פירוש המכבי - דברים

דברים פרק לב פסוקים א- כ

פרק לב

פסוקים א-כ

אמונה; עם ישראל; תוכחה; שכר ועונש

(א) האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי. כתב רבינו בחיי: "...ביום מותו היה זה, וכן בכל הדברים כולן מתחילת 'אתם נצבים'... גם בפרשת 'וזאת הברכה'... הכל ביום אחד הוא, והוא יום מותו... ומגיד להם מראשית אחרית ואת כל הקורות אותם לעתיד... שהנחיל עליון את האומות... לא בחר לחלקו מכולן כי אם ישראל... והם שכחוהו והכעיסוהו... והיו כפויי טובה, מתנכרים אליו לרוב הטובה והשלוה... והיו עובדין למי שלא היטיב להם ולא ידעו בו כח אלוקות... ומפני זה נענשו בעונש גלות יותר מכל אומה ונתחייבו לעבוד שונאיהם. ומה שלא השבית זכרם מן העולם כמו שהיו ראויין לזה במדת הדין, היה זה פן יתפארו האויבים לומר שיראתם נוצחת ומתגברת... ואמנם עתיד הוא להינקם מהרשעים על מה ששעבדו בישראל... ועתיד הקב"ה שיקח מהם דין עַמו... ואמר (פסוק מג): 'הרנינו גוים עמו', כי כל האומות יאשרונו וישבחו אותנו וירצו להידבק באמונתנו אחר שיראו הנקם שישיב לצריו. ואמר (שם): 'וכִפר אדמתו עמו', כלומר, שיכפר על הארץ ועל עמו היושב עליה".

בשעות האחרונות לחייו, מקהיל משה את ישראל להגיד להם את מה שיקרה להם אם יחטאו, והכל ברמז עבה, שהרי הקב"ה כבר אמר לו שזה בוודאי יהיה. והוא מעיד עליהם את השמים והארץ. כך כתב רש"י (והוא מספרי שו): "אמר משה: אני בשר ודם, למחר אני מת; אם יאמרו ישראל: לא קיבלנו עלינו הברית, מי בא ומכחישם? לפיכך העיד בהם שמים וארץ... ועוד, שאם יזכו, יבואו העדים ויתנו שכרם [בגשם ובפרי הארץ]. ואם יתחייבו, תהיה בהם יד העדים תחילה (לעיל יא:יז): 'ועצר את השמים... והאדמה לא תתן את יבולה...'". ועוד אמרו בספרי (שם): "שמא אתם סבורים לברוח מעל כנפי השכינה או לזוז מעל הארץ?" כלומר, שאי אפשר לברוח מן השמים ומן הארץ, והם עדים קבועים, ולא תוכל לברוח מהשגחת ה' ומגמולו.

אומר המדרש (דברים רבה י:ד): "שמשל הקב"ה את ישראל ככוכבי השמים וכעפר הארץ", כלומר, שבישר להם שאם יעשו טוב, יגיעו עד השמים ברוחניות ובגשמיות; ואם יחטאו, ישפילו עד הארץ ברוחניות ובגשמיות, שאין גמול בינוני לישראל. ונ"ל להוסיף על זה, שאם יזכו, ירימו את הארץ איתם עד כוכבי השמים, כלומר, יקדשו את הגשמיות שלהם, וכן להיפך.

משה אומר: האזינו, שמים וארץ, לדברים שאני אומר לישראל. ועכשיו, הוא פונה לישראל ואומר:

תוכחה; תורה מסיני; תלמוד תורה; תורת חיים - סם חיים ומוות

(ב) יערוֹף [יזוב] כמטר לקחי [הלקח והלימוד הזה שלי], תזל כטל אמרתי; כשעירִם עלֵי דשא, וכרביבים [טיפי מטר] עלֵי עשב. יֵרד ויזוב כמטר הלקח והלימוד הזה שלי, כלומר, דברי התוכחות האלה וכל התורה. על "לקחי", פירש רבינו בחיי: "מה שלקחתי וקיבלתי מלמעלה", דהיינו תורה מסיני. ואמר: הלואי שלקח זה יזוב לתוך לבבכם ומחשבותיכם, כמו מטר שנכנס לאדמה ונותן לה חיים וברכה ומצמיח ממנה פירות. כך כתב אבן עזרא: "שיהיו דבריו כטל וכמטר; שלא ישובו ריקם כי אם הרוו את הארץ... שיכנסו דבריו בליבות השומעים כמעשה הגשם על הארץ להולידה להצמיחה". אומר הספרי (שם): "מה מטר חיים לעולם, אף דברי תורה חיים לעולם. אֵי מה מטר מקצת עולם שמחים ומקצת עולם עצבים בו... אף דברי תורה כן? ת"ל: 'תזל כטל אמרתי', מה טל כל העולם כולו שמחים בו, אף דברי תורה כל העולם כולו שמחים בו".

ובפירוש "שעירים", אבן עזרא כתב גשמים "דקים", וכ"כ הרד"ק. ועל "רביבים" פירשו חזקים ("מגזרת 'רב'" - אבן עזרא). ורבנו סעדיה כתב להיפך: "'כשעירים' - טיפי גשם; 'וכרביבים' - גשם קל". עוד פירש הרד"ק שדשא "נקרא כן בתחלת צאתו, וכשיגדל נקרא עשב". ואונקלוס תרגם "כשעירים" - "כרוחי מטרא". אומר הספרי (שם): "מה שעירים הללו יורדים על עשבים ומעלים אותם ומגדלים אותם, כך דברי תורה מעלים לומדיהם ומגדלים אותם... מה רביבים הללו יורדים על עשבים ומעדנים אותם ומפנקים אותן - כך דברי תורה...". ונראים דברי הרד"ק ואבן עזרא, שהרי ראשית כל לומדים מעט, ואח"כ זה מתגבר. עוד אומר הספרי (שם): "'כשעירים' - כשאדם הולך ללמוד תורה, בתחילה אינו יודע מה לעשות, עד ששונה שני סדרים או שני ספרים, ואח"כ נמשכת אחריו כרביבים". שככל שאדם לומד יותר, מאירים הדברים שלמד בעבר על דברים שהוא לומד עכשיו והוא מבין אותם יותר, והוא גם מתחיל לבנות לעצמו מסגרת מסודרת של עניינים.

ידעתי את ה'; תלמוד תורה; שבירת היצר והגאוה

יערף כמטר לקחי, תזל כטל... אומר התנחומא (האזינו ג): "מה מטר משחקת אבנים, שנאמר (איוב יד:יט): 'אבנים שחקו מים', אף התורה משחקת לב האבן. וזהו שאמרו רז"ל: אם אבן הוא נמוח. ואם ברזל הוא - מתפוצץ. לכך אין טוב לאדם כי אם להמית עצמו על דברי תורה...". שבירת היצר והגאוה היא משימה עצומה. ואדם חייב לשבור את יצרו ע"י עקשנות עזה, שתביא אותו לסבל פנימי ול"מיתה". ואז יתגבר על גאוותו ויתרומם ויתקדש. רק בקפיצה לתוך ים התורה והיקבעות שם, יוכל להצליח.

ידעתי את ה'; מושגים

יערף כמטר לקחי... "ר' יהודה אומר: לעולם יהא אדם כונס דברי תורה כללים [ומוציאם פרטים...], שאם כונסן פרטים, מייגעים אותו ואין יודע מה לעשות. משל לאדם שהלך לקיסרי וצריך מאה זוז... אם מצרפם ועושה אותם סלעים, פורט ומוציא בכל מקום שירצה" (ספרי שם). כלומר, שרק אם אדם לומד את כללי ומושגי התורה, יוכל להבין את הכיוון הנכון ואת הבנין והתוכן הרחב. ואז יבין למה עושים פרט מסוים, ואיפה הוא נמצא בתוך הכלל ובבנין הגדול ואיך הוא משתלב בו. וזה נכון לגבי לימוד עניינים (לדוגמה, כללי שבת ואח"כ פרטים, וכו'), ועוד יותר לגבי המושגים הגדולים של תורה, למה ולאיזו מטרה מקיימים אנו את התורה. שראשית כל חייבים להבין את המושגים, שהם כעין תכנית לאדריכל, שמראים לנו את כל המבנה, ואח"כ נוכל לדעת בדיוק איפה צריכה להיות כל לבֵנה, כל מצוה.

עם ישראל ערבים זה בזה; לבער את הרעה; התורה מכפרת על שפ"ד בסתר; עגלה ערופה; מושגים

יערף כמטר לקחי... אומר הספרי (שם): "אין יערוף אלא לשון הריגה, שנאמר (לעיל כא:ד): 'וערפו שם את העגלה בנחל'. מה עגלה מכפרת על שפיכות דמים, כך דברי תורה מכפרים על שפיכות דמים...". עגלה ערופה מכפרת על שפיכות דמים שהיתה בסתר ואין לנו ידיעה מי עשה אותה. ומשום שכל ישראל ערבים זה בזה, צריכים הדמים האלה כפרה, והיא ע"י עגלה ערופה ודברי תורה. שהעגלה מעידה שלא היתה בנו צרוּת עין (שלא ראינוהו ולא נתַנו לו לצאת בלי אוכל ולויה), ודברי תורה מבטיחים שאנו מנסים ללמד את העם "לא תרצח".

לא ידעתי; יראת ה'; גאוה; התורה כסם חיים או מוות; בחירה

יערף כמטר לקחי... אומר הספרי (שם): "אם עשית דברי תורה לשמם - דברי תורה חיים הם לך, שנאמר (משלי ד:כב): 'כי חיים הם למוֹצאיהם...', ואם לא... דברי תורה ממיתים אותך, שנאמר: 'יערוף...', ואין עריפה אלא הריגה, שנאמר: 'וערפו [שם] את העגלה...', ואומר (משלי ז:כו): 'כי רבים חללים הפילה ועצֻמים כל הרֻגיה'". כלל גדול למדנו כאן: שהתורה באה לשבור את האנוכיות ואת הגאוה של האדם, ולהרימו לקדושה ולטהרה. וכל זה יתקיים אם יקבל עליו עול מלכות שמים, וישפיל את עצמו ויקבל עליו עול מצוות לעשות רצון קונו. אז התורה היא סם חיים בשבילו, שהיא מעניקה לו חיים אמיתיים. אבל אם הוא לומד תורה שלא לשמה, אלא להתחכם או להתכבד, לא רק שלא יגיע לקדושה, אלא שגאותו מתחזקת והוא מתחכם בדבריה להרשיע. וכל זה הוא ההיפוך של כוונת הקב"ה. הכלל הוא, שאדם שלומד תורה לשמה עם יראת ה', נקרא חי. ומי שלומד בלי יראת ה', מכניס לעצמו סם מוות.

"רבי סימאי אומר: כל הבריות שנבראו מן השמים - נפשם וגופן מן השמים. וכל בריות שנבראו מן הארץ - נפשם וגופם מן הארץ. חוץ מן האדם הזה, שנפשו מן השמים וגופו מן הארץ. לפיכך - עשה אדם תורה ועשה רצון אביו שבשמים, הרי הוא כבריות של מעלן, שנאמר (תהלים פב:ו): 'אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כֻלכם'. לא עשה תורה ולא רצון אביו שבשמים, הרי הוא כבריות שלמטן, שנאמר (שם:ז): 'אכן כאדם תמותון'" (ספרי שם). והכוונה ברורה: שלבריות השמים (המלאכים וכו') אין יצר הרע כלל, והם חייבים לעשות טוב. ולבהמות בארץ אין יצר טוב ושכל, והם חייבים לעשות רע. רק האדם שונה, רק הוא מעשה ארץ שנעשה בצלם אלוקים, עם יצר טוב ויצר הרע, ועם שכל לבחור ביניהם. ויכול האדם להגיע לעליונים, להגיע אפילו למעלה מהמלאכים - שהרי הוא יכול היה לחטוא ולא חטא. ולהיפך, חלילה, הוא יכול לרדת עד תחת לדרגת הבהמות ולהיות "אדם", שהוא לא יותר מהאדמה, ולא להגיע לחיים אלא רק למוות. והעיקר - שיעשה את התורה ואת רצון אביו שבשמים, לשבור את ה"יש" ואת האנוכיות ואת הגאוה.

ת"ח הגון - מה ה"אמת" שבת"ח ואם תוכו כברו

יערף כמטר לקחי... עוד אומר הספרי (שם): "מה המטר הזה אי אתה רואהו עד שבא... כך תלמידי חכמים אי אתה יודע מהם עד שישנה משנה, הלכות ואגדות או עד שיתמנה פרנס על הצבור". המדרש אומר לנו כאן, שרק אז נוכל לדעת אם הוא באמת ת"ח - כלומר, אם הוא באמת יודע, ואם הוא באמת אדם הגון ותוכו כברו וירא שמים. ואם כך הוא, אתה חייב לשתות בצמא את דבריו ולהכניס ללבך את תלמודו, ואם לאו, אתה חייב לברוח ממנו, שכמו שתורה שלא לשמה היא סם המוות, כך ת"ח שלומד שלא לשמה, מאכיל סם המוות. אומרת הגמרא (תענית ז.): "אם ת"ח הגון הוא '[תזל] כטל' [תזל דברוֹ עליך כטל]. ואם לאו - עורפהו כמטר". פירש בתורה תמימה: "פְנֵה אליו עורף ובְרַח ממנו כמו מן המטר".

ידעתי את ה'

(ג) כי שם ה' אקרא - הבו גוֹדל לאלקינו. משה מתכונן להתחיל את עצם השירה, ואומר לבני ישראל: "כי שם ה'...". פירש הרשב"ם: "כאשר אספר לכם גבורות שעשה לכם הקב"ה והטובות שגמל לכם, וגם שהוא צדיק במה שיעשה לכם, גם אתם 'הבו גודל לאלקינו' - הֱיו מודים על האמת". וכן כל פעם שיהודי שומע את שם ה' בהקשר של גדולתו וחסדו, צריך הוא להגיב על זה בהסכמה ובברכה. ולכן אמרו (ספרי שם): "מנין לעומדים בבית הכנסת ואומר 'ברכו...' שעונים אחריו 'ברוך ה' המבורך...'... ומנין שעונים [אמן] אחר המברך... ומנין לאומר [בבית המקדש] 'ברכו' שהם עונים אחריו 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'? ת"ל: 'כי שם ה' אקרא - הבו גודל...'". בעניית מלות ההסכמה, היהודי מפגין את ידיעת ה' שלו ואת שעבודו להקב"ה.

ידעתי את ה'; קידוש השם בנסים שעשה; קדוש

כי שם ה' אקרא - הבו גדל לאלקינו. אומר הספרי (שם): "ומנין אתה אומר שלא ירדו אבותינו למצרים [שהקב"ה לא הורידם לשם] אלא כדי שיעשה הקב"ה נסים וגבורות בשביל לקדש את שמו הגדול בעולם? שנאמר (שמות ב:כג-כד): 'ויהי בימים הרבים ההם... וישמע אלקים את נאקתם' [ומיהר לגאלם באותות ובמופתים]. ואומר: 'כי שם ה' אקרא' [נ"ל שכוונתו היא שעל זה אמר הכתוב: 'כי שם ה' אקרא' - אספר את מעשה האותות והמופתים, 'הבו גודל' - ותודו על גדולת שמו שהוּכחה ממעשיו]. ומנין שלא הביא המקום פורענות עשר המכות על פרעה ועל מצרים אלא על שלא קידשו את שמו הגדול בעולם? שבתחילת הענין הוא אומר 'מי ה' אשר אשמע בקוֹלו... [לא ידעתי את ה']' (שמות ה:ב); ובסוף אמר (שמות ט:כז): 'ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים' [שע"י המכות הכריח הקב"ה את פרעה לדעת אותו, ובכך קידש את שמו]. ומנין שלא עשה המקום נסים וגבורות לאבותינו על הים ועל הירדן ועל נחלי ארנון אלא בשביל לקדש שמו בעולם? שנאמר (יהושע ה:א): 'ויהי כשמוֹע כל מלכי האמוֹרי... [וימס לבבם]'. וכן רחב אמרה... 'כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם' (יהושע ב:י). ת"ל 'כי שם ה' אקרא' [כלומר, לכן התורה ציוותה שכאשר נאמרים סיפורי גבורות ה' וחסדיו, "הבו גודל..." - תסכימו להם ע"י אמירת מלים של הסכמה, ובכך "תדעו את ה'"]. ומנין שלא ירד דניאל לגוב אריות אלא כדי שיעשה לו המקום נסים וגבורות בשביל לקדש שמו בעולם? שנאמר 'כי שם ה' אקרא...' [זה הפסוק הכללי לעניינים אלה], ואומר [מביא גם פסוק מיוחד שם המוכיח את זה] (דניאל ו:כז): 'מן קָדָמַי [מִלפָנַי, המלך דריוש] שים טְעֵם [אני שם גזרה]... להון [שתהיה] זָיעין ודָחֲלין [יראים ופוחדים] מן קֳדָם אֱלָקֵה די דניאל...'. ומנין אתה אומר שלא ירדו חנניה, מישאל ועזריה לכבשן האש אלא כדי שיעשה להם נסים וגבורות בשביל לקדש שמו בעולם? שנאמר (דניאל ג:לג): '...אָתוהי כְמָה רברבין [אותותיו הן גדולות]...'".

מכאן אנו שומעים מה יסוד כוונת הבריאה ומהלך ההיסטוריה: שהאדם נברא כדי לדעת את ה', להודות שהוא מלך מלכי המלכים, יודע ומבין הכל, קודש הקדשים ושיא האמת, וכל יכול, ובידיעה זו יאהב ויירא את ה' וידמה לו בחיי קדושה, כדי שיתגדל ויתקדש ברוחניות. וגם הגוי חייב להכיר בזה, ואם הוא מסרב, הקב"ה מפגין את כוחו ואת גבורתו, מפני שזו הדרך היחידה להוכיח לעמים את גדלותו. ובכוחו ובזרוע קודשו הוא מתגדל ומתקדש, כלומר, מקדש את שמו, שע"י נקמתו בגוים מתגדל שמו. ומכיון שראיית הנסים מביאה לידי ידיעת ה' ע"י הגוים, אמרו חז"ל שכל פעם שאדם שומע קריאה או סיפור על גדולת ה' - הוא חייב לענות ולהסכים לזה, ובכך הוא מצהיר את אמונתו בגדלות ה'. וזה פירוש "כי שם ה' אקרא": כאשר אתה שומע שהחזן קורא ומספר את גדולת ה' ואת קדושת שמו של ה' - "הבו גודל לאלוקינו", תכריזו את הסכמתכם ותגדלו את שמו גם אתם.

