פירוש המכבי - דברים

דברים פרק לג פסוקים כ- עד הסוף

פרק לג

פסוקים כ - עד הסוף

לה' הישועה; השגחה פרטית; בטחון; מלחמה

(כ) ולגד אמר: ברוך מרחיב גד. הספרי (שנה) אומר: "למה נאמר ["גד" פעמיים]? לפי שנאמר (בראשית מז:ב): 'ומקצֵה אחיו לקח חמשה אנשים'". וכן אומר בספרי (שנד) אצל זבולון, ופירושו כמו שפירש רש"י (לעיל פסוק יח): "אלו חמשה שבטים שבירך באחרונה - זבולון, גד, דן, נפתלי ואשר - כפל שמותיהם לחזקם ולהגבירם, לפי שהיו חלשים שבכל השבטים". והנה אנו רואים, שלמרות חולשתם, אלה היו מהיוצאים למלחמה בגבורה מכל השבטים, להודיענו, ששקר הסוס לתשועה, ולא לקלים המרוץ, ולא יבוא הנצחון לגבור שסומך על הכח ה"טבעי" שלו. אע"פ ששבטים אלה היו בטבעם חלשים - בכל זאת: "זבולון עם חֵרֵף נפשו למות" (שופטים ה:יח), ו"גד גדוד יגודנו והוא יגֻד עקב" (בראשית מט:יט), ו"נפתלי אַיָלָה שלוחה" (שם מט:כא), וכו', מפני ש"הבוטח בה' חסד יסובבנהו" ולו הישועה. ואמר:

ברוך מרחיב גד. ברוך ה', אלקי ישראל, שמציל את גד מאויביו ומרחיב לו בצר לו. שהרי גד עמד על הגבול המזרחי, ומכיון ששטחו היה הגדול שבשבטים ("שנתן לו חלק גדול מחלק כל אחד משאר השבטים" - ספורנו, וכ"כ הרמב"ן), היה פתוח תמיד להתקפות מצד האויבים. וכן אמר יעקב (בראשית מט:יט): "גד גדוד יגודנו והוא יגֻד עקב", וכתב אבן עזרא שם: "התנבא שיבא עליו גדוד והוא ינצחנו באחרונה". וכתב הרמב"ן שם: "שיהיו מלחמות רבות, ופשט גדוד עליו בארצו, והוא יגוד אותו על עקיבו, שיתגבר עליו וירדוף אותו... שכן, בעבור שירש ארץ רחבת ידים וגדולה מאד... היו באים עליהם תמיד גדודי עמון ומואב, שכניו הרעים, התובעים בנחלה...". וא"כ הצר היה תמיד מיצר לו, ומשה ברך אותו שה' יושיע לו ויתן לו הרחבה מצריו, כמו שאמר דוד (תהלים ד:ב): "בְקָרְאִי ענני, אלקי צִדקִי, בַצָר הִרְחַבת לי...".

קידוש השם; א"י - להחזיר אדמה, שלא להחזיר נחלה

כל אויב נקרא "צר" ומיצר ולוחץ, מפני שהוא מנסה ללחוץ את ישראל ממקום רחב למקום צר, ובסופו של דבר להשמידו, שלא ייראה ולא יימצא. ונצחונו על ישראל, כשעולמו של ישראל נעשה צר והוא מנוצח, מהווה גם להקב"ה צרה ולחץ למקום צר, כביכול, מפני שכל שפלות של ישראל היא חילול שמו. ובאמת, זה נקרא "חילול" מלשון "חלל", ריק, משום שבזה נעשית נוכחותו של הקב"ה יותר צרה בעולם, וכוחותיו וגדולתו אינם נראים לעין. ולכן כתב הרמב"ם (הל' מלכים ה:א): "ואי זו היא מלחמת מצוה? זו מלחמת שבעה עממים; ומלחמת עמלק; ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם". ולכן אסור להחזיר ולהפקיר אף שעל של אדמת ישראל לאויב, ולהקטין את הארץ ולעשותה צרה במקום רחבה. ואדרבה, הרחבת הגבול היא הרחבת פה וראש של ישראל על הצרים אותו, וקידוש השם היא! כך אמרה חנה (שמואל א ב:א): "עלץ לבי בה'... רחב פי על אויבי, כי שמחתי בישועתך". ולכן מברך משה את גד בהרחבת הנפש על ידי הרחבת הגבול, שלא רק שלא יתן לאויבים להצר לו ולהקטין את גבולו, אלא אף "ברוך מרחיב גד". כך אומר הספרי (שנה): "מלמד שתחומו של גד מרחיב והולך כלפי מזרח". ומכיון שנצחון גד על אויביו והרחבת גבולו הוא קידוש השם, משום כך אומר משה "ברוך מרחיב גד", משום שמי שמרחיבו, דהיינו הקב"ה, הוא מבורך (ועיין מה שכתבתי בשמואל ב ב:כב, על הנוסח "ברוך אתה ה'"). וזה שרצה גד לשבת בעבר הירדן אחרי שיעזור לישראל לכבוש את ארץ כנען, היתה הרחבת גבול ישראל וגם הרחבת גבול מלכות ה', והוא קידוש השם. אלא שקודם לכן היה צריך לכבוש את ארץ כנען, שנקראת ארץ זבת חלב ודבש (רמב"ן במדבר כא:כא) ושקדושתה גדולה יותר, אע"פ שגם עבר הירדן נכללה בהבטחת ה' לאברהם. וכיון שבזה שגד רצה לשבת בעבר הירדן ולהשכין בה את ריבונות ישראל, היתה גם הרחבת מלכות ה', לכן אמר משה "ברוך מרחיב גד...".

כלביא שכן. אומר הספרי (שנה): "שהיה סמוך לסְפָר, לפיכך נמשל כאריות". והוסיף רש"י: "שכל הסמוכים לספר, צריכים להיות גיבורים". והנה הגור הוא הקטן שבמשפחת האריות, ואחריו הכפיר, ואחריו האריה, ואחריו הלביא, ואחריו הליש (עיין רד"ק, שופטים יד:ה). ונ"ל שהליש הוא הזקן שבאריות, אבל הלביא הוא החזק שבהם, ולכן משתמשים ב"לביא" ככינוי לחזק ולגבור באריות, וכך אמר בלעם (במדבר כג:כד): "הן, עם כלביא יקום", ואומר הילקוט שמעוני (תשסט): "אין אומה בעולם כיוצא בהם!... עמדו משנתן, עומדין כאריות - חוטפין קריאת שמע וממליכין להקב"ה; נעשין כאריות...". וגד לא פחד מלעמוד בסְפָר, ולהילחם נגד האויבים והצרים, משום שבטח בה', וכלביא "שכן", כלומר, ישב בשלוה בלי פחד. שבזה שעבר את הירדן חלוץ לפני ישראל, הפגין את בטחונו בה', ויותר מזה - הוא הסכים להשאיר את נשיו ואת טפו לבד! והלא דבר מסוכן הוא זה, ואיך לא פחד? אלא, שידע שאם יבטח בה' ויעשה את רצונו וגם ינקוט את כל הצעדים הטבעיים (כגון לבנות להם ערים בצורות), ה' יעזור לו. וזאת היא הקבלה היומיומית של מלכות שמים, שהוכחתה היא בבטחון קונקרטי. ולפי זה, אפשר שפירוש "לביא" כאן הוא אריה נקבה (עיין נחום ב:יג), והכוונה לנשות גד שישבו בבטחון בעבר הירדן. ועוד: משבט גד עמד יפתח הגלעדי, וסירב להפקיר חלקי נחלתו, א"י, לעמון, ובטח בה' ולא חילל את שמו.

חוסר בטחון

כמו כן, יעקב בירך את יהודה בשם "לביא" (בראשית מט:ט): "גור אריה יהודה... כרע, רבץ כאריה, וכלביא מי יקימנו", מפני שגם הוא לא פחד מלקדש שם שמים במעשה דוד וגלית. והבוטח ב"שוכן עד", הקב"ה, שוכן כלביא, בלי פחד. וכל זה כאשר ישראל בוטח בה' ושומר לו אמונים - אז הוא "כלביא שכן"; אבל אם לאו, הקב"ה הופך את האויב ללביא, במדה כנגד מדה, כמו שנאמר (ישעיהו ה:כה-כו,כח-כט): "על כן חרה אף ה' בעמו... ונשא נס לגוים מרחוק... אשר חִצָיו שנונים... שְאָגָה לו כַלָביא... ויוֹאחֵז טרף וְיַפְלִיט ואין מציל". וכן, כאשר ישראל אינו בוטח בה', אלא פונה אל הגוי לעזרה, אומר הנביא (ישעיהו ל:ב,ו): "ההוֹלכים לרדת מצרים ופי לא שאלו... משא בהמות [טעונות שוחד למצרים] נגב בארץ צרה וצוקה לביא ולַיִש...". כלומר, מי שהיה יכול להיות לביא, יפול בפני הלביא, מפני שלא בטח בה'.

וטרף זרוע אף קדקוֹד. כמו אריה טורף, שחותך במכה אחת, יחתוך גד את הזרוע ואת הקדקוד ביחד. כך כתב רש"י: "חותכים הראש עם הזרוע בבת אחת". ודעת זקנים כתב: "...והמוּכה מגביה זרועו שלא יכהו בראשו, היה חותך הזרוע שלפני הראש, והראש עמו". כלומר, יחתוך מהאויב בבת אחת גם את "זרועו", כוחו, וגם את "קדקדו", הדרו ויופיו. גד ישפיל את הגוים הבאים על ישראל, המעיזים לחרף את עם ה'. הזרוע הוא סמל הכח, כמו שנאמר (יחזקאל ל:כא): "את זרוע פרעה מלך מצרים שברתי". וכן (תהלים י:יג,טו): "על מֶה נִאֵץ רָשָע אלקים [בזה אשר] אמר בלבו: לא תדרוֹש!... שְבוֹר זרוע רשע...!" ("למען יבין כי יש אלקים שופטים" - מצודת דוד [טו]). והקדקוד הוא סמל היופי והגאוה בו, כמו שאמר ישעיהו (ג:טז-יז): "יען כי גבהו בנות ציון... ושֹפַח [ישלח צרעת של ספחת] א-דני קדקוֹד בנות ציון...". וכן (תהלים סח:כב): "אך אלקים ימחץ ראש אוֹיביו, קדקוֹד שֵעָר...". וכן (ירמיהו מח:מה): "כי אש יצא מחשבון ולֶהבה מִבֵין סיחון ותאכל פְאַת מואב וקדקד בני שָאון". והזרוע - הכח, והקדקד - היופי וההדר, של הגוי, שהתגאה בהם כל כך הרבה זמן, נטרפים ונחתכים בבת אחת ע"י גד, המקדש את השם ומראה את זרועו הנטויה, כמו שאמר (ישעיהו סב:ח): "נשבע ה' בימינו ובזרוע עֻזו". וכן הוא מוכיח בזה ש"ארור הגבר אשר יבטח באדם, ושם בשר זרוֹעו" (ירמיהו יז:ה). וכן עודד חזקיהו את העם כאשר עלה עליהם סנחריב (דברי הימים ב לב:ח): "עמו זרוע בשר ועמנו ה' אלקינו לעזרנו...".

גד, שיצא חלוץ לפני שאר אחיו ולחם למענם, סימל את אהבת ישראל, בניגוד למה שעשו אחי יוסף כשמכרו אותו, ונענשו על זה שרימו את אביהם, שצעק (בראשית לז:לג): "טָרוֹף טוֹרַף יוסף...". אבל גד, במדה כנגד מדה, בזכות אהבת ישראל - זכה לברכת "וטרף זרוע אף קדקד".

והנה, אצל שני שבטים נזכרה לשון "טריפה": אצל גד, שנמשל לאריה הטורף, ואצל בנימין, שנמשל לזאב (בראשית מט:כז): "בנימין [הוא] זאב [אשר] יטרָף; בבוֹקר יאכל עד [שלל] ולערב יחלק שלל". ההבדל בין הארי והזאב הוא שהארי תוקף וטורף גם באמצע היום בגלוי, ואילו הזאב טורף רק כאשר אין הרבה אור, לפנות ערב ועד הבוקר (ואולי זה פירוש "ולבוקר יאכל עד", כלומר, יאכל בבוקר עד זריחת השמש). ויש רמז בכך לשאול שיצא מבנימין. כך כתב הספורנו (שם): "תוקף הזאב וטרפו הוא בבוקר ובערב עם מיעוט האור, כאומרו (חבקוק א:ח): 'וְחַדוּ מזאבי עֶרֶב'. וכן היה ענין בנימין, כי היתה מלכותו בתחלת זריחת מלכות אחיו [יהודה] בימי שאול...". ולי נראה ששיבח את בנימין על אמונתו ובטחונו בה', שהראה ע"י שאול (ביבש גלעד) וע"י מרדכי. וזה נרמז ב"בוקר" ו"ערב", כלומר, בתחלת המלכות בכלל, ובסוף המלכות של בית ראשון. ויותר מזה נרמז בזה לגבי שאול: שהלא רק בתחלת מלכותו הפגין אמונה ובטחון, אבל אחר כך נכשל. ומשום כך נמשל בנימין לזאב, שרק בתחלת האור הוא טורף, "ולבקר עד". אבל גד שעמד כל הזמן כחלוץ לפני ישראל ועל גבולו, נמשל כארי הטורף.

