פירוש המכבי - דברים

דברים פרק לג פסוקים א-יט

פרק לג

פסוקים א-יט

מנהיג; ישראל חי לעולם; אהבת ישראל; תוכחה

(א) וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלקים את בני ישראל לפני מותו. הגיע היום האחרון של משה רבינו, ובאותו יום הוא מוכיח את ישראל, ומיד אח"כ מברך אותם, כדי שדבריו האחרונים אליהם יהיו דברי ברכה וניחומים, וכדברי רש"י: "סמוך למיתתו, שאם לא עכשיו אימתי". כלומר, שמכיוון שידע שהוא ימות באותו יום, הזדרז, משום שאם לא באותו יום, שוב לא יספיק. ומכאן לקח לכל אדם, שמאחר שאינו יודע את יום מותו, יקפיד וישמור על מעשי בניו ויזהירם אם הוא רואה בהם פגם, שהרי אצל כל אדם כתוב (אבות ב:י): "ושוב יום אחד לפני מיתתך", והרי זה כל יום ויום מספק, וא"כ תמיד עליו להוכיח את בניו. אבל תמיד יסיים את התוכחה באהבה, וגם לא יוכיח אלא בסגנון של אהבה. ואת כל זה עשה משה משלוש סיבות: א) להראות לישראל שכל התוכחה לא באה אלא מתוך אהבה, כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה נד:ג): "כל אהבה שאין עמה תוכחה אינה אהבה". ב) לתת להם תקוה ועידוד, שעל אף התוכחה והעונשים העתידים לבוא, יתקיימו לנצח וייגאלו. ג) ללמד סניגוריה על ישראל.

הילקוט שמעוני (תתקנ) מביא מהפסיקתא: "לפי שהוא מקנתרן בראשו של ענין [בפרשת האזינו]... לפיכך הוא אומר בסופו (לקמן פסוק כט): 'אשריך ישראל'". וכן מוסיף: "מצינו שכל המלמד סניגוריא [על ישראל] הקב"ה מרוממו בעולם, דכתיב (ישעיהו ל:יח): 'ולכן ירום לרחמכם' [ירומם את מי שמרחם עליכם, ללמד עליכם סניגוריה]... תדע לך שהוא כן, שכל ימיו של משה לא נקרא 'איש האלקים' עד שברכן...". עוד מביא הילקוט שמעוני (תתקנא) מהפסיקתא: "כל ימיו של משה היה מבקש לברך את ישראל ולא היה מניחו מלאך המוות. מה עשה? נְטָלוֹ, וכפָתוֹ והניחוֹ תחת רגליו וברכן לפניו. הדא הוא דכתיב 'וזאת הברכה... לפני מותו'. לפני מי? לפני זה שהיה מושלך תחת רגליו". ויש מזה לקח גדול: שאהבת ישראל יכולה להתגבר אפילו על מלאך המוות, מפני שאהבת ישראל מעכבת ומבטלת את גזר הדין. והילקוט מסיים: "ומה ברכה ברכן? (תהלים כח:ט): 'הושיעה את עמך וברך את נחלתך וּרעֵם ונשאֵם עד העולם'". כלומר, רעם ונשאם עד עולם, שיתגברו על מלאך המוות, שעם ישראל חי וקיים לעולם. אומר הספרי (שמב): "וממנו למדו כל נביאים, שהיו אומרים להם לישראל דברים קשים תחילה, וחוזרים ואומרים להם דברי נחמות".

מנהיג; עם ישראל - ההמשכיות; אהבת ישראל

וזאת הברכה אשר ברך משה... אומר התנחומא (א): "למשה נאה לברך את ישראל, שנתן נפשו עליהם בכל שעה ושעה. לכך נאמר 'וזאת הברכה [אשר ברך משה]'". וכמו כן אמרו (סוטה יד.): "'תחת אשר הֶעֱרָה למָוֶת נפשו' (ישעיהו נג:יב) - שמסר עצמו למיתה: 'ואם אַיִן, מחני נא מספרך' (שמות לב:לב)".

אומר המדרש (דברים רבה יא:א): "העובר לפני התיבה וטעה - יעבור אחר תחתיו. ומנין הוא מתחיל? מתחילת הברכה שטעה [ולא מתחילת התפילה]. ומהיכן למדו? מאבות העולם. למה? שלא היה אחד מתחיל אלא ממקום שפסק חבירו. כיצד? אברהם בירך את יצחק. מנין? (בראשית כה:ה): 'ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק'... ר' נחמיה אמר: ברכה נתן לו... עמד יצחק לברך את יעקב. אמר: ממקום שפסק אבא, משם אני מתחיל. אבא הפסיק ב'ויתן', אף אני מתחיל ב'ויתן'. מנין? שנאמר (שם כז:כח): 'ויתן לך האלקים'... ובמה חתם [יעקב]? ב'זאת', שנאמר (שם מט:כח): 'וזאת אשר דבר להם אביהם'. עמד משה לברך את ישראל. אמר: איני פותח אלא ב'זאת'...". ומכאן כלל גדול בהמשכיות של עם ישראל: כמו שהברכה הזאת נובעת מאברהם אבינו, כך בל ינתק היהודי את שרשרת המסורת. אותה תורה ואותן מצוות היו מאז ומעולם, והבא לפסוק הלכה יבסס את פסקו על אותה תורה שהיתה מאז ומעולם. ואין צריך לומר שבל יחשוב היהודי שהוא יוכל לצאת מכלל ישראל ושימצא ברכה והצלחה מחוץ לעמו, מפני שהברכה ליהודי מצויה רק בדרך חיים שקשורה לתחילת השרשרת דרך כל חוליותיה.

מדה כנגד מדה; האיש שיכול להגיע לאלוקות; ידעתי; חסד; מסירות נפש; מנהיג

וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלקים... איש קדוש ואלוקי, שקיבל על עצמו את הדין, את הגזירה שימות בחו"ל. הברכה שברך אותם משה, "בנבואה בירך אותם" (אבן עזרא), מפני שגם זה חלק מהתורה. איש האלוקים דיבר דברי אלוקות.

איש האלקים. כל אדם נולד "איש", וחובתו בעולם היא להתעלות, להתרומם, להתקדש, ולהידמות לאלוקים ע"י שבירת ה"אני" והגאוה. ועל אף שאדם אינו יכול להגיע למדרגה של אלוקים, בכל זאת הוא יכול להגיע למדרגת "איש האלוקים", והיא שיא המדרגות. אומר המדרש (דברים רבה יא:ד): "א"ר אבין: מחציו ולמטה 'איש', מחציו ולמעלה 'האלקים'". כלומר, לא שכבר לא היו לו תאוות וטבע של "איש", אלא מחציו ולמטה, שמסמל את התאוות והחושים של האיש, הוא נשאר עדיין "איש", אבל הוא התגבר עליהם. ורק מעטים מגיעים לזה. כך אומר הספרי (שמב): "זה אחד מעשרה שנקראו איש האלקים". ואדם כזה הרבה יותר גדול ממלאך, שהרי למלאך אין יצר הרע להטרידו, ואילו האיש נולד עם יצר הרע וחושי תאוה ואנוכיות, ואם התגבר עליהם והגיע למדרגה של "ותחסרהו מעט מאלקים" (תהלים ח:ו), ע"י שכבש את יצרו, וסבל יסורים למען הטוב והצדק והמשפט, והתקדש והתעלה מעל לחושים הטבעיים - אדם כזה הוא "איש האלקים", איש שהגיע כמעט לאלקים, והוא שיא ותכלית הבריאה והיצירה. לאדם הזה מצפה ה'! ולכל זה יכול האדם להגיע אך ורק אם הוא משליך מעליו כל נגיעה וכל רצון לעשות את הגשמיות עיקר חייו, ואך ורק אם הוא מוכן למסור נפש ולהקריב את רכושו, את כבודו ואת חייו.

וזאת כוונת חז"ל שאמרו (דברים רבה יא:ד): "אם 'אלקים' למה 'איש', ואם 'איש' למה 'אלקים'? אלא בשעה שהיה הושלך ליאור של מצרים - 'איש'; ובשעה שנהפך [שהפך את היאור] לדם - 'האלקים'. דבר אחר: בשעה שברח מלפני פרעה - 'איש'; ובשעה ששיקעו [בים סוף] - 'אלקים'". כלומר, אותו משה שנולד "איש", הפך לאלקים, לשופט ואדון. ויש לשים לב היטב היטב להשגחה הפרטית שיש כאן: כתינוק, היה משה בידי המצרים, והוא הושלך ליאור; והקב"ה, א-ל ההיסטוריה, סיבב את הענין כך, שלאחר זמן, הוא, האיש משה, שלט על היאור והפך אותו לדם, והיה "אלקים" לו. יש בזה מדה כנגד מדה: זה שהיה "איש" ושפל, מתרומם ע"י הקב"ה והופך ל"אלקים" ולאדון. וכן להיפך. ומשה זכה לכל זה משום שסבל. הוריו עמדו בלחץ ובנסיון ואחזו ביהדותם, וכשבנם הושלך ליאור הם לא פיקפקו באמונתם, ולכן בנם ניצל. ומשה עצמו שפנה עורף למלכות ולכבוד כשברח מלפני פרעה - קיבל שכר בזה שנעשה אדון הנביאים.

אומר דברים רבה (יא:ז): "ולמה זכה משה שהקב"ה נתעסק עמו [שהגיע לשיא של "איש האלקים", האיש שהאלקים מתעסק בקבורתו]? אלא, בשעה שירד למצרים והגיע גאולתן של ישראל, כל ישראל היו עסוקים בכסף וזהב, ומשה היה מסבב את העיר ויגע שלשה ימים ושלשה לילות למצוא ארונו של יוסף... לקח אותו [הארון] ושם על כתפו והיה סובל אותו וכל ישראל אחריו. וישראל היו סובלים את הכסף ואת הזהב שנטלו ממצרים, ומשה סובל ארונו של יוסף. א"ל הקב"ה: משה, אתה אומר [חושב] שדבר קטן עשית? חייך! החסד הזה שעשית, גדול הוא! ולא השגחת לכסף ולזהב, אף אני אעשה עמך החסד הזה ואתעסק עמך". והנה, "סַבָל" הוא אדם שנושא דברים כבדים. ואדם יכול לשאת עליו, לסבול את המצוות, והן כבדות ומייגעות, ואין ספק שהוא סובל מהם - אבל איזו תועלת הוא מפיק מהן! מהן הוא הופך ל"איש האלקים"! ומצד שני, יש אדם שסובל, נושא עליו כסף וזהב, ואל תשלה את עצמך - גם הם כבדים וגם מהם הוא סובל, ולא רק זה, אלא שלא יפיק מהם תועלת לעולם! ועוד: יש אדם שמתחיל לעלות לאלוקות, ולא רק שאינו מגיע, אלא שבסוף ימיו הוא מידרדר ויורד מן השמים לאדמה. ולכן מאד מאד חשוב שאדם לא יאמין בעצמו עד יום מותו, שהרי אדם שמפסיק לעלות, אינו עומד במקומו אלא מתחיל לרדת. כך אומר המדרש (בראשית רבה לו:ג): "חביב משה מנח. נח משנקרא 'איש צדיק' (בראשית ו:ט), נקרא [לבסוף] 'איש האדמה' (בראשית ט:כ) [שירד לדרגת האדמה כשנטע כרם והשתכר]. אבל משה, משנקרא 'איש מצרי' (שמות ב:יט) [כך קראוהו בנות יתרו], נקרא 'איש האלקים'". ובילקוט שמעוני (תתקנא) נוסף: "דהוה סופיה אלים". שהסוף של האדם הוא העיקר; לא מה שהיה בתחלת חייו, אלא מה עשה מעצמו.

אהבת ישראל; מסירות נפש; מלחמה; מנהיג

 ...איש האלקים... האדם מגיע למדרגה זו רק בהשליכו מעליו את האנוכיות ואת הנגיעות. וזה מתבטא במסירות נפש ובהקרבה למען הזולת. אמרו חז"ל (דברים רבה יא:ב): "זה שאמר הכתוב (תהלים כד:ג): 'מי יעלה בהר ה''... זה משה, שנאמר (שמות יט:ג): 'ומשה עלה אל האלקים' [שנבחר לעלות ולדבר עם האלקים, ואין לך "איש האלקים" יותר גדול מזה]... 'אשר לא נשא לַשָוְא נפשו' (תהלים כד:ד) - זו נפשו של מצרי, שלא נְטָלָה על חינם, אלא כדין עשה". ולא כמו שאומרים הכסילים המחדשים את ה"מוסר" המסולף שלהם, שאלימות ונטילת נפש אסורות לחלוטין, והרחיקו לכת ואמרו שמשה חטא כאשר הרג את המצרי. ודבריהם הבל וריק, שאדרבה, משה קיים מצוה גדולה, בזה שמנע מגוי להכות יהודי, וקידש שם שמים, ועזר לרעהו ולא עמד על דמו. דברי חז"ל ברורים: "כדין עשה!" ויש ללמוד מכאן לקח נוסף, ולפרש שמשה גם לא נשא את נפשו שלו - של משה, שלא התחייב מיתה, אלא להיפך, כדין עשה. ועל בוראי "מוסר" משלהם והצדיקים יותר מבוראיהם ניתן לקרוא (תהלים קז:יד): "יוציאם מחשך... ומוסרותיהם ינתק" - אל תקרי "מוסרותיהם" אלא מוסריהם.

אהבת ישראל; ענוה; מסירות נפש; ידעתי; מנהיג

 ...איש האלקים... רק אדם שמוכן למסור את נפשו למען האלקים, נקרא "איש האלקים". ומסירות נפש זו מתבטאת בהשלכתו מעליו את כל הנגיעות האישיות ושבירת ה"יש". ואין לזה ביטוי יותר גדול מאהבת ישראל, שטובת הזולת והכלל עומדת במרכז מחשבתו. אומר דברים רבה (יא:ג): "נח אמר למשה: אני גדול ממך שניצלתי מדור המבול. א"ל משה: אני נתעליתי יותר ממך [משה לא אמר אני "גדול" ממך, מפני שזוהי גסות הרוח, אלא "נתעליתי" ברוחניות על כרחה] - אתה הצלת את עצמך ולא היה בך כח להציל את דורך, אבל אני הצלתי את עצמי והצלתי את דורי כשנתחייבו כלייה בעגל". כלומר, שלא היה בנח הכח העצמי, הפנימי, להציל את דורו. ומשה הצליח בזה רק כאשר הפגין את השיא של מסירות נפש, שהוא אמר שאם לא יחזור בו הקב"ה, כביכול, הוא (משה) מוכן למות עם שאר ישראל, כמו שאמר (שמות לב:לב): "ואם אַיִן, מחֵני נא מספרך". ואיזה כח אדיר יש במסירות נפש זו!

יראת ה'

אומר הילקוט שמעוני (תתקנא): "'איש האלקים'... שהכריע על מדת הדין. הקב"ה אמר (במדבר יד:יב): 'אַכּנו בדֶבֶר' [בחטא המרגלים], ומשה אמר (שם:יט-כ): 'סלח נא [לעווֹן העם הזה...] ויאמר ה' סלחתי כדבָרֶך". והילקוט (שם) מביא גם פסיקתא: "'איש האלקים' - אמר ריש לקיש: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, כשם שגוזר אדם על אשתו ועושה, כך הקב"ה - משה גוזר עליו, ועושה". כלומר, ש"איש האלקים" פירושו - האיש שגוזר על האלקים, כביכול. והנה נאמר (שמואל ב כג:ב): "מושל באדם, צדיק מושל יראת אלקים". ואמרו חז"ל (מו"ק טז:): "אני מושל באדם; מי 'מושל' בי? צדיק. שאני גוזר גזירה, ומבטלה" - כלומר, והוא, הצדיק, מבטל אותה. ומי שמדייק יראה, שדוקא משום שיש בו יראת אלקים, מבין הצדיק את גודל המצוה של אהבת ישראל, מפני שיראת ה' דוחפת אותו לשבור את האנוכיות ולא לחשוב על עצמו ועל נפשו, אלא למסור את נפשו למען הזולת. השלכת הנגיעות מביאה לקדושה ולאלוקות.

מנהיג; מסירות נפש

 ...איש האלקים... אומר הספרי (שמב): "זה אחד מעשרה שנקראו 'איש האלקים'. משה נקרא 'איש האלקים'... אלקנה (שמואל א ב:כז)... שמואל (שמואל א ט:ו)... דוד (נחמיה יב:כד)... שמעיה (מלכים א יב:כב)... עִדוֹא (מלכים א יג:א)... אליהו (מלכים ב א:ט)...אלישע (מלכים ב ד:ט)... מיכה (מלכים א כ:כח)... אמוץ (דברי הימים ב כה:ז)". המסתכל והמעיין בעשרה אלה, יראה שרובם (לרבות כל אלה שלפי הערכתנו לא היו במדרגה כה גבוהה, לכאורה) נקראו "איש האלקים" בקשר לתפקיד של תוכחה למנהיג או למלך. ודבר זה דורש אומץ ומסירות נפש, שהרי הוא מסתכן בנפשו. ולכן העושה כך נקרא "איש האלקים", כלומר, איש הרואה את עצמו שייך רק תחת מרות האלקים ולא תחת מלך. והרי אפילו מלך שסר מהדרך הנכונה, צריכים להוכיחו.

עם ישראל קיים לעולם; עונש הגוים

 ...לפני מותו. נאמר בדברים רבה (יא:ה): "מהו 'לפני מותו'? רבנן אמרי: מה עשה משה? נטל את מלאך המוות והשליכו לפניו, והיה מברך השבטים, כל אחד ואחד לפי ברכתו". הוא בא ללמד את ישראל שאפילו למלאך המוות אין שליטה על ישראל, ושבסופו של דבר, אע"פ שיסבלו צרות, ינצחו וייגָאלו, משא"כ עם הגוים. כך אומר הספרי (שמב): "אבל אומות העולם, משאמרו להם דברי ניחומים [בתחילה], חזרו ואמרו [הנביאים] דברי תוכחות". כלומר, שסופם ליפול.

חשיבות כל יחיד; אהבת ישראל; אחדות

את בני ישראל. אומר הפסיקתא המובא בילקוט שמעוני (תתקנא): "'בני ישראל' - מלמד שכל ישראל בירך [משה] כאחד, שנאמר (לעיל כט:ט): 'אתם נצבים היום כֻלכם'; חזר ופרטן אחד אחד בפני עצמו, וחזר וכללן כולן בברכה אחת (לקמן פסוק כט): 'אשריך ישראל'". המדרש מודיענו כאן דברים חשובים: עם ישראל כחטיבה אחת, אחדות ישראל, וחשיבות הפרט. שבתחילה הביא את כולם יחד והודיעם שהוא כורת ברית איתם, עם כולם, כל אחד ואחד: "ראשיכם, שבטיכם, זקניכם ושטריכם, כל איש ישראל, טפכם, נשיכם וגרך", כחלק בלתי נפרד של עם מיוחד עם יעוד מיוחד. אומר התנחומא (נצבים א): "'אתם נצבים'... אימתי? בזמן שתהיו כולכם אגודה אחת, שנאמר (לעיל ד:ד): 'חיים כֻלכם היום'". שכל יהודי חייב להבין שהוא חלק מחטיבה אחת, ומלבד ההרגשה הזאת, הוא צריך להתנהג כך ולא לבוא לידי שנאת חינם ומחלוקת שמפרידה בין חלקי החטיבה. ובכל זאת, אסור לחשוב שאין חשיבות לכל יחיד ויחיד, לַפרט היהודי - זה אינו נכון. שהרי לאחר שהביא את כולם בברית יחד, חזר משה וברך כל אחד ואחד, מפני שכל יהודי נחשב לעולם מלא. ואח"כ חזר וחיברם יחד בברכת עם ישראל, "אשריך ישראל".

קידוש השם וחילול השם; נקמה; מלחמה; עם ישראל

וזאת הברכה אשר ברך... את בני ישראל. אומר הפסיקתא המובא בילקוט שמעוני (תתקנ): "אחד עשר שבטים ברך משה, ולמה לא ברך לשבטו של שמעון? לפי שהיה בלבו עליו על אותו המעשה שעשה בשטים" - מעשה זמרי. וזאת היתה הסיבה, ולא משום מעשה שמעון ולוי בשכם. שעצם המעשה שעשה שמעון בשכם היה קידוש השם, וקללת יעקב באה רק משום שראה ממה שעשה שמעון עם יוסף, שכוונתו בשכם לא היתה לשמה. קנאים מדברים ועושים באלימות בשם ה' ולמען העם, ואם מחשבתם טהורה - מה טוב. אבל לדאבוננו יש כאלה שהמטרה היא רק מסווה לשנאה ולאכזריות שבתוכם, והדבר בהכרח יתגלה אחר זמן במעשים גלויים מכיון שטבעם כך. וכך היה בשמעון. ובכל זאת מביא הילקוט (שם): "ואעפ"כ טפלו ליהודה...".

נקמה; קידוש השם

אומר הילקוט שמעוני (תתקנ): "אחד עשר מזמורים אמר משה כנגד אחד עשר שבטים שבירך... 'א-ל נקמות ה'' (תהלים צד:א) - זה שבטו של גד, אליהו, שהוא עתיד לגדע משתיהן [יסודותיהם] של עובדי אלילים".

תורת אמת

עוד אומר הילקוט שמעוני (שם): "וזאת התורה. שלש עשרה תורות כתב משה. שתים עשרה לשנים עשר שבטים, ואחד לשבטו של לוי. שאם יבקש אחד מן השבטים לעקור דבר מן התורה, יהא שבטו של לוי מוציא ספר תורה שלו ומגיהו מתוכו". ולא חשש משה ששבט לוי יעקור דבר מן התורה, שהרי הם היו כהני הדת. ואוי לתקופה כתקופתנו שכהני הדת דוקא הם שעוקרים דברים מן התורה.

בעתה אחישנה; ה' כופה עלינו גאולה; קידוש השם

וממשיך הילקוט שמעוני (שם): "כתיב (ישעיהו ל:יח): 'ולכן יחכה ה' לַחֲנַנכם, ולכן יָרום לרחֶמכם'. אמר רבי ברכיה: 'לכן יצפה' אין כתיב כאן, אלא 'לכן יחכה', כהדין ציידא [ציידי דגים] דמחכי לציידא [שתופסים דגים בחכה]". והכוונה היא, שהגאולה יכולה לבוא באחת משתי דרכים: "זכו - אחישנה", ואז הגאולה תבוא בזכותנו ובמהירות והדר, או "לא זכו - בעתה", ואז על אף שאין אנו ראויים, הקב"ה יביא את הגאולה "לא למענכם". ובעת קץ הגאולה הקב"ה כופה עלינו את הגאולה, מביא עלינו ברכה על אף סרובנו לקבלה. הוא "מחכה" - ממתין ומצפה שנשוב, אבל אם איננו חוזרים בתשובה, הוא גם "מחכה", צד אותנו, תופס אותנו כצייד. וההבדל הוא - שהוא צד אותנו בחכות כואבות, והם יסורים וחבלי משיח מיותרים. ובכל זאת, זאת הברכה - אין לך ברכה יותר גדולה מזו, שהקב"ה יביא לנו את הטובה אפילו כשאין אנו מבינים אותה ולכן מסרבים לקבלה. הקב"ה צד אותנו כדי להצילנו מעצמנו. ולמה? "ולכן ירום לרחמכם". כי הקב"ה מחולל כאשר ישראל בגלות ומדוכאים. ולכן: "לא למענכם אני עוֹשֹה בית ישראל, כי אם לשם קדשי אשר חללתם בגוים" (יחזקאל לו:כב). וזהו "ולכן ירום [ה']", יתגדל ויתקדש כדי לקדש את שמו, ובזה ירחם עליכם ויגאלכם.

בעתה אחישנה; הגאולה תבוא סמוך ומהר מאד לביאת אליהו

לפני מותו. אומר הספרי (שמב): "סמוך למיתתו. כיוצא בזה אתה אומר (מלאכי ג:כג-כד): 'הנה אנכי שוֹלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא, והשיב לב אבות על בנים'. וכי עלתה בדעתך שלאחר ביאת היום [הגדול] אליהו מתנבא להם לישראל? מה ת"ל... סמוך לביאתו". דעו, שכאשר הקב"ה יחליט לשים קץ לחילול שמו, יהיה תהליך מהיר מהאתחלתא דגאולה לסופה, ולא יהיה לנו הרבה זמן לחזור בתשובה, ועלינו לראות את הסימנים ולהבין אותם ולחזור בתשובה כדי להינצל מחבלי משיח.

אחישנה; ידעתי את ה' - ידיעת ה' היא קדושתו ותכלית הבריאה; מדה כנגד מדה; קידוש השם; גאולה; אמונה

לפני מותו. אומר דברים רבה (יא:ח): "אמר משה: רבונו של עולם! דבר אחד אני מבקש ממך לפני מותי, שאכנס [לא"י] ויִבָקעו כל השערים שבשמים ובתהומות [כל הדברים שמסתירים את אימתך, כלומר, שתעשה נסים בגלוי לעיני כל הגוים], ויראו שאין זולתך... א"ל הקב"ה: אתה אמרת 'אין עוד [מלבדו]' (לעיל ד:לה), אף אני אומר (לקמן לד:י,יב): 'ולא קם נביא עוד בישראל כמשה... לעיני כל ישראל" - מדה כנגד מדה. ואילו היינו אנחנו מאמינים, וקוראים "אין עוד מלבדו", ומתנהגים באמונה, ומוכיחים את ידיעת ה' ע"י מעשים, בלי להתחשב במה שיאמרו הגוים, אזי מדה כנגד מדה, היה הקב"ה מביא את הגאולה, שבה יראו שעם ישראל הוא עמו המיוחד של ה'.

עם ישראל - הבדלה בין ישראל ועמים

עוד אומר דברים רבה (יא:ג): "אברהם אומר למשה: אני גדול ממך, שהייתי זן לעוברים ושבים [וזה חסד]. א"ל משה: אני נתעליתי יותר ממך, אתה היית זן בני אדם ערלים ואני הייתי זן בני אדם מהולים". שאע"פ שברור שמצוה לגמול חסד עם כל הבריות, גם אם אינם יהודים, מ"מ גדולה מצות גמילות חסד לישראל, והם עדיפים. וכן כאשר כתוב "רֵעַ" בתורה, הכוונה היא לישראל. ומ"מ אם בא גוי, ברור שצריכים לגמול לו חסד.

קבלת עול מלכות; מעשים ולא רק תלמוד

וזאת הברכה... אומר דברים רבה (יא:ו): "הלכה: אדם מישראל שעלה לקרות בתורה, אין מותר לו לקרות עד שלא יברך; תחלה מברך ואח"כ קורא. ומשה, בשעה שזכה לקבל התורה, תחלה בירך ואח"כ קרא. א"ר אלעזר: איזו היא הברכה שבירך משה בתורה תחלה? 'ברוך אתה ה'... אשר בחר בתורה הזאת וקידשה ורצה בעושיה'. ולא אמר 'בעמליה' ולא אמר 'בהוגיה', אלא 'בעושיה' - באלו שהן עושין את דברי תורה". פירוש - אין התורה סתם חכמה שאדם לומד אותה, כהנאה אינטלקטואלית, ואם הוא "מסכים" הוא מקבלה, ואם לאו, אינו מקבלה; ואם הוא מסכים עם חלק, הוא מקבל חלק ולא את השאר. אלא התורה היא דבר ה', ציווי ה' וגזירותיו; אורח החיים הקדוש. היא מקודשת ומקדשת את חיי היהודי שלומד אותה ועושה את פקודיה. והיהודי חייב לקבל עליו עול מלכות שמים לפני שהוא מקבל עליו את עול מצוותיה, בזה שלפני שהוא לומד אותה, הוא מברך ברכה של נאמנות לה. התורה היא יצירת ה' שבחר בה וקידש אותה, ולכן חייב אדם ללמוד אותה ולעשות את מצוותיה כגזירת מלך, ובכך הוא שובר את ה"יש" ואת האנוכיות שלו, בזה שהוא א) עושה את מה שהיא אומרת, וכן ב) עושה זאת כגזירת מלך ולא בתנאי של הסכמה אישית. ולכן, על אף שכל מה שהוא מתעמק בה ולומד אותה ונעשה ת"ח וגדול בתורה, רצוי - מ"מ עיקר התלמוד הוא מה שמביא לידי מעשה. אין להקב"ה צורך באינטלקטואל סרק.

וממשיך המדרש: "'בעושיה' - [אם] אדם אומר: למדתי חכמה ולא למדתי תורה, מה אעשה אני שם?" נ"ל שכוונתו היא - למדתי חכמה כי זה דבר הגיוני, אבל לא למדתי תורה כל חיי כי לא האמנתי בה שהיא תורת ה', וא"כ איך אתחיל עכשיו להיות יהודי שומר תורה ומצוות אם לא למדתי היטב? כלומר, איך אני אקיים דברים בלי שאבין אותם ואסכים להם? ומשיב המדרש: "אמר הקב"ה לישראל: חייכם! כל החכמה וכל התורה דבר אחד [כך כתוב שם] קל הוא [כל הלימודים וכל החיים מבוססים על דבר אחד]. כל מי שמתיירא אותי [שמקבל עליו את עול מלכותי, ומשום כך] ועושה דברי תורה [אע"פ שלא בדק אותם תחלה כדי להבין את הכל ולהסכים להם], כל החכמה וכל התורה בלבו". כי אין ערך לא לחכמה ולא לתורה אא"כ האדם מקבל עליו עול מלכות שמים ויראת שמים, ועושה את כל מה שהוא עושה בחיים כפי שה' מצַוֶה כדי להתקדש ולהתעלות. וא"כ ראשית כל, תתחיל לעשות, לקיים את המצוות. ובינתיים תלמד, ופתאום תתחיל להבין (ע"י זה שאתה עושה) את סוד התורה ואת חכמתה ואת כוונתה. והעיקר - שאדם פשוט שמקיים את המצוות מתוך יראת שמים וקבלת עול מלכות שמים, עדיף מת"ח שאינו מקיים בתום לב.

עם ישראל העם הנבחר

(ב) משה, איש האלקים, מברך את עם ישראל בהסכמת הקב"ה, וכל דבריו הם "מפי א-ל". והוא פותח (בפסוקים ב-ה) בתזכורת כללית לכל השבטים, לעם ישראל כולו (כ"כ האבן עזרא: "שהפרשה היא ברכה כלל [כוללת] לכל ישראל, ואח"כ פרט לכל שבט ושבט ואח"כ כללם [שוב]..."). ואומר: ישראל! זִכרו ודעו מי אתם! איך נולדתם כעם, ומה היתה התחלתכם כאומה נפרדת; ומה תפקידכם ויעודכם המיוחדים כעם ה', כעם נבחר וסגולה. הוא מדבר על התחלת העם, וגם איך שזה ישפיע על סופו. וכל דבריו ברכה והוד ותנחומים, כאשר הוא מדבר על תחילת הימים ואחרית הימים והגאולה גם יחד:

ידעתי את ה'

ויאמר: ה' מסיני בא. הקב"ה התגלה לעולם כאשר ירד להר סיני ונתן שם את תורתו לעם ישראל, ובאותו רגע בחר בישראל כעם סגולתו. הוא נתן את התורה לעם מיוחד, שילמד את העולם את ידיעת ה' ואת דרכיו הקדושות, וזאת הסיבה היחידה לביאת ה' לעולם וליצירת העולם. כלומר, הקב"ה בא לעולם רק בגלל סיני. ובביאתו לסיני, הרעיש את העולם, באופן שלא היה יום כזה מעולם. כך אומר הספרי (שמג): "כשנגלה הקב"ה ליתן תורה לישראל, הרעיש את העולם כולו על יושביו". וזאת היתה ידיעת ה' עבור ישראל והעולם. וגם לעתיד לבא, יבוא הקב"ה מסיני, כלומר, מכח סיני, מכח התורה והקדושה שהן תכליתו של העולם.

סיני; עונש הגוים

וזרח משעיר למו. הוא הופיע להם, לישראל, בדרכו לסיני, בהוד ובהדר כזריחת השמש, מצד שעיר, ששם הופיע תחילה. וכתב ר' סעדיה באמונות ודעות (מ"ג פ"ח): "ואלה השלשה שמות להר סיני [סיני, שעיר, פארן] לפי שכל הר שהוא כנגד עיירות שונות, יקרא כל חלק ממנו שכנגד אותה העיר בשם אותה העיר. כן הר סיני הוא מול סיני, ושעיר ופארן שניהם סמוכין [לסיני וזה לזה]". וכוונת הקב"ה היתה להופיע בסיני בעקבות הופעה בשעיר, שמסמל את עשיו ואדום, כמו שנאמר (בראשית לב:ג): "וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו, ארצה שעיר, שדה אדום". וכן שרה דבורה (שופטים ה:ד-ה): "ה', בצאתך משעיר, בצעְדְך משדה אדום, ארץ רעשה... הרים נזלו מפני ה', זה סיני - מפני ה' אלקי ישראל". וכוונתו להורות שכבר בהולדת האומה, כבודו וגבורתו זרחו והופיעו על אדום, שעתידה להציק לישראל. וזאת, לאות שבאחרית הימים עתיד הקב"ה להשפיל ולשבור את גאות אדום: "ועלו מושִעים בהר ציון לשפוֹט את הר עשו והיתה לה' המלוכה" (עובדיה א:כא), וכמו שכתוב שם (א,ג,י,יח) עוד: "כה אמר אד-ני אלקים לאדום... זְדון לבך השיאֶך... אוֹמֵר בלבו: מי יורידני אָרץ?... מחמס אחיך יעקב תכסךָ בושה ונכְרַתָ לעולם... והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש...". וא"כ הכוונה כאן כפולה: הקב"ה הופיע בסיני משעיר (כלומר, מצד שעיר) בתחילה כשיצאו ישראל ממצרים, וכן יופיע באחרית הימים "משעיר", כלומר, בגלל חטאי שעיר, מתוך הצורך להעניש את שעיר.

