פירוש המכבי - דברים

דברים פרק לב פסוקים כא-הסוף

פרק לב

פסוקים כא- הסוף

עם ישראל; לא ידעתי את ה'; מדה כנגד מדה

(כא) הם קנאוני בלא א-ל. הם חירפו וגידפו אותי וחיללו את שמי באומרם שאני, ה', איני א-ל, ובכך הפרו את הברית שבה קיבלו עליהם את עול מלכותי.

כעסוני בהבליהם. הם גרמו שחמתי תבער, בזה שהכעיסו אותי בהחליפם אותי בכל מיני עבודה זרה - דתית וחילונית, בכל מיני מחשבות ומושגים ומטרות שכולם הבל וריק ואין בו מועיל, שסופם להיכשל ולעבור מהעולם כי שקר הם וחולפים כמו כל דבר שאין בו קיימא. לכן, "מדה כנגד מדה" (דעת זקנים):

ואני אקניאם בלא עם. אני אשלם להם גמול, בזה שאני אחלל אותם, וכביכול אסיר מעליהם לתקופה מסוימת את השגחתי המיוחדת ואת חסותי, ואהפוך אותם מעם סגולה ועליון שמוגן ומחוסן מצרים ומצרות - לגוי כמו כל הגוים, בלי ייחוד ובלי עליונות.

בגוי נבל אכעיסם. אכעיסם וארגיז אותם בזה שכביכול אבחר במקומם בעם אחר שיצליח בעולם, ושייסר אותם וידכא אותם, גוי נבל וטיפש שאין בו כלום, גוי ברמה יותר נמוכה מישראל, ובכל זאת הוא ידכא את ישראל ויצליח בעליונות גשמית על ישראל, על אף שגם הוא, כמו ההבל והשקר של אלילי היהודים, הוא "נבל", שקר, דבר עובר ונושר ונופל, כמו עלה הנופל מן העץ (עיין רמב"ן לעיל פסוק ו).

ויש לפרש עוד, והוא העיקר: אכעיסם, אביא עליהם כעס ויאוש ותסכול, שהרי הם בחרו בכפירה בה', וחשבו שיוכלו להתבולל בתרבות העמים הדומה לזה, כלומר, שגם היא כופרת בה' כאלוקים ובתורתו כתורת אמת. לכן, אכעיסם בזה שדוקא הגוי הנבל והכופר ישלוט עליהם. כך פירש רש"י: "אלו הכופרים בהקב"ה, וכן הוא אומר (תהלים יד:א): 'אמר נבל בלבו: אין אלקים'". והוא מהספרי (שכ). וכן נאמר (תהלים עד:כב): "זכוֹר חרפתך [ה'] מִנִי נבל כל היום", וכתב רש"י (יבמות סג:): "מי שאמר אין אלקים קרי נבל". ויש כאן מדה כנגד מדה אמיתית: ישראל שכפר בה' ובחר בתרבות הכפירה, וציפה להתבולל בכך - יותקף וידוכא על ידי העם הנכרי הכופר. ו"נבל" בא גם במובן של "כפוי טובה", כמו בנבל הכרמלי (וכן עיין רמב"ן לעיל פסוק ו). וגם בזה יש מדה כנגד מדה שתכעיס את ישראל: הם ניסו להתבולל ולתת לגוי את תרומתם ואת כשרונותיהם - והגוי, כפוי הטובה, ישלם רעה תחת טובה.

וכל זה מלמד גם על אחרית הימים, שהרי רק באחרית הימים רואים אנו שהעולם בפעם הראשונה הפך מעולם שהאמין במשהו (ואפילו בע"ז), לעולם של כפירה ומינות. אומרת הגמרא (יבמות סג:) ודומה לזה נמצא בספרי (שכ) ובילקוט שמעוני (תתקמה): "'בגוי נבל' - אלו אנשי ברבריא ואנשי מרטנאי שמהלכין ערומים בשוק". והספרי אומר (שם): "'בלא עם' - אל תקרו 'בלא עם' אלא בלוי עם, אלו הבאים מבין האומות ומלכיות [שבאמת אינם עם, שלא הצליחו לבנות תרבות של עם], ומוציאים אותם [את ישראל] מתוך בתיהם". וזוהי המדה כנגד מדה שמכעיסה את ישראל: הוא טרח כל כך למען הברברים ובלויי העם, והם משלמים לו בברבריות שלהם. ובכל אלה יתנפצו כל האשליות של ישראל.

כתב אבן עזרא: "והנה פירש, איך יכניסם [הקב"ה את ישראל למצב כזה] שיביא עליהם לבדם [מה שלא עשה לשום אומה אחרת] צרות משונות ויותר מהכל [בכמות ובאיכות]? [והפירוש הוא שמביא עליהם] 'גוי נבל', שהכסיל והנבל איננו יודע, ועל כן יהרוג ולא יחמול". ונראה לי שיש כאן דבר גדול שמוכיח ומדגיש את מה שכתבתי, שהקב"ה משלם מדה כנגד מדה: ישראל כפרו בו ובתורתו; לא האמינו בו ולא בטחו בו; פנו עורף למושג של עם נבחר ושונה מכל העמים; העדיפו להתבולל ולתפוס את התרבות שכפרה בה' ובתורתו; הקדישו את תשומת לבם לגוים, ועזרו לכל הברברים והעמים האחרים. וכמדה כנגד מדה, הקב"ה הביא עליהם צרות משונות מכולם! שמצד אחד, הברברים, שהם סתם כסילים ופרימיטיביים, מסוגלים לעשות כל זוועה  בעולם מכיון שבכלל אין להם מושגים של מוסר ויושר, ומצד שני, גם הכופרים התרבותיים, מכיון שאין להם מושג של אלוקות, נעשים כמו חיות טורפות מכיון שאין להם עול ומשמעת אלוקית.

ידעתי; עם ישראל; עבודה זרה לאו דוקא פולחן דתי

הם קנאוני בלא א-ל, כעסוני בהבליהם... פירש הספורנו: "האבות 'קנאוני בלא א-ל' בבית ראשון, 'כעסוני בהבליהם' בבית שני". הנה בבית ראשון עבדו ע"ז, אבל בבית שני לא תפסו את החטא הזה; וא"כ מוכח מכאן שיש מושג של "הבל" שהוא ע"ז או פולחן שאינו דתי. וישראל תופס את כל העבודה זרה שבעולם, בין דתי בין חילוני. כלומר, הוא ממציא תנועות, אידיאולוגיות, שהופכות לעבודה זרה חילונית. אומר הספרי (שכ): "יש לך אדם עובד לצלם - דבר הרואה אותו. אבל הם [ישראל] עובדים [גם] לבבואה [של הפסל], ולא לבבואה בלבד אלא [גם] להבל זה שעולה מן הקדירה, כענין שנאמר: 'כעסוני בהבליהם'". כלומר, שיש להם שגעון ודחף למצוא איזה שהוא אידיאל, איזה מין פולחן ועבודה זרה להתמסר לה. הכל - רק לא עבודת ה'!

יראת ה' היא הבסיס לכל אמונה בה'

הם קנאוני בלא א-ל... תירגם אונקלוס: "...בלא דחלא..." - בלי יראה. שאם אין יראה כבסיס של הדת, אין בדת כלום. רק יראת ה' יכולה להביא את האדם למטרות הקשות, ורק היא מאמתת את טענותיו שהוא מאמין בא-ל עליון שהוא כל יכול ומעניש ומשלם שכר.

עונש לאומי; חילול השם; אין מנוס מהשגחת ה'; חוסר אמונה

(כב) כי אש קדחה באפי. אש דלקה באפי. כלומר, הכעס הזה שבא מחילול השם ובזיונו, הדליק אש שבוערת כביכול בתוך הקב"ה. וזהו מדה כנגד מדה: אתם - במעשיכם - הכעסתם את ה', הדלקתם את ה', ועכשיו תצא האש ותבעיר אתכם, כמו שהוא אומר בהמשך:

ותִיקד עד שאול תחתית. הבעירה את הכל, ואין אדם או מקום שיכול להימלט ולהינצל, מפני שהכעס, האש והעונש מגיעים עד תחתית התחתית. וכן:

ותאכל ארץ ויבֻלה [וכן] ותלהט [שורפת] מוסדי הרים - אפילו את יסודות ההרים, כמו שאמר עמוס (ט:ב): "אם יחתרו בשאול - משם ידי תקחם; ואם יעלו השמים - משם אורידם". ונראה לי שגם הענין הזה בא במדה כנגד מדה והוא עונש על חוסר האמונה. שהרי בימי אחז, רצין מלך ארם ופקח בן רמליהו מלך ישראל עלו על יהודה, ומלך ארם הצר לו מאוד, וכתוב: "וישלח אחז מלאכים אל תגלת פְלֶסֶר מלך אשור, לאמר: עבדך ובנך אני; עֲלֵה והושִעני מכף מלך ארם ומכף מלך ישראל הקומים עלי; ויקח אחז את הכסף ואת הזהב הנמצא בית ה'... וישלח למלך אשור שוֹחד" (מלכים ב טז:ז-ח). ובא אליו ישעיהו ואמר: "ולבבך אל יֵרַך משני זַנבות האודים העֲשֵנים האלה" (ישעיהו ז:ד), ואמר שמזימתם: "לא תקום ולא תהיה!" (שם:ז). ואח"כ אומר הנביא: "שאל לך אות מעם ה' אלקיך; הַעֲמֵק שְאָלָה או הַגבֵהַ למעלה" (שם:יא). וכתב רד"ק (שם): "ידע שלא היה מאמין בדברי הא-ל, והוא עצמו הוכיח [אח"כ] שלא היה מאמין, ששלח מלאכים אל מלך אשור... ואם היה מאמין בדברי הא-ל לא היה עושה כן, ולא היה שולח לו שוחד. אלא מתוך שלא בטח בדברי הא-ל שהבטיחוֹ מהם, שלח שוחד למלך אשור לעזור לו מהם". ומשום כך אמר הנביא (שם:ט): "אם לא תאמינו, כי לא תֵאָמֵנו". ועל חוסר אמונה בה', שהוא כל יכול ומשגיח בכל אשר בארץ ומתחת לארץ ולמעלה ממנה, מעניש הקב"ה מדה כנגד מדה: אתם לא האמנתם בכוחותי אלה, לכן יבוא עונשי עליכם "עד שאול תחתית ותאכל ארץ ויבולה, ותלהט מוסדי הרים". ונראה לי שלכן דייק הקב"ה בעשרת הדברות ואמר (שמות כ:ד): "לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ".

אומר הספרי (שכ): "כשהפורענות יוצאה לעולם, אין יוצאה אלא באף" - בכעס של אף. כלומר, הפורענות שמביאה שואה והרס על עמים ועל העולם, אינה יוצאת בגלל סתם חטאים, אלא בגלל החטא שהקדיח אש באף ה' - דהיינו חילול שמו, שעל זה אין כפרה אלא בהודאה: ידעתי את ה'! ובלי זה, אין סיבה לקיום עולם והאנושות. הם חיללו את שמו, לכן הוא יחלל את העולם. ונראה לי שהפסוק הזה וכן כל ההקשר הזה מדבר על אחרית הימים, אם עם ישראל לא יחזור בתשובה.

עונש לאומי; מדה כנגד מדה; חוסר אמונה

(כג) משה רבינו ממשיך בענין הפורענות שתבוא על ישראל מדה כנגד מדה:

אַספֶה עלימו רעות. אוסיף עליהם עונש רע אחרי עונש רע, ואעשה את זה עד שאכלה את כל הרעות בעולם עליהם, מדה כנגד מדה, מפני שהם הוסיפו רעה על רעה וכילו את כל החטאים שאפשר לעשות. את המלה "אספה" פירשו רש"י (בלשון הראשון) ורבנו סעדיה מלשון "הוספה", ושאר המפרשים פירשו מלשון "כלה", "גמר". ושני הפירושים מתאימים. ואמרה התורה "עלימו", מדה כנגד מדה, שהרי כתוב (תהלים ה:יב): "וישמחו כל חוסֵי בך, לעולם ירנֵנו ותסֵך עלימו ויעלצו בך אוֹהבי שמֶך". מי שבוטח בה' וחוסה בו, לעולם יהיה מאושר, מפני שהקב"ה יסך - יכסה ויגן - עלימו. אבל אם יעשה להיפך, שלא יאמין ולא יבטח בה', גם ה' יעשה את ההיפך: הוא יתן לאויבים - לצרים ולצרות - לבוא עלימו, ולא יגן עליהם. והנה כתוב שם "אוהבי שמך" בקשר לבטחון בה', וזה כדברי הרמב"ן (שמות כ:ו): "לאוהביו - הם המוסרים נפשם עליו...".

בעתה אחישנה; ישראל קיים לעולם; עונש הגוים; עונש לאומי

אספה עלימו רעות... אומר הספרי (שכא): "הריני מכניס ומביא עליהם כל הפורענות כולם כאחת". ונראה לי, כמו שכתבתי, שכל הקטע הזה מדבר על אחרית הימים, אחרי שהקב"ה רואה שמגיעים לתקופת "עִתה", קץ הגלות, וישראל אינו חוזר בתשובה אלא מגיע לשיא הירידה והשפלות. ולכן, כיון שלא זכו, הקב"ה מביא עליהם: א) כל הפורענויות שיש לו (כך כתב אבן עזרא: "שלא תישאר רעה שלא תבוֹאֵם"); ב) כל הפורעניות כאחת. והמטרה היא, כדי שיכלו וייגָמרו כל הרעות (שהמלה "אספה" פירושה גם "אכלה", "אגמור"), ובכך יוכל הקב"ה להביא סוף סוף את הגאולה, שהרי לא נשאר שום עונש שלא הובא עליהם.

חצַי אֲכַלֶה בם. הספרי ממשיך באותו רעיון: "שיהו כל הפורעניות כלות והם [ישראל] אינן כלים. וכן הוא אומר: 'חצי אכלה בם' - 'חיצי יכַלו אותם' אין כתיב כאן, אלא 'חצי אכלה בם', שיהו חיצַי כלים והם אינן כלים" (וכן סוטה ט.). ישראל יחיה לעולם, ואין אפשרות שהוא יושמד; אבל פורעניות נוראות ומיותרות אפשר שתהיינה. וכתב אבן עזרא: "ודימה הרעות לחיצים, תבואנה פתאום ואין יכולת להישמר מהם". ונראה לי שלכן כתוב "עלימו" בתהלים (סד:ח-ט): "ויוֹרֵם אלקים חץ פתאום היו מַכּוֹתם [המלה "פתאום" משמשת גם לפניה וגם לאחריה], ויכשילֻהו עלימו לשונם, יתנודדו כל רוֹאֵה בם". כלומר, הקב"ה ישלח ברשעים, בעלי הגאוה, שאמרו (שם:ו): "מי יראה למו", חיצים פתאומיים, שמצד אחד לא יוכלו לברוח מהם בגלל הפתאומיות, ומצד שני יהיה ברור ומוחלט שדבר זה אינו טבעי אלא יד ה' בנסים ונפלאות. ובזה יכשילם לשונם שכפר בה' והתגאה, ויתנודדו כל הרואים. ופירש הרד"ק שם: "מרוב מהומתם ומפלתם, יתנודדו ויחרדו כל הרואים המהומות, וייראו האלוקים".

שכר ועונש - לפי התוצאות הטבעיות של החטא; בעתה אחישנה

(כד) נ"ל שמשה רבינו עכשיו מפרט בדיוק את העונש שיבוא באחרית הימים על ישראל בגלל גאוותם, על שפנו עורף לה', וחיללו אותו, וסמכו על כוחם ושכלם. הוא ישלם להם בדיוק מדה כנגד מדה, והעונש יהיה בדיוק התוצאה הטבעית של החטא. הם רדפו אחרי תאווה, לכן הם יהפכו לבעלי תאווה כל כך עד שייתפסו לה ולא יוכלו לצאת ממנה, וימותו בידי תאוותם.

מְזֵי רָעָב. אונקלוס תירגם: "נפיחי כפן", כלומר, נפוחים מרעב. ואבן עזרא ורבנו סעדיה ורד"ק פירשו: "שרופי רעב". וכך כתב רבינו בחיי: "כי מצד הרעב, החום הטבעי שבקרבם ישרפם, כיון שהם בריאים ואין להם מה לאכול, והם אכולי חולי השחפת". ולי נראה שהפירוש כאן הוא כך: שהדור הזה, שהיה דור של "וישמן ישורון ויבעט", שגופו נעשה כל כך שמן עד כדי "שמנת, עבית, כשית", שנראה ממש מנופח מרוב אכילתו ותאוותו, אינו יכול אף פעם להיות שבע. הוא תמיד רעב, הוא תמיד שרוף מרעב, הוא תמיד מדוכא - וזה עונשו. ועוד: הוא לא יוכל לעמוד במשבר הפנימי שיבוא, גם משבר פרטי ואישי של ירידה דרסטית ברמת החיים והמעמד, וגם משבר חברתי וכלכלי. הוא יתמוטט אישית, וגם החברה תתמוטט. הם יהיו "שרופי רעב", כלומר, יהיה להם רעבון מתמיד ואי שביעות רצון, כמו אדם שממש רעב ללחם ואין לו אוכל. וככל שהאדם שמן יותר, היסורים גדלים, ואינו מורגל לעמוד בכאבים וביסורים, אלא גופו נשרף מבפנים, כשהוא - בכל השומן שבו - משווע לאוכל. כך יהיה עם הדור השמן והמפונק ההוא, שמחמת גאוותו ושומנו לא יהיה מסוגל לעמוד בפני תאוותו, ועל אחת כמה וכמה כשיהיה משבר, והוא יתמוטט מעצמו כתוצאה מרדיפת ההנאה והתאווה.

ולחֻמי רשף. פירש הרד"ק: "אכולי רשף". "רשף" הוא האש או להבת האש העולה למעלה, כמו שכתוב (איוב ה:ז): "ובני רשף יגביהו עוף", כלומר, שהניצוצות של האש יעלו ויעופו גבוה, למעלה. וכתב רש"י (כאן): "השדים נלחמו בהם", כמו שאמרו בברכות (ה.): "ואין רשף אלא מזיקין". יש כאן שוב אותו רעיון, שבעל התאווה וההנאה הוא ממש אכול מבפנים ולוחם עם עצמו. אש התאווה והגשמיות, של הרצון ליותר ויותר, תמיד יותר, אוכלת אותו מבפנים כמו אש שבוערת ומנסה לעלות מעלה מעלה. ובתוך מדה כנגד מדה זו יש עוד מדה כנגד מדה: הוא לא רצה להתעלות בקדושה ובפרישות, ולכן האש שאוכלת אותו ומחסלת אותו, עולה השמימה, והוא נעשה ממש כמו קרבן שנאכל. וזאת כוונת חז"ל שפירשו "רשף" - שדים ומזיקין, שהם השדים שהוא עצמו יצר בתאוותו וגאוותו, והם שולטים בו ובוערים בו ושורפים אותו. כללו של דבר: "בני רשף" אלה שרופים ואכולים ולחומים ע"י קנאה ותאווה וגשמיות, וזה באמת עונשם הטבעי, שלעולם לא ישבעו ולא ישבו בשלוה. הם מנסים לעלות כמו אש, ולכן יעלו באש התאווה והשגעון.

אמרו חז"ל (ברכות ה.): "וא"ר יצחק: כל הקורא ק"ש על מטתו, מזיקין בדֵילין הימנו, שנאמר (איוב ה:ז): 'ובני רשף יגביהו עוּף', ואין 'עוף' אלא תורה, שנאמר (משלי כג:ה): 'הֲתָעִיף עיניך בו ואיננו'" - כלומר, אך סגרת עיניך וחדלת מללמוד תורה, כבר נשכחה התורה והחכמה שבך. והנה בפסוק הקודם כתוב (שם:ד): "מבינתך חֲדָל" - כלומר, אל תישען על בינתך וחכמתך, אלא סמוֹך על התורה כי היא חכמתך והיא בינתך. ואדם שעושה דבר זה - שוחט את גאוותו ומוצא שלווה ומנוחה לנפשו. אבל בעל הגאווה לעולם אינו שלֵו ושקֵט, כמו שאמרו (סוטה ה.): "כל אדם שיש בו גסות הרוח אפילו רוח קימעא ["פורענות קלה" - רש"י] עוכרתו". פירוש - הוא אינו סובל אפילו כשלון קטן, ואין לו שלוות הנפש לקבל אפילו יסורים קלים, והוא נתפס ע"י ה"שדים" שברא לעצמו, המזיקין שתפסו אותו. ורק על ידי קבלת עול מלכות שמים ועול המצוות, יכול האדם להשתחרר מהבעיות הנפשיות, ולמצוא מנוחה ע"י זה שהוא שמח בחלקו. וזה לגבי הצרות הפנימיות של האדם שהוא יוצר לעצמו. ויש גם יסורים שהקב"ה מביא על האדם כעונש על גאוותו. ונ"ל שעל זה מדברת הגמרא כאשר היא אומרת בהמשך הסוגיא (ברכות שם): "אמר ר"ש בן לקיש: כל העוסק בתורה, יסורין בדלין הימנו... ואין 'רשף' אלא יסורין...". כלומר, גם היסורים מבחוץ ייעלמו אם היהודי יקבל עליו עול מלכות שמים ותורה.

והנה הפסוק באיוב שם בא בהקשר הפסוק שלפניו (ב): "כי לֶאֱויל יַהֲרָג כָעַש" (כעס) - כלומר, הוא תמיד רוגֵז על אי-הצלחתו ועל הצלחתם של אחרים, וזה הורג אותו ואינו נותן לו מנוחת הנפש. ובהמשך שם: "ופוֹתֶה, תמית קנאה", ופירש מצודת דוד: "הנפתה בלבו אחר תאוות הצלחות המדומות, תמית הקנאה אשר יתקנא בהצלחות הרשעים, ומרבה להתרעם על ה'". כלומר, שחמדת הגשמיות והתאווה מביאה לידי תרעומות נגד ה' ולכפירה. ולפי זה נ"ל לבאר את הפסוק שבא מיד אח"כ (ג): "אני ראיתי אויל משריש", פירוש - ראיתי את האויל הזה עוקר את שרשיו, כלומר, כופר בעיקר. והעיקר: שחמדת ותאוות ההנאה והגשמיות והאנוכיות הורסות את חיי האדם, וזה העונש הטבעי, התוצאה הטבעית מחטאו.

וקטב מרירי. פירש רש"י: "וכריתות [=חתך] שד ששמו מרירי". אומר ילקוט שמעוני: "לפי דרכך אתה לָמֵד, שכל מי שהשד בו, מורר". ופירש זית רענן שם (אות כ): "ממרר חיי עצמו ומשתגע". ונראה לפרש, כמו ברישא של הפסוק, שקטב הוא מחלה, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים צא:ו): "מדֶבֶר באוֹפל יהלוֹך, מקטב ישוד צהרים". וכאן שוב ה' מעניש בתוצאה טבעית מהחטא: שאדם המתאווה, האכול תאווה, אף פעם אינו שבע רצון, וגאוותו וחמדתו הופכות אותו לאדם ממורמר הסובל ממחלת המרירות. השד והשגעון של המרירות אוכלים אותו ומשגעים אותו. וזה נקרא "קטב" שפירושו - כריתות וניתוק, כמו שאמר הושע (יג:יד): "אֱהִי קָטָבך שאוֹל", פירוש: "אהיה אני מכריתך לרדת שאולה" (מצודת דוד). כלומר, ע"י מחלת המרירות, האדם מנתק את עצמו מאושר, משלוה, משובע; וכל ימיו הוא מנותק במרירות.

ושן בהמוֹת אֲשַלַח בם. אומר הספרי (שכא) והילקוט שמעוני: "אל תקרי 'ושן בהמות', אלא 'ושן בהם אשלח בם'; שיהו מתחממים ומתחזרים על כל עבירות". ופירש הזית רענן בילקוט שמעוני: "פירוש - שבהם בגופם יכניס השן הנושך וממית, שיהיה היצר הרע בהם שיהיו מחזרין על כל העבירות". וכן פירש מאיר עין על הספרי: "השן שבהם אשלח בם, דהיינו שאוסיף להם תאווה על תאוותם". ובדרך זו נראה לפרש שהכוונה היא שהבהמות, הבהמיות שבאדם, היא עצמה תהיה עונשו, שלאחר שיפרוק עול מלכות שמים, וילך אחרי תאוותו, ייתפס לתאווה ויהפוך לאסיר ושבוי לה, ויתחמם ביותר ויותר קלות ולא יוכל לברוח מהתאווה; "שכר" תאווה יהיה עוד תאווה. מצד אחד לא יוכל לברוח ממנה וייתפס לה ביתר קלות, ומצד שני, לא ישבע מזה ותמיד יחפש יותר. והבהמיות שבו, שנתן לה לצאת, תשלוט עליו ותעשה אותו כמו בהמה.

עם חמת זוֹחלי עפר. פירש רש"י: "ארס נחשים המהלכים על גחונם על העפר". ונראה לפרש, שגם זה המשך הרעיון הקודם, שארס התאווה יתפשט בכל גופו של האדם ויביא אותו לבהמיות עד המדרגה הנמוכה והשפלה ביותר, ויהיה כמו שרץ המהלך על גחונו. וזהו מדה כנגד מדה: ישראל היה יכול להיות כמלאך אלוקים, ויותר גבוה מזה, עליון על כל העמים, ובגלל שלא רצה בזה, במקום זה הוא נעשה דומה לבהמה ולשרץ הזוחל בעפר הארץ.

וכל זה נ"ל אמת לאמיתו, שעיקר העונש הוא העונש הפנימי, התוצאה הטבעית. וזה יביא גם להתמוטטות חברתית פנימית, שתוביל בעקבותיה שנאה, הרג, והרס מבפנים. ונוסף על זה, שולח הקב"ה עונשים חיצוניים הדומים לחטא, במדה כנגד מדה, והם "מזי רעב" ממש, שיהיו שרופים מרעב ממש, כנגד הרעב לתאווה ששרף אותם בחטאם; "ולחומי רשף" - אכולים, שרופים ולחומים ע"י רעב או מלחמה (כמו שאמר דוד המלך ע"ה [תהלים עו:ד]: "שמה שִבַר רשפי קשת", דהיינו חיצי הקשת), וזה כנגד הרעב לתאווה שבער בהם, וכנגד הגאווה, שרצו לעלות גבוה גבוה כאש וכמו חיצים העפים באויר; "וקטב מרירי" - דבר מר, כנגד מחלת המרירות והשנאה שבאו מחמת האנוכיות; "ושן בהמות" - חיות טורפות, כנגד הבהמיות שבהם; "עם חמת זוחלי עפר" - כנגד השפלות שלהם, שנעשו כמו זוחלי עפר ושרצים.

גאווה וקנאה; מדה כנגד מדה; מנהיג

 ...עם חמת זחלי עפר. אומרת הגמרא (עירובין סג.): "כל המורה הלכה בפני רבו ראוי להכישו נחש...". ובסנהדרין (קי.): "כל החולק על מלכות בית דוד ראוי להכישו נחש...". ונראה, שכל אחד מאלה עושה את מה שהוא עושה מתוך רגשי קנאה וגאווה: הוא רוצה להיות הרב והפוסק; הוא רוצה להיות המלך; וחמת (אש וארס) הגאווה והקנאה בוערת בהן. ולכן, במדה כנגד מדה, ימותו בארס, ודוקא ע"י אותו נחש שנענש בגלל קנאתו וגאוותו בחטא אדם הראשון.

עונש לאומי; מדה כנגד מדה; עם ישראל

 ...וקטב מרירי... כרת, כריתות מרה. והנה אמר הנביא (הושע יג:יד): "מיד שאול אפדם, ממָוֶת אֶגְאָלֵם [הייתי מוכן להציל אותם משאול וממוות אבל הם אינם רוצים, ולכן]: אֱהִי דבריך מָוֶת, אֱהִי קָטָבְך שאול", כלומר, במקום זה, אני אהיה זה שכורת אותך ומכרית אותך, שתגיע לשאול ותמות. וכתב מהר"י קרא שם: "איה דבריך שדיברת שכרתָ ברית את מוות ועם שאול... וכן ישעיה הוא אומר (כח:טו): 'כי אמרתם: כרתנו ברית את מוֶת, ועם שאול עשינו חוֹזה'" - שלא נמות, שיהיה שלום. והנה גם ישעיהו שם מדבר על "קטב" באותו פרק (פסוק ב): "הנה חזק ואמִץ לא-דני [הנה יום של פורענות חזקה בא מאת ה'], כזרם ברד, שֹעַר [סערה] קָטֶב" - כלומר, סערה כורתת ומשחיתה.