משה אומר: הבו גודל להקב"ה, הַסכימו שהוא אדון האמת והמשפט, וכאשר תשמעו את דברי התוכחה ואיך שעלול הקב"ה להעניש אתכם על מעלליכם, תודו שהוא צודק. ולזה הוא אומר:

ידעתי את ה'; צידוק הדין; ה' כל יכול; ה' אינו עושה עוול; מסירות נפש; אמונה שלמה

(ד) הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט. משה בא להצדיק את הדין פן יאמרו ישראל בעתיד שהעונשים והסבל אינם צודקים. והוא אומר שהקב"ה הוא "הצור" של העולם. ויש בזה שתי משמעויות. האחת, שהוא בורא העולם, שברא גם את האדם וגם את הצדק ואת המושגים, והוא ברא את העולם לשם האמת, ורק הוא יודע את האמת, מה באמת "אמת" ומה באמת "צדק", ורק הוא מבין מה המגמה והמטרה האמיתית של העולם ושל האדם. והשנייה, שהוא מנהל את העולם ומדריכו בכיוון שלו, והוא חזק ותקיף ועושה את הדין ומעניש את אלה שסוטים מהכיוון. אבל עליכם להבין שהעונש הזה הוא לטובת הענין, ויש בו צדק מלא, ולכן אין להרהר אחריו. והמלה "צור" באה להורות על שני הדברים האלה: שהוא הא-ל היודע הכל והמבין את הכל, וכן שהוא הא-ל הכל יכול, שבידו לעשות הכל בעולם כדי להביא אותו לאמת. ולכן אמר "צור" שפירושו גם סלע חזק, שעל הסלע הזה בונים ומעמידים הכל משום שהוא חזק, וזה מורה על כוחו של ה' ועל יכולתו, ושהוא גם יסוד העולם ("כמו משען ותוקף ועמידה" - אבן עזרא); ו"צור" מורה גם שיצר וצייר את העולם בתבונה, כמו שפירש הספרי (שז): "הצייר, שהוא צר העולם תחילה וצר בו את האדם, שנאמר (בראשית ב:ז): 'ויִיצֶר ה' אלקים את האדם'". וכן אמרו חז"ל (ברכות י.): "'ואין צור כאלקינו' (שמואל א ב:ב) - אין צייר כאלקינו".

והעיקר הוא, שהקב"ה הוא גם יוצר הכל - היודע מה טוב ומה אמת, וגם הכל יכול. ולכן אין להרהר אחרי מדותיו, שהרי אין היצור שואל ומהרהר אחרי היוצר שיצר אותו. צריך להבין את שפלות האדם ואת חוסר תבונתו, וללכת רק בדרכי ה', ולא להרהר אחרי מדותיו. ועוד, שאי אפשר לברוח מהעונש, כי "תמים פעלו", כל פעולתו וכל פעולותיו הן תמימות, שלמות, בלי חסרון וגרעון, ואין שום צורך בתיקון. כך אומר הספרי: "ואין להרהר אחר מדותיו אפילו עוולה של כלום... שהוא מתנהג בישרות עם כל באי העולם... ואין אחד מהם שיסתכל ויאמר: מה ראו [מה החטא שהיה בהם] אנשי דור המבול שנשטפו במים; ומה ראו אנשי המגדל שנתפזרו... ומה ראו אנשי סדום ועמורה... ומה ראה קורח ועדתו שתבלעם הארץ. ת"ל: 'כי כל דרכיו משפט' - יושב עם כל אחד ואחד ונותן לו את הראוי לו". וכתב רש"י: "אע"פ שהוא חזק [כצור] כשמביא פורענות... לא בשטף הוא מביא כי אם בדין".

ונראה לי שאמר "הצור תמים", כדי לתבוע מישראל גם אמונה תמימה ושלמה בלי אף ספק קל. ו"צור" רומז לפסוק (ישעיהו נא:א): "הביטו אל צור חֻצבתם", כלומר, אל הסלע שממנה נוצר עם ישראל, דהיינו אברהם אבינו, שגם הוא עבר נסיונות קשים, ולכאורה היה לו מקום להרבה ספקות, ובכל זאת "והאמִן בה'" (בראשית טו:ו). ורבינו בחיי פירש "תמים פעלו" כך: "בתמימות וענוה הוא מתנהג עם בריותיו... וכן דרשו רז"ל (מגילה לא.): 'כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה, אתה מוצא ענוותנותו'". והכוונה היא, שדוקא ליד "צור", לשון חוזק ותוקף, אתה מוצא שהקב"ה "תמים", עניו. ונ"ל שהוא נקרא עניו משום שהוא מוותר על כבודו, ומרחם על החוטא, ונותן לו זמן לחזור בתשובה. ובכלל - כל המושג של תשובה הוא חידוש גדול, שהרי לפי מידת הדין אדם שחטא חייב לשלם. א"כ, כאשר הקב"ה, אחרי שחיכה ונתן שהות, מעניש את האדם - זִכרו את ענוותנותו שהיתה ליד תוקפו, שחיכה ונתן לכם הזדמנות לחזור בתשובה.

והנה אמר ר' חנינא (ב"ק נ.): "כל האומר הקב"ה ותרן, יותרו חייו, שנאמר 'הצור תמים פעלו...'". והכוונה היא, שאע"פ שאין ספק שהקב"ה מוותר על כבודו ונותן לאדם שהות לחזור בתשובה, ואם יחזור בתשובה יוותר על העונש המלא המגיע לו, מכל מקום מי שמציג תמונה של אלוקים בצלם האדם, כלומר, עם מידות כפי שהאדם היה רוצה שיהיו לו - דהיינו שהוא "רחום" במושגים הטפשיים של "הרחמנים" המבולבלים, ושמשום כך הוא יוותר על כל החטא, ולא יעניש אנשים אף אם יחטאו, משום שהוא "רחום" כביכול - אדם זה יותרו חייו, מפני שהוא מביא חורבן לעולם, שהרי הוא נותן פתחון פה לרשעים להרשיע ולסמוך על "הרחמנות" של ה'. ונ"ל שזו כוונת רש"י שם, שפירש: "'ותרן' - לעבור על כל פשעם. 'יותרו חייו' - יופקרו חייו וגופו, שמורה אל בריות לחטוא". כלומר, שהוא מביא הפקר לעולם, ומשום כך, הוא יהיה הפקר, וה' לא ישגיח עליו ולא ישמור עליו. שהקב"ה ברא את העולם עם מטרה מסויימת, כמו שאומר כאן הספרי (שז): "'ואין עָוֶל' - שלא באו בני אדם להיות רשעים אלא להיות צדיקים". ואם הם רשעים, אין סיבה שיתקיים העולם. ולכן חייבים למחות ברשעים ולהכשילם, וזה החסד, וזה הרחמים, וזאת האמת (ועיין בדברי אבן עזרא בסוף פסוק זה).

א-ל אמונה ואין עָוֶל; צדיק וישר הוא. הוא א-ל אמונה, שמצידו כל מה שהוא מבטיח הוא מקיים באמונה, הן לשכר והן - לאחר זמן - לעונש; והוא א-ל אמונה, שעושה את שלו באמונה ובאמת ובהגינות, ואין בו שמץ של עוול, אלא הוא שיא הצדק ושיא היושר - כלומר, הוא נאמן, צדיק, ישר ותמים, בלי שום חסרון. וא"כ אל יעיז אדם להרהר אחריו, או לטעון שמה שהוא מעניש ופורע הוא עוול או חסר צדק ויושר. אדרבה, הוא "א-ל אמונה", שדורש שעַמו יהיה עִם אמונה, שיאמין בו ובמדותיו, ויעשה מה שה' רוצה בקבלת עול מלכות שמים, ושיבין שאם באה עליו פורענות, יש לכך סיבה טובה, ושצריך ללכת תמיד עם האמונה הזאת ולבנות עליה בטחון, שמכיון שהוא א-ל אמונה, הנאמן לשלם שכר, בוודאי כך יהיה. ועוד: כמו שהוא א-ל אמונה ותמים ואין עוול וצדיק וישר - כל המעלות האלו חייבות להיות גם בכם, מפני שאתם עם ה' ונבחרתם להידמות לו, לדעת אותו, ולהעתיק את מדותיו, כמו שכתוב (לעיל י:כ): "ובו תדבק", "מה הוא רחום..." (שבת קלג:). ובכך תגיעו בסוף הענין לקדושה, ותתקדשו כי ה' הוא קדוש, כמו שכתוב (ויקרא יט:ב): "קדוֹשים תהיו, כי קדוש אני ה' אלקיכם".

כתב אבן עזרא: "'תמים פעלו' - כי כל מפעל [שאדם או בריה עושה] פועַל חסר [הוא; כלומר, שבפעולה חסר משהו; ומפרש:] בעבור הצטרכו לאשר הוא למעלה ממנו [כלומר, שהפעולה היא רק צעד הממשיך כח אחר שלפניו, שהכח ההוא התחיל את את הפעולה הזאת, ובלי הכח הראשון לא היה כאן כח זה לפעול את הפעולה, ומכיון שהפעולה הזאת לא נבראה עכשיו כולה בשלמותה, אין כאן שלמות], לבד מפעל ה' הנכבד" - שהוא הכח הראשון ולא נברא אלא קיים לעולם, ולכן הוא שלם לגמרי, שלא היה צריך עזרה או כח אחר שקדם לו. והכוונה היא, שגָדלו, כוחו, יכולתו ותבונתו הם שלמים לגמרי, ואין שום דבר חסר בהם, שהרי ה' שברא את הכל יודע מה ברא ולמה, והוא שברא את הצדק והמשפט, יודע בדיוק מה הם צדק ומשפט, ולכן אי אפשר שיהיה עוול בדרכים שהוא מפרש מה הם צדק ומשפט ויושר. ועל המושג הזה כתב אבן עזרא: "וכל הנבראים ישתנו מעשיהם כפי צרכיהם [מכיון שהם אינם שלמים ואינם תמימים אלא מחוסרי הבנה, שהרי כל הבנתם באה מכוחות שקדמו להם, ולכן צריכים לתקן טעות ולהוסיף או למחוק את הטעויות והעוול שבמעשיהם ובמחשבותיהם]. ומעשי ה' לבדו בגבורה... והטעם [=ופירוש הפסוק הוא:] אחר [מאחר] שהוא א-ל אמונה, לא יתכן שיעשה עוול...".

כתב הרשב"ם: "בכל פורענות שהביא עליכם, צדיק וישר הוא... שהיטיב לכם בכמה עניינים, והם [ישראל] 'וישמן ישֻרון... ויטוֹש א-לוה עשהו'" - ולכן הם אשמים. ובספרי (שז) אמרו: "כשאדם נפטר מן העולם, באים כל מעשיו ונפרטים לפניו, ואומר לו: כך עשית ביום פלוני ואי אתה מאמין בדברים הללו? [איך תכחיש אותם?]. והוא אומר: הן והן. והוא אומר לו: חֲתום! [שאתה מודה שעשית כך ושמגיע לך עונש]... והוא מצדיק את הדין ואומר: יפה דנתוני...". וכך רבי חנינא בן תרדיון הצדיק עליו את הדין במסירות נפש, כמו שאומר הספרי (שם): "כשתפסו את רבי חנינא בן תרדיון... אמרו לו: גזירה נגזרה עליך לשרוף ספרך [תורה] עליך. קרא מקרא הזה: 'הצור תמים פעלו'. אמרו לאשתו: נגזרה על בעליך... ועָלַיִך ליהרג; קראה המקרא הזה: 'א-ל אמונה ואין עוול'. אמרו לבתו: נגזרה גזירה על אביךְ... ועל אמֵךְ ליהרג, ועָלַיִך לעשות מלאכה [לשבת בקובה של זנות]; קראה מקרא זה: 'גדוֹל העצה ורב העליליה אשר עיניך פקֻחות [על כל דרכי בני אדם] לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו' (ירמיהו לב:יט)". ואין לך צידוק הדין יותר גדול מזה, שכל אחד הוסיף על צידוק הדין. שהרי אם משום מה שחטא רבי חנינא, למה תמות אשתו? ואם אשתו נענשה מפני שהיא כגופו, למה תיענש בתו? וכל אחד קיבל על עצמו את הדין, אע"פ שזה היה נראה להם כמוזר ועוול - מפני שהם ידעו שאין עוול בה'. ולכן סיים הספרי: "כשירד משה מהר סיני באו כל ישראל אצלו... אֱמור לנו מה היה מדת הדין למעלה? [הַסבר לנו את דרך הדין, ולמה מחייב ה' את החייבים]. אמר להם: אני איני אומר לזַכות את הזכאי ולחייב את החייב [קבלת עול מלכות שמים וצידוק הדין אינו רק לומר שזה שנענש קיבל עונש צודק ולהיפך], אלא אפילו להחליף בדבר - 'א-ל אמונה ואין עול'". כלומר, צידוק הדין מחייב הכרה בצדקו גם אם הוא כביכול אינו צודק, מפני שיש להקב"ה סיבה וטעם רב.

והנה אשתו של רבי חנינא מתה משום שלא מחתה בו כאשר עבר עבירה. ובזה רואים גם את חומרת חוסר המחאה, ורואים גם שהקב"ה חייב להעניש כדי להעביר ולבער את הרע מקרב הארץ, וגם כדי להראות לבני האדם שכמו שהוא מוחה ומעניש על הרע, כך גם הם חייבים לעשות. כך כתב אבן עזרא: "ויושר הישר לתקן המעוות". כלומר, שזה שהוא מעניש הוא תיקון המעוות והרע, וזה נקרא יושר, ולא כמו שטוענים הפתאים הרחמנים על האכזריים. ומי שמוחה ומעניש ומבער את הרע - עושה חסד לעולם, ואם אינו מוחה, אדרבה, הוא אינו גומל חסד אלא גומל רע ואכזריות. ויתכן שמשום כך אמר רבי חנינא לר' אליעזר בן פרטא (עבודה זרה יז:): "אוי לי שנתפסתי על דבר אחד ואיני ניצול! שאתה עסקת בתורה ובגמ"ח - ואני לא עסקתי אלא בתורה בלבד". ודברי תימה הם, שהרי חז"ל העידו עליו ש"מעולם לא עלתה קללת חבירו על שפתו", וכן "מעות של פורים [שהכין לסעודת פורים שלו] נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתין לעניים" (שם). אלא, ההסבר הוא, שזה שאשתו לא מחתה בידו, מראה שיתכן שגם אצלו היתה מדה זאת, וגם הוא לא מחה, ומכיון שלא מחה, נחשב שלא גמל חסד לעולם, והשומע יבין וילמד.

עם ישראל; צבועים; לא ידעתי; חוסר אמונה

(ה) שִחֵת, לו לא; בניו מומם - דור עקש ופתלתוֹל. עם ישראל שיחת, חטא והפר את הברית הגדולה שעשתה אותו לעם קדוש ועליון, בנים למקום. ובכל מקום "השחתה" היא לשון "קיצוץ בנטיעות", מי שכפר ואינו "יודע את ה'" - עיין רבינו בחיי, וכן כתוב בחטא העגל (שמות לב:ז): "שִחֵת עמך", כלומר, שיחת וכפר בי, ולכן הוא אינו עַמי אלא עַמך. וזה מה שכתוב "לו לא" - שמכיון ששיחת ישראל, הוא כאילו הסיר מעליו את הברית שעשה אותו לעם ה' ולבניו של ה', והפך ל"לא לו"; לא יהיה להקב"ה, ולכן "בניו מומם", הטילו מום במושג של "בניו", בנים למקום. ולכן, אם מצידם הפרו את הברית, הקב"ה צודק כאשר אינו מפעיל את הבטחתו לברך אותם, אלא מעניש אותם, כמדה כנגד מדה. ומצד הדין היה לו להפר לגמרי את הברית, אלא שנשבע שעם ישראל יישאר לעולם עמו ובניו, אבל אם הבן הטיל מום ביחס הזה, עליו לתקן את המום על ידי יסורים. ולכן ההשחתה, והעוול, ואי-הצדק, "לו לא", אינם שלו - של הקב"ה, הם אינם בו, אלא להיפך: בניו מומם, הם בעלי המום, הם חסרים, ואילו הוא "תמים פעלו".

אונקלוס תירגם: "חַבילו להון, לא ליה". ונראה לפרש שההשחתה והחטא אינם פוגעים בה', שהרי איזו תועלת יש לו מהמצוות? אלא שכאשר שיחת ישראל, ישראל עצמו מפסיד, הוא נשחת, מפני שהתורה ניתנה לטובתו, להגדילו, להרימו ולקדשו, וכאשר הוא משחית את התורה, הוא בעצמו נפסד. וכן כתב הרשב"ם: "שיחת ישראל לעצמו... הוא גרם לעצמו השחתה". "בניו מומם" - הוא מטיל מום בעצמו, בבנים, לא באב. וכן כתב אבן עזרא: "יש אומרים... שיחתו 'להם', והטעם לנפשם". והוא כתב גם כעין מה שפירשתי בתחילת הפסוק: "'לא בניו' - אלה שאמרו [הם] שאינם בניו... והטעם שלא יודו שהוא בראם" (וזה פירוש "לו לא"). וכן אמר ירמיהו (ה:יב): "כִחֲשו בה' ויאמרו: לוא הוא ולא תבוא עלינו רעה...". וסמכו על כוחם וגם ביקשו עזרה ממצרים ומאשור, ולכן בפסוקים י-יא שם אמר הנביא: "...הָסירו נטישותיה [חומותיה המובצרות] כי לוא לה' המה; כי בָגוֹד בגדו בי בית ישראל...", שכפרו בכח ה' ובהשגחתו, וסמכו על עצמם ועל בעלי ברית גוים. ויש בזה מדה כנגד מדה: הם לא רצו לסמוך על ה', והשחיתו את אמונתם בו - לכן יצטרכו לסמוך על עצמם ועל בעלי הברית, וה' לא יעזור, ומזה תבוא ההשחתה שלהם. וזה מה שאמר: הם השחיתו את עצמם, ו"המום", השחיתות והנזק - הם גרמו אותו לעצמם, וא"כ יש כאן גם מום רוחני וגם מום גופני, ואת שניהם הם גרמו לעצמם. וממשיך האבן עזרא: "ואם יודו בפה לא יודו בלב". שענין הבטחון הוא סוף תהליך האמונה, ורק הוא מוכיח האם האמונה באמת כנה או שהיא מס שפתיים בלבד. קל מאד לאדם למלמל בפה את אמונתו אם אין הוא צריך להוכיח אותה במעשים, במעשים מסוכנים וקשים למדי.

כתב הרמב"ן: "המום ייקרא השחתה". כלומר, הרמב"ן מפרש "שיחת לו", שישראל, בהשחתה שהשחית, שיחת לעצמו - דהיינו, עשה מום לעצמו. ולפי זה מה שכתוב "בניו מומם" הוא המשך של "שיחת לו", שההשחתה היתה לעצמו, והיא המום שהטיל בעצמו.

דור עקש ופתלתל. פירש רש"י: "עקום ומעוקל"; וכן כתב הרמב"ן: "כי העקשות הפך היושר". כלומר, המלה "יושר" היא מלשון "ישר", וההיפך הוא "עקום". והרמב"ן פירש "עיקש" - עקום, והוא כפל המלה "פתלתול". והאבן עזרא פירש ההיפך: "'ופתלתול' - מתחזק ומתנצח בעיקשותו. וכן 'נפתולי אלקים' [מאבק קשה] (בראשית ל:ח)". ונראה שכוונת משה היתה לשתיהן: שהם דור עיקש ופתלתול במדה כפולה! שהרי הקב"ה נתן לנו דרך ואורח חיים, והיא דרך ישרה, במובן שהאדם צריך ללכת ישר ולא לסטות מעליה, ועל אחת כמה וכמה שאסור לו לעקם את הדרך גופא. ואדם שהולך ישר בדרך זו הוא איש ה"יושר", שהרי יושר הוא כל מה שנמצא בדרך הישרה הזאת. כלומר, שהאמת והצדק והיושר אינם נתונים לפירושים של בני אדם, אלא הם מוגדרים, כלומר, יש להם גדר שמגדיר ומפרש בדיוק מה הם, וההגדרה תימצא רק בדרך הישרה הזאת, בלי סטיות. ועל זה כתב הרמב"ן: "כי העקשות הפך היושר, כענין שנאמר (מיכה ג:ט): 'ואת כל הישרה יְעַקֵשו', והפתלתול הפך הצדיק [ושניהם בניגוד למה שכתוב בפסוק ד: "צדיק וישר הוא" הקב"ה], ואחרי שהוא צדיק וישר, והעם בהפך מזה [שהוא עיקש ופתלתול]... הם משחיתים לו". וכוונת הפסוק לומר שישראל עשו שני דברים: האחד - סטו מהדרך הישרה ועשו דברים בניגוד לזה, וכן עיקמו את הדרך גופא. והשני - עמדו בעקשנות בעיקום זה! שאע"פ שראו שכל הדרכים העקומות שבחרו להם נכשלות, בכל זאת לא חזרו בתשובה. ועם ישראל חייב להידמות להקב"ה: כמו שהוא צדיק וישר, הם חייבים להיות צדיקים וישרים; כמו שהוא נתן דרך של אמת, והוא הולך בדרך זו, גם הם חייבים ללכת בה. ואם אינם עושים כן - אינם בניו, שהרי הבן בא מהאב וצריך להידמות לו.