צדק ויושר

משה השתמש בלשון "זרח" שפירושה הופעה בהוד ובהדר, כאילו יש כאן הופעה באור ובזריחת שמש. וההופעה, הזריחה הזאת, מרמזת על הישועה באחרית הימים שתבוא בעת חושך ויאוש של דכאון וסבל, כמו שנאמר (תהלים קיב:ד): "זרח בחשך אור לישרים, חנון ורחום וצדיק"; וכן (ישעיהו נח:י): "וזרח בחשך אורך וַאֲפֵלָתך כצהרים". ובפסוק לפני כן כתוב (ישעיהו נח:ז): "הלוא פרוֹס לרעב לחמך, ועניים מרוּדים תביא בית; כי תראה ערוֹם וכסיתו, ומבשרך לא תתעלָם". ומשם רואים שאחד המפתחות לגאולה הוא הצדק והחסד, וכן כתוב (שם א:כז): "ציון במשפט תִפָדה ושבֶיה בצדקה". ועוד נזכרת הזריחה בפסוק (מלאכי ג:כ): "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה...". ויש רמז ברור לזה במאבק יעקב עם המלאך, שאמרו חז"ל (בראשית רבה עז:ג): "שרו של עשו היה", וכתוב שם (בראשית לב:כד,לא): "ויִוָתר יעקב לבדו ויֵאבֵק איש עמו עד עלות השחר... ויזרח לו השמש... והוא צוֹלע על ירכו". כלומר, שבאחרית הימים ייוותר ישראל בדד, וכל העמים יתקוממו נגדו, ואדום ייאבק איתו, והלילה יהיה שחור והמאבק יהיה נואש, עד שפתאום יהיה עלות השחר, והניצוצות הראשונים יֵרָאו, ואז - אחרי האתחלתא דגאולה - יכה שרו של עשיו ביעקב מכה גדולה בכף ירכו, אבל הקב"ה יזרח כשמש כמו שעשה בסיני, וירפא את ישראל ויכרית את עשיו.

וכן אמר יחזקאל (כה:ח,יג,יד): "כה אמר א-דני אלקים, יען אמר מואב ושעיר: הנה ככל הגוים בית יהודה... ונָטִתי ידי על אדום... ונתתי את נקמתי בֶאֱדוֹם ביד עמי ישראל". והעונש בימים ההם יהיה על שנאתם לישראל ועל גאותם ועל כפירתם בהקב"ה. כך אמר יחזקאל (לה:ג-ה,ז,י,יג,טו): "הנני אליך הר שעיר... ונתתיך שממה וּמְשמָה... וידעת כי אני ה'. יען היות לך איבת עולם ותַגֵר את בני ישראל על ידי חרב... ונתתי את הר שעיר לשִממה ושממה... יען אֲמָרְךָ: את שני הגוים ואת שתי הארצות - לי תהיינה... ותגדילו עלי בפיכם... כשמחתך לנחלת בית ישראל על אשר שָמֵמָה, כן אעשה לך, שממה תהיה הר שעיר וכל אדום כֻלָה וידעו כי אני ה'".

חילול השם

הופיע מהר פארן. זו ארצו של ישמעאל, וזה מסמל את ישמעאל, כמו שנאמר (בראשית כא:כ-כא): "וישב [ישמעאל] במדבר ויהי רוֹבֶה קַשָת, וישב במדבר פארן". ויש בזה רמז ל"והוא יהיה פרא אדם" (בראשית טז:יב). ועל המלה "הופיע" פירש הרד"ק: "נגלה בזהרו ובכבודו". וכ"כ הרשב"ם: "האיר מהר פארן". שבדרכו לסיני, האיר והופיע הקב"ה גם בפארן - לישמעאל, מאותן סיבות שכתבתי למעלה אצל שעיר ואדום. ולשון "הופעה" באה מהמלה "יפעה" - הוד, וגאוה. ועונש ישמעאל ואדום וכל אויבי ישראל וה' יבוא על זה שהתגאו כלפי הקב"ה. כך אומר יחזקאל אצל צור (כח:ב,ז): "יען גָבַה לבך ותאמר א-ל אני... ואתה אדם ולא א-ל... לכן הנני מביא עליך זרים... וחללו יפעָתֶך". כלומר, יש כאן מדה כנגד מדה: חיללת את שמי בגאוותך, ולכן יחללו הזרים את יפעתך, את הודך. ועוד אמר (שם:יז): "גבה לבך ביָפְיֶךָ, שִחַתָ חכמתך על [בגלל] יפעתך". הקב"ה יופיע בעתיד לשבור את יפעת הגוים.

נקמה

הופעת ה' בתחילת ההיסטוריה של עם ישראל היתה באדום וישמעאל, משום ששני עמים אלה יהיו העמים שבאחרית הימים ינסו להשמיד את ישראל ולמחוק את זכרו מן העולם. ובכן, הקב"ה רמז בעבר לגאולת ישראל בעתיד. אומר הספרי (שמג): "כשעתיד המקום ליפרע משעיר, עתיד להרעיש כל העולם כולו על יושביו כדרך שעשה בשעת מתן תורה". ועוד אומר הספרי (שם): "ארבע הופעות הם - ראשונה במצרים, שנאמר (תהלים פ:ב): '...נוֹהג כצאן יוסף, יוֹשב הכרובים הופיעה'. שנייה בשעת מתן תורה, שנאמר: 'הופיע מהר פארן'. שלישית לימות גוג ומגוג, שנאמר (שם צד:א): 'א-ל נקמות ה', א-ל נקמות הופיע'. רביעית לימות המשיח [זו ראיה שלפני ימות המשיח תהיה מלחמת גוג ומגוג, ועל כרחם יצטרכו ישראל לחזור לארץ ישראל], שנאמר (שם נ:ב): 'מציון מכלל יוֹפי אלקים הופיע'" (וזו מדה כנגד מדה, שהגוי נענש על גאותו, שנאמר [יחזקאל כז:ג]: "צור, את אמרת אני כלילת יפי"). וברור שהופעות העבר מעידות על אלו של העתיד. כמו שבעבר היתה יציאה מהגלות ההופעה הראשונה, ורק אח"כ באה הופעה שניה להשלים את התהליך בסיני ובמתן תורה, כך בעתיד תהיה הופעה ראשונה - יציאה מהגלות וחזרה לא"י, ואח"כ ביאת המשיח. וההופעה היא ידיעת ה', וקידוש שמו. אמרו חז"ל (ברכות לג.): "'א-ל נקמות ה'...' - שתי נקמות הללו למה? אחת לטובה [טובת ישראל] ואחת לרעה [לרעת הגוים]. לטובה - דכתיב: 'הופיע מהר פארן'. לרעה - דכתיב: 'א-ל נקמות ה'...'". וברור שהכוונה היא שהעבר מעיד על העתיד.

אמרו חז"ל (ב"ק לז:): "שור של ישראל שנגח שור של נכרי פטור, ושל נכרי שנגח לשור של ישראל - בין תם בין מועד משלם נזק שלם... ר' יוחנן אמר מהכא: 'הופיע מהר פארן' - מפארן הופיע ממונם לישראל".

אנטישמיות

ואתה מרִבֲבוֹת, קוֹדש. הקב"ה, שהוא קודש, בא ("אתא" בארמית "בא") לסיני, מהופעתו שמקודם על כל רבבות העמים בעולם; אחרי הופעתו לגוים, הוא בא לסיני, לעם ישראל שהוא קודש, עם תורתו שהיא קודש. וזאת כדי להראות שמתוך כל רבבות העמים שברא, בחר בעם אחד, לקבל את התורה, להתקדש, ולהיות אור לכל הרבבות האלה, כדי שגם הם יהיו קודש. וזאת כוונת חז"ל כשאמרו (ע"ז ב:): "מאי בעי בשעיר, ומאי בעי בפארן? אמר ר' יוחנן: מלמד שהחזירה הקב"ה [את התורה] על כל אומה ולשון ולא קיבלוה, עד שבא אצל ישראל וקיבלוה". וכן בספרי (שמג): "לא היתה אומה באומות שלא הלך [אליהם]... אלא אפילו שבע מצוות שקיבלו עליהם בני נח לא יכלו לעמוד בהם". ומשום כך השתמש הקב"ה כאן בארבעה לשונות של "הופעה" או "ביאה". כך אומר הספרי (שמג): "כשנגלה הקב"ה ליתן תורה לישראל, לא בלשון אחד נגלה אלא בארבע לשונות... 'בא' - זה לשון עברי. 'וזרח'... זה לשון רומי [המסמל את אדום]. 'הופיע'... זה לשון ערבי [המסמל את ישמעאל]. 'ואתא'... זה לשון ארמי..." - המסמל את השפה הזרה של עם ישראל, שלמד בגלות. וזה בא להודיע לנו שהופיע הודו בפני כל העמים, כדי לרמוז להם שהוא רוצה שידעו אותו ויכירו אותו ויתקדשו בו, ושעם ישראל שנבחר לתפקיד להיות אורו של עולם, הוא העם שנבחר מכולם.

ובלי ספק, בחירת ישראל לתפקיד זה בהכרח מקימה עליהם את שנאת הגוים, כמו שאמרו בשבת (פט.): "מאי הר סיני? הר שירדה שנאה לגוים". ועל אף שיש לפרש כרש"י, שזו שנאה מה' לגוים על שלא קיבלו את התורה, מ"מ יש גם שנאה מצד הגוים לישראל, משום שהוא שונה מהם, ומובדל מהם, ומחזיק את עצמו כעם הנבחר. ולכן דרוש אומץ ובטחון וכח מצד ישראל לעמוד בתפקידו, כנגד שנאת הגוים. ונ"ל שמשום כך השתמש הקב"ה בלשון "הופיע", שיש בה גם משמעות של עזות פנים ועמידה נגד, כמו שכתוב לגבי מרים (שמות רבה א:יג): "שהופיעה פנים כנגד פרעה", מפני שאדם שמפחד מפנה את עיניו ואת פניו הצידה כשהוא מדבר עם הזולת, אבל מי שחזק ועז, מסתכל בפנים שלו.

ומלבד מה שמדובר כאן על העבר, יש כאן גם דברי תנחומים על העתיד, שה' אומר שיבוא יום והוא יופיע מאדום ומישמעאל לנקום נקמת רבבות הקודש שלו, ישראל. והשתמש בלשון "אתה" כדי לרמוז לזה. שהנה בישעיהו (כא:יא) מתחיל הפסוק: "משא דוּמָה", ופירשו המפרשים שהוא אדום וגם ישמעאל. כך כתב רש"י (שם): "הוא אדום", וכן כתב הרד"ק בסוף פירושו (שם:יב): "ובדברי רבותינו ז"ל (ירושלמי, תענית א:א), בספרו של רבי מאיר מצאו כתוב: 'משא דומה, משא רומי'". ועוד כתב הרד"ק (שם:יא): "דומה היא מבני ישמעאל, כמו שכתוב (בראשית כה:יג-יד): '[ואלה שמות בני ישמעאל...] ומִשְמָע ודומה ומשא'". ויש רמז לכך גם במה שאמר הנביא "משא", אף שהיה יכול להשתמש במלה "חזון" או "דבר" או "קינה". וכ"כ מצודת דוד: "הוא מבני ישמעאל". אם כן, הנבואה הזאת נאמרה על אדום ועל ישמעאל. וישעיהו אומר עליו (שם:יא): "אֵלַי קוֹרֵא משעיר ["אלי קורא הנביא או המלאך מעול מלכות שעיר" - רש"י], שוֹמר מה מִלֵילה ["שומר ישראל, מה תהא מן הלילה והחשיכה הזאת?" - רש"י; "מה יהיה באחריתנו בגלות אדום שדומה ללילה?" - מהר"י קרא]. שוֹמר מה מִלֵיל" - ופירש מהר"י קרא: "על גלות אדום, עד מתי תימשך? הודיעני מה קיצו". והנביא ממשיך ומשיב (שם:יב): "אמר שוֹמר ["הקב"ה" - רש"י], אתא בקר וגם לילה" - ופירש רש"י: "יש לפנַי להזריח לעשות בוקר לכם, 'וגם לילה' מתוקן לרשעים לעת קץ". זו הנחמה של משה ושל כל הנביאים: שהבוקר בהכרח יבוא לישראל, והפורענות בהכרח תגיע לגוים, לעשיו ולישמעאל, על שרצחו רבבות קודש מישראל. וזה פירוש דברי משה: ה' בא, הוא כבר מתחיל לבוא מרבבות העמים שסובבים את ישראל ורוצים להשמידם (כמו שכתוב [תהלים ג:ז]: "לא אירא מרבבות עם אשר סביב שָתו עלי"), והוא יקדש את שמו כאשר יפיל אותם, על שהתגאו נגדו ועל שרצחו רבבות יהודים קדושים.

בעתה

יש ללמוד מכאן את יסוד היסודות לגאולה: הרי הנביא ישעיהו כאן הבטיח שהקץ יבוא, אבל לא אמר בדיוק מתי. אבל הוא ממשיך באותו פסוק ואומר: "אם תִבְעָיוּן בְעָיוּ [רש"י - "אם תבקשו בקשתכם למהר הקץ"] שֻבו, אֵתָיוּ". פירוש: שובו בתשובה, אתיו - בואו ובכך תחישו את הקץ. וכתב מהר"י קרא: "אם רצונכם שתהיו נגאלים, בַקשו רחמים מלפנַי, ושובו מן הגלות ואתיו לכם ושבו בגבולכם". ונ"ל שכוונתו היא, שאחד מן הדברים שמעכבים הוא שישראל אינם רוצים לחזור לא"י. וכך אומר הקב"ה: אין עיכוב לגאולה אלא מה שאינכם חוזרים בתשובה, ואחד מהדברים העיקריים הוא לחזור לא"י. ונ"ל שזו גם כוונת האבן עזרא שכתב: "שובו לשולחים אתכם, ובואו כולכם". ונ"ל שמשום כך כפל את הלשון "שובו, אתיו": או לומר "שובו בתשובה, ואתיו (שובו) לא"י כחלק מזה", או ששתי המלים באות לומר "שובו לא"י", והשתמש גם בלשון ארמית כדי לסמל את הגלות שבה חיים היהודים. ועיין במה שממשיך שם ישעיהו (פסוק יג): "משא בַעְרָב...".

כתב הרמב"ן: "ויתכן כי 'מרבבות קדש' - מריבוי קדושתו. כי 'קדוש, קדוש, קדוש' (ישעיהו ו:ג) בכל מיני קדושה".

מימינו אש דת למו. אחרי ההופעות לעמים, הגיע הקב"ה לסיני ונתן לישראל את התורה היקרה שלו, מתנה יקרה ואהובה, שרק למענה נברא העולם, ושנוצרה לפני בריאת העולם ושהיתה גנוזה מימינו - מקום חיבה - של ה', ושנכתבה בחיבה, ביד ימינו, ושניתנה ביד ימינו כאות של חיבה. כך כתב רש"י: "נתן להם בלוחות כתב יד ימינו". ואונקלוס תירגם: "כתב ימיניה". שהימין הוא סמל האהבה, כדברי חז"ל (פרקי דרבי אליעזר פרק מא): "ונתן להם בלשון חיבה, שנאמר (שיר השירים ב:ו): 'שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקֵני'". וכתב הרמב"ן: "מימין ה' בעצמו ובכבודו". ולכן, בהגיע העת שאליה כיוֵן הקב"ה את בריאת העולם, הוציא את התורה שנכתבה בימינו ושנגנזה מימין כסאו, ובימינו - בחיבה - נתן אותה לישראל. ותרגום ירושלמי תירגם: "ופשט ימיניה מגוי להבי אישתא ויהב אורייתא לעמיה". אומר הילקוט שמעוני (תתקנא) בשם הפסיקתא: "מלמד שלא ניתנה תורה אלא בימין". ואומר המדרש (ויקרא רבה ד:א): "שני דברים בימין: תורה... 'מימינו אש דת למו'; צדקה... דכתיב (תהלים מח:יא): 'צדק מָלְאָה ימינך'". שהאהבה היא בצד ימין, והקב"ה אוהב תורה וצדק. ומשום כך נשבע ה' בימינו, כמו שנאמר (ישעיהו סב:ח): "נשבע ה' בימינו ובזרוע עֻזו", שהרי הנשבע צריך להחזיק דבר שהוא יקר וחשוב לו. ובימינו של הקב"ה יש תורה וצדק, ובשמאלו הוא מכה את שונאיו ונוקם את נקמתו, כמו שאמרו חז"ל (ברכות ו.): "'ובזרוע עוזו' - אלו תפילין, שנאמר (תהלים כט:יא): 'ה' עוֹז לעמו יתן'. ומנין שהתפילין עוז הם לישראל? דכתיב (לעיל כח:י): 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך'... אלו תפילין שבראש".

מושגים

אש דת. התורה יסודה אש, והיא נוצרה מאש, שמהאש נעשו מצוותיה וחוקיה ודתיה. כך אמרו חז"ל (ירושלמי שקלים ו:א): "התורה שנתן לו הקב"ה למשה... אש לבנה חרותה באש שחורה; היא אש מובללת באש [התורה גופא], חצובה [האותיות] מאש, ונתונה מאש". שרק מאש היתה ראויה התורה להיעשות, וקודם כל באה האש וממנה נוצרה הדת. שרק באש, ששורפת ומבערת ומלבנת את הפגמים ואת הפסולת ואת הרע, ניתן לבער את הסיגים ולהשאיר את החפץ שבתוכה טהור, זך ונקי. וכן, חייב אדם ללחום ביסורים ובאש, להתעלות ולהתקדש למסור נפש ולטהר את עצמו מהאנוכיות ומהתאוות המשפילות אותו. והאש הזאת היא התורה, שמקדשת את האדם ומרככת אותו מהעזות ומהקליפה הקשה שמונעות ממנו את העליונות ואת העדינות. והפאראדוקס בזה הוא שדוקא אדם חזק, עז וקשה יכול לעמוד במשימה הקשה, באש הזאת, ולהגיע בעקשנות לידי קדושה. אבל מצד שני, התורה באה דוקא לבער את הגאוה ולרכך את הלב הקשה. ולכן האדם צריך ללכת בדרך עדינה ולא קלה - להיות עקשן ועז במסירותו לתורה ובדבקותו בה, אבל לתת לתורה לרכך אותו בפנים מהמדות הרעות ומהגאוה.

וזאת כוונת חז"ל כשאמרו (ביצה כה:): "מפני מה ניתנה תורה לישראל? מפני שהן עזין. תנא דבי ר' ישמעאל: 'מימינו אש דת למו' - אמר הקב"ה: ראויין הללו שתינתן להם דת אש [שכן הם יוכלו לעמוד בה והיא גם תרכך אותם]. ואיכא דאמרי: דתיהם של אלו אש, שאלמלא לא ניתנה תורה לישראל אין כל אומה ולשון יכולין לעמוד בפניהם. והיינו דאמר רשב"ל: שלשה עזין הן: ישראל באומות, כלב בחיות, תרנגול בעופות". ואמרו על זה (שמות רבה מב:ט): "אתה סבור שהוא לגנאי, ואינו אלא לשבחן: או יהודי או צלוב! א"ר אבין: עד עכשיו קורין את ישראל בחו"ל: האומה של קשה עורף". והעיקר הוא שנדע שעל היהודי לשמור על העזות והתוקף מצד אחד, בלי לאבד את העדינות והצד הרך שבו. כי נכון הוא שרק אדם חזק ותקיף יעמוד בלחץ, ושרק אדם כזה יכה באויבי ה' וינקום את נקמת ה' מהם ובכך יקדש שם שמים, אבל מצד שני האדם צריך לדעת שהכח הזה הוא רק אמצעי לשמור על קיומו כדי שיקיים את העדינות והרך שבו, שהוא העיקר. ולצערנו, הרבה מלוחמי "מלחמות ישראל וה'" לוחמים מתוך מניעים גרועים, והאלימות והכח שלהם נובעים דוקא משנאה ולא מאהבה (וזה היה חטא שמעון ולוי כמו שכתבתי). ומזה צריך היהודי להישמר תמיד, מפני שהרחמנות והעדינות הן סימני ישראל. ועל זה רומז "רוממות א-ל בגרונם וחרב פיפיות בידם" (תהלים קמט:ו).

וגם בזה יש רמז לעתיד. באחרית הימים, כאשר יבוא ה' ויתגלה ויתקדש וינקום מהעמים, יבוא ובימינו תהיה הדת והתורה ששרפו הגוים באש, ושעם ישראל נשרף עליה באש, וביד שמאלו יכה הקב"ה את הגוים, כמו שאמר (לעיל לב:לט): "ואין מִיָדִי מציל", כלומר, אין מציל מידי השמאלית, יד של עוז וגבורה. ועל פסוק זה אמרו בספרי (שכט): "אין אבות מצילים את הבנים. ולא אברהם מציל את ישמעאל ולא יצחק מציל את עֵשָו". והקב"ה יֵצֵא וישפוך את חמתו על הגוים כמו מים שזורמים מההרים ב"אַשדות הפסגה" (יהושע יג:כ). ויש בזה גם רמז לעונש הגוים על ששפכו את דם ישראל, שכן בפסוק (בראשית ט:ו): "שוֹפך דם האדם באדם [בפני דיין ועדים] דמו יִשָפֵך...", תירגם אונקלוס: "דישוד דמא דאנשא... דמיה יתשד...".

פעמיים כתוב "למו", שפירושו "להם", מפני שה' הופיע להם, לגוים, בפעם הראשונה בגאולת ישראל ממצרים ובפעם השניה בגאולה הסופית. וזה גם רמז למה שכתוב (לעיל לב:לה): "כי קרוב יום אֵידם וחש עתִדוֹת למו".

תורה - סם חיים ומוות; עם ישראל

מימינו אש דת... עונש הגוים יבוא גם באש וגם במים. כך אומר הילקוט שמעוני (תתקנא): "בשלשה דברים נמשלה תורה: בחרב, באש, במים. בחרב מנין? 'ויגרש את האדם [וַיַשכּן... את הכרֻבים ואת להט החרב המתהפכת...]' (בראשית ג:כד). משל לאדם שיש בו מאכלת... אם היה יודע לשחק אינה מזקת אותו, ואם לאו, מיד [בקלות] הורגתו. כך כל מי שהוא דורש דברי תורה, אם הוא יודע היאך הוא דורשן - אינן מזיקין אותו; ואם לאו - מיד הוא נענש... במים, מנין? 'הוֹי כל צמא לכו למים' (ישעיהו נה:א). משל לאחד שהיה שט בנהר, אם יודע לשוט, הוא עולה בשלום; ואם לאו הרי הוא נחנק. כך כל מי שהוא לומד התורה ומשמרה - קונה חיים לעצמו. נמשלה באש שנאמר 'מימינו...', ומי יוכל ליגע באש?! הֱוֵי אומר ישראל, שנאמר (לעיל ד:ד): 'ואתם הדבקים בה' [אלקיכם חיים כלכם היום]'". וכן הזהירו חז"ל שוב לגבי תורה (פסיקתא דרב כהנא, וזאת הברכה פסקא לב): "אמר ר' יוחנן: כל מי שבא לעסוק בתורה, יראה בעצמו כאילו עומד באש".

תורה; צורת ת"ח; מנהיג

 ...אש דת למו... אומר הספרי (שמג): "...מה האש, בני אדם שעמלים בו ניכרים הם בין הבריות [שפניהם ובגדיהם שחורים ואפשר להריח את האש] - כך תלמידי חכמים ניכרים בהילוכם ובדיבורם ובעטיפתם בשוק". והלואי שהיה כך בזמננו! כל צורת הת"ח היתה צריכה להיות שונה, אילו היה מגשים ומתרגם למעשה את תלמודו.

אהבת ה' לעם ישראל; תורה מסיני; א"י - צרות על א"י; ידעתי; מושגים

(ג) משה ממשיך בברכה שתחול על ישראל, ואומר: ה'! עשית את מה שעשית בסיני, ובחרת בישראל לעם קדוש, סגולה ונבחר, ולא רק זה, אלא:

אף חוֹבֵב עמים. גם חיבבת את ישראל יותר מכל העמים, שאע"פ שאתה בראת את כל בני האדם, וכל העמים הם פרי ידך, ואתה מחבב ואוהב את כולם, שהרי מעשה ידיך הם כולם; ואע"פ שאתה מגן על כל העולם וכל העמים בכלל, ומחיה אותם ומסתיר אותם בכלל מהשמדה ומכליון - מ"מ ישראל הוא ה"חובב", החביב בעמים, ואתה מחבב אותו ומחביא אותו ומגן עליו יותר מכולם. כך כתב רש"י: "גם חיבה יתירה חיבב את השבטים".

כאמור, כלולה בזה גם משמעות של הסתרה, שהרי המילה "חובב" פירושה גם חביון, הסתר. כך כתב הרמב"ן: "והנראה אלי כי 'חובב' מגזרת 'לטמון בחֻבִי עֲווֹני' (איוב לא:לג)... יאמר: גם אתה בידיך מחביא ומסתיר עמים". שהחיבה באה מתוך תוכו של האדם, מהנסתר; ועוד, שאדם שמחבב את הזולת מגן עליו ומסתיר אותו ומכסה עליו; והחיבה גם יוצרת חוב בין שני בני האדם, והחיבוק הוא כשאדם מסתיר את חברו בידיו בחיבה.

כל קדוֹשיו בידך. שהרי ישראל הוא מיוחד, עם קדוש, כמו שנאמר: "כי עם קדוש אתה לה' אלקיך" (לעיל ז:ו, יד:ב); ולכן יש להם חיבה יתירה וגם החבאה והגנה יתירה, שיש להם השגחה פרטית, והם ממש בידך, בפרט, והם קיימים לעולם. כך כתב הרמב"ן: "ירמוז כי כל העדה כולם קדושים וה' יסתירם בידו" - במחבוא של חיבה.

כתב הספורנו: "ואע"פ שאתה חובב עמים, כאומרך (שמות יט:ה): 'והייתם לי סגולה מכל העמים', ובזה הודעת שכל המין האנושי סגולה אצלך, כאומרם ז"ל (אבות ג:יד): 'חביב אדם שנברא בצלם', מ"מ 'כל קדושיו בידך...', שהם חביבים משאר המין, כאומרו (שמות יט:ו): 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש', כאומרם ז"ל שם (אבות שם): 'חביבין ישראל שנקראו בנים למקום'". אומר הספרי (שמד): "מלמד שחיבב המקום את ישראל מה שלא חיבב כל אומה ומלכות".

משה בא ומלמד זכות על ישראל, וכדברי רש"י: "והם ראויים לכך שהרי" -

והם תֻכוּ לרגלך. הם נמשכו (אבן עזרא) אחריך, והכניסו את עצמם לתוכך, בזה שהלכו אחריך במדבר והאמינו בך כשבאתי אליהם בפעם הראשונה, כמו שכתוב (שמות ד:לא): "ויאמֵן העם". וכן הכניסו את עצמם לבריתך בהר סיני, ואמרו (שמות כד:ז): "נעשה ונשמע", והכניסו את עצמם "לרגליך" - כלומר, בהכנעה, כמו עבד המשתחוה לרגלי רבו. הם קיבלו עליהם עול מלכות שמים, "והם ילכו בעקבותיך" - רבינו סעדיה. ורש"י כתב: "תוּכוּ עצמן לתוך תחתית ההר לרגלך בסיני". ואת האמונה בך ואת עול המלכות קיבלו בתוקף ובהכאה, כלומר, כאלו היכו (את עצמם) לרגליך במסמרים, כך שהם אחוזים חזק ולא ינועו.

עול מלכות שמים; אמונה

ישא מִדברוֹתיך. "נשאו עליהם עול תורתך" - רש"י. הם קיבלו עליהם את כל מה שאתה תהיה מוכן לדבר אליהם. ואע"פ שקודם דיבר על בני ישראל בלשון רבים, "והם", כאן השתמש בלשון יחיד "ישא", לשבחם, שהם נשאו את העול הכבד של עם סגולה ונבחר, ושל חוקים קשים, פה אחד ובלב אחד, כמו שכתוב (שמות יט:ב): "ויחן [לשון יחיד] שם ישראל נגד ההר". וכתב "מדברותיך" ולא "דיברותיך", לרמז על עוד שבח - שנשאו עליהם את עול המדבר. כך כתב הרמב"ן: "יאמר שהם מוּכים בכל מכה במדבר ללכת אחריך בכל אשר תלך. לא יחושו לרעב ולצמאון ומכת נחש ועקרב, רק יֵצאו לרגליך ואחריך ירוצו. וזה כענין שנאמר (ירמיהו ב:ב): 'זכרתי לָך חסד נעורַיִך... לכתך אחרי במדבר...'".

וכמו בפסוק הקודם, ובכל הפסוקים ב-ה שהם ההקדמה של הברכה, יש רמז גם לעבר וגם לעתיד. כך כתב רש"י: "אף בשעת חיבתן של אומות העולם שהראית לאומות פנים שוחקות ומסרת את ישראל בידם... כל צדיקיהם וטוביהם דבקו בך ולא משו מאחריך ואתה שומרם...". וכך אומר הספרי (שמד): "'והם תוכו לרגליך' - אע"פ שאנוסים, אע"פ שלוקים, אע"פ ששבוים". והספורנו כתב: "'והם תוכו' - נשברו". ונ"ל שגם הוא מתכוון שאע"פ שנשברו ע"י הגוים, לא משו מאחריך, ובטחו בך והתפללו אליך. א"כ פירושו כך: אע"פ שלשעה קטנה עד הקץ, אתה לכאורה תחבב את הגוים, וישראל יסבול, והם יוכו עד שיפלו לארץ לרגליך ויישברו כעם בבזיון וסבל, בכל זאת סִבלָם יבוא כהשגחה פרטית ומידיך, והם יהיו שמורים בידיך, ולא תכלה אותם. והם גם ראויים לזה, מפני שבכל הסבל הזה ולאורך כל הדרך, חלק ניכר של העם ישא את עולך ואת דבריך אע"פ שאתה דורך עליו (מלשון [תהלים מז:ד]: "יַדבֵר עמים תחתינו"). כך אומר הספרי (שמד): "אע"פ שהם מכעיסים... מקבלים עליהם עול תורתך, וכן הוא אומר (שמות כד:ז): 'כל אשר דִבֶר ה' נעשה ונשמע'". ואומר התנחומא (ה): "'והם תוכו'... אע"פ שהן לוקין בהליכתן, אין זזין ממשכנותיך אלא ישא מדברותיך". והעיקר: שלמרות כל העונשים והסבל שיבואו על ישראל לעתיד לבוא, בסופו של דבר הקב"ה יגאל אותם גאולה נצחית, הן משום שהם עמו שבחר בהם והבטיח שלעולם לא יאבדו (כך אומר הפסיקתא זוטרתא: "אפילו בשעה שתתמלא אף על ישראל, זוכר חיבת השבטים ומרחמם"), והן משום שבכל דור חלק מהם עצמם נשאר נאמן לו.

עונש הגוים

אף חוֹבב עמים. אומר הילקוט שמעוני (תתקנא): "מפני מה הוא מחבבן [לגוים] ב'אף' [שנאמר "אף חובב עמים"]? מפני שעתיד לכלותן ב'אף', שנאמר (חבקוק ג:יב): 'בזעם תצעד אָרץ, באף תדוּש גוים'". והנה הפסוק הזה הוא חלק מפרק בחבקוק, שנראה לי שהוא משקף את כל הברכה הזאת. שהרי כתוב שם (פסוקים ג-ד): "א-לוה מתימן יבוא וקדוש מהר פארן, סלה... ושם חֶביון עֻזוֹה". ותימן מסמל את שעיר ועֵשָו, שהרי נאמר (בראשית לו:ט-יא,מ,מב): "ואלה תוֹלדות עשו אבי אדום בהר שעיר; אלה שמות בני עשו, אליפז בן עָדָה... ויהיו בני אליפז תימן... ואלה שמות אלופי עשו... אלוף תימן...". וכן נאמר (ירמיהו מט:ז): "לאדום! כה אמר ה' צב-אות: האין עוד חכמה בתימן...". וכן נאמר (עמוס א:יא-יב): "...על שלשה פשעי אדום ועל ארבעה לא אשיבנו... ושִלַחתי אש בתימן...". וחבקוק אומר, שכאשר הקב"ה הופיע לעֵשָו ולישמעאל בשעת מתן תורה בסיני, יצירת עם ישראל, הראה להם את עוזו, את כוחו, כאזהרה, ואח"כ החביא אותו. אבל באחרית הימים הוא יוציא את עוזו מהחביון, וירדפם באף הזה, כמו שאומר ירמיהו (איכה ג:סו): "תרדוֹף באף ותשמידם מתחת שמֵי ה'".

בעתה; א"י - ערבים

כל קדוֹשיו בידך. אומר התנחומא (ה): "אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם! שני עוּלין אתה מטיל על בניך - עול תורה ועול שעבוד גליות! א"ל הקב"ה: [כתוב] 'כל קדושיו בידך' - כל העוסק בתורה ניצול משעבוד גליות". כלומר, אני נותן לישראל הבטחה, שאם ישמרו את תורתי ויעסקו בתורה, כלומר, ילמדו וישמרו אותה - הם ייגָאלו מיד. ונ"ל שלזה התכוון התנחומא לקמן: "'תורה צוה לנו משה, [מורשה קהִלת יעקב]': מהו 'מורשה'...? ירושה היא לקהילת יעקב. שכל העוסק בה לשמה [באמונה ובתמימות ובבטחון בי, ויעשה את כל מה שאני דורש], זוכה לנחלת יעקב, שנאמר (ישעיהו נח:יד): '...והַאֲכַלתיך נחלת יעקב אביך'". כלומר, נחלת יעקב ולא נחלת עֵשָו ולא נחלת ישמעאל.

מנהיג

והם תֻכו לרגליך. על החלק של עם ישראל שבכל דור באמת עמד על המשמר ועסק בתורה ומסר את נפשו עליה, אומר התנחומא (שם): "'והם תוכו לרגליך' - תני רב יוסף: אלו ת"ח שעוסקין בתורה ומכתתין [עוקרים ושוברים] את רגליהם מעיר לעיר... ללמוד תורה ופורקין מעצמם עול גליות". כלומר, שהם מסמלים לישראל איך יוכלו הם באמת לפרוק מעל העם עול גלויות. ויש כאן כלל גדול: שאילו רוב העם היה מתנהג כך, היו מחישים את הגאולה. שהרי אמרו חז"ל (ב"ב ח.): "רב נחמן בר רב חסדא רמא כרגא [הטיל מס, וכנראה מס בטחון] ארבנן. א"ל ר"נ בר יצחק: עברת אדאורייתא ואדנביאי ואדכתובי. אדאורייתא - דכתיב: 'אף חובב עמים...'. אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם! אפילו בשעה שאתה מחבב עמים, כל קדושיו יהיו בידך... תני רב יוסף: אלו ת"ח שמכתתים רגליהם מעיר לעיר... [ונראה שמשה ביקש את זה כדי שיראו ישראל שעיסוק בתורה מגן על היחיד, ומתוך כך הם יעסקו בתורה וה' יחיש את הגאולה]... אדנביאי - דכתיב (הושע ח:י): 'גם כי יִתְנו בגוים עתה אקבצם, ויָחֵלו מעט, ממשא מלך שרים'. אמר עולא: פסוק זה בלשון ארמית נאמר: אי תנו [למדו] כולהו - עתה אקבצם; ואם [רק] מעט מהם - יחלו [ישתחררו] ממשא מלך שרים". ופירש רש"י שם: "'אם תנו כולם' - וכן רובן... בקרוב אקבצם". א"כ, אנו לומדים מכאן כלל גדול: שאף אם הרבה מישראל לא ילמדו תורה ולא ישמרו מצוות, מכל מקום אם רוב העם כן יעשה כך, באמת ולשמה, הקב"ה יחיש את הגאולה.

