להציל אותנו מכלייה, וגם כדי להרגיש את הכאב ולהביא לקץ הגלות.

השגחה; עונש לאומי; יראת ה'; גאוה

(טז-יט) ארור אתה בעיר... וארור אתה בצאתך. כל הפסוקים האלה הם קללות כלליות, כמו שמקבילותיהן בברכות הן כלליות (פסוקים א-ו). ומפסוק כ מתחילים סוגי הקללות בפירוט. והקללה הראשונה באה לשבור את הגאוה ואת הבטחון העצמי שלהם, שבאים מעושרם ומהצלחתם:

(כ) ישַלַח ה' בך את המְאֵרה. "חסרון" - רש"י. ואבן עזרא פירש: "המגרעת" - מן ההצלחה, לשון "גרעון" (והוא כרש"י). והכוונה היא שהמסחר והתכניות והדרכים הפוליטיות, הכלכליות, והסוציאליות שהצליחו ושסמכו עליהם, פתאום יתחילו לפגר ולהיכשל, וזה יוביל לשלב השני:

את המהומה. בהלה ופחד וחוסר בטחון פתאומי, "שלא יוכל להשלים המעשה" - אבן עזרא. ומשום שהעם חוּנך בערכיו לצַפות להתקדמות כלכלית וגשמית מתמדת, ולא יוכל להשלים עם הורדת רמת החיים, ולהנמיך את ציפיותיו - יפרצו מהומות, ויהיה זעזוע סוציאלי שרק יחריף את המצב ויזיק לתכניות ולפריון. ועל זה אמר הכתוב:

ואת המגערת. שוב גרעון וחסרון במשק ובכלכלה, וזה יטיל בהלה וחוסר בטחון ויביא לידי כשלון כללי.

בכל משלח ידך אשר תעשה עד הִשָמֶדְך ועד אֲבָדך מהר. זה יביא במהירות מפתיעה להשמדה ואבדון כללי של החברה, ולאנרכיה ואנדרולומוסיה, מצד העובדה שהחברה מצפה להתקדמות, מתוך גאוה וחומרנות, ואינה מסוגלת לרסן את שאיפותיה. וזאת מדה כנגד מדה, תוצאה ישירה מגאותה ומתאותה לממון ומ"לא ידעתי את ה'", שהחליפו את ערכי התורה בערכי הבל.

מפני רוֹע מעלליך אשר עזבתני. תירגם אונקלוס: "דשבקתא דחלתי", שעזבתם את יראתי, יראת ה' וקדושה, בשביל תאות ממון וחיים של הבל.

א"י; שכר ועונש לאומי

(כא) יַדבֵק ה' בך את הדֶבֶר עד כַלוֹתו אוֹתך מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה. נ"ל ש"הדֶבֶר" כאן הוא דבר כולל, כלומר, שכאן התחיל בקללה של המחלה. וכפי שנראה, בפסוק הבא נמנות מחלות האדם ומחלות הארץ, להודיענו שעם ישראל קשור לא"י, וכאשר עם ישראל יתייסר במחלות הגוף, גם א"י תתייסר במחלות הפירות והאויר והטבע. ועוד, שישראל יצטרכו לברוח מהאדמה שניתנה להם, משום שהיא לא תקיים אותם, ויציאתם מארצם היא קללה. ואגב אורחא אנו למדים מזה, שהיוצא מא"י כאשר אין קללה ואין צורך, עובר עבירה.

(כב) יַכְכָה ה'. הפסוק השתמש כאן ובכל הקללות בכינוי "ה'" - מדת הרחמים, ולא ב"אלקים" - מדת הדין. ובפסיקתא זוטרתא אמרו על זה: "כי הרשעים הופכים את מדת רחמים למדת הדין". ועוד נ"ל, שהקב"ה מבשר לנו כמה קל יהיה להסיר את העונש, ולהביא את הרחמים והטוב - בתשובה בלבד. כלומר, שבתוך הפורענות עומד "ה'" - מדת הרחמים - המוכן לעזור. "שובו אלי ואשובה אליכם!" (מלאכי ג:ז).

ועכשו הוא מונה את המחלות:

בשחפת. מחלה שהיא מדלדלת את הגוף ואוכלת אותו.

ובקדחת ובדלקת ובחרחֻר. כל אלה באות מלחות של חום. ונ"ל שגם שחפת היא בגדר חום, כי בכולם נאכל הגוף. ועכשיו נמנים שלושה יסורים של התבואה, וגם הם על ידי החום:

ובחרב - "מגזרת 'חורב'" (אבן עזרא). ונ"ל שזה נכון מאד, ושאין הפירוש "חֶרב" כמו חרב מלחמה, כמו שפירש רש"י, שהרי אין כאן מקומו. אלא הפירוש הוא "חורב", יובש וחום, שמזיקים לתבואה. וזה קשור לשתי המחלות הבאות:

ובשדפון. רוח קדים וחמה.

וביֵרָקון. מחלה שבאה מפני היובש.

(כג-כד) והיו שמיך אשר על ראשך נחוֹשת והארץ אשר תחתיך ברזל; יתן ה' את מְטַר ארצך אבק ועפר, מן השמים יֵרד עליך [האבק והעפר] עד הִשָמְדָך. פירש הרשב"ם (כג): "מגבהי ההרים שהן יבשים מאין מטר, יֵרד אבק ועפר...". הנה האירוניה וכח ההשגחה: יֵרד "מטר", אבל לא מטר של גשמים ומים, שהם ברכה, אלא של קללה - אבק ועפר. שהקב"ה לא רק שלא יפתח לך את אוצרו הטוב, אלא יפתח לך את אוצרו ה"רע". ורש"י (כג) כתב שהשמים יהיו כנחושת שמזיעה קצת, כלומר, שקצת גשם יֵרד, אבל לא מספיק לפירות וגם לא מספיק להרביץ את העפר, רק שירטיב קצת את העשב והפירות, ואח"כ תבוא "זיקא" - רוח חזקה - שישא את האבק על העשב הרטוב ויקלקל אותו.

בטחון; שכר ועונש לאומי; מלחמת האויב

(כה-כו) עד עכשיו היו הקללות, קללות פְנים - בלי שיבוא גוי ושונא מבחוץ. ועכשיו נוספת הקללה של השונא. כאשר הגוי ראה את העליונות הגשמית של ישראל, הוא פחד ממנו, כמו שאמר בפסוק י: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", אבל עכשיו שרואים את ההתמוטטות הפנימית של ישראל, הם באים להתקפה.

יִתֶנך ה' נִגף לפני אוֹיביך; בדרך אחד תצא אליו ובשבעה דרכים תנוס לפניו. וזה בדיוק ההיפך ממה שכתוב בברכות (לעיל פסוק ז): "בדרך אחד יֵצאו אליך, ובשבעה דרכים ינוסו לפניך". הכלל הוא: אותו צבא, עם אותו נשק, ינצח או ינוצח לא על פי נשקו, אלא לפי רצון ה'. ולכן לא השטחים ועומק האדמה שיש מול התקפת האויב יקבעו את התוצאות, אלא תשובה ובטחון בה'. ואותו אדם לאומי שאינו בוטח בה', לא יצליח גם אם לא יחזיר שעל של אדמה לאויב, אא"כ יבטח בה'.

והיית לזעוה [זועה] לכל ממלכות הארץ - במקום "ויראו ממך".

שכר ועונש לאומי

(כו) והיתה נבלתך למאכל... ואין מחריד. העופות והבהמות יאכלום משום שלא יהיו מספיק אנשים או מספיק זמן לקוברם.

(כז) יַכְכָה ה' בשחין מצרים... ובחרס אשר לא תוכל להֵרָפֵא. יש ששאלו על הזכרת המחלות האלו כאן, שהלא כבר נמנו מחלות כקללות בפסוקים כא-כב? ותירצו שאלו המנויות כאן הן מחלות הבאות דוקא בזמן מלחמה. ויתכן שזה נכון, שכן בעת מלחמה, כאשר הגופות נשארות בגלוי, באות מחלות, וכן המים מזוהמים ומרבים חיידקים. וא"כ "אשר לא תוכל להרפא" הוא משום שהדֶבֶר והזיהום יהיו בכל הארץ, ולא יהיה מי שיעקור את שורשי המחלות. אבל לגבי "חרס" כתב רבינו בחיי: "אבל יתכן לפרש 'ובחרס', מלשון 'שמש', כי יפחידם במכת השמש... שהוא קלקול האויר והיסודות... והנה זה הפך ממה שהזכיר דוד ע"ה בברכה (תהלים קכא:ו): 'יומם השמש לא יַכֶכָה...'". ולפי זה, לפחות מחלת ה"חרס" אינה מחלה שבאה מחמת המלחמה, אלא הקב"ה ישנה את האויר ובכך יביא מחלות, ומשום כך לא תוכל להרפא, מפני שכל הרפואה מבוססת על האויר כמו שהיה.

שכר ועונש לאומי

(כח) יככה ה' בשגעון ובעִוָרון ובתמהון לבב. נראה שלא מדובר כאן בדברים פיזיים, וגם השגעון כאן אינו במובן של מחלת נפש (כמו שמטורף הוא חולה נפש), אלא במובן של מחלות העצבים והרוח, שבגלל המכות שיבואו פתאום, וזו אחר זו, ובכמות ובאיכות כזאת, האדם יאבד לגמרי את כל הבטחון העצמי, את כל השכל להנהיג את החיים שלו, וילך כמו משוגע שאין לו הבנה, וכעיוור שאין לו דרך, ובתמהון לב - פחד וחוסר בטחון מוחלטים. וגם בפסוק כ כתוב על ענין זה: "ישלח ה' בך את המארה... בכל משלח ידך". אבל שם כתוב "ישלח", כלומר, מדובר על התחלת התהליך, כאשר העם, בגאוה ובבטחון עצמי, הצליח בכל דרכיו, ופתאום הקב"ה שולח בלבו את הכשלון הראשון, אבל אין אז ממש מכה עדיין. וכאן הוא מכה את העם ומפיל אותו, ומשום כך כתוב "יככה".