בטחון בה'; השגחה פרטית; מזונותיו של אדם; ידעתי; א"י; א"י, עליה

 ...וטרף זרוע, אף קדקד. הנה מצאנו אצל נח (בראשית ח:יא): "ותבוֹא אליו היונה לעת ערב, והנה - עלה זית טָרָף בפיה, ויֵדע נח כי קַלו המים מעל הארץ". ואמרו חז"ל (בראשית רבה לג:ו): "רמז רמזה לו. אמרה לו לנח: מוטב מר מזה ולא מתוק מתחת ידיך". ופירש רש"י (בראשית שם): "יהיו מזונותי מרורין כזית בידו של הקב"ה, ולא מתוקין כדבש בידי בשר ודם". זוהי מהות הבטחון: היא מצפה למזון מה' ובוטחת בו ומעדיפה את מזונו - אפילו תוך קשיים - על פני מזון שניתן לה ע"י בשר ודם. והבטחון מרומז גם בזה שהיונה הגיעה "לעת ערב", כלומר, שאפילו כאשר נראה שאזלה התקוה, וזה כבר "לעת ערב", מתחיל להיות חושך, מגיע סוף האור של תקוה - אין להתייאש, שהרי פתאום יגיע "עלה זית טרף בפיה".  ועוד: העָלֶה לא היה קטוף כבר, ולא בקלות לקחה אותו היונה, אלא היתה צריכה לקטוף ולטרוף אותו מהעץ. וזה סמל לצורך של ישראל להילחם ולהתמודד ביסורים ובאויבים, אבל לדעת בבטחון שינצחו. וכן היה בגד, שיצא חלוץ לפני אחיו, והשאיר את משפחותיו בעבר הירדן בבטחון, וחזר וישב על הגבול, כאריה הטורף זרוע, בבטחון שיצליח.

אומר בראשית רבה (שם): "מהיכן הביאה [היונה] אותו [העלה]?... משבשושין [זמורות] שבא"י הביאה אותו. ר' לוי אמר: מהר המשחה [הר הזיתים!] הביאה אותו. [והעיקר:] דלא טפת [הוצפה] ארעא דישראל במבולא [שזעם ה' לא ירד עליה], והוא שהקב"ה אומר ליחזקאל (כב:כד): '[אַת] ארץ לא מטוֹהרה היא - לא גֻשמה ביום זעם'". כאן אנו רואים כמה דברים המראים את מהותה של א"י ואת הקשר בינה לבין בטחון: האחד, שא"י לא נתקללה בשעת המבול, ולא ירד עליה זעם ה' אפילו אז, כאשר היתה קללה כללית ועולמית. ולכן אומר הנביא, שאע"פ שישראל חוטאים ומטמאים את הארץ, היא אף פעם אינה נחשבת כמקוללת, שהרי לא גושמה ביום זעם. והיא אף פעם אינה יכולה להיחשב גלות. והשני, שהמקום של ישראל ומקור חייו ופרנסתו חייב להיות א"י - ומוטב מר מזה ולא מתוק תחת הגוים בחו"ל. והעיקר: שא"י ניתנה ביסורים כדי לבחון את אמונתו ואת בטחונו של ישראל. אבל הוא צריך לדעת, שאע"פ שהוא צריך לטרוף את מזונותיו - יצליח, ואע"פ שיצטרך להילחם עם הגוים - יצליח לטרוף "זרוע אף קדקוד", אפילו את המלכים החזקים ביותר, כמו שתירגם אונקלוס: "ויקטול שלטונין עם מלכין".

ארץ ישראל - עבר הירדן כחלק מא"י; בטחון

(כא) וירא ראשית לו. גד ראה את אדמת עבר הירדן, אדמת סיחון ועוג, שהיא גם "ראשית", מובחרת, אדמה טובה, וגם חלק מא"י, שהרי א"י נקראת "ראשית", כמו שאמרו חז"ל (מדרש תהלים כד:ג): "א"י - תרומה מכל הארצות", ותרומה היא ראשית התבואה. וזה היה חלק ה"ראשית", הראשון, שבאו אליו ושהיה מותר לכובשו. והוא בחר את הארץ הזאת שתהיה לו, וכן תירגם יונתן: "וחמא [וראה] ארעא טבתא, וקביל חולקיה בשירויא [ראשון]". ורש"י כתב: "ראה ליטול לו חלק בארץ סיחון ועוג, שהיא ראשית כיבוש הארץ" (וכ"כ רבינו בחיי).

הם באו ללמדנו כלל גדול, בהגדרת עבר הירדן כחלק בלתי נפרד מא"י. שהרי בהבטחת הקב"ה את א"י לאברהם (בראשית טו:יח-כא), כתוב: "לזרעך נתתי את הארץ הזאת, מנהר מצרים עד הנהר הגדוֹל, נהר פרת. את הקֵיני ואת הקנִזי ואת הקדמוֹני, ואת החִתי ואת הפרִזי ואת הרפאים, ואת האמוֹרי ואת הכנעני ואת הגרגשי ואת היבוסי". ואומר בראשית רבה (מד:כג): "כך עלה בדעתו של מקום להנחיל להם לישראל ארץ עשרה עממים, [לרבות] 'את הקיני ואת הקניזי ואת הקדמוני'. ולא נתן להם אלא שבעה... ואיזה הם השלושה שלא נתן להם?... רבנן אמרי: אדום ומואב וראשית בני עמון. הם השלושה שלא נתן להם בעוה"ז [משום שהם היו ממשפחת אברהם]... אבל לימות המשיח יחזרו ויהיו לישראל". כלומר, שהם בוודאי חלק מא"י לפי הבטחת ה', אבל כאשר מנה משה רבינו את הגבולות (במדבר פרק לד), הזכיר רק את ארץ ישראל שממערב לירדן, מאחר שעתה לא ניתנה רשות לישראל לכובשם, משום שאדום, עמון ומואב קיבלו את השאר מהקב"ה בזכות אברהם, ומשום כך עזר להם לכבוש את הארצות האלו מידי הגוים שגרו שם מתחלה (עיין לעיל ב:ט-כב). אבל האיסור לכבוש את הארצות האלו חל דוקא כשהארצות היו בידיהם, אבל כאשר הן נכבשו ע"י אחרים כגון סיחון ועוג, הותר לישראל לכבוש אותם, כמו שאמר יפתח למלך עמון שדרש את ארצו שכבש ישראל מסיחון אחרי שכבש אותה מעמון (שופטים יא:כג): "ועתה, ה' אלקי ישראל הוריש את האמוֹרי [סיחון] מפני עמו ישראל - ואתה תירשנו?!" ומשום כך אומר כאן רש"י שכיבוש ארץ סיחון ועוג הוא "ראשית כיבוש הארץ".

אבל מכיון שלמעשה החובה לכבוש את הארץ חלה עד ביאת המשיח רק על א"י המערבית, משום כך כעס משה על גד וראובן כאשר חשב שלא רצו לעבור את הירדן. כי א"י המערבית היא יותר קדושה עד ימות המשיח, ומשום כך היא נקראת "ארץ זבת חלב ודבש", משא"כ עבר הירדן המזרחי. כך כתב הרמב"ן (במדבר כא:כא): "כי ארץ סיחון ועוג ירושתם של ישראל היתה... אבל משה היה יודע כי ישראל עתה לא יכבשו כל עשרה עממים, והיה חפץ שיהיה כל כיבושם מעבר לירדן והלאה, שיהיה מושבם יחד, ושהיא הארץ הטובה אשר היא זבת חלב ודבש... ועוד אמרו רבותינו (במדבר רבה ז:ח) בעשר קדושות שאין עבר הירדן ראוי לבית המקדש ולשכון השכינה...". ומ"מ היא בוודאי חלק מא"י. ואם אין חובה לכבשה, ודאי שאסור להחזירה לגוים בדיוק כשאר א"י, ומשום כך יצא יפתח להילחם עליה. וכן כתוב (ירמיהו כב:כט): "ארץ, ארץ, ארץ - שמעי דבר ה'". וכתב רש"י: "דבר אחר: א"י, שלש ארצות היו בה - יהודה, עבר הירדן והגליל".

כי שם חלקת מחוֹקק ספון. "זה קבר של משה שנתונה בחלקת גד" - ספרי. וא"כ הפירוש הוא: כי שם חלק (קבר) של המחוקק (שחקק חוקים) צפון (נסתר). ומזה הבין גד שזה חייב להיות חלק מא"י, ולכן גם רצה את החלק הזה, הן משום שתהיה בו קבורת משה והן משום שהיה מובחר לצאן. ומכאן אמרו חז"ל (סוטה יג:): "משה קבור בחלקו של גד". וכתב דעת זקנים: "כי יודע היה [גד] שעתיד הקב"ה לקבור שם משה רבינו. ואילו היתה עתידה לחזור ליד עמון לא היה הקב"ה קוברו שם בחו"ל". כלומר, שגם זאת היתה לו הוכחה שעבר הירדן היא חלק מא"י, וגם הוכחה שחלקה שנכבשה לא תחזור לגוים, וא"כ מותר להתיישב בה.

גם המלה "חלקת" מורה שעבר הירדן היא נחלת ה', כמו שאמר ירמיהו (יב:י): "רוֹעים רבים שִחֲתו כרמי, בוֹססו את חלקתי, נתנו את חלקת חמדתי למדבר שממה". ו"חלקה" היא חלק שנקנה לאדם, ואם כן המלה "חלקת" מורה גם על קנין א"י, כמו ביעקב (בראשית לג:יט): "ויקן את חלקת השדה... מיד בני חמור אבי שכם במאה קשֹיטה". וזה מורה גם על האיסור להעביר חלק מא"י לגוי, שכך אמר נבות לאחאב (מלכים א כא:ג): "חלילה לי מה' מִתִתִי את נחלת אבוֹתי לָך", ועל נחלת נבות נאמר (מלכים ב ט:כא): "בחלקת נבות היזרעאלי". אם כן, יש לפרש בפשטות, שגד רצה להתנחל בעבר הירדן כי ידע ששם צפון וטמון חלקו של ישראל שעתיד להיות המחוקק והמנהיג והשליט שם, כלומר שהיא חלק מא"י.

מדת הבטחון בה' והנכונות ללכת ראשון במלחמותיו, שהיתה לגד, בולטת בבקשתו להיאחז בראשית א"י, בהתנדבותו ללכת ראשון כחלוץ לפני ישראל בכיבוש ארץ כנען, וכן בזה שהלכו בני גד לעזור לדוד כאשר עדיין היה בצקלג עצור מפני שאול, כמו שכתוב (דברי הימים א יב:ט): "ומן הגדי נבדלו אל דויד לַמְצַד מדבָרָה גבוֹרי החיל, אנשי צבא לַמלחמה, עוֹרכֵי צִנה ורוֹמח, ופני אריה פניהם וכצְבָאיִם על ההרים לְמַהֵר".

ארץ ישראל, כמקום צדק ומשפט

 ...כי שם חלקת מחוֹקק ספון. גד ראה את החלק הראשון של א"י והתאוה לו, כי הקב"ה הביא את ישראל לא"י לתת להם ארץ סגולה, שבה יבנו חברה ומדינה של חוק, משפט, צדק וקדושה. ושם, בחלקת א"י, צפון וטמון חלק המחוקק, חוק הצדק והקדושה. שהרי השם "מחוקק" חל על מלכי יהודה, כמו שאמר יעקב (בראשית מט:י): "לא יסור שבט מיהודה ומחוֹקק מבין רגליו", והרי תפקידם של מלכי יהודה הוא לשלוט ולחוקק חוקים הגונים של צדק. ואע"פ שלכאורה א"י היא ארץ ככל הארצות, האמת היא שטמונה וצפונה בה הסגולה והקדושה העליונה, שבהן היא הוכשרה לייסד בה את מדינת התורה. ודבר זה מסומל בבית המקדש, בית נאמן, שכולו היה קדוש וסמל הצדק והיושר, וכתוב אודותיו (מלכים א ו:ט): "...ויספוֹן [שלמה] את הבית גֵבים [קורות] ושדֵרוֹת בָאֲרָזִים". וכך היה גם ביתו של מלך יהודה, כמו שכתוב אצל שלמה (מלכים א ז:ב-ג): "ויבן [שלמה] את בית יער הלבנון... על ארבעה טורי עמודי ארזים... וספֻן בארז...".

ואכן בהמ"ק היה בית נהדר ומכוסה בעצי ארז, אבל העיקר היה מתחת לארז, הקדושה והצדק שבית המקדש סימל, ועל זה בא הנביא (ירמיהו כב:ב-ו) וצעק: "...שְמַע דבר ה' מלך יהודה... עֲשו משפט וצדקה והַצילו גזול מיד עשוק וגר יתום ואלמנה אל תוֹנו, אל תחמוֹסו ודם נקי אל תשפכו... כי אם עָשוֹ תעשו את הדבר הזה ובאו בשערי הבית הזה מלכים יוֹשבים לדוד על כסאו... ואם לא תשמעו... בי נשבעתי... כי לְחָרְבָה יהיה הבית הזה. כי כה אמר ה' על בית מלך יהודה: גלעד אתה לי". פירוש - בית המקדש הזה הוא עבורי כגלעד, ארץ גד, שכמו שארץ גד היה ראשית חלקת מחוקק, ארץ הסגולה שהיתה חייבת להיות מקום צדק ויושר, כך בית המקדש. ורש"י פירש (שם:ו): "'גלעד' - בית המקדש, שממנו צָרִי ורפואה לכל העולם", וזה ע"פ הכתוב (ירמיהו ח:כב): "הַצֳרי אין בגלעד". והוא ממשיך (כב:יג-טז): "הוי בוֹנה ביתו בלא צדק... ברעהו יַעֲבוֹד חנם... האוֹמֵר אבנה לי בית מדות ועליות מרֻוָחים... וספון בָאָרֶז... הֲתִמלוֹך כי אתה מְתַחֲרֶה בָאָרֶז?!... דָן דין עני ואביון - אז טוב! הלא היא הדעת אוֹתי, נאֻם ה'!" המחוקק היהודי והחוק היהודי הם צדק ומשפט, החל ממשה המחוקק ("ומשה הוא דאיקרי מחוקק" - ב"ב טו.), והָמשך במחוקקי בית דוד. וא"י היא הארץ אשר בה טמונים החוק והמשפט והצדק. ועל זה אמר שלמה (משלי ח:טו): "ורוֹזנים יחוקקו צדק".