מנהיג - מוסר נפשו על ישראל; אהבת ישראל; עם ישראל

 ...כל קדשיו בידך... אומר הספרי (שמד): "אלו פרנסי ישראל שעומדים על ישראל ונותנים עליהם נפשן. במשה מהו אומר? 'ועתה - אם תשא חטאתם; ואם אַיִן - מחֵני נא מספרך' (שמות לב:לב). בדוד הוא אומר: 'אנכי חטאתי ואנכי הֶעֱוֵיתי! ואלה הצאן מֶה עשו?' (שמואל ב כד:יז)...". וכן אומר הספרי להלן: "אלו גדולי ישראל שמתמשכנים על ישראל [לוקחים עליהם את עוונות ישראל, כמו שאדם נותן משכון למלווה שלו כערבות, שאם לא יפרע, יקח המלווה את המשכון]; וכן הוא אומר ביחזקאל (ד:ד): '[ואתה], שכַב על צדך השמאלי ושמת את עווֹן בית ישראל עליו...'".

עם ישראל אינו יכול לברוח מתפקידו; ידעתי

 ...והם תֻכו לרגלך... כתב בעל הטורים: "'תֻכו' - שתים במסורה: 'והם תֻכו לרגלך', 'על מֶה תֻכו?' (ישעיהו א:ה)". לישראל אין ברירה ואין מנוס. הוא אינו יכול לברוח מיעודו ומתפקידו. אם לא יכה שרשים בתורה ויקבל את עול מלכות ה', הוא יוכה על ידי עונשים, מדה כנגד מדה.

(ד) אומר משה: ישראל עמדו ליד הר סיני, וקיבלו עליהם את התורה ואת עול מלכות שמים, והכניסו את עצמם לברית עִם ה'. והם מעולם לא הפרו ולעולם לא יפרו את עצם הברית, שהרי הכריזו בהר סיני ומכריזים עד סוף כל הדורות:

תורה צוה לנו משה - מורשה קהלת יעקב! פירש רש"י: "תורה אשר ציווה לנו משה, מורשה היא לקהלת יעקב - אחזנוה ולא נעזבנה!" והיא שבועת אמונים לדורות, שאנו מקבלים על עצמנו את התורה הזאת - והיא אותה תורה שציווה לנו משה בסיני, מפי הקב"ה, ולא השתנתה, ואנו נשבעים להיות נאמנים לה ולהעבירה מאב לבן, מדור לדור. והיא מורשה בלעדית לכל קהילת יעקב, ואינה ברשותה של שום אומה אחרת בעולם, ואפילו לא עֵשָו וישמעאל. כך אמרו חז"ל (סנהדרין נט.): "גוי שעוסק בתורה חייב מיתה, שנאמר 'תורה צוה לנו...' ולא להם". כלומר, שרק לנו ניתנה התורה, ולא כחכמה אלא כאורח חיים, שהרי בלי קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות אין בלימודה כלום. ולכן גוי שמחלל את קדושתה בלימוד לשם חכמה - חייב מיתה, מה עוד שגזל בזה את יראת ישראל, וגוי חייב מיתה על גזילה. אומר הספרי (שמה): "אל תקרי 'מורשה' אלא מאורסה - שהתורה מאורסה היא לישראל, וכאשת איש לאומות העולם". וכתב רבינו בחיי: "כי איננה ירושה אלא לזרע יעקב בלבד, לפי שהיא מן הארבע מתנות שלא ניתנו אלא לישראל בלבד" - הנבואה, התורה, א"י, ותחיית המתים. והיא הדבר היחיד שמבדיל בינינו לשאר האומות, והיא הדבר היחיד שנותן סיבה לקיום נפרד של עם ישראל, כמו שכתוב (ויקרא כ:כו): "והייתם לי קדוֹשים כי קדוש אני ה', ואבדִל אתכם מן העמים להיות לי". ואומר תורת כהנים (קדושים, פרק ט:יב): "אם מובדלים אתם מן העמים, הרי אתם לשמי, ואם לאו, הרי אתם של נבוכדנצר מלך בבל וחבריו". פירוש - א) אתם בדיוק כמו נבוכדנצר ושאר העמים. ב) אני נותן אתכם בידי נבוכדנצר וחבריו.

הקריאה וההכרזה הזאת היא ההכרזה הלאומית, שבועת האמונים של עם ישראל. ומשום כך היא הדבר הראשון שחייב אב בישראל ללמד את בנו, כדברי חז"ל (סוכה מב.): "תנו רבנן: קטן היודע... לדבר, אביו לומדו תורה... מאי היא [מה קרוי תורה לגבי קטן כזה]? אמר רב המנונא: 'תורה צוה לנו...'". שהפסוק הזה מקשר את הילד גם לעבר וגם לעתיד, וכל התורה נמצאת בו. וזאת כוונת חז"ל כשאמרו (ב"ב יד.): "אמרו ליה רבנן לרב המנונא: כתב ר' אמי ארבע מאה ספרי תורה. אמר להו: דילמא 'תורה צוה לנו משה' כתב" - ארבע מאות פעמים. כלומר, שהרי לכתוב ממש ארבע מאות ספרי תורה במשך החיים זאת משימה עצומה, אלא ר' אמי החשיב את הפסוק הזה כבסיס ויסוד לתורה.

הנה התורה היא מורשה לכל יהודי, שהרי אבותינו כולם קיבלו את התורה וכולם נצטוו להעבירה כירושה לבניהם. ולכן אמרו חז"ל (יומא עב:): "שלשה זירים הן: של מזבח ושל ארון ושל שלחן. של מזבח זכה אהרן ונטלו; של שלחן זכה דוד ונטלו; של ארון עדיין מונח הוא, כל הרוצה ליקח יבא ויקח". ואלו הם כתר כהונה, כתר מלכות וכתר תורה (אבות ד:יב). בכתר תורה אין בעלות מיוחדת לשום יהודי או לשום משפחה. התורה שייכת לכולנו וכולנו נצטוינו לרשת אותה, ואפילו הגר שוה בזה. כך כתב הרמב"ן: "ודרשו רבותינו (תנחומא, ויקהל ח) שלא אמר '...בית יעקב' או 'זרע יעקב' ואמר 'קהילת יעקב'... ולכל הנקהלים עליו, הם הגרים הנלוים על ה' לשרתו... ונקראו כולם קהילתו". וכ"כ הרשב"ם.

ולכן אמרו חז"ל (סנהדרין צא:): "כל המונע הלכה מפי תלמיד כאילו גוזלו מנחלת אבותיו, שנאמר: 'תורה צוה...' - מורשה היא לכל ישראל מששת ימי בראשית". שהרי כל העולם נברא רק כדי שישראל ילמד תורה ויהיה עם סגולה ואור לגוים. וכתב רש"י שם: "דכתיב: 'בראשית ברא', בשביל התורה שהיא ראשית [שנאמר (משלי ח:כב): "ה' קנני ראשית דרכו"], וישראל נקראו 'ראשית תבואָתוֹה' (ירמיהו ב:ג), שעתידין להנחילה [את התורה], 'ברא אלקים את השמים [ואת הארץ]' (בראשית א:א)". וקצת קשה כל המושג הזה של מישהו שימנע מתלמידו הלכה - וכי יתכן דבר כזה?! אלא נ"ל שהכוונה היא כך: מכיון שיש ענין של "לא תסור", שמחייב את התלמיד ללכת אחרי דברי רבו אפילו יאמר על ימין שמאל ועל שמאל ימין, הייתי חושב שזה מחייב את התלמיד להימנע מלחשוב ולפסוק לעצמו, והוא חייב להיות כרובוט בכל דבר ולא לחשוב ולא להתבונן - קמ"ל שאסור לרב למנוע מהתלמיד את האפשרות להתפתח ולחשוב לעצמו וגם להתווכח עם רבו אם הוא בטוח שרבו טעה. ואע"פ שהוא חייב לציית לו, מ"מ מותר לו וחייב הוא לנסות עוד פעם ועוד פעם לשכנע את רבו שטעה. שהתורה היא ירושה לכל יהודי, ו"מכל מלמדי הִשכלתי" (תהלים קיט:צט). והרב שמתגאה בזה ולא ישמע לתלמידו המפציר בו, גוזל ממנו תורה.

ולכן גם נמשלה תורה למאורסה, מפני שארוסתו של כל יהודי שייכת לו כאשת איש, ואין אחר יכול למנוע ממנו את אשתו. ושוב צריכים להבין את ההבדל בין "מורשה" ל"מאורסה": שהמורשה באה לאדם בלי שיתחייב הוא שום דבר כלפיה, אבל אשה הבאה אליו, באות עליו גם התחייבויות ואחריות כלפיה. וכן התורה - היא מתנה ושי אדיר, אבל אדם שמקבל אותה חייב ללמוד, ללמד, לשמור ולעשות. ומה שאמרו חז"ל (פסחים מט:): "כל העוסק בתורה לפני עם הארץ כאילו בועל ארוסתו בפניו", הכוונה היא שלא ילמד בלי ללמוד יחד עם עם הארץ, מפני שאם הוא ילמד ועם הארץ יֵשב בטל משום שאינו יודע איך ללמוד, כל הלימוד הוא ע"י האחד, ומכיון שתלמוד תורה הוא כעין היחוד והקידושין בין יהודי לאשתו, נמצא שרק האחד מתייחד עם התורה, ועם הארץ נשאר בלי ארוסתו.

התורה היא ירושה מיוחדת במינה. היא כמו ירושה שכל בן מקבל מאביו בלי תנאים, כמו שאמרו במכילתא, ומובא כאן בילקוט שמעוני (סוף תתקנא): "שלושה דברים ניתנו על תנאי [שיקיימו את התורה]: א"י, ובית המקדש, ומלכות בית דוד. חוץ מספר תורה ובריתו של אהרן", כלומר, שהאב מחויב להעביר לבנו את שני הדברים האלה. ועוד: התורה היא ירושה שאסור ליהודי לוותר עליה, ושגם אסור לו לבזבזה ו"לאכול" אותה, מפני שגם הוא חייב למסור אותה לבנו אחריו. ומאחר שנוצרה כאן שרשרת ארוכה, שראשה קשור לתחתית הר סיני, ושנמשכת אלפי שנים טבולות בדם ובקרבנות של אבות שמסרו את נפשם עליה, ומאחר שלכל יהודי הקיים בדור ההווה של כל תקופה יש התחייבות לדורות אין-סוף שיֵצאו ממנו בעתיד - לכן הבוגד בירושה זאת, ומסרב להיות חוליה הקושרת בין העבר לעתיד, בוגד בדורות של אנשים שהיו, וגוזל מדורות של אנשים שיהיו. ועל כן המלים "מורשה" ו"שרשרת" דומות, כיון שהמורשה של התורה מהווה שרשרת לדורות.

מורשה זו היא "ירושה" מהקב"ה, ומי שאין לו ירושה זו, נשאר רש - עני. ועוד: מי שרוצה לקבל מורשה חייב לקום ולקחת אותה, כמו שכתוב לגבי א"י (לעיל א:כא): "עֲלֵה רֵש כאשר דִבֶר ה'... אל תירא ואל תֵחָת". ואדם היורש את התורה חייב להבין שזאת משימה לא קלה, והוא חייב למסור נפש עליה ולהקריב ולפעמים להסתכן. והוא חייב לאזור כח ואומץ ולא לפחד, כי בסופו של דבר, אדרבה, לא קיום התורה יעשה אותו רש אלא הוא יירש בה יותר מכסף וזהב. והתורה לא תשבור אותו, מלשון "רשש" שפירושה "שבר" (כמו בפסוק [ירמיהו ה:יז]: "ירוֹשש ערי מבצריך אשר אתה בוטח בָהֵנָה", ופירש הרד"ק: "ענין רש ושבר"), אלא הוא ייבנה ממנה. והאדם חייב גם להבין שכדי לרשת משהו הוא חייב להוריש (במובן:  לגרש, ויתכן ש"ירש" ו"גרש" הן מאותו מקור) את ההיפך (ומשום כך כתוב "מורשה" ולא "ירושה"). שהיורש קדושה וטהרה ועליונות, חייב לגרש ממנו את האנוכיות, הגאוה, ה"יש", ה"אני", הטומאה והשפלות. ויתכן שזאת כוונת הספרי (שמה) שאומר: "'תורה צוה לנו משה' - ציווי זה אינו אלא 'לנו', אינו אלא בשבילנו". כלומר, שהקב"ה לא נתן לנו את התורה כדי שנדע אותו ונקדש את שמו לטובתו ולהנאתו, אלא דוקא בשביל טובתנו, שבכך נשבור את הגאוה ונכוף את ראשנו ונעשה את רצוננו רצונו, ובכך נתקדש ונתעלה.

כתב רבינו בחיי: "ואפשר לומר כי מלת 'מורשה' תחזור לא"י, ויהיה ביאור הכתוב: בזכות התורה שציווה לנו משה, [לכן] הארץ שכתוב בה (שמות ו:ח): 'ונתתי אוֹתה לכם מורשה, אני ה'', תהיה מורשה לקהלת יעקב, שהרי בקיימנו התורה אנו זוכין בירושתה, ובעָברנו עליה אנו גולים ורשים ממנה. וזהו לשון 'מורשה', מלשון: 'מוריש ומעשיר' (שמואל א ב:ז)". גם בעל הטורים מביא את הפסוק "ונתתי אותה לכם מורשה", ואומר: "והיינו 'ויתן להם ארצות גוים... בעבור ישמרו חֻקיו...' (תהלים קה:מד-מה)". ומשום כך כתוב "מורשה" ולא "ירושה", מפני שהתורה היא ירושה המורישה עוד ירושה בשמירתה - א"י. ובלי א"י אין הירושה של התורה שלמה, ובלי התורה אין א"י שלמה. ויש בזה גם רמז לעתיד, לעונש הגוים, שהרי אמרו הגוים (יחזקאל לו:ב): "ובָמות עולם [א"י] למורשה היתה לנו". ובשכר זה שעם ישראל קרא "תורה צוה לנו משה, מורשה קהלת יעקב", המורשה של א"י תהיה לעם ישראל, ויקויים דבר עובדיה (א:יז): "וירשו בית יעקב את מורָשיהם".

עם ישראל; קבלת עול מלכות שמים; צדק ויושר; אחדות; אהבת ישראל; קידוש השם; מנהיג

(ה) ובכן, בהופעת ה' בסיני ובנתינתו את התורה ובקבלתנו:

ויהי בישֻרון מלך. הקב"ה היה מלך בתוך ועל עם ישראל, הנקרא "ישורון".

בהתאסף ראשֵי עם, יחד שבטי ישראל. כאשר התאספו כל ישראל יחד, גם ראשי העם וגם כל פשוטי העם של כל השבטים, יחד ופה אחד, וקיבלו עליהם את עול מלכותו וקידשו את שמו, שה' הוא האלקים, והוא מלך מלכי המלכים, והסכימו להיות עם קדוש וישר ולשמור את תורתו כמשמרת ומורשת עולם להם ולבניהם אחריהם - באחדות ובאיחוד קיבלו עליהם את ייחודו ואחדותו, ובכך נעשו עם אחד ואחיד. כך כתב רש"י: "תמיד עול מלכותו עליהם". והספורנו כתב: "שאז הודו וקיבלו מלכותו".

כתב הרמב"ן: "כי ישראל אמרו: תמיד התורה אשר ציווה לנו משה תהיה ירושה לכל קהילת יעקב לעדי עד, לא נחליף ולא נמיר אותה לעולם. ויאמרו שהיה ה' למלך על ישראל בהתאסף ראשינו, זקנינו ושופטינו וכל שבטי ישראל [בסיני], שכולנו יחד קיבלנו מלכותו עלינו לדור ודור, ואנחנו חייבין לשמור תורתו ומלכותו לעולמים. וזו המצוה היא דיבור 'אנכי', והיא קבלת מלכות שמים... והנה הזכיר התורה בכלל [בפסוק הקודם, "תורה צוה לנו", ואח"כ], ומלכות שמים בפרט [כאן], שכל המודה במלכות שמים כופר בעבודת כוכבים ומודה בכל התורה כולה". נראה שהרמב"ן קובע כאן כלל גדול: שאף אם יהודי אינו שומר את המצוות, משום שיצרו גובר עליו והוא חלש באופיו, מכל מקום אם הוא מודה במלכות ה', ושה' נתן את המצוות, ומודה שבאמת הוא היה צריך לשמור אותן, יש לו זכות גדולה. והרמב"ן ממשיך: "ורמזו כי הם וראשיהם קיבלו מלכות שמים מפי הגבורה, וראו שהוא מלך ישראל וגואלו; והתורה קיבלו מפי משה, שקיבלו עליהם ועל זרעם להאמין בו ולעשות כל אשר יצוה... הנה הוא על דרך שהזכירו בגמרא במס' ראש השנה (לב:): אלא מלכיות תלתא הוא דהויין [יש שלושה פסוקים בתורה שכתובה בהם "מלכות" אצל הקב"ה]: 'ה' ימלוֹך לעוֹלם ועד' (שמות טו:יח); 'ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו' (במדבר כג:כא); 'ויהי בישורון מלך'; [ואנן בעינן עשר [כמו שאמרו שם "אין פוחתין מעשרה מלכויות"] וליכא! אמר רב הונא: תא שמע: 'שמע ישראל...' מלכות - דברי ר' יוסי, ר' יהודה אומר אינה מלכות...]". וטעם המחלוקת שם הוא, משום שיסוד היסודות של היהדות הוא קבלת עול מלכות שמים, ידיעת ה' כמלך ואדון הכל, וכפיפת רצון האדם לרצון ה', שבכך האדם מתקדש. ולכן ר' יוסי אומר, שבזה שאומר "ה' אחד", הוא מקבל את מלכותו. אבל ר' יהודה אומר שבראש השנה האדם חייב לומר בפירוש את המלה "מלך", כדי שתהיה עליו אימת הקב"ה כמלך.

בישֻרון. למלה זו יש כמה משמעויות, כמו שכתבתי בפסוק (לעיל לב:טו): "וישמן ישֻרון ויבעט". א) להודיענו שישראל חייב להיות עם "ישורון" - עם של נביאים וחוזים, עם שחוזה ורואה את הדברים הגדולים, הקבועים, האמיתיים והנצחיים, ולא דברי הבל ודברים בני חלוף, כיאות לעם שחזה את התגלות ה' בסיני. וזה בא מהשורש "שור" כמו המלה "אשורנו" שמשמעה "אראנו", במה שאמר בלעם (במדבר כג:ט): "...ומגבעות אֲשוּרֶנו, הן עם לבדד ישכוֹן...". כך כתב רבינו בחיי: "על שם שראו בסיני כבוד השכינה עין בעין". ב) "ישורון" - מלשון אושר. שרק כשישראל הוא "עם לבדד ישכון", הוא מאושר, משום שאז רק הוא רואה את האמת, ורק בידו נמצאת התורה, ורק הוא קם כל בוקר וצווח: "אשרינו, מה טוב חלקנו!". ג) "ישורון" מסמל את שיא הקדושה, שהיא מגמת  העם-הגוי הקדוש ותפקידו. ושיא הקדושה היא הישרות, מפני שאדם חייב להיות ישר וטוב לבריות, ורחמן וגומל חסדים איתם ונאמן להם. אם הוא מקריב מרכושו ומזמנו בפועל, עבור הזולת, הוא מוכיח שהוא שובר את גסות הרוח ואת הגאוה ואת האנוכיות שבו, ושהוא באמת משתחרר מכל הדברים שמונעים ממנו את ההתרוממות ואת הקדושה ואת העליונות. ומשום כך, המצוות שבין אדם לחבירו הן החשובות ביותר בתורה. ולכן אם אדם הוא "שמן" - בעל גאוה, קמצן, או צר עין, הוא סוטה מהדרך הישרה ומהישרות. וזאת כוונת הפסוק (לעיל לב:טו): "וישמן ישֻרון ויבעט". ועל זה אמר ישעיהו (מד:ב): "אל תירא עבדי יעקב, וישֻרון בחרתי בו", כלומר, אתה, עבדי יעקב, שנכנע לי ומקבל את עול מלכותי בזה שאתה ישר ומתקדש, שמשום כך בחרתי בך. כך כתב הרמב"ן: "רמז אל ה' הנזכר, שהיה למלך על ישראל בהיותם ישרים...".

ולשם כך היהודי חייב להסתכל על כל יהודי ויהודי כעל עצמו, ולראות כל פרט ופרט כחלק מגוף אחד, עם אחד, אגודה אחת. כך כתב רש"י: "בהתאספם יחד באגודה אחת ושלום ביניהם, הוא מלכם, ולא כשיש מחלוקת ביניהם", מפני שהמחלוקת נובעת מהגאוה שהיא ההיפך מהקדושה שהיא מטרת העולם, וגם נוגדת את מלכות ה' הבלעדית. כך כתב דעת זקנים: "כשישראל יחד באחוה ורעות, אז הקב"ה מלך עליהם. אבל בשעת מחלוקת, כביכול, הם עושין כאילו אין הקב"ה מלך עליהם". וכן אומר הספרי (שמו): "כשהם עשויים אגודה אחת ולא כשהם עשויים אגודות אגודות, וכן הוא אומר (עמוס ט:ו): 'הבונה בשמים מעלותָו ואגֻדתו על ארץ יְסָדָה'". כלומר, הקב"ה מתעלה כאשר עמו באגודה אחת. וכן אומר הספרי: "כשישראל שווים בעצה אחת מלמטה, שמו הגדול משתבח למעלה". ונראה לי שהענין של "ישורון" כיושר שמתבטא באגודה אחת, מרומז בבירור בישעיהו (נח:ה-ו): "הֲכָזה יהיה צום אֶבְחָרֵהו, יום עַנוֹת אדם נפשו? הֲלָכוֹף כאַגמוֹן ראשו ושק ואפר יציע? הלזה תקרא צום ויום רצון לה'?! הלוא זה צום אבחרהו - פַתֵח חרצֻבות רֶשע, הַתֵר אגֻדות מוֹטָה...". כלומר, האגודות-אגודות, שמחלקות את עם ישראל לשכבות נפרדות של עשירים ועניים, של אדונים ועבדים, ושכובלות וקושרות יהודים - חובה לנתק אותם! צריך שכל ישראל יהיו באגודה אחת של יושר, וקשורים כאגודה להקב"ה, שרק הוא האדון, רק הוא המלך. ואליו ראוי לכוף את הראש כאגמון, להיכנע לו. ומשום כך ביציאת מצרים בקרבן הפסח לקחו "אגֻדת אזוב" (שמות יב:כב), כאות לאחדות של שפלות וקבלת עול מלכות שמים. ונראה לי שיש רמז במלה "אגֻדה" שכתובה לפי סדר הא"ב, לרמוז שכל אות ואות, כל יהודי ויהודי, חייב להיות בתוך אגודה אחת. וזה שהאות "ב" חסרה, הוא לרמז שתהיה אגודה אחת ולא שתים.

הכלל הוא, שמכיון שהקב"ה בחר בישראל, כי רצה עם שיֵדע את ה', ויודה במלכותו, ויפיץ ידיעה זו בעולם כדי שיתגדל ויתקדש שמו ובכך יתגדלו ויתקדשו בריותיו - ברור שרק כאשר העם הנבחר הוא מאוחד, ולוקח על עצמו את קבלת העול ואת המשימה באגודה אחת, ואינו מפולג ומפורד לאגודות של גאוה ואנוכיות, רק אז יכול הדבר הזה להתגשם. אומר הספרי (שמו, ע"פ הגירסא בילקוט שמעוני תתקנג): "ר' שמעון בן יוחאי אומר: משל לאדם שהביא שתי ספינות, וקשרן בהוגנין [עוגנים] ובעשתות [חתיכות ברזל], והעמידן על גביהן ובנה עליהם פלטרין. כל זמן שהספינות קשורות - פלטרין קיימין. פרשו הספינות - אין פלטרין קיימין. כך כשישראל עושין רצונו של מקום [באגודה אחת], 'ואגודתו על ארץ יְסָדָה' (עמוס ט:ו). כיוצא בו אתה אומר (שמות טו:ב): 'זה א-לי ואנוהו': כשאני מודה לו - הוא נאה; וכשאין אני מודה לו - כביכול בשמו הוא נאה". כלומר, במציאות הוא בוודאי נאה, ששמו למעשה נשאר נאה וגדול, אבל אינו מתקדש למטה בארץ בקרב המין האנושי, מכיון שעמו ישראל אינו מאוחד בדעה זו ואינו מפיץ אותה. וממשיך הספרי: "כיוצא בו אתה אומר (ישעיהו מג:יב): 'ואתם עֵדַי נאם ה' ואני א-ל'. כשאתם עדי, אני א-ל, וכשאין אתם עדי - אין אני א-ל...". ועל זה שיבח אותם משה כאן, ואמר שהתאספו יחד שבטי ישראל, בידיעה שכולם בני איש אחד, והם כולם עם אחד - קהלת יעקב.

וברור שהאחדות הזאת והאגודה האחת להפיץ את ידיעת ה', יכולה לבוא רק כאשר עם ישראל לומד ומבין את התורה ואת הדרך אשר ילכו בה. ורק כאשר הוא תחת משמעת של מנהיגים שמדריכים אותו בדרך הנכונה, יוכל להגשים את יעודו. כך אומר הספרי (שמו): "כשנשיא [כאשר יש נשיא או מנהיג או "מלך"] מושיב זקנים בישיבה של מטה [להנהיג את העם, והיינו "בהתאסף ראשי עם"], שמו הגדול משתבח למעלה, שנאמר 'ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם', ואין אסיפה אלא זקנים [גדולי התורה], שנאמר (במדבר יא:טז): 'אֶספה לי שבעים איש מזקני ישראל'".

ואם כן, אם ישראל קיבלו את עול מלכות ה', ודאי ראויים הם לברכה. ובכן, משה מתחיל ומברך אותם שבט שבט:

אהבת ישראל; חטא ועונש; שפלות; ידעתי; מושגים; אמונה

(ו) יחי ראובן ואל יָמוֹת. אחרי שקהילת יעקב הודתה בה' וקיבלה על עצמה את עול מלכותו, מובטח שהקהילה תחיה, וראוי להתחיל במלה "יחי!" וכן כתב דוד המלך ע"ה (תהלים כב:כג,כו-כז): "אספרה שמך לאֶחָי, בתוך קהל אהלְלֶך... מאתך תהלתי בקהל רב... יהללו ה' דוֹרשיו - יחי לבבכם לעד".

משה מתחיל כאן עם ראובן הבכור. וכתב האבן עזרא: "הנה החל מהבכור כי כן המשפט". ואע"פ שהקב"ה נתן ליוסף פי שנים בנחלה, זה היה משום שבאמת יוסף היה צריך להיות הבכור, שהרי יעקב רצה את רחל אלא שלבן רימה אותו, ולכן הגיע ליוסף משפט הבכורה. אבל מכיון שלמעשה נולד ראובן ראשון, כיבדהו משה והתחיל איתו תחילה.

ואמר: יחי ראובן בזכות המצוה הגדולה שהיתה בידו, אהבת ישראל, שהציל את יוסף מיד שאר השבטים שרצו להָרגו, כמו שכתוב (בראשית לז:כ-כב): "ועתה לכו ונהרגהו... וישמע ראובן ויצִלֵהו מידם... ויאמר אֲלֵהם ראובן: אל תשפכו דם, הַשליכו אוֹתו אל הבור הזה... למען הַציל אוֹתו מידם...". כך אומר הפסיקתא זוטרא: "'יחי ראובן' במעשה יוסף, 'ואל ימות' במעשה בלהה". ואין ספק שהיתה במעשהו גם סכנה שמא יהרגו אותו אחיו השבטים הזועמים, ובכל זאת עשה באמונה ובבטחון. ומשה ביקש שהמצוה הגדולה הזאת תעמוד לו נגד כל החטאים שעשה או שיעשו בניו לדורות, ושלא יימחו שמם של בני ראובן לעולם, גם אם יעברו ויחטאו חטאים חמורים, מפני שמצות אהבת ישראל היא מצוה יסודית, והמוסר את נפשו עליה מתקדש. ויתכן שזאת כוונת הירושלמי (סנהדרין י:א) האומר שמשה התפלל על עדת קרח (מבני ראובן) שלא יאבדו לעוה"ב, שנאמר "יחי ראובן ואל ימות". כלומר, שבזכות אהבת ישראל של אביהם, ייסלח להם עוונם במחלוקת ושנאת חנם. ומשום כך אומר הספרי (שמז): "'יחד שבטי ישראל' [סופו של פסוק ה], 'יחי ראובן ואל ימות' - וכי מה ענין זה לזה?... אלמלא שבטים לא נתרצה המקום לראובן". והכוונה היא, שהשבטים הבחינו במסירות נפשו של ראובן בשביל אחד מהם והוקירו אותה, ובגלל זה ביקשו רחמים עליו.

מכאן ומכל המפרשים משמע שמשה בירך את ראובן אע"פ שבאמת חטא במעשה בלהה, כמו שנאמר (בראשית לה:כב): "...וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו, וישמע ישראל ויהיו בני יעקב שנים עשר". וכתב רש"י (כאן): "יחי ראובן בעוה"ז [שלא ימות מיתת כרת על גילוי עריות], ואל ימות לעוה"ב [שלא יפסיד את עוה"ב], שלא ייזכר לו מעשה בלהה". וכ"כ הספרי (שמז): "ואל ימות במעשה בלהה". ואע"פ שיש מחלוקת בדבר (שבת נה:), נראה שבאמת חטא ראובן בבלהה, ושהמצוה הגדולה של אהבת ישראל כיפרה על חטא זה. אומר הספרי (שם): "רבי חנינא בן גמליאל אומר: לעולם אין מחליפים לא זכות בחובה ולא חובה בזכות [אין מבטלים חטא של אדם תמורת מצוה שעשה, ששניהם ימחקו זה את זה, כך שלא יקבל עונש על החטא ולא שכר על המצוה, אלא האדם מקבל שכר על המצוה ועונש על העבירה אם לא חזר בתשובה], חוץ משל ראובן [שהצלת יוסף מָחקה את חטא בלהה] ומשל דוד, שנאמר (שמואל ב טז:יג): 'ושמעי הוֹלך בצלע ההר לעֻמתו הָלוֹך ויקלל...' ואעפ"כ 'הר לעומתו'. 'שלמה בנה את המִלוֹא, סגר את [פֶרֶץ] עיר דוד אביו' (מלכים א יא:כז)". פירוש - "צלע" הוא כינוי לאשה שנעשתה מהצלע של אדם הראשון, ושמעי מרד עם אבשלום בדוד והטיח נגדו את חטאו עם בת שבע. ובכל זאת עמדה לזכות דוד המצוה הגדולה של אהבת ישראל, שפרץ פרצות בחומה, כדברי חז"ל (סנהדרין קא:): "אמר לו [ירבעם לשלמה]: דוד אביך פרץ פרצות בחומה כדי שיעלו ישראל לרגל, ואתה גדרת אותם כדי לעשות אנגריא [מס או כל עבודת המלך] לבת פרעה!" כלומר, שדוד פרץ פרצות בחומה כדי להקל על ישראל, וזאת היתה אהבת ישראל גדולה, שהרי בזה שפרץ פרצות בחומה גם הסתכן שמא יבוא אויב והחומה תהיה פרוצה. ובכל זאת, קיים מצות אהבת ישראל וסמך ובטח על הקב"ה מפני הסכנות, ומצוה גדולה זו מחקה לו את חטא בת שבע, ולכן הוא התגבר על אבשלום.

לעומתו, שלמה לא היה יכול להתגבר על ירבעם, משום שאצלו היה מצב הפוך: הוא סתם את הפרצות, ולא התחשב בטירחה שזה גרם לעולי הרגל, ועוד, שכדי לסתום את הפרצה היה צריך להטיל מס עבודה - אנגריא - על ישראל, וא"כ היתה חסרה בו אהבת ישראל. ובאמת זה היה החטא שהעלה ירבעם גם כאן וגם באזני רחבעם (מלכים א יב:ד): "אביך הקשה את עֻלֵנו...". ונ"ל עוד, שעשה את מה שעשה משתי סיבות: א) "כדי שייכנסו בשערים לידע מי נכנס כדי לגבות מס לבת פרעה" (רש"י סנהדרין קא:), ב) משום שחשש ממלחמה ולא בטח בה'. ולזה רמז ירבעם במדרש הנ"ל, כאומר: בתחילה נשאת את בת פרעה כדי שאביה יהיה לך לבעל ברית, מתוך חוסר האמונה שבך, ועתה אתה ממשיך בזה, בזה שאתה סותם את הפרץ מתוך פחד, ומתוך רצון לכבד את הגויה שנשאת מתוך חוסר אמונה.

כמו אביהם, כך שבט ראובן מסר את נפשו באהבת ישראל ובאמונה כאשר הסכים לעבור חלוץ לפני ישראל במלחמה, שנאמר (במדבר לב:יז): "ואנחנו נֵחָלֵץ חֻשים לפני בני ישראל...". כך כתב דעת זקנים: "'יחי ראובן' - כשיעבור לפני החלוץ לפני אחיו... אל ימות אחד מהם במלחמה...". וכ"כ הרמב"ן בשם "ויש מפרשים". יהודי המוסר את עצמו על האמונה ועל עם ישראל הוא שישיג חיים. וזאת כוונת הנביא (עמוס ה:ד,יא-יב,יד) באומרו: "...דִרשוני וִחיו...לכן יען בוֹשַסכֶם על דל... צוֹררי צדיק... ואביונים בשער הִטו... דִרשו טוב ואל רע, למען תחיו...". וזאת גם כוונת הנביא האומר (חבקוק ב:ד): "וצדיק באמונתו יחיה". ועל זה בא המלאך לגדעון ואמר לו (שופטים ו:יב,יד): "ה' עמך גבור החיל... לך בכוֹחך זה והושעת את ישראל...". ופירשו חז"ל (תנחומא שופטים ד, הובא ברש"י שופטים ו:יד) שגדעון תבע מהקב"ה שיציל את ישראל אפילו אינם ראויים לכך, ואמר לו המלאך: "בכח הזכות הזה שלימדת סניגוריא על בָנַי", ובכח זה תחיה ולא תמות במלחמה, ותציל את בָנַי. וכן נאמר (לעיל ד:ד): "ואתם הדבקים בה' אלקיכם, חיים כֻלכם היום". מי שדבק בהקב"ה ועושה באמונה, בלי פחד ובלי חשבונות, הוא שיחיה; והאחר, שפחד מהמוות, הוא שימות.