לסמוך על הגוי; כריתת ברית עם ישראל כעם סגולה מול כריתת ברית עם המוות; חוסר אמונה

כאמור, "קטב" הוא ענין של כריתה. והכריתה יכולה לבוא בשתי דרכים. האחת - מצד הטוב; והשניה - מצד הרע. מצד אחד, הקב"ה כרת ברית עם ישראל שהוא יהיה להם לאלוקים והם יהיו לו לעם, שהם יאמינו בו, יבטחו בו ויסמכו עליו, וילכו בדרכיו להיות עם קדוש; ואם יעשו את זה, ה' יציל אותם ממוות ומשאול מבחינה לאומית. ומצד שני, יש ענין של כרת שהוא גם ליחיד וגם לעם, שאם העם לא ישמור על הברית שכרת, אלא אדרבה, יכרות ברית אחרת עם אלילים זרים ומושגים זרים, ולא יבטח בה' אלא בבני אדם - הקב"ה יכרית את העם עד שיגיע לשאול. ובמלה "כרת" משתמשים לענין עונש הפרט, ובמלה "קטב" משתמשים לענין עונש "כרת" לאומי, והוא, אם העם פונה עורף לה' בכמות ואיכות לאומית, שרוב העם כופר בו ואינו בוטח בו, ותופס ערכים זרים ומחלל שם שמים, כי בזה העם מתהפך לגמרי והולך מקוטב אחד, מקצה אחד, של קדושה, לקוטב השני, של טומאה. וכך נאמר (לעיל פסוק כ): "כי דור תהפֻכוֹת המה".

מנהיג

וישעיהו מדבר על זה בפירוש ואומר (כח:א): "הוי עטרת גאות [גאווה] שכּוֹרי אפרים ["על מה שהיו מתכבדים בגאותם" - מצודת דוד]... אשר על ראש גֵיא שמנים, הֲלוּמי יין" - "שהיו מפנקים עצמם" (מצודת דוד). וכתב הרד"ק: "והיו מתענגים בטובה שהיתה להם, והיה כל עסקם במאכל ובמשתה ובתענוג... עד שבאים לידי שכרות ומקיאים... והיו נמשכים אחרי הנאות העולם, ושכחו הא-ל ומצוותיו כמ"ש (כאן, פסוק טו): 'שמנת, עבית, כשית, ויטוֹש א-לוה עשהו'". ומזה באו גם לסמוך על הגוים ולומר שיהיה שלום, ולכן אמרו (שם:טו): "כרתנו ברית את מות". וכן הושע באותו פרק (יג:ו) אמר: "כמרעיתם וישבעו, שֹבעו וירם לבם, על כן שכֵחוני". ואפילו המנהיגים לא הבינו. וכך אומר ישעיהו שם (כח:ז): "וגם אלה ביין שגו ובשֵכָר תעו - כהן ונביא שגו בשכר... תעו מן השכר... פקו פלִילִיָה" - נכשלו במשפט. וכתב הרד"ק: "כשלו, מן 'וּפִק בִרכּיִם' (נחום ב:יא)", שלא אזרו אומץ להגיד את האמת.

עונש לאומי; מדה כנגד מדה; בעתה אחישנה

(כה) הכתוב ממשיך לספר על העונש שיבוא באחרית הימים במדה כנגד מדה. הוא אומר: לא רק שיהיו התמוטטות והרס ואימה חברתית פנימית, אלא גם יבואו אויבים מבחוץ - כלומר, יהיו צרות מבפנים וצרים מבחוץ.

מחוץ תִשַכֶל חרב. מן החוץ יגיע האויב וישכל נשים ע"י הריגה בחרבו. ויש כאן מדה כנגד מדה: אני אמרתי (שמות כג:כו): "לא תהיה משַכּלה ועקרה בארצך, את מספר ימיך אמלא". אבל אתם חטאתם ומריתם ולא רציתם שאהיה אביכם, ולכן, אם אין לכם אב, גם לא יהיו לי ולא לכם ילדים, ותבוא עליכם קללת: "והשלחתי בכם את חית השדה ושִכּלה אתכם" (ויקרא כו:כב). אומר הספרי (שכא): "'מחוץ תשכל חרב' - על מה שעשו בחוצות, שנאמר (ירמיהו יא:יג): '...ומספר חֻצות ירושלים, [שמתם מזבחות לבוֹשת]". כלומר, לפי מספר החוצות בירושלים כך היה מספר הע"ז שם. ועונש זה הוא מדה כנגד מדה.

ומחדרים אימה. מבפנים תהיה אימה, משום ההתמוטטות הפנימית והמהפכה החברתית שתפיץ הרס והרג מבפנים, וגם מפני אימת האויב מבחוץ. אומר הספרי (שם): "אם יכול לברוח ולהימלט הימנה [מהחרב], אז חדרי לבו נוקפים עליו ומת". וכן המהפכה וההתמוטטות הרעיונית והחברתית - אנדרולומוסיה ואי-יצירתיות רעיונית - יגיעו לתוך ביתו של האדם ולתוך משפחתו ויהרסו את כל מבנה המשפחה והחברה. ועל זה הוא אומר:

גם בחור, גם בתולה, יונק עם איש שֹיבה. כולם ייתפסו לחוסר ההבנה ולאנרכיה הרעיונית ולא יֵדעו את האמת. ועל זה אמרו חז"ל (סוטה מט:): "בעקבות משיחא... והאמת תהא נעדרת. נערים פני זקנים ילבינו... בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה; אויבי איש אנשי ביתו...". ומזה תיווצר מהפכה פנימית, ואנרכיה והרג ואבדון בפנים, שיטילו אימה ופחד מוות, בנוסף לאימה ולפחד ולשואה של האויבים הבאים מבחוץ. אומר הספרי (שם): "'ומחדרים אימה' - על מה שעשו בחדרי חדרים, וכן הוא אומר (יחזקאל ח:יב): '[הראית בן אדם] אשר זקני בית ישראל עוֹשֹים בחוֹשך, [איש בחדרי משְׂכּיתו]'". וגם זה מדה כנגד מדה: מכיון שכולם, כל היהודים מכל השכבות והמעמדות והגדָלים, חטאו, לכן תבוא הפורענות על כולם, מיונק ועד איש שיבה.

חוסר אמונה

מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה... וכן נאמר (איכה א:כ): "מחוץ שכלה חרב, בבית כמָוֶת". ופסוק זה באיכה שם בא בהקשר לפסוק שלפניו (יט): "קראתי לַמְאַהֲבַי המה רִמוּנִי", ומדובר על זה שבטחו בגוים להושיעם מיד בבל, וזה לא עזר להם, וה' מעניש אותם גם על חוסר האמונה בו.

כל ישראל ערבים זה בזה

 ...גם בחור גם בתולה. אומר הספרי (שם): "אתם גרמתם לי לשלוח יד בבחירַי". כלומר, מכיון שכל ישראל ערבים זה בזה, לכן כאשר העם חוטא ואינו יודע את ה' ומחלל את שמו, הפורענות באה על כולם, גם על המיעוט הקטן של בחיריו.

עם ישראל חי לעולם; הברית עם ה'; עונש לאומי; ידעתי

(כו) אמרתי. ה' אומר: חשבתי בלבי.

אפאיהם. מכיון שעשו את מה שעשו, שפנו לי עורף, ולא ידעו אותי, והפרו את בריתי, וחיללו את שמי - אפיץ אותם בכל קצוי העולם כהפקר. אפקיר אותם ולא יהיו עוד תחת חסותי, כמו שאדם מניח פאה בקצה שדהו, וגם זה הפקר, שמעתה אינו שלו; ובכך יתבוללו, ויושמדו וייעלמו. וזאת כוונת ההמשך:

אשביתה מאנוש זכרם. אעביר אותם מן העולם מלהיות אומה נפרדת, שהרי מכיון שהפרו את בריתי אין לי עוד צורך בהם. ואדרבה, הם יותר גרועים משאר העמים, שהרי הם נבחרו להיות עמי, עם נבחר, ומאסו בזה, ומשום כך מגיע להם גם עונש יתר וגם כליה, מפני שהם נבחרו רק למשימה זו, ואם אינם מקיימים אותה - אין לי צורך בהם. וכך כתוב (שמות כב:ל): "ואנשי קוֹדש תהיון לי", ופירש רש"י: "אם אתם קדושים... הרי אתם שלי, ואם לאו אינכם שלי". וכן (ויקרא יח:ל): "ולא תִטַמאו בהם, אני ה' אלקיכם", ופירש רש"י: "הא אם תִטמאו, איני אלקיכם ואתם נפסלים מאחרי, ומה הנאה יש לי בכם? ואתם מתחייבים כליה...". כלומר, שמי שנבחר להיות עַם ה', ומואס בו, חייב עונש מיוחד, בנוסף לעובדה שאין צורך כלל בכל האנושות ובעולם אם אין סיכוי שידעו את ה'.

הרד"ק (כאן) פירש: "אפזרם בכל פאה". כלומר, שחשבתי להעניש אותם בגלות מתמדת, שלא יהיו עם, ולא תהיה להם ארץ שלהם. אבל לא עלה על לב ה' להשמידם או שיתבוללו וייעלמו לגמרי, שהרי מתוך הבטחתו לאבות משמע שישראל לא יושמד. וכ"כ רבינו בחיי. וכן כתב הרמב"ן: "אמרו המדקדקים: אפזרם בכל פאה... שיהיו ככה לעולם מפוזרים בכל פאה, ושיהיה זכרם מאנוש נשבת לעד [כאומה, אבל הם יישארו בחיים כמיעוט קטן שסובל תמיד, וכמו שכתב הספורנו: "אשאיר איזו פאה מהם והמוֹתר אכַלֶה"]... ועל דעתי היא מלה מורכבת כאשר הזכירו בספרי [שהספרי (שכב) אומר: "אמרתי באפי איה הם", כלומר, בכעסי וחמתי אמרתי להכחיד אותם מגוי עד שהעמים יאמרו "איה הם?" והמלה "אפאיהם" מורכבת משלוש מלים: אפי-איה-הם]... שאשיתם במקום פאה, וכענין שיאמרו עליהם גם 'אי הם', לומר שלא יישאר להם שֵם ושאר בגוים ולא ייוודע מקומם איה [לפי פירוש זה של הרמב"ן, לא יושמדו, אבל מקומם ונוכחותם לא ייודע]. והנה ירמוז לגלות עשרת השבטים... [וזה שכתוב] 'אשביתה מאנוש זכרם' - גלותנו בין העמים אנחנו יהודה ובנימין, שאין לנו זכר בעמים [כעם], ולא נֵחָשֵב לעם ואומה כלל".

אבל הרשב"ם פירש: "ואסלקם מן העולם". וכן בספרי (שם) משמע לא כמו שפירש הרמב"ן אלא: "לא יהו בעולם". וכן תירגם אונקלוס: "אחול רוגזי עליהון ואשצינון" (אשמידם). ונראה לי שזו גם כוונת רבנו סעדיה הכותב: "אדקדק עמהם בדין... ואשבית מבין בני אדם זכרם". ואבן עזרא כתב: "וטעמו [פירושו] כמו 'אשחיתם' בעבור שיש אחריו 'אשביתם מאנוש זכרם'. והנה כולם ימותו, ואילו היה כדעת המדקדקים שהטעם אפיצם בכל פאה, לא ידבק הטעם". וכן נראה לי האמת, שהקב"ה אומר שלפי הדין ראוי לישראל שיושמד וייעלם מן העולם, שהרי אם ישראל נכשל בתפקידו, אין סיבה לקיום העולם כולו, ואין ספק שהקב"ה מוכן אז לחסל את כל העולם, וא"כ איך אפשר לדבר על עונש של גלות אם בכלל לא יתקיים העולם? אלא ודאי, כוונת הקב"ה היתה להשמיד את ישראל כעונש, כי לפי הדין זה מה שמגיע לו, אלמלא דבר עקרוני שיש להתחשב בו, דהיינו:

חילול ה' קשור לחילול ישראל; זכות אבות; עונש לאומי; עונש הגוי; ידעתי; עם ישראל; אנטישמיות

(כז) לולי כעס אויב אגור. באמת היה מגיע לישראל עונש כליה, אלמלא  הענין של חילול השם, והוא כעס האויב - שנאת האויב לישראל שכנוס בתוכו. כך אומר הספרי שם: "כעס של אומות שהיה כנוס לתוך מעיהם", וכן פירשו אונקלוס ורש"י. בגלל כעס-שנאה זה, יוצא האויב ונלחם נגד ישראל, ואם אני אתן לו להשמיד את ישראל - כלומר, שהוא יהיה שבט אפי - הוא בוודאי בגאוותו יתלה את זה בהצלחתו וגם בכח אלוהיו או תרבותו. מִדָבָר זה, מכעס האויב שיביא את ה' לידי חילול, כביכול מפחד ונרתע ה'. אם כן, המלה "אגור" משמעה גם "אגור" - כנוס, וגם "אגור" - אני אפחד (כך כתב רבינו בחיי: "לולי שאני מפחד מכעס אויב", וכן פירש אבן עזרא), שהרי אין לך חילול השם יותר מזה, שכל הגוים יודעים שעם ישראל הוא עם ה', ואם יצליחו הגוים להשמידו, בודאי ילעגו ויחרפו ויגדפו את שם ה', שאין ביכולתו להציל את עמו.

פן יְנַכּרו צרימוֹ. כתב רש"י: "אם לא שכעס האויב כנוס עליהם להשחית, ואם יוכל להם וישחיתם, יתלה הגדולה בו ובאלהיו, ולא יתלה הגדולה בי, וזהו שנאמר: 'פן ינכרו צרימו' - ינכרו הדבר, לתלות גבורתם בנכרי שאין הגדולה שלו". ונ"ל שהמלה "צרימו" מורכבת משתי מלים: "צרי עמו", לומר לנו שצרי עמו הם צריו.

והנה אמר "פן ינכרו", שהרי בקלות יתלו הגוים את הצלחתם בכוחם או באלוהיהם ובתרבותם, שהרי גם ישראל לא הכיר את ה', כמו שכתוב (ירמיהו יט:ד): "יען אשר עֲזָבֻני וינכרו את המקום הזה..." - בית המקדש, כלומר, לא רק שלא הכירו אותי אלא אף הפכו את המקום למקום נכרי. והנה השורש "נכר" יש במשמעו שני דברים ממש הפוכים: "להכיר", והיפוכו "להתנכר", מפני שמאותם עניינים, מאותן עובדות, יכול אדם להכיר את ה', או להיפך, להתנכר ולתלות את הענין בדבר זר ונכרי.

פן יאמרו: ידֵנו רמה ולא ה' פעל כל זאת! הגוי ייענש משום שאת מה שעשה לישראל לא עשה משום שידע שהקב"ה רוצה להעניש את ישראל, והוא הסכים להיות שבט אפו, אלא הוא כלל לא חשב על זה, אלא עשה זאת מסיבות אחרות לגמרי - הרצון לכבוש, לחלק שלל, מטעמי גאווה וחמדת הגדולה והעושר. והקב"ה הסתיר את פניו ונתן לו לעשות את חפצו. והראיה שהאויב לא התחשב בה' ובעובדה שהוא שליחו, היא מזה שה' עצמו אומר "פן יאמרו...". לכן מגיע לגוי עונש על מה שעשה, ולא יוכל לטעון שהיה שליח ה', שהרי כלל לא חשב על זה. ועוד, שאכזריותו לא היתה מאת ה' אלא היתה כנוסה בתוכו (ולזה גם התכוון הפסוק: "לולי כעס אויב אגור"), והוא ברצונו וביוזמתו הרג בלי חמלה, וה' רק הסתיר את פניו, וגם על זה מגיע לגוי עונש.

חילול השם וחילול ישראל; זכות אבות; א"י; ידעתי; עם ישראל

לולי כעס אויב אגור... פן יאמרו: ידנו רמה... כתב הרמב"ן (כו): "...ויורה זה כי בגלותנו עתה תמה זכות אבות, ואין לנו הצלה מיד העמים רק בעבור שמו הגדול יתברך, כענין שנאמר ביחזקאל (כ:מא): 'וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוֹצוֹתם בם ונקדשתי בכם לעיני הגוים...'. וכן נאמר עוד (שם:ט): 'וָאַעַש למען שמי לבלתי הֵחֵל לעיני הגוים...'. ולכך הזכיר משה בתפלתו (במדבר יד:טו): 'ואמרו הגוים אשר שמעו את שִמְעך לאמר: [מבלתי יכוֹלת ה'...]'. וה' יתברך הודה לו בזה: 'ויאמר ה': סלחתי כדברֶך' (שם:כ). והטעם בטענה הזאת איננו כרוצה להראות כוחו בין שונאיו, כי כל הגוים כאין נגדו... אבל ה' ברא את האדם בתחתונים שיכיר את בוראו ויודה לשמו... וכאשר חטאו [העמים] ברצונם וכפרו בו כולם, לא נשאר רק העם הזה לשמו, ופירסם בהם האותות והמופתים כי הוא אלוקי האלוקים ואדוני האדונים, ונודע בזה לכל העמים. והנה אם ישוב ויאבד זכרם, ישכחו העמים את אותותיו... ואם אדם יזכיר כן, יחשבו כי היה כח מכוחות המזלות והכוכבים וחלף ועבר. והנה תהיה כוונת הבריאה באדם בטלה לגמרי, שלא יישאר בהם יודע את בוראו, רק מכעיס לפניו, ועל כן ראוי מדין הרצון שהיה בבריאת העולם - שיהיה רצון מלפניו להקים לו לעם כל הימים, כי הם הקרובים אליו והיודעים אותו מכל העמים...".

ידעתי; אנטישמיות

פן ינכרו צרימו... אומר הספרי: "בשעת צרתם של ישראל, אומות העולם מנכרים אותם ועושים אותם כאילו אין מכירים אותם בעולם... ובשעת טובתם של ישראל, אומות העולם מכחשים [מחנפים] להם ועושים אותם כאלו הם אחין". ופירש זית רענן (אות כב) בילקוט שמעוני (סוף רמז תתקמה): "שהיה מראין להם אחוה והיו [ישראל] בטוחין בהם. ובאמת היה כעס במגורם בקרבם". דבר גדול למדנו כאן: שהקב"ה הוא המנהיג והמדריך את ההיסטוריה, והוא מפנה את המאורעות לכיוון שהוא רוצה, כלומר, שמאותו מאורע יכולות לצאת כל מיני תוצאות, והוא מכוון את התוצאה בכיוון שהוא רוצה. והכל תלוי בישראל. אם יזכו - מאותו מאורע תצא תועלת ותוצאה טובה. ואם לאו - ההיפך.

עם ישראל והגוים - אם ישראל יסמוך על ה' ולא יפחד מהגוים, הגוים יפחדו מישראל; אמונה

והנה הגוי יכול לחשוב בדרך זו או אחרת בהקשר לאותם מאורעות או עובדות. אם ישראל סומך על ה' ובוטח בו ואינו מפחד מהגוי, הקב"ה יפנה את לבו ואת מחשבותיו של הגוי לכיוון טוב, כך שהגוי יראה בהצלחת ישראל גם את הצלחתו, וידרוש את טובת ישראל. ולהיפך, אם לא יזכה ישראל, והקב"ה ירצה להענישו, יֵרד ישראל וייכשל, והקב"ה יהפוך את לב הגוי לחשוב שהאינטרסים שלו נוגדים לאינטרסים של ישראל. אם כן, אין להצביע על "עובדות", שהרי מאותן עובדות יכולות לצאת תוצאות שונות. והעיקר להאמין ולבטוח בה'.

דור יתום; מנהיג

(כח) כי גוי אוֹבַד עצות המה ואין בהם תבונה. אומר הספרי (שכב): "ר' יהודה דורשו כלפי ישראל; ר' נחמיה דורשו כלפי האומות" - שעליהם מדובר בפסוק הקודם. ובאמת הפסוק סתום, כי מצד אחד יש לדורשו כלפי האומות מפני ההקשר, כלומר, הענין שקדם לו, ומצד שני המלה "גוי" משמע עם אחד, והרבה פעמים המלה "גוי" מכוונת לישראל, כגון (לעיל ד:ו): "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה"; וכן "אובד עצות" משמע שהקב"ה נתן להם עצות, ודבר זה מכוון יותר לישראל. ואמנם, גם תרגום יונתן וגם תרגום ירושלמי פירשו כלפי ישראל. אבל רש"י, אבן עזרא, רשב"ם, רמב"ן, ספורנו ורבינו בחיי - כולם הסכימו שזה מכוון לגוים.

גאוה; בעתה אחישנה; חוסר אמונה

ולי נראה לפרש שמדובר, כפי שאמרנו, על אחרית הימים (כמו שנאמר בפסוק כט: "לו חכמו ישכילו זאת, יבינו לאחריתם"), כאשר, מכיון שלא זכו ישראל, הגאולה תבוא רק ביסורים של "בעתה" ולא בהדר ובמהירות של "אחישנה". ומדובר כאן על אובדן העצות וחוסר התבונה של כל הדור ההוא, גם של ישראל וגם של הגוים, וכאילו כל הדור גוי אחד הוא ושוה בחוסר תבונתו. והגאוה תביא את שניהם לידי כפירה ולידי "לא ידעתי את ה'". וכל הפסוקים האלה מנוסחים דוקא בנוסח סתמי, כדי שיהיה שאפשר לפרשם גם על האויב וגם על ישראל, שזאת כוונת התורה.

מלחמה

ישראל, בגלל גאוותו וכפירתו הופך לאובד עצות ומחוסר תבונה, כמו שאמר ר' יהודה בספרי: "אבדו ישראל עצה טובה שניתנה להם, ואין עצה אלא תורה, שנאמר (משלי ח:יד): 'לי עצה ותושיה; [אני בינה; לי גבורה]'". כלומר, התורה היא העצה היחידה שממנה תצא התושיה (ופירוש "תושיה" - הצלחה ונצחון, כמו שכתוב [איוב ה:יב]: "מֵפֵר מחשבות ערומים ולא תעשינה ידיהם תֻשיה" - הצלחה). רק כשמקיימים את המצוות ובוטחים בה', תבוא תושיה ויהיה נצחון על האויב. והם איבדו עצה זו, ואיבדוה בכוונה. כך תירגם יונתן: "אומה מאבדן עיטין טבן". וכל זה בגלל הגאווה שלהם, וכן בפסוק שקדם לזה במשלי (שם:יג) כתוב: "...גֵאָה וגאון ודרך רע ופי תהפֻכות שנאתי" (והשוה כאן [פסוק ב]: "כי דור תהפוכות המה").

עונש לאומי; חילול השם; ידעתי

וממשיך ר' יהודה בספרי: "'ואין בהם תבונה' - אין בהם אחד שיסתכל ויאמר: אמש אחד ממנו רודף מן האומות אלף... 'אם לא כי צורם מכרם'" (עיין כאן, פסוק ל). ונראה שזאת הכוונה: שהקב"ה היה מחסל את ישראל משום שהגיעו באחרית הימים לשפל של כפירה ו"לא ידעתי את ה'". אלא שדבר זה היה בוודאי מביא לחילול השם גמור, מפני שהגוים לא יבינו כלל וכלל שזה בא מאת ה', שהרי איך יוכלו הגוים להבין את זה, בעוד אפילו ישראל, עמו של ה', הפך לאובד עצות וחוסר תבונה?! וכל הדור ההוא שווה ואחיד ברשעות זו, כגוי אחד. וא"כ, חיסולו של ישראל יביא לשיאו של חילול השם, שהרי אפילו סבל ישראל בגלות הביא את הגוים ללעוג לישראל ולה' ולחלל את שמו, ועל אחת כמה וכמה שזה יקרה אם ה' יחסל את ישראל! וישראל השליכו אחרי גֵוום את התורה שהיא בינתם ותבונתם לעיני העמים, ולא הבינו את מה שקרה להם, כמו שנאמר בפסוקים הבאים.

לו עמי שומע לי!; עול מלכות שמים; שכר ועונש לאומי; גמילות חסדים; יראת שמים; עם ישראל; אמונה

(כט) לו חכמו, ישכילו זאת... אומר הספרי (שכג): "אילו נסתכלו ישראל בדברי תורה שניתנה להם, לא שלטה בהם אומה ומלכות. ומה אמרה להם? קַבלו עליכם עול מלכות שמי; והַכריעו זה את זה ביראת שמים; והתנהגו זה את זה בגמילות חסדים".

לו חכמו ישכילו זאת - יבינו לאחריתם! אילו באמת היו חכמים ונבונים כפי שחושבים הם בגאוותם, על סמך "ההתקדמות" שלהם במדע ובטכנולוגיה, היו מבינים שכל הצלחתם על ישראל, בסופו של דבר, לא באה משום שהם חזקים וישראל חלשים אלא משום שהקב"ה התערב בזה. ונראה לי שוב להדגיש שמדובר באחרית הימים, כאשר הגאולה תבוא בבחינת "בעתה", כרוכה ביסורים וחבלי משיח מיותרים. ולזה מרמזת המלה "אחריתם". והכוונה היא שאויביהם של ישראל מסביב - הערבים - יתגברו לפתע ולזמן מועט, כמו שאמר ישעיהו (כו:כ): "...חבי כמעט רגע...". ובגאוותם ובחוסר תבונתם לא יבינו למה בהתחלת סוף אחרית הימים הם פתאום הצליחו להתגבר על ישראל, אחרי כל התבוסות הראשונות שלהם באתחלתא דגאולה (כך כתב רש"י: "[ולא] יתנו לב להתבונן לסוף פורענותם של ישראל"). וכמו כן אינם מבינים מה תהיה אחריתם שלהם, עצמם, מכיון שכל הצלחתם על ישראל עתה היא ארעית, ובסופו של דבר ה' יביא גאולה לישראל וישפיל את אויביהם. ובסוף אחרית הימים, תהיה אחריתם של ישראל מזהירה, ושל הגוים - שחורה. כך כתב אבן עזרא: "[לו חכמו] אז יבינו לאחריתם, כי כן יעשה ה' בעבור עוונם" - של הגוים כשתתמלא סאתם. וכתב ספורנו: "ובזה היו מבינים [הגוים] מה יהיה באחריתם ברוב פשעיהם".

עונש הגוי

(כט-ל) לו חכמו, ישכילו זאת; יבינו לאחריתם. איכה ירדוֹף אחד אלף, ושנים יניסו רבבה, אם לא כי צורם מְכָרָם, וה' הסגירם. ישראל לא הבינו לא את מה שקרה להם ב"אחור", כלומר, בעבר, וגם לא את מה שקורה להם בדור ההוא, באחרית הימים. שהרי אילו היו חכמים כמו שאמרתי שהם יכולים להיות, היו מבינים את פשר התהליך ההיסטורי גם במבט לאחור וגם בהסתכלות בהווה (בדור אחרית הימים). לוּ הביטו ל"אחריתם", היו מבינים מיד שכל ההיסטוריה שלהם אינה טבעית, גם לטוב וגם לרע, אלא הקב"ה - א-ל ההיסטוריה - הוא שמוביל אותם ומעניש ונותן שכר. אילו היו מסתכלים אחורה, לעבר שלהם, כאשר ניצחו גוים רבים ועצומים, בכמות קטנה של יהודים נגד רוב עצום של גוים, היו שואלים את עצמם: איך היינו אז יכולים במיעוט קטן לרדוף המון גדול, כמו שעשינו?! איך יכול מיעוט קטן לנצח המונים, אא"כ צורם (כלומר, צור ישראל) "מכרם", מכר והסגיר את האויב להם, לישראל. וכן, לוּ הביטו לאחור, לעבָרָם המיידי, כלומר, באחרית הימים, המאורעות שבתחלת אחרית הימים, כאשר במיעוט קטן התגברו על האויבים מסביב - הערבים - נגד חוקי ההגיון, היו מבינים שהקב"ה עשה את כל זה. וכן, אילו היו מבינים אחרי שחטאו, בעבר ובאחרית הימים, איך פתאום בא ההיפך: בעבר נחלש ישראל פתאום ונפל לפני הגוי והלך לגלות ואיבד את ארצו; וגם באחרית הימים, פתאום, לפתע (אך לזמן מועט) יתגברו הערבים והשונאים שעד עכשיו הובסו ע"י ישראל (וכמו שאמר ישעיהו [כו:כ]: "...חבי כמעט רגע"), ולא יבינו איך זה שפעם יהודי אחד רדף אלף, והנה נהפכה הקערה על פיה ועכשיו נחלש ישראל באופן פתאומי ונגד הטבע. ולא יבינו שגם הנצחון וגם הכשלון באו ע"י זה שה' הוא א-ל ההיסטוריה, והוא המוכר והמסגיר, המרומם והמשפיל.

תרגום ירושלמי תירגם: "אילו חכימו ישראל ויליפו אורייתא, אתבוננו מה הוי באחריותא". וכתב אבן עזרא (ל): "'לו חכמו' ישראל, שישכילו איך ירדוף אחד מהצרים אלף מישראל, אין זה כי אם בעבור שעזבם צורם. וי"א איך היו ישראל בתחלה רודף אחד מהם אלף ועתה נחלשו". והעיקר כמו שכתבתי שהמשמעות על שניהם. ואם ישראל לא ישכיל זאת, על אחת כמה וכמה שהגוים לא יצליחו להבין. ולכן, הפסוקים האלה מכוונים גם לגוים, שכל הדור ההוא יהיה אחוז גאווה, וגאוות הגוים תביא אותם כמו ישראל לידי כפירה ול"לא ידעתי את ה'", על אף שהם יראו גם שכל העצות והתחבולות שלהם אינן פותרות את הבעיות, ואדרבה, החברה יותר ויותר מידרדרת ואכולת אלימות, תאוות יתר ואכזבה. ועם כל זה, למרות שאין להם תשובות ועצות, אין להם תבונה להבין את האמת, ולדעת את ה' ולקבל את עול מלכותו. ועל זה אמר הכתוב: איך יוכלו הם להבין שהצלחתם נגד ישראל באה רק מאת ה'? ואיך נצפה שלא יגידו "ולא ה' פעל כל זאת" - הרי "כי גוי אובד עצות המה", זה דור שהוא כולו אחד ואחיד בכפירתו ובלבולו, כאילו זה עם וגוי אחד במחשבה אחת, אבוד ומבולבל, גוי שמאבד עצות טובות ושכל ישר, "ואין בו תבונה" - הוא אינו רוצה להבין. כך כתב אבן עזרא (כח): "השכיל המתרגם שאמר 'מאבדי עצה'".