עם ישראל - יעודו ועל אף חטאיו תמיד נשאר עם סגולה; קידוש השם; ידעתי

שחת לו לא, בניו מומם; דור עקש ופתלתל. כתב הספורנו: "...בעגל שיחת לא-ל יתעלה את המכוון [השחית את מה שהתכוון לו הקב"ה כשבחר בהם], כאומרו: 'כי שחת עמך' (שמות לב:ז). כי הוא [הקב"ה] אמנם כיוון לקדש את ישראל ולקדש שמו בעולמו על ידם [בזה], שיהיו למאורות במין האנושי להבין ולהורות, כאמרו (שמות יט:ה-ו): 'כי לי כל הארץ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים'. והם השחיתו כל זה בע"ז".

ובכל זאת נשארו ישראל בנים לה', כמו שאומר הספרי (שח): "'שחת לו לא, בניו מומם' - אע"פ שהם מלאים מומים, קרויים בנים... דברי ר' מאיר. ואומר: 'זרע מרֵעים בנים משחיתים' (ישעיהו א:ד). אם כשמשחיתים קרויים בנים, אילו לא היו משחיתים, על אחת כמה וכמה!"

עם ישראל; מדה כנגד מדה; דור עקש שאין לו תקנה אלא יסורים

 ...דור עקש ופתלתל. אומר הספרי (שם): "אמר להם משה לישראל: עוקמנים אתם, פתלתולים אתם; אין אתם הולכים אלא לאוּר [רק באש תהיה לכם תקנה ליישר אתכם]. משל לאחד שהיה בידו מקל מעוקל ונתנו לאומן לתקנו - מתקנו באוּר... וכן הוא אומר: 'ונתתיך ביד אנשים בוֹערים חָרָשֵי משחית' (יחזקאל כא:לו)". דבר זה הוא מדה כנגד מדה: מי שעיקם את דרכו ואינו מיישר אותה, חייב על כרחו להתיישר ע"י אש ויסורים. וממשיך הספרי: "אמר להם משה לישראל: במדה שמדדתם [שהלכתם עקומים מן הדרך הישר], בה מדדתי לכם [שגם הקב"ה יצא מן הדרך של רחמים וחסד שהן דרכו בצדק]. וכן הוא אומר: 'עם נָבָר תִתָבָר ועם עקש תִתַפָל' (שמואל ב כב:כז)". שאתם בנים למקום תמיד, ואם אתם, הבנים, חושבים שזו היא הדרך הנכונה לכם, גם האב יתנהג כך, להידמות לכם, כביכול.

עם ישראל - החכם שהפך לנבל וטפש; ידעתי

(ו) הלה' תגמלו זאת. האם תשלמו רעה זו כגמול לה', אחרי שהוא עשה כל כך הרבה בשבילכם?

עם נבל ולא חכם. עם נבל - כלומר, טיפש וגם רשע וכפוי טובה, שהוא דוקא טיפש במה שהוא בוחר להשחית את דרכו, ולא חכם כמו שהוא חושב כאשר הוא פורק עול, שחושב להיות חפשי בכך וליהנות מהחיים, שהרי ישראל הנבל - האינך יודע שהקב"ה לא רק גמל לך טוב, אלא בידו גם לעשות מה שהוא רוצה ולהעניש אותך ביסורים נוראים?! ואיך הפכת מ"רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" (לעיל ד:ו), ל"עם נבל ולא חכם"?!

הלוא הוא אביך, קָנֶך. הלא הוא ברא אותך כמו אבא, ונתן לך חיים להיות עם, ועל זה אתה חייב להודות לו ולכבד אותו, ולזכור שביצירתך הוא קנה אותך להיות שלו, ברשותו, ועליך לעשות את רצון קונך, להגשים את מטרת יצירתך.

הוא עשך ויכוֹננֶך. הוא גם עשה אותך, וגם כוננך על כונן מסוים, שנתן לך יעוד מסוים כעם נבחר עם דרך מסוימת בעולם. ואם כן, זכור שאתה חייב לו תודה על שברא אותך, וגם אל תשכח שמי שקנה אותך, עשה אותך וברא אותך, יכול גם להעניש אותך ולהביא עליך את כל יסורים שהוא רוצה. זכור שמי שמשחית את דרכי קונו יכול גם להישחת על ידי קונו. והרי כל זה כל כך ברור ופשוט, שרק נבל וטיפש אינו רואה את זה ואינו מבין את זה.

לפני ישראל יש בחירה - אם ללכת בדרך ה' הישרה, או בדרכו העיקשת והפתלתולה; ללכת בדרך החיים או בדרך המוות. ובחירה זו מסומלת בשני פסוקים שהם לכאורה מנוגדים: "כי רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" - לעומת "הלה' תגמלו זאת, עם נבל ולא חכם". אותה התורה אומרת על אותו עַם שני פסוקים שהם לכאורה מנוגדים, אבל באמת שניהם אקטואליים ותלויים במה שבוחר עם ישראל.

הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם. פירש רש"י: "וכי לפניו אתם מעציבין [עושים מעשים מעציבים] - שיש בידו להיפרע מכם ושהיטיב לכם [שמלבד זה שבכוחו להעניש אתכם, הוא גם היטיב לכם] בכל הטובות. 'נבל' - ששכחו את [הטוב] העשוי להם. 'ולא חכם' - להבין את הנולדות שיש בידו להיטיב ולהרע". וכ"כ בספרי (שט): "משל לאחד שהיה עומד וצוהב [מלעיב] כנגד בלייוסטוס [שר] בשוק. אמרו לו השומעים: שוטה שבעולם! כנגד בלייוסטוס אתה עומד וצוהב?! מה אם רצה להכותך... ולחבשך בבית האסורים - אתה יכול לו?!"

עם ישראל - יעודו וסילוף היעוד; תכלית הבריאה; עם עליון

הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם, הלוא הוא אביך קנך הוא עשך ויכננך. כתב הספורנו: "אחר שכיוֵן לתתכם עליונים על כל הגוים, האמנם ראוי שתגמלו לו זאת, שתקלקלו מכוונתו, לחלל את שם קָדשו ולמנוע שלא ישיג את התכלית שכיוֵן, באומרו (בראשית א:כו): 'נעשה אדם בצלמנו, כדמותנו'... כי הוא עשך לגוי כי לא היית גוי נחשב כלל. 'ויכוננך' - נתן לך הכנות שתהיה מוכן בהם להיות לו לעם סגולה". כלומר, שלא היית אפילו עם כשאר העמים, אלא היית סתם שבטים, והוא הפך אותך לעם. והרמב"ן כתב: "כי הוציאך מאַיִן והיית יש". יתכן שכוונתו שברא כל אדם מישראל יש מאין, או שכוונתו ככוונת הספורנו: הייתם רק שבטים ולא עם, כאילו "אַיִן" במונחים של אומה, והפך אתכם ל"יש" - לעם. אבל יותר מזה אומר הספורנו: הרי היית יכול להיות עם ככל העמים בלי שום הבדל וסגולה, והוא הוסיף לך גם הכנות שתהיה מוכן להיות עם סגולה ועם עליון. והרי ברור שאין שום חשיבות למושג של "אומה", "עם" או "לאומיות", ואין שום עליונות ויתרון לעם אחד על זולתו, וכל זה הוא הבל שמנצלים העמים לשם כיבוש וגאוה. אבל עם ישראל הוא באמת עליון במושג הרוחני, גם משום שיש לו התורה, שבגללה בחר בו הקב"ה ושם אותו עליון על כל הגוים. והרשב"ם פירש: "'קנך' - שפדאך מבית עבדים". ונ"ל שזה כפירוש הספורנו, שלא רק קנה כל יחיד ע"י שיצר אותו, אלא קנה את העם בטובה שעשה לו ביציאת מצרים, שבה הפך אותו משבטים משועבדים לעם שהוא חפשי מאדם ומשועבד לה'.

היהודי בורח מה' ומתפקידו; א"י - היהודי לא רוצה לעלות לא"י

הלה' תגמלו זאת... אומר המדרש (שמות רבה כד:א): "אחר כל הנסים שעשה לכם... כמה שונאים באים עליכם, ולא הניח אתכם לברוח, אלא היה מפילן לפניכם ומשמרכם... [ובכל זאת] והתקעתם בדברים אחרים. 'הלה' תגמלו זאת?'" וממשיך המדרש (שם:ב): "לפי שראו פגרי מצרים שהיו מעבידים בהם בחומר ובלבנים מושטפים על פני המים, אמרו: לא נשתייר אדם במצרים. 'נִתנה ראש ונשובה מצרימה' (במדבר יד:ד). נעשה ע"ז ותלך בראשנו ונחזור למצרים". ישראל מעולם לא רצה להיות עם נבחר וסגולה, ולא רצה לעלות ולחיות בארץ ישראל, ארץ הנבחרת. הוא תמיד ברח מהמתנה ומהברכה הגדולה של "עם עליון" ו"בנים למקום", והעדיף להיות עם ככל העמים שחי בתוך העמים, ולחיות חיי שעה של הנאה ותאוה. אבל הקב"ה אינו נותן לו לברוח מהיעוד, ומביא עליו קללות שהן עונש וחוסר מרגוע בגלות, וישראל לא ימצא לעצמו מנוחה ומרגוע עד שיסכים להיות עם נבחר החי בא"י.

עם ישראל - עם נבל וחכם; כפויי טובה; לא רוצים להבין ולא מתבוננים; ידעתי

 ...עם נבל ולא חכם... כתב הספורנו: "'נבל' - בזוי, בהיותך כפוי טובה". וכ"כ הרמב"ן: "ולפי דעתי, העושה טובת חינם יִקָרא 'נדיב'. ומשלם רעה למי שהיטיב עמו יִקָרא 'נבל'... ולכך אמרו על נבל הכרמלי (שמואל א כה:כה): 'כשמו כן הוא...', כי דוד עשה עמו טובה... והוא לא רצה לשלם לו גמול... א"כ יאמר הכתוב הזאת... 'עם נבל', שהוא משלם רעה תחת טובה, 'ולא חכם', לדעת כי לנפשם גמלו הרעה הזאת, לא לא-ל, כענין שנאמר (איוב לה:ו-ז): 'אם חטאת מה תפעל בו... אם צדקת מה תתן לו...'". כלומר, שכל מה שאתה עושה - לשמור את התורה או לחללה - אין הקב"ה מרויח או מפסיד מזה. אתה, עם ישראל, מרויח או מפסיד את הקדושה ואת העליונות. ואיך היה דבר כזה? אומר הספרי (שט): "וכיוצא בו אתה אומר (ישעיהו א:ג): 'ישראל לא ידע, עמי לא התבונן'. ישראל לא ידע לשעבר ועמי לא התבונן לעתיד. מי גרם להם לישראל שיהיו מנוולים ומטופשים? שלא היו בונים [מתבוננים] בדבר תורה".

תכלית האדם; סילוף המושגים

אונקלוס תירגם: "עמא דקבילא אורייתא ולא חכימו". ופירש על זה הרמב"ן: "עשאו [כלומר, אונקלוס פירש את זה] מן 'נבוֹל תבוֹל' (שמות יח:יח)... יאמר: עם שנלאו בעשיית התורה, ולא יתחכמו שהיא לטוב להם כל הימים". ולפי פירוש זה, הכוונה היא שישראל התעייף מהתורה ומֵעוּלה, ולכן פרק ממנו את העול ולא הבין שהעול הוא לטובתו. אבל רבינו בחיי כתב על תרגום אונקלוס: "וא"כ אין הלשון [התעייפו] גנאי אלא מעלה יתרה". פירוש - שזה שכתוב שישראל התעייף בתורה, הוא מעלה ושבח, כלומר, שישראל טרח קשות לקבל את התורה וללמוד אותה. ויש לשאול - אם כן, איך קרה שבכל זאת לא היה חכם ולא הבין? ונראה שזאת כוונת הספרי הנ"ל, שישראל קיבל את התורה ולמד את התורה אבל לא התבונן בה, לא למד את המושגים שהם מורי הדרך לכל המצוות וניתנו כדי לכוון את האדם. והמלה "להתבונן" ו"נבון" באות מלשון "בנין", מפני שיהודי שלומד את המושגים ויודע אותם, רוכש לעצמו יסוד ובסיס שעליהם יכול לבנות את הלבֵנים, המצוות של התורה. שבלי הבסיס הזה של מושגים, האדם אינו מבין מה צריכה להיות כוונתו, ואינו יודע את העניינים של אמונה ובטחון וכל הדברים הקשים שעליו לעשות כדי להגיע לתכליתו. ונ"ל שזאת כוונת סוף הפסוק: "וַיכוֹנֲנֶך" - שהוא הכין לך מכון ובסיס, ואם לא תבין את זה ולא תבנה את המצוות על המושגים, תישארו מנובלים ומנוולים. שתי המלים הללו באות משורש אחד, מפני ש"הנבל", הטיפש, הוא "מנוול", חסר יופי וסגולה.

עוד כתב הרמב"ן: "יתכן שיִקָרא כן [נבל] בעבור שהוא נופל מבני אדם, כאשר יאמר (ישעיהו א:ל): 'כאֵלָה נוֹבֶלֶת עָלֶהָ' - כמו נופלת עליה [העלים נופלים ומתים, כמו שנאמר (ישעיהו מ:ז: "יבש חציר נבל ציץ"], ויקראו המתה 'נבילה', שנפלה לארץ ומתה". מכאן אנו לומדים ענין גדול: שאדם שאינו מבין את דברי התורה ותכלית החיים, חשוב כמת - כעלה שנבל, כנבילה שמתה. שאין שום סיבה ליהודי להתקיים או לעולם להתקיים אא"כ יש התקדמות לתכלית הקדושה.

מושגים

כתב אבן עזרא: "'נבל' - במעשיו; 'ולא חכם' - בלב. והנה כולו חסר, במחשבה ובמעשה". גם מזה אנו רואים את המקום היסודי שתופסים המושגים. שאדם שאינו חכם בלב, במחשבה, בהכרח יהיה נבל - טיפש ומנוול - במעשיו, מפני שלא ידע ולא יבין מה לעשות, ואפילו המצוות המעשיות יהיו חסרי ערך וכיוון. החסר במחשבה, מוכרח להיות חסר במעשה.

סימני גאולה; מה שיהיה, מובן ממה שהיה; אמונה

עם נבל ולא חכם... אמרו בספרי (שם): "'עם נבל' לשעבר, 'ולא חכם' לעתיד לבוא. כיו"ב אתה אומר: 'ישראל לא ידע, עמי לא התבונן' (ישעיהו א:ג) - 'ישראל לא ידע' לשעבר, ו'עמי לא התבונן' לעתיד...". כלומר, לא רק שישראל לא ידע ולא הבין בעבר, ולכן חטא ונענש על חטאיו, אלא שגם בעתיד - אינו מתבונן במה שהיה בעבר ללמוד מזה לקח, והוא חוזר על חטאיו. ודבר זה הוא באמת פשע, שהרי היה לו תקדים ללמוד ממנו ולא עשה כן. וכל מה שהיה וכל העבר הוא סימן גלוי לבנים למה שיהיה, וכך אנו יכולים לדעת מה יהיה אף אם אין בנו היום נביאים וחוזים. ולכן ברי כחמה שחוסר האמונה וחוסר הנכונות לעמוד באמונה זו נגד הגוי, הוא חזרה על חטאי העבר ומבטיח קבלת אותם העונשים לעתיד.

עם ישראל כבנים וקנין של הקב"ה; עם ישראל כאומת ה' עם יעוד ה'; ידעתי; א"י

הלוא הוא אביך קנך; הוא עשך ויכננך. כתב רש"י: "שקנאך [שקנה אותך]; שקננך בקן הסלעים ובארץ חזקה; שתיקנך בכל מיני תקנה". רש"י כותב שלשה פירושים של "קנה": קנין; קינון; תיקון. שהקב"ה ברא את עם ישראל כעם - ובכך קנה אותם; והוא הושיב וקינן אותם על בסיס חזק ובטוח בארץ ישראל, ארץ שלהם, ששם יוכלו להיות מוגנים מסכנה פיזית ומסכנה רוחנית מבחוץ; ונתן להם תורה לתקן את נפשותיהם ולהגיע לקדושה ולעליונות, כראוי לעם סגולה. וכך ממשיך רש"י: "'הוא עשך' - אומה באומות. 'ויכוננך' - אחרי כן בכל מיני בסיס וכַן: מכם כהנים, מכם נביאים... כרך שהכל תלוי בו". כלומר, כרך שכל מה שצריכים יש בו. וכוונתו היא, שהקב"ה עשה את שבטי ישראל לעם ישראל, ולא רק זה אלא שאחרי כן כנן אותם בכל מיני בסיס וכַן, כלומר, תיקן תיקונים שיעשו אותם חזקים כדי שיוכלו להיות לא רק עם ככל העמים אלא אף עם סגולה. וכתב אבן עזרא: "'הוא עשך' - תיקנך; 'ויכוננך' - לקבל התיקון". ונ"ל שכוונתו היא: "הוא עשך", הוא תיקן אותך להיות עם סגולה ע"י נתינת התורה, "ויכוננך" לקבל את התיקון, בזה שנתן לך ארץ שבה תוכל להגיע למטרת התיקון הזה.

אומר הספרי (שט): "אמר להם משה לישראל: חביבין אתם לי; קנינים אתם לי ואי אתם ירושה לי. משל לאחד שהורישוֹ אביו עשר שדות, ועמד וקנה שדה אחד משלו, ואותה היה אוהב מכל שדות שהורישוֹ אביו... כך אמר להם משה לישראל [בשם ה']: חביבים אתם לי! קניינים אתם לי ואי אתם ירושה לי". וכן אמרו (פסחים מט:): "'תורה צוה לנו משה, מורשה קהלת יעקב' (לקמן לג:ד) - אל תקרי 'מורשה' אלא מאורסה". כלומר, שגם התורה, על אף שהיא ירושה ומורשה לכל ישראל, חייב הוא להסתכל עליה כארוסה, שהאדם חייב לטרוח בשבילה, ולכן היא אהובה עליו. עוד אומר הספרי: "זה אחד משלושה שנקראו קנין למקום, ואלו הם: תורה וישראל ובית המקדש".