ויהי מתיו [אנשיו] מספר. אנשיו המעטים יהיו כאילו מספר גדול, לנצח על שונאיהם המרובים. המלה "מתיו" היא מלשון "מְתים", אנשים, כמו בפסוק (לעיל ב:לד): "כל עיר מְתִם והנשים והטף...". ובדרך כלל משמעות "מתים" היא מעט אנשים, כמו בפסוק (לעיל ד:כז): "ונשארתם מְתֵי מספר בגוים...". וכן (שם כו:ה): "ויגר שם במְתֵי מעט...", ושם הכוונה היא שבאו לשם בשבעים נפש בלבד. והטעם שמשתמשים במלה "מְתֵי" בהקשר של מיעוט אנשים, הוא משום שהמלה באה מהשורש "מֵת" - להודיענו שכל אדם נולד למיתה, ותקות אנוש היא רק רימה. ונראה לי שזה גם פירוש הפסוק (תהלים יז:יד): "מִמתִים ידך ה'" - הצילני מאויבַי שהם רק בני אדם, והם עתידים למות בידך, ה'; ובהמשך הפסוק: "מִמתים מֵחֶלֶד" - מאלה שעתידים למות כשזמנם ייגמר. ואין למלה הזאת לשון יחיד, כמו שכתב אבן עזרא (לעיל כו:ה), להודיענו שאפילו לרבים אין עתיד אלא המיתה, ומזה יבין האדם את מוגבלותו ואת שפלותו. ומצד שני, יבין שגם במתי מעט, אם תהיה להם אמונה, הקב"ה יעזור למעטים להתגבר על הרבים. כך מצאנו שיעקב טען נגד שמעון ולוי (בראשית לד:ל): "עכרתם אוֹתי להבאישֵני ביוֹשב הארץ... ואני מְתֵי מספר ונאספו עלי והכוּני". ובכל זאת כתוב (שם לה:ה): "...ויהי חִתַת אלקים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב". וכדאי לציין שהפסוק מדייק לומר "אחרי בני יעקב", מפני שבזכותם של שמעון ולוי עזר להם הקב"ה, משום שנקמו את נקמת אחותם וקידשו את השם.

משה אמר לשון "מתים" על ראובן, משום שהוא יצא חלוץ לפני ישראל בארץ כנען. וכן כתוב (ישעיהו מא:יא,יד): "...יהיו כאַיִן ויאבְדו אנשי ריבֶך... אל תיראי תולעת יעקב, מְתֵי ישראל...".

כתב אבן עזרא: "ואל יהי מתיו מספר". כלומר, "ואל" שבביטוי הקודם "ואל ימות" נמשך גם לזה. ורש"י פירש: "[שיהיו] נמנין במנין [מספר] שאר אחיו". כלומר, שהם לא יִכָרתו מלהיות שבט.

מלחמה ותורה - דרך היהדות

 ...ויהי מתיו מספר. אומר הספרי (שמז): "גבורים בכח, גבורים בתורה. גבורים בכח, שנאמר (ישעיהו ג:כה): 'מְתַיִך בחרב יפוֹלו, וגבורתך במלחמה'. גבורים בתורה, שנאמר (תהלים קג:כ): '...גִבוֹרי כח, עוֹשֹי דברו'". כלומר, מי הוא גבור כח? העושה את דברו. כאן אנו רואים את דרך היהדות (תהלים קמט:ו): "רוממות א-ל בגרונם [גבורים בתורה ובאמונה ומיחלים לה'] וחרב פיפיות בידם". ועיין מה שאכתוב להלן.

מושגים - תחיית המתים

יחי ראובן ואל ימת... אמרו חז"ל (סנהדרין צב.): "מניין לתחיית המתים מן התורה? שנאמר 'יחי ראובן...' - יחי ראובן בעוה"ז [שלא ימות בכרת], ואל ימות [מיתה עולמית, אלא יקום לתחיה] לעוה"ב". וכ"כ בספרי (שמז): "והלא מת הוא? אלא מה ת"ל 'ואל ימוֹת'? לעוה"ב". וכתב רבינו בחיי: "...'ואל ימות' - שלא ישוב משם [מחיי עוה"ב] עוד בגוף, למות מיתה שניה. וזהו שתרגם אונקלוס ע"ה [כאן]: 'ומותא תנינא לא ימות'. וגילה בזה לנו כי הנשמות מתגלגלות לשוב בגוף, אחר שקיבלו שכרם ועונשם... כי כשם ששמיטות העולם חוזרות ומתגלגלות, כן הנשמה... והגלגול הזה נקרא אצל רז"ל - תחיית המתים; הוא שאמרו בתחלת מס' תענית (ב:) [בתשובת על טענת רבי אליעזר, שכמו שאומרים תחיית המתים כל ימות השנה כך נזכיר גם גשמים לפחות מיו"ט ראשון של חג]: בשלמא תחיית המתים - כל יומא ויומא זמנא הוא  [שכל יום חוזרים נשמות מגן עדן או מגיהנום לָעולם בגוף אחר], אלא גשמים כל יומא ויומא זימניה הוא?! [בתמיהה, כלומר, והלא בימי הקיץ, קללה הם!]... וכן תירגם יונתן [על הפסוק (ישעיהו כב:יד): "אם יכֻפר הֶעווֹן הזה לכם עד תמֻתון"]: 'אם ישתבק חובא הדין לכון עד דתמותון מותא תנינא'". וא"כ נראה ששתי תחיות המתים הן. האחת - לכל אדם (חוץ מהצדיקים, והיינו מה שכתב תרגום ירושלמי כאן: "דבה מייתין רשיעיא"), שלאחר שמת בפעם הראשונה וקיבל שכר ועונש, הוא חוזר לעולם בגוף אחר וחי פעם שניה. והשניה - לכל אדם לעתיד לבוא, וגם לצדיקים, שהם יחזרו בגוף הראשון והיחיד שהיה להם.

עם ישראל חי לעולם; אהבת ישראל; שמעון; מלחמה

יחי ראובן... כתב הרמב"ן: "אמר ר"א [אבן עזרא]... ולא הזכיר שמעון בעבור עוון פעור, כי העובדים היו שמעונים... וכן דעת רש"י (פסוק ז) והמפרשים... וחלילה [אומר הרמב"ן] שיִמָנע משה מלברך את שמעון, ולא יִמָחה שבט מישראל, שכבר כָלו הנצמדים לבעל פעור... ולמה לא יברכם? והנה כולם עשו העגל וחטאו במרגלים ונתכפר להם, וברכם... והנכון בעיני כי הכתוב לא ימנה בשבטי ישראל רק שנים עשר, וכך אמר בברכת יעקב (בראשית מט:כח): 'כל אלה שבטי ישראל שנים עשר'... ומשה ראה להזכיר ביוסף שני שבטים... אחר שציווה הקב"ה ועשאם שני שבטים בחנוכת המזבח ובדגלים ובנחלת הארץ... והוצרך להשאיר אחד מן השבטים. שאינן נמנין בשום מקום רק שנים עשר, כנגד שנים עשר מזלות ברקיע ושנים עשר חדשים בשנה ושנים עשר גבולי אלכסונין שאמרו במדרש שהם הן זרועות עולם... וכן בהר גריזים והר עיבל שמנה לוי [וגם שמעון], לא נגזר שם יוסף לשני שבטים... כי לעולם לא יִמָנוּ שבטי ישראל רק שנים עשר... והנה השאיר שמעון, שלא היה שבטו גדול ולא היתה בו ברכת יעקב אביהם מרובה, אבל חילקם ביעקב והפיצם בישראל, והנה [משום כך] יתברכו גם הם מברכת שאר השבטים אשר המה בתוכם". ונראה לי להביא ראייה שגם לשמעון נמחל חטאו, שהרי אומר הילקוט שמעוני (תתקנד): "והיאך ידע משה שמחל לו [לראובן] הקב"ה? שתים עשרה אבנים היו על לבו של אהרן והיו כולן מבהיקות". וא"כ גם של שמעון היה מבהיק, וזה מראה שה' מחל לו. אבל טעם הרמב"ן לכך שמשה השמיט את שמעון, אינו נראה לי.

ולי נראה כמו שכתבתי בבראשית אצל ברכת יעקב, שבוודאי ובוודאי הסכים הקב"ה למעשה שמעון ולוי בשכם, שבו קידשו שם שמים בנקמתם בערלים. אך יעקב לא היה בטוח במניע שלהם למעשה - האם עשו זאת לשמה, או שהמעשה נבע מתוך אלימות נפש. ומכיון שראה שהיו מוכנים להרוג את יוסף, הבין מזה שלא אהבה ואחוה דחפו אותם להתנקם בשכם - שהרי איפה היתה האחוה אצל יוסף? - אלא שטבעם היה עז ואלים. וזה מה שאמר יעקב (בראשית מט:ו): "כי באַפָם הרגו איש [בשכם] וברצוֹנם עִקְרו שור". כלומר, זה שהרגו את שכם לא היה רע, אבל הנסיון לעקור שור (יוסף) מעיד על כוונתם האמיתית בשכם. ועל כן קילל לא אותם אלא את כעסם (שם:ז): "ארור אפם כי עז". ומכיון שאפם כל כך חזק ועז עד שהיתה בו סכנה, החליט להפיץ את שניהם בקרב ישראל, שבכך תופק תועלת כפולה: מצד אחד, פיזורם בקרב אחרים שאינם עזים כמותם יפיג את עזותם. ומצד שני, הם יתנו לשאר השבטים את המדה הנכונה של עזות. וזאת הסיבה שלא מנה משה את שמעון לבד, אלא כלל אותו ביהודה: מכיון שיהודה נתמנה ע"י ה' ללכת ראשון למלחמה (כמו שכתוב בשופטים א:א-ב: "מי יעלה לנו אל הכנעני בתחִלה... ויאמר ה': יהודה יעלה..."), נכלל איתו שמעון, כדי לתת ליהודה את העזות הנחוצה (כמו שכתוב שם:ג: "ויאמר יהודה לשמעון אחיו: עֲלה אִתי בגוֹרלי..."). כך כתב הרמב"ן (פסוק ז): "ואמר: 'ידיו רב', שיקח מצריו ויכבוש מהם ארצות רבות יותר מן הראוי לו בנחלתו. ירמוז שינחיל מנחלתו לשמעון... והנה הזכיר שמעון ברמז עם יהודה". והרמז הוא בזה שאמר ליהודה (פסוק ז): "שמע ה'...", "שמע" - רמז לשמעון. אבל לוי נזכר כאן, משום שכבר הופץ בין השבטים בזה שלא קיבל נחלה כלל. וחשוב לדעת שדוקא משמעון יצאו סופרים, ודוקא מלוי יצאו הלויים והכהנים, ללמדנו שוב שדרך היהדות היא (תהלים קמט:ו): "רוממות א-ל בגרונם וחרב פיפיות בידם".

מלחמה

יחי ראובן... כתב האבן עזרא: "...ואחר ראובן הזכיר יהודה, שהוא בעל דגל, והוא עולה בתחלה למלחמה [ורק] ואח"כ לוי... ואח"כ זבולון בעבור שהוא נלחם [כמו שנאמר בשופטים (ה:יח): "זבֻלון עַם חֵרֵף נפשו למות"], [ורק] ואח"כ יששכר". כלומר, שאע"פ שלוי נולד לפני יהודה, וגם היה מוקדש לעבודה, ואע"פ שיששכר נולד לפני זבולון וגם ישב ולמד תורה, מכל מקום, מאחר שיהודה וזבולון לחמו בפועל ומסרו את נפשם, הקדימם משה.

אהבת ישראל

יחי ראובן... אומר הספרי (שמז): "רשב"ג אומר: ניצל ראובן מאותו החטא ולא נזקק לאותו מעשה. אפשר שהוא עתיד [=שבחרו בו] לעמוד בראש שבטים בהר עיבל, ואומר (לעיל כז:כ): 'ארור שוֹכב עם אשת אביו', ונזקק לאותו מעשה?! ומה ת"ל 'כי עלית משכבי אביך' (בראשית מט:ד)? - שתבע עלבונה של אמו".

מנהיג; מסירות נפש; בטחון; ענוה ושפלות; ידעתי; מלחמה; קידוש השם

(ז) הנה, משה בירך את ראובן שלא ימות בחטאו, אבל בכל זאת - לא לו תהיה המלוכה וההנהגה, וברכת הכח והעוז למלוך ולהנהיג את העם במלחמה. הברכה הזאת - ברכת המלכות וההנהגה - נשמרה לזה שראוי לה: ליהודה. ועל זה אמר:

וזאת ליהודה! זאת הברכה העיקרית - ברכת המלכות וההנהגה, יחד עם ברכת העוז והנצחון שהוא צריך כדי למלוך, כמו הברכה שבירך אותו יעקב (בראשית מט:ח,י): "יהודה! אתה יוֹדוּך אחיך; ידך בעוֹרף אוֹיביך... לא יסור שבט מיהודה...". ברכה זו היא ליהודה, ולא לראובן, ולא לשמעון ולא ללוי שקדמו לו. ולמה? מפני שליהודה היו שתי התכונות החיוניות למנהיג אמיתי: מצד אחד - כח וגבורה ומסירות נפש לאהוב את עמו ולהצילו; ומצד שני - שפלות שתפיג את סכנת העזות. בשתים אלו יש ההוכחה האמיתית שהמנהיג הזה עושה לשמה, ומאמין בה', וכפוף לעול מלכותו. ואלו היו ליהודה.

התכונות הללו נרמזו במלה "זאת", ומשום כך פתח משה במילים (פסוק א) "וזאת הברכה", וגם כאן אמר "וזאת ליהודה", מלה שלא השתמש בה בברכות שאר השבטים. כלומר, ו"זאת" - התכונות הנרמזות במלה "זאת", יהיו ליהודה. ראשית כל, נרמזה במלה "זאת" תכונת הכח, ועל זה נאמר (שמות ז:יז): "בזאת תדע כי אני ה': הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאוֹר ונהפכו לדם". ראינו, אם כן, ש"בזאת" היא סמל לכח שמקדש את השם כאשר הוא מופנה נגד מחללי שמו. שהרי גם מחללי השם השתמשו במלה "בזאת", כאשר אמר נחש מלך עמון ליושבי יבש גלעד (שמואל א יא:ב): "בזאת אֶכְרוֹת לכם [ברית ואציל אתכם]: בִנְקוֹר לכם כל עֵין ימין ושמתִיהָ חרפה על כל ישראל". ומשום כך, כאשר יהושע עמד לכרות את מי הירדן, אמר (יהושע ג:י): "בזאת תדעון כי א-ל חי בקרבכם והורֵש יוריש מפניכם את הכנעני...". ומאד מעניינת המדה כנגד מדה שיש כאן: אם ישראל יכרות ברית עם ה', הקב"ה יעשה נפלאות עצומים, כמו כריתת מי הירדן; ואם לאו, יבואו חירופים כגון כריתת עין הימין.

שנית, נרמזה במלה זו תכונת הענוה והשפלות (וכך היא דרכו של הקב"ה, כמו שאמרו [מגילה לא.]: "כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה, אתה מוצא ענוותנותו"), כמו שאמר ירמיהו (ט:כב-כג): "אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל הגבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעשרו. כי אם בזאת יתהלל המתהלל: הַשְכֵל ויָדוֹעַ אותי [כלומר, הַשפֵל את עצמך ודע שלי הכח ולי הגבורה, כמו שנאמר (שמות ז:יז): "בזאת תדע כי אני ה' - הנה אנכי מכה במטה..."], כי אני ה' עוֹשה חסד משפט וצדקה בארץ - כי באלה חפצתי...". יש כאן שני דברים: א) דע אותי - קַבל עליך את עול מלכותי. ב) עֲשה חסד ומשפט, מפני שכאשר אתה משפיל את עצמך ונותן מעצמך לזולת, זאת הוכחה שאתה מכיר בי.

בלי השפלות הזאת ובלי שבירת הגאוה אין בכח כלום, ואדרבה, הוא דבר מסוכן. שהרי גם אצל שמעון ולוי - שעשו דבר גדול בנקמת שכם - נאמרה המלה "בזאת", כרמז לכוחם. הם אמרו לשכם (בראשית לד:טו): "אך בזאת נֵאות לכם, אם תהיו כמוֹנו להִמוֹל לכם כל זכר". אבל כוחם ועוזם לא נבעו משפלות ומאהבת הזולת לשמה. לא היתה בהם מדת הענוה להפיג את מדת הכח.

אבל ליהודה היו שניהם. מצד אחד, היו לו הכח והגבורה שהשתמש בהם לעזור לאביו ולאחיו, כמו שאמרו כאן בספרי (שמח): "'ידיו רב לו' - בשעה שהרג את עֵשָו; 'ועזר מִצָרָיו תהיה' - בעומדו לפני יוסף". פירוש - שמשה מברך את יהודה בברכות אלה, בשכר זה שבעבר הרג את עֵשָו ועמד לפני יוסף. ומה שכתוב בספרי "בעומדו לפני יוסף", פירושו שהעיז לעמוד לפני יוסף. ראשית, הוא הראה אז אהבת ישראל מופלאה כאשר התנדב להיות לו לעבד במקום בנימין (בראשית מד:לג): "ועתה יֵשֶב נא עבדך תחת הנער עבד לַאדוֹני...". שנית, הוא עמד אז מוכן ממש להילחם עם יוסף השליט החזק, כדברי רש"י (שם:יח): "אם תקניטני, אהרוג אותך ואת אדוניך", והוא מבוסס על בראשית רבה (צג:ו), ועוד שם: "אם למלחמה אני בא; אם לפיוס אני בא; אם לתפלה אני בא".

ומה שכתוב בספרי "שהרג את עֵשָו", הוא ע"פ הילקוט שמעוני פרשת ויחי (קסב) ומדרש שוחר טוב (יח:[לב]), האומר: "אית דאמרי, יהודה הרג את עשו. אימתי? בשעה שמת אבינו יצחק, והלכו יעקב ועשו וכל השבטים לקבור אותו... יצאו [השבטים] חוץ למערה כדי שלא יהא יעקב בוכה ומתבזה לפניהם. התחיל עשו נכנס למערה. נסתכל יהודה... אמר: שמא הורג את אבא בפנים. נכנס ומצא את עשיו שהוא מבקש להרוג את אביו - מיד עמד וַהֲרָגוֹ מאחוריו. הוא שאביו מברכו: 'ידך בעורף אויבך'... וכן דוד הוא אומר (שמואל ב כב:מא): 'ואוֹיבַי תַתָה [נתת] לי ערף'. אמר דוד: פוזמיקין [מנעל האויב, שדרך הפונה עורף ובורח להסיר את מנעליו כדי שירוץ יותר מהר], שלי הוא, שנאמר: 'וזאת ליהודה'. ממי אַת לָמֵד [שברכת עורף האויב ניתנה לדוד]? מגָלְיַת, שנאמר (שמואל א יז:מט): 'ותטבע האבן במצחו - ויפל על פניו [ארצה]'. לא הוה צריך לומר אלא 'לאחוריו' [שהרי מי שמקבל מכה בפניו נופל לאחוריו, אלא] והמלאך דחפו על פניו [שיפול על פניו], לקיים מה שנאמר 'ואיבי תתה לי ערף'". וכל סיפור גלית שנפל בידי דוד שהפגין כח ומסירות נפש ואהבת ישראל, רומז גם ליהודה, בפסוק (שמואל א יז:א): "ויאספו שֹוֹכוֹה אשר ליהודה...". ועוד רמז לכך יש בפסוק (במדבר א:ז): "ליהודה - נחשון בן עמינדב". כלומר, שליהודה יש התכונה של נחשון בן עמינדב - בטחון בה' ואומץ ללכת תחלה בסכנה ובמלחמה.

מצד שני, היתה ליהודה התכונה של שפלות וענוה, שריככה את העזות שלו. כך נאמר (בראשית לח:כד): "ויֻגד ליהודה לאמר: זנתה תמר כלתך...", ואחרי שראה את הסימנים שנתן לה, הודה בגלוי ואמר (שם:כו): "צָדקה ממני". ומכיון שהתמזגו בו הכוח והשפלות, נבחר יהודה למנהיג, למלך. ומאותה סיבה אמרו חז"ל (ברכות לד:): "המלך כיון שכרע [בפעם הראשונה בתחלת התפלה], שוב אינו זוקף" - מפני שהמלך צריך הכנעה יותר מכל אדם, מכיון שכל הזמן אנשים נכנעים לו. וזאת כוונת הספרי (שמח) האומר: "'יחי ראובן... וזאת ליהודה' [ולכאורה קשה, מה הקשר בין זה לזה, ולמה אמר "וזאת", לשון שאינה נמצאת בשאר השבטים?] ראה ראובן את יהודה שעמד והודה - אף הוא הודה על מעשיו. הֱוֵי, מי גרם למי? יהודה גרם לראובן שהודה במעשיו". כלומר, יהודה היה גדול יותר מראובן, שהרי הוא הודה מיד, וראובן רק למד מיהודה (אע"פ שהודה בצנעה עוד לפני כן, לפי התוס', מכות יא: ד"ה מי גרם). וכ"ש שלא היה גבור כיהודה ולא היה מוכן למסור את נפשו באותה מדה כיהודה (אע"פ שהפגין אהבה ליוסף כשהציל אותו מיד אחיו).

כתב רבינו בחיי: "ועל דרך הקבלה: 'וזאת ליהודה' היא מדת המלכות, שממנה המלכות לזרע יהודה [כלומר, ה"זאת" שאני נותן לו, היא כח העוז שהוא המדה שיצטרך למלוך בה]. והיא הנותנת לו את כח הניצוח במלחמותיו. וכן דוד, שהוא מזרעו, אמר (תהלים כז:ג): 'אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח', כי היא [העוז] מדתו של דוד. וכן הוא אומר (תהלים צט:ד): 'ועוֹז מלך משפט אָהֵב' [גם עוז וגם משפט וצדק, וגם הראה את שפלותו באומרו (תהלים כב:ז): "ואנכי תולעת ולא איש", א"כ יש לו ה"זאת" השלמה]... ולכך התגבר דוד בכל המלחמות והיה מנצח כל אויביו. ועל כן הזכיר תמיד בשירותיו (שם יג:א ועוד): 'למנצח, מזמור לדוד'. יודה להקב"ה כי הוא המנצח האמיתי...". ועיין לקמן מה שאכתוב בע"ה על לוי, שלקח את המלה "כה", שגם היא מדת הדין, והפך אותה לחסד. וגם בלוי, אצל הכהן הגדול, כתוב (ויקרא טז:ג): "בזאת יבוֹא אהרן אל הקוֹדש".

ומכיון שיהודה הוא המנהיג והמלך, הוא צריך ברכה שינצח במלחמה. ולפי הפירוש שמשה בירך את ראובן משום שהוא יצא חלוץ לפני ישראל, יש עוד סיבה למלה "וזאת", כדברי דעת זקנים: "וזאת הברכה אשר בירך את ראובן, כן בירך את יהודה. שעל שניהם התפלל שיצליחו במלחמה. וזאת הברכה שבירך משה את יהודה".

כתב הרמב"ן: "ייחד המדה הזאת [נ"ל שכוונתו למידה של "וזאת", קריאה לה' בעת מלחמה וצרה] ליהודה, בעבור כי להם המלחמה וממנו [מיהודה] המלכות לעולם. והוא [הקול לה'] העזר מצריו. והוא סוד הכתוב שאמר (שמואל ב א:יח): 'ללמד בני יהודה קשת - הנה כתובה על ספר הישר'. כי הוא הקשת הנראה בענן [בנח] שנאמר בה (בראשית ט:יז): 'וזאת אות הברית'". פירוש - הקשת, שהיא סמל המלחמה, היא גם סמל הברית שבין הקב"ה לאדם, שאם האדם יבטח בו ויקרא אליו, ויֵצא למלחמה עם הקשת למטה, אזי הקשת מלמעלה, בענן, תבוא לעזרתו. ומשום כך השתמש ה' שם בבראשית במלה "וזאת" - רמז ל"וזאת ליהודה" כאן. והוא פירוש נפלא.

מנהיג; מלחמה; אמונה - ה' עונה לקוראיו; ידעתי; אין סומכין; א"י

 ...ויאמר: שמע ה' קול יהודה, כאשר יהודה, המלך והמנהיג, יֵצֵא למלחמה למען העם, ויפנה אליך בבטחון, בתפלה שתעזור לו. שהרי הִבטחת שמי שבוטח בך וקורא אליך, מובטח שאתה שומע לו, כמו שכתוב (תהלים ג:ה): "קולי אל ה' אקרא, וַיַענֵנִי מֵהַר קדשו סלה"; וכן (זכריה א:ג): "שובו אלי... ואשוב אליכם"; וכן (תהלים קמה:יח): "קרוב ה' לכל קוֹראיו לכל אשר יקראֻהו באמת". וזאת דרך היהדות: שמי שבוטח בה' וגם יוצא למלחמה - מובטח לו שיצליח. וזאת כוונת רש"י שכתב: "'שמע...' - תפלת דוד ושלמה, ואסא מפני הכושים (דברי הימים ב יד:י) [שאמר: "ה'! אין עמך לעזוֹר בין רב לאין כח; עזרנו ה' אלקינו, כי עליך נשענו, ובשמך באנו על ההמון הזה..."], ויהושפט מפני העמונים [דברי הימים ב יח:לא: "ויזעק יהושפט וה' עֲזָרוֹ"]; וחזקיה מפני סנחריב [דברי הימים ב לב:ז-ח: "חזקו ואמצו; אל תיראו ואל תֵחַתו מפני מלך אשור ומלפני כל ההמון אשר עמו, כי עמנו רב מעִמו. עמו זרוע בשר ועמנו ה' אלקינו לעזרנו ולהלחם מלחמוֹתינו..."]". אלו האמונה והבטחון הטהורים! שלא לירא מרבבות עם, אלא לבטוח בה'. ואם המנהיגים יעשו כך, ה' ישמע את קולם.

ואל עמו תביאנוּ. "לשלום מן המלחמה" - רש"י; "שישוב לשלום" - רמב"ן. ולי נראה לדייק דיוק יותר גדול: אל "עמו" ולא אל עם אחר. כלומר, בזכות האמונה והבטחון בך, תביאֶנו ותחזירֶנו בשלום לעמו - לביתו, ולא ינוצח ע"י האויב ויֵצֵא מעַמו, מארצו, לגלות. וכן, כאשר יהיה בגלות ויקרא אליך ויחזור בתשובה, תביא אותו אל עמו, אל א"י. שאין ישראל עם בלי א"י.

ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה. ידיו יריבו ויילחמו לו - כלומר, שהוא יֵצא למלחמה בעצמו אחרי שקרא אליך, ולא יסמוך על הנס, ואז תהיה לו לעזר מכל צריו ומחלליו. ועוד: ידיו יהיו רב, מספיקות, אע"פ שלא יקבל עזר מהגוי מפני שלא סמך עליו. שבזכות בטחונו בך, ידיו לבד יספיקו, אע"פ שאין לו הרבה נשק וכח אדם, משום שאתה תהיה לו עזר מצריו. ויש רמז גדול לזה בישעיהו (לא:א,ג): "הוי היוֹרדים מצרים לעזרה... ויבטחו על רכב כי רב... ולא שָעו על קדוש ישראל... וה' יטה ידו וכָשַל עוזר ונפל עזֻר...". וכן אמר ישעיהו (ל:ה) על מצרים: "לא לעֵזֶר, ולא להועיל". רק בטחון בה', וזה מה שכתוב (תהלים קכא:ב): "עֶזְרִי מעם ה'...". וזאת כוונת הפסוק (תהלים קיח:ז): "ה' לי בעוֹזרָי ואני אראה בשוֹנאָי" - ה' יהיה לי במקום עוזרים בשר ודם, ואז אצליח כשאצא אני בעצמי נגד שונאי. ואונקלוס תירגם: "ידוהי יעבדן ליה פורענותא בשנאוהי"; וכ"כ רש"י: "'ידיו' - יריבו ריבו וינקמו נקמתו". וכתב הרמב"ן: "יהיו ידיו רב לו [מספיקות], שלא יצטרך לעזר אחר זולתי עזרת ה' שיענהו בתפלתו". וכ"כ אבן עזרא: "יספיקו לו ידיו, ואין לו צורך למי שיעזור אותו, כי אם עזרת ה' לבדו".

אמרו חז"ל (ע"ז כה.): "'ללמד בני יהודה קשת, הנה כתובה על ספר הישר'. מאי ספר הישר?... א"ר יוחנן: זה ספר אברהם, יצחק ויעקב [ספר בראשית], שנקראו ישרים... והיכא רמיזא? 'יהודה, אתה יודוך אחיך, ידך בעוֹרף אוֹיביך' (בראשית מט:ח). ואיזו היא מלחמה שצריכה יד כנגד עורף [להשיג ולהדביק את האויב הפונה עורף ובורח]? הֱוֵי אומר, זו קשת. ר"א אומר: זה ספר משנה תורה... דכתיב (לעיל ו:יח): 'ועשית הישר והטוב בעיני ה''. והיכא רמיזא? 'ידיו רב לו'. ואיזו היא מלחמה שצריכה שתי ידים? הוי אומר - זו קשת". ונ"ל שיש כאן דבר גדול, שדוד קרא לתורה "ספר הישר" דוקא, משום שרצה להראות בזה שהיהדות, התורה, שהיא שיא היושר והצדק והשלום, גזרה להשתמש במלחמה כאמצעי נכון ודרוש כדי לנקום את נקמת ישראל ולבער את הרע מן הארץ. וכל הישרים, אברהם, יצחק ויעקב, הסכימו לזה. אברהם - הרי יצא למלחמה להציל את לוט. ויעקב נתן ברכה זו ליהודה. ולגבי יצחק הכוונה יותר עמוקה: אע"פ שהוא אמר (בראשית כז:כג): "הקוֹל קול יעקב והידים ידי עשו", אין הכוונה שֶאַל לו ליעקב להשתמש בידיו למלחמה, אלא הכוונה היא שיעקב חייב להרים את קולו בתפלה לפני שהוא יוצא למלחמה, כמו כאן "שמע ה' קול יהודה", אבל אח"כ "ידך בעורף אויביך", וכן "ידיו רב לו", מפני שהמלחמה נגד האויב והרע היא היא היושר!

שפלות וגאוה

(ח) וללוי אמר. "ועל לוי אמר" - רש"י. משה בירך את ראובן הבכור, ואחריו את יהודה המלך והמנהיג. הוא כלל בתוך יהודה ברמז את שמעון, משום שיעקב כעס עליו על עוונו בכעס שלא לשמה שנבע מגאוה, ומשום שגם במדבר לא תיקן את זה ואף חטא בבעל פעור. ועכשיו פונה משה להקב"ה בבקשה שיברך את לוי. ומשום כך הוא מחבר את הברכה הזאת לזאת שלפניה עם וא"ו, "וללוי אמר", כאומר: אע"פ שלא הזכרתי את שמעון מחמת חטאו, והוא תמיד בן זוגו של לוי, מ"מ ללוי תהיה ברכה מפורשת, משום שהוא תיקן את גאותו ואת כעסו שהיו לא לשמה, בשפלות ובאמונה תמימה. כך אומר הספרי (שמט): "לפי ששמעון ולוי בכוס אחד שתו... משל לשנים שלוו מן המלך. אחד פרע למלך וחזר והִלוָה למלך, ואחד לא דיו שלא פרע, אלא חזר ולוה. כך שמעון ולוי: שניהם לוו בשכם... לוי פרע מה שלוה, במדבר [בעגל]... וחזר והִלוָה את המקום בשיטים [במעשה פנחס]... שמעון, לא דיו שלא פרע אלא חזר ולוה...".

וכך מברך אותו משה:

חסד

תֻמיך ואוריך לאיש חסידך. התפקיד של שומר ומסמל הקדושה בעולם הזה, ראוי להינתן ללוי, שבגלל שפלותו ומסירות נפשו הגיע למעלת החסידות. ומעלה זו, החסד, גדולה מהצדק, כמו שאמרו (סוכה מט:): "גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה", וכן (שם): "אין צדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה". וכן אמרו חז"ל (ע"ז כ:): "תורה מביאה לידי זהירות... לידי זריזות... נקיות... פרישות... טהרה... קדושה... ענוה... יראת חטא... חסידות; חסידות מביאה לידי רוה"ק; רוה"ק מביאה לידי תחיית המתים. וחסידות גדולה מכולן". מכאן רואים מה גדולת החסידות, שרק חסיד יכול להגיע לרוה"ק ואורים ותומים. ותפקיד זה מסומל בלויים, בכהנים ובמיוחד בכהן הגדול, שגם הוא נקרא "חסיד". כך כתב רבינו בחיי: "כל כהן גדול שבשבט לוי יקראנו 'חסיד' בעבור שהוא מושך כח ממדת החסד שהיא מדתו של כהן. והוא המברך לישראל [כשעולה לדוכן] בשם המפורש [משום שהוא חסיד], שנאמר (במדבר ו:כג): 'כוֹה תברכו' [ואמרו בסוטה (לח.): "בשם המפורש"]. כי הוא ממשיך הברכה ממדתו אל המדה העשירית הנקראת 'כה', שהיא מדת הדין [והכח והעונש], שנאמר (שמות ז:טז): 'והנה לא שמעת [פרעה] עד כה', וסמיך ליה (שם:יז): 'בזאת תדע [...הנה אנכי מכה במטה...]' [שזה עונש ומדת הדין, והכהן לוקח את הדין של "כה" ובברכתו הופך אותו לרחמים וחסד]... וזהו שכתוב (תהלים קמה:י): 'וחסידיך יברכוכָה' - יברכו 'כה'". ויתכן שהמלה "כהן" רומזת למה שאמרנו, שהכהן לוקח את ה"כה" והופך אותו לחסד ורחמים: "כהן" בגימטריה שבעים וחמש, שלש פעמים "כה". ומשום כך כהן שעולה לדוכן לברך את ישראל מברך שלוש ברכות.

עוד נ"ל שהמלה "חסיד" באה במובן של "בושה", כמו שכתוב (משלי כה:י): "פן יחַסֶדך שוֹמע", פירוש - פן יחרף ויבייש אותך. ואין ספק ששאר השבטים חֵרפו את לוי משום שלא הלך איתם בכל הנסיונות, ומשום שהרג את ישראל וגם את קרוביו בעגל. ובזכות יסוריו אלה, הוא עקר מעצמו את הכעס ואת האלימות הנובעים מגאוה (ואכתוב על זה עוד בס"ד).

שיא קדושתו של לוי הוא כשכהן גדול מתלבש ברוח הקודש ושואל באורים ותומים, כמו שאמרו חז"ל (יומא עג:): "כל כהן שאינו מדבר ברוח הקודש והשכינה שורה עליו אין שואלין בו". והיינו שתירגם אונקלוס כאן: "תומיא ואוריא אלבישתא...". ומשום כך אומר משה: הכהן הגדול, שהוא הגדול בשבט חסידיך, שעשו חסד עמך כאשר עמדו מול הנסיונות הקשים וקיבלו גידופים משאר ישראל, ראוי ללבוש את שיא החסד ורוה"ק - האורים והתומים.