ר' נחמיה בספרי ובילקוט שמעוני (תתקמו) אומר: "איבדו האומות שבע מצוות שנתתי להם [השליכו מעל עצמם את קבלת עול האלוקים והמצוות היסודיות, ובגאוותם הלכו אחרי תרבותם הזרה]. 'ואין בהם תבונה' - אין בהם אחד שיסתכל ויאמר: עכשיו אחד ממנו רודף מישראל אלף ושנים יניסו רבבה, ולימות המשיח אחד מישראל רודף ממנו אלף...". ועוד נ"ל לפרש, שאין בגוים אחד שיסתכל ויבין שאמש כך באמת היה המעשה, שישראל ניצח אותם, וא"כ הסיבה שעכשיו זה לא כך היא משום שה' אינו עוזר. ומכיון שלא יסתכלו ולא יבינו, יֵצא מהשמדת ישראל חילול השם, שעל אף שגם הגלות היא חילול השם, אבל חיסולו של ישראל הוא השיא!

(ל) ואיך היו צריכים הגוים להבין? איכה ירדף אחד אלף, ושנים יניסו רבבה. על זה היו צריכים הערבים לחשוב: איך זה שבכל המלחמות הקודמות, מיעוט קטן של ישראל רדף והביס את כוחותינו הגדולים, ועתה נהפוך הוא: שישראל, עם הטכנולוגיה הגדולה שלה, פתאום נחלשת ואנו - הערבים - מנצחים. כך כתב הספורנו: "איך נפלו ישראל בידם נגד הטבע". ואבן עזרא כתב: "ויש אומרים: איך היו ישראל בתחלה רודף אחד מהם אלף, ועתה נחלשו". שעכשיו, אלו שחלשים באיכות, הערבים, פתאום רודפים את הגיבורים באיכות, ישראל.

אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם. לוּ היו פיקחים היו מבינים שגם הנצחונות הראשונים שבהם רדפו ישראל אלף מהם, וגם המהפכה והתהפוכה הפתאומית, שהם - הערבים - מנצחים נגד הטבע, באו רק כי "צורם", כינוי לכח ה' ולישועת ה', מכר אותם. וכתב אבן עזרא: "כאילו נתנם בשכר מעשיהם", כלומר, יש כאן מדה כנגד מדה: הם "גוי תהפוכות", ולכן מהפך ה' את הנסים שעשה להם כ"צורם", לתבוסות לא טבעיות, כאשר הוא מסתיר את פניו וכאילו מסגיר אותם לאויב ע"י זה שאינו עוזר להם. כך כתב הספורנו: "והסיר תקפם, ובכן נשתה גבורתם והיו לנשים". אי אפשר להבין את מלחמת ששת הימים בלי להסתכל במלחמת יום הכפורים, וכן להיפך. אבל הגוי אינו מבין לא את זה ולא את זה. הוא, בגאוותו, חושב שכוחו עשה לו את החיל הזה, ולכן אם יושמד ישראל או אם יהיה נצחון מתמיד וקבוע לגוי - יֵצא מזה חילול השם גמור. שהגוים בכלל אינם מבינים שיש כאן דבר שהוא נגד ההגיון, ושהקב"ה גזר את זה על עמו ועל עצמו, ושכל נצחון הגוים ושפלות ישראל וה' בודאי אינם באים מכח האויב, שהרי ה' כל יכול, כאמור בפסוק הבא.

אמונה; מלחמת מצווה; מנהיג; חוסר אמונה

איכה ירדף אחד אלף. הנה בעבר, כאשר עשה ישראל את רצונו של מקום, ה' היה מוכן לתת לו את הנצחון. אך בכל זאת קשה, איך העיז יהודי אחד לרדוף אלף?! הלא לפי ההגיון היה צריך לברוח מאלף ולא להתגרות בהם? התשובה היא, שאם יש מלחמת מצוה, חייבים לצאת באמונה ולהילחם ולא לפחד. אבל כל זה אבד. ואיזה דור יתום הוא הדור האחרון, שאין אחד מהמנהיגים שמבין את זה. מצד אחד, אין מבינים שרק בשמירת המצוות יוכלו להצליח; ומצד שני, לשומרי המצוות אין אמונה ובטחון בהקב"ה. וזה מה שאמר ר' יהודה שדרש את זה כלפי ישראל (ספרי שכב): "אין בהם אחד שיסתכל ויאמר: אמש אחד ממנו רודף מן האומות אלף...".

אמונה; שכר ועונש; ידעתי

איכה ירדף אחד אלף. אומר הספרי (שכג): "אם לא עשיתם את התורה היאך אני עושה הבטחתכם? הייתם מבקשים שיהא אחד מכם רודף אלף... עכשיו אחד מן האומות רודף אלף...".

שכר ועונש לאומי; השגחה פרטית - ה' פועל ע"י הרבה שליחים; גאולה

אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם. אומר הספרי (שם): "איני מסגיר אתכם ע"י עצמי אלא ע"י אחרים. וכבר היה מעשה שהזבובים מסרו אותם ביהודה". ובכל זאת, כאשר ה' גאל אותם ממצרים, גאל אותם בעצמו ולא ע"י שליח. וכן יהיה לימות המשיח.

אומר הספרי (שכב): "ומעשה בפולמוס [צבא] שביהודה, שרץ דיקריון [קצין] אחד אחר בן ישראל בסוס להורגו, ולא הגיעו. עד שלא הגיעו [=קודם שתפס אותו] יצא נחש וכרך לו על עקבו [של היהודי]. אמר [היהודי] לאחד [יהודי אחר שעמד שם]: בבקשה ממך, אמור לפלוני [קצין] דבר אחד: לא תהיו סבורים [אתם הרומאים] לומר שאנו [הרומאים] גיבורים ונמסרו בידינו [היהודים בגלל זה]. אלא 'אם לא כי צורם מכרם, וה' הסגירם'".

עוד אמרו חז"ל (איכה רבתי ב:ד): "ונהרג בן כוזיבא [בר כוכבא], ואיתיאו רישיה לגבי אדריאנוס. אמר: מאן קטליה לדין? א"ל חד גונתאי: אנא קטלתיה לדין. לא הימין [כך בגירסת ילקוט שמעוני האזינו תתקמו]. אמר לון: זיל ואייתיה לי. אזל ואייתיה, ואשכח עכנא [נחש] כריכא על צואריה. א"ל: אילו לא אלקיה קטליה לדין, מאן הוה יכיל ליה?! וקרא עלוי: 'אם לא כי צורם מכרם'".

(לא) כי לא כצורנו צורם. לא כהבלי הגוים הוא ה' אלוקינו, שהרי הוא א-ל ההיסטוריה, כל יכול, וא"כ -

ואוֹיבינו פלילים?! בתמיהה: וכי אויבינו באמת היו יכולים לשלוט עלינו אם לא שה' גזר עלינו ועל עצמו?! ברור שזה היה גזירה, אבל הגוים אינם תופסים את זה.

ויש לפרש גם שכשיראו הגוים את נצחונם, יתגאו ויאמרו:

כי לא כצורנו צורם. לא כצורנו, לא כאלוהינו אלוקיהם, או לא כחוזק שלנו החוזק של אלוקי ישראל, שהרי אנו מתגברים עליהם. והם יבוזו לו ויחרפו ויגדפו אותו, שהרי שפלותם של ישראל היא חילול שמו. והם יראו בהשמדת ישראל או בתבוסתם המתמידה והקבועה, הוכחה לחוסר מציאות ה', ח"ו, או לאפסות כוחו, ח"ו.

ואיבינו פלילים. ההוכחה שלהם תהיה מזה שאויבינו התגברו ומושלים בנו ושופטים אותנו, ואין חילול השם יותר גדול מזה. כך כתב רבינו בחיי: "כשאויבינו פלילים, ידמה כי לא כצורנו צורם, ויש בדבר חילול השם". והנה אמרה הגמרא (גיטין פח:): "כל מקום שאתה מוצא אגוריאות [אסיפות] של גוים, אע"פ שדיניהם כדיני ישראל, אי אתה רשאי להיזקק להם, שנאמר (שמות כא:א): 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם' - לפניהם ולא לפני גוים". וכתב רש"י בחומש, שם: "שהמביא דיני ישראל לפני גוים מחלל את השם ומייקר שם ע"ז להשביחם [ס"א: להחשיבה], שנאמר: '...ואויבינו פלילים'; כשאויבינו פלילים זהו עדות לעילוי יראתם". שהמלה "פלילים" והמלה "פלל", לשון תפילה ותקוה ("ראוֹה פניך לא פִללתי" - בראשית מח:יא) - הן מאותו שורש. ויהודי שצריך לקוות לגוי מחלל שם שמים.

ואפשר שיש לפרש כך: הקב"ה יודע שגם ישראל וגם הגוי אינם מבינים את זה, ולכן אם יחסל את ישראל יֵצא מזה רק חילול השם, כי אע"פ שה' אינו כשאר האלילים אלא הוא מלך מלכי המלכים, בכל זאת כאשר יראו ישראל והגוים שאויבי ישראל שולטים עליהם, יתחלל שם שמים. גם הגוי וגם ישראל יאמרו שיש הבדל בין ה' לבין אלילי הגוים, אבל יפרשו את ההבדל לא נכון, ולרעת ה', ו"יוכיחו" את חולשת ה' משלטון האויבים.

שכר ועונש לאומי; ה' אלקי ההיסטוריה

כי לא כצורנו צורם, ואיבינו פלילים. כתב הרשב"ם: "מן הדין היה להם [לגוים] לומר כך: שהקב"ה עשה זאת ולא אלהי הגוים. שהרי לא כצורנו של ישראל, צורם של אומות העולם - ואעפ"כ אויבינו פלילים... הלא זאת [רק] ע"י הקב"ה שחטאו לו". ורש"י כתב: "...שה' הסגירם ולא להם ולאלהיהם הנצחון". וכתב אבן עזרא: "וכן הוא אומר: ולא אויבינו פלילים". כלומר, המלה "לא" בתחלת הפסוק, נמשכת לכאן. וכ"כ רבינו סעדיה.

עונש הגוי; אכזריות ורחמנות; עם ישראל; גאולה

כי לא כצורנו צורם... אומר הספרי (שכג): "לא כתוקף שאתה נותן לנו אתה נותן להם. כשאתה נותן להם את התוקף, הם מתנהגים עמנו במדת אכזריות - הורגים ממנו ושורפים ממנו וצולבים ממנו". ומשום כך ייענשו באחרית הימים, מפני שהקב"ה השביע אותם שלא לנהוג בנו כך. ומשום זה גם בטלה שבועת ה' על ישראל שלא נמרוד בגוים, שהרי הם ביטלו את שבועתם, והא בהא תליא.

ועתה התורה ממשיכה: ולמה אין הגוים וישראל מבינים את כיוון ההיסטוריה ופשר המאורעות?

גאוה; עונש הגוים; לא ידעתי את ה'; צדק ויושר; גאולה; עם ישראל

(לב) כי מגפן סדוֹם גפנם, ומִשדמוֹת עמוֹרה. כי גם הגוים וגם ישראל יונקים מאותו השורש, גאווה, והיא שמסלפת את כל מחשבותיהם ומעשיהם (כך אומר הספרי [שכג] שהבאנו: "ר' יהודה דורשו כלפי ישראל, ר' נחמיה דורשו כלפי האומות"). והגאווה היא ההתרכזות מסביב לתאווה והחמדה וה"אני", והרדיפה אחרי חומרנות וגשמיות והנאה עצמית. וזו היתה חטאם של סדום ועמורה, שהם לעולם סמלי החטא הזה, שהוא יסוד היסודות ושורש העוול בעולם, והוא שמביא את האדם לכפירה ול"לא ידעתי את ה'". ועל זה הוא אומר שהגפן של כל הדור הזה באחרית הימים הוא גפן סדום, גפן הגאווה, שינק משדה הגאווה - שדה עמורה. כך כתב הספורנו (לב): "והטעם שאין בהם תבונה... הוא מפני שהם מתגאים ברוב שלוותם, ונותנים כל מחשבתם להשיג תענוגי גופם בלבד, כמו שהיו עושים אנשי סדום, ולהשיג זה היו מואסים כל מיני גמילות חסדים, כמו שהעיד הנביא (יחזקאל טז:מט) באומרו: 'הנה זה היה עווֹן סדוֹם אחותך; גאון, שִבעַת לחם ושלוַת הַשקֵט... ויד עני ואביון לא החזיקה'". וברור ששיא הקדושה והעליונות היא ביטול היש, המתבטא בגמילות חסדים ובנתינת רכוש האדם, במקום רדיפה אחריו. ואילו הגאווה בהכרח מביאה את האדם לידי התעלמות מצעקת העני והאביון. והגוי בדור אחרית הימים יחטא באותו עוון של סדום ועמורה, ואפילו יותר מהם, שהמלה "מגפן" פירושה - אפילו יותר מגפן סדום.

ואמר "מגפן" סדום, משום שהם השתכרו בגאווה ובגאון, כאדם ששותה יין ומשתכר ממנו. ונראה שגם "שדמות" פירושה - שדות מיוחדות לכרמים ולגפנים. וכך אמר ישעיהו כאשר דיבר על מואב שחטא בגאווה (ישעיהו טז:ו): "שמענו גאון מואב, גֵא מאד; גאותו וגאונו ועברתו...". והמשיך ואמר על עונשו של מואב (שם:ז-ח): "לכן יְיֵלִיל מואב... כי שַדמות חשבון אֻמלל, גפן שֹבמה...". וזו מדה כנגד מדה: חטאת בגאווה, כשיכור מיין; לכן אתה תחרב ויחרבו השדמות והגפנים. וכן אומר חבקוק (ג:טז-יז) על אחרית הימים ועונש הגוים: "שמעתי ותרגז בטני... אשר אנוח [הלואי שאנוח] ליום צרה... כי תאנה לא תפרח... ושדֵמות לא עשה אוֹכֶל".

ענבֵמו עִנבי רוֹש. ברור, שמכיון שהגוי הזה ינק משדה הגאווה והוציא גפן של גאווה, שגם הענבים הם ענבי רוש, מָרים. כך נאמר (לעיל כט:יז): "פן יש בכם שוֹרש פוֹרה [המגדל] ראש ולעֲנה", כלומר, שמוציא עשב מר - מרד ומרירות נגד ה', משום שהוא רודף אחרי התאווה ומתגאה בגופו ובהנאתו, כמו שנאמר בפסוק שלאחריו (יח): "...והתברך בלבבו לאמר: שלום יהיה לי כי בשרִרות לבי אלך למען ספות הרָוָה את הצמאה", ופירש הרשב"ם (שם): "שמתוך שובע הוא חוטא". והגאווה הושוותה לדבר מר ולא מתוק, משום שאדם שמתגאה אוהב את עצמו ושונא אחרים, והוא ממורמר כאשר אינו משיג הצלחה וגשמיות, ובכלל אינו שמח בחלקו. והקב"ה מרמז כאן להיפוכה של כוונתו המקורית, שהוא חשב לנטוע כרם של קדושה, ענוה, שפלות וטהרה, שיוציא ענבים טובים ומתוקים, של שלווה ומנוחת הנפש, והנה יצא כרם של גאווה שהוציא ענבים מרים, כמו שאמר הנביא (ישעיהו ה:ב): "ויקַו לעשות ענבים ויעש באֻשים". הקב"ה רצה להוציא ענבים מתוקים, שהם "ענוים" - שפלים (ומשום כך, טבע הענבים לגדול באשכולות שכובדם מכופף אותם); אבל יצאו ענבים של שכרות וגאווה.

אַשכּלוֹת מרוֹרוֹת למו. לא רק כיחידים הם מרים וגאים, אלא גם ביחד - גם קהילותיהם וממשלתם - האשכולות שלהם מרים, ולכן כאשר הם מתקבצים יחד לתכנן תכניות, הם מתכננים תכניות של רשע וגאווה. אם כן, הגוים שבאו על ישראל, לא באו כדי למלא את רצון ה', אלא באו מתוך סיבות פרטיות של גאווה ורצון לכבוש ולשדוד. כך כתב הספורנו: "ומזה הגפן יצמחו אצלם ענבי רוש שהם מעשים רעים ומזיקים לבריות". והנה ברור, שחטא גאוה וגסות הרוח הוא היפוכה של קדושה והיפוכה של כוונת הקב"ה בבריאת האדם. וא"כ אין שום צורך באדם, ואדרבה - הוא מזיק ומקלקל את העולם, והפתרון הטבעי הוא לחסל אותו. ואכן, משום זה חוסלו סדום ועמורה, ואכן עונש זה מגיע גם לישראל, אלא שהקב"ה לא יחסל את ישראל משום חילול שמו, אבל הוא כן יחסל את הגוים, שבזה דוקא יקודש שמו.

רש"י פירש: "לפי שמעשיהם [של ישראל] מעשה סדום ועמורה". וכתב הרשב"ם: "היה להם לשתות מן הדין שלא ישאר מהם זכר כסדום ועמורה... אם לא מפני חילול השם". וכתב דעת זקנים: "ויצא כוס פורעניות עליהם" - על הגוים. והוא מדה כנגד מדה, כפי שנראה בפסוק הבא.

עם ישראל; מנהיג

(לב-לג) כי מגפן סדוֹם גפנם... חֲמַת תנינִם יינם... אומר הספרי (שם): "ר' יהודה דורשה כלפי ישראל... וכי מגפנה של סדום אתם?... והלא אי אתם אלא ממטע קודש, שנאמר (ירמיהו ב:כא): 'ואנכי נטעתיך שֹורק, כּלֹה זרע אמת, [ואיך נהפכת לי סורֵי הגפן נכריה?!]' ...'אשכלות מרורות למו' - שהגדולים שבכם מרתן פרוסה בהן כאשכול, ואין 'אשכול' אלא 'גדול', שנאמר (מיכה ז:א-ב): 'אין אשכול לאכול... [אבד חסיד מן הארץ...]'". ומוסיף כאן ילקוט שמעוני (תתקמו) ע"פ בראשית רבה (טו:ז): "מה היה אותו אילן שאכל ממנו אדם הראשון [בגאוותו]? ר' יהודה אומר: ענבים היו, שנאמר: 'ענבמו ענבי רוש, אשכלות מרורות למו'; אותן אשכולות הביאו מרורות לעולם". והספרי ממשיך: "'חמת תנינם יינם' - שהחסידים והכשרים שבכם, חמתן כתנינים [נ"ל שמדובר כאן על חוסר אמת וצביעות, שזאת מדת הנחש, ושאפילו החסידים והכשרים שבישראל לא ירצו לבטוח בה' ולעשות את האמת]. 'וראש פתנים אכזר' - אלו הראשים שבכם, כפתן הזה אכזרי. דבר אחר: 'חמת תנינים יינם' - המתונים, יראי חטא שבכם, חמתם כתנינים".

(לג) חֲמַת [מרירות, כעס וסם] תנינִם [נחשים] יינם וראש פתנים אכזר. התוצאות והתכלית של הגפן והענבים שינקו מגאווה ומכפירה ומ"לא ידעתי את ה'", הן רק סם המוות. שהדור הזה של אחרית הימים, כולו גאווה ותאווה ואנוכיות, וכל זה מוות ולא חיים. כולם מתרכזים סביב לאהבה עצמית ולתענוג ולהנאה עצמית, ומשום כך לא איכפת להם הזולת, והם מגיעים לאכזריות, ומוכנים לנשוך ולהרוג למען האינטרסים שלהם, כמו נחש שכועס כאשר אדם מתקרב למחיצתו. ובאה התורה ואומרת: עונשם של הגוים ושל ישראל יבוא במדה כנגד מדה. בגאוותם הוציאו "יין", כלומר, תוצאות, שהן מרות וסם המוות, של כפירה, "לא ידעתי את ה'", גאווה, אנוכיות ואהבה עצמית, שהביאו אותם לאכזריות ולשנאה; לכן אעניש אותם בשתייה מכוס הפורענות של סם המוות. העונש יבוא כתוצאה טבעית של מעשיהם, דהיינו, שהגאווה והאנוכיות שהם הוציאו לעולם, יביאו עליהם מלחמות נוראיות ואכזריות, ושכרותם וגאוותם שהביאו אותם "להתקדם" ולהמציא דברים מדהימים, תביא אותם לייצר נשק נורא שיחסל המונים. אני ה', בחמתי, בכעסי, אכריח אותם לשתות מהכוס שלהם, שהוא כוס מלא "חמת", סם, התנינים, כלומר, הם ישתו את יינם שהם עצמם יצרו.

אונקלוס תירגם: "כמרת תניניא, כס פורענותהון". וכ"כ רש"י. וכתב הספורנו: "והנה באותם אשכולות נמצא יין שהוא חמת תנינים, משומר בענביו, והוא פורענות ראוי להם במדת הדין. ונשמר עד שיוציאהו הא-ל יתברך מאותם הענבים להשקותם, כאומרו (ישעיהו סג:ג): 'פוּרה [גת] דרכתי לבדי [...ואדרכם באפי]'". כלומר, שהתוצאות הטבעיות יֵרָאו כאשר הקב"ה יביא על העולם את הקטסטרופה הסופית באחרית הימים.

חמת תנינים. אמר כך משום שהתנין הוא סמל הגאווה, כמו שאמר יחזקאל (כט:ג): "הנני עליך פרעה מלך מצרים, התנים הגדול... אשר אמר: לי יאוֹרי ואני עשיתִנִי". וכן הגוים שלא הבינו שה' נתן להם לכבוש את ישראל, והלכו בגאוותם וחשבו שבכוחם עשו את זה, וחיללו שם שמים, נמשלו לתנין. וכן אמר ירמיהו (נא:לד): "נבוכדראצר מלך בבל... בלָעַנִי כתנין", ואח"כ אמר (שם:נז): "והִשכרתי שֹרֶיהָ... ולא יקיצו". ועוד: לנחש יש סם המוות משום שהוא סמל הגאווה והכפירה וה"לא ידעתי את ה'", שהביא מוות לעולם בגן עדן.

יינם. אמר כך משום שיתקיים "והשכרתי שריה... ולא יקיצו".

וראש פתנים אכזר. סם ("ראש" היינו "רוש") של נחש ארסי שהוא אכזר, כמו כל נחש שהורג שלא להנאתו. וגם זה מדה כנגד מדה: השקוע בתאווה ובגאווה, אינו שבע; הוא רוצה כל הנאה שבעולם, ואחרי שכל ההנאות אינן משביעות אותו, הוא מנסה כל שגעון ואכזריות אף שאינו מקבל מזה הנאה. והאכזריות של האנשים תביא עליהם עונש של אכזריות.

מפרשי האבן עזרא כתבו שמכיון שה"רוש", הסם, נמצא בראש הנחש, המילים מתחלפות.

גם דוד המלך ע"ה אמר (תהלים נח:ה): "חמת למו כדמות חמת נחש [כעס הרשעים, מרירותם וסם המוות שלהם, דומה לזה של הנחש], כמו פתן חֵרֵש, יַאטֵם אזנו". כלומר, כמו נחש הנושך, שהוא חרש לכל נסיון להשכיח אותו.

העונש יבוא על הגוים ועל ישראל באכזריות. כך אמר רש"י (כאן) לגבי ישראל: "אויב אכזרי [כנחש אכזר] יבוא וייפרע מהם". וכן אמר ישעיהו (נא:יז): "התעוררי, התעוררי! קומי ירושלים! אשר שתית מיד ה' את כוס חמתו, את קֻבַעַת כוס התרעלה שתית, מצית". וכן אמר (שם:כ): "המלאים חמת ה', גערת אלקָיִך". אבל ישראל לא יחוסל פן יתחלל שם ה', ורק יסבלו יסורים נוראים באחרית הימים אם לא יחזרו בתשובה קודם לכן. אבל הגוים, כשתתמלא סאתם, ייענשו ויחוסלו, גם בגלל גאוותם וכפירתם הכללית, וגם בגלל אכזריותם לישראל, שעשו על דעת עצמם. כך אמר ישעיהו (שם:כב-כג): "...הנה לקחתי מידך את כוס התרעלה, את קֻבעת כוס חמתי - לא תוסיפי לשתותה עוד. ושֹמתִיה ביד מוֹגַיִך [מדכאיך] אשר אמרו לנפשך: שחִי [התכופפי] ונעבוֹרה...". וכן אמר ירמיהו (כה:טו-טז): "...קח את כוס היין החמה הזאת מידי, והשקיתה אותו את כל הגוים אשר אנכי שוֹלח אותך אליהם. ושתו, והִתגוֹעֲשו והִתהוֹלָלו מפני החרב אשר אנכי שוֹלח בֵינוֹתָם". וכן (שם:כז): "...כה אמר ה' צב-אות, אלקי ישראל: שתוּ, ושכרו וּקְיוּ! ונִפלו ולא תקומו, מפני החרב אשר אנכי שוֹלח ביניכם".

אומר הספרי (שכג): "...ר' נחמיה דורשו כלפי האומות: בודאי מגפן של סדום אתם... תלמידיו של נחש הקדמוני אתם, שהטעה את אדם ואת חוה...".

שכר ועונש; עונש הגוים; קץ הגלות; אחרית הימים

(לד) הלא הוא כמֻס עמדי. הלא כל זה שמור אצלי, פרי מעשיהם של הגוים - גאוותם, כפירתם, אכזריותם לעם ישראל, כל זה שמור אצלי ולא שכחתי דבר, ולא כמו שהם חושבים שאין עין רואה ומשגיחה, ואין יד שכותבת את כל מה שנעשה, אלא הקב"ה הוא א-ל ההיסטוריה, המשגיח על הכל, וכל העוול והרֶשַע זכוּר ונשמר אצלו עד יום הדין. וכן נשמר אצלו העונש, הכוס המר וסם המוות שהוא ישקה את כל העולם באחרית הימים. ואונקלוס תירגם: "הלא כל עובדיהון גלן קדמי". וכ"כ רש"י: "כסבורים הם ששכחתי מעשיהם - [אבל] כולם גנוזים ושמורים לפני". וכתב הרשב"ם: "דברי גאוות האומות אני שומר, ואשלם להם נקם על זאת". כלומר, שוודאי הוא שבאחרית הימים, יקבלו עונש על כל חטאיהם. הקב"ה יושב ושומר את כל פשעיהם וכפירתם, וכשתתמלא הסאה ישלם להם גמול על כל זה, כמו שאמרו חז"ל (סוטה ח:): "ומנין שכל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול? ת"ל (קהלת ז:כז): 'אחת לאחת למצוֹא חשבון'". ותרגום ירושלמי תירגם: "הלא הוא כסא [כוס] דין פורענותא ממזג ומתקן גבי [אצלי] לרשיעיא".

והנה הכופרים לועגים ושואלים: מתי יהיה העונש הזה? "איה נא אלקיהם" להיפרע מאיתנו? על זה אומרת התורה:

חתום באוצרוֹתָי. אין ספק שהעונש יבוא, והוא חתום ושמור באוצרותי, ואין מי שיוכל אי פעם לגעת בו ולבטל אותו. כך כתב אבן עזרא: "שלא תגע בו יד, רק הוא שמור להם להינקם מהם". וגם הזמן המדוייק שבו יהיה העונש והקץ - גם הוא ידוע רק לי, גם זה חתום באוצרותי, ורק אני יודע מתי יהיה. כך הספורנו מביא: "כאומרו (דניאל יב:ט): 'כי סתֻמים וחתֻמים הדברים'". ואין ספק שהקץ יכול לבוא מיד אם יזכה ישראל, ואז הקב"ה יחיש את הגאולה. אבל גם בלי זה, אין שמץ של ספק שהגאולה - ועונש הגוים - יבואו, שהרי:

נקמה

(לה) לי נקם ושִלם. אני, ה', אדון ההיסטוריה והכל יכול והמשגיח על הכל, שונא עוול ומשלם גמול לרשעים - לי, בידי, כוח הנקמה והתשלום, והוא מזומן אצלי עד הזמן הנכון. והנקמה היא היא התשלום, כלומר, שהיא באה בתור צדק גמור, לשלם לרשע עבור רשעותו, מפני שבלי זה, אין צדק בעולם. ומי שמוותר על הרשעות, ואינו משלם לרשע גמול ואינו מתנקם בו, הוא הוא המסלף את האמת והצדק.

מדה כנגד מדה

ושלם. אמר כך להודיענו שהתשלום של הנקמה לא תבוא עד שתתמלא הסאה, כשעוון הגוים יהיה מלא ושלם. כך כתב רבינו בחיי: "כשתימלא סאתם, כענין (בראשית טו:טז): 'כי לא שָלֵם עווֹן האמוֹרי'". וכן, אין במושג של נקם עוול, אלא הוא "שָלם", ואין בו אכזריות. ועיין רש"י שפירש: "הנקם ישלם להם גמולם". וכתב על זה השפתי חכמים: "דמשמע שיש ממשות בה" - בנקמה. וכתב הספורנו: "וג"כ תשלום מדה כנגד מדה".

הקב"ה אומר בזה: אל תחשבו, רשעים, שאין לי הכוח לשלם לכם גמול, ואל תדאגו, צדיקים, מתי תבוא עת הפורענות. בידי הכוח לשלם גמול, ואין ספק שאני אעניש את הרשעים. כך כתב הרמב"ן: "לנקום נקמת ישראל מידם".