(כט) והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העִוֵר באפֵלה ולא תצליח את דרכיך... זה המשך לפסוק הקודם, וגם כאן מדובר על עיוורון ותמהון לבב וחוסר שכל והבנה מה לעשות ואיך לעשות, ומשום כך ילך העם מטה מטה לשיא הדלות והעניות, וידו תהיה תמיד על התחתונה במסחר ובמשא ומתן. וכאשר הגוי יודע שיש לו עסק עם אדם שאין לו אמצעים, ושהיהודי צריך אותו יותר משהוא צריך את היהודי, ודאי שיציג תנאים קשים וגם ינסה לגזול ממנו את מה שיש לו ברבית וכו'. ועל זה סיים הפסוק:

 ...והיית אך עשוק וגזול כל הימים ואין מושיע. וכתב רבינו בחיי שזה שכתב "אך" הוא למיעוט: "למעט שאר האומות, שלא תהיה בהן אחת בשפלות כישראל, וכנגדו הזכיר בברכות 'והיית רק למעלה' (פסוק יג)". יש כאן שוב הוכחה שכל הענין של "מעלה" "ועליונות" בפרשה הזאת הוא עליונות פיזית ולא רוחנית, שאילו העליונות הרוחנית אינה מבוססת על תנאים.

שכר ועונש לאומי

(ל-לה) נראה שכל הקללות בפסוקים אלה הן קללות הפוגעות ביכולת האדם להגן על משפחתו ועל רכושו, ובגלל זה הוא מתבזה ומושפל בעיני עצמו, כי הוא בטוח שכך מתייחסים אליו אחרים, ובמיוחד בני משפחתו שהוא רוצה שיכבדו אותו. והקללות יכולות להיות המשך של הרעיון הקודם, שרכושו וכל אשר לו יאבד מהאדם, בגלל מעמדו הדל וחולשתו כלפי הסוחרים והנושים, או שיאבד את רכושו ואת מה שיש לו לגוים הפושטים בקביעות עליו ועל א"י, מפני שהוא והעם אינם מסוגלים להגן על ארצם, או שהגוים יכבשו את א"י וישלטו בה גם בלי שיַגלו את כולם.

(ל) אשה תאָרֵשֹ ואיש אחר ישכבנה; בית תבנה ולא תשב בו; כרם תטע ולא תחללנו. לפי ההסבר שמדובר כאן על תבוסת מלחמה, באה התורה להורות לנו: הרי כאשר שמרתם את מצוותי, הייתם יכולים לנצח את האויב אפילו כאשר כל אלה שאירשו אשה, נטעו כרם, ובנו בית, הלכו הביתה; ואילו היום גם הארוסה וגם הבית וגם הכרם - נתונים לחסדיו של האויב, אפילו כאשר אתה מוכן להילחם, אלא שאין לך כח. ולפי ההסבר שיפסידו את אלה בגלל מצבם הכלכלי הירוד, הכוונה היא פשוטה - שהבית והכרם יעברו לנושה, או שתצטרך למכור אותם במחיר נמוך, וכן כשהארוסה תראה שאינך מסוגל לפרנס אותה, תתחתן עם איש אחר.

(לא) שורך טָבוּח לעיניך - ולא תאכל ממנו... צאנך נתֻנות לאוֹיביך [לעיניך] ואין לך מושיע. איזה תיסכול ואיזה בזיון עצמי יש כאן! הוא רואה, ואין ספק שגם משפחתו רואה, איך הוא מאבד את רכושו לאויב או לנושה, ואין לו כח לעשות כלום.

(לב) בניך ובנוֹתיך נתֻנים לעם אחר... או שהגוי יקח אותם בשבי, או שהם יברחו מא"י, מפני שבעיניהם היא ארץ של קללות, או שיקנאו בגוי המצליח וירצו להיות כמוהו.

ועיניך רוֹאות וכלות אליהם כל היום. איזה יגון יש להורים שיושבים ומצפים לבניהם שישובו, עד שעיניהם "כלות", נגמרות...

ואין לאל ידך. ולא יהיה לך הכח להחזירם או להשפיע עליהם לחזור. ומעניֵן שהשתמש בלשון "אין לאל ידך", ואולי יש בזה רמז: משום שלא היה בידך הקב"ה, א-ל עליון, משום כך איבדת את בניך, הן משום העונש, והן משום שמה שרדפו אחרי הגוי הוא תוצאה ישירה מחוסר הדת שנתת להם.

(לג) פרי אדמתך וכל יגיעֲך, יאכל עַם אשר לא ידעת; והיית רק עשוק ורצוץ כל הימים. אם מדובר כאן על אויבים הפושטים על העם, הכוונה פשוטה: כל עמלך וכל טרחך וכל מה שאתה מייצר יהיה גזול ונעשק ע"י כל הגוים, והמצב יגיע לידי כך שאפילו גוים מרחוק יבואו ויעשקו אתכם. ויתכן שמדובר כאן על א"י הנכבשת בידי הגוים, שאלה שכבשו אותה יתירו לעמים מרחוק - שישראל לא ידעו אותם קודם לכן - לבוא ולעשוק את ישראל. ויש כאן מדה כנגד מדה: אתה לא ידעת את ה', ולכן יבואו עמים "אשר לא ידעת" ויעשקו אותך.

והיית רק עשוק ורצוץ. ולעיל בפסוק כט כתוב: "והיית אך עשוק וגזול", שכאן זאת מדרגה עוד יותר נמוכה וצרה יותר גדולה: לא רק גזול, שתוכל מחר להרויח עוד כסף או לקבל בחזרה את הכסף, אלא תהיה עכשיו רצוץ, שבור בכוחך וברוחך, בלי תקוה למחר. ואם מדובר כאן על השבירה וההשפלה העצמית, כמו שכתבנו בתחילת פסוק ל, הכוונה פשוטה.

(לד) והיית משֻגע ממראה עיניך אשר תראה. זה כאילו קללה כוללת: אתה, שהיית למעלה, וחיית בעושר ותענוג ובגשמיות, ובגאותך חשבת שאין לחיים הטובים האלה קץ, כאשר תראה איך הושפלת, ותחוש את הצער ואת היגון הגשמי יחד עם הבזיון והחרפה משליטת הגוים ומביזתם - לא תוכל לעמוד בזה, ותישבר ברוחך ובנפשך, "והיית משוגע...". שהרי אינו דומה אדם שכל ימיו היה עני וחסר כל, לאדם שחי חיים טובים של תענוג, ופתאום הושפל והושלך לתוך חיי מרירות וסבל. הראשון כבר התרגל לזה שכל ימיו סבל, ולכן אינו מצפה ליותר, ואינו יודע שיש חיים טובים שהוא אינו נהנה מהם. אבל מי שחי חיי עונג וגשמיות ומאבד אותם - הוא שבור ורצוץ ומשוגע.

(לה) יככה ה' בשחין רע על הברכַיִם ועל השוֹקַיִם אשר לא תוכל להרפא... ואם תשאל, למה לא למרוד במאמץ נואש וללחום נגד הגוי? התשובה היא: "יככה ה'...". הקב"ה יכה אותך דוקא על הברכיים ועל השוקיים, כך שלא תוכל לעמוד נגדם, וכ"ש שלא תוכל לצאת נגדם למלחמה, ולכן לא תוכל להירפא לא מהן ולא מצרת האויב. והמחלה תהיה גם פיזית וגם סמלית: שלא תוכל לעמוד ברגליך - בכחך - נגד האויב ולמרוד בו. והחולשה תתפשט -

מכף רגלך ועד קדקדך. מדה כנגד מדה, על מה שאמר ישעיהו (א:ו): "מכף רגל ועד ראש אין בו מתוֹם". ולכן אף אם תמרוד, תיכשל. וכעין זה כתוב במלך אסא שלא בטח בה', וביקש עזרה מארם נגד בעשא מלך ישראל (מלכים א טו:כג): "...רק לעת זקנתו חלה את רגליו". וכתב הרלב"ג (שם:יז): "...כי הוא שלח זה [שוחד] אל בן הדד [מלך ארם] כאילו לא היו לו רגלים ללכת במלחמה, ולזה סיבב ה' יתברך שחלש כח רגליו לעת זקנתו".

א"י; גלות; שכר ועונש לאומי; גלות חלקית

(לו) יולֵך ה' אוֹתך ואת מלכך אשר תקים עליך, אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבוֹתיך, ועבדת שם אלהים אחרים, עץ ואבן. יתכן שמדובר כאן בנסיון הנואש למרוד, וזה פירוש "מלכך אשר תקים עליך" - שתקים עליך מלך בשביל המרד, והמרד ייכשל כקללת ה', ומשום קללה זו יעניש אותך הגוי בגלות חלקית, שמלכך וחלק מהעם יגלה אל ארצות שלא ידעת. זו שוב מדה כנגד מדה, בגלל "לא ידעתי את ה'". ובמקום דתך ותרבותך וארצך, תשב עכשיו בארץ זרה ובתוך תרבות זרה, ועל כרחך תשתחווה לאלילים זרים, מדה כנגד מדה, מפני שלא רצית לעבוד את ה' בארצך ועבדת ע"ז ש"ידעת" אותם.