אורים ותומים

האורים והתומים נזכרים בפעם הראשונה בשמות (כח:ל): "ונתת אל חוֹשן המשפט את האורים ואת התֻמים והיו על לב אהרן בבוֹאו לפני ה'...". וכתב רש"י שם: "הוא כְתב שם המפורש שהיה נותנו בתוך כפלי החושן, שעל ידו הוא מאיר דבריו ומתמם את דבריו", כאשר רוצה המלך, או הסנהדרין, או מי שהציבור צריך לו כגון משוח מלחמה (יומא עא:, עג:), לשאול על דבר חשוב. אמרו חז"ל ביומא (עג:): "'אורים' - שמאירין את דבריהן; 'תומים' - שמשלימין את דבריהן". כלומר, שדבריהם שלמים, ברורים, ואמיתיים. וכתב הרמב"ן שם: "כי היו שמות קדושים, מכוחם יאירו האותיות מאבני החושן... והנה כאשר האותיות מאירות אל עיני הכהן, עדיין לא יֵדע סידורן... אבל היו שם שמות הקדושים אחרים נקראים 'תומים', מכוחם יהיה לב הכהן תמים בידיעת ענין האותיות שהאירו לעיניו". כלומר, הם מבארים לו ברוה"ק את סדר האותיות המאירות, ובכך הם גם משלימים את מה שהיה חסר בתשובה לשאלתו, וגם נותנים לו תשובה שלמה ואמיתית. אמרו חז"ל (ברכות ד.): "'על הכּרֵתי ועל הפלֵתי' (שמואל ב כ:כג), 'כרתי' - שכורתין דבריהם ["דברים קצובים וגמורים שלא יפחתו ולא יוסיפו" - רש"י]; 'פלתי' - שמופלאים בדבריהם", שדבריהם נפלאים, כפלא.

נבואה ורוה"ק

עוד כתב הרמב"ן: "וזאת מדרגה ממדרגת רוה"ק [כלומר, שרוה"ק למעלה מכולן]. היא [אורים ותומים] למטה מן הנבואה ולמעלה מבת קול שמשתמשים בה בבית שני אחר שפסקה הנבואה ופסקו אורים ותומים". ורבינו בחיי סידר אותם כך: בת קול, אורים ותומים, רוה"ק, ונבואה, וכתב: "ויש סוד במה שאמרו 'בת קול' ולא אמרו 'בן קול'. וכן במה שאמרו 'זה בנה אב' וכן 'בנין אב'... ולא אמרו 'זה בנה אם'... וכן במה שאמרו עוד: 'יש אם למקרא ולמסורת'... כי בנין אב לא נזכר... אלא על פסוק מפסוקי תורה שבכתב, וא"כ ראוי להם להזכיר בזה לשון 'אב'... כי כל פסוק ופסוק הוא בנין האב יתעלה, ששמענו התורה מפיו מתוך האש... אבל כשאמרו 'יש אם למקרא ולמסורת', שהוא דבר נמסר מעסק תורה שבע"פ [שאת זה לא שמעו ישראל מדברי האב, הקב"ה], הזכירו 'אם' ולא 'אב' [שבאמת כל דבר הנמשך והיוצא והנוצר ממה שכתוב במפורש, הוא כעין ולד הנולד לאמו, אלא שבתורה שבכתב, שהאב בעצמו דיבר אלינו, לא שייך לומר "אם"]. וכן בכאן ב'בת קול'... לפי שהקול הזה המגיע לאזני השומע הוא [רק] נמשך מאותו הקול שכתוב בו (לעיל כח:א): 'והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלקיך'... והקול הזה [הבת קול] הנשמע ייקרא 'בת' לפי שהוא [רק] נמשך מאותו קול, וזהו לשון 'בת קול' [הד, ולא הקול ממש]... ובת קול זה היה נשמע תמיד לחכמי התלמוד ולחסידי הדורות בזמן בית שני... אחר שפסקה הנבואה ופסקו אורים ותומים...". כך אמרו חז"ל (סוטה מח.): "משמתו נביאים הראשונים, בטלו אורים ותומים...". ושאלו (שם:): "מאן נביאים הראשונים?" ותרצו: "לאפוקי מחגי זכריה ומלאכי [נביאי בית שני], דאחרונים נינהו, דתנו רבנן: משמתו חגי זכריה ומלאכי, נסתלקה רוה"ק מישראל ואעפ"כ היו משתמשים בבת קול...".

ממשיך רבינו בחיי: "המדרגה השנית - אורים ותומים, שהם שמות הקודש שהיו מורים על עצם אספקלריא שאינה מאירה, אשר מתוכה התנבאו הנביאים כולן [שהיו רואים מראה כמו בראי, שלא ראו את הענין עצמו, אלא את מראהו, לעומת משה, שהקב"ה דיבר איתו פנים אל פנים, ועיין יבמות מט:]... המדרגה השלישית - רוה"ק... הוא שימצא האדם בעצמו לב רחב, ויזדמנו בפיו דברים נפלאים, ויגיד העתידות, ולא יתבטלו הרגשותיו כלל, אבל יוציא הדברים מפיו כפי מה שישים בפיו רוה"ק, והוא אינו יודע מאין באו לו הדברים. המדרגה הרביעית - נבואה, והוא שיגיד העתידות בביטול כל הרגשותיו, ויישאר מופשט מן החומר וכל כליו ויתיחד עם השכל הזך לבדו, ואז יראה האור הבהיר במראות ודמיונות בחלום או בהקיץ...".

מושגים

בביאור לשון "אורים ותומים": זה לא נקרא "אורות", שגם שם זה היה מעיד על האוֹר שהאיר את האותיות שבחושן, אלא זה נקרא "אורים" מלשון "אוּר", אש, מדורה. מפני שהאש נותנת גם אור וחום, אך היא גם שורפת; והאורים באים להעיד על שני דברים: א) שהקב"ה הוא בורא הכל, והוא כל יכול, ולפיכך הוא יודע הכל, והאמת המוחלטת היא אצלו, ולכן ראוי להסכים לכל מה שהוא אומר; וזה מסומל ע"י האוֹר, שהאורים מאירים אור אמת בחושך של מבוכה ואי בטחון. ב) שהקב"ה כל יכול ובידיו הכל ואין חזק ממנו, ובידו להעניש ולגמול שכר. ושניהם מרומזים במלה "אור": שהקב"ה הוא אוּר, אש, כמו שכתוב (לעיל ד:כד): "כי ה' אלקיך אש אוֹכלה הוא", שגם מאירה ומחממת, וגם שורפת. ובנוסף, הוא נותן אוֹר ללמד את האמת, וזה הסיבה לשם "תורה" ו"אורייתא". והוא גם בא למלא את החלל הריק, את האויר (כמו "אוירה של חצר" - ב"ב סז.), בדברי אמת לאמיתם. וכל זמן שאין אורים, נשאר אויר, חלל ריק, ויש חילול השם ולא קידוש השם, שהוא הזמנה לה' למלא את האויר באוֹר ובאוּר שלו.

זה מלמד גם על כוח ה' ועל השגחתו להעניש ולתת גמול. כך נאמר על הגוים (אשור) (ישעיהו לא:ח-ט): "ונפל אשור בחרב לא איש... וסלעו [החוזק שלו] מִמָגוֹר [מפחד] יעבור [צור ישראל ישבור את סלע אשור]... נאֻם ה' אשר אוּר לו בציון ותנור לו בירושלים" - לשרוף את הגוים. ישעיהו ניבא גם על בבל וגאותה ואמר (מז:י,יד): "ותבטחי ברעתֵך; אמרת: אין רוֹאָני! חכמתך ודעתך היא שובְבָתֶך... הנה היו כקש אש... אין [נשאר אפילו] גחלת לַחְמָם [לְחַמֵם], אוּר לשבת נגדו".

המלה מרמזת גם על אחרית הימים, שאז יודו וידעו העמים את ה', כשאוּר (אש) חמתו תבער בגוים ותביא להם את ידיעת אוֹרו, כמו שאמר הנביא (ישעיהו כד:טו): "על כן באֻרים כבדו ה', באיי הים, שם ה' אלקי ישראל". ופירוש "אורים" שם - בקעה. ומהר"י קרא כתב: "בארץ מישור". וכן פירש הרד"ק: "בעמקים, כמו 'מאור כשדים'". וכן כתב שם מצודת דוד: "אותם הנסתרים בבקיעי הארץ מפחד האויב", כמו שכתוב (ישעיהו יא:ח): "...ועל מאוּרת צִפעוני", פירוש - החור שבסלע ששם נמצא הצפעוני, נחש מזיק. והכוונה היא, שאלה שלא ידעו את ה', יברחו מכעסו ויתחבאו בחורים ובבקעים, מקומות שפלים ונמוכים, וגם זה נרמז באורים ותומים.

עם ישראל; מסירות נפש

"אורים" רומז גם לזה שהורתו ויצירתו של העם היו באור כשדים, כאשר אברהם אבינו הכיר את בוראו, וראה את אור האמת, והיה מוכן גם למסור את נפשו על זה והושלך לכבשן האש. ומשום כך זה נקרא אוּר כשדים, תרתי משמע: בקעה, וכבשן אש. כך אמרו חז"ל (בראשית רבה מד:יג): "...'מאור כשדים' (בראשית טו:ז)... ראב"י אמר: מיכאל ירד והצילו מכבשן האש. ורבנן אמרי: הקב"ה הצילו. הדא הוא דכתיב: 'אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים'". ועוד אמרו חז"ל (פסחים קיח.): "[אמר הקב"ה]: אני יחיד בעולמי והוא יחיד בעולמו. נאה ליחיד להציל את היחיד". וע"י ששואלים באורים כאשר יוצאים למלחמה, זוכרים את הבטחון של אברהם שהיה מוכן למות על קידוש השם ולא פחד. וגם ברית בין הבתרים, שהיתה הברית שחתמה את בחירת עַם אברהם לעַם ה', נפתחה באמונה ובטחון בה', שנאמר (בראשית טו:ה-ז): "...הבט נא השמימה וספוֹר הכוכבים אם תוכל לספוֹר אוֹתם, ויאמר לו: כה יהיה זרעך. והאמִן בה', ויחשבֶהָ לו צדקה. ויאמר אליו: אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה". ונ"ל שאמר "כה" לרמוז שהוא יהפוך את מדת הדין שנרמזה ב"כה" (כאמור לעיל) לחסד. וגם משום כך נתונים האורים בידי "איש חסידך". "מאור כשדים" מרמז גם שאברהם לא רק הושלך לכבשן האש, אלא גם נחבש עשר שנים. כך אמרו חז"ל (ב"ב צא.): "עשר שנים נחבש אברהם אבינו, שלוש בכותא [שם עיר], ושבע בקרדו... אמר רב חסדא: עיברא זעירא דכותא [המעבר הקטן של כותא] - זהו אור כשדים".

"התומים" מעידים גם על זה שהם משלימים (מלשון "תם" - נשלם) את ההודעה האלקית (בזה שהם מפרשים את סדר האותיות), וגם על העובדה שהתשובה שה' נותן היא תמה ותמימה - שלמה ומושלמת, ביושר ובלי פגם, כמו שכתוב (איוב א:א): "תם וישר וִירֵא אלקים". לא יכול להיות תום בלי יושר וצדק, והקב"ה הוא כולו צדק ויושר. וכן נאמר (תהלים לז:לז): "שְמָר תם וראֵה יָשָר"; וכן (שם כה:כא): "תוֹם וָיוֹשר יצרוני, כי קויתיך". ומשום שהקב"ה הוא שיא הצדק והיושר ומום אין בו והוא שלם, אמרו (יומא עג:): "שגזירת נביא חוזרת, גזירת אורים ותומים אינה חוזרת, שנאמר (במדבר כז:כא): '[ושָאל לו] במשפט האורים'" - מה משפט אינו חוזר, אף גזירת אורים ותומים כן, מפני שהם שלמים לגמרי. ומשום כך אמרו (ברכות ד.) על ה"כרתי", שהוא התומים, "שכורתים דבריהם", כלומר, פוסקים פסק גמור. וגם בזה יש רמז לאברהם אבינו, שהיה תמים ושלם עם ה' ומוכן למסור את נפשו, כמו שאמר לו ה' (בראשית יז:א): "התהלך לפני וֶהיֵה תמים". וגם יצחק היה עולה תמימה (בראשית רבה סד:ג), וגם יעקב היה "איש תם" (בראשית כה:כז).

לוי הראה את חסידותו ושפלותו ומסירות נפשו בזה:

אמונה ומסירות נפש; א"י - עליה

אשר נסיתו במסה. אומר הספרי (שמט): "הרבה נסיתו, ונמצא שלם בכל נסיונות". כלומר, לא מדובר כאן רק על המאורע במסה גופא. וכן כתב הספורנו: "בכל מסה שניסו ישראל את הא-ל יתברך... לא ניסוהו שבט לוי, ולכן לא נגזרה עליהם גזירת מרגלים". ונ"ל שהזכיר את מסה והדגיש אותו מבין כל הנסיונות, משום שהוא היה הקשה והחמור ביותר, מפני שהיתה בו בגידה בא"י וחוסר אמונה ביכולת ה'. ובכל הנסיונות עמד לוי בנסיון כפול, שלא מרד בה', וגם שעמד בפני הגידופים של שאר השבטים. ויש לשאול: למה כתוב שה' ניסה את לוי במסה? אדרבה, ישראל ניסה את ה'! אלא מכאן אנו למדים כלל גדול ומעניֵן: שכל המנסה את ה', הקב"ה בעצם מנסה אותו, לראות אם אמנם ימרוד בו וינסה אותו! ואין לך נסיון גדול לאדם, כמו כאשר הכל מורדים בה' ואדם יחיד אינו מורד.

תריבֵהו על מי מריבה. אתה גם גרמת לו סבל וצרה כאשר רבת עם אהרן וגזרת עליו שלא ייכנס לארץ, אע"פ שבענין הכאת הסלע, לא אהרן פעל אלא משה. ובכל זאת הוא קיבל את העונש בשתיקה ובאהבה. וגם זה מורה על שפלותו ועל עקירת זעם הסרק (שבמעשה שכם) מתוכו. כך אומר הספרי (שמט): "סקיפנטיא [עלילת שוא] נסתקפה לו [החזקת עליו]. אם משה אמר (במדבר כ:י): 'שמעו נא המוֹרים', אהרן ומרים מה עשו?!" ואונקלוס תירגם: "בחנתוהי על מי מצותא ואשתכח מהימן". ויתכן שאהרן נענש כדי שלא לבייש את משה. והוא קיבל את זה באותה שפלות וענוה שבה קיבל את מינוי משה למנהיג על אף שהוא היה הבכור והיה גם הנביא במצרים לפני שבא משה. והרמב"ן כתב שאהרן אכן חטא, אבל החטא היה קטן מאד, ועיקר החטא היה של ישראל והוא נענש עליהם: "ותעניש אותו על מי מריבה של ישראל, כי בעבור מריבתם היה עליו העונש". כלומר, שבמעשה הקטן שעשו משה ואהרן, גרמו שלא חוסל לגמרי חילול השם והמעילה של ישראל. והרמב"ן מביא את הספרי ואומר: "ירמוז למיעוט החטא וגודל העונש". וגם האבן עזרא כתב שחטא כאן: "ולא נמצא בו דופי חוץ מדבר מריבה שכבר הענשתו עליו". ומוסיף האבן עזרא: "גם זה יחזיק פירושי בדבר העגל [שאהרן לא חטא], כי לכבוד ה' עשהו [את העגל]".

קבלת עול מלכות שמים; מסירות נפש; עונש הגוים; אמונה; קידוש השם

(ט) האוֹמר לאביו ולאמו - לא ראיתיו; ואת אֶחיו לא הכיר ואת בנָו לא ידע. הם זכו להיות שומרי הקודש ומסמלי הקדושה, לא רק בזכות דבר שלילי, שלא מרדו בה', אלא גם משום שהגיעו לשיא האמונה וידיעת ה' ומסירות הנפש - שהיו מוכנים לשים את אהבת ה' מעל לאהבת בני האדם היקרים להם ביותר והאהובים עליהם ביותר, כאילו היו אלה ממש זרים שהם לא הכירו! הרי בחטא העגל הכריז משה (שמות לב:כו-כט): "מי לה' אלי, ויאספו אליו כל בני לוי. ויאמר להם: כה אמר ה'... שימו איש חרבו על ירכו... והִרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרוֹבו. ויעשו בני לוי כדבר משה... ויאמר משה: מִלאו ידכם היום לה' כי איש בבנו ובאחיו, ולתת עליכם היום ברכה". משה בא ואומר: מי שבאמת  מקבל עליו עול מלכות שמים, לגמרי, והוא "לה'", כלומר, שייך לה', משועבד לגמרי לה', באמונה מלאה וטוטלית בה', יבוא אלי ויוכיח את זה ע"י שיתגבר על החושים הטבעיים ביותר בעולם, אהבת ההורים והבנים והקרובים והרֵעים האהובים, עם נכונות להורגם אם יתברר שהם כפרו בה' ועבדו עבודה זרה.

יש לשים לב ששם שוב נאמרה המלה "כה" בהקשר ללוים, על מדת הדין וגזירה של מלך. ומשום כך עולה הכהן לדוכן, ומרים על נס את המלה "כה" - "כה תברכו" (במדבר ו:כג), לזכרון (כמו הזכרון המתמיד של העקידה), שבגלל נכונותו למלא אחרי הציווי "כה אמר ה'... שימו איש חרבו...", הקב"ה ישמע לברכתו ויהפוך את "כה" שהוא דין, ל"כה" של רחמים, כמו שאמר הנביא (ירמיהו ב:ב): "כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך...".

אונקלוס כאן תירגם: "ואפי אחוהי ובנוהי לא נסיב". כלומר, שלא נשא    להם פנים. ובזכות זאת מברך הכהן (במדבר ו:כו): "ישא ה' פניו אליך" - שלמרות חטאינו ישא ה' פנים לישראל ויבטל את מדת הדין.

הלויים צייתו לפקודת ה', וקיבלו עליהם את עול מלכותו במסירות נפש שאין כמוה, בזה שביטלו את רגשותיהם ואת חושיהם הטבעיים ביותר למען אהבת ה'. ועל זה אמר שם משה (שמות לב:כט): "מִלאו ידכם היום לה'" - כלומר, משום שמילאתם אחרי ה', שמילאתם את חייכם ונפשכם לגמרי באמונה ולא היה חסר באמונתכם כלום, וקידשתם את שמי לגמרי ולא השארתם שום חלל וחילול (וכמו שנאמר לגבי כלב [במדבר יד:כד]: "ועבדי כלב, עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי...", כלומר, רוח אחרת של אמונה שהתגברה על רוח הפחד הטבעי שלו, ובזה מילא את נפשו בה', וקידש אותו כשהזמין אותו לגמרי לתוכו), לכן מַלאו את ידיכם, קחו לתוך ידיכם היום את ברכת ה', את עבודתו, לעולם. ומשום כך נקרא מינוי למשרה "מילוי יד". אם כן, הכהונה והכהן גדול שהוא שיא הקדושה, הכל באו לשבט לוי כשכר ללויים, ולכן נאמר (יחזקאל מד:טו): "והכהנים הלוִיִם", לרמוז שלכהנים יש שכר רק משום שהם משבט הלויים שקידשו שם שמים.

ונ"ל שמשום כך ציווה הקב"ה לעשות שבעה ימי מילואים (עיין ויקרא פרק ח), משום שהכהונה הגיעה ללויים מאחר שמילאו הלויים אחרי ה'. והקב"ה קבע שבעה ימים של מילואים כנגד שבעה ימי בראשית, משום שלשם כך ברא ה' את עולמו, שיגיע האדם למעלה הזאת של קבלת עול מלכות שמים וקדושה מלאה. ומשום כך כתוב (ויקרא ח:לג): "ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים עד יום מלוֹאת ימי מִלֻאיכם, כי שבעת ימים ימלא את ידכם". שבשבעת ימים אלה נשארו הכהנים באוירה שכולה קודש, מלאה קודש. וה' ציווה (שמות כט:יט) שביום המילואים יקחו איל: "כי איל מִלֻאים הוא" (שם:כב), מפני שהאיל הוא גם סמל העקידה, שגם שם היתה לאברהם מסירות נפש מלאה. ומשם המקור לדין שהחזה והשוק שייכים לכהן, שנאמר שם (פסוקים כו-כח): "ולקחת את החזה מאיל המִלֻאים... וקִדשת את חזה התנופה ואת שוק התרומה אשר הונף ואשר הורם מאיל המִלֻאים... והיה לאהרן ולבניו לחָק עולם מאת בני ישראל כי תרומה הוא...". והכהן מקבל את החזה מפני שהוא מקום הלב והשדיים, לרמוז שאע"פ שהלב מלא רחמים טבעיים לקרובים - בכל זאת התגברו הלויים על הרגשות הללו; וכן השדיים הן סמל לאהבת האם, שמהן יונק הרך הנולד, וגם על זה התגברו הלויים. והוא מקבל גם את השוק, שהוא סמל לזה שלקחו הלויים חרב והיכו אפילו את אהוביהם שוק על ירך. והחזה והשוק מונפים ומורמים לתרומה לכהנים, כמו שהלויים התקדשו והתעלו ע"י מה שעשו. ונראה לי עוד, שמשום כך, האפוד והחושן - שבהם הונחו האורים והתומים - נעשו עם "אבני שוֹהם ואבני מִלֻאים" (שמות כה:ז). וכן, אחרי ששלמה בנה את בהמ"ק והביא לשם את הארון, כתוב (מלכים א ח:י): "והענן מָלא את בית ה'", כי זה היה השיא של השראת השכינה. והענן שם הוא סימן שהקב"ה ענה לתפילות ישראל.

וכמו ששיא הקדושה הוא קדושה מלאה, כך שיא הרשעות הוא רשעות מלאה, ולכן אין הקב"ה מביא את הגאולה השלמה, להתקדש ולהיוודע סופית, עד שתתמלא הסאה (סוטה ט.). ובאחרית הימים, כאשר הקב"ה יתגדל ויתקדש לגמרי, ימלא כבודו את כל הארץ, שנאמר (תהלים עב:יט): "...וְיִמָלֵא כבודו את כל הארץ אמן ואמן".

האוֹמר לאביו ולאמו - לא ראיתיו; ואת אחיו לא הכיר ואת בנָו לא ידע. אע"פ שכל שבט לוי לא עבד ע"ז, וא"כ לא יתכן שהרגו הלויים את קרוביהם, מ"מ כל אחד מלוי לא ידע את זה, ויצא מוכן להרוג אפילו את אביו ואת אמו ואת בניו, אם יתברר שעבדו ע"ז, ומעלה עליהם הכתוב כאילו עשו. וחז"ל אמרו (יומא סו:): "אביו - אבי אמו מישראל; אחיו - אחיו מאמו מישראל; בניו - בני בתו מישראל". והעיקר הוא, שאת האהובים לו ביותר, "לא ידע", היה מוכן שלא לדעת, כי ידע את ה'.

כי שמרו אמרתך. שמרו את מה שציווית להם (ויקרא יט:ג): "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתוֹתי תשמוֹרו, אני ה' אלקיכם", וכתב רש"י (ע"פ יבמות ה:): "אע"פ שהזהרתיך על מורא אב, אם יאמר לך: חלל את השבת, אל תשמע לו!... [כי] 'אני ה' אלקיכם' - אתה ואביך חייבים בכבודי". ומשום כך נאמר בפסוק הקודם (שם:ב): "דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת [והיינו "אמרתך"] אֲלֵהם: קדוֹשים תהיו!" מפני שזה שיא הקדושה. ולכן מיד אחר כך (בפסוק ד) כתוב: "אל תפנו אל האלילִם", רמז ללויים, שכאשר חשבו שהוריהם פנו אל האלילים, היו מוכנים לקדש את השם כמו שנצטוו. ובמלה "אימרה", יש משמעות של גזירה, ולפעמים אף גזירה קשה, אבל דוקא בה מתקדש האדם ונצרפים הסיגים, והאדם נעשה טהור מכבלי הגשמיות. ולכן כמה וכמה פעמים נאמר בתנ"ך: "אמרת ה' צרופה" (עיין שמואל ב כב:לא; תהלים יח:לא; תהלים קיט:קמ; משלי ל:ה).

ובריתך ינצוֹרו. נצרו את הברית של: "כל אשר דִבר ה', נעשה ונשמע" (שמות כד:ז); כלומר, הכל, אפילו את הדבר הקשה ביותר. וכן נצרו את בריתו של אברהם אבינו, שהיא מסמלת מסירות נפש עד כדי הוצאת דם וכריתת בשר מהגוף (ומשום כך מדובר על "כריתת" ברית), וכן כריתת גוף בנו, להזכיר שציווי אהבת ה' הוא מעל ומעבר אפילו לגופו ולחייו של בנו. וידוע הסיפור של הקדוש במסעי הצלב ששחט את בנו במו ידיו כשעמדו מול גזירת השמד, וקרא: "ברוך אתה ה'... אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על קידוש שמו". ומשום כך אמרו בספרי (בהעלותך, סז): "ישראל לא היו מולים [את בניהם]. ומי היה [מל]? שבטו של לוי, שנאמר 'ובריתך ינצורו'".

מסירות נפש

בפלגש בגבעה נאמר (שופטים כ:כח): "ופינחס בן אלעזר בן אהרן עמד לפניו בימים ההם לאמר: האוסִף עוד לצאת למלחמה עם בני בנימִן אחי...". ויש לשאול, למה ניגפו ישראל לפני בנימין פעמיים, ועכשיו אמר להם הקב"ה שיעלו וינצחו? ועוד - למה בפעמים הקודמות לא נזכר שפינחס הוא ששאל בה'? והנה הרד"ק כתב: "ומקצת רז"ל אמרו כי פינחס זה אליהו, ומקצתם אמרו כי אליהו מבני בנימין היה". ויתכן שפינחס הוא אליהו, וישב בקרב בני בנימין, כי בית אל היתה בנחלת בנימין והארון היה בבית אל (כמו שכתוב בפסוק כו). ובפעמים הראשונות לא רצה פינחס לשאול האם ללכת במלחמה נגד בנימין, משום שהיתה לו קירבה אליהם, ומאחר שאיבד את הקנאות שלו ושל שבט לוי ("האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר..."), נענשו ישראל. ועכשיו שניגש פינחס לשאול, אבה הקב"ה לסלוח להם.

יראת ה'; מנהיג, גדול בתורה ושופט, באיזו זכות?; ידעתי

(י) יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל. בזכות זה שמסרו את נפשם על קידוש השם וקיבלו עליהם עול מלכות שמים מלא, והפגינו יראת שמים להפליא, זכו להיות שופטים ודיינים, ששופטים ודנים את כל שבטי יעקב בריביהם, כמו שכתוב (לעיל יז:ח-ט): "כי יִפָלֵא ממך דבר למשפט בין דם לדם, בין דין לדין ובין נגע לנגע - דברי ריבוֹת בשעריך... ובאת אל הכהנים הלוים..." - הכהנים, שזכותם וכוחם באים מן הלויים, ממסירות נפשם ומיראת ה' שלהם. ואונקלוס תירגם: "כשרין אלין [כשרים אלה] דילפון דינך ליעקב...", שמכיון שהם יראי ה', אין ספק שלא יקחו שוחד ולא יעוותו את הדין, וראויים הם להיות השופטים. ועל זה צווח הנביא (מיכה ג:יא): "ראשיה בשוֹחד ישפוֹטו, וכהניה במחיר יורו...", וכן (איכה ד:יג): "מחטוֹאת נביאיה, עווֹנוֹת כהניה".

כמו כן, ראויים הם ללמד תורה לישראל, כי כבר זכו במדרגה הגדולה של יראת ה'. כך אמרו חז"ל (סוטה כא.): "'בהתהלכך תנחה אוֹתָך... [כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר]' (משלי ו:כב-כג)... משל לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפילה ומתיירא מן הקוצים... ומחיה רעה ומן הליסטין, ואינו יודע באיזה דרך מהלך. נזדמנה לו אבוקה של אור, ניצל מן הקוצים... כיון שעלה עמוד השחר ניצל מחיה רעה ומן הליסטין. ועדיין אינו יודע באיזה דרך מהלך. הגיע לפרשת דרכים, ניצל מכולם... מאי פרשת דרכים?... רב נחמן בר יצחק אמר: זה תלמיד חכם ויראת חטא". ופירש רש"י: "ויראת חטא מונעו מלרדוף אחרי יצרו". וזאת כוונת הגמרא (מו"ק יז.): "'כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צב-אות הוא' (מלאכי ב:ז) - אם דומה הרב למלאך ה' [שגם לו אין יצר הרע], יבקשו תורה מפיו, ואם לאו אל יבקשו תורה מפיו". אבל מלאכי ממשיך שם (ב:ח-ט): "ואתם סרתם מן הדרך... שחַתֶם ברית הלוי... ונוֹשֹאים פנים בתורה". וא"כ אין ראוי לכם לברך "ישא ה' פניו אליך...". ובפסוק הראשון נזכר "ה' צב-אות", כי זה תמיד קשור לענין של קדושה, כמו בפסוק (ישעיהו ו:ג): "קדוש, קדוש, קדוש, ה' צב-אות...", ואף כאן, בשבירת היצר, היהודי מתקדש.

וברור שלא מספיקה ידיעת הרבה תורה, ובלי יראת חטא ויראת ה' ומסירות נפש, בוודאי העיקר חסר מן הספר. ומשום כך, אדם כזה אינו ראוי להיות מורה הוראה אף אם הוא אדם גדול, כמו שאמרו במו"ק (שם): "ההוא צורבא מרבנן [עיין לקמן] דהוו סנו שומעניה [נשמעו עליו דברים רעים]. אמר רב יהודה: היכי ליעביד? לישמתיה [ננדה אותו] - צריכי ליה רבנן [לתלמודו]; לא לשמתיה, קא מיתחיל שמא דשמיא [במעשיו; ולבסוף נידו אותו משום הפסוק במלאכי]... לסוף איחלש רב יהודה; אתו רבנן לשיולי ביה... רב יהודה חייך... דכי אזלינא לההוא עלמא בדיחא דעתאי, דאפילו לגברא כוותך לא חניפי ליה", כלומר, לא נשאתי פנים. ויש לשים לב היטב, שעדיפה "יראת חטא" על "יראת עונש", משום שאדם קדוש הוא מי שמפחד מעצם החטא, וזהו קיום תורה לשמה, וזאת היא קבלת עול טהורה.

אומר הספרי (שנא): "מלמד שכל הוריות אינן יוצאות אלא מפיהם". ובזה נהפכה קללת יעקב לברכה, שהוא אמר (בראשית מט:ז): "אחלקם ביעקב, ואפיצם בישראל", כי רצה להפיג את עוזם ואת אפם, ומזה יצאה ברכה, שהפיצם בישראל כדי שילַמדו תורה בכל ישראל.

אמרו חז"ל (יומא כו.): "אמר רבא: לא משכחת צורבא מרבנן דמורי ["שמורה הוראות בישראל" - רש"י, וכוונתו שלמד את התורה כהלכה ולכן פסק דינו הוא לפי ההלכה], אלא דאתי משבט לוי או משבט יששכר. לוי - דכתיב: 'יורו משפטיך ליעקב'...". הלשון "צורבא דרבנן" היא משורש "צרב", שפירושו - דבר הנשרף ע"י אש ומתקשה, כבמלה (ביצה ז.) "דצריבן", על ביצה שקליפתו קשה, וגם ידוע שהבישול באש מקשה את הביצה. ומשום כך אמרו (תענית ד.): "האי צורבא מרבנן דרתח [שכעס, לַמֵד עליו זכות מפני] אורייתא הוא דקא מרתחא ליה [אש התורה שבו מרתיחה אותו]... ואמר רב אשי: כל ת"ח שאינו קשה כברזל אינו ת"ח", מפני שהוא צריך לעמוד עם פסק דינו נגד לחץ גדול, אם הפסק נוגד את האינטרסים של אחרים. ומשום כך, לוי היה המתאים ביותר להורות תורה ומשפט, מפני שבטבעו היה עז וחזק וקשה, וזה דבר נחוץ למנהיג, אלא שהוא גם שבר את יצרו ואת כעסו וקיבל עליו עול מלכות שמים. ומ"מ מסיימת הגמרא בתענית (שם): "אמר רבינא: אפילו הכי מיבעי ליה לאיניש למילף נפשיה בניחותא, שנאמר (קהלת יא:י): 'והָסֵר כעס מלבך'".

וכמו שבזכות מסירות נפשם וקבלתם עול מלכות שמים שלמה, זכו לאלה - כמו כן:

ישימו קטורה באפך. זכו להקטיר את הקטורת "שלפני ולפנים" - ספרי (שנא). כלומר, כל הלויים זכו ללמד תורה ולשפוט, וחלק מהם - הכהנים - זכו להקטיר קטורת (ולהקריב את קרבן העולה, כאמור בהמשך). והיא הקטורת שמקטירים על המזבח הפנימי בכל יום בבוקר ובין הערבים, שנאמר (שמות ל:ז): "והקטיר עליו אהרן קטוֹרת סמים". שהרי בעת חרון אף, כביכול עולה עשן מאפו של הקב"ה, הרוצה להעניש את ישראל במדת הדין, כמו שכתוב (לעיל כט:יט): "יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא", וכן (שמואל ב כב:ט): "עלה עשן באפו". ולכן צריך להעלות את הריח הטוב של הקטורת שיריח הקב"ה באפו, כביכול, והוא סמל החסד שיפיג את הדין; והכהן נבחר לכך. וגם בסדום, שהיא סמל הגאוה והסירוב לקבל עול מלכות שמים וקדושה, כתוב אחרי חורבנה (בראשית יט:כח): "וישקֵף על פני סדוֹם ועמוֹרה... והנה עלה קיטוֹר הארץ כקיטוֹר הכבשן". מול קיטור הזעם והדין הזה באה הקטורת.

ולכן בזמן המגפה שפקדה את ישראל, אמר משה לאהרן (במדבר יז:יא): "קח את המחתה... ושים קטוֹרת והולֵך מהרה אל העדה וכפר עליהם, כי יצא הקצף מלפני ה'...". ואכן כך עשה אהרן (יב-יג): "...ויתן את הקטרת ויכפר על העם. ויעמוֹד בין המתים ובין החיים...". רק אהרן היה יכול לעשות את זה, כי לו ניתנה הכהונה, להתגבר על מדת הדין של "כה". ולכן כתוב שם (פסוק ה): "זכרון לבני ישראל, למען אשר לא יִקְרַב איש זר, אשר לא מזרע אהרן הוא, להקטיר קטוֹרת לפני ה'...". כי ללויים היה שיא הקדושה של מסירות נפש וקבלת עול מלכות שמים, בזה שביטלו את כל רגשותיהם הטבעיים ומילאו את עצמם בה', ולכן נבחרו הכהנים מקרבם. ומשום כך, כאשר עוזיה רצה להקטיר קטורת, אמרו לו הכהנים (דברי הימים ב כו:יח): "לא לך עֻזיהו להקטיר לה', כי לכהנים בני אהרן המקֻדשים להקטיר; צא מן המקדש כי מעלת...!" ועונשו היה מדה כנגד מדה: "והצרעת זרחה במצחו... מעל למזבח הקטוֹרת" (שם:יט), מפני שהצרעת באה בין השאר על עזות וגאוה (ערכין טז.), שהן היפוכה של שבירת היש והשפלות הנדרשת לקטורת.