חילול השם

אומר הספרי (שכה): "אני בעצמי פורע מהם, ואיני פורע מהם לא ע"י מלאך ולא ע"י שליח". כי הגאולה סופית דומה לגאולת מצרים, ששם כתוב (לעיל ו:כא): "ויוֹציאֵנו ה' ממצרים", ואמרו חז"ל (עי' מכילתא בא מסכתא דפסחא יג): "לא ע"י מלאך, ולא ע"י שרף, ולא ע"י שליח, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו". שהרי הנקמה חובה עלי כבעל הצדק ושופט הצדק, וכמו שאמר אברהם (בראשית יח:כה): "השוֹפט כל הארץ לא יעשה משפט!" כך כתב הספורנו (כאן): "עלי מוטל להשיב נקם לצרי", כלומר, גם משום עקרון הצדק וגם כדי שלא יחולל שמי.

אמונה

לעת תמוט רגלם. פירש הרשב"ם: "של אומות, ליום מועד צרתם הקבוע להם". והספורנו כתב: "כשתתמלא סאתם, ונפלו ונשברו". יש כאן כלל גדול: שיהיה מה שיהיה, יש ענין של "עת", שבה ישלם הקב"ה גמול לאויביו, ואז יביא את הגאולה השלמה, שבה ידעו כל עמי הארץ את ה'. וזהו שאמר "לעת", כלומר, יש "עת" שבה תמוט רגלם של שונאיהם של הקב"ה, הכופרים בה' ואינם מאמינים שהוא משגיח עליהם ועתיד להעניש אותם, כמו שאמרו הכופרים (ישעיהו ה:יט): "האוֹמרים: ימהר, יחישה מעשהו למען נראה!" ופירש מצודת דוד: "אומרים בלעג: ימהר להביא מעשה הפורעניות שאומר, למען נראה אם יוכל עשוֹהוּ". ואומרת התורה:

כי קרוב יום אידם. שהרי יום צרתם של הגוים, פרעון וגמול עוונם, בטוח, והוא כאילו קרוב. כך כתב רש"י: "משארצה להביא עליהם יום אידם, קרוב ומזומן לפני להביא ע"י שלוחים הרבה". "ואידם" קרוב למלה "יעודם". ואדם המסתכל על כוח הרשעים ועל שגשוגם ועל הצלחתם, אל לו לעמוד בספק, איך יפלו אדירים אלה? כי ודאי וודאי יפלו ("כי מאד קרוב" - רבנו סעדיה), ואדרבה, אידם יבוא בפתע פתאום, כאשר הם יגיעו לשיא הצלחתם וכאשר ישראל יֵרד לשפל, ויתייאשו הכל משלוות הרשעים - פתאום תבוא פורענותם, כמו שכתוב (משלי א:כז,כט): "בבוֹא כשואה פחדכם ואידכם כסופה יֶאֱתֶה... תחת כי שנאו דעת [ה'] ויראת ה' לא בָחָרו". ואומר עוד (שם ו:יב,יד-טו): "אדם בליעל [בלי עול מלכות שמים]... תהפֻכות בלבו ["כי דור תהפֻכוֹת המה" - לעיל פסוק יט]... על כן פתאוֹם יבוא אידו...". ואומר עוד (שם כד:כא-כב): "יְרָא את ה' בְנִי וָמלך [פירוש - כאילו ה' הוא מלך, כלומר, קבל את עול מלכותו], עם שונים אל תתערב. כי פתאוֹם יקום אידם...".

וחש עֲתִדוֹת למו. "ומהר יבואו העתידות להם" - רש"י. כלומר, כאשר כבר יבוא המועד של ה"עת", בפתע פתאום ומהר אחיש את העונש. כך פירש דעת זקנים: "הפורעניות העתידות לבוא עליהם בעיתם, אחיש אותם". וכתב רבנו סעדיה: "ומהר יבוא המזומן להם". וכתב רבינו בחיי: "בזמן שיחשבו שהוא רחוק, יתקרב להם וחש כל אחת מהעתידות לבוא להם. ויש במלת 'למו' סימן ורמז לגאולה ["למו" ראשי תיבות של "למועד מועדים וחצי" - דניאל יב:ז], כי אז ידין ה' עמו, והקב"ה בעבור שמו הגדול ימהר, יחישה. ועל אותו זמן הזכיר למעלה (לעיל ל:ו): 'ומל ה' אלקיך את לבבך'".

אבי מורי ז"ל פירש בספרו "תורה ישרה" (כאן, בתירגום): "הנקם ישולם כאשר צרת ישראל תהיה קרובה ויעודם האומלל יורגש על ידיהם". זהו יסוד האמונה בכלל והבטחון בגאולה בפרט: יהיה מה שיהיה, יבואו הגאולה לשראל ופרעון לרשעים. ודוקא כאשר הרשעים מצליחים ומגיעים לשיא הצלחתם וההתקדמות במדע וטכנולוגיה, וממציאים נפלאות ונוגעים בכוחות אלוקיים - דוקא אז פתאום תבוא עליהם הפורענות שתהרוס אותם ותחסל אותם, ותשבור את גאוותם. דוקא כאשר יבואו על ישראל, בעת גוג ומגוג, ולא ייראה ניצוץ של סיכוי או תקוה - דוקא אז יבוא סוף הגאולה, ואין להתייאש!

בעתה אחישנה

ואמר כאן הקב"ה עוד דבר: ברור שיש "עת", יהיה מה שיהיה, כי אני חייב לקדש את שמי אפילו אין ישראל ראויים לכך. אבל דעו שהגאולה יכולה לבוא גם לפני ה"עת" אם אך תהיו ראויים לכך, שהרי "אם זכו - אחישנה"! ועל זה אמר, שמלבד "לעת תמוט רגלם", יש גם "כי קרוב יום אידם וחש עתידות למו". בידינו להחיש את הגאולה אם אך נחזור בתשובה ונאמין בה' ונעשה את מה שמוטל עלינו.

דוד המלך ע"ה אמר (תהלים עה:ב): "הודִינו לך אלקים, הודינו [מודים אנחנו בזה אשר] וקרוב שמך" - להושיענו מיד אם נזכה לזה. וה' משיב (שם:ג): "כי אקח מועד אני מישרים אשפוֹט". פירש אבן עזרא: "כי אביא הקץ". והפסוק ממשיך (שם:ה-ו): "אמרתי להוללים... אל תרימו לַמרום קרנכם, תדברו בצואר עָתָק". פירוש: "בחוזק הצואר, רצה לומר: בגאוה רבה" (מצודת דוד). ומסיים (שם:ח-ט): "כי אלקים שוֹפט, זה ישפיל וזה ירים. כי כוס ביד ה', ויין חָמַר [אדום וחזק], מלא מֶסֶך, וַיַגֵר מזה, אך שְמָרֶיהָ יִמְצו, ישתו כל רשעי ארץ". ופירש הרד"ק: "'ויגר' - כי כל כך יהיה מלא הכוס עד שיגיר [ישפוך] היין שבתוכו מזה ומזה" - מכל הצדדים.

קידוש השם קשור לקידוש ישראל; כאשר יש חילול אין קידוש; גלות כקללה

 ...וחש עתדת למו. פירש הרשב"ם: "בעתה אחישנה. צרה לאומות גאולה לישראל". כלומר, חילול הגוי הוא קידוש השם וקידוש ישראל. אין אפשרות לדו-קיום: או שיש קידוש השם או שיש חילול השם; או שהגוי מצליח, ובזה נראה שעל אף כפירתו בה' הוא משגשג וא"כ אין ה', ח"ו, או שישראל מצליח וזה מוכיח שה' הוא אחד. ולכן כאשר יש גלות המונית, אין מדינת ישראל. אבל כאשר ה' מקים את מדינת ישראל, הוא מחסל את הגלות.

אחרית הימים; בעתה אחישנה; ידעתי; בטחון; עונש הגוים; חילול השם

(לו) ומתי ולמה תהיה הגאולה הסופית וה"עת"?

כי ידין ה' עמו, ועל עבדיו יתנחם. המלה "כי", פירושה "שהרי" (רשב"ם) או "כאשר" (רש"י), ומ"מ הכוונה אחת: מפני וכאשר תבוא ה"עת", כשהכפירה וה"לא ידעתי את ה'" יגיעו לשיא של חילול השם; כשגם ישראל וגם הגוים יחשבו שהתקדמות האנושות במדע ובמחקר ובטכנולוגיה פתחה בפניהם התקדמות אינסופית כאילו אלוקית, ויחשבו שהם הם הקובעים את התהליך האנושי ההיסטורי ואין כח עליון; כאשר יתקרבו לסודות החיים היסודיים, כמו שאמר הקב"ה (בראשית ג:כב): "פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים"; כאשר יראה הקב"ה שעל רקע זה אין סיכוי שהעולם יחזור בתשובה ויֵדע את ה'; כאשר גאוות הגוים ואכזריותם לישראל תמלאנה את הסאה; וכאשר האכזריות תהיה כל כך חזקה, וכח הגוים כה רב, וחולשת ישראל ויכולתם לעמוד נגד הגוים כה אפסית, שהגוים יגיעו למצב כזה שתהיה להם שליטה בכל העולם, ובכן תהיה סכנת השמדה טוטלית, בניגוד ל"צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרם לבין האומות" (פסחים פז:); אז יביא הקב"ה שואה עולמית, כעונש סופי שיעניש את ישראל בפעם האחרונה, ובכך יכופר עוונם, ושישמיד את הגוים אשר לא ידעו את שמו. והעונש יסוב סביב מלחמת גוג ומגוג.

"כי ידין ה' עמו" מכוון לשני דברים: א) כאשר הקב"ה ישפוט את ישראל בבחינת "לא זכו - בעתה", תבוא הגאולה הסופית. כך פירש רש"י: "כשישפוט אותם [את ישראל] ביסורים הללו האמורים עליהם... כשיבואו עליהם משפטים הללו [אז] ויתנחם הקב"ה על עבדיו לשוב ולרחם עליהם [סופית]". וכן כתב הספורנו: "כי אמנם יהיה קרוב יום איד האומות כאשר ידין ה' עמו [כלומר, כאשר ה' יעניש את ישראל, יהיה גם יום השמדת הגוים], כאומרו (יחזקאל כ:לח): 'ובָרוֹתי מכם המוֹרדים והפושעים בי', כי אז יאבדו מהרה שאר האומות". ובכך יתנחם ה' במה שהרגיזו  אותו ישראל. שהרי למלה "יתנחם" יש שתי משמעויות: האחת - שמתחרט על מה שעשה, כמו שכתוב (בראשית ו:ו): "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ", ומשמעותו היא שיחסל את מה שעשה, וזה לא יוכל להיות בישראל, שהרי ה' הבטיח שלא יעשה את זה בגלל חילול שמו. והמשמעות השנייה - נחמה, נחת רוח הבאה לאדם, כמו (ישעיהו מ:א): "נחמו, נחמו עמי". וכאן הכוונה היא, שבזה שה' ישפוט את עמו ויביא עליהם את חבלי הקץ, בזה יעשה את הצדק שצריך לעשות, דהיינו, עונש על החטא, ותתקיים בזה ה"חרטה" על שעשה את ישראל; וכן יתנחם (יתחרט) על הרעה שמגיע לעבדיו, וכדברי הספורנו: "יתנחם על הרעה הראויה לעמו וירחם עליהם..."; ואחר כך, "יתנחם" במובן של נחת - שאחרי שהעניש אותם, יסלח להם, ויגאלם סופית ויוציא מהם את יצרם הרע, וירוה מהם נחת ונחמה. ב) כאשר תבוא העת, ידין ה' את העמים, וישפוט אותם ויחסלם על כפירתם וגאוותם, ועל אכזריותם לעמו ישראל.

אבן עזרא פירש: "יקח דין עמו [ישראל] מהם [מהגוים]". וכתב הרשב"ם: "אז יהיה הנקם והתשלומים, שהרי ינקום הקב"ה את נקמת עמו".

כי יראה כי אזלת יד. כי בימים ההם ילך וייעלם כוחו של ישראל לעמוד נגד האויב, ויהיו ממש במצב של סכנת השמדה טוטלית. כך כתב הספורנו: "כי אז יראה את ישראל בתכלית עוני ולחץ הגלות, באופן שאינם יכולים לחיות עוד...". והכוונה היא, שהגוי גס הרוח ישתלט על העולם כולו, כך שלא יהיה מפלט לישראל. וכן יעמדו בפני סכנת נשק מתוחכם שבכחו להשמיד שטחים שלמים של העולם, כך שערים וישובים יהודיים יעמדו בפני סכנת חיסול. והקב"ה יראה שבגלל הסתר פניו, אזלת יד ישראל, והם עומדים חלשים וחסרי אונים בפני סכנת השמדה שתביא לידי חילול השם, ולא רק הוא יראה את זה, אלא גם לגוי ולישראל יהיה נראה כך.

ואפס עצור ועזוב. גם ישראל וגם הגוי יסתכלו ויראו את התחלת השואה וההרג וההרס ליהודי הגלות, ויהיה נראה להם שישראל נשאר חלש באופן טוטלי, ולגמרי אזלת יד נגד האויב החזק עם נשק איום. ולישראל אין בעל ברית, ואין לו כח, ואין לו מושל ועוזר ומחזק, והוא נשאר עצור בבידוד ועזוב ע"י כולם. כך אומר הספרי (שכו): "כשתתייאש מן הגאולה". ולא יהיה חילול ישראל וחילול השם יותר גרוע מזה, שהגוים יעלו ויעמדו על סף השמדת ישראל. וה' יַראה להם שאין להם לא כח של מושל וממשלה ולא נשק וכח לעמוד נגד החיסול הטוטלי, והשעה תהיה שעה שחורה של יאוש מוחלט - ואז, דוקא אז, תבוא הגאולה, כדי להוכיח את כח ה' וחולשת הגוים בעלי הגאווה אשר לא ידעו את ה'. וזה יהיה קידוש השם הגדול ביותר, וה"ידעתי את ה'" הברור ביותר.

כתב רש"י: "'עצור' - נושע ע"י עוצר ומושל שיעצור בהם". המושל נקרא "עוצר", משום שהוא מטיל סדר ותכנון, ועוצר בעד העם מלעשות את מה שהם רוצים ומלהיות מפוזרים בצאתם למלחמה, כמו שנאמר (שמואל א ט:יז): "זה [שאול] יעצוֹר בעמי". ועל המלה "עזוב", מפרש רש"י: "מחוזק, כמו (נחמיה ג:ח): 'וַיַעַזְבו [ויחזקו] ירושלים עד החומה'". כלומר, שלא יהיה להם מושל "לעזוב" אותם, לחזק אותם. ודעת זקנים כתב: "ואין בהם מי שיסייעם, והוא כמו (שמות כג:ה): 'עזוֹב תעזוֹב עמו'". וא"כ הפירוש הוא: "ואפס עצור ועזוב" - אין להם לא מושל ולא מחזק, כדי שיוכלו להיות עצורים ועזובים.

רבינו בחיי כתב: "יקח דין עמו מיד הרשעים, כשיראה שהלך כוחם [זה פירוש  המלה "אפס"], ואלה עצורים ואלה עזובים בשביה וכמעט שאבד הכל". וכעין זה כתב אבן עזרא: "כאשר יהיו הנשבים רבים יילָקחו מהם, ויעזובו מהם, ועתה כמעט יאבד הכל". והפירוש הוא: "ואפס" - לא נשאר כלום כי "עצור ועזוב". ונראה לי שהלשון "עצור ועזוב" נבחרה ע"י התורה דוקא משום שיש למלים אלו שני פירושים בדיוק הפוכים: מצד אחד יש עצור, עַם שיש לו מלך לעזור לו, ומצד שני, יתכן שיהא עצור בשבי הגוי. וכן "עזוב", מצד אחד זה מחוזק, ומצד שני זה אדם שעזבו אותו לנפשו. והכוונה היא להורות לנו שבעל הברית או המושל שהוא אדם אינו יכול לעזור, והסומך על העוצר (במובן הראשון) הוא שנעצר (במובן השני), ועל העוזב (במובן הראשון), הוא שנעזב (במובן השני).

חילול השם שבזה מרומז במלה "עזוב", שכן מצאנו שסנבלט השומרוני לעג ליהודים ואמר (נחמיה ג:לד): "מה היהודים הָאֲמֵלָלִים עוֹשֹים? היעזבו [היחזקו] להם?!...". כלומר, לא יהיה עזוב - מחוזק, אלא עזוב - נעזב.

הגלות היא קללה וחילול השם; חילול השם

 ...כי אזלת יד... כתב בעל הטורים: "'אזלת יד' בגימטריא: 'זו גלות'". והכוונה ברורה: שבגלות יש חולשה ואזלת יד, כי אין לישראל כח להילחם, ואין להם לא מדינה ולא ממשלה ולא צבא. ועצם הגלות היא חולשה. וחוץ מזה, ובגלל זה, היא גם חילול ישראל וחילול השם. אם כן, אזלת יד - חולשה ובזיון - זו גלות.

אחרית הימים; מלשין; מנהיג; חוסר אמונה: א"י; חוסר אמונה: עלייה

כי ידין ה' עמו... כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב. אומרת הגמרא (סנהדרין צז.): "אין בן דוד בא עד שירבו המסורות [פירש רש"י: "שתלך ותחזק ידן של מסורות [המלשינים] ומצליחין במלשינותן"]. דבר אחר: עד שיתמעטו התלמידים [פירש רש"י: "שמחזיקין ידי ישראל להחזירן למוטב"; והיינו "ואפס עצור ועזוב"]. דבר אחר: עד שתכלה הפרוטה מן הכיס [פירש רש"י: "והיינו 'אזלת יד', שיהו בידים ריקניות"]. דבר אחר: עד שיתייאשו מן הגאולה, שנאמר 'ואפס עצור ועזוב' [ויש להבין למה דוקא לפירוש זה הובא סיוע מפסוק], כביכול אין סומך ועוזר לישראל". ופירש רש"י: "שיהיו שפלים למאד, ואומר אין עוזר וסומך; שיהיו מתייאשין מן הגאולה". בכל הפירושים האלה, יש אותו המוטיב - יאוש, וחוסר אמונה. ישראל יהיו כל כך שפלים ומחוסרי אמונה, עד שיתייאשו לגמרי מהגאולה ומעזר הקב"ה. ויהיו כאלה שינסו להתרפס בפני הגוי בכל מחיר, וילשינו וימסרו להם יהודים מתוך פחדם מהגוי ובנסיון לרכוש אוהבים, וכן ימסרו חלקי א"י לגוים. ויהיו כאלה שיהיו בידים ריקניות, ויבינו שאין להם מה לתת לבעל ברית, וילכו ביאוש טוטלי - לא מצפים לישועה לא מהגוי ולא מה'. ו"יתמעטו התלמידים", אלה המוכנים ללמוד את עיקרי התורה: יראת ה', אמונה, בטחון בו. וכמעט כולם - גם המנהיגים וגם הגדולים - יתייאשו מן הגאולה, וינסו למצוא "פתרונות" מזוייפים של שקר והבל, ויורו הלכות מזוייפות לגבי ויתורים בא"י לגוים ולגבי עלייה. במקום יראת ה' יהיה פחד הגוי, ויהיה דור יתום.

אומר הספרי (שכו): "'כי אזלת יד' - כשהוא רואה שאין בהם אדם שמבקש עליהם רחמים כמשה... דבר אחר... כאהרן... דבר אחר... כפינחס". כלומר, שלא יהיה מנהיג שיבקש עליהם רחמים כשלוש אלה - כלומר, בקשת רחמים בתפלה מתוך בטחון מוחלט בה', וכן נכונות והוראה לעשות פעולות מסוכנות על סמך הבטחון, כמותם. שהרי משה אמר (שמות לב:לב): "מחני נא מספרך"; ואהרן סיכן את נפשו כשעמד בין החיים ובין המתים (במדבר יז), ופנחס הרג את זמרי.

חילול השם; אחרית הימים; בעתה אחישנה; לא ידעתי; עונש הגוים; חוסר בטחון

(לז) כאשר יראה ה' כי מחמת הסתר פנים הגיעו ישראל לסף השמדה, והם עומדים חלשים וחסרי אונים, וכאשר יראה שגם הגוי רואה את זה, ועוד, שהגוי לועג להם:

ואמר [הגוי]: אי אלקימו [איה אלקיו של ישראל], צור חָסָיו בו! הסלע החזק שבטחו בו וחשבו שיעזרם. הגוי לועג לישראל ולהקב"ה, ומחלל שם שמים בלעג זה - שהקב"ה כאילו איננו או שהוא חסר אונים, ח"ו. כך פירש הרמב"ן: "האויב יאמר: איה אלקי ישראל! כענין (תהלים קטו:ב): 'למה יאמרו הגוים איה נא אלקיהם'". וכ"כ האבן עזרא ורבנו סעדיה. אומר הספרי (שכז-שכח): "ר' יהודה דורשו כלפי ישראל, ור' נחמיה דורשו כלפי הגוים... ר' נחמיה אומר: טיטוס... נכנס לבית קדשי הקדשים וגידר את הפרוכת בסייף ואמר: אם א-לוה הוא, יבוא וימחה! 'אשר חֵלב זבחימו יאכֵלו' (פסוק לח) - אמר [טיטוס]: הללו [ישראל], משה היטעם ואמר להם: בְנו לכם מזבח והַעלו עליו עולות ונִסכו עליו נסכים... 'יקומו ויעזרֻכם...'! (שם). על הכל הוא מוחל, על חילול השם פורע מיד". וכוונתו בסוף דבריו, לָאָמור מיד בפסוק לט, שאומר הקב"ה: "ראו עתה [מיד] כי אני, אני הוא...".

גם בגיטין (נו:) אמרו על הפסוק הזה: "זה טיטוס הרשע שחירף וגידף כלפי מעלה. מה עשה? תפש זונה בידו, ונכנס לבית קדשי הקדשים, והציע ספר תורה ועבר עליה עבירה, ונטל סייף וגידר את הפרוכת, ונעשה נס והיה דם מבצבץ ויוצא, וכסבור הרג את עצמו [את הקב"ה, ח"ו], שנאמר (תהלים עד:ד): 'שאגו [בנצחון] צוֹרריך בקרב מועדֶך [בית המקדש, מקום שנועדו ישראל]. שֹמו אותוֹתם [ע"ז שלהם] אוֹתות' [נצחון, במקום אות ה']. אבא חנן אומר (תהלים פט:ט): 'מי כמוך חסין, י-ה' - מי כמוך חסין וקשה, שאתה שומע ניאוצו וגידופו של אותו רשע ושותק. דבי רבי ישמעאל תנא [אותו רעיון] (שמות טו:יא): 'מי כמוֹכה באֵלִם ה'' - מי כמוכה באלמים". וצ"ע, שהרי הספרי אמר שעל חילול השם הוא פורע מיד, וכאן שתק? וצ"ל שהכוונה היא כך: כאשר תתמלא הסאה, ותגיע ה"עת", יש לעמים עדיין שהות לחזור בתשובה, אבל על חילול שמו ייפרע הקב"ה אז מיד.

והעיקר: שרואים מכאן, שבשפלותם של ישראל קשור חילול השם, וככל שהם יורדים מטה מטה, כך גדלים הלעג והחירוף והגידוף והשכנוע העצמי של הגוים שהקב"ה אינו קיים, ח"ו. כך כתב רבינו בחיי: "והוא שכתוב (מיכה ז:י): 'וְתֵרֶא אוֹיַבְתי [את גאולת ישראל] וּתְכַסֶהָ בושה, הָאומרָה עלי [בעבר]: איו ה' אלקָיִך...?'". וכך הם ממשיכים ללעוג:

(לח) אשר חֵלב זבחימו יאכלו. כלומר, איה אלקי ישראל, שסמכו עליו וזבחו לו קרבנות והוא אכל את חלב הקרבנות. והגוים השתמשו בלשון רבים לגבי הקב"ה, מהטעם שכתב הרמב"ן: "והזכיר לשון רבים... ואצל העמים רבים הם [האלילים]".

ישתו יין נסיכם. אלקי ישראל ששתה את יין הנסכים שהקריבו לו - איה אלקי ישראל היום?

יקומו ויעזרֻכם! הלעג הזה נשמע כהד לדברי הלעג של אליהו לנביאי הבעל (מלכים א יח:כז): "...קִראו בקול גדול כי 'אלהים' הוא...". והכוונה היא, ששפלות האליל וכשלונו הם הוכחה בעיני האדם לשקר שבהם. ואמנם, על זה קראו ישראל (שם:לט): "ה' הוא האלקים, ה' הוא האלקים". וכן, לצערנו, ההיפך - שחולשת הקב"ה, כביכול, מתפרשת בחירוף וגידוף כלפיו מצד הגוים.

יהי עליכם סִתרה. כתב רבינו בחיי: "ולא אמר 'יהיו' [הגוים לא אמרו כאן "יהיו" בלשון רבים כמו "אלקימו", "יאכלו", וכו', אלא לשון יחיד "יהי"]. כלומר, אם תאמרו [ישראל] שהוא אחד [ושיש בו כח להציל], יסתיר אתכם מן הצרות העתידות לבוא [שאנחנו, הגוים, באים להשמיד אתכם]".

זהו שיא הגידוף וחילול השם מצד הגוים. כך פירש הרשב"ם: "וגם האומות יאמרו: איה נא אלקיהם של ישראל?! ומפני כבוד שמי אצילם ואנקום באויביהם. שגם מתחלה אמרתי (לעיל פסוקים כו-כז): 'אמרתי אפאיהם' לישראל 'ואשביתה... זכרם', אם לא מפני 'כעס אויב' המתפאר לאמור 'ידינו רמה' [ובגלל זה לא השמדתי אני אותם בפועל]. אבל עתה [שבלאו הכי] כשיגדל העניות והצרה בשונאי ישראל [לשון סגי נהור לישראל] כל כך שאזלת ידם, ויאמרו האומות: 'ידינו רמה' 'ואמר אי אלקימו?', לכן אנקום מהם להתקדש שמי שהם מחללים!"

הספרי אומר (שכז-שכח): "ר' יהודה דורשו כלפי ישראל... ישראל [הוא] שאומרים [את זה] להם, לאומות העולם [כאשר הגאולה תבוא]: היכן הפיטקים [הגזירות] והגמונים [שרים] שלכם... שהיו [ישראל] נותנים להם אפסניות [מסים] ועושים להם דונאטובי [תרומות למלכות]?... 'יקומו ויעזרוכם'!" גם לפירוש ר' יהודה, יש אותו לקח, שאחרי הגאולה (וכך הוא מפרש את הפסוק), כאשר יושפלו הגוים, תהיה הוכחה הפוכה, ויאמרו ישראל - "איה אלהיכם?!" ורש"י פירש: "'ואמר' - הקב"ה עליהם [לישראל], 'אי אלהימו' - ע"ז שעבדו... הסלע שהיו מתכסין בו... שהיו בטוחין בו להגין עליהם מן הרעה". והספורנו אמר: "וכמו כן יאמר הא-ל לישראל: איה האומות ומלכיהם שיקומו ויעזרוכם מן הדין [העונש] שלי, כמו שהייתם חושבים להתגונן בהם בגלות".

נקמת ה'; קידוש שמו באחרית הימים; עונש הגוים; אמונה; לא ידעתי; לא תהיה עוד גלות

(לט) כאשר יגיעו לשיאם הכפירה, החירוף, הגידוף וחילול השם, ה"לא ידעתי את ה'", וגוג ומגוג יתקבצו להשמיד את ישראל טוטלית; וכאשר ילעגו הגוים ויאמרו: "אי אלקימו... יקומו ויעזרכם!", יקום ה' בחרון אף לקדש את שמו ויאמר:

ראו, עתה! ראו עכשיו, כי ה"עת" הגיעה, ועתה תראו שיגיע לכם העונש שהרי נתמלאה הסאה!

כי אני, אני הוא. "אתם אומרים: 'אי אלקימו?' הלא עתה יכולים לראות בהינקמי בכם לעיניכם" - רשב"ם. הקב"ה אומר: אחת ולתמיד תראו שאני באמת קיים, ושאני א-ל ההיסטוריה, ושבידי לעשות הכל. ואמר פעמיים "אני, אני", לומר: עכשיו תבינו שאני הוא שהבאתי על ישראל את כל הצרות, ושהגבהתי אתכם בשבט אפי, ולא כוחכם עשה את כל זה; ותבינו גם שאני עכשיו אגאל את עמי למען שמי, ואשבור אתכם ואת גאוותכם. כך תירגם יונתן: "כד יתגלי מימרא דה' למפרוק ית עמיה, יימר לכל עממיא: חמון [ראו] כדון [עתה], ארום אנא הוא דהוויתי, והוית, ואנא הוא דעתיד למהוי; ולית אלקא חורן [אחר] בר מיני". אני ה' שהיה, ואני ה' שאהיה; אני ה' שהעניש את ישראל ונתן לכם - לגוים - תשועה, ואני ה' שעכשיו אושיע את ישראל ואנקום בכם, וגם אתם וגם ישראל תבינו את זה. וכן כתב רש"י: "הבינו מן הפורעניות שהבאתי עליכם [על ישראל] ואין לכם מושיע; ומן התשועה שאושיעכם ואין מוחה בידי... אני להשפיל, ואני להרים".