מנהיג

והנה, כאשר יהושע - מיד לפני שעברו את הירדן - ציווה לגד, ראובן וחצי שבט מנשה, לקיים את הבטחתם ללכת חלוצים לפני העם, ענו (יהושע א:יז-יח): "ככל אשר שמענו אל משה, כן נשמע אליך - רק יהיה ה' אלקיך עמך... כל איש אשר ימרה את פיך... יומת - רק חזק ואמץ". ואמרו חז"ל (סנהדרין מט.): "'כל איש אשר ימרה... יומת' - יכול אפילו לדברי תורה [שיומת גם אם סירב לשמוע למלך כאשר המלך ציווהו לעבור על מצוות התורה]? ת"ל: 'רק חזק ואמץ'". כלומר, כל אכין ורקין שבתורה מיעוט הן, וכאן זה מלמד שבענין זה אין לשמוע למלך. כי א"י היא חלקת המחוקק, המלך והמנהיג, אבל היא בעצם חלקת המחוקק הראשון והגדול על כולם - הקב"ה, כמו שכתוב (ישעיהו לג:כב): "כי ה' שוֹפטֵנו, ה' מחוֹקקנו; ה' מלכנו - הוא יושיענו".

ומאחר שידע גד שא"י היא חלקת מחוקק וצדק -

ויֵתֶא ראשי עם. הלך גד חלוץ וראש לפני ישראל, באמונה ובבטחון בה', לעבור את הירדן ולכבוש את כל ארץ כנען. כך כתב רש"י: "הם היו הולכין לפני החלוץ בכיבוש הארץ". וכ"כ האבן עזרא, ורבינו בחיי, ודעת זקנים.

עם ישראל

צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל. בזה שהלך חלוץ לפני העם לכבוש את הארץ, עשה את רצון ה' להקים ארץ ומדינה של חוק ומחוקק - צדקה, משפט ויושר. ועוד: בזה שהלך לפני החלוץ, וקיים את הבטחתו למשה ואת חובתו להשתתף עם אחיו בכיבוש הארץ, בזה שקיים את דברו בלי פחד ועזר לאחיו ולא חשב על עצמו, וקיבל עליו עול מלכות שמים ואהבת ישראל - בזה הוא הוכיח והגשים את צדקת ה' ומשפטו לישראל, ובזה קידש שם שמים, שהרי הקב"ה הבטיח לישראל לתת להם את א"י, וקיום הבטחת ה' הוא קיום צדקו ומשפטו, וגד עזר לו להגשים את ההבטחה בזה שהוא (גד) קיים את הבטחתו. אם כן, גד היה שלוחו של ה' בקיום הבטחת ה'. ובכך קידש שם שמים, שהרי הוכיח שה' מקיים את דברו וכן שהוא מסוגל לקיים את דברו. וכן, בזה קיים את תכליתו בעולם, שהיא לעשות את צדקת ה' ולהתקדש, כלומר, שבעשיית צדקה וחסד ומשפט עם ישראל, הוא עושה צדקת ה' ומתקדש ומגיע לתכלית היצירה.

לעשות צדק הוא לדעת את ה'; ידעתי; מושגים

עשיית צדקה ומשפט היא קנה המדה של ביטול ה"יש" והאנוכיות, ושל הקדושה והעליונות הנפשית. כך אמר הקב"ה (בראשית יח:יט): "כי ידעתיו [את אברהם] למען אשר יצַוֶה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' - לעשות צדקה ומשפט, למען הָביא ה' על אברהם את אשר דִבֶר עליו". והנה, יסוד היהדות הוא המושג: הוא דרך ה'; והמצוות הן הלבֵנים המשלימות את המושג ומסייעות לאדם להגיע אליו. ודרך ה' היא הצדקה והמשפט, שהם מביאים אותו לקדושה. וזאת כוונת המלים "למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו": כלומר, ה' דיבר על אברהם שיעשה אותו ואת בניו עם קדוש ועליון שיגיעו לתכלית היצירה, והדרך לזה היא בעשיית צדקה ומשפט.

גאולה

ובאלה קשורה הגאולה, כמו שאמר ישעיהו (נו:א): "שִמרו משפט וַעֲשו צדקה - כי קרובה ישועתי לבוא וצִדְקָתי להִגָלות". ואמרו חז"ל (ב"ב י.): "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה". ובעצם, הגאולה מחכה, והיא ממש קרובה ומיידית, ורק צריכים לקחת אותה במעשים נכונים. וכן נאמר (ישעיהו א:כז): "ציון במשפט תִפָדה ושָבֶיה בצדקה". ויש רמז לזה במה שהשתמשה התורה במלה "ויתא" שהיא מלה נדירה, והכוונה היא, שביאה זו של גד שהגשים את צדקת ה' וקידש את שמו בבטחון - מסמלת את הדרך להבאת הגאולה הסופית. שהרי ישעיהו אמר (כא:יב): "אמר שוֹמר אתא בוֹקר וגם לילה - אם תִבעָיוּן בִעָיוּ ["אם תבקשו בקשתכם למהר הקץ" - רש"י] שֻבו אֵתָיו". כלומר, שנוכל למהר את הגאולה ע"י תשובה לה'. ומה היא? אותם מעשים שעשה גד: צדקה, משפט, ובטחון (ועיין מה שכתבתי לעיל פסוק ב). ועוד: כמו שהקב"ה "אָתָה מרבבוֹת קוֹדש" (לעיל פסוק ב) כך "ויתא" גד. וכתב הספרי (שנה): "'צדקת ה' עשה' - מלמד שהצדקה קשורה בדין תחת כסא הכבוד".

ראשי עם. וכן כתוב לעיל (פסוק ה): "ויהי בישֻרון מלך בהתאסף ראשי עם". ושם כתב הספורנו: "שאז הודו וקיבלו מלכותו" (וכן כתבו רש"י והרמב"ן, עיי"ש). אם כן, הקב"ה שילם להם שכר במדה כנגד מדה: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, לכן אשלם לכם את השכר שהבטחתי - שא"י תהיה ארצכם. "ראשי עם" שקיבלו עליהם עול שמים מלכות יגיעו לא"י. וגד שהלך בראש ראשי העם, עזר להקב"ה לקיים את הבטחתו.

א"י; אמונה; עלייה; בטחון; קידוש השם; גאולה

 ...כי שם חלקת מחוֹקק ספון. יש לפרש את זה גם כמכוון להקב"ה, כלומר: גד רצה להתנחל ראשון בא"י, כי שם חלקת ה', שהוא המחוקק חוקים ותורה לישראל, צפון, דהיינו בית המקדש. ובזה רמז משה לדברי חגי שהוכיח את ישראל על שלא בנו את בית המקדש אחרי עלייתם מבבל, כי הגוים בא"י הלשינו עליהם לפרסים והם פחדו מהם. ואמר חגי (א:ב,ד): "...העם הזה אמרו: לא עֶת בוֹא עֶת בית ה' להִבָנות... הַעֵת לכם אתם לשבת בבתיכם ספונים [מכוסים תקרה] והבית הזה חָרֵב?!" וכתב הרד"ק (ב): "ולפי שביטלו צָרֵי יהודה מהם בנין הבית כל השנים שעברו, נואשו העם מבנין הבית, והיו אומרים: עדיין לא הגיע עת הבנין, אע"פ שהיו יודעים ששלמו שבעים שנה". ומכאן אנו לומדים כלל גדול בענין קידוש וחילול השם הקשורים ל"עת", לזמן: שאסור להשהות חילול השם ולוּ לדקה, ואין מקום לשיקול של "עת" או עיתוי נכון, אלא חייבים לחסל חילול השם מיד ולא לפחד. כך כתב רש"י (שם:א): "ולא ייראו כי לא יבטלום הגוים, שהקב"ה יצליחם". ואם מבטלים את הפחד מהגוי ומקדשים שם שמים, ה' יבטל גם את התנאי של "עת" לגאולה ויחיש אותה. בידינו להחיש את ה"עת" בכל עת שנרצה ע"י בטחון ומעשים טובים.

נקמה; אסור לתת לגוי חלק מא"י; קידוש השם; בטחון; א"י - גבולות

(כב) ולדן אמר: דן גור אריה. דן, שנמצא על הסְפָר בצפון מזרח א"י (בעיר "דן", שנקרא קודם לכן "ליש" ו"לשם"), יהיה חזק וגבור כגור אריה להגן על הארץ מהאויבים. כך אומר הספרי (שנה): "מלמד שסמוך לסְפָר, וכל מי שסמוך לספר נמשל לאריות". וכתב דעת זקנים (והוא מהפסיקתא זוטרתא): "שהיה עומד על הספר ושוקד ושומר על ישראל שלא יִכָנסו אויבים [וי"ג: גוים] לארץ". שאסור לתת לאויב להיכנס לא"י, ועל אחת כמה וכמה שאסור לאפשר לו לקחת חלק מא"י. וכתב הכלי יקר (בראשית מט:ח): "והבט ימין וראה, כי בשלושה הזכיר ברכות מעין שמם - יהודה, גד, דן... ושלשתן נמשלו לאריה... לפי ששלשתן נלחמו מלחמות ה' [נ"ל שהכוונה היא, שהם נלחמו באופן קבוע, שהרי כולם עמדו על הספר בקצוות - דן בצפון, גד במזרח, יהודה בדרום], כי... ו'דן ידין עמו' (בראשית מט:טז) פירש הרמב"ן 'ינקום נקמת עמו' [ומכאן רואים בבירור שנקמת עם ישראל היא מלחמת ה']... ולא בגבורת איש כי אם בעזר אלוקי. כי כמו שה' יתברך אינו נלחם כי אם בשמו יתברך [כלומר, לוחם הוא למען שמו שלא יחולל], כמו שכתוב (שמות טו:ג): 'ה' איש מלחמה, ה' שמו' - כך אלו אין מלחמתם בכלי זיין [אלא סומכים על שמו של הקב"ה, ומשום כך נרמזו ברכותיהם בשמם]. וכן פירש רבינו בחיי (בראשית מט:יב) שבפרשת יהודה [בברכת יעקב] תמצא כל אותיות אלפ"א בית"א חוץ מן ז', להורות שאין מלחמתם בכלי זיין כי אם בשם ה'".

ונ"ל שכדי ללמד שאין הבדל בין החזק לחלש, כי המלחמה היא מה', לפיכך הישווה הקב"ה בלשון זו את יהודה, החזק בשבטים, לדן וגד, שהיו בין חמשת השבטים החלשים, כפי שטורח הספרי לדקדק ולומר אצל כל השבטים שהוכפלו שמותם ע"י משה כאן (זבולון, גד, נפתלי, אשר ודן), ואומר (שנה): "לפי שנאמר (בראשית מז:ב): 'ומקצה אחיו לקח [יוסף] חמשה אנשים [ויצִגם לפני פרעה]'". כלומר, לקח את חמשת החלשים כדי שלא יגייסם פרעה לצבא ולעבודה. ומאותה סיבה בחר הקב"ה בבצלאל, משבט יהודה החזק, ובאהליאב בן אחיסמך, משבט דן החלש, לבנות את המשכן, להורות שבאמת אין הבדל בין החזק ובין החלש, מפני שממילא המלחמה היא מה'. ולכן גם בחר בדן להיות המאסף, כמו שכתוב (במדבר י:כה): "ונסע דגל מחנה בני דן מאסף לכל המחנוֹת לצבאוֹתם...", אע"פ שהמאסף עומד תמיד בסכנה מתמדת מהתקפות האויב מאחוריו.

יזנק מן הבשן. "ידלג [יקפוץ] מהר בשן" (אבן עזרא), לתקוף את האויב שניגש לתקוף את א"י, שהרי דן נטל חלק בא"י שגובל בבשן. ונ"ל שכל השטח הצפוני ההוא, משתי גדות הירדן, נקרא "הר בשן". ולמלה "בשן" יש משמעות הרבה יותר נרחבת. בשן מסמלת את העושר, הגדולה, הגובה והברכה, מפני שארץ בשן היתה ארץ עשירה. כך אמר דוד המלך ע"ה (תהלים סח:טז): "הר אלקים, הר בשן". ופירש הרד"ק: "'הר אלקים' הוא הר סיני... 'הר בשן' - בעבור כי הבשן הוא מקום דָשֵן ושָמֵן ומקום מרעה". כלומר, דוד השוה את הר סיני העשיר ברוחניות להר בשן העשיר בגשמיות. וכן נאמר (לעיל לב:יד): "ואילים בני בשן ועתודים". ומשום כך, גם אויבי ישראל החזקים נמשלו לבשן, כמו בפסוק (תהלים כב:יג): "אבירי בשן כִתרוני", וכמו שניבא יחזקאל על מפלת גוג ומגוג, וקרא לציפור וחית השדה (לט:יח): "בשר גבורים תאכֵלו... מריאי בשן כֻלם". וכן דוד אמר (תהלים סח:כב-כג): "אך אלקים ימחץ ראש אוֹיביו... אמר א-דני: מבשן אשיב ["אותנו מבין האומות הנמשלים לפָרי הבשן" - מצודת דוד (כג)], אשיב ממצֻלות ים". כלומר, ה' יציל את ישראל מגובה העמים ומכוחם, ומעמקי מצולות הים. וכן הגאוה, החמדה, התאוה והעושר נמשלו לבשן, כמו שאמר ישעיהו (ב:יא-יג): "עיני גַבְהוּת אדם שפל... ונשגב ה' לבדו ביום ההוא; כי יום לה' צב-אות על כל גֵאֶה וָרָם... ועל כל אַלוני הבשן". וכן בפסוק (עמוס ד:א): "שִמעו הדבר הזה פרות הבשן... העוֹשקות דלים... האוֹמרות לאדוֹניהם: הָביאָה ונשתה!" ודן יתגבר על כל הגבורים והגבוהים.