וכליל על מזבחך. "אלו איברי עולה" - ספרי (שנא). גם עולת התמיד באה פעמיים ביום לרצות את ה', כמו הקטורת, שנאמר (במדבר כח:ו): "עוֹלת תמיד... לריח ניחוֹח, אשה לה'". בעולה, כל הבהמה נשרפת, ואין אדם נהנה ממנה בכלל. היא כולה לה', כליל, כסמל לשיא ההקרבה וקבלת עול מלכות שמים גמורה, בביטול החושים והאנוכיות. וכן בעיר הנידחת כתוב (לעיל יג:יז-יח): "...ושרפת באש את העיר ואת כל שְלָלָה כליל לה' אלקיך... ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, למען ישוב ה' מחרון אפו, ונתן לך רחמים ורִחַמְך...". מפני שגם זה מסמל את השעבוד המלא של ישראל לה', בזה שהוא הולך בניגוד לרגשות הטבעיים שלו והורג עיר שלמה של עמו, משום שהוא משעבד את רגשותיו לציווי ה' ומקבל על עצמו את עול מלכותו, ומשפיל את רצונו לפני רצון ה', ואינו נהנה מן הרכוש, אלא אדרבא, הוא מפסיד עיר בישראל. ה"כליל" מסמל את השעבוד הכליל, המלא. ובזכות זה שישראל מבטל את הרחמים הטבעיים שלו, ומבין שכאשר הקב"ה אומר לו להיות קשה ולא לרחם, זה האמת והצדק, ומבין שהרחמים האמיתיים הם מה שהקב"ה מגדיר אותם כרחמים - בזכות זה יעשה הקב"ה שני דברים: א) יתן לו להבין מה הם הרחמים האמיתיים, ויתן לו הגנה מאכזריות ונטייה לרחמים. ב) ירחם על ישראל.

תורה - תורה שבע"פ מסיני

יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל. אומר הספרי (שנא): "מלמד ששתי תורות ניתנו להם לישראל - אחת על פה ואחת בכתב".

עבודה ה'; קדושת החיים; מסירות נפש; אהבת ישראל; לא ידעתי; חילול השם; מנהיג

(יא) ברך ה' חילו. מכיון שהקדישו את חייהם לעבודת ה' ולעם ישראל, ללמד אותם תורה ולשפוט אותם, ולהקריב את הקרבנות ולעבוד את העבודה שתהיה לרצון לפניך ובכך תתפייס ותרחם על ישראל; ומכיון שמשכו את ידיהם מעבודת חול ומחילוניות; ומכיון שהם מסמלים את מטרת האדם, שיקח את חייו הגשמיים, חיי החולין, ויהפכם לקדושה ויהפוך את עצמו לקדוש - לכן, בָרֵך ה' את "חילם", את כוחם שהם משקיעים בעבודת ה', כמו שאמר חבקוק (ג:יט): "אלקים א-דני חילי" - כוחי; וכן את "חילם", עבודת הקודש שהם עובדים בזמן שהם היו יכולים לעבוד עבודת חולין; וכן את "חילם", מלחמת ה' שהם לוחמים כחיילים, חיילי ה';  ותן להם מספיק עושר (כמו שנאמר [איוב טו:כט]: "לא יֶעְשר ולא יקום חילו" - עושרו) כדי שיוכלו להתפנות לעבודתך. כך כתב הספורנו: "ברך נכסיהם באופן שיספיק להם מעט עסק בם, ויהיה להם פנאי להבין ולהורות". כלומר, ברך את החולין כדי שיוכלו להתרכז בקדושה; וכן ברך את חילם, את עָשרם ואת הצלחתם ("רבות בנות עשו חיל" - משלי לא:כט), שלא יקלקל אותם ולא יבעטו בעבודת ה', ויבינו שהחיל, העושר האמיתי, הוא עבודת ה', כמו שאמר חבקוק (שם), כי בלי זה "לא יקום חילו".

אמרו חז"ל (יומא כו.): "הפייס [הגורל] השלישי [מבין ארבעה גורלות שהיו בסך הכל]: חדשים לקטורת, בואו והפיסו!" כלומר, הכריזו שכל כהן שלא הקטיר קטורת מעולם, יבוא עכשיו וישתתף בגורל לזה. ואמרו על זה בגמרא: "מעולם לא שנה אדם בה [לא הקטיר קטורת פעמיים]. מאי טעמא? א"ר חנינא: מפני שמעשרת", שהרי כתוב "ישימו קטורה באפך" ואח"כ "ברך ה' חילו" - עשרו. ואומר הספרי (שנב): "מכאן אמרו: רוב כהנים עשירים הם". ומכאן נ"ל שיש בפסוק כוונה כפולה. הרי מדובר כאן בשבט לוי שממנו יצאו גם כהנים וגם לויים. והלויים לא הקטירו את הקטורת ולכן לא יכלו להתעשר מזה, וכן לא קיבלו את כל מתנות הכהונה (ורק אצל הכהנים כתוב [במדבר יח:ז]: "עבוֹדת מתנה אתן את כהֻנתכם"), וגם לא קיבלו נחלה, ופרנסתם היתה תמיד בדוחק. ולכן מצידם הבעיה והסכנה היתה שהעוני וחוסר הפרנסה יהיו מכשולים לחיי הקדושה. אם כן, עליהם התפלל משה שה' יברך את עבודתם בזה שיתפרנסו ולא ידאגו, ובכך יתפנו לקדושת ה'. אבל הכהנים, שהיו במצב של פרנסה בטוחה, ונעשו עשירים, עמדו מול סכנה אחרת - הפוכה מסכנת העוני. בקלות היו עלולים להתקלקל בגלל העושר, ולהפוך את הקודש לחול, ולבזות ולחלל את קדושתם ואת משימתם. ועליהם התפלל משה שיברך הקב"ה את חילם, את עושרם, שלא יתקלקלו בו.

ופוֹעל ידיו תרצה. "וקורבן ידוהי תקבל ברעוא" - אונקלוס. שהרי פועל ידיו בבית המקדש אינו בא לרצון לו, בשבילו, אלא בשביל כל ישראל. כך אומר הספרי (שנב): "שמרצה את ישראל לאביהם שבשמים", שהרי הם מנסים להפוך את מדת הדין לרחמים בריצוי הקרבנות.

מְחץ מתנַיִם קמיו. מכיון שללוי ניתנו הקדושה והכבוד האדיר הזה, ומכיון שלכהנים ולכהן הגדול יש שיא הקדושה והגדולה, בודאי יקומו מערערים, שבקנאתם ירצו לשלול מהם את המשרה. ולכן אומר משה לה': הַכה ושְבור את מתניהם ואת רגליהם של אותם בישראל הקמים עליו ונגדו, שמערערים ורוצים ליטול ממנו את הקדושה. כך כתב רש"י: "ועל המעוררין על הכהונה אמר כן". ואומר הספרי (שנב): "'קמיו' - זה קורח".

ומשנאיו מן יקומון. מְחץ גם את מתנֵי שונאיו הגוים, כדי שלא יצליחו אפילו לקום ולהרים ראש. והמלה "משנאיו" מרמזת על שנאה לא רגילה, שהם אכולי שנאה עד שהשנאה הזאת מהווה להם עיקרון, והם גם משניאים אחרים, שישנאו את קרבנם, כמו בפסוק (תהלים קלט:כא): "הלוא משנאיך ה' אשנא", שפירש מצודת דוד: "משניאים מצוותיך בעיני הבריות". וגם זה הוכחה שמדובר כאן על שונאים גוים. וכן בהרבה מקומות בתנ"ך קשורה המלה "משנאים" לשונאי ה' ולמחללי שמו, כמו בפסוק (לעיל לב:מא): "ולמשנאי אשלם", וכן (תהלים פג:ג): "כי הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש". ולוי, שהוא סמל הקדושה של ה' וכהן הדת בישראל, הוא עיקר המטרה לחיצי השונאים. כך נ"ל, אבל בספרי (שנב) דרשו: "'קמיו' - זה קורח; 'ומשנאיו...' - זה עוזיהו". גם הם למדו כעין הדרך שפירשתי, אלא שפירשו שבראשון מדובר במתחרה שבא משורות הלוייה ודורש את הכהונה, ובשני מדובר בזר גמור (אך יהודי).

המתניים הן סמל הפחד הטבעי של האדם כאשר הוא פנים אל פנים מול סכנה גדולה, שכאשר אדם אחוז בהלה ופחד, מתניו פתוחים והוא שלא מרצונו עושה את צרכיו. וזה סמל לחולשתו האמיתית, שבסופו של דבר אינו משתלט על העולם, ואפילו לא על הדברים האלמנטריים ביותר שבגופו, והוא חוזר לימי חולשתו כתינוק. וכך ניבא נחום (ב:יא) על נינוה: "ולב נמס ופִק ברכַיִם וחַלְחָלָה בכל מתנַיִם". וכן האדם צריך "לאזור מתניים", לחזק ולאמץ את עצמו, כמו שאמר הקב"ה לירמיהו שגם הוא היה כהן (א:יז): "ואתה תֶאזוֹר מתניך... אל תֵחַת מפניהם", מפני שלה' הישועה, והוא נותן כח למלכים ולרוזנים, והוא השובר את גאותם, שגם זה מסומל במתניהם (איוב מ:יב, טז): "ראה כל גאה... הנה נא כוֹחו במתניו". וגם החרב היא על המתניים (נחמיה ד:יב): "איש חרבו אסורים על מתניו". והמתניים הן גם סמל ההפקרות של גילוי עריות, שמקורה הוא פריקת עול מלכות שמים והפקרת השעבוד של איסורים והגבלות.

ולכן מבקש משה, שהקב"ה יקח את אלה שקמים נגד לוי - ובכך מורדים בציווי ה' ופורקים את עולו, ובכך הם גם "משנאיו" של ה' - וימחץ, ישבור לגמרי את גאוותם. המלה "מחץ" קשורה לנקמת ה', כמו בפסוק (לעיל לב:לט): "מחצתי ואני ארפא", וכן (תהלים קי:ו): "ידין בגוים, מלא גויות, מחץ ראש על ארץ רבה". ובשוברו את מתניהם, יתגדל ה', כמו שאמר ישעיהו (מה:א): "ומתני מלכים אֲפַתּחַ". וכן (ירמיהו מח:כט,לא,לז): "שמענו גאון מואב, גֵאֶה מאד... על כן על מואב אֲיֵלִיל... כי כל ראש קרחה... ועל מתנים שק". ולכן, כאשר הקב"ה התגדל והתקדש ביציאת מצרים, ציווה לישראל, שהיו עבדים היושבים בפחד ובמתניים פתוחות, לקום כגבורים ולחגור מתניים (שמות יב:יא): "וככה תאכלו אוֹתו [את קרבן הפסח] - מתניכם חֲגֻרים...". ומשה מבקש מה' לשבור את מתניהם של שונאי שבט לוי, שונאי הכהנים שהיו לבושים בגדי כהונה מיוחדים להם (שמות כח:מב-מג): "וַעֲשֵה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה - ממתנַיִם ועד ירכַיִם יהיו... בבוֹאם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח לשרת בקדש ולא ישאו עון ומתו...". הכהן, סמל קבלת עול מלכות שמים וקדושה, מכסה את המתניים ואת הערוה ומקבל עליו הגבלות.

אמרו חז"ל (פסחים עב:): "היה עומד ומקריב [על גב המזבח] ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה, ר"א אומר: כל הקרבנות כולן שהקריב על גבי המזבח פסולין. ורבי יהושע מכשיר. ואמרינן מאי טעמא... דכתיב: 'ברך ה' חילו...' [אפילו חולין שבו] ופועל ידיו תרצה". והטעם הוא, שהכהן, שבא לכפר על העוון ולדחות את מדת הדין מפני מדת החסד, בהכרח מסמל את זה. ואף אם אביו חטא, שלכתחילה לא יעבוד עבודה, שהרי אביו חילל את הקודש ואת היעוד שלו, מ"מ הוא נשאר כהן. וממנו לומדים גם על ישראל, שישראל אע"פ שחטא - ישראל הוא (סנהדרין מד.).

בית המקדש; מסירות נפש

(יב) אחרי לוי, מברך משה את בנימין. ופירש רש"י: "לפי שברכת לוי בעבודת הקרבנות ושל בנימין בבנין בית המקדש בחלקו - סמכן זה לזה". ונכון הוא, אך יש להוסיף שיש קשר בין יהודה, לוי ובנימין, שלכולם היה חלק בבית המקדש - לוי ובנימין כפי שאמרנו, ויהודה כמו שאמרו (יומא יב.): "תניא: מה היה בחלקו של יהודה? הר הבית, הלשכות, והעזרות. ומה היה בחלקו של בנימין? אולם והיכל ובית קדשי הקדשים. ורצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין, ובה [ברצועה זו] היה מזבח בנוי...". וכן בספרי (שנב): "מלמד שבית הבחירה היה בנוי בחלקו של בנימין וכראש תור יוצא... לחלקו של יהודה... זו לשכת הגזית שניתנה בחלקו של יהודה". והסיבה שלשלשה אלה היה חלק בבית המקדש היא, שכולם מסרו את נפשם על קידוש השם. לוי ויהודה - כמו שפירשנו, ובנימין כמו שאמרו חז"ל (סוטה לו:-לז.): "היה ר' מאיר אומר: כשעמדו ישראל על הים, היו שבטים מנצחים זה עם זה. זה אומר: אני יורד תחילה לים! וזה אומר: אני יורד תחילה לים! קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה... לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכן [מארח] לגבורה... אמר לו ר' יהודה: לא כך היה מעשה! אלא זה אומר: אין אני יורד תחילה לים, וזה אומר: אין אני יורד תחילה לים - קפץ נחשון בן עמינדב [משבט יהודה] וירד לים תחילה...". ומאחר שהשראת השכינה ובית המקדש תלויים במסירות נפש, משום כך נטלו שבטים אלה חלק בהם, ולכן נמנו בסמיכות בברכת משה.

חז"ל נתנו עוד טעמים לכך שנבנה בהמ"ק בנחלתו של בנימין. אומר הספרי (שנב): "מפני מה זכה בנימין שתשרה שכינה בחלקו? מפני שכל השבטים נולדו בחו"ל ובנימין נולד בא"י". כלומר, שהוא נבחר לכבוד זה משום שהיה כולו טהור בגלל לידתו בארץ. וחז"ל נותנים עוד סיבה: משום שלא השתחוה בנימין לעשיו כשחזר יעקב מבית לבן, שהרי עדיין לא נולד (עיין בתורה תמימה). ונתנו עוד סיבה (ספרי שנב): "שכל השבטים היו במכירתו של יוסף ובנימין לא היה... אמר הקב"ה... איני מתמלא עליהם [על שאר השבטים] רחמים ואיני משרה שכינתי בחלקם - שלא היו רחמנים על אחיהם". עוד אמרו חז"ל (ספרי שנב): "כשחלק יהושע א"י לשבטים, הניח דושנה של יריחו חמש מאות אמה על חמש מאות אמה ונתָנָה [לתקופה ארעית] לבני יונדב בן רֵכב [גרים, מבני יתרו]... וכששרתה שכינה בחלקו של בנימין, עמדו ופינו אותו מלפניהם [והמקום ניתן לבנימין תמורת בהמ"ק שהיה עכשיו חלקם של כל השבטים]... וכן אתה מוצא (במדבר י:כט): 'ויאמר משה לחוֹבב... [לכָה אתנו והֵטבנו לך כי ה' דִבר טוב על ישראל]'. וכי עלתה על לב שאמר משה ליתרו: בוא וניתְן לך חלק בא"י?! והלא כבר נאמר 'כי ה' דבר טוב על ישראל' [ולא על גרים, כלומר, רק ישראל יקבלו חלק בארץ]. [א"כ] ומה ת"ל: 'לכה אתנו...'? זו דושנה של יריחו, שהיו אוכלים אותה בני בניו של יתרו קודם שיִבָנה בית הבחירה...".

אהבת ישראל; א"י - ערבים; בטחון

כאן אנו רואים בבנימין את כל העניינים היסודיים של היהדות, ובגללם זכה להשראת שכינה ובנין בהמ"ק בנחלתו. ראשית כל, האמונה והבטחון היסודי, שהביא אותו להיות מוכן למסור את נפשו על ה' בים סוף. שנית, שהיו בו כל קני המדה וההוכחות לאמונה ובטחון אמיתיים: היה נקי מכל השתחוואה והתרפסות בפני הגוי, ולא פחד ממנו ולא נשען עליו, שהרי לא נכח בהתרפסות השבטים בפני עֵשָו. וכן, היה יליד א"י, ובזה היה טהור ומסולק מטומאת ארץ העמים, והיה גם סמל לחיוב האלוקי לדור בא"י ולצאת מהגלות המקוללת, על אף הקשיים הכרוכים בזה. וכן, בזה שלא היה במכירת יוסף, היה סמל לאי-שנאת ישראל, ואהבת ישראל ורחמנות על אחים, שגם זה מַדָד לבטחון ואמונה בהקב"ה. וכן, העובדה שבנימין לקח מבני בניו של יתרו את יריחו כסמל שאפילו גר אינו מקבל חלק בא"י, מלמדת שעל אחת כמה וכמה שאסור לתת לגוי חלק בארץ. וכל הדברים האלה, מצוות קשות ומסוכנות הן - אבל הן הן ההוכחות לבטחון אמיתי בה'. ומפני שכולם היו בבנימין, זכה להשראת שכינה ובניין ביהמ"ק בחלקו. ועיין בדברי בעל הטורים להלן: "'ישכוֹן לבטח' - לאחר שיטרוף הגוים כזאב, ישכון לבטח". ונ"ל שזה מרמז, שהוא חייב לחסל את בעיית הגוים בא"י (או ע"י קבלת הגוים את ריבונות ישראל, או ע"י שיגרש או ישמיד אותם), ורק אז ישכון לבטח. וגם זה חלק מההוכחות לבטחון ואמונה שנמצאים בשבט בנימין.

לבנימִן אמר: ידיד ה'! המלה "ידיד" היא מלה מיוחדת, המורכבת מהמלה "יד" פעמיים, ופירושה: מי שהולך יד ביד עם ה', וקשור לו באהבה רוחנית, ובוטח עליו לגמרי, שהרי הוא אוחז בידו. אומר הספרי (שנב): "חביב בנימין שנקרא ידיד למקום... ששה נקראו ידידים: הקב"ה... שנאמר (ישעיהו ה:א): 'אשירה נא לידידי'; אברהם... שנאמר (ירמיהו יא:טו): 'מֶה לידידי בביתי' [ואומרת הגמרא (מנחות נג:): "בשעה שחרב בהמ"ק מצאו הקב"ה לאברהם שהיה עומד בבהמ"ק, אמר לו: מה לידידי בביתי? אמר לו: על עיסקי בָנַי באתי..."]; בנימין... שנאמר: 'ידיד ה'...' שלמה... שנאמר (שמואל ב יב:כה): 'ויקרא את שמו ידידיה'...; ישראל... שנאמר (ירמיהו יב:ז): 'נתתי את ידִדוּת נפשי בכף אוֹיביה'; בהמ"ק... שנאמר (תהלים פד:ב): 'מה ידידות משכנותֶיך'...". ואומרת הגמרא (מנחות נג.): "יבוא ידיד [שלמה] בן ידיד [אברהם], ויבנה ידיד [בהמ"ק] לידיד [הקב"ה] בחלקו של ידיד [בנימין], ויתכפרו בו ידידים [ישראל]". ועוד: ידיד הוא אדם שאוהב את חברו בכל נפשו, ממש כמו שהוא אוהב את עצמו, והוא מוכן להקריב את כל מה שיש לו בשבילו. והוא גם בטוח באהבת חברו אליו, ונשען עליו ובוטח בעזרתו. ולכן ממשיך משה ואומר:

מדה כנגד מדה; א"י; גלות; ידעתי

ישכוֹן לבטח עליו. כלומר, משום שהוא ידיד ה' כזה, לכן ישכון ויסמוך עליו בלי דאגה ובבטחון. הוא יסמוך רק על ה', וישכון בארצו ובנחלתו לבטח, שהרי שכינת ה' שורה שם, והוא רואה את בהמ"ק, הסמל המהותי של נוכחותו ואמיתותו של ה'. וא"כ יש כאן כוונה כפולה: ישכון בנימין לבטח על ארצו, דהיינו בארצו, וכן ישכון לבטח על ה'. כך כתב הרמב"ן: "ישכון [בנימין] בארצו, לבטח על ה'". וכן כתבו אבן עזרא ורב סעדיה גאון. אבל הרמב"ן מביא עוד פירוש, שמכיון שבנימין הוא ידיד ה': "ישכון [ה'] על בנימין". כלומר, מכיון שה' ישכון בארצו של בנימין, בכך יהיה בנימין לבטח. והעיקר הוא, שיש כאן מדה כנגד מדה: בנימין בטח בה', ולכן ישב לבטח בארצו. ובענין זה מלמדנו הספרי (שנב) לקח גדול: "אין 'בטח' אלא יישוב, שנאמר (יחזקאל לד:כה): '[וכָרַתִי להם ברית שלום, והִשבַתי חיה רעה מן הארץ], וישבו במדבר לבטח ויָשְנו ביערים'". פירוש: אין בטח אלא ישוב א"י, כמו שברור מן הפסוק שם, שהרי יחזקאל שם ממשיך ואומר (פסוק כז): "...והיו על אדמתם לבטח וידעו כי אני ה'...". ואין לך הוכחה יותר גלויה שה"בטח" היחיד הוא ישיבה בא"י, ואי אפשר לראות בטח ובטחון בישיבה בגלות. ויותר מזה: אין השהייה בגלות נקראת "ישיבה" כלל וכלל! רק ישיבת א"י נקראת "ישיבה".

חוֹפף עליו כל היום. "והוא [הקב"ה] יהיה חופף ומגין על בנימין כל היום, ולא יֵבושו בעת צרה..." - רמב"ן. וכן פירשו כל המפרשים ש"חופף" הוא לשון מגן וכיסוי. והרד"ק כתב: "ויתכן [שהמלה "חופף"] מענין זה: 'לחוף ימים ישכוֹן...' (בראשית מט:יג). כלומר, ששם נסתרים הספינות מפני הרוחות, והוא הנמל. וכן 'וכלה מחֻפתה' (יואל ב:טז), מקום הסתרת הכלה עם החתן". ויתכן שהכוונה היא שהקב"ה מנקה ומטהר אותו מכל אויב ומכל בעיה, כמו שאדם חופף את ראשו, רוחץ ומנקה אותו. והמלה "חופף" באה גם להורות מדה כנגד מדה, שהרי ל"חיפוי" ולהתכסות יש גם משמעות שלילית, של צער וצרות, כמו שכתוב בבריחת דוד מאבשלום (שמואל ב טו:ל): "ודוד... עוֹלה ובוכה וראש לו חפוי" - מכוסה, וכן (ירמיהו יד:ג): "...בוֹשו והָכְלְמו וחפו ראשם". וכן אצל המן (אסתר ו:יב): "...אבֵל וחפוי ראש". מי שנשען על ה' וסומך עליו ומתכסה בישועתו, ישכון לבטח, שהקב"ה יכסה אותו בישועה; ומי שאינו סומך על ה', אלא סומך על הגוים ומתכסה ב"ישועתם", סופו להיות מצטער ואבל וחפוי ראש. ב"חוף" יש גם רעיון של שפלות, שהרי אנייה צריכה להתחבא בחוף מהרוחות העזות, וכן מי ששפל וצנוע - מתכסה, ומשום כך מתכסים בשעת התפלה. ומי שנחפף, וצנוע, זוכה לחפיפת הקב"ה - כיסוי ומגן.

א"י - גבולות

ובין כתפיו שכן. יש כאן מדה כנגד מדה: בנימין ששכן לבטח על ה', מקבל כשכרו שה' שוכן בין כתפיו, ובזה כאילו בנימין שוכן בין "כתפיו" (חזקו) של ה'. כלומר, רוח ה' ונוכחותו חופפים על בנימין כולו ומגינים עליו. ובית המקדש - הסמל המהותי והממשי של השכינה ושל הקב"ה - נמצא ממש בנחלתו, "בין כתפיו", כלומר: "ובמרומי ארצו" (רב סעדיה גאון). ומ"מ הוא קצת יותר נמוך מהנקודה הגבוהה ביותר (דהיינו ה"ראש") בנחלת בנימין, כמו שאמרו חז"ל (זבחים נד:): "סבור [דוד ושמואל] למבנייה [את בית המקדש] בעין עיטם, דמדלי [שהוא בראש ירושלים, המקום הגבוה ביותר]. אמרי: ניתתי ביה קליל ["נעשה אותו נמוך מעט" - רש"י], כדכתיב 'ובין כתפיו שכן'" - כלומר, ולא בראשו. ובהמ"ק נמוך בעשרים ושלוש אמות מעין עיטם, כמו שכתב רש"י כאן. וכן כתוב ביהושע (טו:ח): "ועלה הגבול גֵי בן הנוֹם אל כתף היבוסי מנגב - היא ירושלים...". ונ"ל ש"כתף" פירושו הצד, ובמיוחד הצד החזק. אומר הספרי (שנב): "מה שור זה, אין בו נאה מכתפיו - כך בהמ"ק גבוה ונאה מכל העולם". ונ"ל שה"כתף" נבחר בגלל שתי סיבות: האחת - שהכתף גבוהה ומכובדת, אבל מ"מ אינה הגבוהה ביותר, רמז שתהיה לאדם שפלות וצניעות. ושנית - משום שהעול שעל השור נמצא בין כתפיו ועל שכמו, וקבלת עול מלכות שמים מסומלת בבית המקדש, שהוא כסא כבודו של מלך מלכי המלכים בעולם.

גם בבגדי הכהונה, באפוד, היו שתי רצועות שנקראו "כתפות", האחת היתה מונחת על הכתף הימנית של הכהן והשניה על הכתף השמאלית. ועל הכתפות האלו היו נתונות שתי אבני שוהם (אחת על כל כתף), ועל כל אבן היו חרותים ששה משמותיהם של השבטים. ובסוטה (לו.) מבואר שבאבן השניה נכתבו השמות לפי סדר תולדותם, כך שבנימין היה אחרון. ונ"ל שהקב"ה הקפיד על זה, משום שבזה שנולד בנימין אחרון תלויים דברים שגרמו לבחירת נחלתו לבהמ"ק: לידתו בא"י, וזה שלא השתחוה לעשיו, וזה שלא היה בעצת האחים במכירת יוסף. וכאשר הכהן הגדול היה נכנס לקודש, היה הקב"ה רואה את שמות השבטים, וכולם כאחד נזכרו לפניו לטובה ועוררו את רחמיו על ישראל. ושוב, הסיבה היא שקבלת עול מלכות שמים מצד ישראל, והנכונות של "ויט שכמו לסבול" (בראשית מט:טו) את מלכות ה', היא שמעוררת את רחמי ה' על ישראל לגָאלו מיד העמים. שקבלת עול מלכות שמים על כתפיו, מביאה לפריקת עול המלכויות, כדברי חז"ל (אבות ג:ו): "כל המקבל עליו עול תורה, מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ; וכל הפורק ממנו עול תורה, נותנים עליו עול מלכות ועול דרך ארץ". וכן אמר ישעיהו (י:כד,כז): "לכן כה אמר א-דני אלקים צב-אות: אל תירא עמי יוֹשב ציון מאשור... והיה ביום ההוא יסור סֻבֳלוֹ [משאו] מעל שכמֶך ועֻלו מעל צוארֶך".

ומטעם זה, בני קהת, שנשאו את כלי הקודש של המשכן, הארון, השלחן, המנורה והמזבחות, ולא את חלקי הבנין, לא קיבלו עגלות, אלא נשאו אותם על כתפיהם, כמו שכתוב (במדבר ז:ט): "ולבני קהת לא נתן [משה עגלות], כי עבוֹדת הקוֹדש עליהם - בכתף יִשֹאו". וככל שהיהודי סובל את העול על כתפו, כך הוא מתקדש. כתף רומז גם להבטחת הגאולה, כמו שאמר ישעיהו (מט:כב): "...הנה אשא אל גוים ידי ואל עמים ארים נִסי; והביאו בניך בחוֹצן, ובנוֹתיך על כתף תנָשאנה". ומצד שני, אם לא יקבלו ישראל על כתפם עול מלכות שמים, ייענשו ב"כתף", שיש בו רמז לגלות, כמו שאמר הקב"ה ליחזקאל (יב:ג,ו): "...עשה לך כלֵי גולה... לעיניהם על כתף תשא...".

אין לסמוך על הגוי

הכתף הוא גם סמל לכך שאין לסמוך על הגוי, שהרי יהויקים מרד בבבל, ושלח לפרעה נכה להצילו מיד נבוכדנצר, ופרעה נכה לא בא לעזרתו, ונאמר על זה (יחזקאל כט:ו-ז): "וידעו כל יוֹשבי מצרים כי אני ה', יען היותם משענת קָנֶה לבית ישראל. בתָפְשָם בך בכף, תֵרוֹץ; ובקעת להם כל כתף...". הכתף הוא גם סמל ההבדל בין הקב"ה לבין עבודה זרה, שע"ז נישאת על כתפות עובדיהם, שהרי אין בה כח ללכת, ואילו הקב"ה נושא את עמו, העובדים אותו. כך אומר ישעיהו (מו:ד): "אני עשיתי [את ישראל, ולכן] ואני אשא [עלי לשאת ולסבול אתכם]; ואני אסבוֹל [את העומס] ואמלט [אתכם]". אבל בע"ז כתוב (שם:ז): "יִשֹאֻהו [הגוים את הע"ז שלהם] על כתף... מצרתו לא יושיענו". ועוד: הכתף, בלי העול, הוא סמל של חוזק הגאוה, כמו שאומר יחזקאל (כה:ט): "לכן הנני פוֹתֵחַ את כֶתֶף מואב מהערים, מעריו מִקָצֵהו...", כלומר, הערים הבצורות והחזקות בכתף, בצד, בגבול מואב, ייהרסו. וכן אצל גָלְיַת הוזכר (שמואל א יז:ו): "וכידון נחוֹשת בין כתפיו". ודוד קידש שם שמים והרג אותו על אף כתפיו וחוזקו, שהרי לה' הישועה, וישראל שוכן בין "כתפיו", תחת חוזקו של הקב"ה.

ארץ ישראל; ירושלים ובהמ"ק; הגאולה בידינו תמיד; לא תהיה גלות שלישית; עלייה

ישכן לבטח עליו, חפף עליו כל היום, ובין כתפיו שכן. אמרו חז"ל (זבחים קיח:): "'חופף עליו' - זה מקדש ראשון; 'כל היום' - זה מקדש שני; 'ובין כתפיו שכן' - אלו ימות המשיח". כלומר, שהמלה "שכן" משמעה ישיבה בלי צרות, וזה יהיה רק בימות המשיח. ובספרי (שנב) יש גירסה אחרת: "'ישכן לבטח עליו' - זה בנין ראשון; 'חפף עליו כל היום' - זה בנין אחרון [שני]; 'ובין כתפיו שכן' - בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא". מ"מ, אנו רואים כאן שוב, שמדובר תמיד בשלש דירות וישובים בא"י, ותו לא, שאחרי השיבה השלישית לא תהיה גלות. והשיבה השלישית היא אתחלתא הגאולה. וממשיכה הגמרא בזבחים (קיח:): "רבי אומר: 'חופף עליו' - זה העוה"ז; 'כל היום' - אלו ימות המשיח; 'ובין כתפיו שכן' - זה העוה"ב". ויתכן שגם בזה יש רמז לשלושת השלבים של תולדות ישראל. שכמו שיש שלושה שלבים בתולדות העולם: עוה"ז, ימות המשיח, ועוה"ב, כמו כן יש שלושה שלבים  בתולדות ישראל, שלש שיבות לציון, ותו לא.

והנה, הגאולה תמיד בידינו, שבידינו לחזור ולעלות לא"י ולחזור בתשובה דוקא שם, והקב"ה מחכה לנו תמיד. וזאת כוונת הספרי (שנב) שאומר: "'ובין כתפיו שכן' - בין חרב, בין שאינו חרב. וכן הוא אומר (עזרא א:ב-ג): 'כה אמר כוֹרש מלך פרס [...מי בכם מכל עמו? יהי אלקיו עמו ויעל לירושלים אשר ביהודה ויבן את בית ה' אלקי ישראל]'". וכן נאמר בדברי הימים (ב לו:כג): "...מי בכם מכל עמו? ה' אלקיו עמו ויעל". כלומר, השכינה נשארת תמיד בירושלים, במקום בהמ"ק, ואין זמן מוגבל לגלות, אלא הגאולה מזומנת לישראל, ועלינו רק לשאול את עצמנו: מי בנו מכל עמו מוכן למסור נפש ולעלות לא"י? ואם יעשה זאת, ודאי יהיה האלקים עמו, והוא ימצא אותו שוכן שם וחופף עליו ומגן עליו.

ידעתי את ה'; השגחה פרטית בניהול חוקי העולם; מסירות נפש

(יג) וליוסף אמר. עכשיו מברך משה את יוסף, שנטל את שכר הבכורה מראובן, שנאמר (דברי הימים א ה:א-ב): "ובני ראובן בכור ישראל... ובחללו יצועי אביו נִתנה בכוֹרתו לבני יוסף... ולא להתיחשֹ לבכוֹרה [לגמרי], כי יהודה גָבַר באחיו [ומשום כך קיבל את המלכות]... והבכוֹרה ליוסף". ומ"מ ראובן נזכר ראשון, מפני שלמעשה הוא נולד הבכור, ואח"כ נזכרו אלה שהיו החשובים ביותר מבחינת מסירות נפש והקרבה ובטחון בה'. ואע"פ שגם ליוסף היתה אמונה גדולה, שלא כיחש בה' על אף כל הצרות שעברו עליו, מ"מ השאר מסרו את נפשם על האמונה יותר ממנו, שהרי הוא קיבל את הצרות שבאו עליו על כרחו, והם הכניסו את עצמם למצב של סכנה ומסרו את נפשם על זה. ולכן הם קדמו בברכה אפילו ליוסף שנטל את שכר הבכורה - עד כדי כך גדול כוחה של מסירות נפש ואמונה בה'. ויש הוכחה סמלית לכך, שהרי בהמ"ק (שבו היה חלק ליהודה, ללוי ולבנימין) עלה בחשיבותו על משכן שילה שהיה רק מקום ארעי, שאע"פ ששילה היתה של יוסף מכח שכר הבכורה, מ"מ ירושלים - מקום המקדש - ניתנה לאחרים, בזכות מסירות נפשם. ומ"מ יוסף קיבל כאן ברכה יפה, עם הדגשה על הגשמיות (כמו שנזכיר בס"ד), ברכה טבעית וגשמית, וזאת מכיון שברכת יוסף תלויה בזכות טבעית - הבכורה. וברכותיו הן מהשמים ומצבא השמים, כדי לאמת לגמרי את חלומו שחלם כשהיה נער, שהשמש והירח והכוכבים משתחוים לו. וזה שכר על כך שכאשר הגיע למלכות, לא הכחיש את שרשיו ואת אחיו.