והנה כפל "אני" מופיע גם בישעיהו (נא:יב): "אנכי אנכי הוא מנחמכם". ונראה לי שהשתמש בלשון כפולה זו ללמדנו שיהיו רק שתי גלויות ולא שלישית. ולכן אמר "אנכי אנכי הוא מנחמכם", כלומר, שתי פעמים אני אנחמכם, אבל אחרי השיבה לא"י בפעם השלישית לא תהיה גלות עוד. ומהר"י קרא כתב שם: "וכן כל הנביאים [עד עכשיו] נתנבאו נחמות פשוטות, אבל אתה [ישעיהו] מתנבא נחמות כפולות: 'עורי, עורי' (ישעיהו נא:ט); 'התעוררי, התעוררי' (שם:יז); 'שוש אשיש' (שם סא:י); 'נחמו, נחמו' (שם מ:א)". וזה מדברי חז"ל, וגם זה הוכחה למה שכתבתי.

אמרו חז"ל (סוכה מה.): "בכל יום [בסוכות] מקיפין את המזבח פעם אחת ואומרים: 'אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא'. ר' יהודה אומר: 'אני והו הושיעה נא...'". וכתבו תוספות (ד"ה אני והו): "בגימטריא אנא ה'. ועוד: משבעים ושתים שמות הן [של הקב"ה]". וכ"כ רבינו בחיי כאן: "והנה שניהם ["אני הוא"] שמות [כינויים], כלשון: 'אני והו הושיעה נא'... כי פעולת השמות האלה [משמעות הכינויים ומה הם מסמלים] לאהבה ולקבץ פזורים...". וממשיכים תוס': "ועדיין צריך טעם לזה למה נשתנו שני שמות הללו דאמרינן להו טפי מאחריני [בסוכות]? משום דדרשינן באיכה רבתי קרא דכתיב ביחזקאל (א:א): 'ואני בתוך הגולה...' [וכן] וקרא דכתיב בירמיה (מ:א): 'והוא אסור בָאזִקִים', כביכול הוא [הקב"ה] בעצמו [בתוך הגולה, ואסור], והיינו הושענא, שיושיע לעצמו", מפני ששפלותם של ישראל היא חילול השם, וכאילו הוא כבול ואסור וחסר אונים, ח"ו. ולכן בסוכות, כשמתפללים לגשם, שמפתחו נתון רק להקב"ה (תענית ב.), ושמסמל את כוחו ואת גבורתו, מזכירים את ה': "אני והו הושיעה נא". כלומר, אל תביא את עצמך לידי חילול שמך על ידי מה שנראה כחולשתך.

אומר פרקי רבי אליעזר (פרק לד): "מה ראה לומר 'אני' שני פעמים? אלא אני הוא בעוה"ז ואני הוא לעוה"ב; אני הוא שגאלתי את ישראל ממצרים ואני הוא שעתיד לגאול אותם בסוף מלכות רביעית".

ואין אלהים עמדי. אני ה', האלקים היחיד והמיוחד, ואין עוד כח עליון אחר שהוא שותף לי ועוזר לי ושיש לי צורך בו או שיש לו שליטה כל שהיא. ועוד: אין אלהים שביכולתו לעמוד עמדי-נגדי בהתמודדות, כלומר, להילחם בי. כך כתב רש"י: "עומד כנגדי למחות". וכתב רמב"ן (לח): "ולכך חזר ואמר: ראו עמי כולם, 'אני אני הוא' יחיד, 'ואין אלהים עמדי' לעזור לי, ואין כנגדי להציל ולמחות בידי מלעשות כל רצוני להמית ולמחוץ ולהחיות ולרפוא".

אני אמית ואחיה. בידי שיא הכח - לקחת את החיות מהאדם, וגם להחיות אותו. בידי להמית את אלה שלא ידעו אותי, לחסל את הגוים, שצהלו ושאגו בנצחון כל השנים, ומצד שני, בידי להחיות ולרומם את המושפלים של עמי, שסבלו בגלות והיו דומים למתים, כמו שאמר יחזקאל בחזון העצמות היבשות (לז:יב): "הנה אני פוֹתח את קברותיכם, והעליתי אתכם מקברותיכם עמי", שכמו שרק לה' יש מפתח החיים של הגשם, כך רק בידו המפתח של תחיית המתים (תענית ב.).

מחצתי ואני ארפא. שהרי זה היה אני שמחצתי - ששברתי - את עם ישראל כעונש על חטאם, ולא אתם העמים עשיתם זאת; וכמו שמחצתי אותם, כך בסוף אחרית הימים ארפא אותם, כמו שאמר הושע (יד:ה): "אֶרפָא משובתם", וכן (ישעיהו ל:כו): "ביום חֲבוֹש ה' את שבר עמו, ומחץ מכתו יִרפָא". ולא כמו שהיה בעבר (הושע ה:יג): "וירא אפרים את חליו... וילך אפרים אל אשור... והוא לא יוכל לרפוֹא לכם". שאין לסמוך על הגוים, מפני שגם העונש וגם הרפואה באים רק מה'. ובידי ישראל להביא את הרפואה בעצמם - להחיש את הגאולה אם אך יחזרו בתשובה כמו שנאמר (ירמיהו ג:כב): "שובו בנים שובבים, אֶרפָה משובוֹתיכם".

בישעיהו שם, שאמר "ומחץ מכתו ירפא", מדובר ב"עתה", שבאתחלתא דגאולה תבואנה טרגדיות מיותרות על ישראל, שראשית כל יהיה "מחץ מכתו" ורק אח"כ "ירפא". וזה לא צריך להיות, שהרי (ישעיהו ל:טו-טז): "בשובה ונחת תִוָשֵעון... ולא אביתם, ותאמרו: לא, כי על סוס ננוס...". וכמה גדולה הטרגדיה, שבידינו להחיש את הגאולה ולהינצל מהיסורים המיותרים, אבל במקום זה, אין חוזרים בתשובה, אלא סומכים על הגוי; ולכן מקבלים את היסורים של "בעתה", ראשית כל "מחצתי" ורק אח"כ "ואני ארפא".

ואין מידי מציל. לישראל, אפילו אחרי היסורים, יש ריפוי ויש מציל והם אינם כָלים. אבל גויי העולם שהתגאו ושרצו להשמיד את ישראל ולא ידעו את ה', יבואו על עונשם, ומזה אין מציל, כמו שאמר הנביא ירמיהו (נא:ט): "רִפִאנו את בבל ולא נרפָתָה...". ואפילו זכות אבות של אברהם ויצחק לא יעזרו בעת פקידת עוון, כשתתמלא הסאה. כך אומר הספרי (שכט): "אין אבות מצילים את הבנים. לא אברהם מציל את ישמעאל ולא יצחק מציל את עשו" (וכ"כ בסנהדרין קד.).

ידעתי את ה'; קידוש השם

 ...אני, אני הוא ואין אלהים עמדי, אני אמית ואחיה. אומר הספרי (שם): "זאת תשובה לאומרים אין רשות בשמים. האומר [שיש] שתי רשויות בשמים, משיבין אותו ואומרים לו: 'ואין אלקים עמדי'. או שמא אין יכול לא להחיות ולא להמית, לא להרע ולא להיטיב? ת"ל: 'אני אמית ואחיה'. ואומר: 'כה אמר ה' מלך ישראל וגוֹאלו, ה' צב-אות, אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים' (ישעיהו מד:ו)".

תחיית המתים ועוה"ב

אני אמית ואחיה, מחצתי ואני ארפא. אמרו חז"ל (פסחים סח.): "תנו רבנן: 'אני אמית ואחיה' - יכול מיתה באחד וחיים באחד [כלומר, מדובר בשני אנשים, שאת הראשון הקב"ה ממית, והשני נולד], כדרך שהעולם נוהג? ת"ל 'מחצתי ואני ארפא'. מה מכה ורפואה באחד, אף מיתה וחיים באחד. מכאן תשובה לאומרים 'אין תחיית המתים מן התורה'. דבר אחר: בתחלה מה שאני ממית אני מחיה, והדר [אחרי שיקומו לתחיה] מה שמחצתי, ואני ארפא". כלומר, שאחרי תחיית המתים, הקב"ה גם ירפא את בעלי המומים.

אומר הספרי (שם): "זה אחד מן המקומות שניתן להם רמז לתחיית המתים... [וכן] 'תמוֹת נפשי מות ישרים' (במדבר כג:י); [וכן] 'יחי ראובן ואל ימוֹת' (לקמן לג:ו); [וכן] 'יְחַיֵנו מיוֹמָיִם' (הושע ו:ב)". וכתב אבן עזרא: "ורבים אומרים כי מזה הכתוב נלמוד חיי העוה"ב... וכן 'ה' ממית ומחיה' (שמואל א ב:ו), והעד '[ה'] מוריד שאוֹל ויעל' (שם). ואחרים אמרו מפסוק 'ואך את דִמכם לנפשוֹתיכם אדרוֹש...' (בראשית ט:ה) [פירוש - שמדובר במתאבד, וכיון שכבר התאבד ומת, איך ידונו אותו? אלא מכאן לתחיית המתים]. גם [כלומר, יש גם ראיה מהפסוק] 'וצדקה תהיה לנו' (לעיל ו:כה)... ורבינו האי ז"ל אמר כי לא הוצרך הכתוב לפרש דבר העוה"ב כי היה ידוע בהעתקה [בקבלה]".

כתב רבינו בחיי: "ואח"כ אומר: 'אני אמית ואחיה', רמז לתחיית המתים הסמוך [מיד אחרי] לגאולה. ואח"כ אמר (פסוק מ): 'חי אנכי לעוֹלם' לרמוז אל העוה"ב שלאחר התחייה, שהרי בני התחייה יחיו לעוה"ב ולא ימותו, וכמו שאמרו רז"ל (עי' סנהדרין צב.): מתים שעתיד הקב"ה להחיות שוב אינן חוזרין לעפרן אלא יהיו נעתקים מן העולם הזה של תחיה אל העוה"ב בגוף ובנפש".

 שכר ועונש לאומי; העונש בהסתר פנים

ראו עתה, כי אני אני הוא. כתב המלבי"ם: "הגם שהיה העונש בהסתרת פנים, אני הוא העושה כל אלה".

בעתה אחישנה - אפילו בלי תשובה תבוא הגאולה; חוסר עלייה לא"י בבית שני; עונש הגוים; מנהיג; חוסר אמונה: ישראל; חילול השם

(מ) כי אשא אל שמים ידי - בהבטחה שהגאולה תבוא. וכתב הרמב"ן: "וזה דבר ברור כי על הגאולה העתידה יבטיח [השירה הזאת], כי בבנין בית שני לא הרנינו [היללו ושיבחו] גוים עמו, רק לעגו עליהם: 'מה היהודים האֲמֵלָלים עוֹשֹים?!' (נחמיה ג:לד). והיו גדוליהם [של ישראל] עובדים בהיכל מלך בבל וכולם משועבדים לו [כי הם בעצמם לא חזרו לא"י ולא הביאו את הגאולה]. ובימים ההם לא השיב נקם לצריו ולא 'כיפר אדמתו עמו'. והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה [תנאי שרק אם יחזרו בתשובה תבוא הגאולה], רק היא שטר עדות שנעשה הרעות ונוכל, ושהוא יתברך יעשה בנו בתוכחות חימה, אבל לא ישבית זכרנו, וישוב ויתנחם וייפרע מן האויבים בחרבו הקשה והגדולה והחזקה, ויכפר על חטאותינו [רק] למען שמו. אם כן, השירה הזאת הבטחה מבוארת בגאולה העתידה על כרחן של מינין".

הבטחת הגאולה; בעתה אחישנה; עונש הגוים; עם ישראל; אמונה; ידעתי

כי אשא אל שמים ידי. את ההבטחה הזאת שאנקם מאויבי ואושיע את ישראל, אני מבטיח בשבועה נוראה שאין גדולה ממנה, ודעו שהיא חייבת להתגשם. אני מרים את ידי בשבועה גדולה, מתוך חרון אפי על הגוים שמחללים את שמי וכופרים בי. אני מרים את ידי עד השמים, לומר שכמו שהשמים קיימים לעולם, כך אקיים שבועה זו. ועוד: כיון שהסיבה היחידה שבראתי את השמים ואת העולם היא כדי שידעו העמים את ה', אתם יודעים שזה חייב לקרות. ומאחר שבלי הבטחה זו אתחלל ויחולל שמי, ומאחר שאני רוצה לקדש את שמי למען ידעו כל העמים שה' הוא האלקים, שזאת מטרת העולם, לכן הנני נשבע בשמים שבראתי, בכסאי (עיין רמב"ן), ובעצמי ממש - שאגאל את ישראל ב"יד" הזאת שאני מרים עד השמים. ורש"י כתב: "כי בחרון אפי אשא ידי אל עצמי בשבועה", וכוונתו, שהקב"ה נשבע בעצמו, שמצביע על עצמו כסיבת השבועה, כאומר, הרי אם לא אקיים את השבועה, זה כאילו אינני קיים ואין בי יכולת, ולא אני שבראתי את השמים ושהוא כל יכול.

היד הזאת היא היד הגדולה והחזקה של הגאולה שבה הוציא ה' את ישראל ממצרים, כמו שכתוב (שמות יג:ט): "והיה לך לאות על ידך... כי ביד חזקה הוצִאך ה' ממצרים". והתפילין של יד היא כנגד ה"יד" הזו. וה"יד" הזאת היא גם היד שהקב"ה יביא נגד ישראל באחרית הימים, כמו שאמר (יחזקאל כ:לג-לד): "חי אני [אותו סגנון כמו בפסוקנו] נאֻם א- דני אלקים, אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחֵמה שפוכה אמלוך עליכם, והוצאתי אתכם מן העמים... ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה". והיא היד שבה יעניש את הגוים (ישעיהו יד:כו-כז): "זאת העצה היעוצה על כל הארץ, וזאת היד הנטויה על כל הגוים... וידו הנטויה - ומי ישיבנה?!" וזו היד שהיא כל יכול, ככתוב (במדבר יא:כג): "היד ה' תקצר?!" והיא היד שאוחזת בכסא ה', שאינו שלם כל זמן ששמו מחולל, כמו שכתוב (שמות יז:טז): "כי יד על כס י-ה".

נקמה; אנטישמיות; קידוש השם

כתב הרמב"ן (כאן): "והיא היד הגדולה הנלחמת לישראל. וזה טעם 'ואמרתי חי אנכי לעוֹלם', כי אני מחיה ידי החזקה... לאחוז במשפטן של ישראל, ולהשיב נקם לְצָרַי, כי אז יהיה השם שלם והכסא שלם...". והרמב"ן פירש את זה לגבי עם ישראל וחילול שמם: "ועל דרך האמת, בעבור כי בעת הגלות 'השליך משמים ארץ תפארת ישראל' (איכה ב:א) [הקב"ה השליך את תפארת ישראל ואת גאונם ואת כבודם מן השמים, מהמרומים עד לארץ, דהיינו, שהשפילם], יאמר [כאן] שישאנה עתה בעת רצון אל השמים העליונים". כלומר, הגלות והיסורים של ישראל הם בזיון וחילול שמם, כאילו הושלכו מן השמים עד עפר הארץ. והקב"ה אומר עכשיו שהוא יגביהם ויתן להם גאות ויקדש את שמם. ובדרך זו גם שמו של הקב"ה מתקדש, מפני שגם הוא, כביכול, ירד מן השמים לארץ, שהרי חילול ישראל הוא חילול השם. וכך כתב הרמב"ן: "ואמרה השירה כי בסוף ישיב נקם 'לצריו...' כי הם עשו כל הרעות עמנו לשנאתו של הקב"ה, כי לא ישנאו את ישראל בעבור שעשו ע"ז כהם, רק [=אלא להיפך] בעבור שלא יעשו כמעשיהם, ויעבדו [ישראל] את הקב"ה וישמרו את מצוותיו... ויבוזו ע"ז שלהם ויבערו אותם ממקומותיהם, וכענין שאמר (תהלים מד:כג): 'כי עליך הוֹרַגנו כל היום'. א"כ לשנאתו של הקב"ה יעשו בנו כל הרעות האלה, [וא"כ] והם צריו ומשנאיו" - של ה', ולכן הוא מציל אותנו, כי שפלותנו היא חילול שמו.

ה' נשבע בכסאו

כתב רבינו בחיי: "כי כל הנשבע נושא ידו ונוגע בחפץ אשר הוא נשבע בו". כלומר, שהנשבע מחזיק בחפץ כגון ספר תורה או תפילין כדי שיהיה עליו איום, ששבועה לשקר תהיה חילול השם (עיין חושן משפט פז:יג, ובסמ"ע שם ס"ק לה). ולכן הקב"ה אוחז בכסאו שאינו שלם, כאות שהוא בא לקדש את החילול. וממשיך רבינו בחיי: "והוא כדרך מה שכתוב בדניאל (יב:ז) בהבטחת גאולה זו: 'ויָרֶם ימינו ושמאלו אל השמים ויִשָבַע בחֵי העולם'".

חוסר אמונה

כי אשא אל שמים ידי. אומר הספרי (של): "כשבראוֹ הקב"ה [את העולם], לא בראוֹ כי אם במאמר ולא בשבועה [שלא היה צורך להישבע, מפני שבסופו של דבר ינצח הקב"ה וידעו כל העמים שה' הוא האלקים]. ומי גרם לו לישבע? מחוסרי אמנה הם גרמו לו לישבע [מחוסרי אמונה, שאינם בוטחים באמת בכח ה', ומתייאשים בגלל נצחונות הגוים, מכריחים את ה' להישבע שאכן תבוא הגאולה, כי לא מספיק להם מאמרו לבד], שנאמר (תהלים קו:כו-כז): 'וישא ידו להם להפיל אותם במדבר... [ולזרותם בארצות]". נ"ל שהפירוש הוא, שחוסר אמונה גרם גם לשבועה של עונש וגם לשבועה של גאולה, שהרי הקב"ה אמר לישראל שיעניש אותם אם יפרו את מצוותיו, ולא היה צריך להישבע. אבל הם לא האמינו, ולכן היה צריך להישבע. וכן לעניין הגאולה.

וזאת השבועה:

ואמרתי: חי אנכי לעוֹלם. כמו שאנכי קיים לעולם, כך תתקיים שבועתי להינקם מצרי ולגאול את ישראל; וכמו שאני זה שהייתי מעולם ואהיה לעולם, שבראתי את הכל והכל בידי, כך אני מבטיח ונשבע לשלם לצָרַי כדי לקדש את שמי. ויונתן תירגם: "היכמא [כמו] דאנא קיים, היכדין [כמו כן] לא אבטיל שבועתי לעלמין". וכתב אבן עזרא: "כאשר אני חי, כן אעשה זה".

הגמול הזה יבוא בשני שלבים: ראשית כל יבואו גמול ועונש לישראל (יחד עם חלק מהגוים), ואח"כ, כאשר המצב ייראה כנואש ואבוד, ישלם הקב"ה את מלוא העונש לגוי הכופר וגס הרוח שמחלל את שמו ושרוצה להשמיד את ישראל. כך כתב דעת זקנים: "ולאחר שעשיתי משפטי ודיני בישראל, אשיב נקם לצרי ולמשנאי, אשלם מה ששעבדו בהם".

כתב בעל הטורים: "'לעלם' כתיב חסר וי"ו". ולי נראה שהטעם הוא, כי הקב"ה רצה ללמד שכל מה שאירע - כל הדיכוי של ישראל וכל הצלחתם של הגוים - היה משום הסתר פנים, משום שהוא התעלם ולא פעל. אבל אותו מסתיר פנים ומתעלם אינו נעלם, והוא אותו א-ל שברא את העולם ושולט, ועכשיו הוא נשבע שיגלה את כוחותיו.

וממשיך הקב"ה בשבועתו:

(מא) אם שנוֹתי בְרַק חרבי. אני נשבע, שאני אחדד את להב (ברזל) חרבי עד שיבריק, ועד שיתן מכה פתאומית ומהירה כברק (כך אומר הספרי [שלא]: "כשפורענות יוצאה מלפָנַי, קלה היא כברק"). ולכן אין להתייאש מן הפורענות, מפני שאף אם נראה שהכל מתמוטט, והרשעים מנצחים ואין כח הגיוני בעולם שיציל את הצדיקים ואת ישראל, ישועת ה' תבוא כברק וכהרף עין. וכן אמר זכריה (ט:יד): "וה' עליהם יֵרָאֶה ויצא כַבָרָק חִצוֹ". וכן בנבואת דניאל על אחרית הימים כתוב (י:ה-ו): "...ואֵרֶא והנה איש אחד... ופניו כמראה ברק..." - רמז לגאולה הפתאומית באחרית הימים.

כתב רבינו בחיי: "וכבר ידעת כי חרבו של הקב"ה הנזכרת בכל מקום, היא מדת דינו: '[כי באש ה' נשפט] ובחרבו את כל בשר [ורבו חללי ה']' (ישעיהו סו:טז) [אגב, כתוב "נשפט", אף שהיה צריך לומר "ישפוט" - אלא כי הקב"ה בעצמו נשפט לפי חולשתו כביכול או כוחו, שתלויים בחולשת ישראל או כוחו]... וראוי לאדם להיות מתפחד ונרתע מפניה, ופסוק מלא צווח (איוב יט:כט): 'גוּרוּ לכם מפני חרב, [כי חֵמה עווֹנות חרב, למען תדעון שדוּן [פירוש - שיש דין בעולם, כמו (שופטים ה:ד): "שקמתי דבורה"]'". וכן ביחזקאל (כא:יד-טו): "...חרב, חרב הוּחַדָה... למען טבוֹחַ טֶבַח הוחדה, למען הֱיֵה לה ברק מוֹרָטָה...".

ותאחֵז במשפט ידי. אז, כאשר אשלוף את חרבי ואכה בה, זאת תהיה אחיזה במשפט, מפני שמגיע להם, לעמים, עונש על גאוותם ועל דיכוי ישראל. ואם לא יעניש הקב"ה את הגוים, לא רק ששמו יתחלל אלא גם יתעוות המשפט, והרי "השוֹפט כל הארץ לא יעשה משפט?" (בראשית יח:כה). וכן אמר ירמיהו כאשר ניבא על עונש כל הגוים באחרית הימים, ודיבר על משפטם בחרב (כה:כז,כט,לא): "...שְתוּ, ושִכרו וּקְיוּ ונִפלו ולא תקומו מפני החרב אשר אנכי שוֹלח ביניכם... כי הנה בעיר אשר נקרא שמי עליה אנכי מֵחֵל להָרַע, ואתם [שעשיתם זאת] הִנָקֵה תנקו?! לא תנקו! כי חרב אני קוֹרֵא על כל יוֹשבי הארץ... כי ריב לה' בגוים, נשפט הוא לכל בשר, הרשעים נְתָנָם לחרב, נאֻם ה'". והנה על עונש הגוים כתב רש"י: "להניח מדת רחמים באויבַי [אחז משפט בידו], שהרעו [הגוים] לכם [לישראל]. אשר אני קצפתי מעט, והמה עזרו לרעה". ומשום שהם הפרו את השבועה שהוטלה עליהם שלא לדכא את ישראל יותר מדי, בטלה גם השבועה שהוטלה על ישראל שלא לעלות בחומה.

אומר הספרי (שלא): "כשפורענות יוצאה מלפָנַי, קלה היא כברק, ואעפ"כ 'ותאחז במשפט ידי'". ונראה שפירושו כמו שאמרו חז"ל (דברים רבה ה:ד): "אם שונן אני את חרבי כברק אני מחריב את עולמי. ומה [=וא"כ מה] אעשה? 'ותאחז במשפט ידי'". כלומר, אחסל את הגוים ואעניש את ישראל, ואז אפסיק ואביא את הגאולה.

אשיב נָקָם לְצָרָי. "אחזור פורענותא למעיקי עמי" - תרגום יונתן. שהרי הנקמה היא משפט. וכתב אבן עזרא: "כאשר עשו לישראל". והנה כתוב "לצרי", אע"פ שהם צרי ישראל, כי חילול ישראל הוא חילול השם, וצריהם הם בהכרח צרי ה', שהרי שמו חל עליהם. וכתב רבינו בחיי: "כלומר, אשיב להם גמול כאשר עשו לישראל. והקב"ה קראם 'צריו', ולמעלה הזכיר (פסוק כז): 'פן ינכרו צרימו', ולישראל יחזור הכינוי [שהכוונה היא לצריהם של ישראל]. ולימדך הכתוב, כי צרימו של ישראל הם צריו של הקב"ה. וכן תמצא בגלות מצרים בשירת הים: 'תהרוֹס קמיך' (שמות טו:ז), והיה ראוי לומר 'קמינו', אבל הכתוב יורה כי הקמים עלינו כאלו קמים עליו יתעלה [ועיין שם, מכילתא ו]. וזהו שאמר דוד ע"ה (תהלים פג:ג-ד): 'כי הנה אויביך יֶהֱמָיון ומשֹנאיך נשאו ראש, על עמך יערימו סוד ויתיעצו על צפוניך'. קרא האומות אויביו ומשנאיו יתברך, כשמערימים סוד ומתיעצים על ישראל שקראם 'צפוניך'".

הקב"ה השתמש במלה "צרי", מפני שהצרים יותר גרועים מאויבים, שהם צוררים, ומנסים לעשות את חייהם "צר", פחות ("ותֵצֶר לישראל מאד" - שופטים י:ט). וכן המחלל את השם הוא שמנסה להכחיש את כוחו ואת גבורתו של הקב"ה ואת שלטונו הרחב והמלא בעולם. ובכפירתו בזה, הוא כביכול מצמצם את הקב"ה, ועושה אותו "צר". הוא עושה מ"צור" ישראל "צר", בזה שהוא מכחיש את ה"וא"ו" - שמרמז לששת ימי בראשית, והוא כופר בבריאת העולם. וכן אמר ישעיהו (סג:ט): "בכל צרתם [של ישראל], לו צר" - כלומר, המקום, העולם, נעשה לו צר ומצומצם, שהרי לעגו לו וחיללו את שמו בהטיחם כלפי מעלה שהוא חלש, ח"ו. והקב"ה משיב לישראל - שגרם לו להיות צר - מדה כנגד מדה, כמו שאמר (לעיל ד:ל): "בצר לך ומְצָאוך כל הדברים האלה". והנה צרי ישראל וה' עושים זאת מתוך גאווה וכפירה בהקב"ה ופריקת עול ה', ולכן המלה "יצר" רומזת גם ל"צר", שבעל הגאווה שהוא גס רוח ומרחיב את דעתו ורוצה עוד ועוד, מקטין ומצמצם את העולם של הקב"ה, עולם הקדושה.

ולִמשֹנאַי אשלם. לא כל אויב הוא שונא. לפעמים האינטרסים של מישהו מנוגדים לאלה של הזולת, ומכיון שהם לדעתו חיוניים, הופך הוא לאויבו - אבל בלי סיבה יסודית של שנאה. ואילו השונא הוא זה שעיקר התנגדותו לאחר היא השנאה. והכופרים בה', והאוחזים בע"ז או בדת או פולחן או אידיאולוגיה אחרת, באים לידי שנאת ה' ותורתו ועמו. ואלה הם שמתפרצים באנטישמיות לשמה - נגד ה' ונגד ישראל שהוא עמו. עוד נ"ל שיש הבדל בין "שונאיו" לבין "משנאיו", שמשנאיו הם אלה שכל כך כופרים בו ואין יודעים את שמו, עד שהם גם מחטיאים ומשניאים אותו על אחרים. כך כתב מצודת דוד (תהלים קלט:כא): "המשניאים מצוותיך בעיני הבריות". והמושגים "צרים" ו"משנאים" צמודים הרבה פעמים זה לזה בתנ"ך, מפני שמשנאי ה' הם שכופרים בו ומצמצמים את יכולתו ואת גבורתו. כך נאמר (תהלים מד:ח): "כי הושעתנו מִצָרינו, ומְשַנאינו הֱבִישותָ [ביישת]"; וכן (שם פט:כד): "וכַתוֹתִי מפניו צריו, ומשנאיו אֶגוֹף". והקשר בין "משנאי" ה' לבין כפירה בו, חילול שמו לשמה, ו"לא ידעתי", מתבטא ברורות בפרק פג בתהלים, ששם מדובר על אסיפת הגוים בימי גוג, שייקבצו להשמיד את ישראל, ושם כתוב (פג:ג): "כי הנה אויביך יהמָיון, ומשנאיך נשאו ראש". ושם (פא:יד-טז): "לוּ עמי שוֹמע לי... כמעט אויביהם אכניע ועל צריהם אשיב ידי [היד של "ותאחז במשפט ידי"], משנאי ה' יכחשו לו ויהי עִתָם לעולם". כלומר, ה"עת" שלהם, של השמדה, תבוא, והיא תהיה לנצח.