ידעתי את ה'

הלוא הוא אביך קנך... אומרת הגמרא (ברכות לה:): "כל הנהנה מעוה"ז בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל, שנאמר (משלי כח:כד): 'גוזל אביו ואמו ואמר "אין פשע!" - חבר הוא לאיש משחית'. ואין אביו אלא הקב"ה, שנאמר: 'הלוא הוא אביך'...". לה' הארץ ומלואה, ודוקא ע"י אמירת ברכה, שהיא הודאה והודייה לה' קונה הכל ואדון הכל, מותר לאדם להשתמש וליהנות מרכושו של הקב"ה, שבכך הוא מקבל עליו עול מלכות שמים ומשעבד את תאוותו ואת גופו לקדושה ולרוחניות. ומי שאוכל בלי ברכה מועל בקודש, גוזל את רכושו של הקב"ה, וגם גוזל את כנסת ישראל, בזה שמפר את הברית ומביא על כל ישראל חטא, שהרי כל ישראל ערבים זה בזה. וזה שהוא גוזל את כנסת ישראל הוא דוקא כאשר הוא עושה בפרהסיא וצועק "אין פשע!" כלומר, שאינו מודה שמרכושו של הקב"ה הוא נהנה, אלא טוען שזה שלו, שבכוחו וביגיעתו רכש את כל זה, וכופר בבעלות הקב"ה, וצועק: "לא ידעתי את ה' כאדון כל!" ובזה הוא משחית להקב"ה (שכל כפירה וע"ז היא השחתה, כמו שאמר הקב"ה למשה בעגל [שמות לב:ז]: "שחת עמך"), וגם משחית לכנסת ישראל, שאם לא ימחו בו ולא ימנעו אותו מזה, גם עליהם תיפקד הרעה. וחוץ מזה - אם הוא כופר בגלוי בבעלות ה', הרי אחרים רואים, וגם הם יעשו כך, ואם כן הוא גם חוטא וגם מחטיא, ואין לך משחית יותר גדול מזה. וזאת כוונת הגמרא שמפרשת (שם): "חבר הוא לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים...".

זכותנו לא"י; לה' הארץ ומלואה; ידעתי

 ...הוא עשך ויכננך. אומר הספרי (שם): "'ויכוננך' - רבי יהודה אומר: עשאך כוין כוין. ר"ש בן יהודה אומר: הושיבך על בסיסך; הלעיטך ביזת שבעה עממים ונתן לך מה שנשבע לך...". שבזה שנתן לך ה' את הארץ ואת רכושה, הושיב אותך על בסיס חזק עם מדינה ועושר משלך, כדי שתוכל לבנות עם סגולה וחברת סגולה בארץ סגולה. והוא נתן לישראל את ארצם של שבעת העמים ואת רכושם מכיון שהכל שלו, והוא נותן למי שהוא רוצה. ולכן הקדים וכתב: "הלוא הוא אביך קנך...", שהוא קנה אותך ביצירה וגם קנה את כל העולם ביצירה, והכל שלו, ואף אחד אינו יכול לקרוא לו גזלן.

בטחון

 ...הוא עשך ויכננך. כתב רש"י: "שקננך בקן הסלעים ובארץ חזקה". שהקב"ה עשה את ישראל לעם, והבטיח לו הגנה ובטחון ובסיס בטוח בקן הסלעים, ושהגוי לא יכבוש את ארצו. ולכן יש לבטוח בה', שהוא גם עשה אותנו, וגם הבטיח להגן עלינו, ואין לסמוך על הגוי.

אמונה

(ז) זכוֹר ימות עולם, בינו שנות דוֹר וָדוֹר. זכור את ששת ימי בראשית שהם ימות עולם, כלומר, ימי יצירת העולם. וזכירה זו תכניס בך את האמונה הגדולה בה' אלוקי ההיסטוריה, שברא את הכל, שהוא כל יכול, ושיודע הכל. וידיעה זו היא יסוד היסודות, שהיא האמונה העיקרית שממנה נובע כל השאר - יעודו של האדם ותפקידו בעולם, דהיינו לעשות את רצון קונו, שרצון זה הוא אמת ויציב. והמלה "זכור" היא המצוה המתמדת של אמונה, ולכן גזר הקב"ה (שמות כ:ח): "זכור את יום השבת לקדשו" - כלומר, זכור את מי שברא את העולם ונתן לך את השבת כדי שתזכור את זה תמיד.

ה' יוצר הכל ואלוקי ההיסטוריה וממה שעבר יש להבין את העתיד

בינו שנות דוֹר וָדוֹר. אחרי שתזכור את היסוד הזה שה' הוא יוצר הכל, תבין שהוא גם מדריך את יציריו, ושהוא א-ל ההיסטוריה, וכל מה שקרה בשנים ובדורות מאז הבריאה, אינו סתם מקרה, אלא הוא מכוּוָן על פי שכר ועונש. כך כתב הרמב"ן: "שיתנו לב לזכור ששת ימי בראשית - הטובה שעשה להם בעת היצירה... 'בינו שנות דור ודור' - שיבינו לדעת מה שנעשה להם בדורות מעת ששרתה שכינה ביניהם". ורש"י פירש: "דור אנוש שהציף עליהם מי אוקיינוס ודור המבול ששטפם". וכוונת הפסוק לומר: תבינו שמה שקרה אז הוא מהדרכת הקב"ה והשגחתו בעולם, ואם כן תבינו מהעבר מה שיהיה בעתיד, כי מעשי האבות והדברים שאירעו להם - הם סימן לבנים. ויש כאן דבר גדול לדורנו, שסימני הגאולה וציוני הגאולה והדרך להגיע אליה ברורים וידועים, שהרי הכל כבר ניתן לנו ונרשם, ונביאינו וזקנינו כבר אמרום ולימדום אותנו. וזה מה שאמר כאן:

תורה מסיני; סימני גאולה

שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך. שני דברים אמר כאן: האחד - אם תרצה לדעת את אמיתותם של התורה ושל הקב"ה, שאל את אביך ואת זקניך הטבעיים. כלומר, ידיעת ישראל שה' אמת ותורתו אמת אינה נובעת מאמונה עיוורת אלא ממעמד הר סיני, ששם עמדו כל ישראל, אנשים נשים וטף, וראו ושמעו את הקב"ה מדבר אליהם מתוך האש והעשן, ולא היה רגע כזה בהיסטוריה, וברגע זה ידעו העם שה' אמת ותורתו אמת. והקב"ה ציווה להם לספר לבניהם על הרגע הזה שראו במו עיניהם, ושהבנים יספרו גם לבניהם עד סוף הדורות, כך שיהיה עד מפי עד. ולכן אמר: "שאל אביך" ויגיד לך אודות מעמד הר סיני שהוא קיבל מאביו שלו, דהיינו - "זקניך". וזאת הכוונה: שאל אביך ויגדך מה שקיבל מזקנך, שהוא אביו. והדבר השני - שאל אביך: "אלו הנביאים הנקראים אבות... 'זקניך' - אלו החכמים" (רש"י, על פי הספרי, שי). כלומר, אם תרצה לדעת מה שיהיה ומה עליך לעשות כדי להיגאל - אל תגיד שאין בידך נסתרות, ואל תגיד שאין היום נביאים, שהרי אין דבר זה נסתר, ואין צורך בנביאים היום, שהרי כבר היו נביאים וחכמים והם רשמו והגידו לך מה יהיה. ועליך רק "לשאול" אותם - כלומר, ללמוד ולהתבונן במה שכתבו, ואז תדע. כך תירגם יונתן: "קרון בספרי אורייתא ויתנון לכון, ובספרי נביא ויימרון לכון". וכן כתב רש"י: "'בינו שנות דור ודור' - להכיר להבא שיש בידו להיטיב לכם ולהנחיל לכם ימות המשיח והעוה"ב". וכמה נכון הוא הדבר הזה! יש בידינו להביא את הגאולה אם אך נכיר את דרישות הקב"ה, ונדע מה מוטל עלינו לעשות בדרך הבטחון והאמונה בהקב"ה.

תורה וגדולי התורה

 ...שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך. אמרו חז"ל (שבת כג.): "נר של חנוכה צריך לברך: '...אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה'. והיכן ציוונו?... רב נחמיה אמר: 'שאל אביך...'". הקב"ה נתן לנו גם את התורה שנכתבה על ידו, וגם את התורה שבע"פ שבאה מהתורה שבכתב כדי להרחיב ולהסביר את הכתוב. והוא נתן לחכמים ולזקנים של כל דור ודור את הכח לפרש את התורה ולפתור את הבעיות החדשות על פי תקדימים וכללים שניתנו בתורה, ולתהליך זו קוראים "הלכה". ומכיון שהגדול מבסס את פסק דינו ופירושו על התורה שניתנה בסיני; ומכיון שהוא מאמין בתורה כתורת ה' כולה, ויש לו גם הכשרונות והיכולת התלמודית והידיעה והחריפות ללמוד דבר מתוך דבר - לכן הוא כאילו שלוחו של הקב"ה, שהרי התורה אינה יכולה להיות דבר מת ובלתי מתפרש, שאם כן היא לא תוכל להיות תורת חיים המתאימה לכל החיים ולכל דור ודור. וכמו כן, נתנה התורה לאותו חכם מאמין את הכח לתקן תקנות על סמך "ושמרתם את משמרתי" (ויקרא יח:ל) - "עשו משמרת למשמרתי" (מועד קטן ה.). והיא נתנה לו גם כח לתקן חגים וימים שיהיו סימן ופרסום לנס גדול שאירע. ולכן כל הדברים האלה, על אף שנקבעו ע"י החכמים, כאילו נקבעו ע"י הקב"ה בעצמו. ומשום כך אמת ויציב נוסח הברכה: "אשר קדשנו במצוותיו", שהרי מכיון שציווה לחכמים להדריך אותנו ולתקן תקנות בשבילנו, אם כן התקנות שתיקנו הן באמת מצוותיו.

עם ישראל; הבדלה ולא מיזוג; מגדל בבל; הבדלת ישראל משאר העמים כדי להגיע ליעוד הקדוש

(ח) בהנחל עליון גוים, בהפרידו בני אדם. כאשר הקב"ה יצר גוים ועמים נפרדים, ונתן לכל פרט ויחיד את זהותו כחלק מגוי ועם מסוים, ובכך הפריד והבדיל בין בני האדם, ולא עשה אותם גוף אחד ועם אחד בלי הבדלי לשון ואומה, להיות המין האנושי גרידא.

יצֵב גבֻלוֹת עמים. וכאשר הציב ארצות ומדינות וגבולות מפורשים לעמים האלה, כדי לחזק את הפירוד וההבדלה ביניהם.

למספר בני ישראל. כל הפירוד - יצירת עמים שונים וארצות נפרדות - נעשה דוקא משום שהקב"ה רצה שמספר בני ישראל, כלומר, כל עם ישראל, יחיה לבד ונפרד משאר האומות, במדינה יציבה ונבדלת משלו, מפני שרק על ידי בידוד והבדלה ובלי מגע והתבוללות עם רעיונות הגוים, יוכל ישראל להקים חברה ואומה קדושה. שהקב"ה ברא את בני האדם, את המין האנושי, להיות מין קדוש - בצלמו ובדמותו. ואחרי דור המבול ודור מגדל בבל, ראה ה' שכינוס רשעים ואיחוד הטועים רע להם ורע לעולם, מפני שבאיחוד זה, אין הזדמנות למיעוט שיש לו האמת והטוב לחלוק על דברי הרוב. ולכן בדור מגדל בבל, הפיץ את העולם, וזה היה דור הפלגה, הפילוג והפירוד, וכך איפשר לעמים ליצור חברה נפרדת לכל אחד מהם. והקב"ה החליט לבחור בעם אחד שיהיה אור לגוים וישמש דוגמה לכל העולם. אבל בשביל זה היה צורך להבדילו מהשפעת שאר העמים ומהתבוללות עמם, ולכן לא רק שהעם הזה נברא כעם נפרד, אלא הקב"ה גם נתן לו ארץ נפרדת, שרק בה יוכל להגשים את יעודו. ובפסוק הבא חוזר על יסוד זה, כפי שאפרש.

א"י כמקום היחידי להגיע ליעוד

כך נ"ל אמיתו של הפירוש כאן, וכן נראה מדברי המפרשים. אומר הספרי (שיא): "כשהנחיל הקב"ה העולם לאומות העולם, פירש תחומן לכל אומה ואומה כדי שלא יהיו מעורבבים... פירש תחומם של אומות כדי שלא ייכנסו לארץ". והכוונה ברורה: הקב"ה רצה שא"י תישאר נחלת ישראל בלבד, כדי שיוכל לבנות שם מדינת סגולה, ומשום כך נתן לכל העמים ארצות וגבולות משלהם.

עם הנבחר שבגללו קיים העולם

כתב רש"י: "כשהפיץ דור הפלגה... 'יצב גבולות עמים' - קיימם ולא איבדם... בשביל 'מספר בני ישראל' שעתידים לצאת מבני שם". כלומר, שהקב"ה לא רצה לחסל את העולם, אלא החליט לקיימו, ולבחור בעם אחד שיהיה אור לגוים ויביא את האנושות לידי קדושה. וממשיך רש"י (ט): "למה כל זאת? [למה הפריד בין העמים ועשה גוים נפרדים וארצות נפרדות?] לפי שהיה חלקו כבוש ביניהם [מעורב ביניהם] ועתיד לצאת". וכתב הספורנו: "כי אין לא-ל יתברך חלק במין האנושי אלא עַמו, לא שאר האומות. ובכן התבאר, שלולא עַמו שהיה עתיד אז לצאת מאותן האומות, היה לו לאבדם בענין הפלגה". כלומר, שלולא עם ישראל שנבחר להיות אור לגוים ולקדש את העולם בידיעת ה' ובקדושתו, לא היתה סיבה לקיום העולם. וכתב אבן עזרא: "'בהנחל...' - אמרו המפרשים, על דור הפלגה שנפצה כל הארץ, כי אז גזר ה' להיות ארץ שבעה גוים לישראל, והוא שתספיק למספרם".

עם ישראל - העולם קיים רק בשביל ישראל

 ...יצב גבלת עמים למספר בני ישראל. העולם קיים ונשאר בקיומו על אף חטאי העמים, משום שהקב"ה בחר בעם אחד - ישראל - להיות אור לגוים ולהביא את העולם לידיעת ה' ולקדושתו. ולכן הציב גבולות עמים, רק בגלל מספר בני ישראל, כלומר, קיומם של מספרי עם ישראל, היהודים. ויש רמז לזה ביצירת העולם וביצירת העמים הקדמונים. אמרו חז"ל (חגיגה יב:): "הארץ... על שנים עשר עמודים עומדת, שנאמר '...למספר בני ישראל'". כלומר, שכנגד שנים עשר שבטי ישראל, הקב"ה העמיד את העולם על שנים עשר עמודים כביכול, רמז לעובדה שהעולם קיים רק בגלל ישראל. ונראה שזאת כוונת רבינו בחיי שכתב: "ויש שפירשו 'גבולות עמים', הם אלכסוני העולם, שהם שנים עשר, ממונים עליהם שנים עשר מזלות, 'למספר בני ישראל', כלומר, שנים עשר שבטי ישראל". ורש"י פירש: "ולמספר שבעים נפש של בני ישראל שירדו למצרים, הציב גבולות עמים [בתחלה] שבעים לשון". ולפי שני הפירושים, גם ביצירת העולם וגם בהפרדת העמים, הקב"ה רמז לעמו הנבחר, ישראל, שהעולם קיים בגללם.

ארץ ישראל - נבחרה והוקצתה לישראל מתחילת הפרדת העמים

 ...יצב גבלת עמים למספר בני ישראל. כתב הרשב"ם: "אחר מיתת נח... משם נפרדו איי הגוים... ושם תמצא שהציב גבולות עמים - בני כנען שנים עשר כנגד מספר בני יעקב שהיו שנים עשר. שתמצא כנען ואחד עשר בניו [מהווים] שנים עשר. וכתיב שם (בראשית י:יט): 'ויהי גבול הכנעני מצידוֹן' וגו', לפי שכל אלו היו לישראל [שמכיון שכבר אז החליט הקב"ה לתת את הארצות האלה של שנים עשר עמי הכנענים לישראל, לכן פירש את הגבולות]. אבל בכל שאר בני נח לא פירש בהם שום גבול". לפי הרשב"ם, הרמז של "גבולות עמים למספר בני ישראל" אינו מתייחס לארצות כל העמים, אלא לארצות כנען בארץ ישראל, שה' רמז כבר בתחילת הקצבת הגבולות, שארצות א"י יהיו לאותם שנים עשר שבטי ישראל. וכתב דעת זקנים: "בירר נחלה לשנים עשר שבטים אע"פ שעדיין לא נולדו. כיצד? שמסר א"י לבני כנען שהם עבדים לבני שם, כדי שלא יוכלו לערער עליהם כשיבואו ליטלה מידם. ובני כנען שנים עשר היו...". ואם תשאל: מדוע לא נתן את א"י בינתיים במישרין לאחד מן העמים מיוצאי שם, במקום לתת אותה לעבד של שם? יש לומר, שאז היה העם השמי ההוא טוען שהיא שלו, שהרי הוא אינו עבד אלא אדון ורשאי לרכוש רכוש (וכמו שהערבים, אנשי שם, טוענים היום). לכן נתן אותה הקב"ה לכנענים, עבדי שם, שלהם אין זכות כלל וכלל, ואמר להם: כאשר יבוא אחד מבני שם וידרוש אותה, תנו לו אותה.

(ט) כי חלק ה' עמו, יעקב חבל נחלתו. זהו המשך לפסוק הקודם. הוא אומר שוב, שכל הפירוד וההבדלה שנובעים מקיום עמים ומדינות שונים נועד כדי להבדיל את עם ישראל בארצו משאר האומות, כי עמו של ה' - ישראל - הוא חלקו המיוחד, ממש חלק מהקדושה של הקב"ה ("כי נבחר לפני ה'" - רבנו סעדיה), ובני יעקב, ישראל, הם חבל נחלתו ("מעוּלים לפניו ומיוחדים" - רבנו סעדיה), כלומר, הם נחלתו שמדד אותם בחבל כדי לדייק בהם. דוקא הם העם הקדוש, וכל מי שמחוץ להם, שמחוץ לחבל, אינו קדוש; ודוקא א"י היא ארץ הקודש, וכל מה שמחוץ לה, אינו קודש. עוד נ"ל, שבחר במלה "חבל" לרמז שכמו שהחבל קושר ומהדק ומי שקשור בו אינו יכול לזוז, כך ישראל הם קשורים אל ה' כחבל נחלתו, ואינם יכולים להיפרד מה'.

עם ישראל - חלקו הישיר של הקב"ה

כי חלק ה' עמו... פירש אבן עזרא: "והטעם כמו 'אשר חלק ה' אלקיך אוֹתם' (לעיל ד:יט), כי לכל חלק למטה, חלק למעלה". פירוש - שם מדובר על השמש והכוכבים והמזלות שהם שרי ומושלי העולם, שלכל עם וצורה פיזית בעולם למטה יש כוכב ומזל למעלה ממנו. אבל ישראל אינו כן, אלא הקב"ה עצמו - בלי אמצעים ושליחים - משגיח עליהם. עוד כתב אבן עזרא: "והעד 'כי חלק ה' עמו', וזו היא המעלה הגדולה שלא עשה כן לכל גוי". וכן כתב רבינו בחיי: "כי אין ישראל תחת ממשלת הכוכבים והמזלות, אבל הם למעלה מהם. והמעלה הזאת לא זכתה שום אומה אליה, ולא עשה כן לכל גוי".

עם ישראל - זרע יעקב ולא ישמעאל ועשו

 ...יעקב חבל נחלתו. אומר הספרי (שיב): "כשבא יעקב לא יצא ממנו פסולת [כמו מאברהם ומיצחק], אלא נולדו כל בניו כשרים כמותו... מהיכן המקום מכיר את חלקו? מיעקב, שנאמר: 'כי יעקב בחר לו י-ה...' (תהלים קלה:ד), ואומר: '...יעקב חבל נחלתו'". ורש"י כתב: "והוא [יעקב] ובניו היו לו לנחלה, ולא ישמעאל בן אברהם, ולא עשָו בנו של יצחק".