(לז) והיית לשַמה, למשל ולשנינה בכל העמים אשר ינַהֶגך ה' שמה. כתב אבן עזרא (לו): "'ועבדת שם' - ולא יועיל לך, רק תהיה 'לשמה', כל רואיך ישומו". והכוונה היא, שכאשר תגלו, ותחשבו למצוא חן בעיני הגוים, ולהתבולל ע"י עבודת אליליהם וחיקוי תרבותם, זה לא יועיל לכם. לא יתנו לכם להתבולל, אלא תמיד תישארו כנטע זר. והשנאה אליכם תצמיח שמועות וסיפורים ואגדות עליכם, כגון שאתם בני השטן, ותצמיח עלילות דם, וכו', כך שאתם תֵרָאו תמיד בעיני הגוים כסכנה וכאימה ואיום, ולכן ישנאו אתכם ויהרגו אתכם.

ויש לפרש עוד את הפסוקים, שישראל ומלכם ינסו ללכת לגוים רחוקים שלא ידעו, כדי למצוא בעלי ברית, וינסו למצוא חן בעיניהם ע"י התבוללות וחיקוי תרבותם, וזה לא יועיל, כי ילעגו להם, ויבזו אותם על שצריכים בחולשתם לחפש בעלי ברית ולהתרפס לפניהם, ויהפכו לשם דבר בבזיון.

שכר ועונש לאומי; א"י

(לח-מח) הנה א"י היא תחת שלטון הגוי, שהגוי שולט עליה, וישראל שלא רצה לעבוד את ה' בריבונות ובעצמאות, עתה עובד את הגוי. ועכשיו באה התורה להוסיף, שלא רק שתהיה משועבד לגוי שגזל ממך את הריבונות הפוליטית, אלא שגם אחרי הכיבוש הפוליטי, יגזלו ממך את מה שיש לך, גם הגוים וגם מכות הטבע, כגון ארבה, ותולעים, וכו'. וכל זה יבוא משום שלא רצית להודות שה' הוא בורא הכל, ולתת לו ממך וממה שיש לך - לכן יקחו ממך גזלנים אנושיים וטבעיים.

(לח) זרע רב תוציא השדה ומעט תאסוֹף - כי יַחְסְלֶנו הארבה. אילו נתת מעשר ומתנות כהונה, לוייה ועניים, היה נשאר אצלך עדיין רוב תבואתך והיית אוכל הרבה, אבל לא רצית לתת, משום שטענת שעבדת קשה ושתבואתך שייכת לך - לכן כעונש תאבד את רוב רובה לארבה. וזהו תיסכול: לא שלא יוציא השדה זרע - להיפך, הוא יוציא זרע, וזרע רב, כך שאילו היית שומר את המצוות ונותן ממנו כהלכה, היית אוסף ואוכל הרבה. ועכשיו על כרחך יבוא משהו שלא עבד קשה בשדה - הארבה - ויגזול ממך את רוב רובו.

(לט) כרמים תטע ועבדת. כשלא קיבלת עליך עול מלכות שמים, לא נתת מהכרם מתנות מצוה, בטענה זו: "עבדתי קשה".

ויין לא תשתה ולא תאגוֹר - במחסן. הכרמים יוציאו ענבים, והרבה ענבים, כך שאילו היית נותן את מתנות המצוה ומקבל עול מלכות שמים, היית שותה הרבה יין, וגם היה מספיק ממנו לאסוף למחסן. ועכשיו לא תשתה ולא תאגור.

כי תאכלנו התוֹלעת. לא רצית לתת לגר, לעני, לכהן? אני שולח גזלן בשם תולעת, והיא תיטול את רובו.

(מ) זיתים יהיו לך בכל גבולך. יהיה עושר רב בפוטנציאל.

ושמן לא תסוך. כששמרת את המצוות, היה לך מספיק לאוכל, להסקה, ואפילו לתענוג ולוקסוס כמו סיכה; ועתה לא יהיה לך כלום מזה.

כי יִשַל זיתך. יפלו קודם זמנם. זהו עוד "גזלן" שיבוא ויטול את עבודתך הקשה - מחלות הטבע.

(מא) בנים ובנות תוליד, ולא יהיו לך, כי ילכו בשבי. כך יהיה גם עם הרכוש היקר ביותר שיש לך - בניך ובנותיך. לא רצית לתת אותם לי, לחנך אותם ולגדל אותם בדרכי התורה, שיהיו משועבדים לי? לכן, על כרחך הם "לא יהיו לך", על כל פנים, שילכו בשבי, והגוים יגזלו ממך את בניך. והתורה באה ונותנת קללה כוללת על כל אלה ואומרת:

(מב) כל עצך ופרי אדמתֶך יְיָרֵש הצְלָצַל. את כל רכושך יקח "הצלצל". רש"י פירש: "הארבה", וכן פירש רבינו בחיי, ואמר שנקרא כך: "על שם הרעש שעושים בבואם מקובצים, מלשון (תהלים קנ:ה): 'בצלצלי תרועה'". והרמב"ן אמר: "ויותר נראה שיהיה 'צלצל' שם למחנה האויב... בעבור שישמיעו קול מלחמה... מלשון 'צלצלי שמע' ו'צלצלי תרועה'". ונראה לי שהוא שם כולל לכל הקבוצה של הפורענויות שבאות לגזול את רכוש ישראל. וכן משמע מהתרגום: "יחסניניה [יירש] סַקָאָה", מלשון "מסיקין", גזלנים. ולכן נ"ל לפרש, שהפסוק בא לומר שאת כל רכושך יירשו הגזלנים מכל הסוגים: הארבה, התולעים, הטבע, וחיל הגוים.

את המלה "יירש" יש לפרש בכל הדרכים: א) לשון "ירושה" - חשבת לא לתת את המתנות שהן מצוה, אלא להשאיר אותן לירושה לבניך, ולכן הגזלנים יירשוה, מה עוד שבניך לא יהיו אצלך אלא בשבי. ב) לשון "הורשה" - הם יגרשו אותך מבעלותך ברכושך. ג) לשון "רָש" ודל (וכך פירש רש"י) - הם יעשו אותך עני.

(מג) הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה, ואתה תרד מטה מטה. זה יבוא כדי להוסיף עוד מרירות ותסכול: לא רק שאתה, הבעלים האמיתי של הארץ, תהיה גזול ע"י הגוי שכבש אותה, אלא שהוא יעדיף את הגר התושב, הגוי שישב תחתיך בארץ, וגם הגר הזה יגזול את שלך, שיצליח על חשבונך, ואתה תרד מטה מטה. ואין לך תסכול יותר גדול מזה, לראות את הגר, שחי בחסדך בארץ שלך, פתאום הופך לשליט וכמועדף.

(מד) הוא יַלוְךָ ואתה לא תַלוֶנו. הוא ישגשג מבחינה כלכלית, ואתה תרד.

הוא יהיה לראש ואתה תהיה לזנב. הוא ייבחר ע"י הכובשים להיות בראש החיים הפוליטיים, ואתה תהיה כפוף לו. ואונקלוס תירגם: "הוא יהי לתקיף [חזק] ואת תהי לחלש". ויתכן עוד, שהקללה הזאת באה משום שנתת לגוי הזה להישאר בארצך שלא כהלכה - אף שלא קיבל עליו את ריבונותך ואת ריבונות הקב"ה, ולכן כעונש, עכשיו הוא יקח את זכויותיך ואת רכושך.

(מה-מח) ועכשיו מפרש הכתוב בגלוי מדוע באו עליך הקללות האלה (שמפסוק לח והלאה).

(מה) ובאו עליך כל הקללות האלה. הן בוודאי יבואו, כי זאת אזהרת ה' בכל הדורות, ותוצאה הכרחית מהפרת הברית.

ורדפוך והשיגוך. לא יעזרו שום תחבולה ונסיון לברוח מהן.

עד הִשָמדָך. התהליך יימשך - אם לא תחזרו בתשובה - דרך היסורים והכיבוש עד הקללה הגרועה ביותר: השמדת המדינה הריבונית והעצמאית, וגלות בין הגוים. ולמה?

קול ה'

כי לא שמעת בקול ה' אלקיך. ראשית, קבלת עול מלכות שמים; משמעת; ואח"כ:

לשמוֹר מצווֹתיו וחֻקוֹתיו אשר צִוך. תמיד "אשר צוך"; כלומר, השמירה של כל המצוות חייבת להיות מבוססת על ציווי ה' ולא על הגיונו של האדם.

(מו) והיו בך. כל הקללות של עוני וחוסר ושעבוד.

שכר ועונש לאומי; מדה כנגד מדה

לאות ולמופת. לסימן מובהק של שכר ועונש לאומי ושל השגחה ומדה כנגד מדה. ואין לך עונש יותר מושגח, שיותר מוכיח את השגחת ה', שהיא מדה כנגד מדה, יותר מזה.

עם ישראל

ובזרעך עד עולם. שגם הם, עם ישראל לדורות, בעתיד, יֵדעו ויבינו את הלקח הזה, שמשום כך סובל ישראל. ומתוך הקללה של עונש לדורות רואים גם ברכה: שבכל זאת ישראל יתקיים "עד עולם", וה' לא יחסל אותו. ואיך זאת השגחה ומדה כנגד מדה?