שנאה ונקמה; א"י; עם ישראל; ידעתי

אשיב נקם לצרי ולמשנאי אשלם. יש ענין גדול של נקמה ברשעים ושנאת הרשעות, כמו שנאמר (תהלים צד:א): "א-ל נקמות ה'". העולם נברא אך ורק לשם ידיעת ה', ועשיית מצוותיו שהן אמת ויושר וצדק, ולהביא את האדם לקדושה. ואם אדם הופך לרשע והוא כופר בה' ובמטרתו, ואינו יודע את ה', אם כן כל המטרה הוחטאה, ואדרבה, אין ראוי לעולם להתקיים. ולכן ראוי לאדם לשנוא את הרשע תכלית השנאה, שנאה שאינה באה מתוך נגיעה אישית כל שהיא, אלא שנאה לשמה. כך אמר דוד המלך ע"ה (שם קלט:כא-כב): "הלוא משנאיך ה', אֶשְֹנָא; ובִתקוממיך אתקוטָט ["הקמים עליך להכחיש את ההשגחה" - מצודת דוד]. תכלית שנאה שנֵאתִים; לאוֹיבים היו לי" - "עם כי לא עשו לי מאומה רע" - מצודת דוד (כב). ובזה בולט הרעיון התורני של מדינה יהודית, בניגוד למדינה אחרת עם רעיון של חופש שווה לכל דעה, כל זמן שהאדם המחזיק בה אינו פוגע באחר. אצל ישראל, דבר כזה לא יכול להיות. שהרי מכחישי ה' ושונאיו, הם מיד, אוטומטית, משנאי ישראל, שהרי הם הורסים את מטרת הקב"ה בעולם. ועוד - כל ישראל ערבים זה בזה, וחייבים למחות, שאם לא כן יבוא עונש קולקטיבי על כל העם.

אומר הספרי (שלא): "'אשיב נקם לצרי' - אלו כותיים, שנאמר (עזרא ד:א-ב): 'וישמעו צרי יהודה ובנימִן כי בני הגולה בונים היכל [לה' אלקי ישראל... ויאמרו להם: נבנה עמכם [נהיה מוּכָרים כעובדי ה' אמיתיים], כי ככם נדרוש לאלקיכם, ולו אנחנו זוֹבחים מימי אֵסַר חַדוֹן מלך אשור המעלה אוֹתנו פה]'". ונראה שהכוונה היא, שהקב"ה יעשה נקמה בכותים הללו שסילפו את תורתו, ולא הכירו ולא ידעו אותו כמו שהוא ציווה בתורת משה, וטענו שהם העם האלקי האמיתי. והספרי ממשיך: "'ולמשנאי אשלם' - אלו המינים [שמכחישים בכלל את השגחתו]. וכן הוא אומר (תהלים קלט:כא): 'הלוא משנאיך ה' אשנא...'".

עם ישראל - עם סגולה

כתב רבינו בחיי: "'כי הנה אויביך יהמיון... ויתיעצו על צפוניך' (תהלים פג:ג-ד)... ישראל שקראם 'צפוניך' על שם שהם צפונים אצלו ותחת ידו, כענין (שמות יט:ה): 'והייתם לי סגֻלה', כי הסגולה לא ימנה עליה המלך פקיד ומושל, רק היא צפונה אצלו ותחת ידו. או קראם 'צפונים' על שם שהם לבדם נוחלי גן עדן ורב טוב הצפון".

מדה כנגד מדה

ולמשנאי אשלם. פירש הספורנו: "תשלומי מדה כנגד מדה, כאומרו (עובדיה א:טו): '[כי קרוב יום ה' על כל הגוים]; כאשר עשית - יֵעשה לך; גמֻלך ישוב בראשך'".

גמילות חסדים וקדושה; נפש; תורה וצדקה; מושגים

ותאחֵז במשפט ידי. אומר המדרש (ויקרא רבה ד:א, והילקוט שמעוני כאן, תתקמו): "שני דברים בימין [של הקב"ה] ושני דברים ביד [שמאל, שהרי "יד" משמע שמאל כמו שאמרו (מנחות לז.): "'יָדְכָה' - יד כהה", שהיא שמאל, וכן הוכיחו (שם לו:) מהפסוק "אף ידי יסדה ארץ, וימיני טִפחה שמים" (ישעיהו מח:יג)]. שני דברים בימין - תורה וצדקה [שהימין חשובה, והקב"ה שם בה את שני הדברים החשובים ביותר שיש לו - תורה וצדקה, שהצדקה והגמ"ח הן תכלית הקדושה שאליה מגיע האדם על ידי התורה]. תורה מנין? 'מימינו אש דת למו' (לקמן לג:ב). צדקה מנין? 'צדק מלאה ימינך' (תהלים מח:יא). שני דברים ביד - נפש ומשפט. נפש מנין? 'אשר בידו נפש כל חי' (איוב יב:י). משפט מנין? 'ותאחז במשפט ידי'. הנפש נתונה במקום המשפט, [ובכל זאת] וחוטאה! הדא הוא דכתיב: 'נפש כי תחטא' (ויקרא ה:כא)".

ידעתי; ה' כל יכול; תפילין; בטחון; עם ישראל

והנה, יד שמאל היא היד החלשה לגבי רוב בני האדם, ודוקא על יד זו - היד החלשה - ציווה הקב"ה להניח תפילין של יד, להראות שלא היד, ולא הכח, הם שעושים חיל, אלא רק הקב"ה, והוא יכול להפוך את החלש לחזק. ולכן אמרו חז"ל (ברכות ו.): "מנין שהקב"ה מניח תפילין? שנאמר (ישעיהו סב:ח): 'נשבע ה' בימינו ובזרוע עֻזו'. 'בימינו' - זו תורה... 'ובזרוע עוזו' - אלו תפילין, שנאמר (תהלים כט:יא): 'ה' עוֹז לעמו יתן'. ומנין שהתפילין עוז הם לישראל? דכתיב: 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו מִמֶךָ' (לעיל כח:י), ותניא: ר' אליעזר הגדול אומר: אלו תפילין שבראש". דוקא השמאל החלשה נקראת כאן "זרוע עוזו", משום שדוקא כך מוכח לעולם שהקב"ה הוא האלקים, ושעם ישראל הוא עמו, כשהעם החלש והקטן הזה מנצח במלחמה.

קידוש השם

הבאנו את הפסוק "כי שם ה' נקרא עליך". ונ"ל שמשום כך פותחים את שמונה עשרה בפסוק (לעיל פסוק ג): "כי שם ה' אקרא" - שזו בקשה להקב"ה ששמו ייקָרא עלינו ע"י נתינת כח לעמו לנצח את אויביו, ובכך יתקדש השם.

לא ידעתי את ה'; מדה כנגד מדה; עונש הגוים; קידוש וחילול השם; בעתה

(מב) אשכיר חצי מדם. מכיון שאתם בגאוותכם פרקתם מעליכם את עולי ולא ידעתם את ה', וחייתם חיי מתירנות - שתיית יין ואכילה לתאווה; ומכיון שבגאוותכם השתלטתם על ארצות, והתגאיתם בזה, וחשבתם ש"כוחי ועוצם ידי" עשו את כל זה, כמו שנאמר (ירמיהו נא:ז): "כוס זהב בבל ביד ה', מְשכּרֶת כל הארץ"; ומכיון שהשתכרתם מגאווה, ומתוך כך עיניתם את עמי - לכן אשלם לכם מדה כנגד מדה, ואשלח בכם את חיצַי שיהרגו אתכם בהשמדה נוראה, ושיפילו כל כך הרבה מכם, כאילו שחיצַי יֵעָשו שיכורים מרוב הדם ש"ישתו".

וחרבי תאכל בשר. את בשרכם, כמו שאתם אכלתם בשר לתאווה, וכמו שהרגתם את בשר עַם ישראל. אומר הספרי (שלב): "וכי היאך אפשר לחיצים שישתכרו בדם? אלא הריני משכר לאחרים ממה שחיצַי עושים... הריני מאכיל אחרים ממה שחרבי עושה, כענין שנאמר [בגוג] (יחזקאל לט:יז-יט): '...אֱמוֹר לצפור כל כנף ולכל חית השדה... הֵאָספו מסביב על זִבחִי אשר אני זוֹבח לכם... על הרי ישראל ואכלתם בשר ושתיתם דם. בְשֹר גבורים תאכלו ודם נשיאי הארץ תשתו... [ואכלתם חֵלב לשֹבעה ושתיתם דם לשכרון]...'".

מדם חלל וְשבְיָה. הדם והבשר האלה יהיו מדם חללי האויב ומבשר הפצועים שיפלו. כך פירש אבן עזרא: "הפצועים", שמכיון שהם פצועים, הם נופלים, והם כאילו בשביה. ונראה ש"ושביה" חוזרת ל"וחרבי תאכל בשר". ויש כאן תמונה של קטסטרופה עולמית, כמו שכתב הספורנו: "כאומרו: 'כי באש ה' נשפט ובחרבו את כל בשר, ורבו חללי ה'' (ישעיהו סו:טז)". השואה העולמית תחסל המונים, וגם יהודים בגולה יספו, שנאמר (ישעיהו שם:טו): "להשיב בחֵמה אפו", וכן נאמר (יחזקאל כ:לג): "ובחֵמה שפוכה אמלוך עליכם". והשואה הזאת תבוא במדה כנגד מדה: העולם חילל את ה', ולכן ייענש "מדם חלל". וזה בא גם כמדה נגד מדה על שעינו ודיכאו את ישראל. כך אומר הספרי (שם): "'מדם חלל ושביה' - ממה שעשו בחללי עמי [כך אפָרע מהם], וכן הוא אומר (ירמיהו ח:כג): 'מי יתן ראשי מים... ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי'. [וכן כתוב בירמיהו נא:מט: "גם [כמו אשר] בבל לִנפוֹל [בבל גרמה שיפלו] חללי ישראל - גם לבבל נפלו חללי כל הארץ"]. 'ושביה' - ממה שעשו בשבויי עמי, וכן הוא אומר (ישעיהו יד:ב): 'והיו שוֹבים לשוֹביהם'".

מראש פַרעוֹת אויב. הנקמה הזאת תבוא כמדה כנגד מדה על זה שהאויב - אויב ה' - בגאוותו ובחוצפתו נשא ראש מול ה', כמו שכתוב (תהלים פג:ג): "ומשנאיך נשאו ראש". הם כאילו פרעו-גילו ראש, כמו שכתוב לגבי סוטה (במדבר ה:יח): "ופָרַע את ראש האשה". כיסוי הראש הוא סימן לצניעות ולשפלות, וגילוי-פריעת ראש הוא סימן לגאווה. איש שמגלה את עצמו הוא מי שפורק מעליו את הצניעות ואת השפלות, ומאחר שהאויב גילה את ראשו והתגאה נגד ה', תבוא הנקמה.

כמו כן, הנקמה באה על כל פרעות-פרצות האויב בישראל, החל מתיחלת המכות שהכו בהם. והמלה "פרעות" פירושה - פירצה וחתך, כמו שנאמר (שופטים ה:ב): "בפרוֹעַ פְרָעות בישראל", ופירש רש"י (שם): "כשבא פרצות על ישראל שפרצו בהם אויביהם...". אומר כאן הקב"ה: אני אשלם לגוים כנגד כל היסורים שהביאו על ישראל מתחילת הימים. כך אומר הספרי (שם): "כשהמקום מביא פורענות על הגוים, אין מביא עליהם [רק] שלהם, אלא שלהם ושל אבותיהם מאברהם ואילך". וכן כתב רש"י: "מראשית פרצה שפרצו בישראל". ויש כאן גם רמז לדבר גדול ויסודי: כתוב "מראש פרעות", רמז לפרעה מלך מצרים, שהוא היה הראשון למרוד בגלוי ולצעוק (שמות ה:ב): "מי ה'...? לא ידעתי את ה'!" ומאז יש קרב הנצחי בין יודעי ה' ללא יודעי ה'. ועל זה בא הקב"ה ואומר: עתה אפרע, אשתלם (פרעון חוב), אתנקם מאלה שמפריעים לי ולמטרתי, מהכופרים בי שמסומלים בפרעה מלך מצרים. כך אומר הספרי (שם): "מה ראו כל הפורעניות לתלות בראשו של פרעה? מפני שפרעה הוא היה תחילה ששיעבד את ישראל" - ולא פחד מה'. ולכן יִפָרע ה' מכל העמים, וישפיל את ראשיהם ואת מנהיגיהם בעלי הגאווה. כך תירגם אונקלוס: "לאעדאה [להסיר] כתרין מריש שֹנאה ובעיל דבבא". ובתרגום ירושלמי תירגם: "מן רישי גבוריהון, פולמרכיהון [שרי צבאם]". וכתב דעת זקנים: "שאפרע מראש האויב". ולכן:

עם ישראל; קידוש השם; ידעתי; נקמה

(מג) הרנינו גוים עמו. קִראו בשיר ובשבח לעם ישראל, בהכרזה שהם עם ה' ושה' הוא באמת האלקים.

כי דם עבדיו יִקוֹם. כי הקב"ה עתיד לנקום את שפיכות הדמים ששפכתם מהם ("ארום עלבון עבדי צדיקיא הוא תבע" - תרגום ירושלמי), והוא ישפיל את הגאים שבגוים, ויגביה את שפלי עם ישראל בדרך שלא תאומן. "הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום" (ישעיהו ס:כב). ובנקמה זו שהקב"ה ינקום בגוים, ובהגבהת קרן ישראל, יתגדל ויתקדש ה', וידעו הגוים שה' הוא האלקים וישראל - עמו. כך אומר הספרי (שלג): "שעתידים אומות  העולם להיות מקלסים לפני ישראל".

בעתה אחישנה - בידינו הגאולה

והנה, במלה "הרנינו" יש רמז לישראל, שהם יכולים להחיש את הגאולה בעצמם, ולגרום שהיא תבוא ברנה וברננה ולא כרוכה ביסורים. שהרי מצאנו לשון "רננה" בפסוק: "לכו נרננה לה'" (תהלים צה:א), ובאותו פרק כתוב (שם:ז): "היום אם בקוֹלו תשמעו", כלומר, היום, מיד, תוכל לבוא הגאולה, אם אך תשמעו לו, ותבטחו בו ותעשו את מה שהוא רוצה. וכן מצאנו לשון רננה (שם פא:ב): "הרנינו לאלקים עוזנו...", ואח"כ כתוב (שם:יד-טו): "לוּ עמי שוֹמע לי, ישראל בדרכי יהלכו, כמעט אויביהם אכניע ועל צריהם אשיב ידי". וכן כתוב (שם קמט:ה-ו): "...ירננו על משכבותם, רוממות א-ל בגרונם וחרב פיפיות בידם". כלומר, שאם ילכו ברוממות א-ל, הקב"ה יתן להם את הנצחון בחרב הפיפיות שבידם.

סימן גאולה

אומר הספרי (שם): "למחר, כשהמקום מביא גאולה לישראל, הגוים מתרגזים לפניו". נראה שמדובר בהתחלת הגאולה, כאשר ישראל יחזור לא"י ויראה סימני גאולה והתחלת ההוכחה שאמנם ה' הוא האלקים וששקר הוא מה בידי הגוים. אז, מתוך רוגז ובנסיון להכחיש את זה, יקומו הגוים בזעם נגד ישראל, וינסו להכשיל אותם ואף להשמידם. והספרי מפרש "הרנינו" מלשון רינון, להתלונן ולדבר נגד. וממשיך הספרי: "ולא זו תחילה להם, אלא שכבר רגזו מקדם, כענין שנאמר (שמות טו:יד): 'שמעו עמים, ירגזון'". והנה גאולת מצרים היא סימן לגאולה האחרונה, וכמו שהגוים באמת ניסו להכשיל את היציאה ממצרים ואת הכניסה לא"י ולא הצליחו, כך יהיה גם היום. אומר המכילתא (בשלח, מסכתא דשירה פרק ט): "כיון ששמעו האומות שאבד פרעה וחילו בים, ומלכות המצרים בטלה, ונעשו שפטים בע"ז שלהן, התחילו מתרגזין. לכך נאמר: 'שמעו עמים ירגזון'. דבר אחר:... כיון ששמעו האומות שהקב"ה מגביה קרנן של ישראל ומכניסן לארץ, התחילו מתרגזין. אמר להם הקב"ה: שוטים שבעולם! כמה מלכים מלכו מכם ולא כעסו ישראל [אע"פ שידעו שאתם ומלכיכם והע"ז שלכם שקר, ושבשלטונכם יש חילול השם, ובכל זאת לא כעסו ישראל ללכת ולנסות להשמידכם]... ועכשיו אתם כועסים [ורוצים להשמיד את ישראל]?! אף אני אתן לכם כעס [לעתיד לבוא] שאין בו רצון, שנאמר (תהלים צט:א): 'ה' מָלָך, ירגזו עמים'" - ששם, על כרחם, ישבחו את ה' בשבח שיש בו גם כעס.

עונש הגוים; אנטישמיות

ונקם ישיב לצריו. העונש יבוא לגוים עקב שני חטאים. האחד - שהרֵעו לישראל, ועל זה אמר קודם לכן "כי דם עבדיו יקום". והשני - שבגאוותם כפרו בו ולא ידעו אותו והצרו לו, שצמצמו כביכול את גדלותו ואת כוחו, וכן, ע"י דיכוי ישראל גם חיללו את שמו, בזה שלא פחדו ממנו. ועל החטא שני הזה הוא אומר, "[וכן] ונקם ישיב לצריו". אומר הספרי (שלג): "שתי נקמות: נקם על הדם ונקם על החמס. ומנין אתה אומר שכל חמס שחמסו אומות העולם את ישראל, מעלה עליהם כאילו דם נקי שפכו? שנאמר (יואל ד:יט): '...מצרים לשממה תהיה, ואדום למדבר שממה תהיה, מֵחֲמַס בני יהודה אשר שפכו דם נקיא בארצם'. באותה שעה: 'ויהודה לעולם תשב... ונִקֵיתי דמם לא נקיתי...' (שם:כ-כא)". וכ"כ רש"י. וכתב רבינו בחיי: "...בשפיכות דמם של ישראל שיהרגום האומות, ובאיבוד ממונם בגזל ובחמס שיעשו להן, וכענין שכתוב בזרעו של עשו (עובדיה א:י): 'מֵחֲמַס אחיך יעקב תכסך בושה ונכרת לעולם'".

ארץ ישראל - הקשר בין א"י לעם ישראל; חנופה; עונש הגוים; בעתה; עם ישראל; נקמה

והוא מסיים: וכפר אדמתו עמו. בנקמה זו שיעשה בעמים, שישפילם, ויגביה את קרן ישראל, ויחזירם לא"י ויחיו שם, ומציון תצא תורה, ונהרו אליה כל הגוים, וידעו את ה', ויודו שישראל הוא עמו - בזאת תהיה כפרה גם לאדמתו וגם לעמו. שעונש הגוים ודמם הם הכופר שהם צריכים לשלם עבור פשעיהם. ולשון "כפרה" כאן היא מלשון כופר, שהגוים צריכים לשלם בעד הכפירה בה' שהביאה אותם לא לדעת אותו ולא לפחד ממנו. והם צריכים כפרה על מה שעשו לעמו ולאדמתו: לעמו - שסבלו יסורים וסבל בקרב הגוים, ולאדמתו - שנגזלה ע"י הגוים, כמו שאמר יואל (ד:ב): "...ונשפטתי עִמם שם על עמי ונחלתי ישראל אשר פזרו בגוים, ואת ארצי חִלֵקו".

ועוד: "וכפר אדמתו עמו" - שהאדמה תכפר ותמחק את יסורי העבר, ותפייס ותביא מנוחה לעמו, שרק כאשר יחזרו ישראל לארצם, אפשר שתהיה להם כפרה ומנוחה, כי הגלות היא רק קללה ומוות. כך כתב רש"י: "ומה היא אדמתו? עמו. כשעמו מתנחמים, ארצו מתנחמת...". ועוד: "וכפר אדמתו עמו" - כאשר עמו יחזור לא"י, תהיה להם כפרה על מה שהיה חסר משלמותם כאשר היו בגלות, שלא יכלו לחיות חיים שלמים כיהודים. וכן, שיבה לאדמה היא כפרה על חטא הסירוב לחזור לא"י.

רבנו סעדיה כתב: "לאדמתו ולעמו"; וכן רבינו בחיי: "אדמתו ועמו". וכן אבן עזרא: "וכפר אדמתו ועמו". ורש"י פירש: "ויפייס אדמתו ועמו... 'וכפר', לשון ריצוי ופיוס, כמו (בראשית לב:כ): 'אכפרה פניו [במנחה]'". יעקב רצה לכפר, לפייס את עֵשָו במנחה, ואילו הקב"ה מכריז כאן שאין כפרה לישראל בפיוס הגוי, אלא פיוס הגוי הוא צרה לישראל, ופיוס ישראל בא רק בכפרה של "ונקם ישיב לצריו".

כתב אבן עזרא: "ולפי דעתי שפירושו שהעם יכפר על האדמה [וכאילו כתוב "וכפר עמו את אדמתו"]... כי ישראל יעשו נקמה בגוים והם יכפרו על א"י בעבור הדם ששוּפך בה. כמו: 'ולארץ לא יכֻפר [לדם אשר שֻפך בה, כי אם בדם [הגוים] שוֹפכו]' (במדבר לה:לג)". וכן כתב הרשב"ם: "יקנח דם עמו מן האדמה ע"י שפיכת דם אויבים".

ארץ ישראל; לשון קודש; קבלת עול מלכות שמים

 ...וכפר אדמתו עמו. אומר הספרי (שלג): "היה רבי מאיר אומר: כל היושב בא"י, א"י מכפרת עליו, שנאמר (ישעיהו לג:כד): 'העם היוֹשב בה [בא"י] נשֻא עווֹן' [ויש לפרשו נטוּל עוון, כלומר, מכופר]... ועדיין אין אנו יודעים אם פורקים עוונותיהם עליה, ואם נושאים עוונותיהם עליה. [אבל] כשהוא אומר 'וכיפר אדמתו עמו' - הרי פורקים עוונותיהם עליה... וכן היה ר"מ אומר: כל הדר בא"י, וקורא קריאת שמע שחרית וערבית, ומדבר בלשון הקודש, הרי הוא בן העולם הבא". וכבר כתבנו שכל מקום שכתוב "הרי הוא בן עוה"ב" - מדובר על בטחון ואמונה בהקב"ה.

אמרו חז"ל (ירושלמי, כלאים ט:ג): "רבי בר קיריא ורבי לעזר... ראו ארונות שהיו באין מחו"ל לארץ [לקבורה]. אמר בר קיריא לרבי לעזר: מה הועילו אלו [איך חשבו שקבורתם בא"י תכפר על עוונם שחיו ומתו בחו"ל]? אני קורא עליהם 'ונחלתי שמתם לתועבה' - בחייכם; 'ותבואו ותטמאו את ארצי' - במיתתכם". הפסוק בירמיהו (ב:ז) הוא: "וַתָבוֹאו וַתטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה". ורבי בר קירא הפך את הפסוק, משום שרצה לומר: הנה בחייהם לא באו לדור בא"י, ושמו את נחלת ה' ואת מצות ישוב הארץ לתועבה, ועכשיו מביאים אותם להיקבר בא"י?! לא רק שזה לא יועיל להם, אלא אדרבה - מכיון שדרו בחו"ל שהיא ארץ העמים שגזרו עליה טומאה (גיטין ח: - שגזרו בארץ העמים טומאה על גושה [מגע ומשא] ועל אוירה), הרי הם נעשו טמאים, ועכשיו מכניסים טומאה לא"י! וממשיך הירושלמי: "אמר ליה: כיון שהן מגיעין לא"י, הן נוטלין גוש עפר ומניחין על ארונן [ובזה מיטהרים מהטומאה, ולכן אין מוסיפים טומאה לא"י], דכתיב: 'וכפר אדמתו עמו'". אבל ברור, שהקבורה אינה מועילה לחלק השני של הפסוק: "ונחלתי שמתם לתועבה", ועתידים יושבי חו"ל בשלוה לתת את הדין על שמאסו בארץ חמדה.

ארץ ישראל; ידעתי

 ...וכפר אדמתו עמו. אמרו חז"ל (כתובות קיא.): "אמר רב ענן: כל הקבור בא"י כאילו קבור תחת המזבח. כתיב הכא (שמות כ:כא): 'מזבח אדמה תעשה לי', וכתיב התם: 'וכפר אדמתו עמו'". כלומר, שידוע שהמזבח מכפר, ועשאוה מאדמה מכמה סיבות, ואחת מהן: כדי לרמוז שגם אדמת א"י מכפרת. וכתב רבינו בחיי: "וזה היה מסוד יצירת האדם, שבראו יתברך ממקום כפרתו, שכן כתיב בו [באדם] (בראשית ב:ז): 'עפר מן האדמה'". כלומר, שהקב"ה ברא את האדם דוקא מהאדמה, כדי שהאדמה תהיה מקום כפרתו, שמיתה היא כפרה סופית עם תשובה. וכן ברור שברא את האדם מן האדמה, כדי שיהיה שפל רוח, שהרי "תקותו" הסופית היא רק לשוב לאדמה. וכדי להזכיר את זה, המזבח שבא לקרב את האדם לה', נעשה מאדמה. וממשיך רבינו בחיי: "וזהו מעלת הארץ [א"י], שהיא פלטין של מלך ונקראת 'ארץ ה'' [בפסוק "ארץ אחֻזת ה'" - יהושע כב:יט], ו'נחלת ה'' [בפסוק "למה תבַלַע נחלת ה'" - שמואל ב כ:יט]. וכל שהוא חוצה לה נקראת בלשון הכתוב 'חוצות' ["עד לא עשה ארץ (א"י) וחוצות (חוץ לא"י, שאר העולם)" - משלי ח:כו] ו'אהלי רשע' [תהלים פד:יא - "בחרתי הסתופף בבית אלקי, מִדוּר באהלי רשע"]. ובלשון רז"ל (גיטין ח:): 'ארץ העמים' - והנה היא טמאה ומטמאת מצד עפרה ואוירה".

עם ישראל; אמונה; ידעתי

הרנינו גוים עמו... פירש רש"י: "...ראו מה שבחה של אומה זו, שדבקו בהקב"ה בכל התלאות שעברו עליהם ולא עזבוהו - יודעים היו בטובו ובשבחו".

עם ישראל; קידוש השם; לא ידעתי; חילול השם; בעתה; עונש הגוים

 ...וכפר אדמתו עמו. אומר הספרי (שלג): "מנין אתה אומר שהריגתן של ישראל ביד אומות העולם כפרה היא להם לעוה"ב? שנאמר (תהלים עט:א-ו,ט): '...באו גוים בנחלתך... [שמו את ירושלים לעִיִים; נתנו...] בשר חסידיך לחיתו ארץ; שפכו דמם כמים... [היינו חרפה לשכנינו, לעג וקלס לסביבותינו;... שפוֹך חמתך אל הגוים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קָרָאו... עָזְרֵנו אלקי יִשְעֵנו על דבר כבוד שמך והצילנו וכפר על חטוֹאתינו למען שמך]'". כלומר, הריגת ישראל, שמביאה את העם ואת ה' לידי חרפה ולעג, היא חילול השם, שיביא את הקב"ה להעניש את הגוים ולכפר על ישראל.

מנהיג

(מד) ויבוֹא משה. "מן משכן בית אולפנא" - תרגום יונתן.

וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם, הוא והושע בן נון. כתב אבן עזרא: "כי אחר שהלך אל כל שבט ושבט וציוום". כלומר, קשה לו למה כתוב "ויבוא"? מאין בא? וגם לעיל (לא:א), על הפסוק: "וילך משה", כתב אבן עזרא (שם) כך: "הלך אל כל שבט ושבט להודיע שהוא מת, שלא יפחדו". וממשיך אבן עזרא כאן: "בבואו אל אהל מועד - ושם נקהלו אליו כל בני ישראל - אז דיבר השירה הזאת". והנה כבר כתוב (לא:ל): "וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תֻמם". אלא בא כאן להוסיף שבכל השירה היה ביחד עם יהושע, שמשה דיבר את השירה הזאת, וכל הזמן עמד לידו יהושע, כדי להראות לעם שזה מנהיגם החדש, ובזה יבינו שהעברת המנהיגות היתה בהסכמת משה, ולא ירננו אחרי יהושע. וכתוב "ויבוא משה" - לשון יחיד, ואח"כ "הוא והושע", ללמד שבאו שניהם כאחד, יהושע כמשה. אומרת הגמרא (סוטה יג:): "אותה שבת של דיו זוגי היתה ["דיו" ו"זוגי" הן שתי מלים שפירושן "שניים"]. ניטלה רשות מזה [ממשה] וניתנה לזה". ללמד שכך צריך מנהיג להעביר את השלטון, יחד עם יורשו, כדי שיראו הכל שנכון הדבר. היום מתחיל בשלטון המנהיג הישן, ויורשו עומד יחד אתו, והישן מעביר את השלטון לחדש. כך כתב רש"י בסוטה (שם): "בהתחלת היום למשה וסופו ליהושע". וכתב רש"י (כאן): "שלא יאמרו ישראל: בחיי רבך לא היה לך להרים ראש". כלומר, לא היה לך כח ורשות, ועכשיו אתה בא להיות מנהיג; שמא אינך ראוי לכך?! משום כך, כבר בחייו נתן ליהושע לעמוד ולדרוש.