השגחת ה'; עם לבדד ישכון; עם ישראל; אמונה

(י) ימְצָאֵהו בארץ מדבר, ובתוֹהו יְלֵל ישִמוֹן. נראה שזה המשך לפסוקים הקודמים, ששם דיבר על בחירת עם ישראל כחלק ה' והבדלתו והפרדתו משאר העמים. והוא אומר: "ימצאהו בארץ מדבר" - הקב"ה "מצא" כביכול את העם שלו במדבר, ששם, במדבר סיני, הוציא אותו מכלל שאר האומות, והמציא אותו כעם נבחר וסגולה, והרגע ההוא הוא גם הרגע שבשבילו נברא העולם: רגע נתינת התורה לעם הסגולה, שיעודו להיות אור לגוים. ודוקא בארץ מדבר, בתוהו - שממה, מקום יללת הרוחות והחיות "שיִשוֹם השומע מקולם" (אבן עזרא); דוקא במקום ציה ושממה וסכנה, נתן להם הקב"ה את התורה, להורות להם שהוא משגיח עליהם מחיות, מלסטים, מגוים וממכות טבעיות, וגם מספק להם את כל צרכם (וגם זה כלול במלה "ימצאהו" - כלומר, ממציא להם ומספק להם את כל צרכם, וכן תירגם אונקלוס: "ספיק צרכיהון בארע מדברא"), ובכך הראה להם את גדולתו ואת השגחתו, ושהוא כל יכול ואדון ההיסטוריה. ועוד: הוא בחר במדבר של ציה ושממה, כמו שכתב רש"י: "ארץ ציה ושממה, מקום יללת תנינים", שלא נמצא בו שום אדם, והוא מקום של בידוד, ללמד את עם ישראל שלא לפחד מהבידוד, ולא לסמוך על הגוי, אלא לבטוח בה', ולעמוד איתן בלי פחד, ושלא להתייאש. ונ"ל שמפני זה אומר הספרי (שיג): "זה אברהם אבינו. משל למלך שיצא הוא וחיילותיו למדבר. הניחוהו... והלכו להם. נתמנה לו גבור אחד, אמר לו: מלך! אל יפול לבך עליך... חייך, שאיני מניחך עד שתיכנס לפלטורי שלך ותישן על מטתך". שבמשל הזה, אברהם הוא המלך, והקב"ה כביכול הוא הגבור שהבטיח לו שישמור עליו עד שיגיע לביתו בשלום. ועוד: הקב"ה בחר במדבר לרמוז שהעולם היה מדבר ושממה ותוהו, עד שהקב"ה נתן את תורתו לעם ישראל.

יסוֹבבנהו. ושם סבב והקיף את עמו בקדושה בעת נתינת התורה, וכן הוליך אותו מסביב להר סיני (ספרי, ספורנו) לקבל את התורה. ורש"י פירש: "סבבם והקיפם בעננים" (וכן פירש אבן עזרא). ונ"ל שגם לפירוש זה הכוונה היא שסיבב אותם בקדושת ענני הכבוד. ואונקלוס תירגם: "אשרינון סחור סחור לשכינתיה". כלומר, העמידם סביב סביב לשכינה. ופירש רש"י: "אוהל מועד באמצע וארבעה דגלים [מחנות ישראל] לארבעה רוחות". ולי נראה שיש לפרשו כהמשך לראש הפסוק שדיבר על מדבר ותוהו, והוא אומר, שהקב"ה סיבב את עמו במדבר, מחנייה לחנייה, בסכנה ובעייפות, לשם מטרה חשובה:

יבוננהו. כלומר, "יסובבנהו" למטרת "ויבוננהו". שבסיבובים האלה רצה הקב"ה ללמד את ישראל אמת ותבונה, שיתבוננו בכוחו, שמול כל הסכנות הוא שומר עליהם, ושהוא כל יכול. וכאשר יהיו לעם ויהיו מבודדים והיעוד יהיה קשה - יתבוננו בעבר ולא יתייאשו, שהרי מול כל הסכנות:

יצרנהו כאישון עינו. שמר הקב"ה על ישראל כאישון עינו. ופירש רש"י: "הוא השחור שבעין שהמאור יוצא הימנו". וכתב רבינו בחיי: "בת העין נקראת 'אישון' על שם שיש בה צורת איש". אומר הספרי (שיג): "כענין שנאמר: 'כי הנוֹגע בכם, נוֹגע בְבָבַת עינו' (זכריה ב:יב)". אין לך אבר בגופו של אדם שהוא שומר עליו ביותר קפדנות מהעין, ובזה רמז לאהבה העזה של הקב"ה לעמו. והרשב"ם פירש: "הוא הבשר שנכפף על העין... [אבל] 'כנוגע בבבת עינו' הוא שקורין פרוניל"א שרואין בה" (וכ"כ הספורנו). והלקח הזה של "יצרנהו" הוא לקח של אמונה ובטחון בה', שהרי כתב רש"י ששמר עליהם: "מנחש, שרף ועקרב ומן האומות", וכתב הספורנו ששמר עליהם: "משעבוד מלכיות וממלאך המוות".

לגבי מה שכתבתי ש"יסובבנהו" היה למטרת "יבוננהו", יש להביא את דברי רש"י: "'יסוֹבבנהו'... בתחתית ההר שכפאו עליהם כגיגית". וגם את זה יש לפרש באופן הנ"ל: שהסיבוב הזה, העמידה מתחת להר, היה לשם תבונה, שישראל יֵדע שחובה עליו לשמור את התורה, וילמד את הלקח ששמירתו חייבת להתבסס על קבלת עול מלכות שמים וכפייה ולא על "הסכמתו" למושגים ולמצוות, מפני שרק בדרך זו ישבור את גאותו ואת האנוכיות שלו. וכמו כן, עליו לדעת שהתורה עומדת עליו תמיד, ואי אפשר לו לברוח ממנה.

ידעתי את ה'; בטחון

ימצאהו בארץ מדבר... פירש רש"י: "אותם [בני ישראל] מצא לו נאמנים בארץ מדבר, שקיבלו עליהם תורתו, מלכותו ועולו...".

בטחון; יעוד החיים

 ...יצרנהו כאישון עינו. כתב הספורנו: "משעבוד מלכיות וממלאך המוות. כאומרם ז"ל (עי' ויקרא רבה יח:ג): 'חָרות על הלֻחוֹת' (שמות לב:טז) - חירות ממלאך המוות ומשעבוד מלכיות". יש כאן שני דברים יסודיים ששמירת התורה ובטחון בהקב"ה נותנים לנו: א) חרות ממלאך המוות, כלומר, שבדרך זו יש סיבה לחיים, ליצירה, לקיום האדם, ובלי זה אין טעם לחיים, והאדם נחשב כמת גם בעודנו קיים. ב) ישראל מקבל חרות משעבוד הגוים, מפני שהבטחון בה' והידיעה שהוא אדון צב-אות וכל יכול, נותנים לישראל אומץ ושלוה בפני הגוי.

ידעתי את ה'; אברהם אבינו

ימצאהו בארץ מדבר... יסבבנהו יבוננהו. אומר הספרי (שיג): "עד שלא בא אבינו אברהם לעולם, כביכול לא היה הקב"ה מלך אלא על השמים בלבד, שנאמר (בראשית כד:ז): 'ה' אלקי השמים אשר לקחני'. אבל משבא אברהם אבינו לעולם, המליכו על השמים ועל הארץ, כענין שנאמר (שם:ג): 'ואשביעך בה' אלקי השמים ואלקי הארץ'". גדולתו של אברהם היתה שמצא ו"ידע" את ה', ותפקידו ותפקידם ויעודם של בניו - עם ישראל - הוא להודיע את שמו לגוים.

ידעתי את ה'; עם ישראל; קידוש השם

(יא) כנשר יעיר קנו. משה מדמה את הקב"ה לנשר שהוא מלך וגבור העופות, ואומר שכאשר הקב"ה הוציא את ישראל ממצרים, הוא בא כנשר אדיר להעיר את בניו, שישבו בתרדמה של יאוש בקן שלהם, להעיר אותם מתרדמתם, שיקיצו ויעזבו את הגלות ויסעו איתו לא"י.

על גוזליו ירחף. ועל אף הסכנה מצד המצרים והפחד של ישראל, הקב"ה הגן עליהם כמו נשר המגן על גוזליו, שכאשר הם בקן ויכול עוף אחר לתקוף אותם מלמעלה, הנשר מרחף עליהם ומכסה אותם, ואח"כ כאשר הם מוכנים לעוף -

יפרוֹש כנפיו, יקָחֵהו - ישָאֵהו על אֶברתו. הוא נושא אותם על כנפיו כדי להגן עליהם מהחיצים, כמו שכתב רש"י: "כשבא ליטלן ממקום למקום, אינו נוטלן ברגליו כשאר עופות... הנשר אינו ירא אלא מן החץ... אף הקב"ה (שמות יט:ה): 'ואשא אתכם על כנפי נשרים'. כשנסעו מצרים אחריהם והשיגום חונים על הים... מיד (שמות יד:יט-כ): 'ויסע מלאך האלקים... ויבא בין מחנה מצרים [ובין מחנה ישראל]'...". ונראה לי שהפסוק מדבר כאן על כח ה' וידיעת שמו, שבכך קידש את שמו במצרים בכח ידו, שירד לתוך לב מצרים, ששם היה הקן של ישראל מוקף אויבים, ולא הצליחו המצרים למנוע את היציאה. וכתב אבן עזרא: "שיָצאו ביד רמה ובאו במהרה אל הר סיני".

הנה בישעיהו (מב:יג) מדובר על הגאולה העתידה לבוא, שבה יקדש ה' את שמו (כמו שכתוב בפסוק הקודם [יב]: "ישימו [הגוים] לה' כבוד, ותהלתו באיים יגידו"), ושם כתוב: "ה' כגבור יֵצֵא, כאיש מלחמות יעיר קנאה... על אוֹיביו יתגבָר". וכתב מצודת דוד: "'יעיר קנאה' - יעורר לקנאות קנאת עמו". ויש להתעוררות הזאת שתי פנים: גם הקב"ה מתעורר, והוא מעורר גם את ישראל. ובהתעוררות זו, ובהצלה זו, בזה שהוא מציל את ישראל ומקנא את קנאת עמו, הוא מקדש גם את שם ישראל וגם את שמו הגדול. כך עשה במצרים, וכך הוא עתיד לעשות בגאולה הסופית. ורק בדרך זו יכולה לבוא הגאולה הסופית והשלמה.

ובענין זה ממשיך משה ואומר:

ידעתי את ה'; אמונה; קידוש השם; עם ישראל

(יב) ה' בדד ינחנו ואין עמו א-ל נכר. ה' לבדו הציל את ישראל ממצרים בלי שום עזרה, ובלי שום שותף. ישראל יצאו ממצרים בלי שום עזרה או פנייה לגוי אחר. הם, בני ישראל, היו בדד, לבד, והקב"ה שהציל אותם היה בדד, לבד. כך כתב אבן עזרא: "ה' לבדו... ואין עם ה' שותף, ויתכן להיות 'בדד' על ישראל, כמו (במדבר כג:ט): 'הן עם לבדד ישכוֹן'". וכן לעתיד לבוא יציל ה' את ישראל ויגאל אותם כשהם יהיו מבודדים ולבד בלי עזרת הגוים, והוא יתגלה לבד, בלי שותף, ויתקדש בקרב העמים. והוצאתי פירוש זה מכל המפרשים. שהרי רש"י פירש: "ה' בדד ובטח נְהָגָם במדבר", ועל זה כתב שפתי חכמים: "שלא היו צריכין לשום אומה ללכת עמהם ברוב בטחונם". והרשב"ם כתב: "הוא לבדו הוציאם ממצרים והוליך אותם לא"י". כלומר, ביחידות זו, ה' מוכיח את יחידותו ואת בלעדיותו, ומקדש את שמו. ואונקלוס תירגם את זה על העתיד: "ה' בלחודיהון עתיד לאשריותהון [להושיב אותם] בעלמא דהוא עתיד לאתחדתא, ולא יתקיים קדמוהי פולחן טעוון".

גם הספרי (שיד) החל מהפסוק הקודם (יא) "כנשר יעיר קנו...", כתב: "זה לעתיד לבוא...". וכאן פירש הספרי (שטו): "אמר להם המקום לישראל: כדרך שישבתם יחידים בעולם הזה [מובדלים מן העמים], ולא נהניתם מן הגוים כלום [לא רציתם להתבולל ביניהם ובכך ליהנות מהם, וגם הם לא רצו ליהנות אתכם בגלל היבדלותכם], כך אני עתיד להושיבכם לעתיד לבוא [להושיבכם יחידים במלכות ובשררה] ואין אחד מן הגוים נהנה מכם כלום". ויחוד ה' ויחוד עם ה' יבואו ביחד, שהרי קידוש השם מתבטא ע"י קידוש ישראל, עמו. ועל זה כתב הרמב"ן: "כי אין לישראל שר ומושל מכל בני אלהים, שינחנו או יעזור בהנחותו, בלתי ה' לבדו, כי הוא חלקו ונחלתו". וממשיך הספרי: "שלא תהא רשות לאחד מן הגוים לבוא ולשלוט בכם... דבר אחר:... עתיד הקב"ה להשים אתכם נוחלים מסוף העולם ועד סופו". וברור שרק כך יתקדש ויתגדל הקב"ה. וכתב הספורנו: "'ואין עמו אל נכר' - כאומרו (צפניה ג:ט): 'כי אז אהפוֹך אל עמים שפה ברורה לקרוֹא כֻלם בשם ה''". ורש"י הסכים שהפירוש הוא גם על העבר וגם על העתיד, וכתב: "לפיכך צריך ליישב הדבר לכאן ולכאן [לעבר ולעתיד], וכל הענין [החל מ"כנשר יעיר קנו"] מוסב על 'זכר ימות עולם...', כן עשה להם וכן עתיד לעשות...".

עם ישראל קיים לעולם

ה' בדד ינחנו... כתב הספורנו: "כאומרו (ירמיהו מו:כח): 'כי אעשה כָלָה בכל הגוים... ואוֹתך לא אעשה כָלָה'".

שבירת ה"יש"; צדקה ואמונה; קדושה; ידעתי את ה'; אמונה

ה' בדד ינחנו... כתב בעל הטורים: "'ינחנו' - שתיים במסורה. 'בדד ינחנו', [וגם] 'מתן אדם ירחיב לו ולפני גדוֹלים ינחנו' (משלי יח:טז). לומר, מי שנותן צדקה, הקב"ה בדד ינחנו". נראה לי לפרשו כך: שהאדם שנותן צדקה מכספו ומרכושו ונשאר בלעדיהם, חושש: איך אוכל להתפרנס, הרי אני צריך את הכסף בשבילי? על זה בא הפסוק לומר: בלי "הגיון" ו"מציאות"! "ה' בדד ינחנו": אפילו אם נראה שאין מקור מציאותי, הקב"ה לבדו יפרנס אותו - רק יעשה האדם את מה שמוטל עליו! כל כוונת הקב"ה בדורשו מאיתנו אמונה ובטחון, היא לשבור את ה"יש" ואת האנוכיות של האדם, וזה מתבטא בנתינת רכושו וגופו. ואם ישפיל האדם את עצמו ואת רכושו, הקב"ה חייב לעזור לו.

ארץ ישראל; אמונה; חוסר בטחון; ערביי א"י

(יג) ירכִבהו על בָמֳתֵי ארץ. הקב"ה נותן לישראל לכבוש אפילו את המקומות הגבוהים בא"י. והתורה משתמשת בלשון "ירכיבהו", כי ישראל כאילו רוכב על סוס מעל כל שונאיו ומנצחם. ויש כאן רמז של תוכחה, שהקב"ה מוכן לתת להם לנצח את כל אויביהם, ואפילו החזקים ביותר, ואפילו במקומות החזקים ביותר. ואילו ישראל, כאשר הגיעו לא"י, פחדו ולא הורישו את המקומות החזקים. ואונקלוס תירגם: "אשרינון על תוקפי ארעא [נ"ל שפירושו - על החזקים שבארץ ישראל] ואוכלינון ביזת שנאיהון, ויהב להון ביזת שליטי קרוין, ונכסי יתבי כרכין תקיפין". וזה פירושו של שאר הפסוק:

וַיאכל תנובוֹת שֹדָי, ויֵנִקֵהו דבש מסלע, ושמן מחלמיש צור. כלומר, הקב"ה יעשה נסים ונפלאות וימלא את כל רצון ישראל יראיו, אם אך יבטחו בו וישמרו את מצוותיו. מצד אחד, יפרנס אותם ויוציא להם את הפרנסה אפילו ממקום שלפי ההגיון אינה יכולה לצאת ממנה, והמשיל לכך משל - דבש מסלע, וכו'. והעיקר הוא לבטוח בה', כי אין דבר העומד בפני רצונו. ומצד שני, כמו שפירש אונקלוס, ינצח את כל שונאיהם ואפילו החזקים ביותר, גם אם הדבר נראה בלתי אפשרי, וכמו שאמר: "ואתה על במותימו תדרוֹך" (לקמן לג:כט).

ארץ ישראל - רק בא"י אפשר לקיים תורה; גבולות

ירכִבהו על במתי ארץ... כתב הספורנו: "...בתת להם הארץ בעבור ישמרו חוקיו להשלימם, בהרכיבם על חלק מהארץ [=חלק מהעולם] נישא במקום ובמעלה [מעולה מבחינה פיזית ורוחנית] על שאר הארצות [ונ"ל שמדובר על הארצות שמסביב, שהרי פיזית א"י נמוכה מהרבה ארצות בעולם], כאומרו (יחזקאל כ:ו): 'צבי היא לכל הארצות'". כאן אנו לומדים שוב כלל גדול: שרק בארץ שלנו נוכל לשמור את החוקים כראוי ולהגיע לשלמות, כי רק בארץ מסוגרת אפשר לבנות חברה מיוחדת ומובדלת מתרבות זרה. ולכן, מכיון שהקב"ה בחר בעם ישראל כעם סגולה שיבנה חברת סגולה, נתן להם ארץ, והיא נעשתה ארץ נבחרת וסגולה. אומר הספרי (שטז): "זו א"י שהיא גבוהה מכל הארצות". ואין ספק שמוכח מכאן שכל ההרים הגבוהים, כגון חרמון ולבנון, הם חלק מא"י, שהרי אם הרים אלו היו בחו"ל, איך יכלו להגיד שא"י גבוהה מכל הארצות, והרי במו עינינו רואים הרים בחו"ל סמוכים לא"י, שהם יותר גבוהים מא"י? והאבן עזרא פירש את הפסוק לגבי רוחניות: "ארץ כנען, שהיא אמצעית כל הישוב". וכ"כ רבינו בחיי.

ארץ ישראל - זכותנו

 ...ויאכל תנובת שדי... קשה, שהיה לו לומר "תנובות שדיה" או "תנובות שדיהם של הגוים" שמצאו שם?! אלא שוב מדגישה לנו התורה שא"י ניתנה לישראל ע"י הקב"ה שברא את העולם, וקנה את העולם, וכל הארצות שייכות לו, והוא לוקח ממי שהוא רוצה ונותן למי שהוא רוצה. ולכן כתוב "שדי", לומר שהן שדות של הקב"ה, וגם אם עובדו ע"י הכנענים, אין זכות לאף אחד בא"י אא"כ הקב"ה נותן לו את הזכות הזאת. כך כתב הספורנו: "שלא טרחו בם, כאומרו (לעיל ו:יא): 'כרמים וזיתים אשר לא נטעת' אתם אוכלים". והלקח ברור: אין לערבי שום זכות בא"י.

ידעתי את ה'; קדושה; שכר לאומי; בשר עם חלב; רכוש וגאוה; מושגים

(יד) משה ממשיך ואומר, שלא רק שהקב"ה יביא את ישראל לא"י ויכבוש עבורם את הארץ מידי חזקים; ולא רק שיפרנס אותם די מחסורם - אלא אף יתן להם חיים של עושר ואושר, של רווחת ידים. הוא אומר:

חמאת בקר וחלֵב צאן. הקב"ה יתן שפע כזה, שתאכלו גם חמאה וחָלָב מפרות וצאן, וביחד עם זה גם:

עִם חֵלב כרים. כבשים שמנים. ופירוש "חלב" הוא גם שמן וגם מובחר.