א"י

(מז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוּב לבב, מרוֹב כל. הקב"ה נתן לך את ארצך כמדינה ריבונית ועצמאית, שלך, וגם נתן לך אוכל ומשקה וכל כך הרבה דברים משמחים וטובים בגשמיות, ודרש ממך רק לקבל עליך את עול מלכותו ולשמור את מצוותיו, לתת מרכושך ומגופך כפי שהוא ציווה, כדי לעזור לך להתעלות ולהתקדש ע"י שבירת התאוה וחמדת הגשמיות. ואתה לא הבנת את סוד השמחה - והיא, לעשות את רצונו של מקום ולהתקדש ברוחניות ואז הקב"ה גם יברכך בגשמיות. לא נתת מרכושך, ולא קיימת את המצוות בשמחה, ולא נתת מרכושך בטוב לב, ברצון, ולא הבנת שגם אם תתן מרכושך לנצרכים או להקב"ה, עדיין יישאר לך הרבה ומספיק, וגם יברכך ה' על זה ויוסיף לך עושר. לכן, תמורת זה, ובמדה כנגד מדה -

ידעתי

(מח) ועבדת את אוֹיביך אשר ישַלחנו ה' בך - ברעב, ובצמא, ובעֵירוֹם, ובחוֹסר כל; ונתן עוֹל ברזל על צוארך, עד השמידו אוֹתָך. כלומר, תמורת זה שלא "עבדת את ה'" - "ועבדת את אויביך". וזה יהיה סבל ויגון, וגם עבודת ה' בעקיפין, שניסית לברוח ממנה, שהרי האויב המשעבד אותך הוא בא מכח "אשר ישלחנו ה' בך"! ואת העצמאות והחופש מעול ה' שרצית, כשפרקת את עולו, תחליף בעול ברזל של סבל הגוי. וזה שהתלוננת על הקרבת זמנך, גופך ורכושך, ולא רצית לתת מהם על פי מצוות ה', באמת לא תתן מהם, כי לא יהיה לך ממה לתת, שבמקום שיהיה לך הרבה רכוש ושתתן משהו ממנו, עכשיו תעבוד את הגוי בלי רכוש, אלא בחוסר אכילה ושתייה ובגדים. תמורת "מרב כל" יהיה עתה "בחוסר כל"! וכל זה יימשך עד הקללה האחרונה "עד השמידו אותך", שהוא השמדת המדינה הריבונית וגלות ישראל כולו. ודע, שבכל הפרשה זאת לא מדובר על השמדת עם ישראל, שהרי דבר זה לא יתכן, מפני שהרבה פעמים הבטיח ה' שהוא ייסר את ישראל אבל לא יעשנו כָלָה. אבל היציאה לגלות היא כל כך נוראה, שהיא כעין השמדה, מכיון שישיבת ישראל שם תביא עליהם השמדות המוניות.

כתב רבינו בחיי (מז): "'בשמחה' - לפי שחייב האדם על השמחה בהתעסקו במצוות, והשמחה במעשה המצוה, מצוה בפני עצמה", מפני שהשמחה מורה על קבלת עול מלכות שמים אמיתית. עוד מביא רבינו בחיי (מח) (ע"פ חגיגה ט:): "'הנה צרפתיך ולא בכסף, בחרתיך בכוּר עוֹני' (ישעיהו מח:י) - מלמד שחזר הקב"ה על כל מדות טובות, ולא מצא להן לישראל תקנה אלא עניות... היינו דאמרי אינשי: יאה עניותא לישראל כוורדא סומקא [רצועה אדומה] לסוסיא חיורא". וכוונת הפסוק היא, שמטרת המצוות היא לצרף את הסיגים מנפשו של ישראל, לקדש אותו ולהסיר ממנו את הגשמיות ואת העוול הבהמי, ואמר ה', שהצירוף הטוב ביותר לזה הוא בעוני, ששובר את תאותו ולוקח ממנו את היצר. ועם ישראל משול לסוס לבן, והקב"ה משתמש בעוני כרצועה של משמעת ועול. ונ"ל שהאדום הוא כנגד החטא, כמו שנאמר (ישעיהו א:יח): "אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו, אם יאדימו כתולע, כצמר יהיו". והסוס הלבן הוא ישראל, שהמטרה היא להקדישו ולהלבינו לגמרי.

שכר ועונש לאומי; גלות - הגלות הגדולה מא"י

(מט-סד) כל הנ"ל דיבר על סבל ודיכוי האויב, וגם על כיבושים, אבל חלפו אויבים וחלפו כובשים. ועתה הפסוקים מדברים על האויב הגדול שיבוא ויַגלה את ישראל מארצם לגלות ארוכה, והיא שיא הקללות, ומדובר ברומי.

(מט) ישא ה' עליך גוי מרחוֹק, מקצה הארץ. להראות את השגחת ה', ואיך שאי אפשר לברוח ממנו, שהרי לא מדובר כאן בגוי הקרוב אליך, שיתכן שיש לו טענות נגדך, שכבשת אותו או הזקת לו או שסתם הוא יודע עליך. אלא כאשר הקב"ה רוצה להיפרע מאומה, הוא מוצא הרבה שליחים, ואפילו מקצה הארץ יבואו להעניש אותך בהשגחת ה'. ויש כאן מדה כנגד מדה: במקום (במדבר ו:כו): "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום", בא "ישא ה' עליך גוי מרחוק".

כאשר יִדאֶה הנשר. כאשר יעוף ויתנפל פתאום הנשר. וידוע שהנשר היה סמל רומי. ושוב יש כאן מדה כנגד מדה: אני הייתי מוכן להשתמש בדוגמת הנשר לברכה, כמו שכתוב (שמות יט:ד): "ואשא אתכם על כנפי נשרים", להביא אתכם מעבדות לחרות בא"י. ועתה, יבוא עליך גוי כנשר, ויביא אתכם מחרות לעבדות בגלות. שכל דבר שברא הקב"ה אינו טוב או רע במהותו, אלא בדרך שמשתמשים בו, הוא יכול להפוך לטוב או לרע.

גוי אשר לא תשמע לשוֹנו. גם זה מורה על הרעיון שכתבתי בתחלת הפסוק. כתב רבינו בחיי: "זה אספסיאנוס וטיטוס... וכן דרשו רז"ל (איכה רבתי א:מה)...: דחשיב [אספסיאנוס] למיתי בעשרה יומי ואתא בחמשה, ושמע לינוקי דקא אמרי: 'ישא ה' עליך גוי...', אמר: אנא הוא נשרא. וכן כל התוכחות האלו [הבאות] בבית שני היו ושם נתקיימו כולן". וכתב הרמב"ן (פסוק מב): "...ואמר: 'ישא ה''... כי באו אספסינוס וטיטוס... ולכדו כל ערי יהודה... וכאשר נלכדה גם היא [ירושלים], אז נתקיים (פסוק סג): 'ונִסחתם מעל האדמה'...". ועוד כתב הרמב"ן (ויקרא כו:טז): "...ודע והבן כי האלות האלה ירמזו לגלות ראשון... אבל הברית שבמשנה תורה ירמוז לגלותנו זה ולגאולה שניגָאל ממנה. כי הסתכלנו תחלה שלא נרמז שם קץ וקצב ולא הבטיח בגאולה, רק תלה אותם בתשובה [כלומר, שאין קץ מינימלי שישראל חייבים להיות בגלות, אלא אם יעשו תשובה, מיד נגאלים]... ואמר בקללות: 'ישא ה' עליך...', שבאו עליהם עם רומי הרחוקים מהם מאד... 'גוי אשר לא תשמע לשונו'... וכן (כאן פסוק סד): 'והפיצך ה' בכל העמים...', הוא גלותנו היום, שאנו מפוזרים מסוף העולם ועד סופו".

יש כאן מדה כנגד מדה: הקב"ה שלח את יחזקאל להזהיר את ישראל, ואמר לו (יחזקאל ג:ה,ז): "כי לא אל עם עִמקי שפה... אתה שָלוּח", כלומר, אינך שלוח לעם עִם שפה זרה שלא יבינו אותך, ובכל זאת: "ובית ישראל לא יאבו לשמע אליך". לכן, יבוא "גוי אשר לא תשמע [לא תבין] לשונו" ויַגלה אותך (ועיין רבנו בחיי לקמן כט:ו).

הגלות, לא רוצים לעזוב - ולא תהיה עוד גלות

ישא ה' עליך גוי מרחוק... כתב הרמב"ן (מב): "אבל אחרי היותנו בגלות בארצות אויבינו, לא נתקללו מעשה ידינו [לא קוללנו יותר מהגוים בקללות טבעיות]... אבל אנחנו בארצות כשאר העמים יושבי הארץ ההיא, או בטוב מהם [שלפעמים היהודים חיים יותר טוב מהם, וזה מַשְלֶה אותם, ומשום כך אינם רוצים לעזוב], שרחמיו עלינו [לא לכלותנו לגמרי, אבל אין ספק שא"א לחיות באופן קבוע בגלות, ושבכל מדינה באים ומחסלים את היהודי, ועוד שבסופו של דבר, כאשר יחזרו מקצת היהודים לא"י ותהיה שם שארית, הקב"ה יחסל את הגלות כולה]... וכבר פירשתי בסדר 'אם בחוקותי' סוד הברית הזאת, וכי הוא על זמן גלותנו היום ביד החיה הרביעית [עיין דניאל ז:ז], ואחר כן יבטיח בגאולה ממנו".

שכר ועונש לאומי; מדה כנגד מדה

(נ) גוי עז פנים, אשר לא ישא פנים לזקן, ונער לא יחוֹן. מדה כנגד מדה: הקב"ה אמר ליחזקאל (ב:ד): "והבנים [ישראל] קשי פנים וחִזקי לב", ולכן יבוא גוי עז פנים ויִפָרע מכם. ועוד מדה כנגד מדה: הנביא הוכיח אתכם (ישעיהו ג:ה): "יִרהֲבו הנער בזקן", ולכן הקב"ה ישלח גוי שלא יכבד לא זקן ולא נער. ועוד: לא רציתם לעבוד את ה' שהוא (שמות לד:ז): "נוֹשֹא עווֹן ופשע", ושאמר (שם לג:יט): "וחנוֹתי את אשר אחוֹן" - לכן תעבדו גוי אשר "לא ישא פנים" וגם "לא יחון".