מנהיג; שפל רוח; ידעתי את ה'; אמונה

 ...הוא והושע בן נון. אומר הספרי (שלד): "...והלא כבר נאמר 'ויקרא משה להושע בן נון "יהושע"' (במדבר יג:טז), ומה ת"ל 'הוא והושע בן נון' [למה לא קרָאוֹ "יהושע", שזה היה שמו החדש]? ללמדך צדקתו של יהושע. שומע אני [הייתי חושב שמאחר שנמנה למנהיג] שצפה דעתו עליו [עלה בגאווה ונתגאה] משנתמנה ברשות - ת"ל 'הוא והושע בן נון', הושע בצדקתו - אע"פ שנתמנה פרנס על הצבור, הוא 'הושע' בצדקו [ובשפלותו]. כיוצא בו אתה אומר (שמות א:ה): 'ויוסף היה במצרים'...". כלומר, יהושע של עכשו הוא אותו הושע שלפני המינוי, והוא גם אותו הושע שלפני שינוי השם, שגם בשינוי שמו לכבודו, לא התגאה באמונתו, ובעצמו המשיך כל הזמן להשתמש בשמו המקורי "הושע"; וזאת כוונת האבן עזרא שכתב: "בשם שהיו כל ישראל יודעין אותו, כי מי ידע שכינה שמו משה 'יהושע' כי אם קריאי מועד לבדם!" וידוע שנשתנה שמו כדי להחזיק את אמונתו, כדי שלא יפול לתוך הפח של המרגלים. ואין אמונה של אדם יכולה להיות תמימה אם הוא גס רוח ובעל גאווה.

עם ישראל; אמונה; מנהיג

(מה) ויכל משה לדבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל. "כל הדברים" אל "כל ישראל", שכולם עמדו ושמעו את כל המשנה תורה עד סוף שירת האזינו ולא היה אחד שנעדר, כדי שלא יוכלו ישראל לומר: לא היינו שם; לא הוזהרנו; ומנין לנו שהיהדות היא אמיתית - שהרי כל אחד מאבותינו עמד שם ביום ההוא ושמע את כל הדברים ואת כל האזהרות. ומה שאמר "כל הדברים האלה", כוונתו למה שכתוב בתחלת הספר הזה (א:א): "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל...".

משה גומר את דבריו לישראל, ומגיעה שעתו למות; העבד הנאמן של הקב"ה, שטרח כל כך הרבה וסבל כל כך הרבה והקריב כל כך הרבה. ואחרי שטרח כ"כ, הוא מגיע למנוחה ולשלווה שמגיעה לו. וכעבד ה' וכאיש האלקים, משתמש הכתוב בלשון שווה בפסוק (בראשית ב:ב): "ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבוֹת...", וכאן: "ויכל משה". והוא מגיע לשבת בשלוה ובמנוחה בעולם הבא.

ידעתי את ה'; תלמוד והבנת תורה; קבלת עול מלכות; מושגים; מסירות נפש; אמונה; א"י

(מו) ויאמר אֲלֵהם: שֹימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום. "לשון התראה, כלשון: 'רֵד, הָעֵד בעם' (שמות יט:כא)" - רבנו בחיי. ואמר "שימו", לומר שנרכז את כל מחשבותינו וכוחותינו בהקשבה להבין ולהשיג את המושגים של התורה, כדי שבהבנה זו נשמרם ונקיים אותם. כך אמרו במכילתא (משפטים, מסכתא דנזיקין א): "'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם' (שמות כא:א)... ר"ע אומר... לפי שהוא אומר [תמיד]: 'דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם' [ומשמע מזה שרק יכריז לפניהם את המצוה פעם אחת ודי; ומנַיִן שצריך גם]... שנֵה ושַלֵש ורבֵע עד שילמדו? תלמוד לומר (לעיל לא:יט): 'ולַמדָה את בני ישראל'. יכול למדין ולא שונין [שאם מבינים בפעם הראשונה, אין צורך לחזור על זה]? ת"ל (שם): 'שימה בפיהם'. יכול שונין ולא יודעין [אין צורך שיבינו היטב]? ת"ל 'ואלה המשפטים [אשר תשים לפניהם]', עָרְכֵם לפניהם כשולחן ערוך, כענין שנאמר (לעיל ד:לה): 'אתה הָראֵת לדעת'". וכ"כ בספרי (שלד): "'וידבר משה... באזני העם' (פסוק מד) - מלמד שהיה משקעם באזניהם". ועוד אומר הספרי (שלה): "צריך אדם שיהיה עיניו ולבו ואזניו מכוונים לדברי תורה, וכן הוא אומר (יחזקאל מ:ד) [בחזון מדות בית המקדש]: '...בן אדם, ראה בעיניך, ובאזניך שמע, ושים לבך לכל אשר אני מראה אותך...' [וכן (שם מד:ה): "שים לבך וראה בעיניך ובאזניך שמע"]. והרי דברים ק"ו, ומה בית המקדש שנראה בעיניים ונמדד ביד, צריך אדם שיהו עיניו ולבו ואזניו מכוונים, דברי תורה שהם כהררים התלויים בשערה - על אחת כמה וכמה!" כי בלי עיון עמוק ומתמיד אי אפשר להגיע לאמיתה של תורה (ועיין בפסוק הבא "כי לא דבר רק הוא מכם", ובמה שכתבתי), ולא נוכל להבין אותה.

משה הדגיש כאן "לבבכם", להוסיף שהמפתח להבין את האמת שבתורה הוא מפתח של מסירות נפש ובטחון, כמו שנאמר (לעיל יא:יג): "בכל לבבכם ובכל נפשכם", ודרשו (ברכות נד.): אפילו הוא נוטל את נפשכם. רק כאשר נבין שזה יסוד היסודות, נוכל להבין את הדרך האמיתית של תורה, לבל נסלף אותה. ועוד - אמר "שימו לבבכם", לומר: קַבלו עליכם עול מלכות שמים ושַעבדו את לבבכם, את רצונכם, את נטייתכם האישית לכל הדברים של ה'. ולכן כתוב "לבבכם" ולא "לבכם", מפני שאדם יכול לקיים את התורה משום שהוא באמת "מסכים" איתה, אבל כאן אומרת התורה: קַיימו את התורה גם אם יש בלבכם גם צד שני, שאינכם מסכימים - בכל זאת קַיימו וקַבלו עול מלכות שמים. וזאת כוונת רבינו בחיי שכתב: "וזהו שאמר 'לבבכם' ולא אמר 'שימו לבכם', כדי שיעבדו להקב"ה בשני יצרים, ביצר טוב וביצר הרע", וכמו שאמרו בברכות (שם): "'בכל לבבך' (לעיל ו:ה) - בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע".

אשר תצַוֻם. כדי שכאשר אתם תבינו היטב, תוכלו גם לצוות -

את בניכם, שאילו אב שאינו מבין היטב ואינו מאמין ועושה באמת, לא יוכל להשפיע על בנו.

לשמוֹר לעשות את כל דברי התורה הזאת. לשמור את המושגים ולתרגם אותם למעשים ע"י עשיית המצוות, ולא רק המצוות שאתם מסכימים אִתן, אלא "את כל דברי התורה". ועוד: אם לא תעשו את כל התורה, לא תוכלו לתפוס את אמיתותה, כי המצוות דומות ללבֵנים, ורק כאשר כולן מכונסות למבנה, אפשר להבין למה צריכים את כולן.

(מז) כי לא דבר רֵק הוא מכם - כי הוא חייכם! חיוני שתשימו על לבבכם ובמרכז ההקשבה והמחשבה את דברי התורה האלה, ושתבינם ותשמרם לעשותם. כי לא יתכן שתסתכלו על דברַי כדבר ריק שאין בו שום חשיבות עבורכם; ולא יתכן שהדברים האלה יהיו דבר ריק מכם, שלא יהיה קשר ביניכם לבינם, שהתורה תהיה ריקה מישראל, כלומר, שלא תשמרו אותה, ושאתם תהיו ריקים מן התורה ותחשבו לחיות חיים ריקים מתורה, ובמקום זה תחיו חיים מלאים דברים אחרים. זה לא יתכן, שהרי התורה היא חייכם! כלומר, בראתי אתכם בשביל שתשמרו את התורה, ואם אין אתם שומרים את דברַי, ואם הוא ריק מכם ואתם ריקים ממנו, מי צריך אתכם, ולמה תחיו?! ועוד - דעו שאין דבר או שטח בחיים שהוא ריק מעול מצוות, תורה, הדרכה והלכה, כי התורה היא חייכם כולם, והיא נוגעת בכל שטח של החיים. ועוד - אל תתייאשו ותחשבו: למה לי לטרוח בדברים שאינם מביאים לשכר חומרי וגשמי, ושאיני מרויח ממנו גשמיות? וכן, למה לי לטרוח בזה ולסבול צרות מפני שאני יהודי? או, למה לי ללמוד ולהתעמק כל כך בתורה - מספיק שאקיים את המצוות? על זה בא ואמר: זה לא דבר שהוא ריק מִשָכָר, אלא ככל שאתה שומר ומקיים את המצוות, וככל שתתעמק בהן להבינן - ירבה השכר בעוה"ז (בידיעה שרכשת), ותבין את הכוונה האמיתית של הפסוק או המאמר, ויתגלה האמת והמושג שלא חשבת עליו, וכן בשכר לעוה"ב. כך כתב רש"י: "לא לחנם אתם יגעים בה, כי הרבה שכר תלוי בה, כי היא חייכם".

חייב אדם להעמיק ולרדת לסוף דעתה של התורה, וככל שהוא יגע בה, יותר הוא מבין, ויותר החיים מקודשים ובאים לתכליתם. ואין הלכה או סוגיה בתורה שהיא מיותרת ולא "מעשית", מפני שעצם תלמוד תורה הוא קבלת עול מלכות שמים והכנת האדם לקיום מצוות לתקופה מתמשכת ובמחשבה ובכוונה. ותורה "לשמה" היא מושג אדיר, שממנו מקבל האדם עול מלכות שמים, בלי שום נגיעות, וגם יוצא לגמרי לזמן מה מהעולם הגשמי הזה לקדושה ולעליונות. כך אומר הספרי (שלו): "אין לך דבר ריקם בתורה שאם תדרשנו שאין בו מתן שכר בעוה"ז [נ"ל דהיינו שיגיע להבנה האמיתית של הדבר שלמד, ויתברר אצלו עוד אמת של תורה; וכן] והקרן קיימת לו לעוה"ב. תדע שכן, שהרי אמרו: למה נכתב (בראשית לו:כב): 'ואחות לוטן, תמנע' [ולפני זה] (שם:יב): 'ותמנע היתה פילגש [לאליפז בן עשו]'? לפי שאמרה: אין אני כדַי שאהיה לו לאשה, אהיה לו לפילגש. וכל כך למה [למה הוצרכה התורה לכתוב את זה]? להודיעך שבחו של אברהם אבינו, שהיו מלכים ושילטנים מתאווים לידבק בו". כלומר, וא"כ ראוי לאדם להתייגע ולהעמיק בתורה כדי שידלה מהדברים הסתומים את האמת ויוסיף לעצמו קדושה. ויונתן תירגם: "ארום לית פתגם ריקם באורייתא אלהן לדעברין עלה".

והנה פעמיים בתורה כתובה המלה "רֵק", והפעם השנייה היא אצל יוסף ואחיו (בראשית לז:כד): "והבור רֵק אין בו מים", ודרשו חז"ל (שבת כב.): "מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו". אם בבור אין מים, הוא לא נשאר חלל ריק, אלא מתמלא במשהו אחר - נחשים ועקרבים. והדבר כך גם אצל האדם: אם הוא ריק מן תורה, לא יישאר רק בוּר ועם הארץ - ריק לגמרי; אם לא יתמלא תורה, יתמלא דבר אחר - רעה, רשעות, אנוכיות, גשמיות, כל הדברים שממיתים אותו והורסים אותו. ולכן נקרא האדם "בוּר" אם אינו מלא תורה, רמז ל"בוֹר" הזה. ומשום כך, כתובה המלה "ריק", הבל, להגיד שכאשר האדם ריק מתורה, הוא מתמלא דברים אחרים, אבל הם כאילו אינם, כאילו הם "רִיק".

אמרו חז"ל (ירושלמי, פאה א:א, דף ג.): "'כי לא דבר ריק הוא מכם' - ואם הוא ריק - מכם היא. למה? שאין אתם יגיעין בתורה". ועוד אמרו שם: "'כי הוא חייכם' - אימתי הוא חייכם? כשאתם יגיעים בו". והכוונה היא, שאדם שאינו מבין פירוש של פסוק או מאמר חז"ל או הלכה או סוגיא; או שאינו מבין סיבה או מטרה של מושג, אינו צריך לתלות את חוסר ההבנה, את החלל הריק שנשאר אצלו, בהעדר טעם וסיבה. לא! ודאי שיש סיבה והגיון גדול בזה, ואם ריק הוא אצלכם, "מכם היא", זה משום שלא טרחתם ולא יגעתם מספיק למצוא את הסיבה, ולכן לא הגעתם אליה, וחסרה אצלכם תורה ואמת, ממש חסרים חיים, שאילו יגעתם - הייתם מוצאים (כמו שאמרו [מגילה ו:]: "יגעתי ולא מצאתי - אל תאמן"). ואנו לומדים כאן דבר גדול. כתוב (במדבר יט:יד): "זאת התורה - אדם כי ימות באהל", ודרשו חז"ל (ברכות סג:): "שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה". דוקא הטירחה והיגיעה בתורה, שבהן אדם "ממית" עצמו על התורה, מביאות לידי חיים אמיתיים. והנה הירושלמי (שם) מסיים: "ללמדך, שכל דבר שב"ד נותנין נפשן עליו, הוא מתקיים". והכוונה הפשוטה היא, שאם ב"ד יטרח וייגע את עצמו למצוא פירוש נכון או הלכה נכונה, הוא יצליח ויגיע לזה (ומשום כך המלים "להגיע" לדבר, ו"ליַיגֵע" את עצמו, דומות - שרק מי שמתייגע, יגיע!). אבל יש כאן יותר מזה: אם זה דבר שאדם או ב"ד מוסר את עצמו עליו, ההלכה או הדין או המושג יקבלו חשיבות עצומה, והוא יתקיים בידיהם ועל ידיהם, מאחר שמסרו נפש על זה. וכן אמרו (שבת קל.): "כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזירת המלכות, כגון ע"ז ומילה, עדיין היא מוחזקת בידם. וכל מצוה שלא מסרו ישראל עצמן עליה למיתה... כגון תפילין, עדיין היא מרופה בידם".

ובדבר הזה. שאתם מתייגעים ומוסרים נפש על תורתי.

תאריכו ימים על האדמה אשר אתם עוֹברים את הירדן שמה לרשתה. מסירות הנפש והאמונה בה' מביאות לברכה ולשכר הגדול ביותר לישראל. לא סתם אריכות ימים, אלא אריכות ימים על אדמתם, שרק בה יוכלו לחיות חיים שלווים ושל מנוחה, כי א"י היא ברכה, והגלות היא בהכרח קללה. כך כתב אבן עזרא: "'כי הוא חייכם'... שתהיו בארץ טובה ולא בגלות". והכוונה היא - ולא בגלות שהיא היפוכה של א"י, כלומר, המוות.

ארץ ישראל; חוסר בטחון בא"י

 ...ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה אשר אתם עברים את הירדן שמה לרשתה. המלה "שמה" לכאורה מיותרת. ויתכן שיש כאן רמז ותוכחה גדולה: הרי לקמן (פסוק נב) גוזר הקב"ה על משה: "כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא". ובראייה זו מרחוק, מחוץ לא"י, אין שום קיום של מצות ישיבת הארץ והעלייה אליה, אלא המצוה מתקיימת רק כאשר האדם מגיע "שמה". והרבה יהודים שומרי תורה ומצוות מואסים בארץ חמדה, ובחייהם, כאשר יש ביכולתם לעלות לא"י, מסרבים לעלות, ודוחים מצוה רבה זו בשתי ידים. ועוד יותר - הם אומרים לעצמם וגם מורים לאחרים שיש כעין קיום מצות ישוב א"י בישיבה בגלות ובראייה והסתכלות עליה באהבה מרחוק. ואין זה אלא הבל וריק, ועתידים ליתן את הדין. ומשום כך כתוב כאן "שמה לרשתה", ללמד שרק כשעוברים שמה ממש, יש מצב של ירושה וקיום המצווה.

אהבת ישראל; קדושה; ידעתי

כי לא דבר רק הוא מכם כי הוא חייכם ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה... אומרת המשנה (פאה א:א): "אלו דברים שאדם אוכל מפירותיהם... כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחבירו - ותלמוד תורה כנגד כולן". ואומר על זה הירושלמי (שם דף ד.): "ר' מנא שמע כולהון מן הדין קריא: 'כי לא דבר ריק הוא מכם' - זה ת"ת; 'כי הוא חייכם' - זה כיבוד אב ואם; 'ובדבר הזה תאריכו ימים' - זו גמילות חסדים; 'על האדמה' - זה הבאת שלום בין אדם לחבירו". כל אלה שמקבלים עליהם גם שכר של חיים בעולם הזה, הם עניינים שבין אדם לחברו (וגם ת"ת בהקשר זה הוא כך, כי בלעדיו אי אפשר לדעת איך להתנהג בין אדם לחברו). דוקא הטירחה בקיום המצוות שבין אדם לחברו, מביאה את האדם לשיא הקדושה - שהיא שבירת האנוכיות וה"אני". שאדם שמקיים מצווה שבין אדם למקום, כגון תפלה, ותפילין ולולב, אע"פ שהוא מקריב בזה ונותן משלו (כספו או זמנו), זה יותר קל לו מאשר לתת לאדם אחר, כי כאשר כולם מפסידים, גם הוא מוכן, אבל שהוא יפסיד והזולת ירויח - זה יותר קשה לו.

לגבי הבאת שלום בין אדם לחברו, שנלמד מ"על האדמה", כתב בעל "תורה תמימה" (אות צה): "יתכן דרומז למה שכתוב (יומא ט:): 'לא חרבה ירושלים אלא מפני שנאת חנם'. וכן מורה לשון הפסוק (הושע י:ב): 'חָלַק לבם, עתה יֶאשָמו', ופירש רד"ק [יאשמו] מלשון 'שממה' וחורבן. מבואר דפירוד הלבבות והעדר השלום מביא הריסה וחורבן לעולם".

קידוש השם; אין בכח העמים להתנגד לה'; אמונה; ידעתי; מנהיג

(מח) וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה לאמר. כתב אבן עזרא: "היום שאמר השירה". וכ"כ רבנו סעדיה: "באותו היום". ונראה שהטעם הוא, כדי שלא להפחית מכבודו של יהושע שכבר נתמנה לראש, ואם משה עדיין יהיה בחיים ימשיכו ישראל לבוא אליו. וזה גם כדי שלא להפחית מכבודו של משה, שהרי מכאן ואילך יתייחד הקב"ה עם יהושע, ואדם שהיה רגיל בכך ארבעים שנה אינו יכול לסבול את זה. ויונתן תירגם: "בשבעה בירחא דאדר".

אומר הספרי (שלז): "בשלושה מקומות נאמר 'בעצם היום הזה'. נאמר בנח (בראשית ז:יג): 'בעצם היום הזה [בא נח... אל התֵבה]'. לפי שהיו דורו אומרים כך וכך [ברש"י הגירסא "בכך וכך"], אם אנו מרגישים בו אין אנו מניחים אותו. ולא עוד - אלא אנו נוטלים כשילים [גרזנים] וקרדומות ומבקעים את התיבה. אמר המקום: הריני מכניסו לתיבה בחצי היום, וכל מי שיש בו כח למחות יבוא וימחה. ומה ראה לומר במצרים (שמות יב:מא): '[ויהי] בעצם היום [הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים]' [וכן (שם:נא): "ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאוֹתם"]? לפי שהיו מצרים אומרים: מכך ומכך, אם אנו מרגישים בהם, אין אנו מניחים אותם, ולא עוד - אלא אנו נוטלים סייפים וחרבות ואנו הורגים בהם. אמר המקום: הריני מוציאם בחצי היום וכל מי שיש... ימחה. ומה ראה כאן לומר 'בעצם היום הזה'? לפי שהיו ישראל אומרים: מכך וכך, אם אנו מרגישים בו אין אנו מניחים אותו. אדם שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את התורה... ועשה לנו נסים וגבורות - אין אנו מניחין אותו. אמר המקום: הריני מכניסו למערה בחצי היום וכל מי... וימחה...". כאן אנו לומדים כלל גדול: כאשר מדובר בקידוש השם ובידיעת ה', להראות את כחו ואת גדולתו לעמים בגלוי, חייבים לפעול ולצאת בגלוי לעיני כל העמים, ואין כאן שיקול של סכנה. ובמצרים טרח הכתוב לכתוב כך שתי פעמים, מפני ששם דיבר על הגאולה הראשונה, וגם רמז לגאולה האחרונה. ואילו היינו מאמינים ועושים על פי זה בגלוי, היה ה' גואל אותנו מיד.

למלה "עצם" משמעות של כח וגם של גאווה, כמו בפסוק (לעיל ח:יז): "כוֹחי ועוֹצם ידי עשה לי את החיל הזה"; וכן (ישעיהו לא:א): "הוי היוֹרדים מצרים לעזרה... ויבטחו על רכב כי רב ועל פרשים כי עצמו מאד ולא שָעו על קדוש ישראל...". ומלה זו באה גם במובן חלק מהגוף; ויש גם במובן של כגון "אני עצמי"; ויש גם "עצימה" במשמעות סגירה, כמו שנאמר (ישעיהו כט:י): "וַיְעַצֵם את עיניכם". הקב"ה בא ואומר, שכל הכח והחוזק של האדם הוא הבל - לא הכח של ישראל ולא הכח של בעל בריתם יעזור להם. גם ה"אני"-ה"עצמי" הוא הבל; אין ביהדות מושג של "עצמאות" אם מדובר בחֵרות מה' ובסֵרוב לסמוך עליו ולהבין שאנו תלויים בו. וכן אין ליהודי לעצום ולסגור בכח את עיניו מלראות את האמת, ומלהבין שרק בעצם יד ה' - שהוא פועל בעיצומו של היום - ניוושע, שהרי אנו רק בשר ודם, ובסופו של דבר העצם אינו דבר חזק, אלא רק עצמות יבשות שיֵרדו לקבר. כל עוצם ידינו יסתיים בעצמותינו היבשות, והיחידי שיכול להחיות ולגאול את העצמות הוא הקב"ה, כמו שאמר בחזון העצמות היבשות (יחזקאל, פרק לז). והוא שאמר "והצעיר לגוי עצום" (ישעיהו ס:כב). והוא שאמר בדניאל (ח:כג-כה), בחזון המלכות האחרונה: "מלך עז פנים ומבין חידות; ועָצַם [וחזק] כחו ולא בכחו... והצליח ועשה והשחית עצומים... ועל שִכְלוֹ והצליח... ובלבבו יגדיל... ובאפס יד יִשָבֵר". ונראה לי שזה הטעם שבמצוות קרבן פסח ציווה ה' (שמות יב:מו): "ועצם לא תשברו בו" (וכן במדבר ט:יב), מפני שהעצם של קרבן פסח היא סמל לכח ה' וקדושת שמו, והקב"ה אמר שלא נאכל בחפזון כ"כ שנשבור את העצם תוך כדי אכילה, אלא נאכל לאט לאט, מפני שהוא יוציא אותנו בחוזק יד לעיני כל המצרים רק למחרת. וזה כדי שנבין מהעצם הזה את כח ה' ואת חולשת האדם, שסופו עצמות בעפר.

תכלית האדם

(מט) הנה מגיעה השעה האחרונה של משה רבינו. הוא הזהיר את ישראל, ולא נותרו אלא ברכתו האחרונה ופטירתו!

עֲלֵה. אחרי שתברך את ישראל, עֲלה להר למות. ואע"פ שבמיתה האדם יורד, כמו שאמר יעקב (בראשית לז:לה): "כי ארד אל בנִי אָבֵל שאוֹלה", אבל במשה אמרו חז"ל בספרי (שלח): "עלייה היא לך ואינה ירידה", מפני שתכלית החיים אינה החיים עצמם אלא איך האדם חי, ואם אדם חי חיי קודש וטהרה, הרי הוא עולה מעלה ומעלה, ומיתתו ופטירתו מן העולם הן עלייה בשבילו, שהוא עולה לחיי עוה"ב.

אל הר העֲבָרים הזה הר נבו. שההר הזה הוא המעבר לא"י. והוא אחד מרכס הרים, כמו שכתוב (במדבר לג:מז): "ויחנו בהרי העברים לפני נבו". ונראה שנבו היה הגדול שבהרי העברים האלה. וכתב הרמב"ן (במדבר כז:יב) שנקרא כך "מפני שהוא על מעברות הירדן ומשם יעברו אל ארץ כנען". ולפי הספרי (שם): "...קרוי ארבעה שמות: הר העברים, הר נבו, הר ההר, וראש הפסגה. ולמה קורים אותו 'הר נבו'? שנקברו בו שלושה מתים הללו, נביאים [נראה שהכוונה היא שזו נוטריקון: "נביאים בו"], שמתו שלא מידי עבירה: זה משה, אהרן ומרים".

ידעתי; קידוש השם; אמונה

ולי נראה לפרש, שהקב"ה רצה לסמל בזה את נצחון משה וישראל על העמים ועל הע"ז, ואת קידוש השם ואת ידיעת ה' בעמים. הרי נבו היתה גם עיר בנחלת ראובן, כמו שכתוב (במדבר לב:לח): "ואת נבו ואת בעל מעון...". וכתב רש"י שם: "נבו ובעל מעון שמות ע"ז הם, והיו האמוריים קורים עריהם על שם ע"ז שלהם". ואין ספק שהטעם היה שחשבו שבכך תגֵן הע"ז שלהם עליהם. ומפורש בפסוק שנבו היה שם של ע"ז (ישעיהו מו:א): "כרע בֵל, קוֹרס [נכפף] נבו...", ופירש הרד"ק: "ובֵל הוא שם פסל שעובדים אותו בבבל וכן נבו". ונראה שעבודת נבו שהתחילה במואב, התפשטה לבבל. וה' הביא את חרונו על נבו, הע"ז, וגם על נבו, העיר, כמו שאמר גם ישעיהו (טו:ב): "על נבו... יְיֵלִיל, בכל ראשָיו קרחה". וכן כתוב (ירמיהו מח:א): "למואב! כה אמר ה' צב-אות אלקי ישראל: הוי, אל נבו ["יללה יהיה אל נבו" - מצודת דוד שם], כי שֻדָדה...". ויתכן מאוד שנבו היה שם אחר לע"ז של בעל פעור, שהרי ישעיהו שם אמר (מו:א): "כּרַע בֵל, קוֹרֵס נבו, היו עֲצַבֵיהם לַחיה ולַבהמה". וכתב רש"י: "להיות כחיה וכבהמה, שמזרימים ומלכלכים עצמן ברעי שלהם". וידוע שכך היה הע"ז של פעור, כמו שכתב רש"י (במדבר כה:ג): "'פעור' - על שם שפורעין [מגלים] לפניו פי הטבעת ומוציאין רעי, זו היא עבודתו". ובבעל פעור הופיעה הסכנה הרוחנית הגדולה ביותר לישראל, שכמעט שהחליפו עבודת ה' בעבודה זרה, ולכן הוא הפך לסמל למאבק הרוחני בין ישראל לבין הע"ז. לכן, בשעה האחרונה בחייו, אמר הקב"ה למשה לעלות על הר נבו, כסמל לכך שמשה וישראל ואלקי ישראל גברו ועלו על נבו העיר ועל נבו הע"ז, וזה קידוש שם ה'. וההר הזה הוא המעבר לא"י, מפני שרק בקידוש השם זוכים לא"י.

אשר בארץ מואב. ששם כמעט פרקתם את עולי וכמעט חיללתם לנצח את שמי.

אשר על פני ירֵחו. מפני שיריחו היא הסמל של ההיפך ממה שמסמלים נבו ומואב. ביריחו קידש ה' את שמו בנצחון מוחץ נגד עיר בצורה וחזקה, ושם הראה את כחו ואת עוצם ידו. ויש קשר מתמיד בין מואב לבין יריחו, כגון בפסוק (במדבר כב:א): "ויחנו בערבות מואב מעבר לירדן ירחו" (וכן במדבר כו:ג,סג; לא:יב), מפני שהקב"ה לקח את שני הניגודים, חילול השם וקידוש השם, שמיוצגים ע"י שני המקומות הללו שעמדו ממש זה מול זה, וקשרם יחד, ללמד שכאשר קיים אחד בטל השני, וכן להיפך.

ארץ ישראל; הגלות קללה

כאן הוא גם לימד אותנו דבר גדול לגבי א"י והגלות: שהגלות היא "ערבות מואב" - היא חילול השם במהותה; וא"י היא "יריחו", קידוש השם במהותה. ואפילו כאשר יש נצחון על חילול השם בגלות, זה רק ארעי, ובעצם זה קידוש השם זעיר בתוך ים של חילול השם, שהוא מהותה של הגלות. ולכן אפילו הר נבו הוא רק "הר העברים", רק מַעבר לא"י.

אסור להחזיר שטח לגוי; חוסר בטחון - א"י; זכות לא"י

וראֵה את ארץ כנען אשר אני נוֹתן לבני ישראל לאחֻזה. ראה את הארץ ששייכת לכנענים עכשיו, אבל שאני נותן לבני ישראל ("כי לי כל הארץ"), ומכיון שאתן אותה להם, תהיה להם לאחוזה לנצח. שהמלה "אחוזה" משמעה לאחוז בדבר ולא לתת לו ליפול מהיד. וכן נאמר (בראשית יז:ח): "ונתתי לך ולזרעך אחריך... את כל ארץ כנען, לאחֻזת עולם". כתוב "כל ארץ כנען", וכן "אחוזת עולם", מפני שכל הארץ ניתנה לישראל לאחוז בה, ואסור לו לתת ממנה לגוי.