ואילים בני בשן. "שמנים היו" - רש"י. ונ"ל שהזכיר אותם גם לאַמֵת את דבריו, שהרי כבר כבשו את הבשן וראו את האילים שם.

ועתודים. עיזים זכרים.

אומר משה שיהיה שפע רב, שהרי בדרך כלל, כאשר אין שפע, לא שוחטים את הבהמה לאכילה אלא משאירים אותה לחָלָב, לצמר וכו'. אבל כאן השפע יהיה כל כך גדול, שיוכלו גם להשאיר בהמות לחָלָב ולצמר וגם לשחוט בהמות אחרות לאכילה. ונראה לי מכאן טעם גדול לאיסור של בשר וחלב: הרי הקב"ה ברא את האדם לשם קדושה ועליונות, כדי שיכבוש ויקדש את יצרו ואת נטייתו לבהמיות. ומשום כך הגביל אותו וגדר סביבו כל מיני הגבלות ואיסורים בשטח תאותו, דהיינו אכילה ומין וכו', שע"י הגבלות אלה יוותר על תאותו ועל אנוכיותו, ויתעלה ויתקדש. ולכן הגביל אותו גם באיסור בשר וחלב שהם יוצאים ממקור אחד, מהבהמה, וציווה עליו הגבלה זו כדי להזכיר לו שבלי ברכת ה' לא היה יכול להפריז ולאכול גם חלב וגם בשר, כי היה צריך לשמור את הבהמה לחלב, לצמר, לעבודה וכו', ועכשיו שבברכת ה' הוא התעשר ויכול להרשות לעצמו גם בשר וגם חלב כאשר ירצה, עליו לזכור ממי בא העושר הזה, וכן עליו להתקדש על ידי איסור בַמותר לו.

ידעתי את ה'; קדושה; שכר לאומי; רכוש וגאוה; מושגים; חלב וכליות

 ...עם חלב כליות חטה. יש שפירש: "כליות ממש, לפי שבכליות יש חריץ מדמה אותם בחיטה" - דעת זקנים. אבל שאר המפרשים פירשו כמו רש"י: "חיטים שמנים כחלב כליות, וגסין ככוליא", ואבן עזרא: "גרגיר החיטה דומה לאחת הכליות", ורבינו בחיי: "כליות חיטה, הוא שומן חיטים". וכך אומר הספרי (שיז): "עתידה כל חיטה וחיטה להיות [במשקל] כשתי כליות של שור גדול" (וכן אמרו בכתובות קיא:). ויש לעיין כאן: למה קשר משה את החיטה לכליות? ולמה בעצם עשויה צורת החיטה כצורת כליות? ולמה דיבר על חֵלֶב כליות?

הנה מצד אחד יש ברכה (בראשית מה:יח): "ואִכלו את חלב הארץ", בציווי פרעה ליוסף, להזמין את אחיו למצרים; וכן (תהלים קמז:יד): "חלב חטים ישביעך". וכוונת שני הפסוקים למובחר הארץ והחיטים. ומצד שני יש איסור מוחלט על אכילת חלב גופא, כמו שכתוב (ויקרא ז:כה): "כי כל אוֹכל חֵלב מן הבהמה אשר יקריב ממנה אשֶה לה' - ונכרתה הנפש האוֹכלת מעמיה". ואיסור חמור הוא זה, יותר חמור מאכילת טריפות. ויש לשאול, למה בכלל יש במלה "חלב" גם משמעות של שומן וגם של מובחר, מה עוד שיש איסור לאכול חלב? ולמה בעצם אסור לאכול חלב? התשובה היא, שהחלב הוא המיטב והמובחר שבבשר, כידוע, ולכן דוקא את זה אסרה התורה, כדי שנגביל את עצמנו ונתקדש בהקרבה וויתורים. ולכן פרעה - שלא ידע שום הגבלות - הזמין את בני ישראל לאכול מחלב הארץ בלי הגבלות. אבל כאשר התורה מדברת על "חלב הארץ", זה כרוך בהגבלות ואיסורים ש"מוציאים את החלב מהחלב", כביכול. וכמו שאסור לאכול את חלב הבהמה המובחר ביותר, כך אפילו בחלב חטים, ראשית כל צריכים לתת ביכורים, גם מראשית החטים וגם מהמובחרים שבהם, כמו שאמרו (במנחות פד.-:): "אין מביאין ביכורים... ולא מתמרים שבהרים ולא מפירות שבעמקים... אם הביא, לא קידש", והטעם הוא שאלה אינם מובחרים. וכן צריך לתת תרומות ומעשרות ופאה וכו'. לכן מצד אחד, נותן הקב"ה ברכת חלב, מיטב הארץ, אבל הוא מגביל את זה באיסור החלב, החלק הטוב ביותר, כדי שנתקדש. והקב"ה חשש תמיד לנזק העשוי להיגרם ע"י חלב ועושר ושביעה; הוא חשש מ"וישמן ישורון". ולכן ביחד עם נתינת חלב - מיטב - הבהמות, הוא רצה לסמל לנו את הצורך להסיר את החלב ו"השומן" העשיר, כדי שלא נבעוט בו.

וה' עשה את החטה, שהיא יסוד הלחם, סעד האדם (שנאמר: "ולחם לבב אנוש יסעד" - תהלים קד:טו), בצורת כליה, מפני שהכליה היא מקור מחשבת האדם, כמו שכתוב (ירמיהו יז:י): "אני ה' חוֹקר לב, בוֹחן כליות, ולתת לאיש כדרכָו, כפרי מעלליו". וכתב הרד"ק שם: "זכר 'כליות', כי הכליות יועצות והלב גומר". וכתב אבן עזרא (תהלים ז:י): "כינוי לסתרים כמו הכליות שהם נסתרים". וה' עשה את זה כדי להדגיש שכל גאוות האדם הוא הבל, שכל מחשבותיו וחכמתו שמקורם בכליות לא יועילו, ואל יתגאו ולא "ישמן ישורון ויבעט". הקב"ה הוא שנתן את החטה שהיא בצורת הכליה, והוא גם יצר את הכליה ואת האדם גופא; הוא שהעשיר את האדם והוא יכול גם להשפילו. ולכן בקרבנות הודגש החלב שעל הכליות (ויקרא ג:ד-ה): "ואת שתי הכליוֹת ואת החֵלב אשר עלֵהן... והקטירו אוֹתו בני אהרן המזבחה", מפני שהכליות, החכמה והמחשבות, מביאות את האדם לידי חלב וגאוה, וחייבים להקטיר אותם על גבי המזבח של קדושה ושפלות והקרבה. ויש להוסיף גם את הקשר שיש בין המלים "חָלב" ו"חֵלב", ובמיוחד שבברכה זו אמרם הקב"ה באותו הפסוק: "וחלב צאן עם חלב כרים...", וזו הוכחה שאיסור בשר בחָלב בא משום איסור חֵלב, כלומר, כהגבלה על העושר והתאוה המופרזים. ומשום כך, בשתי הפעמים הראשונות שכתוב: "לא תבשל גדי בחלב אמו", כתוב ברישא של הפסוק: "ראשית בִכוּרי אדמתך, תביא בית ה' אלקיך" (שמות כג:יט; לד:כו), שכמו שבביכורים, אדם חייב להגביל את עצמו ולתת את מיטב פירותיו וראשיתם לה' כהכרה בו וכקידוש נפשו, כך גם בבשר וחלב, כמו שפירשתי.

משה ממשיך בברכות שיתן הקב"ה לישראל:

ידעתי את ה'; שכר לאומי; עונש הגוים; עושר וגאוה; בעתה אחישנה; קידוש השם

ודם עֵנָב. היין שיזוב מהענב יהיה אדום ועשיר כמו דם.

תשתה חָמֶר. תשתה אותו, והוא יהיה כיין המשובח ביותר (פירושו של "חמר"). ורש"י פירש: "היה שותה ענב [כצ"ל] וטועם יין חשוב". כלומר, היה שותה רק מיץ ענבים, וכבר היה לזה טעם של יין חשוב. והטעם בכל זה הוא שהקב"ה נותן שכר ליראיו, וגם כמו שאמר הספורנו: "כדי שיהיה להם פנאי לעסוק בתורה ובמצוות".

יש כאן רמז לגאולה, שיכולה להיות גאולה שלמה ואדירה בבחינת "אחישנה", אם נחזור בתשובה, שהנה על אחרית הימים, כאשר הקב"ה יביא גאולה לישראל משום גאות הגוים שחיללו את שמו, אומר ישעיהו (כו:כ): "לך עמי, בוֹא בחדריך... חֲבי כמעט רגע עד יעבָר זעם...". ואומר אח"כ (שם כז:א): "ביום ההוא יפקוֹד ה' בחרבו... על לויתן נחש בָרִח ועל לויתן נחש עקַלָתון והרג את התנין אשר בים" (ועיין שם בכל המפרשים). והעיקר הוא, שזהו עונש לכל הגוים על שהתגאו, וכתרגום יונתן: "על מלכא דאתרברב כפרעה... ועל מלכא דאתגאי כסנחריב...". וממשיך ישעיהו (כז:ב): "ביום ההוא כרם חֶמֶר עַנו לה". ופירש מצודת דוד: "כולם ירימו קול על ישראל לומר שהוא כרם המוציא יין משובח". ואונקלוס (כאן) תירגם: "ויהב להון ביזת מלכיהון ושליטיהון... עם ביזת חיליהון ומשיריתהון [מחנות] ודם גיבוריהון יתשד כמיא". וישעיהו הנביא גם דימה את בית ישראל לכרם ואת הקב"ה לבעל הכרם, שאמר (ה:ב): "ויקַו לעשות ענבים ויעש באֻשים" ("ענבים רעים" - רד"ק). והלקח הוא ברור: אם ישראל ילך בדרכי ה', במצוותיו וחוקיו, ויאמין בו ויבטח בו, ויקבל עליו עול מלכות שמים, ולא יתגאה ולא ישמן ולא יבעט - הוא ישתה חמר, וגם כל העמים יודו שה' הוא האלוקים ושישראל הוא עמו. וישועה זו יכולה לבוא מיד, ב"אחישנה", אם רק נרצה. ואם לאו, הישועה בוא תבוא, אבל רק אחרי "יעבָר זעם", בטרגדיה מיותרת.

משה מתאר כאן תיאור של חיים גשמיים אידיאליים, שלום ושלוה, עושר ואושר, שיכולים להיות מנת חלקם של ישראל אם ילכו בדרכי ה' ויקבלו עליהם עול מלכות שמים. אבל זה לא היה כך, כפי שנראה בפסוקים הבאים.

עם ישראל, ישורון

(טו) הנה "ה' בדד ינחנו", ולבדו עשה לישראל את כל הטובות האלו: כבש מלכים אדירים וחזקים; נתן לישראל את ארצם; האכילם מכל טוב ונתן להם שלום ושלוה. ואת כל זה עשה אך ורק הקב"ה לבד. ומצד ההגיון, היו ישראל צריכים להיות שפלים ואסירי תודה ומכירים בטובת ה' ובחולשתם ושפלותם. ובמקום זה:

וישמן ישֻרון, ויבעט. עם ישראל נקרא בשם "ישורון" שהיא לשון ראייה כמו בפסוק (במדבר כד:יז): "אשורנו ולא קרוב", שפירושו - אראה אותו, כמו שכתב רבינו בחיי: "ונגזר מן 'אשורנו' על שם הראייה, שראו כבוד השכינה עין בעין במתן תורה... וכן למטה (לקמן לג:ד) אחר שהזכיר: 'תורה צוה לנו משה', הזכיר מיד 'ויהי בישֻרון מלך'" (גם אבן עזרא הביא פירוש זה, אלא שדחה אותו). ונראה לי שמלה זו אכן באה להורות שישראל מיוחד הוא בראייה, אבל לדעתי עיקר הראייה היא שנתן להם לראות את האמת ואת החזון, כמו שעל הפסוק (בראשית כב:ד): "וירא [אברהם] את המקום מרחוֹק", אמרו חז"ל (בראשית רבה נו:א-ב): "מה ראה? ראה ענן קשור בהר... אמר ליצחק: בני, רואה אַת מה שאני רואה? א"ל: הין. אמר לשני נעריו: רואים אתם מה שאני רואה? א"ל: לאו. אמר: הואיל וחמור אינו רואה, ואתם אין אתם רואים - 'שבו לכם פה עם החמור' (בראשית שם:ה)".

עם ישראל הוא היחיד שהוא בגדר "אשורנו", שמסוגל לראות בחזון את העתיד, את האמת של "מה יהיה". ולכן הוא נקרא "ישורון", שיש בזה גם משמעות של "אשורנו", כלומר, ראייה וחזון; וגם משמעות של "יושר", כלומר, עם ישר והגון, כמו שנאמר (ישעיהו מד:ב): "אל תירא עבדי יעקב, וישֻרון בחרתי בו"; וגם ענין של "מאושר", כמו שכתב רבנו סעדיה: "וכאשר שמן [=השמין] המאושר, כך בעט". ונ"ל שיש בזה משמעות של שבח ובסופו גנאי, כלומר, שישראל יכול להיות מאושר בגשמיות ורוחניות, אבל מרוב אושר, בעט. העם הזה, שה' בחר בו משום שהיה ישר וחוזה - עכשיו בעט בו, ולמה? אך ורק משום "וישמן". כך כתב הספורנו: "והנה גם בעלי העיון שבהם הנקראים 'ישורון' מן 'אשורנו ולא קרוב', עשו כמו הבהמות, הבועטות בבני אדם שנותנים להם מזון".

כפוי טובה

אומרת הגמרא (ברכות לב.): "'ודי זהב' (לעיל א:א) - מאי 'ודי זהב'?... אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם! בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו 'די!' - הוא גרם שעשו את העגל... א"ר אושעיא: משל לאדם שהיתה לו פרה כחושה ובעלת אברים, האכילה כרשינין והיתה מבעטת בו. אמר לה: מי גרם ליך שתהא מבעטת בי? אלא כרשינין שהאכלתיך!... משל לאדם אחד שהיה לו בן. הרחיצו וסכו, והאכילו והשקהו, ותלה לו כיס על צוארו, והושיבו על פתח של זונות. מה יעשה אותו הבן שלא יחטא?!... היינו דאמרי אינשי: מלי כריסיה זני [מיני] בישי [חטאים], שנאמר: 'כמרעיתם וישֹבָעו, שֹבעו ויָרָם לבם, על כן שכֵחוני' (הושע יג:ו). ר"נ אמר, מהכא: 'ורם לבבך ושכחת את ה'' (לעיל ח:יד). ורבנן אמרי, מהכא: 'ואכל ושבע ודָשֵן ופנה' (לעיל לא:כ). ואיבעית אימא מהכא: 'וישמן ישורון...'".

גלות כעונש

אומר הספרי (שיח): "לפי שבען הן מורדין. וכן אתה מוצא באנשי דור המבול, שלא מרדו לפני המקום אלא מתוך מאכל ומשתה ומתוך שלוה... וכן מצינו באנשי סדום שלא מרדו לפני וכו'... וכן מצינו באנשי מגדל שלא מרדו וכו'... וכן אתה מוצא באנשי דור המדבר... וכן אתה מוצא בעשרת השבטים, שלא גלו אלא מתוך אכילה ושתייה ומתוך שלוה, שנאמר: 'השוֹכבים על מטות שֵן... השוֹתים במזרקי יין... לכן עתה יגלו בראש גוֹלים' (עמוס ו:ד,ו-ז). וכן אתה מוצא בימות המשיח, שאין עתידים למרוד אלא מתוך אכילה ושתייה ושלוה. מה נאמר בהן? 'וישמן ישורון ויבעט'".

גאוה ורכוש

שמנת, עבית, כשֹית. אלו שלוש מדרגות של שומן. האדם אוכל ומתחיל להתמלא בשר, ואז הוא נעשה עבה, בעל בשר רציני, אבל גם זה לא יספיק לבעל תאוה ורודף הנאה וחיי שעה. לבסוף הוא הופך ל"כשית", שפירש רש"י: "לשון 'כי כסה פניו בחלבו' (איוב טו:כז). כאדם ששמן מבפנים, וכסליו נכפלים מבחוץ [מרוב השומן העצום]. וכן הוא אומר (בסוף הפסוק שם): 'ויעש פימה [פֶה] עֲלֵי כָסֶל'" - כלומר, מרוב השומן כאילו נעשה פֶה מבשרו. ואנו מוצאים את השרשרת הזאת גם באיוב (טו:כה-כז). גם שם מדובר על הגאוה, שהיא גם מביאה את האדם לרדוף אחרי התאוה, וגם מתגברת ומתחזקת ע"י השובע. שם נאמר: "כי נטה אל א-ל ידו ואל ש-די יתגבר. ירוץ אליו בצואר, ["היה רץ מול ה' בצואר זקוף ובגאוה" - מצודת דוד (כו)], בַעֲבִי גבי מגִניו ["בעבור עובי גופי מגיניו אשר עליו, כלומר, על כי היה בוטח ברוב חזקו ותקפו" - מצודת דוד], כי כסה פניו בחלבו ויעש פימה עלי כסל".

השומן לא רק שמביא את האדם לידי בעיטה, אלא גם מסתיר ממנו את האמת. כך כתב הרד"ק: "כסית לבך מרוב השומן עד אשר נסתרה בינתך, כמו (ישעיהו ו:י): 'הַשְמֵן לב העם הזה'. כי החלב והשומן הם סמל הקהות של ההרגשות". יש כאן דבר חשוב: ההתעמקות בדברים גדולים ורמים - מרימה את האדם; ואילו השתקעותו בתאוה ובגשמיות ובבהמיות, הופכת אותו לאדם גס שאינו עדין. הוא הופך לאדם שכבר אינו מסוגל להעריך את האמת ואת הטוב האמיתי. ומהגשמיות הזאת, שבלשון אונקלוס: "אצלח תקוף קנא נכסין" - שרכש נכסים וגשמיות - בהכרח מגיעים לידי:

ויטוֹש א-לוה עשהו. ראשית כל, הוא נוטש (עוזב) את מצוות ה' (אבן עזרא), או (לפי דעתי) מסיר ממנו את עול ה', אותו ה' שעשהו, שברא אותו ויצר אותו; ואח"כ, כשזה נעשה לו כהיתר, ונעשה יותר ויותר שמן, גאותו גוברת עד כדי:

וינבל צור ישֻעתו. הוא לא רק מסיר את עולו ומסרב לשמור את המצוות ולהודות לה' על שנתן לו את כל רכושו, אלא הוא גם מנבל - מבזה, ומפיל בפועל כביכול את הקב"ה, שהוא לא רק עשהו אלא גם הושיע אותו מאויביו ומצרותיו. איך ש"ישורון", זה שחוזה ורואה, הפך לעיוור והוכה בסנוורים! איך שנהפך העם החכם והנבון לגוי נבל, שמנבל את ה'! כך הביא רבינו בחיי מחז"ל: "'הוי גוי חוטא, עם כֶבֶד עווֹן [זרע מרֵעים בנים משחיתים]' (ישעיהו א:ד) - ודרשו רז"ל, 'גוי' שנקרא: 'ומי גוי גדול' (לעיל ד:ח) - שיהיה 'חוטא'. 'עם' שנקרא: 'כי עם קדוש אתה' (לעיל יד:ב) - שיהיה 'כבד עון'. 'זרע', שכתוב בהם: 'זרע בֵרַך ה'' (ישעיהו סא:ט) - שיהיו 'מרעים'. 'בנים' שנקראו: 'בנים אתם לה' אלקיכם' (לעיל יד:א) - שיהיו 'משחיתים'".