(נא) ואכל פרי בהמתך ופרי אדמתך עד הִשָמדָך. האויב האכזר הזה ישלוט עליך, ויטיל עליך מסים כבדים שלא תוכל לסבול אותם, ויגזול ממך את כל רכושך עד שתגיע לסף התמוטטות כלכלית. והפסוק חוזר על זה, ומפרט יותר, כדי להדגיש את המצוקה, שתגיע למצב נואש, עד שתמרוד בהם, וזה יביא לגלות הגדולה:

אשר לא ישאיר לך דגן, תירוש... עד האבידו אוֹתך. ולכן תתקומם במרד נגדו. ובתגובה, הוא ישלח את צבאותיו לארץ, ויצור על עריך ויכבשן. וזה מה שהוא אומר עכשיו:

(נב) והֵצַר לך בכל שעריך. מדה כנגד מדה: אמרתי לך (לעיל ו:ט): "וכתבתם על מזֻזות ביתך ובשעריך"; "שוֹפטים ושוֹטרים תתן לך בכל שעריך" (שם טז:יח) - ולא קיימת זאת כהלכה; לכן יבוא גוי "והצר לך בכל שעריך".

עד רדת חוֹמוֹתיך הגבוֹהוֹת והבצֻרות. מדה כנגד מדה: לוּ קיימתם את המצוות, הייתם כובשים ערי גוים, כמו שנאמר (לעיל כ:כ): "ובנית מצור על העיר אשר היא עוֹשֹה עמך מלחמה, עד רדתה", ובמקום זה יהיה "עד רדת חומותיך".

בטחון; א"י

אשר אתה בוֹטח בָהֵן בכל ארצך. הסיבה שתנוצחו היא שאפילו במרד, אחרי הסבל והעונשים, לא תשובו לה'. והמרד לא יהיה על הבסיס של אמונה ובטחון בו, אלא תבטחו ב"חומותיך הגבוהות והבצורות". ובזה יחזרו לרעיון האוילי שחומות בצורות מבטיחות נצחון, שזה היה בעצם חטאם הגדול של המרגלים בחוסר בטחון, שאמרו שלא יוכלו לכבוש את ערי הכנענים מפני שהן: "גדוֹלוֹת ובצורוֹת בשמים" (לעיל א:כח). ובכן, כמו שזה לא עזר להם, כך זה לא יעזור לכם. ותראו גם, שמה שחשבתם שהערים הן "בכל ארצך" - גם זה אינו נכון, כי היא ארץ ה', ואם לא תשמעו אליו, היא לא תהיה "ארצך". ומשום כך חזר ואמר:

והצר לך בכל שעריך, בכל ארצך אשר נתן ה' אלקיך לך. כלומר, ה' הוא הנותן, והוא גם לוקח ממך.

שכר ועונש לאומי; צרות המצור על הערים; מדה כנגד מדה

(נג) ואכלת פרי בטנך בשר בניך ובנוֹתיך. הקללה האיומה הזאת היא מדה כנגד מדה: טענתם שאינכם מוכנים להקריב ולתת מרכושכם מפני שהוא שלכם, ואילו הייתם עושים זאת הייתם יכולים לאכול את כל הנשאר בשמחה ובטוב לב, אתה וביתך ובניך ובנותיך, כמו שכתוב (לעיל יב:ז): "ואכלתם שם לפני ה' אלקיכם, ושמחתם בכל משלח ידכם אתם ובתיכם אשר ברכך ה' אלקיך"; וכן (שם:יב): "ושמחתם לפני ה' אלקיכם אתם ובניכם ובנוֹתיכם". ועתה, תראו שהכל של הקב"ה, גם רכושכם וגם בניכם ובנותיכם, והוא יקח את הכל מכם, ולא תאכלו "אתם ובניכם" אלא את "בשר בניך". ואז תדעו שגם הם:

אשר נתן לך ה' אלקיך. וחבל שהלקח הזה יבוא רק ע"י יסורים, ולא הבנתם אותו קודם לכן, אלא הייתם צריכים להבין אותו דוקא -

אנטישמיות

במצור ובמצוק אשר יציק לך אוֹיבֶך. האבן עזרא עמד על זה שכתוב "יציק לך" - לשון יחיד, ואח"כ "אויבֶיך", לשון רבים. ונראה שהרבה אומות התחברו לרומאים, הכובש הזר הזה, בשנאתם לישראל, וכל אחד ואחד הציק לו. ובאמת, להלן (פסוקים נה,נז) כתוב הכל לשון יחיד: "יציק לך אויִבְך".

לא ידעתי את ה'; קדושה; מדה כנגד מדה; שכר ועונש לאומי; החיה שבאדם

ואכלת פרי בטנך... במצור [משום שהמצור יכַלֶה את האוכל שבעיר] ובמצוק אשר יציק לך איבך. וזה יביא לידי מצוק, סבל נורא ואיום של רעב.

הנה האדם יכול להגיע למדרגות נעלות של קדושה, כאשר הוא מתגבר על יצרו באופן מפליא, ושולט על עצמו מול יסורים ומצוק פיזיים איומים. וזה קורה אם כל חייו הקדיש את עצמו לקבלת עול מלכות שמים, לשמירת המצוות כציווי ה', להבין את הערכים האמיתיים, להקריב ולמסור נפש על התורה והמצוות, ובכך להבין שחיי העולם הזה הם חיי שעה והבל. ובכך הוא מתקדש ומתעלה, עד שיוכל לסבול מצוק וצער, ולהשתלט עליהם ועל עצמו. אבל כאשר האדם נתון כל ימיו לאורח חיים שבו הוא רודף אחרי ההנאה וה"חיים הטובים", ונותן לתאוותו ולהנאתו להשתלט עליו, הרי הוא נעשה משועבד ליצר הרע, וגופו מתגבר על נשמתו. והרגל הגשמיות נעשה לו טבע, כך שבעת צרה ומצוקה הוא הופך לחיה ולבהמה, ומסוגל לעשות את הכל כדי לחיות. העיקר בשבילו - שהוא יחיה; העיקר הוא ה"אני". והוא מסוגל אפילו להרוג את הזולת, או אפילו לאכול את פרי בטנו, כדי לשמור על חייו. ויש כאן מדה כנגד מדה: רצית לחיות חיי שעה, הנאה ותאוה כבהמה - לכן תהיה לגמרי כמו בהמה וחיה. ומצאנו לשון "מצוק" לענין שאדם משליט את יצרו עליו עד שהוא מסוגל לעשות דברים נוראים שלא תיאר לעצמו, גם לגבי "סבל" של הנאה, כלומר, מניעת ההנאה. שהרי בשמשון כתוב (שופטים טז:טז): "ויהי כי הציקה לו בדבריה כל הימים ותאלצהו", והכוונה היא, שהיא גרמה לו סבל פיזי נורא בזה שדרשה ממנו את סוד כוחו, ובשעת תשמיש היתה נשמטת מתחתיו ברגע האחרון (עיין סוטה ט:), והסבל הזה גרם לו להגיד את סוד כוחו.

(נד) האיש הרך בך והֶעָנוֹג מאד, תֵרַע עינו באחיו ובאשת חיקו. אפילו באשתו, שהוא אוהב יותר מאחיו.

וביתר בניו... שהוא מרחם עליהם אפילו יותר מאשתו.

(נה) מִתֵת לאחד מהם מִבְשֹר בניו אשר יוֹאכֵל, מבלי השאיר לו כל... לא ישאיר להם כלום, אלא יאכל את הכל או יסתיר את הבשר לעצמו. עד היכן מגיעה החיה שבאדם! והפירוש הפשוט הוא שאפילו הרך והענוג, המפונקים שבדרך כלל אפילו באוכל הגון הם מפונקים, יהיו מוכנים לעשות את זה מלחץ המצוק; או: אפילו רך הלבב והרחמן יתאכזר (רש"י), ויגיע לזה, מפני שרחמנותו היא פרי השכלתו והנאתו, ולכן גם היא חלק מיצרו, שהוא רחמן משום שהוא חושב שכך נכון להיות, אבל ברגע של אמת, כאשר הוא סובל, ה"רחמן" הזה נעשה כמו חיה. ויש לפרשו גם כך: שדוקא האדם שהוא הרך ביותר בך והענוג ביותר, דוקא זה שפינק את עצמו והשתעבד לתענוגי העולם וליצרו, דוקא הוא יתמוטט ויֵרֵד לשפל זה. וזה פירושו: "הרך בך" - הרך ביותר בך; "והענוג מאד" - שהוא מאד ענוג עד שהשתעבד לגשמיות ולתאוה ולהנאה וליצרו. והכתוב ממשיך בזה ואומר:

(נו) הרכה בך והענֻגה - אשר לא נִסְתה כף רגלה הַצֵג על הארץ מהתענג ומֵרוֹך - כלומר, אפילו אשה שבדרך כלל מרחמת יותר, ובמיוחד על בניה, תהפוך לחיה. ודוקא זו שכל חייה היו חיים של אנוכיות ותענוג, עד שהתמכרה לתענוג והשתעבדה לו -

תֵרַע עינה. תהפוך לצרת עין, אפילו -

באיש חיקה ובִבנה ובְבִתה - "הגדולים" (רש"י), ולא תרצה לשתף אותם באכילה. ואפילו -

(נז) ובשליָתה היוצֵת מבין רגליה - "בניה הקטנים" (רש"י), ולא תרצה לתת להם אוכל.