והנה, כל זה יכול היה להיות, וזאת היתה ברכת משה. אבל ישראל קילקל, והפך את חזון השלוה והברכה לקללה וגלות, כמו בימי אסא, שנתן שוחד לארם ובגד באמונת ה', ובאותו זמן היה בעשא מלך ישראל שככלל עשה את הרע בעיני ה', וכתוב (מלכים א טו:כ): "...ויך [בן הדד מלך ארם לפי בקשת אסא] את עיוֹן ואת דן... ואת כל כִנְרוֹת על כל ארץ נפתלי". וכן נאמר (מלכים ב טו:כט): "בימי פקח מלך ישראל בא תִגְלַת פִלאֶסֶר מלך אשור ויקח את עיוֹן... ואת קֶדֶש ואת חצור ואת הגלעד ואת הגלילה כל ארץ נפתלי וַיַגְלֵם אַשורה".

אומר הספרי (שנה): "מה זינוק זה [של הירדן], יוצא ממקום אחד ונחלק לשני מקומות [שמתחיל בחלקו של דן ואח"כ מתחלק, מתפלג], כך שבטו של דן נוטל לו חלק בשני מקומות. וכן הוא אומר (יהושע יט:מז): 'וַיֵצֵא גבול בני דן מהם ויעלו בני דן וילחמו [עם לשם... ויקראו ללשם דן...]'". ונ"ל ששבט דן איבד חלק מנחלתו לפלשתים שלחצו אותו, ונאלץ למצוא מקום נוסף, וכבש דוקא מקום חלש, כמו שכתוב (שופטים יח:כז): "עם שוֹקֵט ובוֹטֵחַ". מכאן אנו לומדים שוב לקח חשוב - ששבט חלש שדוכא ע"י האויב משום שלא הלך בדרכי ה', מסוגל להפוך לגבור ולגור אריה ולזנק מן הבשן. ונ"ל שזו כוונת חז"ל שאמרו (סוטה י.): "שמשון חיגר בשתי רגליו היה", ללמדנו שדוקא אדם כזה היה לשם דבר בכח!

ויש כאן אולי גם רמז לחושים בן דן, שלפי חז"ל רתח מכעס על חרפת בזיונו של יעקב ועל בושתו, כמו שאמרו חז"ל (סוטה יג.), שכאשר באו לקבור את יעקב בחברון, עקב אחריהם עשיו ותבע לראות את שטר המכירה שנתן ליעקב; ושלחו את נפתלי למצרים להביאו, ובינתיים נשאר גופו של יעקב בלי קבורה; וקם חושים בן דן (שהיה, אגב, חרש) ואמר: "ועד דאתי נפתלי מארעא דמצרים יהא אבי אבא מוטל בבזיון?!" וקם והרג את עשיו. ומזה אנו לומדים שאסור להשהות חילול השם ולוּ לרגע. והרמז הוא, שהמלה "בשן" נמצאת בתנ"ך במובן של "בושה", כמו שכתוב (הושע י:ו): "גם אותו [העגל שעשה ירבעם והעמיד בבית אל ובדן] לאשור יובָל [ע"י סנחריב]... בָשנָה [מלשון בושת] אפרים יקח ויבוש ישראל מעצתו". ואילו חושים בן דן זינק, נפרד וקפץ, מן הבשנה והחרפה.

לה' הארץ ומלואה; השמח בחלקו ובוטח בה'; ידעתי; אמונה

(כג) ולנפתלי אמר: נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה'. שוב מדבר משה על החיים הנפלאים, העשירים והמאושרים, שיכולים להיות. נחלת נפתלי תהיה מלאה וגדושה בברכות גשמיות. כך אומר הספרי (שנה): "שָמֵחַ בחלקו בימים ובדגים וכפניות [עופות, יונים]". ועוד אומר (שם): "'ברכת ה'' - זו בקעת גינוסר". וכתב דעת זקנים: "ארצו ממהרת לבשל פירותיה, ושָבֵע מהם". והברכות באות מרצונו של הקב"ה לברך אותו. והעיקר הוא לדעת שה' הוא המשביע; שעל פי רצונו בא השובע; שלה' הארץ ומלואה, ועל ידיעה זו חייבים להודות, לדעת את ה', ולברך על הברכה שנתן.

ונ"ל שזאת כוונת דברי חז"ל (ברכות נא.): "א"ר יוחנן: כל המברך על כוס מלא, נותנין לו נחלה בלי מְצָרים, שנאמר 'ומלא ברכת ה', ים ודרום יְרָשָה'". כלומר, שכמו שירש נפתלי את כל מערב ודרום הכנרת ולא היו מְצָרים מסביבו, כך גם כאן. והטעם הוא, שאדם זה מכיר בה' כיוצר הכל וכאדון הכל, ומבין שהקב"ה יצר את הכל ונותן לכל אדם ע"פ רצונו (של ה'), ומבין שמלוא העולם הוא של ה', ומלוא רכושו של האדם בא רק מה'. ואדם זה מסמל את זה בשני דברים: א) כוס של ברכה, הודאה והודיה של "ידעתי את ה'", ב) שהכוס מלא, לסמל שכל מה שיש לו הוא מה', ושהוא שמח בחלקו ושבע מכל מה שנתן לו ה'. ולכן אדם כזה בטוח שיהיה מאושר ושמח, שאף פעם לא ירגיש חסר דבר. הוא אף פעם לא יתלונן שהעולם צר לו, ושהוא חייב להרחיב את עולמו - בעוד נכסים ועוד כסף. הוא אף פעם לא יקנא באחרים. אף פעם לא ישעמם לו. כוסו יהיה תמיד מלא. כוסו תמיד יהיה רוייה. והגמרא שם ממשיכה: "ר' יוסי בר חנינא אומר: זוכה ונוחל שני עולמים, העוה"ז והעוה"ב". ונראה שהכוונה פשוטה - שאדם כזה לא רק שיורש עוה"ב בזכות המצוה, אלא יורש גם את שלוות עוה"ז ומנוחתו, שהרי אינו נגרר אחרי רדיפת ממון ועושר, אלא הוא עשיר באופן טבעי מכיון שהוא שמח בחלקו.

ים ודרום ירָשָה. חוץ מהאדמה הטובה והפוריה, גם חלק מים כנרת נפל בנחלתו, כך שהיו לו גם ברכות התבואה וגם הים. והוא ירש את כל הצד המערבי שלו (והיינו "ים") וגם את הצד הדרומי (את הצד המזרחי והצפוני נטלו שבטי עבר הירדן). אמרו חז"ל (ב"ק פא:): "תנו רבנן: ימה של טבריא [הכנרת שהיא בצד טבריה] בחלקו של נפתלי היתה, ולא עוד אלא שנטל מלא חבל חרם [שטח או אזור מלא מצודות דגים] בדרומה, לקיים מה שנאמר: 'ים ודרום ירשה'". ולפי זה, הפירוש של "ים" הוא ים כנרת גופא, ובודאי גם צידו המערבי, וקיבל גם חלק מסוים ("חבל") בדרום בשביל המצודות שלו.

כל האושר והעושר יבוא לנפתלי אם אך ילך בדרכי ה'. אם הוא יעשה את רצון ה', הקב"ה חייב גם לעשות את רצונו, ואז יהיה נפתלי שבע רצון של ה'. ונ"ל שמשום כך ברכו יעקב (בראשית מט:כא): "נפלתי אילה שלֻחה" - לעשות את רצון ה' במהירות. ואמר כאן בעל הטורים: "'נפתלי שבע רצון', ראשי תיבות 'נשר', שהיה קל כנשר לעשות רצון אביו שבשמים". והרמב"ן מביא: "במדרש (ס' הבהיר ז:ט)... אמרו... מאי דכתיב 'ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה'? כך אמר משה: אם תלך בחוקותי, תירש העוה"ב שהוא נמשל לים, שנאמר (איוב יא:ט): 'ורחבה מִנִי ים', והעוה"ז שהוא נמשל לדרום, שנאמר (יהושע טו:יט): 'כי ארץ הנגב נְתַתָנִי', ומתרגמינן 'ארעא דרומא'". ועוה"ז נקרא כך משום שהיא ארץ יבשה מרוח ה' ומרוח הקודש האמיתית, ודומה לנגב שהיא יבשה מברכה. ונ"ל שכוונת המדרש היא כמו שכתבתי למעלה, שההולך בדרכי ה' מתברך בשפע ברכות. והעיקר: ללמוד להיות שמח בחלקו ושבע רצון.

וממשיך הרמב"ן: "ומאי דכתיב 'ירשה'? 'יְרָש' היה לו לומר [פירוש - לך רֵש]! אלא אפילו הקב"ה בכלל, והיינו: רש י-ה [לך רֵש אפילו את י-ה, הקב"ה]. למה הדבר דומה? למלך שהיו לו שני אוצרות, והקצה האחד מהם. לסוף ימים רבים, אמר לבנו: טול מה שיש בשני אוצרות הללו. אמר הבן: שמא לא יתן לי מה שהקצה? אמר לו: טול הכל. והיינו דכתיב 'ים ודרום ירשה', [אפילו] י-ה רש - הכל נתון לך, ולואי תשמור דרכיו". ודבר גדול לימדונו כאן: שאם ישראל ממלא את תפקידו, ועושה את רצון ה', הקב"ה חייב לשלם לו את שכרו ולעשות את רצונו הלאומי והכללי של ישראל. וזאת כוונת הספרי כאן, האומר: "'שבע רצון' - שיהיו קוראין לפני הקב"ה ונשמעין, כענין שנאמר: 'רצון יראיו יעשה' (תהלים קמה:יט)". כמו כן, על הפסוק (לעיל יא:יג-יד): "והיה אם שמוֹע... ונתתי מטר ארצכם", אומר הספרי (עקב, מא): "עשיתם מה שעליכם, אף אני אעשה מה שעלי". כלומר, אם עשיתם את חובתכם, הקב"ה חייב לעשות את חובתו. אבל כדי לקבל את מה שהוא רוצה, האדם חייב להביע את רצונו ע"י תפילה לה', כי כך הוא מפגין את אמונתו ואת בטחונו בה', ואז חייב הקב"ה לעזור לו. והפגנת האמונה חייבת להיות ע"י מעשים של הקרבה. ולגבי נפתלי ראינו את ההקרבה הזאת כמה וכמה פעמים. מצאנו (שופטים ד:ו): "ותשלח [דבורה] ותקרא לברק בן אבינוֹעם מקֶדֶש נפתלי... ולקחת עמך עשרת אלפים איש מבני נפתלי...". וכן (שם ה:יח): "זבֻלון עם חֵרֵף נפשו למות ונפתלי, על מרומי שדה". וכן (שם ו:לה): "ומלאכים שלח [גדעון] באשר ובזבֻלון ובנפתלי - ויעלו לקראתם". וכן (שם ז:כג): "ויצָעֵק איש ישראל מנפתלי... וירדפו אחרי מדין".

כל הדבר הנפלא הזה יהיה לנפתלי אם יהיה שבע רצון ה', אם יעשה את רצונו של ה', שאז הקב"ה יתן לו מלא הברכה, עד שהוא - נפתלי - יהיה שבע. ואז בודאי לא יהיה איסור ליהנות מהעוה"ז, שהרי הקב"ה נתן לנו ליהנות בהיתר, ואדרבה, מי שאינו נהנה הוא חוטא, ומי שמסגף את עצמו הוא טיפש ולרוב אינו יציב. כך אמרו חז"ל (ירושלמי, קידושין ד:יב): "עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראת עינו ולא אכל", כי זאת יוהרא, ונסיון להיות יותר קדוש מבוראו, ואין בזה אלא גאוה. אלא: "יאכלו ענוים וישבעו" (תהלים כב:כז). אדם שאוכל מתוך ענוה וקבלת עול מלכות שמים, ומתוך ידיעה שהכל מאת הקב"ה, מותר לו לאכול ולשבוע. אבל יש שובע אחר לרעה, והוא (לעיל לא:כ): "כי אביאנו אל האדמה... ואכל ושבע ודשֵן ופנה אל אלהים אחרים...". וכן (לעיל ח:יא-יב,יד): "השמר לך... פן תאכל ושבעת... ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך...".