מבוֹרכת ה' ארצו. הארץ של יוסף ברוכה יותר מנחלות שאר השבטים בברכות טבעיות. היא מלאה בכל ברכות ה', ולא חסר בה שום דבר חיוני. כך אומר הספרי (שנג): "מלמד שארצו של יוסף מבורכת מכל ארצות... מלמד שארצו של יוסף מלאה ואין חסֵרה כל ברכה". וכתב הספורנו: "היא ארץ מבורכת בטבע". ובמה היא מבורכת? -

ממגד שמים, מטל. "מגד" פירושו דבר יקר ומשובח ומהודר במיוחד, מתנה וברכה מיוחדת וחשובה במינה, כמו שכתב הרד"ק (יד): "כלל המלה הזאת, הדבר שמשובח ומעולה - בין בפירות, בין בזהב וכסף ואבנים יקרות ובגדים. וכל אחד ואחד לפי מקומו הכתוב בו יקרא הדבר המשובח והמעולה בהם 'מגד' ו'מגדנות'". ולי נראה, שהדבר המיוחד והחשוב הזה נקרא "מגד" מלשון "מגיד", מפני שהמתנה מגידה ואומרת ומוכיחה משהו על הנותן ועל המקבל. לפעמים היא מגידה ומוכיחה על עושרו וחשיבותו של הנותן; ולפעמים על יחסו של הנותן למקבל. כלומר, "מגד" הוא דבר מיוחד הניתן לשם אדם או דבר או אירוע מיוחד, והוא "מגיד" משהו. וכאן, אומר משה, שהקב"ה מברך בהתמדה את נחלת יוסף בדבר המיוחד והמשובח שיש בשמים ובארץ, דהיינו המים, שבלעדיהם אין חיים וקיום לעולם, כמו שאמרו חז"ל (תענית ב. וברכות לג.): "מזכירין גבורות גשמים [בשמונה עשרה] בתחיית המתים", מפני שהגשמים והמים שקולים כתחיית המתים. וכן אמר ר' יוחנן (תענית ב.): "שלושה מפתחות בידו של הקב"ה, שלא נמסרו ביד שליח, ואלו הן: מפתח של גשמים, ומפתח של חיה [לידה], ומפתח של תחיית המתים". והרי שלושתם עניינים של חיים ומוות. והגשמים והטל והמים מגידים ומכריזים על גדולת וגבורת ה', כמו שכתוב (תהלים יט:ב): "השמים מספרים כבוד א-ל, ומעשה ידיו מגיד הרקיע", וכן על אהבתו ליוסף שנתברך במגד זה.

גם בעזרא (א:ו), כאשר כל אלה שלא עלו הכינו את העלייה לא"י, נאמר: "חִזקו בידיהם [של העולים] בכלֵי כסף, בזהב... ובמגדנות...", להגיד את ערך המצוה הזאת, של עלייה לא"י. וכן, כאשר הקב"ה הציל את חזקיהו מידי סנחריב, והנס נשמע בעמים, כתוב (דברי הימים ב לב:כג): "ורבים [מהעמים] מביאים מנחה לה' לירושלים ומגדנות לִיחזקיהו מלך יהודה. וַיִנַשֵא לעיני כל הגוים מאחרי כן". גם כאן, המתנות הגידו את כבוד ה' וכבוד חזקיהו בעיני העמים. מגד מאת ה' ומגד אל ה', שניהם באים להגיד ולהוכיח את שבחו ולקדש את שמו. כמו כן, נוכל לשמוע ולראות ולהבין את גדולת ה' ממערכת השמים והטבע, שכן חוקי הטבע מגידים ומעידים על השגחה פרטית. משה הזכיר כאן את המיוחד והחשוב בברכות השמים, הגשמים והטל. והוא מזכיר גם את מגד הארץ שגם הוא מים:

ומתהום רוֹבצת תחת. כלומר, ארצו שותה גם ממי התהום הרובץ מתחת לארץ. כך כתב רש"י: "שהתהום עולה ומלחלח אותה מלמטה". ואומר הספרי: "מלמד שהיתה מרובצת במעיינות". ולמלה "רובצת" יש כמה פירושים ומשמעויות. האדם או הבהמה ש"רובץ" - יושב או שוכב. ויש שכיבה של "רביצה", שהיא שכיבת מנוחה ושלוה, כמו בפסוק: "בנאות דשא ירביצני" (תהלים כג:ב). ויש שכיבת מנוחה ושלוה שבאה אחרי יגון ויסורים, והיא באה כגאולה. כך אומר צפניה (ג:יג): "שארית ישראל לא יעשו עַוְלה... כי המה יִרעו ורָבצו ואין מחריד". אבל יש "רובץ" ששוכב תחת עול ואינו יכול לקום, כמו בפסוק (שמות כג:ה): "כי תראה חמור שֹוֹנַאֲך רוֹבץ תחת משאו". ורביצה יכולה לבוא כקללה ולא כגאולה, כמו בפסוק (לעיל כט:יט): "ורבצה בו כל האָלָה הכתובה בספר הזה". וכן כל דבר בעולם אין בו טוב או רע עצמי, אלא יכול לצאת ממנו או טוב או רע. וכאן מברך ה' את נחלת יוסף במים "מתהום רובצת תחת", וזה יכול להיות לברכה, אם ילכו בדרכי ה', ויכול להיות לקללה, אם ימרו את פיו. והמים רובצים שם - שוכבים ומחכים ונשמרים, כמו בפסוק (בראשית ד:ז): "...לפתח חטאת רוֹבץ", ותירגם אונקלוס: "ליום דינא חטאך נטיר", כלומר, שמוּר ומחכה. והמים השוכבים במנוחה יכולים להשכיב מנוחה וברכה בארץ, הכל לפי זכותו של המקבל.

ידעתי את ה'; לה' הארץ ומלואה; הטובה שעושה עם ישראל; עם ישראל; בטחון

(יד) וממגד. נחלת יוסף מבורכת בעוד מגד, מתנה וברכה מאת ה', והיא:

תבואוֹת שמש. קצירים ופרי אדמה טובים, שיונקים מהשמש הזורחת בקביעות שם, ושיוצאים טובים ומתוקים משום כך. ומתנות המים והשמש מבטיחות פירות אדירים, כמו שכתב האבן עזרא: "תבואות הזרע והכרם תלויה בשמש" (וכ"ש במים). ומה עוד כאשר מובטחת ברכה נוספת:

וממגד גרש ירחים. עוד מתנה וברכה מה', שבנוסף למים ולשמש, יתן גם הירח את כוחו בבישול הפירות, כמו שכתב רבינו בחיי: "ידוע כי השמש מניע יסוד האש... [ואולי נקראת "שמש" מלשון "שם אש"], והוא מבשל התבואה והפירות. והלבנה מניע יסוד המים, שכן הימים והנחלים מתוספים [מתרבים] בתוספת [כאשר גִדֵלָה] הלבנה, וכאשר תחסר [הלבנה] הן מתחסרים [וע"י הכח שהוא מפעיל במים, מלחלח הירח את הפירות, כמו שאמר האבן עזרא: "והוא שיעשה האויר בלחותו"]. וכח השמש והירח [ביחד] שמבשלין הפירות קראוֹ הכתוב 'מגד'...". ומעתה, כאשר יש שילוב של גשמים וטל וחום השמש ולחות הלבנה, הפירות מובטחים, וכל יֶרַח - כלומר, כל עונה - הם: "מניצים ופורחים בכח היָרֵחַ כאילו הירח מגרש אותם לחוץ" (רד"ק). ולכן כתוב "גרש" ירחים, משום שהירח משלים את העבודה, וכל חודש כאשר הוא מתמלא ומושך את המים ואת הימים כידוע, הוא גם מוציא את הפירות ו"מגרש" אותם החוצה. ודומה לזה באותן אותיות המלה "שגר", כמו בפסוק (לעיל כח:ד): "שגר אלפיך" (ולדות בקריך), שהקב"ה "משגר", זורק את הוולד, כברכה.

מכאן אנו לומדים כמה רעיונות: ראשית כל, שאין ברכה שהקב"ה אינו יכול לתת לנו. הוא מוציא ו"מגרש" את הברכה מול כל הקשיים וההתנגדויות שיהיו. הוא כופה על הברכה לצאת ולהידבק בישראל. שנית, כמו שהוא יכול "לגרש" ברכה ולהביאה עלינו, כך הוא יכול לגרש קללה או אויב, כמובן, כמו שכתוב (לקמן פסוק כז): "ויגרש מפניך אויב", וכן (יהושע כד:יח): "ויגרש ה' את כל העמים... מפנינו". כי אין כח לרשעים לעמוד בפני ה', והוא לא יתן להם שלום אלא יגרשם ויניעם משלוותם, כמו שאמר ישעיהו (נז:כ-כא): "והרשעים כים נגרש... אין שלום, אמר אלקַי, לרשעים". שלישית, שהקב"ה גם כופה את הברכה על ישראל, שאף אם העם לא ירצה להיות נבחר ומיוחד, הקב"ה יכפה עלינו ברכה, אע"פ שאנחנו לא רואים אותה כברכה. הוא מגרש את הברכה וגם כופה עליה להשיג אותנו על אף שאנו בורחים ממנה, כמו שסיבב את הענין שפרעה יגרש את ישראל מארצו, שברור שבלי זה היו מעדיפים רוב העם לשבת במצרים, שהרי לא רצו לעלות לא"י, אלא רצו רק שיוקל עוּלם מעליהם. וזה מה שאמר ה' למשה (שמות ו:א): "כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו", וכתבו רש"י ורשב"ם שם: "על כרחם של ישראל יגרשם".

ומכיון שיש "גרש ירחים", כלומר, ברכה חדשה שמצויה כל חודש, משום כך תוקן ראש חודש לישראל, להודות לה' על ברכתו החדשית, ולהתחיל מחדש חיים של תורה ותשובה, שהרי המלים "חודש" ו"חדש" הן מאותו שורש. כמו שיש חדש בעולם, כך תמיד בא "חודש" אחר. וכמו שהחודש מתחלף, כך האדם יכול לחַדֵש את עצמו.

משה ממשיך עם עוד ברכות:

(טו) ומראש הררי קדם. כלומר, וממגד ראש הררי קדם. כאן הוא מברך את יוסף בפירות הטובים ביותר, הראשונים והמובחרים, הבאים מראשי ההרים הוותיקים. ובמלה "ראש" מרומזים כל אלה: "ראש" מלשון "ראשונים", כמו שכתב רש"י: "ומבורכת מראשית בישול הפירות, שהרריה מקדימין לבכר בישול פירותיהם". והמלה "קדם", לפי זה, היא במובן של קודם, תחילה, וזה משום שהפירות שגדלים בראשי ההרים נהנים מיותר חום מהשמש ומראשית קרניה. והמלה "ראש" משמעה גם מובחר, כמו שכתב רבינו בחיי: "מלשון: 'וראשית שמנים ימשָחו' (עמוס ו:ו) [הטובים שבשמנים]; ואמר כן לפי שפירות ההרים טובים מפירות העמקים". וכן בביכורים שכתוב בהם (לעיל כו:ב): "מראשית כל פרי האדמה", כתב הספורנו (שם): "המשובחים שבכל פירותיה".

כאן יש "מגד" הרבה, במובן של "מגיד". "הררי קדם" - ההרים האלה מעידים ומגידים על עתיק יומין, שהרי הם עתיקים, מימי קדם, ובכל זאת הקב"ה קדם להם וברא אותם, שהרי הוא יוצר בראשית ובורא העולם. וזה נותן עוד "מגד" - עדות והוכחה - שהקב"ה גם משגיח על העולם ומפרנס ומכלכל אותו. ומשום כך נקרא המזרח "קדם", משום שמהצד הזה זורחת השמש, והוא סימן לבריאת העולם, ועדות שהקב"ה שקדם לכל, ברא את הכל ומשגיח על הכל. והנה גם בלעם אמר (במדבר כג:ז): "...מן ארם יַנְחֵנִי בלק מלך מואב, מהררי קדם, לְכָה אָרָה לי יעקב...". מאותה ארץ - ארם - שמשם יצא אברהם אבינו להקים עם מבורך ועם סגולה, קרא בלק לבלעם לקלל אותו. ומאותם הררי קדם, במזרח, שמשם יצאה ברכה, רצה בלק שתצא קללה, ובכך חילל את השם, ולא פחד ממנו, ולא פחד ממה שאמר ה' לאברהם שיצא מהררי קדם (בראשית יב:ג): "ואברכה מברכיך, ומְקַלֶלְך אָאוֹר". ולכן אומר כאן הקב"ה, שדוקא מהררי קדם של יוסף, תבוא ברכה שתוכיח שברכת ה' ושבועתו לעמו קיימים, ועצת רשעים תוּפר. ומשום כך כתוב בספרי (שנג): "'ומראש הררי קדם וממגד גבעות עולם' - מלמד שאבות ואמהות קרוים הרים וגבעות, שנאמר (שיר השירים ד:ו) '...אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה'". ובמדרש שיר השירים (ד:[ו]ב) נאמר: "'אלך לי אל הר המור' - זה אברהם שהוא ראש לכל הצדיקים". ואולי אמר "הררי", לרמוז לשני ה"הרים" - אברהם ובלעם. והמלה "הררי" מעידה גם על כח וגבורה, כמו שכתוב (תהלים עו:ה): "נאור [אתה מאיר ומוכיח ומגיד את גבורותיך] אתה, אדיר מהררי טרף" - ההרים שבהם יושבות החיות הטורפות.

וממגד גבעות עולם. תבוא ברכה מאותן גבעות שקיימות לעולם, כמו שישראל קיים לעולם. וגם בזה יש רמז לכח ה' ולהשגחתו, כמו שכתוב (חבקוק ג:ה): "ויתפוֹצצו הררי עד, שחו [הושפלו] גבעות עולם". וזה כינוי למלכי כנען, שכאשר הקב"ה הביא את ישראל לא"י, נשברו והושפלו הגוים שניסו לעמוד בפניהם, מפני שלא הם "הררי עד" ולא הם "גבעות עולם", אלא הקב"ה - שהוא ברא את ההרים והגבעות, את הארץ וכל אשר בה.

לה' הארץ ומלואה

(טז) וממגד ארץ ומלוֹאה. ברכות ה' ליוסף תכלולנה את כל הברכות הגשמיות שיכולות להיות, ברכות של כל מה שממלא את הארץ. כך כתוב בספרי (שנג): "מלמד שארצו של יוסף מלאה ואין חסרה כל ברכה". וכתב רבינו בחיי: "ובמלת 'ומלואה', נכלל הכסף והזהב וכל המחצבים ושאר כל קנייני הארץ, שהכל בה". וכל זה בא מהסכמתו ומרצונו של הקב"ה, שהוא יוצר הכל ובעל העולם. כלומר, "מגד ארץ ומלואה" בא רק ברצון הקב"ה, שהרי "לה' הארץ ומלואה". וזאת כוונת משה כשאומר:

השגחה פרטית; עשרת השבטים חוזרים; עם ישראל חי לנצח; לא תהיה גלות שלישית; בטחון

ורצון שוֹכני סנה. פירוש - כל זה בא מרצונו של מי ששוכן בסנה, הקב"ה. ונקט כאן לשון "סנה" מכמה סיבות: א) הקב"ה, שהוא כל יכול, בורא "הררי קדם" ו"גבעות עולם", הוא שוכן בסנה, הוא מואס בגאוה ובגסות הרוח, ומשום כך הוא נראה למשה בפעם הראשונה דוקא בסנה נמוך ושפל, מפני שהקדושה היא העליונות, והיא באה דוקא משפלות. ויש הבדל מקצה לקצה בין עליונות של קדושה, לבין גבהות של גאוה. ב) כזכרון נצחי להבטחת ה' ש"עמו אנכי בצרה" (תהלים צא:טו), שלכן הופיע מתוך הסנה השפל והעלוב הזה, סימן הצרה והגלות. ושוב יש כאן ההבטחה שעם ישראל יחיו לנצח ולא יכלו, שהרי הקב"ה עצמו הולך אִתם לגלות, ושכינתא בגלותא, כדי להבטיח את קיומם, והוא מבטיח וגוזר שיחזרו לא"י, גם עשרת השבטים, גם שבט יוסף, וייהנו מהברכה הזאת על אפם של הגוים. כי הברכה הזאת היא רצון (גזירת) שוכני סנה, שהלך איתם לגלות. ושלוש פעמים נאמר "סנה" בפסוק (שמות ג:ב): "ויֵרָא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה; וירא והנה הסנה בוֹער באש; והסנה איננו אֻכּל". שלוש פעמים יבואו צרות על עם ישראל בארצם, שתי פעמים הסנה יבער באש (שהרי "אש" נאמר כאן פעמיים), אבל בפעם השלישית לא תהיה אש שתשרוף ותחסל את המדינה היהודית. לעולם לא תהיה גלות שלישית.

גאות העמים

המלה "שוכני" רומזת להיפוכה של גאות העמים שמחללים שם שמים בגאוותם ובחירופם ובגידופם. כך מדבר עובדיה הנביא על אדום (א:ג-ד): "זדון לבך הִשיאך [הסית אותך], שוֹכנִי בחגוֵי סלע [בשן הסלע, כלומר, בגובה] מרום שבתו [שבתו מרום ונישא, כתחרות ב"שוכן עד, מרום וקדוש שמו"]; אוֹמֵר בלבו - מי יורידֵני אָרץ?! אם תגביה כנשר, ואם בין כוכבים שים קִנֶך - משם אורידך, נאֻם ה'". כלומר, הגוים, שבגאוותם לעגו לה' וחשבו לעלות למרום, ובזה העמידו "שוכני בחגוי סלע" מול "שוכני סנה", יושפלו ע"י "שוכני סנה", שהוא באמת כל יכול, ויבינו שכל הברכות והקללות יחד באות מהקב"ה, ושבסופו של דבר, הארץ ומלואה עושה רק את "רצון שוכני סנה" (ועיין ירמיהו מט:טז-יז, לשון מאד דומה).

אומר הספרי (שנג): "שעשה רצון מי שנגלה על משה בסנה". וכן כתב רבינו בחיי: "למה נתברך יוסף בברכת הארץ יותר מכל השבטים? אלא אדם הראשון ששמע לקול אשתו [שלא היה יכול לעמוד נגד יצרו ונגד הפיתוי של אשתו, ובגלל תאותו בשבילה, הפר את ציווי ה'], נתקללה האדמה בעבורו... יוסף שלא שמע לאשת אדוניו [והתגבר על יצרו ונתקדש], נתברכה האדמה בעבורו". כלומר, הברכה והקללה תלויות ברצון ה' ובעשיית רצונו.

עונש הגוים; עם ישראל; קידוש השם

עוד רמז משה במלה "שוכני", לגאולה שתבוא כאשר הקב"ה יקדש את שמו ויעניש את הגוים המחללים את שמו. כך אמר מיכה על אחרית הימים ועל המצב הבלתי נסבל שיהיה אז (מיכה ז:ז-ח,י,יד): "ואני בה' אצפה, אוחילה לאלקי ישעי [ואז אין ספק] - ישמָעֵני אלקָי. אל תשמחי אוֹיַבתי לי, כי נפלתי - קמתי... וְתֵרֶא אוֹיַבתי ותְכַסֶהָ בושה, האוֹמרָה אלי: איו ה' אלקָיִך?! עיני תראֶינה בה - עתה תהיה למרמס, כטיט חוצות... רְעֵה [ה'] עמך בשבטֶך... שוֹכְנִי לבָדָד יער [שהוא מלא חיות] בתוך כרמל [באותה שלוה ומנוחה, כאילו שכנה בתוך שדות וכרמים שאין שם חיות]; יִרְעו בשן וגלעד כימי עולם". כלומר, עשרת השבטים יחזרו, ושבט יוסף - השוכן בשתי גדות הירדן - ישוב לנחלתו. ועל זה ממשיך משה ואומר:

גוג ומגוג; סימני גאולה

תבוֹאתָה לראש יוסף. כל הברכה הזאת תבוא לראש יוסף ככתר של ברכה ומלכות, משום שהתגבר על יצרו והתקדש, וכן משום שכילכל את אחיו ולא נטר להם שנאה. ונ"ל שמשום כך נכתבה לשון מוזרה "תבוֹאתה" (שהרי בברכת יעקב (בראשית מט:כו) כתוב: "תהייןָ לראש יוסף..."), רמז ל"תבוּאָתָה", שבזכות תבואת יוסף שכילכל את אחיו בלי שנאה, מגיעות לו ברכות של תבואות מגד. ורבינו בחיי כתב: "והמלה ["תבואתה"] זרה, והיא מורכבת מן 'באתה' ומן 'תבוא'. ורמז לו משה בכאן: כשם ש'באת' בגלות מצרים קודם אחיך, כן 'תבוא' לגאולה קודם להם [וכן בספרי (שנג): "הוא בא בראש למצרים, והוא יבוא בראש לעתיד לבוא"]. והם ארבעים וחמש שנים שעתידים הנדחים [לפי רבינו בחיי לעיל ל:ב-ג, "הנדחים" הם עשרת השבטים ו"הנפוצים" הם יהודה ובנימין] שיהיו נגאלין קודם הנפוצים. ובין גאולה [של הנדחים] לגאולה [של הנפוצים] - ארבעים וחמש שנים". עיין ספר הגאולה להרמב"ן, שער הרביעי, שמדבר על משיח בן אפרים (בן יוסף) שיילחם בגוג ומגוג ארבעים שנה, ואח"כ יתגלה משיח בן דוד ויביא את הגאולה הסופית אחרי חמש שנים נוספות. ולי נראה שכל זה ודאי רק אם לא נזכה לגאולה בבחינת "אחישנה".

ולקדקוֹד נזיר אחיו. הקדקוד היא אמצע הראש, למעלה, ושם היו מחלקים את השער לכאן ולכאן. וזה סימן של כבוד ומלכות, שהרי המשתחוה קד ארצה מלא גופו וראשו למלך העומד זקוף. ומשה אומר, שהברכות תבואנה ליוסף כמלך, שיבואו על קדקודו, גובה ראשו ויופיו, מקום הכתר, משום שהיה נזיר אחיו, כלומר: "שריחקוהו אחיו [במכירתו] ועשאוהו נזור" (ספרי שנג, וכן כתב רש"י כאן), ובכל זאת לא שנא אותם ולא נקם בהם, וגם כשהיתה לו ההזדמנות בהיותו מלך להעניש אותם, לא התנהג באכזריות. ולכן יהיה נזיר - מיוחד - לאחיו, מפני שלאדם עם אהבת ישראל כזו, מגיע כבוד וכח המלכות. שאע"פ שליהודה ניתנה המלכות, מ"מ לאפרים ניתן הרבה שלטון, כמו שכתב הספורנו (בראשית מט:כו): "וכן היה זרעו [של יוסף] במעלה קרוב לשבט המלכות", דהיינו ביהושע וירבעם בן נבט. וכן בירת מלכות ישראל היתה באפרים. וזה מדה כנגד מדה: הוא הופרש והובדל לרעה, ולכן עתה הופרש מאחיו לטובה. והקדקוד הוא גם סמל הגאוה, כמו בפסוק (ישעיהו ג:טז-יז): "...יען כי גבהו בנות ציון... ושֹפַח א-דני [ה' יכה בצרעת או במכה מגונה] קָדקוֹד בנות ציון..." (כלומר, דוקא מקום הגאוה יהפוך למקום מאוס, והוא מדה כנגד מדה). ויוסף נשמר מהגאוה אע"פ שהגיע למלכות ול"קדקוד", כמו שכתב רש"י על הפסוק (שמות א:ה): "ויוסף היה במצרים": "הוא יוסף שהיה במצרים ונעשה מלך ועומד בצדקו". ולכן זכה למלכות מישנית (אחרי יהודה).

עם ישראל; הוד והדר; ידעתי; קידוש השם; הגאולה - עונש הגוים; עלייה לא"י

(יז) בכור שורו. יוסף, שכל הברכות הנ"ל מגיעות לו ככתר על ראשו של מלך, הוא "בכור" ה' - חביב עליו ובחור (נבחר) על ידו. והמלה "בכור" אין פירושה דוקא הראשון שנולד, אלא כוללת כל מי שחביב ונבחר בעיני אביו כמו בכור. כך אומר ירמיהו (לא:ח): "ואפרים בכוֹרי הוא", וברור שאפרים לא היה הראשון ללידה, אלא כמו שתירגם יונתן שם: "חביב הוא קדמי", וכן כתב רד"ק שם: "חביב הוא עלי כבן הבכור לאביו". ונ"ל שמשום כך המלה "בכור" דומה למלה "בחור" (נבחר), משום שחזקה שהבכור הוא החביב והבחור לאביו, אלא שהקב"ה לא רצה להטיל קנאה בין האחים ולכן החליף את ה"ח" ב"כ". וזאת כוונת רש"י שכתב כאן: "יש 'בכור' שהוא לשון גדולה ומלכות, שנאמר (תהלים פט:כח): 'אף אני [ה'] בכור אתנֵהו [עליון למלכי ארץ]'". ומדובר שם על דוד, והוא בוודאי לא היה הבכור שבמלכים, שהרי שאול קדם לו (ועיין אבן עזרא שם), אלא הפירוש הוא: "'בכור אתנהו' - להיות גדול על כל מלכי האדמה כמו הבכור על שאר הבנים" (מצודת דוד). ורש"י הביא ראיה גם מהפסוק (שמות ד:כב): "...בני בכוֹרי ישראל". וכן בביכורים, שנאמר שצריך להביא "מראשית" (לעיל כו:ב) התבואה - מדובר גם בראשית התבואה מבחינת זמן, דהיינו "בכור" ממש, וגם המשובחים שבפירות.

אם כן, משה אומר שיוסף הוא בחור ונבחר וחביב לה', אבל לא נבחר למלכות על ישראל כמו האריה יהודה, אלא שני לגדולה, ומשום כך נקרא "שורו" של ה'. כך כתב הספורנו: "'בכור שורו' - והוא יוסף, בכור שורו של שוכנִי סנה. שאע"פ שהמלכות ליהודה ונקרא 'אריה' ["גור אריה יהודה", בברכת יעקב - בראשית מט:ט], הנה אחריו במעלה יהיה יוסף, כמו השור אחרי הארי. כאומרם ז"ל (חגיגה יג:): מלך שבחיות ארי, [מלך] שבבהמות שור". ומשום כך התפלל דוד (תהלים כב:כב): "הושיעֵני מפי אריה ומקרני רֵמים עניתני", כלומר, הושיעני מהמלכים החזקים כאריה וכראם - שור. ומשום כך זכה יוסף למלכות ישראל בימי ירבעם וכן למשיח בן יוסף. ונקרא "שור" משום שהוא הגדול בגשמיות. כך כתב אבן עזרא (טז): "ובעבור שהזכיר התבואה [הגשמיות, בפסוקים הקודמים], דימה השבט לשור, ואמר 'בכור שורו', כי יש לו [לבכור] כח רב כי הוא ראשית און" (וכ"כ הרמב"ן ורבינו בחיי). יש בזה גם רמז שיוסף, אפילו במצרים, לא כפר בה' וידע אותו, ע"פ דברי ישעיהו (א:ג): "ידע שור קוֹנהו...". ומכיון שהוא חביב ונבחר להיות מלך אחרי יהודה, והוא מבורך בגשמיות המביאה לו כח, ממשיך משה:

הדר לו. הדר ניתן לו, ליוסף. ויש שני דברים, "הוד" ו"הדר", ושניהם עניינם גדולה ותפארת, כמו שנאמר אצל הקב"ה (תהלים צו:ו): "הוד והדר לפניו"; וכן (שם קד:א): "הוד והדר לבשת", וכן רבים כאלה. אך נ"ל שההוד הוא המלכות הפנימית והאלוקית, הקדושה הטבעית, וההדר הוא הגדולה החיצונית, כמו בביטוי "הידור מצוה" - לולב נאה, תפילין נאים. וזאת כוונת הספורנו שכתב: "אע"פ שאין לו [ליוסף] הוד מלכות, הוא ראוי להדר ומעלה".

והנה, עם ישראל כולו נבחר להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, והקב"ה, שרק לו יש ההוד הטבעי, כלומר, המלכות, האלקות, האור, והקדושה הפנימית הטבעית, נתן מהוד זה, ממלכותו, לישראל, שהם כעם - ממלכת כהנים וגוי קדוש. אם כן, לישראל יש מלוכה וקדושה טבעיות הבאות מהוד ה' שנתן להם. וזאת כוונת דוד המלך ע"ה כשאמר (תהלים קמח:יג-יד): "...כי נשגב שמו לבדו [שהוא המלך היחיד], הודו [והוד מלכותו ניכר] על ארץ ושמים; וירֶם קרן לעמו... עם קרוֹבו, הללוי-ה". כלומר, ה' שהוא הוד העולם, מלך העולם, נתן ממלכותו, מקדושתו, מקרנו (קרני הוד, וכן קרן מלכות, דהיינו כח מלכות, כמו קרן של שור שהיא הכח שלו) לישראל, שהוא העם שקירב אליו ובחר בו להיות לו סגולה ומיוחד ועליון. והקב"ה נתן לישראל גם מהדרו, והוא היופי, הכח, ההצלחה והברכה החיצונית והגשמית, כמו שאמר יחזקאל (טז:ח,י,יג-יד): "...ואבוא בברית אוֹתך... ותהיי לי... וָאַלבִשֵך רִקמה... וַתַעְדִי זהב וכסף ומלבושֵך שש וָמֶשִי... וַתִיפִי במאד מאד וַתִצְלְחִי למלוכה. וַיֵצֵא לך שם בגוים בִיָפְיֵך, כי כליל הוא בָהֲדָרִי אשר שמתי עָלַיִך...". והנה הקב"ה נתן קצת מהדרו לכל בני האדם, כל המין האנושי, כמו שנאמר (תהלים ח:ו): "ותחַסרהו [את בן האדם] מעט מאלקים וכבוד והדר תעטרהו". אבל לישראל נתן ה' הדר מיוחד, נוסף. ומהודו בכלל לא נתן לשאר בני האדם, רק לישראל.

בנוסף לזה, נתן הקב"ה הוד מיוחד ונוסף לשבט יהודה, שהם יהיו מלכי ישראל, ויקבלו מהוד (מלכות) ה' את המלכות, את הקדושה ואת האור הפנימי והטבעי. וזאת כוונת יעקב שאמר (בראשית מט:ח): "יהודה! אתה יודוך אחיך...". וכתב הרשב"ם (שם): "...יתנו לך אחיך הוד מלכות [שהמלה "הוד" היא מלשון "הודיה", שהרי האחרים מודים במלכותו]... וכן בדניאל (יא:כא): 'ולא נתנו עליו הוד מלכות...'. 'יודוך' [פירוש:] 'ימליכוך'... וכן יאמר: 'הודו לה'', 'יודו לה''...". ונ"ל שמשום כך אומרים בברכת "גאל ישראל" בתפלת שחרית וערבית: "הודו והמליכו".

ומלבד זה, נתן ה' הדר מיוחד ליוסף, כשבט - ברכה נוספת של יופי וגשמיות, שהרי ההדר הוא כינוי ליופי, להצלחה ולברכה החיצונית שבהם מקודש ה'. שהרי בברכה של שפע ואושר, ובהצלחת המלוכה, ובתבוסת האויב, גם העם נעשה מהודר ומעולה וגם הקב"ה מתקדש ומתעלה, כמו שכתוב (תהלים קמט:ז-ט): "לעשות נקמה בגוים, תוכחות בלאֻמים... הדר הוא לכל חסידיו, הללוי-ה". כלומר, הנצחון הזה הוא הדר לכל חסידיו. ולאור כל זה, נראה שההוד שניתן לישראל הוא דבר שלא ניתן לקחת ממנו, אלא הוא מושרש בנשמות ישראל כדבר טבעי וחלק עצמי ממנו. אבל ההדר, שהוא החיצוניות - יופי, נצחון, והצלחה - נלקח מישראל כאשר הוא נענש. ומשום כך, בני שבט יהודה, אע"פ שהוגלו, מ"מ הם נשארים בגלוי בעולם; ואילו מלכות ישראל ויוסף, עשרת השבטים, נעלמו, ואין יודעים איפה הם, ורק באחרית הימים יוחזר ההדר הזה.

ברור שה"הוד" הוא גם הכח והיכולת לעשות הכל, שזאת מטרת המלכות. ובזה גם ההוד וגם ההדר שוים בקידוש השם וידיעתו ע"י נצחון והרמת קרן ישראל. ומשום כך המלה "קרן" נמצאת בפסוקים גם במצורף להוד וגם במצורף להדר.

מלבד זה, נותן הקב"ה מהודו ליחידים, יהודים מיוחדים - המנהיגים והאנשים הראויים. כך, כאשר ה' ציווה למשה למנות את יהושע למנהיג, אמר (במדבר כז:כ): "ונתתה מהודך עליו...". וכתב שם רש"י: "זה קירון עור פנים". וכוונתו לפסוק (שמות לד:כט): "ויהי ברדת משה מהר סיני... ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו [ה'] אתו". ואומר התנחומא (תשא, לז): "מנין זכה משה לקרני ההוד? אמרו רז"ל: מן המערה ["...ושמתיך בנקרת הצור ושֹכּוֹתי כפי עליך... וראית את אחוֹרָי..." - שמות לג:כב-כג]... נתן הקב"ה כף ידו עליו ומשם זכה לקרני ההוד, וכן הוא אומר (חבקוק ג:ד): '[ונוֹגה כָאור תהיה], קַרְנַים מידו [של הקב"ה] לו, ושם חֶביון עֻזוֹה' [פירוש - עוזו, קרני האור, סמל ההוד והגדולה הפנימית האלוקית, היה חבוי שם עד שיצא באותו זמן; ולפי פשוטו מדובר כאן על יום מעמד הר סיני, שהתורה האירה בקרני הוד אחרי שהוחבאה אלפיים שנה]... כל הוד שנטל ממתן שכר [בעולם הזה], אבל הקרן קיימת [לעוה"ב]...". והעיקר הוא, שקרני ההוד שהאירו היו קרני אור, שהקב"ה נתן למשה מהודו - מאורו הפנימי, מהאלוקות שבו. מפני שרק להקב"ה יש הוד, כלומר, אלוקות ואור פנימי טבעי, קדושה טבעית, והוא נותן קצת מהודו, מקדושתו, לבני אדם. ומשום כך אנו מתפללים: "ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך, כי באור פניך נתת לנו...".