ובבניה אשר תלד. לא תאכיל אפילו את הרך הנולד. ה"רכה" לא תרחם על הרך.

כי תאכלם. גם לא תתן להם לאכול, וגם תאכלם כאשר ימותו.

בחוֹסר כל בסתר. בכל זאת, האשה מתביישת יותר מהאיש לאכול פרי בטנה, ותנסה לאכול בסתר.

במצור ובמצוק אשר יציק לך אוֹיִבך בשעריך. המלים "מצור", "צרה" ו"צר" הן מאותו השורש, ופשוט הוא, שהרי המצור הוא בעצמו צרה, והוא מביא צרות, והוא בא על ידי צר ואויב. והמלה "יצר", על אף שהיא באה מלשון "רצה", שהוא עושה את מה שהוא רוצה, בכל זאת, היא רמוזה כאן במלה "מצור": "במצור ובמצוק" - משום שנפלת קרבן והשתעבדת ליצר שלך, לכן "במצוק", הגעת לשפל כזה. ואולי הכתוב השתמש כאן דוקא בלשון יחיד כאשר אמר "אויִבְך", כרמז ליצר הרע שהוא סיבת כל זה, ושהוא האויב המתמיד והעיקרי של האדם, שנמצא תמיד אצלו - אפילו בתוך ביתו ובשעריו (ומשום כך כתוב גם בפסוק נה ו-נז "שעריך", מלה שלכאורה מיותרת).

כאן מלמדנו הכתוב שהמדות של טוב, וחסד ורחמים וכו' אינן נקנות בשכל והבנה מצד האדם, כלומר, אם הוא מגיע אליהן רק משום שהוא מסכים - מצד שכלו והגיונו - שהן טובות. שהרי אז, בעת צרה ומצוקה, או בשינוי הגיונו ושכלו, יסוג מהם. רק אדם ירא ה', שמקיים את המדות משום שהקב"ה קבע שהן אמיתיות וטובות, ומשלם שכר ועונש, רק אדם זה יעמוד עליהן בהתמדה ויהי מה. אך אין די בתיאוריה לבד, מפני שהרגל החיים קובע את טבע האדם, ואם פרטי חייו היומיומיים משועבדים להנאה, לתאוה, לגשמיות - לא יוכל להתגבר על יצרו בעת משבר. אך התורה הלבישה את היהודי בימים ודקות ושניות וחיים מלאים במצוות, הנותנות לו משמעת, הקרבה, וכח מסירות הנפש, והוא הולך וגדל בכח ההקרבה, כך שבעת משבר, כבר התגבר על כוחות התאוה והחולשה, ובקלות יתגבר גם על האתגר הזה.

(נח) אחרי התיאור הנורא של מצוקת הרעב ואכילת הבנים, שזה - לעת עתה - השיא של הקללות שפירט משה, הוא מפסיק ומזהיר אותם, שזה, וכל הקללות שהזהיר אותם מפניהן עד עכשיו, יבואו:

אם לא תשמוֹר - להאמין.

לעשות - לא רק אמונה אלא גם עשיית המצוות.

את כל דברי התורה הזאת. כל המצוות, ולא לחסר ולגרוע מהן משום שאינן נראות לנו.

הכתֻבים בספר הזה. שאל יבואו בדורות הבאים יהודים שיכפרו במקוריותו של הספר ובאמיתותו; אלא כל מה שכתוב כאן נכתב בגזירת ה'.

יראת ה'

ליראה את השם הנכבד והנורא הזה, את ה' אלקיך. שתעשו את המצוות מתוך יראה, ומתוך קבלת עול מלכות שמים. כלומר, מתוך הבנה עמוקה שהוא הא-ל הנכבד והנורא, יודע הכל ומבין הכל, שהוא אמת והוא ברא את האמת, וכל מה שהוא אומר הוא אמת, והוא גם א-ל ההיסטוריה, יוצר הכל ושולט על הכל ומעניש ונותן שכר. ובכך תשמרו ותעשו את כל המצוות בלי לפקפק ולהרהר אחריהן, ותפחדו שלא לעשותן. ועוד: לא תעשו אותן מתוך "הסכמה" איתן או מתוך שכלכם ובינתכם, אלא כקבלת עול מלכות שמים ומתוך יראת ה', שהיראה באה מתוך הודאה ברורה שהקב"ה יודע יותר טוב, ואנו - מה חיינו, ומה שכלנו? והיראה הזאת משפילה את האדם, ושוברת את יצרו ואת תאותו ואת גאותו, והיא הקדושה - מטרת היצירה. ויוצא לנו שהאדם חייב לשמור את המצוות ע"י יראת ה', שזה יבטיח שלא יחטא, וגם ישפיל ויקדש את עצמו תמיד, ובכך יביא - ע"י שמירת המצוות באופן זה -  גם לחיים מתמידים של יראת ה' וקדושה. וכתוב "ליראה את השם", לומר לנו שכל שם שיש לקרוא לו ולתאר אותו - הוא שמו; ועוד, שאע"פ שלא תבין את שמו ואת מדותיו - תירא את שמו כמו שהוא, ותקבל עליך את הדין.

כתב רבינו בחיי: "ביאר הכתוב הזה, כי הכוונה בכל המצוות שבתורה תכלית אחת - והיא היראה. וכן ביאר משה... כי אין תכלית הכוונה בנתינת התורה אלא היראה; הוא שאמר (שמות כ:יז): '...ובעבור תהיה יראתו על פניכם'. ממנו ראה המלך שלמה וכן עשה, שחתם ספרו בה [משלי (לא:ל) - "אשה יראת ה' היא תתהלל", וכן קהלת (יב:יג) - "את האלקים ירא ואת מצותיו שמור, כי זה כל האדם"]. וכן אמרו עוד (שבת לא.): 'יראת ה' היא אוצרו' (ישעיהו לג:ו) - אי איכא יראת ה', אִין, ואי לא, לא... והא למדת שהיראה עיקר הכל... והיא העולה על כל המצוות - ששאר המצוות... יש להן זמן בזמן עשייתן, וכיון שגמר מלעשותן, הרי הוא בטל ממנה. ולא כן מצות היראה, כי אין לה זמן, אבל היא קיימת לעולם...". כלומר, יש ענין של יראה כמכשיר לעשות את המצוות (שהפחד והיראה כופים על האדם את העשייה), ולעשות את המצוה רק לשמו של ה', ויש ענין שהיראה היא מצוה לחוד, שהיא תכלית עשיית המצוות, שהיא המשפילה ומביאה לידי קדושה.

רבינו בחיי ממשיך: "והיראה אין לה שלמות כי אם המעשים. זהו שאמר (כאן): 'אם לא תשמור לעשות', ליזהר בלא תעשה ויקיים מצות עשה". והכוונה היא, שאין ביכולת האדם להגיע לקדושה בתאוריה לבד. אי אפשר להיות שפל ובכך להתעלות ולהתקדש, אא"כ יתרגל לזה ויתמיד בזה, כלומר, שכל מעשיו וכל פועל חייו יהיו מכוונים לזה, ובכך ירגיל את נפשו ליראת ה' ולקדושה. יוצא מדברינו: א) יראת ה' היא מדה שהאדם חייב לקבל עליו, כך שיפחד שלא לקיים את המצוות ויפחד לעבור עבירה. ב) יראת ה' צריכה ללוות את עשיית המצוה, כלומר, שבעת עשיית המצוה יכוון האדם לעשותה לשמה, ויֵדע לפני מי הוא עומד. ג) יראת ה' היא תכלית המצוות, שבעשייתן בדרך הנכונה, לאט לאט, ישבור את גאותו ואת תאותו ואת יצרו, ובכך יתעלה ע"י השפלתו ויתקדש, וזו היא תכלית הבריאה.

(נט-סב) התורה ממשיכה בהפסק הקצר בסקירת תהליכי הקללות והסלמתן, ונותנת תיאור כללי; או שכל האמור בפסוקים נט-סב, גם הוא תוצאות של המצור, ובכך הוא המשך של פסוקים נ-נז.

שכר ועונש לאומי; מדה כנגד מדה; בטחון

(נט) והִפלָא ה' את מכוֹתךָ ואת מכות זרעך - מכות גדוֹלוֹת ונאמנות וחֳלָים רעים ונאמנים. כל מה שהקב"ה עושה עם ישראל הוא על צד הנפלא והיוצא דופן והלא-שגרתי. כאשר בא טוב לישראל, הוא מעלה אותם מעלה מעלה, וכאשר יורדים, יורדים לשיא השפל, מטה מטה. וזאת כדי להודיע בבירור שאין זה עם שגרתי ככל העמים, אלא עם מיוחד, תחת השגחתו המיוחדת של הקב"ה. לכן גם השכר וגם העונש הם יוצאי דופן ומופלאים. בזה ניכר שהוא מיוחד, מכיון שאין כמותם בשאר העמים. והקב"ה רוצה להביא על ישראל עונד מדה כנגד מדה: לא "ידעתם את ה'" כאשר היה טוב לכם, כלומר, לא הכרתם שהברכות באו ממנו, מהשגחתו; לכן יבואו עליכם העונש והמכות הנדירות והנפלאות האלו, ואז בוודאי תבינו שיש כאן השגחה פרטית, ותשובו אליו. ואוי לדור כמו שלנו, שאפילו שואה - שברור שהיא לא שיגרתית אלא השגחתית - אינה מחזירה אותו בתשובה, ואדרבה, היא הופכת אותו לעוד יותר כופר. ובכל זאת יתכן שדוקא הדור הזה יוכיח שכבר אין הצדקה לגלות, מפני שהיא לא תביא דור כל כך מסולף לידי תשובה, ולכן עת הקץ תגיע (אך ביסורים נוראים).