מנהיג; דרכי נועם ואהבת הבריות

(כד) ולאשר אמר: ברוך מבנים אשר. גם כאן מספר משה על הברכה שיכולה להיות קבועה אצל אשר, אם אך ילך בדרכי ה'. הנה אשר ירש נחלה פוריה ועשירה, וכשמו "אשר", כן היה: מאושר מנכסיו ומעושרו הגדול. אומר בראשית רבה (עא:י): "לא לן אשר באכסניא מימיו". כלומר, לא היה צריך לצאת למסחר, נע ונד, אלא נשאר בשלוה, קבוע על אדמתו, שהיתה כל כך פוריה, שהיתה מספיקה לו ולזרים שבאו לקנות ממנו. אבל חוץ מזה, אשר היה ברוך בבנים ובני בנים משובחים וגדולים, כמו שכתוב (דברי הימים א ז:מ): "כל אלה בני אשר, ראשי בית האבות, ברורים, גבורי חֲיָלִים, ראשי הנשיאים...". ונ"ל שזאת כוונת הספרי (שנה) האומר: "אין לך בכל השבטים שנתברך בבנים כאשר". ורש"י (כאן) כתב: "ואיני יודע כיצד", ולענ"ד הכוונה היא כמו שכתבתי. וכן היו לו בנות נאות, כדברי חז"ל (בראשית רבה עא:יג): "שהיו בנותיהן נאים והיו נשואות לכהנים שנמשחו בשמן המשחה, שמן זית. ר' סימון אמר: שהיו נשואות למלכים שנמשחו בשמן זית". ואין לך אושר יותר גדול מבנים ובנות כאלה. וזהו שאמר משה: מבנים כאלה, מבורך אשר. ונ"ל שזו גם כוונת אונקלוס שתירגם: "בריך מברכת בניא". וא"כ הפירוש הוא כאילו כתוב "ברוך אשר בבנים". והמלה "מבנים" סתומה, ויש לפרשה בכמה כיוונים, כמו שכתבתי, וכן: ברוך הוא אשר בברכות אלה יותר מכל שאר אחיו, בני יעקב. כך תירגם יונתן: "בריך הוא מבניא דיעקב". ולי נראה פירוש עוד יותר מתאים, והוא, שמשה אמר: ברוך יהיה אשר, אפילו יותר מברכת בנים, כלומר, אמנם יש לאשר כל הברכות האלו, לרבות בנים ובנות נהדרים, אבל יש לו ברכה שהיא עולה על כולם, והיינו:

יהי רצוי אחיו. שאע"פ שהקנאה היתה כה מצויה בקרב האחים, בכל זאת הוא יהיה רצוי להם, על אף עושרו הגדול ותלותם בו. שהרי אשר היה כל כך עשיר, עד שכפי שתירגם יונתן: "אשר יהי מרעי לאחוי ומספק להון מזוני בשני שמיטתא". והוא ע"פ הספרי (שנה): "אין בכל הארצות שמשמטת שביעית כארצו של אשר". ובכל זאת, עם כל עושרו, שעלה על עושרם של כל יתר השבטים, כך שהם היו צריכים לבוא אליו, "ועבד לוֹוה לאיש מַלוה" (משלי כב:ז), בכל זאת דרכיו של אשר היו דרכי נועם, והוא היה טוב עם הבריות, ולכן אהבו אותו ולא קינאו בו. כך כתב הספורנו: "כי אמנם על כל עשיר תהיה קנאת אחיו ושנאתם בצד מה, והיפך זה יקרה לשבטו של אשר, כי אמנם יהי רצוי אחיו". ואין לך ברכה גדולה מזו של שם טוב ולהיות רצוי לאחיו.

כך אמר ישעיהו (נו:ד-ה): "כי כה אמר ה' לסריסים [שלא יכולים להוליד בנים] אשר ישמרו את שבתותַי ובחרו באשר חפצתי ומחזיקים בבריתי; ונתתי להם בביתי ובחומוֹתי יד [מקום קבוע ונצחי] ושם, טוב מבנים ומבנות, שם עולם אתן לו אשר לא יִכּרֵת". כלומר, הסריסים יטענו: הלא כל קיום העולם הוא כדי שהאדם יתקדש ויוליד בנים, דור שימשיך את השרשרת; והרי לנו אין בנים: "הן אני עץ יבש" (שם:ג), ואין לי עתיד, וא"כ למה לי לשמור את הברית? ועוד: הלא זה סימן שה' אינו רוצה בי?! ועל זה קובע ישעיהו: העיקר הוא מה שהאדם עושה בחייו. ודאי שאם יש לו בנים, הוא חייב לחנך אותם בדרך הטובה. אבל מכיון שהעיקר הוא שכל אדם חייב לקדש את חייו, ולהתעלות ולשבור את גאותו ואת האנוכיות שבו, א"כ אין זה תלוי בבנים. ואע"פ שבנים הם ברכה גדולה מכיון שהם ממשיכים את מסורת האב, מ"מ העיקר הוא האב עצמו, שכשלעצמו יחיה חיים קדושים. ולכן מי שמצליח לחיות חיים כאלה, ובמיוחד מי שטוב לבריות ומלא אהבה וחסד לבריות, הוא ברוך מהכל, שלא רק הקב"ה מברך אותו, אלא יש לו גם שם עולם ונצחי בפי הבריות שזוכרים אותו לטוב. אין לך ברכה יותר גדולה מזו, והיא "ברוך מבנים".

וכך שיבח המקרא את מרדכי (אסתר י:ג): "כי מרדכי היהודי משנה למלך... ורצוי לרוֹב אחיו". וכתב האבן עזרא: "'לרוב אחיו' - כי אין יכולת באדם לרצות הכל [את כל אחיו] בעבור קנאת האחים". ואילו אצל אשר, הברכה אינה מוגבלת, אלא "יהי רצוי אחיו" - כל אחיו. ולכן יש לפרש גם את הפסוק "ברוך מבנים אשר" כמו שכתב הרמב"ן: "כטעם [כפירוש] 'יהי רצוי אחיו'; יאמר שיהיה אשר מבורך מפי [על ידי] כל בני יעקב [על אף עושרו]". ולפי זה יש כאן המשך: יהי רצוי אחיו -

וטוֹבל בשמן רגלו. אע"פ שיהיה כל כך עשיר, "ותחומיה יהי מרבי זיתין" (תרגום יונתן), "שארצו של אשר מושכת שמן כמעיין" (ספרי שנה), שיוכל לטבול את ידיו ורגליו בשמן מרוב שמן "כטעם 'כִבס [יהודה] ביין לבֻשו' (בראשית מט:יא)" (אבן עזרא), מ"מ יהיה גם רצוי לאחיו, שיתנהג איתם בחסד ויפרנסם בעת הצורך, וגם יהיה "נותן זול בשמן בין אחיו" (ספורנו). ובוודאי "טוב שם, משמן טוב" (קהלת ז:א), שעם כל העושר והשמן של אשר, השם הטוב שלו היה יותר חשוב, מפני שהוא נצחי, ואילו העושר והשמן חולפים ונעלמים. ואדרבה - אדם שיכול לעמוד בפיתוי של שמן ועושר, ולא ירום לבבו, ונשאר שפל, טוב וחסיד, הוא באמת התקדש והתגבר על יצרו.

ונראה לי, שמשום שני דברים אלה סיפרו חז"ל במנחות (פה:): "פעם אחת נצרכו להן אנשי לודקיא [גוים] בשמן... במאה ריבוא [כמות גדולה מאד]... אמרו לו [היהודים לשליח מלודקיא]: לך לגוש חלב [בנחלת אשר]... אמרו לו: לך אצל פלוני... הלך ומְצָאוֹ שהיה עוזק תחת זיתיו [דבר שעשיר בעל יכולת לספק כמות כזאת, לא היה עושה]... אמר... כמדומה אני ששחוק שחקו בי היהודים. כיון שהגיע לעירו, הוציאה לו שפחתו [של היהודי]... ספל של זהב מליאה שמן וטבל בו ידיו ורגליו, לקיים מה שנאמר: 'וטובל בשמן רגלו'... מדד לו שמן במאה ריבוא. אמר לו: כלום אתה צריך ליותר? אמר לו: הן, אלא שאין לי דמים. אמר לו:... קח ואני אלך עמך ואטול דמיו... לקיים מה שנאמר (משלי יג:ז): 'יש מתעשר ואין כל [מראה עצמו כעשיר ובאמת הוא רש], מתרושש והון רב'". חז"ל באו לספר בזה על עושרה של נחלת אשר, אבל גם על מדותיהם של בני אשר, שלא התנהגו ביוהרא ובגאוה אלא בשפלות ובפשטות, וכן היו מלאי חסד ומוכנים לעזור לזולת.

מלחמה; ה' מספק לישראל כל צרכם ואין הבידוד מזיק להם

(כה) ברזל ונחוֹשת מנעלך. נוסף לשמן ושאר ברכות הארץ שיהיו לאשר,  יימצאו בנחלתו גם ברזל ונחושת, כמו שכתוב (לעיל ח:ט): "...ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוֹב נחשת". וכתב האבן עזרא: "כי בחלקו יהיה הרי ברזל ונחושת". וכ"כ הרד"ק, רבינו בחיי ורש"י. וחוץ מזה יברך אותם הקב"ה: "שיהיו לו דלתות נחושת ובריחי ברזל וכל הארץ נעולה בהם; והוא רמז שישמור ה' כל הארץ מאויב ומתנקם" (הרמב"ן). התורה מלמדת אותנו כאן, שאם ישראל ילכו בדרכי ה', אע"פ שהגוים ישנאו אותם, ויחמדו את ארצם ואת עושרם, ואע"פ שיהיה "מתנקם", כלומר, יהיו גוים שישראל כבשו מהם את הארץ או שניצחום במלחמה והם שואפים לנקמה - בכל זאת הקב"ה לא יתן לגוים להיכנס לארץ, והארץ תהיה שמורה כאילו בחומה ובריח של ברזל ונחושת. ולא משנה שישראל נשאר לבד ומבודד, שהרי לה' המלחמה. עוד אנו לומדים כאן, שאין לפחד מזה שהגוי לא יתן או לא ימכור לנו את צרכי החיים, מפני שהקב"ה יתן לנו את הכל בתוך א"י, שבתוך הארץ נמצאים כל חומרי הגלם והברכות. ואם נלך בדרכי ה' - הוא יגלה לנו אותם, ואם לאו, לא נמצא אותם. ולהיפך: אם לא נלך בדרכי ה', הברזל והנחושת יהיו לנו לקללה, כמו שאמר משה בתוכחה (לעיל כח:כג): "והיו שָמֶיך אשר על ראשך נחוֹשת, והארץ אשר תחתיך ברזל". ומ"מ אנחנו צריכים לדעת שלא הברזל והנחושת הן הקובעות, שהרי אצל גָלְיַת כתוב (שמואל א יז:ה-ז): "וכובע נחוֹשת על ראשו... ומִצְחַת נחוֹשת על רגליו וכידון נחוֹשת בין כתפיו... ולַהֶבֶת חניתו שש מאות שקלים ברזל...", ובכל זאת נוּצח ע"י דוד.

ארץ ישראל (הגבולות); בטחון; מלחמת מצוה; פיקוח נפש

כתב רש"י (כאן): "...שהיו גבוריהם יושבים בערי הסְפָר ונועלים אותה שלא יוכלו האויבים ליכנס בה כאילו היא סגורה במנעולים...". וכן אומר הספרי (שנה): "שארצו של אשר היא היתה מנעולה של א"י". ולמדנו מזה שיש צורך לנעול את הגבול ואת החומה של א"י ולא לתת לגוי להיכנס, וחובה לשים גיבורים שיֵשבו בערי הספר, ושיהיו מוכנים להילחם ולמנוע מהאויב מלהיכנס. וזוהי מלחמת מצוה, ואין שיקול של פיקוח נפש בזה ולא בשום מלחמת מצוה, כי המושג של מלחמת מצוה הוא ענין של קידוש השם שפיקוח נפש לא משנה בו. והעיקר הוא לעמוד נחוש וחזק, ולהאמין ביכולת ה', כמו שאמר ה' לירמיהו (א:יח-יט): "ואני הנה נתתיך היום לעיר מבצר וּלְעַמוּד ברזל ולחוֹמות נחוֹשת... ונלחמו אליך ולא יוכלו לך...". ואמרו חז"ל (תענית ד.): "כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל אינו ת"ח". אך לדאבוננו, העקשנות הזאת עוטפת את היהודי בכיוון הפוך, כמו שאמר ישעיהו (מח:ד): "מִדעתי [=ידעתי] כי קשה אתה וגיד ברזל עָרְפֶך ומִצְחֲך נחושה".

וּכְיָמֶיךָ דָבאֶךָ. כמספר כל ימי חייך, תהיה הברכה הזאת של זיבת (הזרמת) שמן ושאר שפע. כך כתב רש"י: "כל הימים אשר אתם עושים רצונו של מקום יהיו דבאך". ולפי זה, המלה "דבאך" באה מלשון "זיבה". וכך כתב הרמב"ן: "...כמו 'זבאך', כי האותיות האלו [ד' ו-ז'] יתחלפו תמיד". וכ"כ רבינו בחיי. והזיבה (או ההזבאה) היא: "שתהיה ארצך זבת השמן הנזכר... כל ימיך לעולם" (הרמב"ן). והספרי (שם) אומר: "שכל הארצות דובאות כסף לא"י" (וכ"כ רש"י), כלומר, שהכסף של הגוים יזרום לא"י לקנות מהם את השמן ואת שאר השפע הנמצא בה, אע"פ שהם שונאים את ישראל.

אונקלוס תירגם: "וכיומי עלימותך תקפך". וכוונתו כמו שכתב הרד"ק: "שתהיה חזק בימי הזקנה כבימי הבחרות". וכתב רבינו בחיי: "דעת אונקלוס שהמלה הפוכה והיא כמו 'דאבך', מלשון דאבון נפש... על ימי זקנה שהם ימי דאבון נפש וצער...". והרמב"ן כתב: "וזה רמז שתתקיים שלוותו וכבודו עוד כל ימי הארץ". והספורנו פירש: "...שלא תהיה מלכותך עולה ויורדת כמו מלכות אומות העולם...". והלקח ברור: שאין הנצחון תלוי בימי בחרות או זקנה, בכח הצעיר או בחולשת הזקן, אלא גם בחולשת הזקנה ינצח ישראל משום שעשה את רצונו של מקום, והוא - הקב"ה - העזר היחידי.