לא ידעתי את ה'; חילול השם; עונש הגוי

הם לא הבינו את גדולת ה', וניבלו אותו. כך פירשו המפרשים את המושג של "וינבל": לפי רבנו סעדיה: "וינסה", ואבן עזרא כתב: "וינבל במחשבה ובפה. והנכון שחילל השם שלא הושיעו, הוא סיבב; על כן כתוב 'צור ישֻעתו'". פירוש - שמכיון שנטש את הקב"ה, הוא כביכול הכריח את ה' להעניש אותו ולא לעזור לו מידי אויביו, ובזה חולל שם ה', מפני שהגוים חשבו שאין ביכולת ה' לעזור לעמו. והעיקר - ש"וינבל" עניינו: ביזה וחירף את ה'. והרד"ק כתב: "הורידהו מגדולתו לפי מחשבתו ולפי מעשיו". ונראה לי שפירש את המלה "נבל" מלשון "נפל", וכמו שכתב הרמב"ן לעיל (פסוק ו) ש"נבל" הוא אדם "שהוא נופל מבני אדם", כמו בפסוק (ישעיהו א:ל): "כאלה נוֹבֶלֶת עָלֶהָ". ועל ידי מחשבות ומעשי ישראל, שנוטשים אותו, או ע"י בזיון בפועל, שמכחישים את מחשבות ה' עצמו ואת מעשיו, מנבלים את ה', כאילו מפילים אותו ומורידים אותו מגדולתו ומחללים את שמו. וכן פירש הרד"ק בירמיהו (יד:כא) "ניבול" מלשון נפילה. והרמב"ן כתב: "והנכון בעיני מה שהזכרתי למעלה (פסוק ו) כי הנבלה תשלום רעה תחת טובה, יאמר שנטש א-לוה שברָאוֹ בעבור זרים, וינבל בפיו ובמחשבתו צור שהיה מושיעו". העיקר: שע"י השומן והגשמיות והגאוה המתהדרת, לא ידע ישראל את ה', כי הגאוה והתאוה מסנוורות את האדם והוא מכחיש את ה', ואין לך חטא גדול מזה. ועל חטא זה עתיד הקב"ה להעניש את העולם של היום, שרובו נטש את ה' ומשלם רק מס שפתיים למושג של א-ל עליון, אבל למעשה מכחיש את יכולתו; וחלקו הגדול מנבל אותו ומכחיש את קיומו בכלל.

חילול השם - חילול ישראל קשור לחילול השם

וינבל צור ישֻעתו. לפי אבן עזרא שהבאנו: "שחילל השם שלא הושיעו, הוא סיבב". פירוש - שע"י זה שנטש את ה' והכריח את ה' להענישו ולא להצילו מהגוים, חילל את השם, מפני שהגוים חשבו שאין ביכולתו לעזור לישראל. חילול ישראל וביזויו ע"י מפלה וגלות, הוא בעצם חילול השם. וכך אמר בפירוש ירמיהו (יד:כא): "אל תנאץ, למען שמך [פירש מצודת דוד - "אל תבזה אותנו למען שמך לבל יחולל בעמים באומרם שמקוצר יד עזב עמו"], אל תנבל כסא כבודך", פירוש - "אל תוריד כסא כבודך להיות מחולל בפי העמים" (מצודת דוד).

חוסר הבנה וחזון ע"י כל הדור, לרבות הגדולים; ידעתי; מנהיג

וישמן ישרון ויבעט; שמנת, עבית, כשית... כתב הספורנו: "והנה גם בעלי העיון שבהם, הנקראים 'ישורון' מן 'אשורנו ולא קרוב' [מהמלה לראות ולחזות], עשו כמו הבהמות הבועטות בבני אדם שנותנים להם מזון... הנה אתה ישורון, קהל תופשי התורה ובעלי העיון, פנית אל התענוגים הגשמיים. ובזה עבית מהבין דקוּת האמת, כאמרו (ישעיהו כח:ז): 'וגם אלה ביין שגו ובשֵכָר תעו, כהן ונביא [שגו בשֵכָר, נבלעו מן היין, תעו מן השֵכָר, שגו ברוֹאה, פָקו פלילִיָה]'" - נכשלו במשפט ובפסק דין. דבר גדול ומזעזע אמר כאן הספורנו! שמרוב הגשמיות, גם עיני הגדולים, תופשי התורה, כהן ונביא, עבו מהבין את דקות האמת!

 עונש הגוים; בטחון: עליה; בטחון: גבולות

וטרגדיה זו גלויה לכל בימינו, בכשלון התפיסה של האמת אודות תקופתנו. אין מבינים את מהותה ואת השלכותיה. אין מבינים שהיום הגענו לאתחלתא דגאולה - שהגלות היא חילול השם והיא תחוסל, ושבידינו להביא את המשיח אם אך נקדש את שם ה' בבטחון שלם. וזה מתבטא בעזיבת שומן הגלות ועליה לא"י; בעזיבת פחד הגוי ובנכונות להישען על אבינו שבשמים; ובסירוב לחלל את כבוד א"י ע"י הפקרת אדמות קדושות. והתנהגות הגדולים בימינו נקראת ממש "מרד" נגד ה'. אומר הספרי (שיח): "וכן אתה מוצא בימות המשיח, שאין עתידים למרוד אלא מתוך אכילה ושתייה ושלוה. מה נאמר בהן? 'וישמן ישורון ויבעט'... דבר אחר: 'שמנת, עבית, כשית': אלו שלושה דורות שלפני ימות המשיח, שנאמר (ישעיהו ב:ז-ח): 'ותִמָלֵא ארצו כסף וזהב... ותִמָלֵא ארצו אלילים'" - ולעיל מזה מדובר על אחרית הימים. ואין ספק שסיר הבשר הוא שהוביל אפילו בני תורה למרוד בהקב"ה, מפני שעיניהם נעשו שמנות מרוב הגשמיות, והגשמיות גם הסירה מהם את ההבנה של קידוש השם ושל הצורך להסתכן ולבטוח בו.

לא ידעתי את ה'; מדה כנגד מדה

ויטש א-לוה עשהו. אומר הספרי (שם): "כענין שנאמר: 'ותשכח ה' עוֹשֶך' (ישעיהו נא:יג)... אמר להם הקב"ה: במדה שמדדתם בי, מדדתי לכם! עזבתי את ביתי, נטשתי את נחלתי, שנאמר: 'ויטש משכן שלו' (תהלים עח:ס)".

לא ידעתי את ה'; מושגים

(טז) יַקנִאֻהו בזרים. לא רק שנטשו את ה' ופרקו את עול מלכותו, את מושגיו ואת מצוותיו; ולא רק שביזוהו ובפועל דחו את השגחתו ואת יכולתו, שזאת "לא ידעתי את ה'" בהחלט - אלא יותר מזה: פנו אל אלהים זרים וקיבלו עליהם את עוּלם, ואף הלכו ב"מצוותיהם". ולכן "הבעירו חמתו וקנאתו" (רש"י), מפני שהקנאה אינה באה על סתם "לא ידעתי", כשאין שום התרפסות או הימשכות אחרי אליל אחר, אבל כאן, כאשר במקום ה' רדפו ישראל אחרי אלהים אחרים, זרים - בערה קנאת ה' בקרבו. כך כתב רבינו בחיי: "יקניאו אותו א-לוה שהוא א-ל קנא, באלהים זרים". ועל חטא זה צווח ירמיהו (ב:יג): "כי שתים רעות עשה עַמי: אוֹתי עזבו - מקור מים חיים, לחצוֹב להם בוֹארות, בוֹארוֹת נשברים...". וכתב האבן עזרא: "יקניאוהו במחשבתם, כמו [אצל מגדל בבל, בראשית יא:ו]: '[ועתה] לא יִבָצֵר מהם [כל אשר יזמו לעשות]'". פירוש - הקנאה והכעס של הקב"ה אינן באות משום שמעשיהם פוגעים בו, כביכול, אלא עיקר הכעס בא על עצם המחשבה של כפירה, על ה"לא ידעתי את ה'", כי ממחשבה זו נובעים כל החטאים. כאשר יש לאדם ההכרה של ידיעת ה', הוא מוגבל ומקבל עליו עול מלכות שמים ושובר את יצרו. אבל בלי זה, "לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות!"

בתועבוֹת יכעיסֻהו. לא רק שהולכים אחרי אלהים זרים, שזה כבר חטא שאין כמוהו, אלא הולכים אף אחרי אלילי תועבה ופולחן מתועב! כך כתב הרמב"ן: "בתועבות השדים ולשרוף את בניהם באש... שכל זה מתועב לפניו". ורש"י פירש: "במעשים תעובים, כגון משכב זכר וכשפים". והוא מהספרי (שיח). וכתב דעת זקנים: "בגזל ועריות". וברור שאם אין תורה, שהיא חוק עליון ומשמעת עליונה, ואם האדם חפשי לבחור בכל מה שהוא רוצה ולבחור ב"אמת" כחפץ לבו - הוא בהכרח יגיע לכל תועבה ושגעון וזוועה שבעולם.

עם ישראל

 ...בתועבת יכעיסהו. כתב הספורנו: "לגרום לשכינה שתסתלק מישראל, להיות כגויי הארץ". כלומר, ישראל נבחר כעם סגולה, עליון ונבחר, מיוחד ומובדל מכל העמים. ואם הוא הולך בדרכי ה', השכינה שורה עליו. אבל אם הוא פורק את עולו, והופך לגוי ככל הגוים, השכינה מסתלקת, והקדושה עוברת ממנו, והעונש מגיע.

לא ידעתי את ה'; עם ישראל

(יז) חטאם הלך וגדל. לא רק שהקניאו את ה' בעבודה זרה ובתועבה כמו כל העמים, אלא:

יזבחו לשדים לא א-לוֹה. בני האדם הראשונים שהתחילו לעבוד עבודה זרה עשו את זה משום שרצו שהיא תהיה אמצעי לעבודת האלקים, ולכן השתחוו לשמש ולירח ולהרים וכדומה. ואפילו אחר כך, כאשר נשתבש לגמרי הרעיון של האלקים, בכל זאת השתחוו לאלילים ולדברים שנתנו תכלית ותועלת לעולם. אבל ישראל לא רק שחיקו את הגוים בכל אלה, אלא גם השתחוו לדברים שאינם מביאים תועלת לעולם כלל וכלל, שאין שכל והגיון כלל וכלל לעובדם, אלא להיפך, עניינם רק פחד ואימה, רע ואסון, סתם שגעון וחוסר שכל; ואלה הם ה"שדים". כך כתב אבן עזרא: "ונקראו 'שדים' על טעם 'אֵמים', משוד הדעת". פירוש - בירמיהו (נ:לח) כתוב: "ובאֵימים יתהוֹלָלו", כלומר, שהם משתגעים בע"ז מפחידה (כמו שפירש רש"י שם: "'יתהוללו' - ישתטו"). אם כן, ישראל כבר הגיעו למדרגה שפלה כזו שהם מזבחים לדבר שהוא לא אלקים וגם לא אליל שנחשב לאלקים, וגם אין בו שום תכלית חיובית, אלא להיפך, הוא הסמל של הרע, הפחד, אי-ההגיון והשגעון. כך אומר הספרי (שיח): "אילו היו עובדים לחמה וללבנה, לכוכבים ולמזלות ודברים שהם צורך העולם והנייה לעולם בהם, לא היתה קנאה כפולה [כלומר, שכל פעם שישראל עובד ע"ז במקום לעבוד לה' יש קנאה; אבל כאשר בבירור אין תועלת, ולהיפך, יש כאן ממש תועלת לרע ושגעון, יש קנאה כפולה], אלא הם עובדים לדבר שאין מטיבים להם אלא מריעים להם - לשדים. מה דרכו של שד? נכנס לאדם וכופה אותו". וכ"כ אונקלוס: "לשדין דלית בהון צרוך" - תועלת.

אלהים לא ידעום. אילו היתה להם איזו קבלה או מסורת או תקדים, כלומר, שבעבר עזרו להם השדים האלה, היה מקום להבין את העבודה הזאת. אבל: "לא הכירום שהיה בהם שום תועלת" (דעת זקנים), לא בעבר וגם לא בהווה. ואבן עזרא כתב: "ואיך חשבו שהם אלהים, ולא ידעו זה בראיה". ודעת זקנים הביא דברי ר' שמעון לרומאי: "למה הדבר דומה? לאדם שנשא אשה יפת תואר ביותר, וחזר ולקח אחרת עליה כעורה ביותר. כעסה עליו הראשונה ואמרה לו: אילו לקחת הגונה לא הייתי מקפדת; עכשיו שהיא כעורה, הקפֵידא כפולה. כך אמר הקב"ה: כיון שאתם יודעים שאין בהם ממשות, הרי הקנאה כפולה". אומר הספרי: "שאין אומות העולם מכירים אותם!" החטא והפשע העצום של ישראל מתרחב, שבנוסף לכל הנ"ל, הם גם חידשו עבודה זרה, עבודה זרה שהם ידעו שאין בה תועלת ואלקות, ואף הפיצו את זה בגוים. וזאת כוונת המשך הפסוק:

חדשים מקרוֹב באו. אומר הספרי: "שכל זמן שהיה אחד מן האומות רואה אותו, אמר: צלם יהודי הוא!" כלומר, שכבר נתחדשה בעולם עבודה זרה יהודית מיוחדת. אם כן, הייחוד של ישראל נשאר, אבל לא על הבסיס של הקב"ה, אלא על ע"ז מוזרה, משוגעת, ובפעם הראשונה גם ע"ז "חילונית" כביכול. שישראל המציאו רעיון חדש, עבודה לרעיון שהוא בעצם חילוני, והפכו אותו לפולחן דתי. גם בימינו ראינו שתי תופעות נדירות: א) היהודי מחדש, תמיד מחדש אידיאולוגיות חדשות וזרות, והופך אותן לפולחן שגובל ב"דת". ב) הוא המוליד אותן והמפיץ אותן לגוים. ואומר הספרי בהמשך: "וכן הוא אומר (ישעיהו י:י): 'כאשר מצאה ידי לממלכוֹת האליל ופסיליהם מירושלים ומשוֹמרון'. מלמד שירושלים ושומרון מספקות דפוס לכל באי העולם".

לא שֹערום אבוֹתיכם. שאפילו אבותיכם, תרח ואלה שהיו לפני אברהם, שמתחלה היו עובדי ע"ז, לא עשו אותם אלילים, ולא פחדו מהם. וכתב רבינו בחיי, שאבותיהם עשו דבר מהותי וממשי שיכולים לראות ולמשש, אבל: "לא השתדלו לעבוד עבודה זו, כי לא היתה חכמתם שפלה כ"כ". ופירוש "שערום" - פחדו מהם. כך כתב רש"י: "דרך שערות האדם לעמוד מחמת יראה". ורבינו סעדיה כתב: "לא עלו על לב טובי אבותיכם". כלומר, הוא לומד את המלה כאילו היא כתובה עם שין ימנית - "שערום", כלומר, לא שיערו, זה אפילו לא עלה על לבם. אם כן, חטא ישראל הוא שסמכו את ידם על ע"ז של רשעות וחושך ואימה ושגעון; וגם ידעו שאין בזה ממש; וגם המציאו וחידשו ע"ז חדשה, "ע"ז חילונית", והפיצו אותה בגוים.

והנה יש לשאול: למה? למה ישראל עשו את כל זה? נראה שהסיבה נעוצה במוטיב של כל השירה הזאת - "וישמן ישורון ויבעט". גאוותם ותאוותם ורדיפת ההנאה שלהם, הן שדחפו את ישראל לזה. בלי פולחן, בלי טקס, אי אפשר לחיות ולהמשיך, ולכן המציאו פולחנים שהלכו משגעון לשגעון, וכולם כדי לתת ביטוי "דתי" ולגיטימציה לתאווה ולרדיפת "החיים הטובים". ומשום כך דייק הכתוב ואמר "יזבחו לשדים", לשון "זבח", שמצד אחד יש בה משמעות של פולחן, קרבנות, אבל מצד שני גם משמעות של סעודת שמחה והוללות, כמו שנאמר: "כי זבח היום לעם בבמה" (שמואל א ט:יב), וכן (שם כ:כט): "כי זבח משפחה לנו בעיר", וכן בירמיהו (נ:לח): "ובאימים [השדים המפחידים ומאיימים] יתהוֹלָלו", וכתב רש"י (שם): "ישתטו [ישתגעו], לשון אחר... משתבחין". ועיקר הפירוש הוא שמשתבחים בהוללות ובהסרת כל עול והגבלה ומשמעת, מפני שזה נותן להם "היתר" לשכרות, ולהוללות, ולגילוי עריות. וכל מטרת ע"ז זו הוללות ופריקת כל עול.

לא ידעתי את ה'

(יח) משה מסכם, ואומר: צור ילדך תשי. הקב"ה, שהוא צור עולמים, החזק וכל יכול, הוא הולידך כאשר היית "תשי", חלש (מלשון "תש כחו"), ופדאך ממצרים כשהיית עבד וחלש. ועם כל זאת:

ותשכח א-ל מחוֹללך. שכחת את ה' שהולידך. כך פירש רש"י: "'מחוללך' - מוציאך מרחם, לשון 'יחולל אַיָלות' (תהלים כט:ט), 'חיל כיולֵדה' (שם מח:ז)". פירוש - היולדת נאחזת חִיל, פחד עצום, וכל לידה כרוכה בחִיל ופחד, ולכן עצם הלידה נקראת כאן על שם הפחד. וכ"כ אבן עזרא. אבל יש למלה "מחוללך" גם משמעות של "כח", שהרי המלה "חַיִל" פירושה חוזק, וא"כ הכוונה כאן היא: שכחת את ה', שהוא לקח אותך כחלש ותשי, וחולל מהפכה שהפך אותך לגבור חיל. והנה השורש "חיל" משמעו גם כח וגם פחד וחולשה, מפני שהקב"ה רוצה ללמד אותנו שגם הכח וגם החולשה באים רק ממנו. וכאן אמר: הצור, שרק לו יש החוזק המתמיד והאמיתי, הולידך ושמר עליך כשהיית חלש והפך אותך לחזק - ואתה שכחת את הכל. שכחת את הטובות שעשה לך; שכחת שרק הוא החזק; ושכחת שכל כחך והישגיך באו רק ממנו.

רש"י, אבן עזרא, רשב"ם ושאר המפרשים פרשו "תשי" מלשון "נשה", לשכוח, והכי קאמר: שכחת את הצור שהולידך. ולפי זה, הסיפא של הפסוק הוא חזרה על הרישא.

לא ידעתי; מנהיג; חוסר בטחון; אפילו ת"ח וגדול שוכח את האמת בגלל הגשמיות

צור ילדך תשי. כתב הספורנו: "וגם אתה, ישורון המְעַיֵין [שאתה הרואה והחוזה והמעיין], בפנותך אל התענוגים - תנשה [תשכח] חכמתך וידיעתך בגודלו" - כלומר, תשכח את הבנתך בגודל כחו של ה' וביכולתו. ומשום כך מתחילים להפסיד את הבטחון והאמונה, וחוששים מהגוי, וסוטים מהדרך הנכונה של היהדות.