מכות... נאמנות. כתב אבן עזרא: "שלא יסורו". וכתב רש"י: "נאמנות ליסרך, לקיים שליחותן". יש כאן תוכחה גלויה וגם מדה כנגד מדה: אתם, העם הקדוש, לא הייתם נאמנים לשליחותכם הקדושה; לכן אשלח בכם מכות ומחלות כעונש, והם, השליחים הרעים, כן יהיו נאמנים לשליחותי ולא יסורו מכם ומשליחותי. עוד נ"ל שהמלים "יסורים" ו"לסור" דומות כדי לרמוז שהיסורים אינם באים סתם, אלא בהשגחת ה', שליחים מה' שעושים את רצונו, ואינם סרים משליחותם.

(ס) והשיב בך את כל מדוה מצרים. מדוה היא מחלה, וגם לשון כאב וצער: "לבי דַוָי" (ירמיהו ח:יח).

אשר יגוֹרת מפניהם. כתב רש"י: "מפני המכות". כלומר, שמשה מאיים עליהם בעשר המכות, שישראל ראו אותן ופחדו מהן שלא יבואו עליהם, וכדברי רש"י: "אין מְיָראין את האדם אלא בדבר שהוא יגור ממנו", כלומר, משום שהוא ראה במו עיניו את זוועתם. ויש בזה מדה כנגד מדה: אתם שמחתם שהמכות באו על המצרים ולא עליכם; עכשיו תתאבלו כאשר הן תבוֹאנה עליכם. ובזה גם לימד את ישראל לקח: מפלת מצרים ונצחונכם שם לא באו מכוחכם ומחולשתם, אלא כל נצחון וכל כישלון הוא בהשגחת ה'; והנה הראיה: אותן המכות שלא באו עליך אז, יבואו עליך עתה. וכך אין לנו להתגאות בנצחונותינו על הערבים, שמלחמת ששת הימים מובנת אך ורק על הבסיס של הבנת מלחמת יום הכפורים, וכן להיפך.

ודבקו בך. אין מנוס מעונש ה'.

ידעתי את ה'; שכר ועונש לאומי; מדה כנגד מדה; גלות

(סא) גם כל חֳלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת, יַעְלֵם ה' עליך - עד הִשָמדָך. הקב"ה ישלם מדה כנגד מדה: אתה לא רצית לשמור על מה שכתוב בספר התורה, שהוא חייך והיה שומר אותך מכל רע, והעדפת להתעלם ממנו ולדבוק בתרבות הגוים; לכן יחד עם התרבות שלא כתובה בתורה, הקב"ה יתן לכל המכות שלא כתובות בתורה - שנמצאות בעולם - לבוא עליך, וגם הוא יתעלם ממך, ולא ישמור עליך. ולכן כתוב הפועל המוזר "יעלם עליך" - שהוא יסתיר את פניו ויתעלם מזעקתך.

(סב) ונשארתם בִמתֵי מעט תחת ["חלף" - תרגום אונקלוס] אשר הייתם - או שהייתם כבר, או שיכולתם להיות.

ככוכבי השמים לרוֹב; כי לא שמעת בקול ה' אלקיך. יש כאן מדה כנגד מדה גלויה: תמיד הייתם מבודדים, אבל בכל זאת הייתם פרים ורבים, ואפילו כ"עם לבדד ישכון" הייתם גוברים על הגדולים. אך פחדתם להיות עם מבודד, ולא שמרתם את התורה. לכן נשארתם לא רק עם מבודד, אלא גם עם "במתי מעט". אילו שמרו ישראל את התורה, ולא היו נספים המליונים - כמה גדול היה העם הזה היום!

הכתוב השתמש במושג "במתי מעט" כמו בפסוק (לעיל כו:ה): "ויגר שם במתי מעט", לומר לנו שבגלל חטאינו, חוזרים אנו לגלות ולמתי המעט שמשם לקח אותנו הקב"ה. הוא רצה להוציאנו מהגלות ולהרבות אותנו, ולא רצינו לשמוע בקולו - ולכן חזרנו לגלות ולמתי המעט. אבל יש כאן רמז שוב לכלל הגדול שגלות מצרים היא סימן לגאולה האחרונה: כמו שיצאו משם בני ישראל ולא עשה בהם כָלָה, כך יֵצאו גם מהגלות הזאת. אבל אלה שלא רצו לצאת נספו שם, וכך יהיה גם כאן.

הגלות - שיא העונש הלאומי; מדה כנגד מדה; ידעתי; א"י

(סג) והיה כאשר שֹשֹ ה' עליכם להיטיב אתכם ולהרבות אתכם - כן ישיש ה' עליכם להאביד אתכם ולהשמיד אתכם, ונִסחתם [ונעקרתם] מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה. מסוף הפסוק - הרעה - אתה מבין מה שיא הטובה. מהי הרעה הגדולה (שהרי באנו לשלב האחרון של התוכחה)? "ולהשמיד אתכם" באמצעות "וניסחתם מעל האדמה...". משמע שההיפוך "להיטיב אתכם", היא הבאת ישראל לא"י. וזו מדה כנגד מדה גלויה.

קידוש השם; אמונה

כתב רש"י: "'כן ישיש ה'' - את אויביכם עליכם להאביד... (מגילה י:)". כלומר, שלא כתוב "יָשֹוּשֹ", שהיה משמע שה' שש, אלא "ישִיש", שמשמע - את אחרים, כלומר, האויבים, שהם ישושו. ואמת היא, שברור שה' אינו שמח על עונש לישראל וגם לא על עונש לגוים. אבל יש בזה צורך ודבר טוב, מכיון שהקב"ה מראה בזה את אמיתות דבריו, שהוא הבטיח עונש על אי-ציות לתורה, והנה נתקיימו דבריו. ועוד, שאסור לישראל לטמא את ארץ הקודש, וכל רגע שהם חיים על אדמת הקודש ומתעבים אותה, יש להקב"ה צער, ורק ע"י הקאת הטומאה באה לו נחת רוח. כי באמת אין בכלל "ששון" או "כאב" אצל הקב"ה, ויש רק נחת רוח כאשר נעשה הדבר הטוב, בין שזה "משמח" או "מכאיב". ואולי זאת כוונת אבן עזרא שכתב: "שלא תחשוב כי יזיק לה' או יתאבל".

עכשיו מרחיב הקב"ה את הקללה העיקרית - גלות:

(סד) וֶהֱפִיצך ה' בכל העמים, מקצה הארץ ועד קצה הארץ, ועבדת שם אלהים אחרים. תירגם אונקלוס: "לעממיא פלחי טעותא" - כלומר, לא שיעבדו ישראל ע"ז, אלא יהיו משועבדים לעובדי ע"ז, והרי זה כאילו יעבדו הם ע"ז, שהרי בזה שהם עובדים את עובדיהם, "מוכיחים" הם שהע"ז שלהם היא צודקת, ח"ו. ולכן הגלות היא חילול השם. ונ"ל שלכן אמרו חז"ל (ע"ז ח.): "ישראל בחו"ל עובדי ע"ז בטהרה", מפני שהם עצמם אינם נכנסים לתוך הטומאה של הכנסיות ומקומות האלילים, אבל מכיון שהם משועבדים לעובדי האלילים, הם מאמתים את הע"ז, וזו עבודת ע"ז בטהרה.

ישראל יגיעו לקצות הארץ, לא שה' מיד יפזר אותם, אלא שהוא יסיח אותם, יעקור אותם מהארץ, והם יגיעו לכל מדינה ומדינה כי לא ימצאו מנוח במדינות שהגיעו אליהן תחלה, שהרי אינם יכולים למצוא מנוח, ולכן הם ממשיכים לנדוד. וצדקה עשה להם הקב"ה בזה שפיזרם בין האומות (פסחים פז:), ואע"פ שהגלות היא עונש וקללה איומה שאין כמוה, מ"מ ע"י הפיזור, שבא מצד שהקב"ה לא נתן להם מנוחה במקום אחד, לכל הפחות הבטיח הקב"ה שלא יכלו ישראל, שאילו היו כולם במקום אחד, היה עלול להיות שפתאום יהרגו גוים את כולם. אבל מי שאומר שהגלות עצמה היא צדקה, הבל ידבר, ועתיד ליתן את הדין, מפני שהוא מביא שואה על ישראל, כשהוא משכנעם להישאר בגלות המקוללת.

אשר לא ידעת אתה ואבוֹתיך עץ ואבן. ובכל זאת, אע"פ שאתה לא ידעת אותם והם לא ידעו אותך, ואין להם שום סיבה לשנוא אותך, בכל זאת ישנאו אותך וישמידו אותך, כאמור בפסוק הבא. ואע"פ שהכוונה היא שיעבדו לעובדי ע"ז, אבל בכל זאת ישראל גם ינסו להתבולל ולעבוד את הע"ז (או ע"ז ממש או סתם ע"ז של תרבות) של הגוים, וינסו להיות כמותם, וזה לא יועיל להם כי:

(סה) ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך. שום דבר לא יעזור לך. לא תוכל לרכוש את אהבת הגוים אף אם תנסה להיות כמותם, כי עצם ישיבת הגלות היא חטא ופשע. ועל זה אמרו חז"ל (בראשית רבה לג:ו): "אלו מצאה [היונה] מנוח לא היתה חוזרת... ודכוותה: 'ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח...' - הא אילו מצאה [עם ישראל] מנוח לא היו חוזרים". שישראל אינו רוצה לעזוב את הגלות אם הוא מוצא שם סיר בשר וחיי שלוה, ולכן אין נותנים לו אפשרות וסיכוי לכך. הגלות חייבת להתחסל. ובעוונותינו הרבים, הטובים שבישראל והגדולים שביניהם בוחרים את שלוות הגלות ומואסים בא"י. ועיין מה שכתב על אנשים כאלה הגאון ר' יעקב עמדן בסידורו הגדול (הקדמת "סולם בית אל"). וכך תירגם יונתן: "ואִין יתפלג דעתכון למפלח לטעוותהון, ואיגרי ביניכון וביני עממיא האינון, ולא תנוחון...".