עלייה לא"י; גאולה; אמונה

ברזל ונחשת מנעלך... המנעול הוא סמל הדלת לא"י, שתהיה חזקה ונעולה בפני הגוים, וישראל ישכון בתוך ביתו לבטח אם יעשה את רצון ה'. ודוגמתה מופיעה בשיר השירים (ה:ה): "קמתי אני לפתוֹח לדודי, וידַי נטפו מוֹר ואצבעוֹתי מוֹר עוֹבר על כפות המנעול". ופסוק זה הוא חלק מפרשה המדברת על רצון הקב"ה להביא את הגאולה הסופית לישראל כשהיו בגלות בבל. ומהגמרא ביומא (ט:), ומשיר השירים רבה (ח:[ט]ג), המוסבים על הפרשה שם, לומדים שני דברים: שאם ישראל עולים לא"י, ושומרים שם את התורה - א"י תישאר כחומה עם "ברזל ונחשת מנעלך". ואם אין עולים אז, גם אם שומרים את התורה, כביכול, בגלות - לא רק שמביאים על עצמם חורבן, אלא שמסכנים את יהודי א"י, שהרי כל ישראל ערבים זה בזה. ועוד: שניתן לישראל זמן לצאת מן הגולה, אבל הזמן מוגבל. ולאחר הזמן, גוזרים גזירות שסוגרות את היהודים בתוך הגלות, וכאילו המנעול של הגלות ננעלה. והטעם לכל זה - שכל זמן שרוב ישראל נשאר בגלות, אין החירוף והגידוף והחילול השם נמחקים, ועדיין שכינתא בגלותא.

בטחון בה' שהוא כל יכול; יחודו וכחו הבלעדי של ה'; חילול השם; עם ישראל

(כו) "אחר שסיים לברך השבטים אחד אחד, התחיל עתה לדבר עם כולם בכלל" - רבינו בחיי (וכ"כ אבן עזרא, ודעת זקנים). ומשה אומר להם בסיכום דברים המעידים על יכולת ה' לתת להם את כל הברכות דלעיל:

אין כָא-ל ישֻרון. ישראל, שנקרא ישורון, אל דאגה! אין בכל האלים כמו הא-ל שלך, שהוא הא-ל האמיתי, ואין להטיל ספק אפילו לרגע אחד ביכולת הקב"ה להביא לכם את כל הברכות שהבטיח לכם. שהרי אין כמוהו בכל העולם - לא בעליונים ולא בתחתונים. הוא יחיד ומיוחד בכח בלתי מוגבל. וה' קרא לישראל "ישורון" על שמו, שגם הוא נקרא ישורון על שם יושרו, וזאת משתי סיבות. האחת, כמו שכתב רבינו בחיי: "שאין אתם כשאר העמים, כי שאר העמים הם תחת ממשלת המלאכים, שרֵי מעלה, ולא כן ישראל... ועל כן קְרָאָם 'ישורון' כי הוא שם 'ישר'...". כלומר, שהשגחת ה' על ישראל היא ישרה וישירה, שהוא עצמו מטפל בהשגחתם. וכן אמר הנביא (ישעיהו מד:ב-ג,ו-ח): "...אל תירא עבדי יעקב וישֻרון בחרתי בו; כי אֶצָק מים על צמא ונוזלים על יַבָשָה... כה אמר ה' מלך ישראל וגוֹאלו, ה' צב-אות: אני ראשון ואני אחרון ומבַלְעָדַי אין אלקים; ומי כמוני יקרא ויַגידֶהָ... אל תִפחֲדו ואל תִרהו... היש א-לוה מבַלְעָדַי...". והשנייה, שכל זמן שישראל הם "ישורון", דהיינו ישרים והולכים בדרך הישרה של ה', הקב"ה יהיה הא-ל שלהם בעזרם (ועיין מה שאכתוב על זה בס"ד לקמן בענין ערבות).

ונ"ל שיש כאן פירוש כפול: א) "אין כמו הא-ל של ישורון", ב) "אין כמו הא-ל שלך, שהוא ישורון". ונ"ל שלכל זה התכוון הספרי (שנה): "ישראל אומרים: 'אין כא-ל [ישורון]' [אין כמו הא-ל הישר, שנקרא ישורון]. ורוח הקודש אומרת: 'א-ל ישורון [ישראל]'". כלומר, גם ישראל הם ישורון. אבל אם הם לא יהיו בבחינת "ישורון", לא יהיה הא-ל ישורון לעזרתם. וכן אומר הספרי (שם, ולהלן): "כשישראל ישרים ועושים רצונו של מקום, 'רוֹכב שמים בעזרך' [כאן בפסוק], וכשאין עושים רצונו, כביכול, 'ובגאותו שחקים'". כלומר, אז הוא מתעלם ממה שנעשה לישראל בתחתונים, ומושל רק בשחקים, ברקיע, בשמים. וזהו סוד העונשים הנוראים והשואות הפוקדות את ישראל: הקב"ה אינו מביא את הרעה בעצמו, אלא שהוא, כביכול, מתעלם ממה שנעשה, ונותן יד חפשית לרשעים להציק לישראל. כך כתב רבינו בחיי: "...וכשאין [ישראל] עושים רצונו של שמים - 'ובגאותו שחקים', הנה הוא מתגאה ומסתלק למרום מרומים והוא מתרחק ממדותיו. ודומה לזה דרשו רז"ל (איכה רבה א:לג): כשישראל עושים רצונו של מקום, מוסיפים כח בגבורה של מעלה, שנאמר (תהלים ס:יד): 'בֵאלקים נעשה חָיִל'. ובזמן שאין עושין רצונו (לעיל לב:יח): 'צור יְלָדְךָ תֶשִי'".

עם ישראל

אין כא-ל ישרון. אומר הספרי (שנה): "ישראל אומר: 'אין כא-ל'. ורוח הקודש אומרת: 'א-ל ישורון' [וגירסת הילקוט שמעוני (תתקסג) היא: "ישראל אומרים: 'אין כא-ל ישורון', ורוה"ק אומרת: 'ישורון ישראל'", וגירסה זו נראית לי נכונה]; ישראל אומר: 'מי כָמוֹכָה בָאֵלִם ה'' (שמות טו:יא), ורוה"ק אומרת: 'אשריך ישראל, מי כמוך' (לקמן פסוק כט); ישראל אומר: 'שמע ישראל... ה' אחד' (לעיל ו:ד), ורוה"ק אומרת: 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ' (דברי הימים א יז:כא); ישראל אומר: 'כתפוח בעצי היער' (שיר השירים ב:ג), ורוה"ק משיבו: 'כשושנה בין החוחים' (שם:ב); ישראל אומר: 'זה א-לי ואנוהו' (שמות טו:ב), ורוה"ק אומרת: 'עם זוּ יצרתי לי' (ישעיהו מג:כא); ישראל אומר: 'כי תפארת עֻזָמו אתה' (תהלים פט:יח), ורוה"ק אומרת: 'ישראל, אשר בך אתפָאָר' (ישעיהו מט:ג)". כלומר, כמו שהקב"ה יחיד ומיוחד בעולם, כך ישראל יחיד ומיוחד בין העמים, מפני שישראל נבחר כעם מיוחד וסגולה.

רוֹכב שמים בעזרך. הקב"ה הוא שיצר את הטבע, את חוקיו ואת כלליו, תבל וכל אשר בו, והוא שולט בהם כמו שרוכב שולט על סוסו. וכמו שהסוס הוא רק המכשיר לרוכב, וברצות הרוכב הוא רץ או עומד או פונה ימינה או שמאלה - כך כל מערכת השמים וארץ, כל חוקי הטבע, הם בידיו של יוצר בראשית להדריכם או לשנותם כפי שהוא רוצה. ולכן אין לפחד מה"מציאות", שהרי ה"מציאות" נוצרה על ידי הקב"ה ובידו לשנותה! כך כתב רבינו בחיי: "כמו שהרוכב מתגבר על הסוס, לפי שאין מרוצת הסוס מכח עצמו אלא מכח הרוכב... כן מרוצת הגלגלים ותנועתם אינם מכח עצמן אלא מכח השליט המניע אותם, יתעלה...". וכ"כ אור החיים: "וכשהוא בא ונלחם להם, כל השמים הם מרכבתו, ומעתה כל כוחות השמים ומערכתם באים לעזרת ישראל, שהסוס טפל לרוכב".

גאולה

והנה כתוב (ישעיהו יט:א): "הנה ה' רוֹכב על עב קל [ענן מהיר] ובא מצרים [לנקום בה]", וכן כתוב (דניאל ז:יג): "וארו [והנה], עם ענני שמיא כבר אנש אָתֵה הֲוָא". ומצד שני כתוב (זכריה ט:ט): "הנה מלכֵך יבוא לך... עני ורוֹכב על חמור". ואמרו חז"ל (סנהדרין צח.): "זכו - 'עם ענני שמיא'; לא זכו - 'עני ורוֹכב על חמור'". כלומר, שפסוק אחד מדבר על הגאולה שיכולה לבוא במהרה, בגאות ובתפארת - אם נזכה ונחיש את הגאולה. והשני מדבר על הקץ שיבוא גם אם לא נזכה, אך הוא יבוא רק לאחר יסורים ושואות. וגאות ה' המלאה תבוא בגאולת "אחישנה", כי בגאולת "בעתה" לא ניכרת גאותו עד הסוף, כי אדרבה, בהתחלת העניינים, כשישראל מדוכאים, נראה הקב"ה כחלש, ח"ו.

אמונה; שבעה רקיעים

ובגאותו שחקים. במלכותו ובבלעדיותו הבלתי מעורערת, הוא מושל ורוכב בשחקים, שגם הם אחד משבעה רקיעי השמים, כמו שאמרו חז"ל (חגיגה יב:): "ריש לקיש אמר: שבעה [רקיעים הן], ואלו הן: וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות... שחקים - שבו רֵחיים עומדות וטוחנות מָן לצדיקים". ונראה לי, שרקיע זה הוא סמל האמונה, שהרי כל ענין הַמָן הוא לקח של אמונה. ומאחר שהקב"ה רצה להבטיח כאן לישראל שהוא יבצע את כל הבטחותיו, אמר שהוא יושב בשחקים - רקיע האמונה שבו טוחנים את המן, סמל האמונה - בגאוה וגאות טוטלית. ונ"ל שמשום כך, אמרו חז"ל באותה סוגיה: "ר"א בן שמוע אומר: על עמוד אחד [עומד העולם] ו'צדיק' שמו, שנאמר (משלי י:כה): 'וצדיק יסוד עולם'". הצדיק הוא היסוד שעליו עומד העולם, והאמונה היא היסוד שעליו עומד וחי הצדיק, שנאמר (חבקוק ב:ד): "וצדיק באמונתו יחיה". וכן אמרו חז"ל (מכות כג:-כד.): "תרי"ג מצוות נאמרו לו למשה... אלא בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר 'וצדיק באמונתו יחיה'". כללו של דבר: שכל העולם, וכל התורה, וגם הצדיק, עומדים כולם על אמונה.

ה', שגאותו רוכב ומושל על השחקים, לועג לגאותם של בני אדם, ומהשחק יוצא שחוק. כך אמר דוד המלך ע"ה (תהלים ב:א-ב,ד): "למה רגשו גוים ולאֻמים יֶהגו רִיק, יִתְיַצְבו מלכי ארץ... על ה' ועל משיחו... יושב בשמים יִשְחָק, א-דני ילעג לָמוֹ". רק לגאוה אחת יש מקום בעולם, והיא גאותו של הקב"ה.

צדק ומשפט

כתב רבינו בחיי: "וביאור מלת 'השמים' [במלים "רוכב שמים"], הכוונה על 'ערָבות'. וכן דרשו רז"ל (חגיגה יב:): ערבות, מנלן דאקרי שמים? כתיב הכא: 'רוֹכב שמים', וכתיב התם (תהלים סח:ה): 'סוֹלו לרוֹכב בָעֲרָבות'". ונראה שהתורה בדוקא בחרה כאן ברקיע שנקרא "ערבות", שהרי אמרו חז"ל בחגיגה שם: "ערבות, שבו צדק משפט וצדקה...", ומשום שקרא לישראל "ישורון", עַם הישר והיושר, עַם שמתעלה בקדושה ובשפלות, ומבטל את הגאוה ואת גסות הרוח ואת האנוכיות שבו, ע"י זה שהוא עושה צדק וצדקה, לכן בחר דוקא ברקיע זו (ועוד נכתוב על זה בס"ד בפסוק הבא שהוא המשך לפסוק זה).