למשה נתן הקב"ה בעצמו, במישרין, מהודו, ומשה נתן מההוד שקיבל - ליהושע. וזאת כוונת חז"ל שאמרו (ב"ב עה.): "פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה". וכתב רבינו בחיי (במדבר כז:כ): "...כשם שאור הלבנה לא מצד עצמה הוא, רק מצד החמה, שהלבנה מקבלת אורה ממנה, כן יהושע קיבל ממשה. וכשם שהחמה מקבלת אורה מצד אחר [מקבלת אור מהקב"ה שיצר אותה עם אור משלה]... כן מרע"ה קיבל מן שם המיוחד". והנה ההוד בא למשה כקרני אור, רמז לקרני השמש, שגם אורה ניתן במישרין ע"י הקב"ה. ועוד, שהשמש היא סמל הכח, שהרי אורה מסנוור וחוּמה שורף, וכל המושג של כח מסומל במלה "קרן". ולכן "קרני" השור נקראו כך, כי הן כוחו. ומשום כך כתוב (שמואל א ב:י): "ויתן עוֹז למלכו ויָרֵם קרן משיחו", כלומר, עוזו וכוחו וממשלתו. ומשום כך נמשחו מלכי יהודה בקרן. אבל בשאול כתוב (שמואל א י:א): "ויקח שמואל את פך השמן וַיצוֹק על ראשו", והביא הרד"ק שם: "ואמרו [חז"ל במגילה יד.]: שאול ויהוא שנמשחו בפך, לא נמשכה מלכותן. דוד ושלמה שנמשחו בקרן, נמשכה מלכותן". כלומר, שהקרן מסמלת את הכח והממשלה, שהם גם הדר וגם הוד. ולכן מי שקיבל הוד קיבל גם הדר - וזה שבט יהודה והמלכים שיצאו ממנו. אבל שבט השור, אע"פ שהדר ניתן לו, הוד לא ניתן לו, ואין לו "קרן" נצחי אלא רק ארעי. ומשום שיוסף זכה לשררה מישנית, אך לא למלכות עולמית, לכן נקרא "שור", שגם לו יש קרניים וכח.

והנה, חוץ מההוד, הקדושה הטבעית, שניתן לזרע ישראל ושקבוע בו, כל יהודי יכול להוסיף קרני הוד, תוספת קדושה, ע"י הוספה בקיום המצוות, קבלת עול מלכות שמים, ויראת ה', כאילו שמקרן ההוד העיקרי והטבעי, שמחתימה בנפשו קדושה, יוצאות עוד ועוד קרני הוד. ומשום כך הושאלה המלה "קרן" למובן של קופה, סכום כסף, שאין נוגעים בו אלא נוצרת ממנו ריבית, תוספת. וזאת כוונת התנחומא לעיל, ש"הקרן קיימת" למשה. וכן כל מקום שאמרו חז"ל "הקרן קיימת", הכוונה היא שהעושה מצוה יוצר קרן הוד, והיא נשארת לעוה"ב.

ועוד: כמו שה' נתן הדר ליוסף, כמו כן "הדר לו" - הוא, יוסף, הדר לה'. שהרי הידור וקידוש ישראל הוא גם הידור וקידוש השם. ואיך? בכח הזה של השור שנתן לו -

וקרני ראם קרניו. ובקרנים הנהדרות של הראם -

בהם עמים ינגח יחדָו. עם אלה, ינגח ויביס את כל העמים הבאים עליו יחדיו - שאף אם יבואו כולם ביחד, והוא יהיה לבד, בכל זאת ינצח אותם, ובכך יקדש שם שמים. וכן אמר בלעם (במדבר כג:כב): "א-ל מוציאם ממצרים, כתועפוֹת ראם לו", פירוש - שהקב"ה עצמו הוציא את ישראל ממצרים כאשר הם היו לבד, בלי עזרה, כמו שנאמר (לעיל לב:יב): "ה' בדד ינחנו ואין עמו א-ל נכר". וה' עשה את ישראל "כתועפות" הראם, שהוא גר בגובה ההרים ומתרומם על שאר הבהמות, כאילו הוא עף מעליהם, ומשום כך נקרא "ראם", מלשון "רום", התרוממות. וכן נאמר (תהלים צב:יא): "ותָרָם כראֵים קרני". וזה ההדר של יוסף - כח השור, ומהירות ורוממות הראם, שקרניו גם הדורות ונאות. כך אומר הספרי (שנג): "שור - כוחו קשה אבל אין קרניו נאות; ראם - קרניו נאות אבל אין כוחו קשה. ניתן ליהושע [שמסמל את יוסף] כוחו של שור וקרניו של ראם". אם כן, ליוסף ניתן כח השור, ומהירות ונוי הראם, ובאלה יצליח בהדר נגד כל הגוים יחדיו. שהרי לה' המלחמה, והוא עושה את ישראל לעליונים על כל הגוים, גם על החזקים והרמים ביותר - אפילו על הגבוהים ביותר, הנקראים בעיניהם "ראמים". וכך אומר ישעיהו (לד:א-ב,ז): "קִרבו גוים לשמוֹע... תשמע הארץ ומלוֹאה... כי קֶצֶף לה' על כל הגוים וחֵמה על כל צבאם; הֶחֱרימָם! נְתָנָם לַטָבַח... וירדו רְאֵמים עמם...". ופירש רש"י (ז): "מלכים עם שלטונים".

אפסי ארץ. הוא ינגח ביחד את כל מי שעולה על ישראל, מקצה העולם ועד קצה העולם (וכך שרה חנה (שמואל א ב:י): "...ה' ידין אפסי ארץ, ויתן עוֹז למלכו וירֵם קרן משיחו"). המלה "אפס" פירושה - כלום, והושאלה ככינוי לקצה הארץ, שהרי מחוץ לקצה הארץ אין שום דבר, והכל נמצא בתוך תחומי הקצוות, ומחוץ לקצה נמצא "אפס". ונראה שזה גם פירוש הפסוק (תהלים יב:ב): "כי פסו אמונים מבני אדם" - שאפסו, אזלו, ואינם. עוד אפשר לפרשו דוקא על מה שכן נמצא בתוך קצווי תבל, מפני שלגבי הקב"ה כל כוחם וכל תבונתם נחשבים לאפס, וכולם נקראים "אפסי ארץ". וכן נאמר (ישעיהו מה:כב): "פְנו אלי והִוָשעו כל אפסי ארץ, כי אני א-ל ואין עוד". וכן בעונש הגוים בגאולה הסופית נאמר (ישעיהו נב:י-יא): "חָשֹף ה' את זרוע קָדשו לעיני כל הגוים, וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקינו". ונראה ש"אפסי ארץ" פירושו תמיד - כל העולם חוץ מא"י. ומשום כך ממשיך הנביא שם ואומר (פסוק יא): "סורו, סורו, צאו משם [מהגלות, מאפסי הארץ, מכל העולם, שהוא אפס לגבי א"י], טמא - אל תגָעו!...".

והם רבבות אפרים, והם אלפי מנשה. מה למעשה יהיה ההדר של יוסף, נצחונו על אויביו? הם חללי הגוים ברבבותיהם שנפלו בידי יהושע משבט אפרים, ואלפי האויבים שהרג גדעון משבט מנשה, ששניהם קידשו את השם כאשר נגחו עמים יחדיו. כך כתב רש"י: "אותם המנוגחים הם הרבבות שהרג יהושע שבא מאפרים, 'והם אלפי מנשה' - הם האלפים שהרג גדעון".

והאבן עזרא והרמב"ן פירשו על אפרים ומנשה עצמם, שיפרו וירבו הרבה. כך כתב האבן עזרא: "'רִבֲבות אפרים' - כדברי יעקב", ונראה שכוונתו לברכת יעקב לבני יוסף כשהביאם לראות אותו (בראשית מח:טז): "וידגו לרוֹב בקרב הארץ". וכן ליוסף אמר (שם מט:כה): "בִרכות שָדים וָרָחַם". והרמב"ן כתב: "ואמר כי קרניו, שהם שנים, הם רבבות אפרים והם אלפי מנשה. הקרן הימין לאפרים והשמאל למנשה. והנה הזכיר... לרבבות ולאלפים כטעם 'רבבות אלפי ישראל' (במדבר י:לו)". ושם הפירוש הוא: רבבות של אלפי ישראל, כלומר, רבים רבים של אלפי ישראל. והמלה "אלף" רומזת לכמות ואיכות: אלף הוא עשר מאות, והוא גם הראשון, המובחר, הטוב ביותר, שהרי "אלף" היא האות הראשונה, וכן "אלוף" הוא שר, מלך, מנהיג, כמו בפסוק (בראשית לו:טו): "אלה אלופי בני עשו". ולכן אמר משה: רבבות (הרבה הרבה) של "אלפי" ישראל, שיהיו אלפים בכמות ואלופים באיכות. אך לפי פירושם של האבן עזרא והרמב"ן שמדובר על פריה ורביה, קצת קשה, למה כתוב תחילה "רבבות" ואח"כ "אלפים"? וכן למה כתוב "רבבות" באפרים, והרי במנין מנשה (במדבר כו:לד) היו חמישים ושניים אלף ושבע מאות, ובמנין אפרים היו רק שלושים ושניים אלף וחמש מאות? וצ"ע. ונראה שרמז כאן, שמצד אחד יתגברו בית יוסף באפרים ברבבותיהם, ומצד שני יֵצֵא מבית יוסף לקח שלא לרבים הנצחון ולא לגדולים התשועה, שהרי ממנשה יצא אדם אחד שהיה בן לאלף הדל בשבטו, כמו שאמר גדעון (שופטים ו:טו): "...הנה אלפִי הדל במנשה", ובכל זאת אמר לו ה' (שם:טז): "כי אהיה עמך!"

תורה; ערכי חיים; מלחמה

(יח) ולזבולֻן אמר. עכשיו פונה משה אל יששכר, שגם הוא מגדולי השבטים משום שעסק בתורה ועשה אותה אומנותו. כך כתוב בספרי (שנד): "מלמד ששבטו של יששכר משתבח בתורה, שנאמר (דברי הימים א יב:לג): 'ומבני יששכר יודעי בינה לעתים'". וכן אמרו חז"ל (יומא כו:): "לא משכחת צורבא מרבנן דמורי [שיודע ללמוד טוב וללמד] אלא דאתי משבט לוי או יששכר". ואחרי יששכר, יברך משה את יתר חמשת השבטים (זבולון, גד, דן, נפתלי ואשר) שלא הצטיינו במיוחד. ורש"י פירש: "אלו חמישה שבטים... כפל שמותיהם [כגון "ולדן אמר: דן גור אריה..."] לחזקם ולהגבירם לפי שהיו חלשים שבכל השבטים", וכוונתו שהיו חלשים פיזית. ולי נראה שהיו חלשים גם בהצטיינות. ואעפ"כ מתחיל משה כאן בזבולון, משום שיש לו קשר הדוק עם יששכר, כמו שאמרו חז"ל (תנחומא, ויחי יא): "קדם זבולון ליששכר, ולמה? שזבולון עוסק בפרקמטיא [סחורה], ויששכר עוסק בתורה; עשו שותפות ביניהם שיהא [חלק של] פרקמטיא של זבולון ליששכר. שכן משה ברכן... 'שמח זבולון בצאתך' לפרקמטיא משום ד'יששכר באהליך' עוסק בתורה... לפיכך הקדים זבולון ליששכר, שאלמלא זבולון לא עסק יששכר בתורה". מכאן אנו רואים כמה גדולה מצותו של המסייע לת"ח ללמוד, וכמה ראוי לכבדו, שאלמלא הוא, לא היה הלומד יכול ללמוד. וראוי לגנות את יחס הביטול שנמצא בקרב בני תורה לאלה שאינם ת"ח ובכל זאת מחזיקים את ידיהם של ת"ח, שהרי לעסקן יש הרבה צרות ודאגות, והת"ח לוקח את כספו בלי להודות לו על זה.

שְמח זבולן בצאתך. כאשר אתה, זבולון, יוצא מאהלי התורה להתפרנס ולהתמודד עם החיים הקשים; ובמיוחד ש"יציאותיך" לימים ולנמלים הרחוקים (שהרי הוא עסק בהפלגות בים לחופים רחוקים, כמו שכתוב [בראשית מט:יג]: "זבולֻן לחוף ימים ישכוֹן [שנחלתו היתה בין הכינרת לים הגדול], והוא [מפליג] לחוף אניוֹת") הן נסיעות הכרוכות בסכנה ובהימורים - על אף הקשיים והסכנות, שמח בידיעתך שאתה מחזיק בסחורה זו את ידיהם של תלמידי חכמים בשבט יששכר. ואל תתלונן כאשר כספך, שבא בכל כך הרבה יסורים, ניתן ליששכר, שהרי אדרבה, בעוה"ב תיטול מחצית מכל התורה והמצוות שלו. אם כן, שמח בזה שהקדשת את חייך למטרה עליונה וקדושה, ואל תסתכל על חיי שעה. כך כתב רבינו בחיי: "וייחס השמחה לזבולון לפי שהוא סיבה לתורה, וזהו שאמרו רז"ל (פסחים נג:): כל המטיל מלאי לכיסו של ת"ח [שנותן סחורה לת"ח להשתכר בה, ובכך יוכל לשבת וללמוד בשקט, והרווח מגיע מאליו], זוכה ויושב בישיבה של מעלה".

אבן עזרא ורבינו בחיי פירשו "בצאתך": כאשר אתה יוצא למלחמה, תצליח ותחזור בשמחה. וכן אונקלוס תירגם: "במפקך לאגחא קרבא על בעלי דבבך". וכן נראה שזבולון היה גיבור במלחמה, כמו שכתוב (דברי הימים א יב:לד): "מזבֻלון יוצאי צבא עוֹרכי מלחמה בכל כלי מלחמה, חמשים אלף...". וכן (שופטים ה:יח): "זבֻלון עם חֵרֵף נפשו למות...". וברור שמדובר כאן במלחמת הרשות, שהרי למלחמת מצוה - הכל יוצאים, כדברי חז"ל (סוטה מד:): "אבל במלחמת חובה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". ובפירוש כתוב שיששכר, אע"פ שהיתה תורתו אומנותו, יצא למלחמת מצוה עם דבורה וברק, שנאמר (שופטים ה:טו): "ושָרַי ביששכר עם דבוֹרה, ויששכר כן ברק" (ועיין רד"ק, רלב"ג ומצודת דוד שם). ומאד תמוה לי שהיום נמצאים בני תורה שתורתם אינה אומנותם, ובכל זאת נמנעים מלהילחם מלחמת ה', מלחמת מצוה, נגד אויבינו. והקב"ה יִפָרע מהם בעוה"ב כאשר יראו את גודל השכר של לוחמי מלחמת מצוה, ואת דלות מָנָתָם.

נראה שאע"פ שזבולון יצא מאהלי התורה ועסק בפרנסה, מ"מ מזבולון יצאו ת"ח ואנשי תורה, כמו שאמרה דבורה (שופטים ה:יד): "ומזבולֻן [יצאו למלחמה] מוֹשכים בשבט סוֹפר". וכן בילקוט שמעוני (ויחי, קסא): "יהודה ויששכר וזבולון שהיו סמוכין לאהרן ולמשה... נעשו גדולים בתורה".

תורה

 ...ויששכר באהליך. גם יששכר, שְמח על תפקידך בחיים, לשבת באהלי תורה ולעסוק בתורה כאומנות, כמו שכתוב (תהלים יט:ט): "פִקודי ה' ישרים, משמחי לב". כך כתב רש"י: "'ויששכר' הַצלַח בישיבת אהליך לתורה". וכן אומר הספרי (שנד): "וכן מצינו שאביו משבחו [בתורה], שנאמר (בראשית מט:טו): 'וירא מנֻחה כי טוב [ואת הארץ כי נָעֵמה...]'". וגם בלעם דיבר על אהלי תורה שהם טובים, שאמר (במדבר כד:ה): "מה טוֹבו אוֹהליך יעקב", ו"אהליך" הם בתי כנסיות ובתי מדרשות, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין קה:): "ביקש [בלעם] לומר שלא יהו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות [וה' הפך את זה לברכה - שאמר:] 'מה טוֹבו אוֹהליך יעקב'...".

בזה רמזה לנו התורה כלל גדול ויסודי: שהלומד תורה, או הגדול בתורה, חייב ללמוד אותה כדי שייבנה ממנה ויתקדש ויתעלה, ולא ללמוד סתם, למטרה אינטלקטואלית בלבד, שהרי תלמוד תורה גדול רק משום שמביא לידי מעשה (ב"ק יז.), וגדולתו היא בזה שהאדם מתעלה והופך ל"טוב". וזאת כוונת הפסוקים "מה טובו אהליך", וכן "וירא מנוחה כי טוב", וכן (משלי ד:ב): "כי לקח טוב נתתי לכם". ופסוק זה האחרון מלמד, שלא רק שטוב ללמוד תורה, אלא התורה היא עצמה "טוב".

יראת ה'

אמר איוב (יא:יד): "אם אָוֶן בידך - הרחיקֵהו; ואל תַשְכֵן באוֹהָליך עַוְלה". וכן (איוב כב:כב-כג): "קח נא מפיו תורה... אם תשוב עד ש-די - תִבָנֶה; תרחיק עַוְלה מאהלֶך". מכאן אנו לומדים, שרק תלמוד תורה הכרוך עם הרחקת עוול, עם יראת שמים וקבלת עול מלכות שמים, עוֹל במקום עוול, מביא לתועלת הדרושה והראויה. וכך אמרו חז"ל (שבת לא.-:): "אמר רבה בר רב הונא: כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצונות לא מסרו לו. בהי עייל? מכריז רבי ינאי: חבל על דלית ליה דרתא [חצר], ותרעא [שער] לדרתא עביד. אמר רב יהודה: לא ברא הקב"ה את עולמו אלא כדי שייראו מלפניו, שנאמר (קהלת ג:יד): 'והאלקים עשה שיראו מלפניו'. ר' סימון ור' אלעזר הוו יתבי. חליף ואזיל ר' יעקב בר אחא. א"ל חד לחבריה: ניקו מקמיה דגבר דחיל חטאין הוא. א"ל אידך: ניקו מקמיה, דגבר בר אוריין הוא. א"ל: אמינא לך אנא דגבר דחיל חטאין הוא, ואמרת לי את, בר אוריין הוא?!... דא"ר יוחנן משום ר' אלעזר: אין לו להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד, שנאמר (לעיל י:יב): 'ועתה ישראל מה ה' אלקיך שוֹאל מעמך כי אם ליראה...'".

עוד נראה, שהשוה את יציאת זבולון לישיבת יששכר, ללמד שכמו שבאהלי יששכר צריך שיהיה "טוב" וצדק ולא יהיה עוול, גם יציאת זבולון למסחר ולעסק צריכה להיות בלי עוול, אלא בצדק, שישאו ויתנו באמונה. ומשום שני דברים אלה, אומר משה:

הגינות וצדק, רק בא"י; אור לגוים; א"י

(יט) עמים הר יקרָאו. יששכר וזבולון בעצם חייהם יהיו אור לגוים, ויהפכו את לבם להכרת ה', ויביאו אותם להשתחוות להר קדשו, משום שהעמים שבאים במגע איתם - בגלל שמגיעים לא"י למכור ולקנות - יראו את צדקתם ואת יושרם ואת הגינותם; ואת החברה הקדושה שיצרו על פי הלכות התורה; ואת עם הסגולה ומדינת הסגולה שאפשר לבנות; ואת הקדושה ואת העליונות הרוחניות שנובעות ממנה; ואת הברכה שהקב"ה השפיע עליהם, שנהנים משפע רוחני וגשמי יחד - ויחליטו שאורח חיים כזה הוא אכן האמת, ומשום כך יֵדעו את ה' וילכו להר קדשו לקבל את מלכותו, כאילו על פי קריאת יששכר וזבולון. ו"הר" זה הר ציון, כפי שרואים בפסוק (תהלים עח:נד): "ויביאם אל גבול קָדשו, הר זה קנתה ימינו"; וכן (שם:סח): "ויבחר את שבט יהודה; את הר ציון אשר אָהֵב". וכן (לעיל  ג:כה): "ההר הטוב הזה והלבנוֹן", ואמרו חז"ל (ברכות מח:) על כך ש"ההר" זה ירושלים. ועוד אמרו (ספרי, ואתחנן כח): "'והלבנון' - זה בהמ"ק". וכן כתוב (ישעיהו ב:ג): "והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה'... ויורֵנו מדרכיו...".

קבלת עול מלכות שמים; צדק

שם יזבחו זבחי צדק. שם, בהר ציון, יקבלו עליהם את עול מלכות ה' ויזבחו לפניו זבחי צדק, דוגמת החיים של צדק ויושר וחוסר העוול שראו אצל יששכר וזבולון. וכן כתוב (תהלים ד:ו): "זִבחו זבחי צדק ובִטחו אל ה'" - אם תזבחו זבחי צדק ואמונה (כלומר, ביושר ובלי עוול) ותבטחו בה', יהיה טוב. והנה, כל המטרה של הזבחים היא שהאדם יתן משלו להקב"ה כסמל של קבלת עול מלכות שמים. והאש העולה השמימה מסמלת את רצון האדם להתעלות ולהתקדש ע"י הקרבת ממונו. עיקר הזבח הוא שהאדם מוכן לזרוק מעליו את האנוכיות ואת העוול, ולקבל עליו במקומו את העוֹל; לבטל את ה"יש" שבו, וכאילו הוא עצמו הקרבן והזבח הזה. ולכן הזבח חייב להיות זבח צדק, שיסמל את החיים של צדק ויושר וקדושה, שהם עיקר מטרת בריאת האדם. וזאת כוונת דוד המלך ע"ה כשאמר (תהלים נא:יח-יט): "כי לא תַחפוֹץ זבח וְאֶתֵנָה". פירוש - לא תחפוץ סתם זבח ומתנה שאדם נותן לך, שהרי הכל שלך בין כך ובין כך, ואיך יכול האדם להַנות אותך בגשמיות? והוא ממשיך: "עולה לא תרצה" - כלומר, לא תרצה סתם עולה לשם מתנה, והוא אינו "לרצון על מזבחי". ומהו הזבח, העולה, האמיתי? בזה הוא מסיים: "זבחי אלקים - רוח נשבָרָה, לב נשבָר ונדכֶה - אלקים לא תבזֶה". וכתב הרד"ק (שם:יט): "ולב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה, ואע"פ שאין עמו זבח. והזבח אתה בוזה כאשר אין הלב נשבר". כלומר, ה"עולה" חייבת להיות "עוֹל" ולא "עָוֶל", מפני שעיקר הקדושה הוא שבירת האנוכיות והגאוה, ועשיית צדק ויושר, המסמלת את ההקרבה של רכוש האדם למען הזולת. ולא הזבח העיקר, אלא מה שהוא מסמל. וכן נאמר (משלי טו:ח): "זבח רשעים תועבת ה'".

הגוים שיראו איך יששכר וזבולון חיים בלי עוול, יביאו זבחי צדק אמיתיים, ויקבלו גם עליהם עול מלכות שמים. כך אומר הספרי (שנד): "אומות ומלכים מתכנסות ובאים לפרגמטיא [סחורה] של א"י, והם אומרים: הואיל ונצטערנו [הטרחנו את עצמנו] ובאנו לכאן, נלך ונראה 'פרגמטיא' של יהודים [הדת היהודית] - מה טיבה. ועולים לירושלים ורואים את ישראל שעובדים לא-ל אחד ואוכלים מאכל אחד [כלומר, כולם אוכלים במשמעת רק מה שמותר להם, מה שכשר]... והם אומרים: אין יפה להידבק אלא באומה זו!...". ואילו הגוים שבאחרית הימים לא יֵדעו את ה', ולא יקבלו עליהם את עול מלכותו, ולא יזבחו זבחי צדק לה', ייענשו מדה כנגד מדה: הם לא רצו להביא זבח צדק לה', לכן (ישעיהו לד:ו): "כי זבח לה' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום".

כי שפע ימים יינָקו. העמים יכירו את גדולת ה' ואת אמיתותו ויֵדעו אותו, מתוך ההצלחה העצומה של יששכר וזבולון. כי הם יינקו וישבעו מהמון שפע העושר של הימים - גם התוצרת הטבעית, היינו הדגים, וגם המסחר, היצוא והיבוא, שבא בגלל היותם יושבים על הים עם נמלי מסחר.

בטחון

ושפֻני טמוני חול. האוצרות הטמונות והצפונות - "שפוני" מלשון "צפוני" (וכן אניה נקראת "ספינה", מפני שחלקה מכוסה במים). כלומר, הם ייהנו מהאוצרות הטמונים בים ובחול. כך תירגם אונקלוס: "וסימא [אוצר] דמטמרן בחלא, מתגלין להון". כלומר, שהגוים יבינו שה' הוא האלקים, גם מזה שזבולון ויששכר קיבלו את כל עשרם ואת שפע האוצרות ביושר ובצדק ולא גנבו ולא רימו - אלא נשאו ונתנו באמונה. וגם העוסק באמונה ואינו גונב, מצליח, שהרי הקב"ה הוא המכלכל והמפרנס והוא יתן לו "מזל" והצלחה. וההוכחה לזה היא כשהוא יגלה את האוצר הטמון, שבזה יתן לו ה' הזדמנות להתעשר שלא היה מוצא באורח טבעי. וכך אמרו חז"ל (שבת קיט.): "'עשר תעשר' (לעיל יד:כב) - עשר בשביל שתתעשר". ויש בזה מוסר הַשְכֵל ליהודי: א) שהוא חייב להפסיק את מסחרו כל יום, ולהקדיש זמן קצוב לתורה, והקב"ה ימלא את מחסורו. ב) שיתן לצדקה ולקדושה חלק ממה שהרויח, והקב"ה ימלא גם מחסור זה. כי לה' הארץ ומלואה, ובידו ההשגחה על הכל.

ומה הם האוצרות? אמרו חז"ל (מגילה ו.): "'שפוני' - זה חלזון" - מין דג (או לפי רש"י סנהדרין [צא.], תולעת), ואמרו (מנחות מד.): "ועולה [מן הים] אחד לשבעים שנה, ובדמו צובעין תכלת [לציצית]; לפיכך דמיו יקרים". וע"י כך מתעשרים יששכר וזבולון. ונ"ל שהטעם שהקב"ה נתן ליששכר וזבולון את החלזון עם התכלת, הוא ע"פ דברי חז"ל (מנחות מג:): "מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים; וים דומה לרקיע; ורקיע לכסא הכבוד", כלומר, וע"י זה יהיה על האדם תמיד מורא שמים ויראת ה', כאשר יסתכל בתכלת, כמו שכתוב (במדבר טו:לט): "וראיתם אוֹתו וזכרתם את כל מצווֹת ה'". ומאחר שזבולון ויששכר הצטיינו בזה שהיו יראי ה' והגונים בעסקיהם, כאילו דמותו של הקב"ה היתה תמיד לפניהם, משום כך זכו לתכלת שמטרתו דומה.

עוד אמרו חז"ל (מגילה שם): "'טמוני' - זו טרית [מין דג שָמֵן]; 'חול' - זו זכוכית לבנה" - שהרי מייצרים זכוכית מן החול, וזכוכית לבנה היא טובה. ועיקר הסיבה שה' מטמין את הברכות היא לעורר לבטחון, שאע"פ שאין העושר נראה ועדיין אינו ביד האדם - מ"מ יבטח בה' שהוא יגלה אותו ויוציא אותו בשבילו. והאוצר הטמון מורה גם על חוסר האפשרות לברוח מה' ולהסתתר ממנו, שהרי יונה רצה לברוח משליחותו, ובאמצע הסערה (יונה א:ה): "ירד אל ירכתי הספינה". הקב"ה מגלה את מי שבורח ממנו, ואי אפשר להסתתר מפניו, שגם לטוב וגם לרע הקב"ה גולה נסתרות ומוציא את המכוסה. וזה מראה גם על שפלות האדם הבא מעפר והחוזר לעפר, ושהוא כאפס וכעפר ואפר לעומת ה', כמו שאמר ישעיהו (ב:י): "בוא בַצור והִטָמֵן בֶעפר מפני פחד ה' ומֵהדר גאוֹנו".

ונ"ל שנתברכו בזכוכית מפני שהיא דבר שיכול לשמש אחד מהשניים: או כשִמשָה בלבד, שרואים דרכה את העולם ואת הזולת; או כראי, ע"י ציפויה בכסף, ואז האדם רואה בו רק את עצמו. ויששכר וזבולון סימלו את האדם המתעשר, שבכל זאת אינו הופך את הזכוכית שלו לראי.

ידעתי

כי שפע ימים יינקו. זה שכר על שפלותם, ענוותנותם, צדקם ויושרם. אבל מי שמתנהג בניגוד לזה - עליו כתוב (איוב כב:ו-ז,ט-יא): "כי תחבוֹל אחיך חנם... לא מים עיף [=לעייף] תַשְקֶה ומֵרָעֵב תמנע לחם... אלמנות שִלַחְת ריקם וזרוֹעות יתוֹמים ידֻכּא - על כן סביבותיך פַחִים ויבַהֶלך פחד פתאוֹם, או חוֹשך לא תראה ושִפְעַת מים תְכַסֶך". כלומר, במקום הברכה של יששכר וזבולון, שהקב"ה יגלה את העושר ואת הטוב, כאן הקב"ה לא יגלה לא את העושר ולא את הפחים, אלא ישראל יפלו לפחים הצפונים והטמונים. ובמקום שפע של עושר מתוך המים, יתכסו ע"י המון המים. וכל זה מדה כנגד מדה: כאשר ישראל משתעבד לה' וכופה את רצונו ואת עושרו אל ה' - הוא מתעשר. אבל כאשר הוא הופך לגאוותן ולגס רוח, וחומד עושר עד כדי כך שהוא גוזל מהזולת - ובכך מראה שאינו מפחד מה' (כמו שאומר כאן איוב [שם:יג]: "ואמרת: מה ידע א-ל...?!") - הוא נופל לתוך הפח, והמים מכסים אותו במדה כנגד מדה. הוא היה יכול ליהנות מהימים ומהמים בשפע עושר ושלוה, ובמקום זה נעשה גס רוח, שעליו אמרו חז"ל (סוטה ה.): "אפילו רוח קימעא [פורענות קטנה] עוכרתו [טורפתו], שנאמר (ישעיהו נז:כ): 'והרשעים כים נגרש [כי הַשְקֵט לא יוכל]'...". ולכן "ושפעת מים תכסך".

כל הברכה הזאת היא גם ברכת הגאולה לכל ישראל שניבא ישעיהו (ס:ב,ג,ה,ו,טז): "כי הנה החוֹשך יכסה ארץ... ועלַיִך יזרח ה' [כלומר, הגוים יפלו לתוך הפחים המכוסים, אבל ה' יסיר את החושך ויתן לישראל אוצרות טמונים, אור ועושר ואושר];... והלכו גוים לאורך... כי יֵהָפֵך עלַיִך המון ים, חיל גוים יבוֹאו לך [במקום שהים יהיה הסמל לפחד, שמשם באים המון גוים עם חילם לכבוש את הארץ, הוא יהפוך לסמל לנצחונך, שהגוים יבואו עם "חילם" (עושרם) להשתחוות לפניך וללכת לאורך, שהרי]: שפעת גמלים תכסֵך [החושך יכסה את הרשעים, אבל שפע של עושר הגוים הבאים מהים יכסך כאשר]... ותהִלות ה' יבַשֹרו... וינקת חֲלֵב גוים, ושוֹד מלכים תינָקי - וידעת כי אני ה' מושיעֵך, וגוֹאלֵך אביר יעקב".

עונש הגוים; בעתה

ונ"ל שזאת כוונת הספרי (שנד) האומר: "שניים נוטלים בשפע ונותנים בשפע: ים ומלכות [נ"ל שהכוונה למלכות הגוים]. ים נוטל בשפע ונותן בשפע ומלכות נוטלת בשפע ונותנת בשפע". כלומר, כמו שכאשר הים שוטף את הארץ, הוא הורס ונוטל בתים ורכוש ובני אדם בשפע, ומצד אחר, הוא נותן מעושרו - דגים וכו' - בשפע, וא"כ הוא סמל לשפע ברכה או קללה כפי השגחתו של ה', כך מלכות הגוים שנטלה מישראל בשפע - את מדינתו, את מלכותו, את ארצו ואת חרותו - תחזיר בשפע את מה שנטל, והם יבואו להשתחוות אל ה' בהר הקודש, כאשר ה' ישפיל את גאוות מלכות העמים. וכן אומר קהלת רבה (א:[ז]ט): "'כל הנחלים הוֹלכים אל הים [והים איננו מלא]' (קהלת א:ז) - כל הממון אינו עולה אלא למלכות אדום, ומלכות אדום אינה מתמלאת לעולם [שהרי היא חומדת כסף ועושר ואינה שְבֵעַת רצון לעולם], דאמר ר' לוי: כתיב (משלי כז:כ): 'ועיני האדם לא תשבענה', [קרי] ועיני אדום לא תשבענה. [וא"כ] תאמר: משהממון נכנס באדום, שוב אינו חוזר לבעליו? ת"ל: 'אל מקום שהנחלים הוֹלכים, שם הם שבים ללכת' (קהלת שם) - למקום שהממון מתכנס, למלכות אדום בעוה"ז, משם הוא מתפזר לימות המשיח, דכתיב (ישעיהו כג:יח): 'והיה סַחְרָה [הסחורה של צור] ואֶתְנַנָה [ומשכורתה] קוֹדש לה'... [כי לַיוֹשבים לפני ה' [היודעים ומכירים בה', ישראל] יהיה סַחְרָה, לֶאֱכוֹל, לשָבְעָה...]'". שהרי צור הוא סמל לעושר של הגוים, שעושרו בא מישיבתו על שפת הים, שבזה נהנה משפע הים והמסחר, וצור נהנה ממפלתו של ישראל. ולכן מבטיח ה', שהוא ישפיל את גאוות צור, ויחזיר את העושר ואת ההדר לישראל. וזו גם כוונת הספרי האומר (שנד): "דבר אחר: 'כי שפע ימים יינקו' - זו ימה של יפו שגנוז לצדיקים לעתיד לבוא...".

כמו שכתבנו, היתה לשבטים אלה אהבת ישראל, והם יצאו למלחמה למען ישראל. ושכרם נרמז בזה שנתן להם הקב"ה ברכות "טמוני חול", מדה כנגד מדה, תמורת אהבת ישראל שלהם, שנרמזה במשה שהציל את היהודי, והרג את המצרי "ויטמנהו בחול" (שמות ב:יב).