ונתן ה' לך שם לב רַגָז [חָרֵד ומרַתֵת], וכליון עינים, ודאבון נפש. אפילו בזמנים הטובים ביותר, לא תהיו יציבים בחייכם ובטוחים בשלוה. תמיד תחשדו ותפחדו, וכל פעם שיארע לכם אירוע לא נעים, בתוך תוככם תפחדו. ובהסלמת הרע, כאשר ייעשה יותר ויותר גרוע, תתגבר התגובה של ישראל: מתחילים בפחד בלב, אבל כלפי חוץ מראים את עצמם בטוחים שהם אזרחים שוים ואהובים ואהודים על הגוים; אבל בסופו של דבר לא יוכלו להשלות עוד את עצמם, ויבואו לכליון עינים, שהמצב יהפוך לבלתי נסבל, ויצפו לאיזו שהיא ישועה וגאולה (ולאו דוקא מהקב"ה). כך פירש רש"י: "מצפה לישועה ולא תבוא". ואע"פ ש"ציפית לישועה" היא אחת השאלות העיקריות ששואלים את האדם כשהוא מגיע לב"ד של מעלה (שבת לא.), והציפייה הזאת היא מצוה וסימן של אמונה, הרי כאן הכוונה היא שלא ציפו לישועת ה' דוקא, אלא ציפו לגוים וסמכו עליהם. לכן זה לא יעזור להם, ולבסוף מגיעים לדאבון נפש - ליאוש ולדכאון.

(סו) והיו חייך תלֻאים לך מנגד - "על הספק; כל ספק קרוי תלוי" (רש"י). ולי נראה שזה במובן של "תלוּת", שבטחונך ותקותך יהיו תלויים באחרים, בגוים. ומשום כך כתוב "מנגד", שחייך לא יהיו ברשותך, אלא יהיו תלויים בחסדיהם של אחרים, מנגד. ולא כתוב "ממול" משום שהמלה "מנגד" רומזת שכל "בעלי הברית" שסומכים עליהם, בסופו של דבר יאכזבו ויהיו "מנגד" - או שיעמדו מנגד ולא יעזרו, או שיילחמו נגד ישראל בפועל.

ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך. גם ישראל לא יאמינו באמת באלה שהם סומכים עליהם, וכל רגע יחרדו וידאגו, "מה יהיה"? ויש בזה מדה כנגד מדה: לא האמנתם בהקב"ה שהוא יכול לעזור לכם, ובמקום זה האמנתם בגוים - לכן בסופו של דבר לא תאמינו גם בהם. ועוד: לא רציתם לבחור בחיים של תורה וקדושה ולא האמנתם בה, לכן בסופו של דבר לא תאמינו בחייכם כלל. ותלות זו בגוים באה כמדה כנגד מדה, על שבטחו בהם כאשר היו ישראל בא"י.

בהושע (יא:ז) אמר הנביא: "ועמי תלואים למשובתי". ופירש רש"י: "תלואים הם אם לשוב אם לא לשוב", כלומר, מסופקים הם. והם פנו לאשור ולמצרים כמו שכתוב לפני זה (שם:ה): "לא ישוב אל ארץ מצרים ואשור הוא מלכו כי מֵאֲנו לשוב". פירוש - אמרתי להם שלא ישובו לארץ מצרים, שהיא סימן עבדותם ושפלותם וחילול שמם; והם לא רק שחזרו, אלא אף חזרו לבקש עזרה; וגם ביקשו עזרה מאשור כאילו הוא מלכם. הם שבו ברגליהם למצרים, ולא שבו מבחינה רוחנית אל ה'. כך כתב הרד"ק: "לא היה להם לשוב אל ארץ מצרים לבקש עזר, כי כבר אמרתי להם (לעיל יז:טז): 'לא תוֹסיפון לשוב בדרך הזה עוד'. כי אם היו שבים אלי, לא היו צריכים לעזר מצרים". וכתב מצודת דוד: "...וסמכו על אשור כאילו היה מלכו ומבקש טובתו". ולכן נ"ל שגם כאן ה"תלות" היא תלות בגוים. ואולי משום כך נרמז בפסוק סח: "והשיבך ה' מצרים באניות, בדרך אשר אמרתי לך, לא תוֹסיף עוד לראוֹתה, והתמכרתם שם לאוֹיביך לעבדים ולשפחות - ואין קוֹנה". כלומר, מכיון שלא תסמכו על ה' אלא על הגוים, ותפנו אליהם ותבטחו בהם, ותפנו אפילו למצרים שאמרתי שלא תחזרו לשם אפילו סתם כך, מפני שהיא סמל שפלותכם הקודמת, לכן אני אעניש אתכם בזה שגם אם אתם תהיו מוכנים למכור את עצמכם עבור עזרת הגוים, בסופו של דבר הם לא יקנו, אלא יבגדו בכם. ולא שה' ישיב אתכם למצרים, אלא שהוא יאכזב אתכם שם אחרי שאתם תחזרו לשם (ועיין לקמן מה שאכתוב עוד בפסוק זה).

(סז) בבקר תאמר: מי יתן ערב! "מי יתן ואחיה עד לערב" - ר' סעדיה גאון.

ובערב תאמר: מי יתן בקר! מפחד לבבך אשר תפחד, וממראה עיניך אשר תראה. יש כאן מדה כנגד מדה איומה! הקב"ה ציווה עליך לומר פעמיים בכל יום - בערב ובבוקר - קריאת שמע; ולאומרו מתוך אהבת לבבך, כמו שכתוב (לעיל ו:ה): "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך"; ולאומרו כל בוקר בתפילין שהוא נגד הלב ו"בין עיניכם" (לעיל יא:יח); וכן בטלית ובציצית שעליהן נאמר (במדבר טו:לט): "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" אלא "וראיתם אוֹתו וזכרתם את כל מצווֹת ה'", ואילו הייתם עושים זאת ובוטחים בה' שהוא "אחד" והכל יכול, הייתם נשארים בארצכם, ומתגברים על אויביכם, ושמחים ושלוים, ונהנה כל בוקר מהבוקר וכל ערב מהערב משמחת לבבכם וממראה עיניכם. ועכשיו, מכיון שלא רציתם, יבואו עליכם היפוכם, כל הכתוב בפסוק. ויש כאן תיאור נורא של הגלות - שהיא גם עונש, וגם קללה, וגם גיהנום של חיים, ובית קברות. ואוי לנו שישראל מסרבים לצאת ממנה, ובזה מוסיפים חטא שאין לשער את גודלו, על כל שאר חטאיהם. וסופם ליפול בתוך הגלות שבחרו לעצמם - מדה כנגד מדה.

(סח) והשיבך ה' מצרים באניות, בדרך אשר אמרתי לך, לא תוֹסיף עוד לראוֹתה, והתמכרתם שם לאוֹיביך לעבדים ולשפחות - ואין קוֹנה. הקב"ה יפזר אתכם בגלות בכל הארצות, וכאות הבזיון הגדול ביותר, יביא אתכם אפילו למצרים, שהיא סמל של שפלותכם וחילול שמכם. ואמר "באניות" כי הם יגיעו לשם כשבויים, שוב כעבדים, ואין לך בזיון יותר גדול מזה, שזה מראה למצרים שישראל ואלקיהם כביכול חלשים ונכשלו, שהרי חזרו לשפלותם. אפילו למצרים יחזרו, וכמו כן יתפזרו לכל הארצות, ויגיעו לשם כפליטים, והתהליך ההיסטורי הידוע יחזור על עצמו, כמו שהיה בגלות הראשונה של ישראל - שהיא מצרים. ומהו התהליך? היהודי מגיע ומוכר את כשרונותיו לארץ הגוים, והם מקבלים את זה ברצון כי הוא בונה את ארצם; ואח"כ חוזר הגלגל, וכאשר היהודים מתרבים וגם מתעשרים, הגוי נתקף בקנאה-שנאה; וקם מלך חדש, וגל של אנטישמיות פוקד את היהודים, והם הופכים לאזרחים מסוג ב', ואח"כ הופכים לעבדים שסובלים, ובסופו של דבר - הגוי אינו רוצה את היהודים אפילו לעבדים, אלא "אין קונה", וכמו שאמר רש"י: "כי יגזרו עליך הרג וכליון".

כתב ר' סעדיה גאון: "והשיבך ה' למצב שהיית בו במצרים... לאותו המצב שאמרתי לך: לא תוסיף לראותו לעולם". כלומר, לאו דוקא למצרים אלא לשפלות ועבדות בגלות.

עם ישראל

(סט) אלה [דברי התוכחה] דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרוֹת את בני ישראל בארץ מואב, מלבד הברית אשר כרת אתם בחוֹרב. רש"י והרשב"ם כתבו על "מלבד הברית", שהיא התוכחה שבפרשת בחוקותי. ולי נראה שמדובר על מעמד הר סיני, ששם נכרתה הברית שהפכה את ישראל לעם ה'. ושם היתה ההתחלה, וכאן הוא חיזק אותה באלות, וזה מתחזק גם בכך שעכשו נכנסים לא"י.