הנה ידיעת ה', והוכחת אלוקותו ואמיתותו, באות רק ע"י זה שהוא מתנקם ברשעים ומתגאה ומולך עליהם. כך, על הפסוק (ישעיהו כו:י): "יֻחן רשע?! [בתמיהה, הלא] בל למד צדק... ובל [ואינו] יראה גֵאוּת ה'", כותב מהר"י קרא: "'גאות ה'' - שנפרע מן הרשעים, שכן הוא אומר במצרים (שמות טו:א): 'אשירה לה' כי גָאוֹה גָאָה', וכן בסנחריב הוא אומר (ישעיהו יב:ה): 'זַמְרו ה', כי גֵאוּת עשה'". המלים "גאות" ו"גאוה" עניינן "גבהות", גובה. הגבהות והגאוה של האדם הן הפשעים הגדולים ביותר, מפני שרק הקב"ה הוא הגבוה והוא הגאה. ואפילו אצלו נכתב "גאה" ולא "גבה", שהוא כביכול ירד באות אחת (אל"ף במקום בי"ת), לסמל את חשיבותה של השפלות. ונראה לי שההבדל בין "גֵאות" ל"גַאֲוָה" הוא שהגאות של ה' נמצאת תמיד, אבל העמים (וכן ישראל) אינם מבחינים בה אפילו כאשר היא נמצאת, כמו שנאמר בפסוק (בישעיהו כו) דלעיל. והגאוה של ה' תהיה באחרית הימים, כאשר הקב"ה יִפָרע סופית מהרשעים, ותהיה ניכרת לכולם גאותו וממלכתו. וכך אומר דוד המלך ע"ה (תהלים סח:לג-לה): "ממלכות הארץ, שירו לאלקים... לרוֹכב בשמֵי שמֵי קדם... תנו עוֹז לאלקים, על ישראל גאותו, ועֻזו בשחקים".

בטחון בה' שהוא כל יכול; מלחמה; יחוד ה' וכוחו הבלעדי; שבעה רקיעים

(כז) ממשיך משה ואומר: מעוֹנה אלקי קדם. דע, ישראל, שלה' יש היכולת להציל, שהרי מצד אחד, במעון, שהוא השמים (אחד משבעה רקיעים), נמצא ושולט הקב"ה, א-ל ישורון, אלקי קדם - קדמון לכל דבר ("שאין לו ראשית ואחרית" - האבן עזרא), ולכן הוא הכל יכול; ובכל זאת, כמו שהוא שולט על כל העליונים שם, כך הוא גם:

ומתחת [בעולם שלנו, בארץ] זרוֹעוֹת עולם. הוא גם משגיח ושולט בארץ, וכל הארץ נשענת על זרועותיו, ולכן כל מה שנעשה כאן נעשה ע"י השגחתו. ובידו להציל אותנו מכל סכנה, שהרי הוא זרועות העולם, שיתמכו בישראל. וכמו שהוא תומך בעולם, כך יש לו זרועות לעולם, לנצח. כך כתב האבן עזרא: "שכן יהיו נצח ולא תחלשנה". וכתב דעת זקנים: "ומתחת השמים הוא מושל כמו בעליונים... שהוא מושל של עולם מטה ומעלה". ולכן גם כל בעלי הזרוע שלמטה: "יחרדו ויזועו וכוחם חלש מפניו" (רש"י). שוב, יש כאן פירוש כפול. וכתב רש"י: "'זרועות עולם' - סיחון ועוג ומלכי כנען". וכתב רבנו סעדיה: "ומתחתיו, מלכי העולם". לפי פירושיהם, הפסוק אומר שהקב"ה ששוכן במרומים במעון, שולט על בעלי הזרוע, מלכי העולם התחתונים, כמו שכתב רש"י: "לעולם אימת הגבוה על הנמוך".

המלה "זרוע" מורכבת מהאותיות "עזר", מפני שזרוע ה' באה לעזר עמו, שהוא: "זֶרע אברהם אוֹהבִי" (ישעיהו מא:ח); "זרע קוֹדש מַצַבתָה" (שם ו:יג). וה' שהוא זרועות עולם אומר: "כי זרועות רשעים תִשָבַרנה" (תהלים לז:יז), ושישבור את כל הגאים בגוים (יחזקאל ל:כד): "ושברתי את זרוֹעות פרעה".

צדק ומשפט

מעוֹנה. הפסוק השתמש בלשון "מעון", כי מכל שמות הרקיע, רק ל"מעון" יש גם משמעות של דירה או מחסה גם לישראל, כמו שכתוב (תהלים צ:א): "א-דני, מעון אתה היית לנו"; וכן (שם עא:ג): "הֱיֵה לי לצור מעון". ולכן יש כאן דו-משמעות: שהקב"ה יושב במעון קדשו בשמים, והוא (הקב"ה) גם המעון והמחסה של ישראל, ובו יֶחֱסו. כך כתב האבן עזרא: "כי מעונה שלך [של ישראל], הוא אלוקי קדם" (וכ"כ רבינו בחיי). והמלה "מעון" באה מהמלה "עוון", חטא, כלומר, שיש מעון, מקלט ומחסה, שמכסה ומכפר על העוון. והקב"ה הוא מעונו של ישראל, שמשמש מחסה בשבילו כאשר הוא חוזר בתשובה. וזאת כוונת חז"ל (חגיגה יב:) שאמרו: "מעון - שבו כיתות של מלאכי השרת, שאומרות שירה בלילה, וחשות [שותקות] ביום מפני כבודן של ישראל" - "שמקלסין [את ה'] ביום" (רש"י). ומטרת שתיקתם היא: "כדי לעשות חסד לצריכים חסד" - רש"י. אם כן, מעון הוא המקום שמשם יוצא חסד (ולא דין) לאלה שעָוו וצריכים חסד עכשיו ומקלסים את ה' וחוזרים בתשובה. ומשום כך אמר דוד המלך ע"ה (תהלים סח:ו): "אבי יתומים ודַיַן אלמנות, אלקים במעון קָדשו" - שבמעון קדשו מצוי מקור הרחמים והחסד. ומשום כך אמר (שם כו:ח): "ה' אהבתי מעון ביתך", כי משם באים החסד והרחמים. ומהפסוק הנ"ל בתהלים סח, נתן להבין איך לחזור בתשובה ובמה לרצות את ה': כמו שבמעון קדשו הוא אבי יתומים ודיין אלמנות, כך עלינו להתנהג בחסד, בצדק וברחמים כלפי הנצרכים, ובמדה כנגד מדה ירחם ה' עלינו. וע"י החסד והרחמים, שאנו מרגישים את צער הזולת, אנו מתקדשים ומתרוממים מעלה מעלה. ומשום כך נקרא "מקום קדשו".

ידעתי; גאולה

כך יש להבין גם את סוף דברי חז"ל בחגיגה שם: "ומנלן דאיקרי [מעון] שמים? שנאמר (לעיל כו:טו): 'השקיפה ממעון קדשך מן השמים [ובָרֵך את עמך, את ישראל, ואת האדמה אשר נתתה לנו...]'". שהפסוק הזה מדבר במתנות כהונה, לוייה ועניים, שבהן האדם מודה שלה' הארץ ומלואה, והוא מבטל את ה"יש" ואת האנוכיות שלו לגמרי גם בזה שהוא מודה לה' וגם בזה שהוא נותן מרכושו לזולת, ואז הקב"ה כביכול חייב לכפר על עוונו ולעזור לו. כך כתב רש"י לעיל שם (והוא מהספרי): "עשינו מה שגזרת עלינו, עֲשֵה אתה מה שעליך לעשות...". והפסוק השתמש בלשון "השקיפה", שמשמע שהוא רחוק במעונו בשמים, וזאת כדי להבטיח ולהרגיע אותנו, שאפילו כאשר הוא נראה רחוק, מ"מ הוא שולט בעולם שלנו, ואף אם נסתלקה השכינה למרומים, בכל זאת הוא כביכול חייב לחזור ולשוב אלינו אם נשוב אליו. ואז תחזור השכינה לא"י, והקב"ה יעתיק את מעונו לציון, כמו שכתוב (תהלים עו:ג): "ויהי בשָלֵם סוּכוֹ, ומעונתו בציון". ו"מעון" הוא שם לארץ ישראל, כמו שנאמר (דברי הימים ב לו:טו): "כי חמל על עמו ועל מעונו".

קידוש השם; עונש הגוים

אלקי קדם. גם "אלקי קדם" מורה על יכולתו הבלתי מוגבלת של ה', ומרמז על הישועה והגאולה שהוא עתיד להביא, ומרמז במיוחד על מחיקת חילול שמו. שהרי הגוים שהחריבו את ארצו והגלו את בניו, מסתכלים עליו כעל א-ל חלש או זקן, ח"ו, שאיבד את כוחותיו שהיו לו מקדם, או כעל מי שאינו קיים ח"ו והוא רק אגדה מקדם. וכן, כל הכבוד והתפארת שאנו קוראים עליהם שהיו לנו מימי קדם, הולכים ונעלמים תחת מציאותה של הגלות והשעבוד. ואת כל זה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים עד:א,ב,ד,ז-י,יב,יז-יח,כב): "למה אלקים זנחת לָנצח... זְכוֹר עדתך קנית קדם... שאגו צוֹרריך בקרב מועדֶך... שִלחו באש מקדשֶך, לארץ חִללו משכן שמֶך. אמרו בלִבם: נינָם יחד... אוֹתותינו לא ראינו, אין עוד נביא, ולא אִתנו יודע עד מה. עד מתי אלקים יחָרֶף צר, ינָאֵץ אויב שמך לנצח?... ואלקים מלכי מקדם [כלומר, דוקא זה שהם לועגים שהוא זקן או רק פרי אגדת קדם, מהווה לי הוכחה שהוא האלוקים, שהרי אני יודע את גבורותיו ואת ישועותיו מקדם] פוֹעל ישועות בקרב הארץ... אתה הצבת כל גבולות ארץ; קיץ וָחוֹרף אתה יצרתם. זְכָר זאת - אויב חֵרֵף ה' ועַם נָבָל נִאֲצו שמֶך... קוּמה אלקים, ריבה ריבֶך, זְכוֹר חרפתך מִנִי נָבָל כל היום". ולכן, בפרשה שישעיהו אומר על המשיח (יא:א): "ויצא חוֹטר [שבט] מגזע ישי...", הוא אומר (שם:יד): "יחדָו יבוֹזו את בני קדם...", דהיינו את עמלק וסיעתו, כמו שכתוב (שופטים ו:ג): "מדין ועמלק ובני קדם". מפני שעמלק הוא סמלו של חילול השם ובזיון להקב"ה, ולכן אלוקי קדם יקום ויבוז את בני קדם - גם ביזת שלל וגם בזיון.

שפלות ועניות; עם ישראל

ומתחת זרוֹעוֹת עולם. דע, שלא בכח האדם יגבר איש, שהרי הקב"ה הוא שמחזק או מחליש. ומי הם באמת "זרועות עולם", שמחזיקים את העולם ושינצחו בסוף את כל בעלי הזרוע? אמרו חז"ל (חולין פט.): "'לא מרֻבכם מכל העמים חשק ה' בכם' (לעיל ז:ז) - אמר להם הקב"ה לישראל: חושקַני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה, אתם ממעטין עצמכם לפָנַי. נתתי גדולה לאברהם - אמר לפָנַי: 'ואנכי עפר ואפר' (בראשית יח:כז); למשה ואהרן - אמרו: 'ונחנו מה' (שמות טז:ח); לדוד - אמר: 'ואנכי תולעת ולא איש' (תהלים כב:ז). אבל גוים אינן כן. נתתי גדולה לנמרוד - אמר: 'הבה נבנה לנו עיר' (בראשית יא:ד); לפרעה - אמר: 'מי ה'' (שמות ה:ב); לסנחריב - אמר: 'מי בכל אלהי הארצות' (מלכים ב יח:לה); לנבוכדנצר - אמר: 'אעלה על בָמֳתי עב [אֶדַמֶה לעליון]' (ישעיהו יד:יד); לחירם מלך צור - אמר: 'מושב אלקים ישבתי בלב ימים' (יחזקאל כח:ב)... אמר ר' אילעא: אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה, שנאמר (איוב כו:ז): 'תוֹלה ארץ על בלימה'. רבי אבהו אמר: מי שמשים עצמו כמי שאינו, שנאמר: 'ומתחת [מי ששם את עצמו מתחת ואינו מתגאה למעלה] זרוֹעוֹת עולם". והכוונה היא, שהקב"ה, שהוא גאות ישראל והעולם, שונא את גסי הרוח ואת בעלי הגאוה, ואוהב את מי שמשפיל את עצמו. הגאוה שבה אדם מנסה להעלות את עצמו, באמת משפילה אותו, ואילו השפלות מרוממת את האדם, ובזה הוא מגיע לקדושה שהיא תכלית יצירתו.

רמז לפסוקים אלה (כו-כז כאן) ניתן בתהלים, שנאמר שם (סח:ה-ז): "שירו לאלקים, זמרו שמו; סוֹלו לרוֹכב בָעֲרָבות; בי-ה שמו, ועִלזו לפניו. אבי יתומים ודַיַן אלמנות אלקים במעון קדשו. אלקים מושיב יחידים בַיְתָה...". כלומר, שהגבור הזה שרוכב בערבות, גם מתעסק ביתומים ובאלמנות וביחידים - וזו גבורתו, כמו שאמרו (מגילה לא.): "כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה, אתה מוצא ענוותנותו". וזה באמת א-ל ישורון, וזה באמת הפירוש של "ישורון". ואילו בגאוה מורד ישורון, כמו שנאמר (לעיל לב:טו): "וישמן ישֻרון ויבעט". והפרק בתהלים שם מסיים (סח:לד): "לרוֹכב בשמֵי שמֵי קדם - הן יתן בקולו קול עוֹז".

ודע, שהשתיקה והשפלות יפה, אך לא בדברי תורה ועקרונות היהדות. כך אמרו חז"ל (חולין פט.): "אמר ר' יצחק: מאי דכתיב (תהלים נח:ב): 'האֻמנם אֵלֶם צדק תדבֵרון, מישרים תשפטו בני אדם'? מה אומנותו של אדם בעולם הזה? ישים עצמו כְאִלֵם. יכול אף לדברי תורה? ת"ל: 'צדק תדברון'! יכול יגיס דעתו? ת"ל 'מישרים תשפטו בני אדם'". ודאי שבדברים יומיומיים ואישיים, טוב שאדם יוותר על כבודו. אבל בענייני תורה חייב הוא לקום ולנקוט עמדה ולדבר ולעשות; אך גם זאת לא בגאוה וגסות רוח.