צדיק ומנהיג; עניות; מיתתו; שכר ועונש; ידעתי; נקמה; חילול השם; עם ישראל

(נ) ומֻת. הַתְקֵן את עצמך למיתה - כי נחוש אני בדעתי שתמות שם.

בהר אשר אתה עוֹלה שמה. מיתת משה היתה בהר, שהיא סימן עלייה. השפל והעניו שבבני אדם, זכה לעלות להר ולמות. וכן היא המדה, שהמשפיל את עצמו ושובר את גאוותו ואת גסות הרוח שבו, דוקא הוא עולה לקדושה ולטהרה. ומי שמתגאה ומנסה לעלות על חבריו, הוא מושפל ויורד לטומאה ולשפלות עולם הגשמיות וההבל.

והֵאסף אל עמיך. דבר זה נאמר אצל אברהם (בראשית כה:ח), יצחק (שם לה:כט), ויעקב (שם מט:לג), וכן אצל אהרן (במדבר כ:כד) ומשה (כאן, וכן במדבר לא:ב). וזה בא להשמיענו שני דברים: א) שנשמת היהודי אינה הולכת לאיבוד אחרי המיתה, אלא מיד עם עזיבת הגוף הקב"ה אוסף אותה (כך כתב הספורנו: "ובזה תיאסף בצרור החיים עם הכשרים כמוך"). ב) שיש קשר מיוחד ומתמיד הקושר כל אדם מישראל עם עמו. בחייו הוא חלק מהעם, קשור אליהם בעל כרחו, ערֵב בעד כולם, שותף ליעוד המיוחד של ישראל - עם סגולה ונבחר ועליון; שותף לשכר ולעונש הלאומי. וכן במיתתו, נשמתו נאספת אל עמיה - אל כל הדורות שקדמו לה. ויש שרשרת בלתי מנותקת בין כל הדורות האלה. אבל נאמר "עמיך", "עמיו", לשון רבים - להודיענו שבכל זאת יש בקרב עם ישראל מדרגות של "עמים". יש צדיקים ופחות צדיקים, ויש בינונים וגם רשעים. ואע"פ שכולם נאספים, בכל זאת, כל אחד ל"עם", לסוג שלו, שלפי מעשיו - שכרו.

כאשר מת אהרן אחיך בהוֹר ההר ויאסף אל עמיו. תמות כאן ולא תיכנס לא"י, מאותה סיבה שמת אהרן אחיך, ואף הוא בעלייה ובגדולה. ומה הסיבה? "על אשר מעלתם..." (הפסוק הבא). והנה כפי שנראה בע"ה, הסיבה היתה שלא קידשו משה ואהרן את ה'. וכל מטרת האדם בעולם היא לדעת, להודיע, ולקדש את ה'. ואע"פ שנגזרה הגזירה, ציווה הקב"ה למשה (במדבר לא:ב): "נקוֹם נקמת בני ישראל מאת המדינים [שתיכננו את עצת בעל פעור שהיתה שיאו של חילול השם], אַחַר תאסף אל עמיך". מפני שהאדם לא ייאסף אל עמו במדרגה העליונה, אא"כ יעשה את הכל לחסל את חילול השם ולקדש את השם. וחילול ישראל הוא חילול שמו, כמו שכתב רש"י (שם:ג): "שהעומד כנגד ישראל כאילו עומד כנגד הקב"ה". ומשום כך, נקמה במחלל השם היא דבר גדול.

ולמה באה לך ולאהרן המיתה קודם כניסת הארץ?

קידוש השם; חוסר אמונה; קידוש השם כהוכחת האמונה; מנהיג; אמונה; ידעתי; גאוה

(נא) על אשר מעלתם בי. הנה, מצאנו בחטא משה ואהרן כמה לשונות המגדירים את החטא: "מעילה" - כאן; "לא קידשתם" - כאן; "לא האמנתם בי להקדישני" (במדבר כ:יב); "כאשר מריתם פי... להקדישני" - (שם כז:יד). ואומר הילקוט שמעוני (חוקת כ, תשסד): "ארבע חטאות כתובין כאן: 'לא האמנתם', 'לא קדשתם', 'מעלתם', 'מריתם'". וכולם דבוקים בענין של קדושה: מעלתם בי ובזה לא קידשתם אותי; וכן לא האמנתם בי ובזה לא קידשתם אותי; וכן מריתם את פי ובזה לא קידשתם אותי. א"כ, ברור שחטא משה היה קשור למניעת קידוש השם וממילא לחילול השם. והרבה מפרשים טרחו למצוא בדיוק את מהותו של חטא משה, ואיך מתאים העונש (איסור הכניסה לא"י) לחטא.

במקור כתוב (במדבר כ:ב-ח,י-יג): "ולא היה מים לעדה, ויקהלו על משה ועל אהרן, וירב העם עם משה... ולוּ גוענו בִגוַע אחינו לפני ה', ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה למות... ולמה העליתֻנו ממצרים... ויבוֹא משה ואהרן מפני הקהל אל פתח אהל מועד ויפלו על פניהם [כ"דמות בורחים" - אבן עזרא (ו)]... וידבר ה' אל משה לאמר: קח את המטה והקהל את העדה, אתה ואהרן אחיך, ודברתם אל הסלע לעיניהם, ונתן מימיו... ויאמר להם [משה]: שמעו נא המוֹרים, הֲמן הסלע הזה נוציא לכם מים? וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמיִם ויצאו מים רבים... ויאמר ה'... יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם. המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' וַיִקָדֵש בם".

והנה ישראל הפגינו במי מריבה שוב חוסר אמונה, בזה שלא בטחו בה' שהוא יתן להם מים, והתחרטו על זה שיצאו ממצרים, והגיעו למצב כזה שנקהלו על משה ועל אהרן לריב אִתם בכח, והיה גם חשש שיהרגו אותם. כך אומר הילקוט שמעוני (חוקת כ, תשסג): "כיון שראה משה ואהרן פניהם זעומות, ברחו להם לאוהל מועד". וכן כתב אבן עזרא (במדבר שם). וישראל חטא בכל הדברים האלה: לא האמינו בה' שיתן להם מים; מרו את פיו ולא רצו לעלות לא"י והתחרטו על שיצאו ממצרים; מעלו בה', ורצו להחליפו ולהחליף את יעודם בדבר אחר; ובכל אלה חיללו את השם - באי-אמונתם, במרי שלהם ובמעילה שלהם. וחילול השם היה העיקר. וכאשר נקהלו על משה ואהרן בכעס, פרקו מעליהם כל יראת ה', והפגינו חילול השם בגלוי, עד כדי כך שלא פחדו מלאיים על חיי משה. ובמקום שיש חילול השם, חייב אדם לעמוד ואפילו להסתכן ולחסל את החילול, לקדש שם שמים ולא לסגת ולברוח. אבל משה ואהרן ברחו, כי פחדו מזעם העם, ובפחד הזה לא קידשו את השם ולא נתנו בו אמונה שלֵמה, שיהי מה, הם חייבים לקדש את שמו; אלא ברחו מפני העם אל פתח אהל מועד.

זאת ועוד: הקב"ה אמר להם להוציא מים מן הסלע והראה להם סלע מיוחד. ומשמע שזה היה אותו סלע-צור שנאמר עליו ברפידים (שמות יז:ו): "והכית בצור". והקב"ה רצה להפגין את יחודו, בזה שאותו צור, שהוא סמל לצור ישראל, חוזק ויכולת, שעזר להם לפני ארבעים שנה, עוזר גם היום. והילקוט שמעוני (תשסג) מביא מדרש ילמדנו (ורעיון דומה נמצא בתנחומא, חוקת ט): "והיו ישראל רואין אבן [אחרת]... ואין דור שאין בו ליצנין, והיו הנקרבין אומרים: אין אתם יודעין שבן עמרם רועה של יתרו היה, ורועים פיקחים במים, והוא מבקש למשכנו להיכן שיש בו מים ולומר לנו: הרי הוצאתי לכם מים!... אילו כן יוציא לנו מן האבן הזו... והקב"ה כך ציווהו [התכוון בציווי שלו] - מכל סלע שרוצים הוצֵא להם מים... אמרו ליה: מזה [השני] אנו מבקשין. אם מן הסלע הזה אי אתה מוציא, אף מן האחרת אין אנו מבקשים. ונתכרכמו פניו כנגדן, ונשבע שאינו מוציא להם מים אלא מאותה שהוא מבקש". ונראה שאמנם משה האמין שהקב"ה יכול להוציא מים גם מזה, אלא שכעס על רשעות ישראל, שהיו כל כך עם קשה עורף, עד שהעדיפו ללכת בלי מים, ובלבד שימרדו במשה ובהקב"ה (וזאת לאחר ארבעים שנה במדבר ולימוד הלקח של דור המדבר!). וזהו שאמר בכעס: המן הסלע הזה שבחרתם אתם נוציא מים, או מן הסלע שאני - מורכם ורבכם - אומר?!

אך בכעסו על ישראל (בזה שאמר: "שמעו נא המוֹרים", ואומר התנחומא [חוקת ט]: "סרבנים... שמורים את מלמדיהן"), על שגרמו לו כל כך הרבה צרות, שם משה את כבודו מעל זה של הקב"ה, שכן אילו היה שומע להם, היה מפגין בלי ספק את גודל ה' ואת כוחו - וזה היה נותן להם אמונה גדולה והיה קידוש השם עצום. אבל בכעסו, שם משה את כבודו מעל לזה של ה', וזאת היתה המעילה שלו - ששינה את הציווי, סר מן הציווי, גזל מקידוש השם, וגרם למעילה וחוסר אמונה וחוסר קידוש השם גם אצל ישראל. וזאת כוונת הספרי (שמ): "גרמתם למעול בי... גרמתם שלא לקדש אותי". שישראל נשארו בספק מחמת סירוב משה לבחור בכל סלע שהוא, והיה בזה גם כעין הַחטָאַת הרבים. ומעבירה זו נגררה עוד עבירה, שהרי הקב"ה ציווה למשה לדבר אל הסלע, ולהפגין בזה את האמת השלמה של האמונה, כלומר, שכמו שהסלע שהוא סמל "צור ישראל", נותן מים כשמדברים איתו, כך כשרק מתפללים אל ה' ושופכים תפלה לפניו - הוא עונה ומפרנס ומשביע ומחיה. ובזה שינה משה את הציווי, והיכה את הסלע, משום שעמד לפני העם וכעס וחס על כבודו, ולכן היכה את הסלע, וגם בזה סיכל את רצונו של ה'.

כל מעילה או סטייה מדבר ה' כמו כאן, שינוי דבר ה' מתוך כעס או מתוך נגיעות, נובעת מגאוות האדם. שכעסו של משה על מרידת ישראל וסרבנותו היו בגדר היפגעות אישית, כעין גאווה שממנה נמשכה הסטייה והמעילה. ואע"פ שאפשר להבין את משה, מ"מ כדברי הרשב"ם (במדבר כ:י): "נענש, שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים". והכאת הסלע באה גם מתוך כעסו הגדול, וגם משום שרצה להבטיח לעצמו שהמורדים האלה יראו שהנס אמנם התקיים על ידו ושהסלע באמת הוציא מים, כדי שלא ילעגו לו. ולכן הכה את הסלע פעמיים ליתר "בטחון", ובזה היה גם חוסר בטחון.

והנה המלה "למעול" משמעותה היא לסטות, לסור או לזנות; מעילה היא שינוי, שיקור או גזל, כלומר, אי-הליכה בדרך ובמהלך מסויים ומדוייק. שהתורה נתנה לנו דרך אחת, מדוייקת ומכוונת, כמו שכתוב (שמות יח:כ): "והודעת להם את הדרך ילכו בה". וכן (בראשית יח:יט): "ושמרו דרך ה'". והליכה בדרך זו בלי סטייה ממנה היא קבלת עול מלכות שמים ואמונה שלמה. וכך נולד המושג "הלכה", שהיא הדרך שהולכים בה. ומעילה היא חוסר נאמנות, וזה נסוב סביב השאלה של אמונה. לדוגמה, נאמר אצל הסוטה (במדבר ה:יב-יג): "... איש איש כי תשֹטֶה אשתו ומעלה בו מעל, ושכב איש אוֹתה...". מפני שלאשה יש דרך אחת בקידושין - נאמנות לבעל, וכאשר היא סוטה מהדרך ובוגדת בבעלה, זאת מעילה, מלשון "מעיל" שהאדם מסיר מעליו, וכך מסירה הסוטה ופורקת מעליה את המשמעת ואת הנאמנות. ונראה שבדומה, "בגידה" באה מהמלה "בגד", שהבוגד מסיר מעליו את ה"בגד" ואת העול. והתורה משתמשת לזה גם בלשון "לסור", כמו שכתוב (שמות לב:ז-ח): "לך רד כי שחת עמך... סרו מהר מן הדרך אשר צויתִם", ומי שסר מן הדרך מסיר עול, כמו שכתוב (ישעיהו יד:כה): "וסר מעליהם עֻלו". וכן מי שסר מדרכי ה' פורק את עולו מעליו, וזה נקרא גם "סורר".

ואשה שמפקירה את עצמה לכל אדם ואינה נאמנת לאדם אחד, נקראת "זונה", מפני שהיא הולכת למי שממלא את תאוותה (הן לכסף למזון והן לתשוקה אחרת), כלומר, שהיא הולכת אחרי מי שמזִין אותה, שנותן לה תזונה, והזונֶה סוטֶה מהדרך היחידה שעליו ללכת בה, סוטה בגלל חוש (או תשוקה או פחד), ואינו נאמן לדרך. ולרוב מדובר במין, אבל כתוב גם (במדבר טו:לט): "ולא תתורו אחרי לבבכם... אשר אתם זוֹנים אחריהם", וכן (הושע ט:א): "כי זניתָ מעל אלקיך". וזה קשור קשר הדוק ללשון "סר", כמו שכתוב (יחזקאל ו:ט): "אשר נשברתי את לבם הזונה אשר סר מעלי". ועל הפסוק (לעיל לא:טז): "וזנה אחרי אלהי נכר הארץ... ועזבני! והפר את בריתי", כתב אבן עזרא: "'וזנה' - לצאת במחשבתו [בכוונה] מתחת רשותו". ויש אומרים שהוא קרוב למלה "וזנח", נטש ועזב את העול.

וכל שינוי מהדרך או מהנאמנות היא גם מעילה, כמו בפסוק שהבאנו שכתוב לגבי סוטה (במדבר ה:יב-יג). ועל הפסוק (ויקרא ה:טו): "נפש כי תמעוֹל מעל וחטאה בשגגה מִקָדשֵי ה'", כתב רש"י: "אין מעילה בכל מקום אלא שינוי... שנהנה מן ההקדש" (וכ"כ במעילה יח.). כלומר, "מועל" הוא מי שמשנה, שסוטה, שאינו נאמן בדיוק למטרה; וכאן המועל שינה את הקודש ממטרתו ועשאו חולין. וזה בנין האב - המקור, הסמל שהתורה יצרה לעניין של קידוש וחילול. הקב"ה בנה מערכת שלמה של "קודש" ממשי (דהיינו - כהנים, קדשים, בית מקדש, וטהרה), כדי שנראה שטח אחד אקטואלי מהחיים, שישמש לנו דוגמה חיה למטרה העליונה של האדם - קדושה. ולכן הוא קבע מושג של "מעילה" - גזל, למי שאוכל או נהנה מקדשים, כמו שאמר הרמב"ן (במדבר כ:א, בסוף דבריו): "כי הנהנה מן ההקדש נקרא מעילה". והגזל הוא בזה שהוא גוזל מהקדושה והופכו לחולין, וה' קבע דבר זה ללמדנו שאסור בכלל להרשות הפיכת קידוש השם לחילול השם. ומי שעושה את זה הוא מחלל את השם, שאין עוון יותר גרוע מזה.

לשון דומה לשל רש"י נמצאת בספרי (פרשת נשא, ז): "אין מעילה בכל מקום אלא שיקור". וכן תרגם אונקלוס את הביטוי "ומעלה בו מעל" שכתוב אצל סוטה (במדבר ה:יב): "ותשקר ליה שקר". וכן במעילה בנהנה מהקדש, שכתוב (ויקרא ה:טו): "נפש כי תמעל מעל", תירגם: "אנש ארי ישקר שקר", משום שמי שלוקח הקדש והופך אותו לחולין, משקר בו, שהרי חפץ זה נברא או נקבע למטרה מסוימת, ועכשיו האדם מסיר את החפץ מהמטרה האמיתית, ומביא אותו למטרה שבשביל החפץ הוא שקר, ובזה הוא מכחיש את המטרה. וכן גזל הוא שקר, שהבעלות האמיתית הוסרה, ובמקומה מגיע החפץ לאדם שאינו הבעלים האמיתי. והשינוי הזה הוא שקר. ומשום כך "שינוי" "ושקר" הם דומים, וחז"ל השתמשו ב"שנוי" ככינוי לשקר, כמו במאמרם (יבמות סה:): "מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום". וכל גזל או הנאה מהקדש הוא שקר, בזה שהוא מכחיש את בעלות ה' ואת הגבלתו על הרכוש, וכן את כוחו להעניש.

בסוטה יש הרבה שקר. אומר התנחומא (נשא, א): "'שש הֵנָה שֹנֵא ה', ושבע תועֲבַת נפשו' (משלי ו:טז). רבי יוסי הגלילי אומר: שבעה דברים [האמורים במשלי שם:יז,יט] בסוטה הן אמורות... 'לְשון שקר', שהיא מנאפת עם איש אחר ומתעברת ממנו ומשקרת לבעלה... 'יפיח כזבים, עד שקר' - שאם ייתָפשו, הם מכזבין ומשקרין ונשבעין ואומרים: משיחין היינו זה עם זה בדברים אחרים". ויש שקר כפול בכל זה, שהרי הקב"ה יודע על זה והם אינם חוששים ממנו, ואין כפירה ושיקור יותר גדולים מזה. וזאת כוונת התנחומא שם בהמשך (ב): "הנואף והנואפת עוברים על עשרת הדברות... כיצד? על 'אנכי', שכל הנואף אשת חברו כופר בהקב"ה, שנאמר (ירמיהו ה:יב): 'כּחֲשו בה', ויאמרו: לוא הוא!'" כלומר, שבזה שעוברים על עבירה חמורה זו ואין מפחדים מה', מכחשים בו, שהרי אילו האמינו היו נרתעים. והרי הקב"ה קבע שאשת איש היא כעין רכושו של אדם, ולכן ניאוף הוא מעילה ושיקור וחילול. וכתב הספורנו (במדבר ה:יב): "חיללה את קְדוש ה' אשר אהב בקידושי האישות...".

התנחומא ממשיך: "וכן הוא אומר (דברי הימים א ה:כה): 'וימעלו באלקי אבוֹתיהם [ויזנו אחרי אלהי עמי הארץ]' [שבזה יש שינוי מרשות הקב"ה לרשות הע"ז, ועצם השינוי הוא שיקור ושקר וחילול, שהרי אין לע"ז בעלות וכל כולה שקר]; ואומר (יהושע ז:א): 'וימעלו בני ישראל מַעַל בחרם' [שבזה יש שינוי רכוש ה', וחילול הקדש, וגזל ושקר בבעלות]; ואומר (דברי הימים א י:יג): 'וימת שאול במעלו אשר מעל [בה' - על דבר ה' אשר לא שמר...]'". שם מדובר בחטא של שאול שלא מילא אחרי פקודת ה' למחות את זכר עמלק; ושם מעל בה', שהסיר מעליו את מרותו, שהרי חלק על המושג של השמדת עם שלם; ובזה שיקר בהבנת ה' מה היא אמת ומה הם צדק ומשפט; וחלק מחטאו של משה היה דומה לזה, לא למהות הענין, שהרי לא חלק על מושג - אבל מ"מ גם הוא לא עשה בדיוק כמו שאמר לו הקב"ה. ומשיךל התנחומא: "וכן הוא אומר בעוזיה מלך יהודה [שהתגאה ורצה להקטיר קטורת בבית המקדש ועזריהו הכהן אמר לו:] (דברי הימים ב כו:יח): '[...לא לך עֻזיהו להקטיר לה'...] צא מן המקדש כי מעלת]'...", שלקח לעצמו מה שלא שייך לו ושיקר בבעלות מקטירי הקטורת.

ועיקר חטאו של משה היה שהפגין את המעילה וחוסר קידוש השם בפומבי, לעיני בני ישראל, ובזה גרם לחוסר אמונה, למעילה, וחוסר קידוש השם בתוך ישראל. כך אומר הילקוט שמעוני (חקת כ, תשסג): "וכי לא אמר משה דבר קשה מזה [יותר קשה מחוסר הבטחון בזה שהכה את הסלע ולא דיבר אליו], שאמר (במדבר יא:כא-כב): '[שש מאות אלף רגלִי העם...] הצאן ובקר יִשָחֵט [להם ומצא להם...]?!' [אם נשחוט את כל בהמותיהם, האם יספיק להם?!]... מפני מה לא גזר עליו שם מיתה? משל למלך שהיה לו אוהב, והיה מגיס בינו לבין המלך [רק ביניהם] בדברים קשים, ולא הקפיד [המלך] עליו. לימים, עמד האוהב והגיס לפני הלגיונות [בפומבי]. גזר עליו [המלך] מיתה. אף כאן, אמר הקב"ה... מה שעשית ביני לבינך [בענין הבשר] מחול לך [מפני שלא יצא מזה חילול השם]. עכשיו כנגד הרבים א"א, שנאמר: 'להקדישני לעיני בני ישראל'". וזאת כוונת הפסוק כאן בהמשך:

בתוך בני ישראל. שעיקר חטא המעילה היה משום שנעשה ממש "בתוך" בני ישראל, לעיניהם, שמצד אחד ברח מפניהם, ומצד שני, לעיניהם סירב להוציא את המים מהסלע שהם בחרו בו, ובזה גרם לחוסר קידוש השם. ומכאן יש עוד הוכחה שהקב"ה דורש קידוש השם בגלוי, ואין צריך לומר שהוא מגנה חילול השם שבא בגלוי.

ארץ ישראל

במי מריבת קָדֵש, מדבר צִן. במי מריבה שאירע באתר "קדש", שהוא במדבר צין. ונראה ששֵם המקום לא היה "קדש" קודם לכן, אלא נקרא אח"כ "קדש" מפני ששני דברים אירעו בו שגרמו לחוסר קידוש השם, וחיללו את השם. כך אומר התנחומא (פרשת חוקת יא): "ונקרא 'קדש' על שם שנאמר: 'להקדישני לעיני בני ישראל'". בשני הדברים שארעו שם, חטא המרגלים וחטא משה, היה סירוב לעשות את דבר ה', חוסר אמונה ומניעת קידוש השם. ונראה לי שמשום כך כתוב (לעיל א:לה): "אם יראה איש באנשים האלה... את הארץ הטובה...", ואח"כ (שם:לז): "גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבוֹא שם". שלכאורה קשה - מה שייך שם חטא משה? הלא חטאו היה בענין מי מריבה ולא חטא המרגלים? אלא ודאי, שכוונת משה היתה לומר: כמו שהחטא שלכם במרי ובחוסר אמונה ומעילה במצות ה' גרם לכם להיענש, כך חטאי במי מריבה שהיה "בגללכם" - כלומר, בזה שגרמתי ע"י מעשי לעוד חוסר אמונה וחוסר קידוש השם אצלכם, חטאי זה הביא עלי אותו העונש של מניעת כניסה לא"י. ומשום כך נקרא המקום "קדש".

על אשר לא קדשתם אותי. זה עיקר החטא, שהמעילה היתה חטא משום שהיא גרמה לזה שלא יתקדש השם, כי קידוש השם הוא תכלית האדם, וחילול השם הוא החטא הגרוע ביותר, שהוא בניגוד לכל תכלית יצירת האדם. וכתב רבינו בחיי: "'לא קדשתם אותי' שהוא מלשון 'אות' ולכך הוא [מלת "אותי"] מלא בוי"ו, לית כוותיה בחומשי התורה...". ונ"ל שכוונתו היא, שהקב"ה אומר כאן: לא קידשתם את האות, הנס, שלי, שהיא הוצָאַת המים מן הסלע. שהאות הזאת, הנס הזה, של הוצאת המים, היתה יכולה להביא לקידוש השם עצום. ובזה שמשה לא בחר בסלע שישראל רצו בו, ובזה שהכה את הסלע - הוא חילל את האות, וממילא חילל את השם.

בתוך בני ישראל. זה נכתב פעם שניה בפסוק, להדגיש שעיקר קידוש השם חייב להיות בגלוי. וא"כ, מה העונש הראוי?

ארץ ישראל כסמל אמונה

(נב) כי מנגד [מרחוק] תראה את הארץ ושמה לא תבוא. זאת מדה כנגד מדה, כי א"י היא סמל האמונה השלמה והטהורה, שהרי ישבו בה עמים גדולים וחזקים, ובכל זאת הקב"ה היכה בהם ואיפשר לישראל לכבוש אותם ולשחרר את הארץ, והיא המקום שבו התכוון הקב"ה לבנות את המרכז שממנו תצא תורת האמונה, הבטחון, וידיעת ה'. ולכן דור המדבר, שחטאם היה חוסר אמונה, לא יכלו להיכנס לארץ, שהוא סמל האמונה. ולכן גם משה, שנדון בדקדקנות בגלל צדקותו, וחטאו היה קשור לחוסר אמונה גמורה, נענש בעונש זה. ולכן אומר הכתוב: מכיון שעמדת מנגד, בענין הסלע, ולא מילאת אחרי דבָרַי לגמרי, כמו כן רק מנגד ("מרחוק" - רש"י) תראה את א"י, רק מרחוק, מכיון שהתרחקת ממני במי מריבה. וכדי להדגיש את חשיבות הענין של חוסר האמונה ואת רצינותו, אומר הקב"ה ש"שמה לא תבוא" כלל וכלל, לא תגיע לשם כלל וכלל, אפילו אחרי מיתתך. כך אומר הספרי (שמא): "נאמר כאן 'ושמה לא תבוא', ונאמר להלן (לד:ד): 'ושמה לא תעבוֹר'... לא מלך ולא הדיוט, ולא חי ולא מת". ואע"פ שמשה לא נכנס, זה משום שהקב"ה לא נתן לו, אבל מצות ישוב הארץ קיימת, והיא חלה על ישראל, ומשום כך המשיך ואמר:

אל הארץ אשר אני נוֹתן לבני ישראל. שהם כן ייכנסו אליה, ושהם חייבים לדור בה. והכי קאמר: אתה לא תבוא אל הארץ שאני נותן לישראל בחובת ישוב.

א"י - חיבת הארץ; מצות ישוב הארץ; חוסר אמונה - א"י; גלות כקללה

כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא. כתב רש"י: "כי ידעתי כי חביבה היא לך, על כן אני אומר לך: עֲלֵה ורְאֵה". תשוקת משה היתה כה עזה, עד שהוא חמד אפילו את ראיית הארץ, וניסה להתקרב אליה ככל שאפשר. ודברי הקב"ה למשה הופכים לצו קדוש לכל ישראל, שגם אם הם במצב של "ושמה לא תבוא", והם בלית ברירה "מנגד", שממש אי אפשר להגיע לא"י, בכל זאת הם חייבים "לראותה", לחמוד אותה, לחלום עליה תמיד, לנסות להתקרב אליה ככל שאפשר ולעשות את כל המאמצים להגיע אליה, שהרי היא הארץ הבלעדית "אשר אני נותן לבני ישראל".

הנה משה שמסר את נפשו על א"י לא זכה להגיע לשם, ומשום כך כתוב "כי מנגד", שהרי משה השליך את נפשו מנגד, כלומר, הסתכן, כמו שכתוב על גדעון (שופטים ט:יז): "וישלך את נפשו מנגד" (עבור ישראל). ועתה הוא צריך לעמוד רק מנגד, ולראות. וזה ההבדל הבולט בין משה לבין אלה שהיום לא עולים לדור בא"י: משה היה צריך לראות את הארץ מנגד, מרחוק, על כרחו, שגזירת ה' עליו לא להיכנס היתה עונש; ואילו היהודים האלה שבידם להגיע לא"י, מעדיפים מרצונם הטוב להישאר מנגד. והעונש יהיה מדה כנגד מדה: אם מרצונך "מנגד תראה את הארץ", העונש יהיה "ושמה לא תבוא". אפילו כאשר תהיה סכנה ותרצה לבוא לשם, לא תוכל לבוא, אלא תגיע שואה ותפקוד את אלה שביזו את א"י. ויש רמז לזה בדברי רש"י שכתב לגבי משה: "כי אם לא תראנה עכשיו, לא תראנה עוד בחייך". וכן יהיה באלה שמסרבים לעלות לא"י כאשר טוב להם בגולה, וחושבים שיוכלו לחשב את הקץ, ואז לעלות - העולה על רוחם לא תהיה, כי אם לא יעלו עכשיו, לא יראו את הארץ עוד בחייהם.

אל הארץ אשר אני נתן לבני ישראל. הפסוק הזה מסיים את הפרשה, ומיד אח"כ נאמר (לג:א): "וזאת הברכה...", ללמדנו שא"י שנתן ה' לישראל, היא הברכה הגדולה ביותר שיכולה להיות.