חילול השם וחילול ישראל; ישראל בורח מהברכה והגדולה; ישראל עם נבחר

צור ילדך תשי ותשכח א-ל מחללך. אומר הספרי (שיט): "כל זמן שאני מבקש להיטיב אִתכם, אתם מתישים כח של מעלה. עמדתם על הים ואמרתם (שמות טו:ב): 'זה א-לי ואנוהו', וביקשתי להיטיב לכם - חזרתם בכם ואמרתם (במדבר יד:ד): 'נִתנה ראש ונשובה מצרים'. עמדתם על הר סיני, ואמרתם (שמות כד:ז): 'כל אשר דִבֶר ה' נעשה ונשמע', וביקשתי להיטיב לכם - חזרתם בכם ואמרתם לעגל (שמות לב:ד): 'אלה אלהיך ישראל'. הֱוֵי - כל זמן שאני מבקש להיטיב לכם, אתם מתישים כוחו של מעלה". ונראה שהכוונה היא, שכאשר הקב"ה חייב להעניש את ישראל ושלא להגדיל ולרומם אותם, הגוים חושבים שתש כחו, כי חילול ושפלות ישראל הם חילול שמו של ה'. אם כן, ישראל בורח מתפקידו ואינו רוצה להיות עם נבחר, ואילו הקב"ה רוצה בו ומוכן לתת לו הכל. והספרי ממשיך: "'מחוללך'... א-ל שהחיל [נעשה חולה] בך, א-ל שנצטער בך [מרוב אהבה]... דבר אחר... א-ל שהחיל שמו עליך, מה שלא הוחיל שמו על כל אומה ומלכות".

אומר ילקוט שמעוני (רמז תתקמה): "בשעה שישראל עושין רצונו של מקום, הן מוסיפין כח וגבורה, שנאמר (במדבר יד:יז): 'ועתה יגדל נא כח א-דני'. בשעה שהם מכעיסים אותו, כביכול 'צור ילדך תשי'".

שכר ועונש לאומי; מדה כנגד מדה; חילול ישראל וחילול השם; השואה; א"י

(יט) וירא ה'. ה' ראה את כל זה - את כפיות הטובה; שִכחת ה'; עבודה זרה במקום עבודת ה'; עבודה לשדים ולהבל וריק; והפיכת ישראל מעם סגולה לעם יותר גרוע משאר העמים.

וינאץ. הוא כָעס וזָעם מפני שהוא נוֹאץ. כלומר, הוא חוֹרף והוא גוּדף והוא נתבזה ושמו היה מחולל. ולכן כעס על ישראל, והחליט להעניש אותם. והכעס של ה' בא במדה כנגד מדה -

מכעס בניו ובנוֹתיו. על שהכעיסו אותו בניו ובנותיו. ועל מה שנאמר כאן בייחוד "ובנותיו", כתב רבנו בחיי: "ירמוז על בית ראשון, שעבדו שם עבודה זרה האנשים והנשים, הוא שכתוב (ירמיהו מד:ט): 'השכחתם את רעות אבותיכם... ואת רעוֹת נשיכם'". ונ"ל שזה מרמז ליותר מזה, גם למושגים הרעים ולדרך החיים הרעים של הנשים, שהיו תופסות גשמיות וחיי תאווה והנאה, כמו שאמר ישעיהו (ג:טז,יח): "יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון ומשֹקרות עינַיִם... ביום ההוא יסיר א-דני את תפארת הָעֲכָסִים...". וזה לא היה דוקא בבית ראשון, אלא עד ימינו לוקים אנו במגפה זו. מ"מ, מכיון שהם הכעיסו אותו, הוא כעס עליהם והחליט להעניש אותם.

והנה חז"ל אמרו דבר גדול (כתובות ח:): "דרש יהודה בר נחמני: 'וירא ה' וינאץ...' - דור שאבות מנאצים להקב"ה, כועס על בניהם ועל בנותיהם ומתים כשהם קטנים". ונראה לי שיש כאן מדה כנגד מדה נוראה! האב היהודי פנה עורף לאביו שבשמים, ביזה וניאץ את ה', ואינו מכיר בו, ומתייחס אליו כאילו הוא איננו - לכן היהודי הזה יפסיד את בניו ואת בנותיו היקרים. שהרי כל מטרת בריאת העולם היתה אך ורק כדי שיהיה עם מיוחד שיתקדש ויתרומם ויהיה אור לגוים, ואם הם אינם מקיימים תפקיד זה, ואינם מעבירים את התפקיד לבניהם להמשיך בו, אם כן אין צורך לא בהם ולא בצאצאיהם. והעונש הזה בא רק בגלל חילול השם - ביזוי האב שבשמים, הקב"ה. אם כן, השואה האיומה שפקדה את עם ישראל, ובה נרצחו יותר ממיליון ילדים וילדות - באה משום שהאבות חיללו את השם, בזה שההשכלה שינתה את דמותו של עם ישראל לדמות אחרת, וישראל רדפו אחרי אלילים חדשים שלא יועילו, וביזו וחירפו את ה'; ומצד שני, היהודים הדתיים לא רצו לחזור לא"י, ומאסו בארץ חמדה, והעדיפו להישאר בגלות שהיא שיא חילול השם. יש כאן מדה כנגד מדה עילאית: הם חירפו וגידפו את ה', ולכן בכעסו נתן להם הקב"ה להיחרף ולהיגדף ולהינאץ. ונ"ל שזו כוונת רבינו סעדיה שפירש: "הרחיקם מחמת שהכעיסו לפניו". כלומר, כאשר הקב"ה "מחלל" את ישראל, הוא מרחיק את שכינתו מהם ואינו עוזר להם. מכיון שהם חיללו את שמו, הוא מחלל את שמם.

עם ישראל; אהבת ישראל

וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנתיו. אומר הספרי (שכ): "ר' מאיר אומר:... והרי דברים ק"ו: ומה בזמן שמכעיסים קרוים 'בנים' - אילו לא היו מכעיסים, על אחת כמה וכמה!" וכן על הפסוק הבא: "בנים לא אֵמֻן בם", אמרו (קדושין לו.): "אמר ר"מ: בין כך ובין כך אתם קרויים בנים".

עם ישראל; ידעתי; עול מלכות שמים; סילוף היהדות ע"י הרפורמים

וירא ה' וינאץ. אומר הספרי (שכ): "ר' יהודה אומר: ממה שהם נאים לו, מנאצים לפניו". כלומר, דוקא במצוות שהם נאים לו בהן, הם מכעיסים ומחרפים אותו. שיהודי שאינו מקיים מצוות מחמת עול ה' ובמשמעת גמורה, אלא הופך את היהדות לפולחן, ועושה שינויים במצוות לנוחיותו, לא רק שאינו גורם הנאה ונחת רוח לה', אלא אף מכעיס אותו ומחרף אותו. וכך הוא בימינו ב"יהדות" המסולפת של הרפורמים והקונסרבטיבים.

שכר ועונש לאומי; הסתר פנים; מדה כנגד מדה; בעתה אחישנה; אמונה

(כ) ובכן, ה' החליט לשלם מדה כנגד מדה, באופן שהעונש יהיה תוצאה טבעית מהחטא.

ויאמר [ה' בלבו]: אסתירה פני מהם. מכיון שהם פנו אלי עורף ומסתירים את פניהם ממני, שאינם מאמינים בי, ואינם פונים אלי באמונה ובטחון, ואינם שומרים את מצוותי, ואינם נושאים את פניהם אלי לעזרה, לכן אעניש אותם בעונש של מדה כנגד מדה: אסתיר את פני מהם, אפנה עורף גם להם, ואסיר מהם את שכינתי, שהיא החסות שיש להם נגד צרים וצרות. וכן תירגם אונקלוס: "אסלק שכינתי מנהון". והוא מהספרי. ורבנו סעדיה פירש: "אסתיר רחמי". והוא נכון מאוד, שכן רחמי ה', האב, על בניו, ישראל, מביאים אותו לשמור עליהם ולהגן עליהם. וסילוק השכינה, החסות, בא עם הסתר הרחמים. הקב"ה, כאב, נאלץ להתחזק ולכבוש את רחמיו, שהרי הוא אוהב את בניו מאד, ובכל זאת, לטובתם הוא חייב לכבוש את רחמיו ולהעניש אותם. וכן כתוב: "ובפרִשֹכם כפיכם אעלים עיני מכם" (ישעיהו א:טו).

אראה מה אחריתם. אסתיר את פני עד שאראה מה יהיה בסופו של דבר: אם יחזרו בתשובה ויבטחו בי ובכך יזכו - "אחישנה", ואם לא יזכו - יצטרכו לסבול בכמות ובאיכות עד "בעתה". כך כתב אבן עזרא: "עד שאֶראה מה יעשו בצר להם". אבל רבנו סעדיה כתב: "אַראה להם", כלומר, אסתיר את פני מהם, ואז אַראה להם מה תהיה אחריתם, שישתעבדו ויסבלו, והכל משום שלא האמינו בי וסמכו על עצמם או על הגוים - ועכשו איפה כחם ואיפה בעלי בריתם?! כך כתב דעת זקנים: "מה יועילו להן אותן אלוהות שבחרו!" והספרי אומר (שכ): "הריני מסלק שכינתי מביניהם... אדע מה בסופיהון". ובפסיקתא זוטרתא הגירסה: "להודיע מה יהיה בסופם", והוא כדברי רבנו סעדיה ודעת זקנים.

וממשיך הפסוק: ולמה אסתיר את פני מהם, ולמה אעניש אותם בסילוק שכינה וסילוק החסות?

עם ישראל; מורדים ופורקי עול; מדה כנגד מדה; ידעתי

כי דור תהְפֻכוֹת המה. יש כאן מדה כנגד מדה. הם דור של מורדים שרוצים להפוך את רצונו של הקב"ה לרצונם; שפורקים מעליהם את עול ה' בהיפוך לרצונו. הם עושים את ההיפך ממצוות ה': הוא רצה שיהיו עם נבחר ועליון וסגולה, והם נעשו ההיפך, לדור שהוא יותר גרוע בפריקת עול מכל העמים, שממציא עבודה זרה מכל הסוגים, יותר מכל שאר העמים. במקום לעלות עד כוכבי השמים הם מעדיפים לרדת עד עפר הארץ; במקום להכיר בכל הטובה שעשה להם הקב"ה, הם הפכו להיות כפויי טובה. לכן, כמדה כנגד מדה, אני, ה', אהפוך מאב מרחם למסתיר פנים. כך פירש רש"י: "מהפכין רצוני לכעס". ואבן עזרא כתב: "שנהפכו לעבוד אלוהים זולתי". וכתב דעת זקנים: "שמחשבין הטובה שעשיתי עמהם לרעה [שאינם רוצים להיות עם קדוש ונבחר, משום שרואים בזה לא תועלת אלא טירדה, לא טובה אלא בעיה וכבלים מיותרים; ולכן] הרי הם כופרים בי ומואסים במצוותי". אומר הספרי: "הפכפכנים הם, פורנים הם". ויש גורסים "פרדנים", מלשון "פרדנות", אשה שיוצאת לבד. כלומר, הם העדיפו לצאת לבד לעולם, ולסמוך על כוחם ועל שכלם, ולא לסמוך על ה' ולא ללכת איתו ובדרכו. וכתוב "דור תהפוכות" ולא "עם תהפוכות", להודיע שבכל דור ודור הענין הוא כך, שבכל דור ישראל מורד, ואינו רוצה להיות עם נבחר וקדוש. ולכן:

בלי אמונה ואימון; חוסר אמונה; אי בטחון

בנים לא אֵמֻן בם. אי אפשר להאמין להם ולתת בהם אמון, שהרי הם גילו שבאמת אין להם אמונה. בכל דור גילו אי-אמונה, חוסר בטחון, ונכונות למרוד ברגע שמופיעה סכנה. ובכן, מדה כנגד מדה: הם לא האמינו בי, לכן אני לא אתן בהם אמון. והרד"ק פירש: "בנים שאינם מאמינים [בה']. או פירוש: בנים שאין בהם מדת האמת [ולכן אין להאמין להם]. ועל דעתי כי 'אמת' [באה] משורש זה [אמונה]... ונפלה הנו"ן כמו שנפלה מ'בת', הראוי להיות 'בנת'". וכתב הספורנו: "שלא למדו מאבותם דבר אמיתי". והוא כמו פירושו השני של הרד"ק. ויש בזה גם חיזוק לשימוש בלשון "דור תהפוכות", שכל דור ודור שקם, לא למד דבר אמיתי מאבותיהם, כלומר, לא למד לקח מחטאי הדורות שקדמו להם, ומן השכר והעונש של הקב"ה.

שכר ועונש; בעתה; ידעתי; עם ישראל; הגלות קללה

בנים לא אמן בם. אומר הספרי (שכ): "בנים אתם שאין בכם אמונה. עמדתם לפני הר סיני ואמרתם (שמות כד:ז): 'כל אשר דִבֶר ה' נעשה ונשמע' - אף אני אמרתי לכם (תהלים פב:ו): 'אלהים אתם!'; כיון שאמרתם לעגל (שמות לב:ד): 'אלה אלהיך ישראל', אף אני אמרתי לכם (תהלים פב:ז): 'אכן כאדם תמותון!'. הכנסתי אתכם אל ארץ אבותיכם ונתתי לכם בית הבחירה. אמרתי לכם: לא תהיו גולים ממנה לעולם. כיון שאמרתם (שמואל ב כ:א): 'אין לנו חלק בדוד' [שמרדתם עם שבע בן בכרי נגד דוד, לא משום שרציתם לבצע את גזירתי נגדו, אלא מתוך מרד נגד ה'], אף אני אמרתי לכם (עמוס ז:יז): 'וישראל גלוֹה יגלה מעל אדמתו'". מכאן ברור שהגלות באה רק כעונש וכקללה. ועוד רואים איך הקב"ה רוצה מאד מאד להיטיב עם ישראל, ודוקא ישראל אינם רוצים, דוקא הם בורחים מהגדולה ומהקדושה ומהברכה.

חוסר אמונה; חוסר בטחון - א"י; זכות לא"י

וממשיך הספרי: "רבי דוסתאי בן יהודה אומר: אל תקרי 'לא אמון בם' אלא 'לא אָמֵן בם'. שלא היו רוצים לענות 'אמן' אחר הנביאים בשעה שמברכים אותם". כלומר, כאשר הנביא הטיף מוסר ולימד אותם את הדרך הנכונה שתביא עליהם ברכה, לא רצו לענות "אמן", לא רצו להסכים לזה, לא רצו להאמין בנביא ובתורת ה'. וכל כך למה? משום שהדרך היתה מסוכנת וקשה, וכרוכה באמונה ובבטחון בה', במיוחד בנכונות לעמוד נגד אויב חזק בבטחון בה' ולא לבקש עזרה מהגוים, וכן לשבור את היש ואת האנוכיות ולמשוך את ידיהם מתאוה ומתענוגים. וממשיך הספרי: "וכן הוא אומר (ירמיהו יא:ה): 'למען הקים את השבועה אשר נשבעתי לאבותיכם, לתת להם ארץ זבת חלב ודבש כיום הזה'. ולא היה אחד מהם שפתח פיו ועונה 'אמן', עד שבא ירמיה וענה [בעצמו] 'אמן', שנאמר (שם): 'ואען ואוֹמר: אמן ה'!'". ויש לתמוה, איך לא היה יהודי אחד שיהיה מוכן להסכים, לענות "אמן" ולבטוח בה'?! ואת זה בא הפסוק הזה, "לא אמון בם", להדגיש.

מנהיג

אומר ילקוט שמעוני (תתקמה): "אמר הקב"ה: אין בכם אמנה של ממש, הֱוֵי 'כי דור תהפוכות המה'". ונ"ל לפרש כך: זה דור תהפוכות שאין אמון בו, מפני שהוא משלם מס שפתיים למושג של אמונה, וחושבים שהוא דור שמאמין ובוטח בה', אבל אין בזה ממש, מפני שברגע של אמת ושל סכנה, כשצריכים להוכיח את האמונה, הוא מתהפך ומראה את חוסר אמונתו. ולכן בזמנו של ירמיהו, ברגע של אמת וסכנה, כל בעלי "האמונה" פחדו לתמוך בו ולהסכים איתו, מתוך פחד המלך, וכן משום שבאמת לא האמינו שחייבים לסמוך רק על ה', והם פחדו מהגוים. ואוי לנו, שאפשר שיהיה אדם בן תורה וצדיק, ובכל זאת איש קטן אמונה.

מושגים

רש"י פירש: "אין גידולַי ניכרים בהם". הוא לומד "אמון" מלשון "אומן" - מדריך ומגַדֵל ילד. כלומר, שאע"פ שלימדתי אותם תורה ועסקו בתורה (כמו שנאמר: "ואהיה אצלו אָמון" [משלי ח:ל], כלומר, גדלתי אצל ה' ותורתו), בכל זאת אין ניכרים גידולַי, מפני שלא הושפעו ע"י המושגים.

לא ידעתי את ה'; עקבתא דמשיחא; אין מנהיג; חוסר בטחון; מנהיג; בעתה אחישנה

ויאמר: אסתירה פני מהם, אראה מה אחריתם, כי דור תהפכת המה, בנים לא אמן בם. פירש אבן עזרא: "כי אין בהם איש אמונים, כי 'פסו [=נגמרו] אמונים מבני אדם' (תהלים יב:ב)". וכתב הרמב"ן: "כי אין להם אומן ומגדל", כמו שפירש רש"י: "לשון 'ויהי אוֹמן' (אסתר ב:ז)".

ועכשיו יש לשאול שוב, למה בחר כאן דוקא בלשון "דור תהפוכות" ולא עם תהפוכות? ונראה לי לפרש את הפסוק כך: הרי הקב"ה אמר (ישעיהו ס:כב): "בעתה אחישנה", וחז"ל דרשו (סנהדרין צח.): "זכו - אחישנה; לא זכו - בעתה". ובשני המקומות מדובר על הגאולה ועל הדור האחרון שמיד לפני הגאולה, ה"אחרית". ואחרית זו, או שתביא את הגאולה בבחינת "אחישנה" ע"י זכייה לזה, או שתראה את הגאולה באה ע"י יסורים וזעם, כמו שאמרה התורה (לעיל לא:כט): "וקראת אתכם הרעה באחרית הימים", וכן (לקמן פסוק כט): "לו חכמו [ישראל, לפי רבי יהודה - עיין ספרי (שכב)] ישכילו זאת, יבינו לאחריתם". וה"זכו" היא אך ורק באמונה ובטחון ממשיים והקרבה ממשית, כדברי הספרי (שכג): "קַבלו עליכם עול מלכות שמי, והַכריעו זה את זה ביראת שמים, והתנהגו זה את זה בגמילות חסדים".

ועל זה אומר כאן הפסוק: אסתיר פני מהם, מפני שראיתי מה יהיה באחרית הימים, בדור האחרון, שהדור ההוא, כשאר הדורות, לא יחזור בתשובה כדי שיזכה ל"אחישנה". כך כתב אבן עזרא בלשון ראשון: "י"א כי אני אסתיר פני מהם בעבור שאני רואה מה יעשו באחרונה". והעובדה שבדור יש קיום מצוות ותלמוד תורה, אינה מספיקה, שהרי דור תהפוכות הוא, דור שתוכו אינו כברו, שנראה כ"דתי" אבל אינו כן. שהרי עיקרה של ה"דתיות" וההוכחה לזה הוא שהאדם יקבל עליו עול מלכות שמים לגמרי, ויראת ה' באמת ובתמימות. וזה מתבטא בבטחון שלם בהקב"ה, בטחון ממשי, המוכיח את עצמו ע"י נכונות לסמוך על ה' בשעת הסכנה ולא לוותר על מצוותיו. אבל הדור ההוא שלא יהיה כן; שלא תהיה בו אמונה; ששום מנהיג או גדול בתורה בהם לא יימצא איש אמונה; "כי אין בהם איש אמונים"; "כי אין בהם אומן ומגדל"; הדור ההוא של קטני אמונה - לא יזכה לגילוי פנים ולשכינה עד שיבוא זעם.