כח ה'; מי עיוור כי אם עבדי; מנהיג

 ...ומתחת זרוֹעוֹת עולם. אמרו חז"ל (חגיגה יב:): "תניא: ר' יוסי אומר: אוי להם לבריות שרואות ואינן יודעות מה רואות; עומדות ואין יודעות על מה הן עומדות [שאין מבינים את כח ה' וגדולתו, ואיך כל העולם נתמך על ידו בניסים ונפלאות!]. הארץ, על מה עומדת? על העמודים [יתכן שהכוונה לתורה, עבודה וגמ"ח, כמו שאמרו חז"ל באבות א:ב]... עמודים על המים... מים על ההרים... הרים ברוח... רוח בסערה, שנאמר (תהלים קמח:ח): 'רוח סערה עוֹשֹה דברו'. סערה תלויה בזרועו של הקב"ה, שנאמר 'ומתחת זרוֹעוֹת, עולם'". פירוש - שהקב"ה יצר עולם הפלֵא ופֶלֶא, בדרך שלא תאומן. הוא תלה ארץ על בלימה, כלומר, שהיא עומדת בחלל בלי שום יסוד כביכול, אלא על דברים שלכאורה אינם יכולים להחזיק כלום. ומי יכול להידמות לו ולעשות יצירה כזאת?! כל מי שמסתכל על זה בהכרח יבין בבירור שכל חוקי הטבע המאפשרים את קיום העולם, הם מחושבים ומדויקים. שאילו הרוח היתה נושבת יותר חזק - לא היה העולם מתקיים. ואילו הטמפרטורות היו קצת יותר קרות, היינו מתים מקור, ואילו היו יותר חמות, היו קרחי הקטבים נמסים ומבול היה מכסה את הארץ. ואילו היו הסערות מתגברות, היינו תמים. ומי שמסתכל על זה ואינו מבין שכל קיומנו תלוי בבורא וכח עליון, אוי לו! והערוך גורס (ערך זרוע): "הכל תלויה בגבורתו של הקב"ה. והגבורה היא זרועו, כדכתיב (תהלים פט:יד): 'לך זרוע עם גבורה'".

ארץ ישראל

 ...ומתחת זרעת עולם. אומר הספרי (שנו): "מלמד שא"י היא תוקפה [כחה] של עולם".

כח ה'; א"י; א"י - הערבים; בטחון - גבולות; קידוש השם; בטחון

 ...ויגרש מפניך אויב. הוא כבר הוכיח את יכולתו בזה שגרם לגירוש של אויביך ולבריחתם מלפניך ולהשמדתם, והם עמלק, סיחון ועוג, שהיו הרבה יותר חזקים ממך ואמרו להשמיד אותך, ובכל זאת ניצחתם אותם משום שהקב"ה הוא זרועות עולם. כך כתב הספורנו: "כי לא בחרבך ירשת ארץ באופן שתוכל לחשוב שבסור כוחך באורך הזמן או בבוא חליפתו יגברו האויבים. כי אמנם הוא [הקב"ה] היה המגרשם, ואיך ייכנסו נגד רצונו?" וכל זה הוא תוכחה גלויה לאותם מוגי לב ומחוסרי אמונה, שחוששים שבמהלך הזמן, אם יגבירו שונאינו את מספרם ואת כח נשקם ואת הטכנולוגיה שלהם, ננוצח, ושהזמן פועל לרעתנו. אך שקר נחלו אלה! כי לא בכח יגבר השונא.

כתוב "ויגרש", ולא הסתפק ב"ויפיל" או מילה דומה. כי כאשר מדובר באויבים שבא"י, לא מספיק לנצחם, אלא צריך לגרשם מהארץ, שאם אינם יוצאים מרצונם הטוב, צריך לגרשם או להשמידם (אם הם מסרבים ולוחמים נגדנו). וזאת כוונת הפסוק בהמשך:

ויאמר: הַשמֵד! ופירש רש"י: "ואמר לך: השמד אותם". כלומר, שה' ציווה להשמיד את הגוים שיושבים בא"י ואינם מוכנים לקבל על עצמם דין גר תושב. ואסור לנו לתת להם לשבת בא"י כל זמן שאינם מקבלים עליהם את ריבונות עם ישראל ואת מרותו, שאל"כ יהרסו את ייחודה ואת קדושתה של א"י, שנלקחה מהם וניתנה לנו כדי שנבנה מדינת סגולה. ואיך נעיז למעול בארץ הקודש, שהיא אינה שלנו, אלא ניתנה לנו לשבת עליה בתנאים מסוימים?! ועוד: לגבי אויבים שיוצאים לחלל את שם ה' בגלוי, כגון עמלק, לא מספיק נצחון אלא צריך השמדה. כך כתב דעת זקנים: "'ויאמר השמד'... כמו שמצינו גבי עמלק... וכן גבי כנעני". אם כן, יש לפרש: "ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד" - הוא גירש מפניך אויב שאמר להשמיד אותך, וציווה להשמידו קודם שיבצע את מזימתו, כדברי חז"ל (ברכות נח.): "אם בא להָרגך השכם להָרגו". וכמו שכתוב (שמות טו:ט-י): "אמר אויב: ארדוֹף, אשיג... אריק חרבי, תורישמו ידי - נשפת ברוחך, כסמו ים, צללו כעופרת במים אדירים".

אומר הספרי (שנו): "'ויגרש מפניך אויב' - אלו שהחבאו בא"י. 'ויאמר השמד' - אלו שברחו לאסיא". ונראה שפסק כר' יהודה שאמר (סוטה לה.) שגם אותם משבעת העמים שנמצאים בחו"ל הם בכלל: "לא תחיה כל נשמה" (לעיל כ:טז), ואין מקבלים אותם, והוא סובר שאף אם שבעת העמים חוזרים בתשובה אסור לקבלם. אבל ר' שמעון סובר שאם חזרו בתשובה, מקבלים כל שבעת העמים, אף אלה שנשארו בא"י.

בטחון; עם ישראל בדד, אך בטוח

(כח) וישכוֹן ישראל בטח, בדד. כל הברכות שהבטיח ה' לישראל יתקיימו, וישראל ישכון בארצו בשלום, רגוע ושָלֵו, בטוח שהקב"ה ישמרנו מהאויב, אע"פ ודוקא משום שהוא לבד ומבודד בלי בעלי ברית. כך כתב אור החיים: "'בטח' - אימתי? כשיהיה בדד". מפני שהקב"ה לבדו יגן על ישראל, ודוקא הבידוד יגדיל ויוכיח את כח ה' ואת בלעדיותו. והבטחון יהיה כל כך גדול עד שיחיו לבדם, יחידים, בלי צורך להתאסף למלחמה. כך כתב רש"י: "כל יחיד ויחיד איש תחת גפנו... מפוזרין ואין צריכים להתאסף... מפני האויב". וכן, הם יהיו בטוחים אפילו במדבר וביערות. כך אומר הספרי (שנו): "אין בטח אלא 'רוחצן' [ובילקוט שמעוני - "אלא ישוב"; ובספרי (שנב) ובילקוט (סוף רמז תתקנה) על הפסוק (לעיל פסוק יב) "ישכוֹן לבטח עליו", הגרסאות הפוכות], וכן הוא אומר: 'וישבו במדבר לבטח וישנו ביערים' (יחזקאל לד:כה)". כלומר, הבטחון יהיה כל כך גדול, שגם אם יֵשבו יחידים במקומות מסוכנים, ישכנו בטח. וכל זה משום שה"בדד" - הקב"ה היחיד ומיוחד - מגן עליהם.

א"י שייכת רק לעם ישראל ורק שם הבטחון

המעיין ביחזקאל לד, יראה דבר גדול: שכל הבטחון הזה יהיה רק בא"י. כך אומר הנביא שם (לד:ה,יב-יג,כה,כז): "וַתפוצֶינה [ישראל, צוֹאני] מבלי רוֹעה, ותהיינה לְאָכְלָה לכל חית השדה [במקום בטח יהיה טבח]... והצלתי אֶתְהֶם מכל המקומוֹת אשר נָפוֹצו שם ביום ענן וערפל, והוצאתים מן העמים וקבצתים מן הארצות [ששם אין בטחון], והביאותים אל אדמתם... וכָרַתִי להם ברית שלום, והִשבַתי חיה רעה מן הארץ וישבו במדבר לבטח וישנו ביערים... והיו על אדמתם לבטח, וידעו כי אני ה' בשִברי את מוֹטות עֻלם, והצלתים מיד העוֹבדים בהם". וזאת כוונת המשך הפסוק:

א"י; הגלות קללה

עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש, אף שמיו יערפו טל. כלומר, העין של יעקב, מבטו, צפייתו ותקוותו של יעקב, הבטחון שהוא מצפה לו ומביט שיגיע - היא רק אל א"י, הארץ שהובטחה ליעקב, כמו שברכו יצחק (בראשית כז:כח): "ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ, ורוֹב דגן ותירש", וכן שם (כח:ד): "ויתן לך את ברכת אברהם, לך ולזרעך אתך, לרשתך את ארץ מגֻריך...". כלומר, שרק שם, בא"י, יהיה בטחון אע"פ שיהיה בדד, אבל בגלות בטוח רק הטבח, ח"ו. והאבן עזרא ורבינו בחיי פירשו "אל ארץ" כמו "בארץ", והכוונה היא כמו שכתבתי.

כתב רבינו בחיי: "ומה שהזכיר [דוקא] יעקב בירושת הארץ [כאן, ולא את אברהם ויצחק], לבאר כי להם [לישראל] לבדם ניתנה הארץ הקדושה; כלומר, לזרע יעקב בלבד. וזהו לשון 'עין יעקב', ולא מצינו עין אברהם ויצחק, אלא 'עין יעקב', להוציא עשיו וישמעאל... שלא ניתנה הארץ למורשה אלא לזרע יעקב, ולא נתיישבה מעולם אחר שנחרבה ולא תתיישב לעם אחר". ולפי זה יש לפרש "עין יעקב", גם במובן של "מעיין יעקב", כלומר, שכל הדורות של עם ישראל הם כמים הנובעים ממעין אחד, הוא עין (מעיין) יעקב, שאע"פ שלאברהם היה גם ישמעאל וליצחק היה גם עשיו, הזרם האלוקי הופנה דרך מעיין יעקב. כך כתב האבן עזרא: "'עין יעקב' - כל מי שיצא ממעין יעקב. וכן (ישעיהו מח:א): '[שִמעו זאת בית יעקב, הנקראים בשם ישראל], ומִמֵי יהודה יָצָאו'".

ידעתי; בעתה אחישנה; קידוש השם

הנה עין יעקב ומי יהודה יכולים להביא את הגאולה בבחינת "אחישנה" - במהירות ובשלוה ובהדר, או רק "בעתה" - לא מפני זכויותיהם אלא מפני שה' חס על חילול שמו. ובאותו פרק בישעיהו, אומר הנביא על "מי יהודה" (מח:י-יא): "...בחרתיך בכוּר עוֹני [הבאתי עליך יסורים כדי לצרף אותך כיון שלא זכית לגאולה, וכל הגאולה באה רק משום:] למעני, למעני אעשה, כי איך יֵחָל [איך יחולל שמי]?; וכבודי לאחר לא אתן". ואח"כ הוא אומר (שם:יח): "לוּא הקשבת למצווֹתָי! ויהי כנהר שלומֶך...". וכתב דעת זקנים: "'וישכון ישראל בטח' - כל אותם שהם מעין יעקב [דומים למדותיו], כלומר, ממעין שלו, כגון גרי הצדק, ישכנו לבטח... אבל המינים, והמלשינים, והמסורות, והפורשים מדרכי ציבור, לא ישכנו עמם - אף שהם זרע יעקב, לא נאמר אלא עין יעקב" - דוקא הדומים לו.

א"י - הערבים שבה

וישכן ישראל בטח בדד. כתב אור החיים: "...נמשך עם מאמר שלמעלה ממנו, שהוא: '[ויגרש מפניך אויב] ויאמר השמד'. שציווה ה' לישראל להשמיד כל נשמה מיושבי הארץ, ובזה 'וישכון ישראל בטח בדד'". ודבריו נאמנים, נחמדים ואמיתיים.

א"י; הגלות היא קללה; ישראל לא עולים לא"י; א"י - עלייה

וישכוֹן ישראל בטח בדד. כתב רבינו סעדיה: "'וישכן' - כדי שישכנו מקצת בני ישראל בטוחים לבדם". כלומר, זה המטרה של "ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד", בפסוק הקודם. ואפשר להבין את דבריו, שמקצת  ישראל (כלומר, מספר קטן של יהודים ביחס לאויביהם) יהיו בטוחים לבדם. אבל יש גם לפרשו, שבעקבתא דמשיחא ובאתחלתא דגאולה, רק מקצת מישראל יעלו לא"י והשאר יישארו בגלות; ורק המקצת שיעלו לא"י יהיו בטוחים, לבדם, והרוב שיישאר בגלות - דוקא משום שראו בא"י סכנה - הם הם שיספו, ח"ו.

בטחון; רק בא"י הבדד והבטח עם הנצחון; א"י; בעתה אחישנה; רק בא"י יש שיכון ומשכן ושכינה

וישכן ישראל בטח בדד, עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש. אומר הספרי (שנו): "ולא כ'בדד' שאמר משה (לעיל לב:יב): 'ה' בדד ינחנו' [ששם לא מדובר על הבדד שקשור לבטחון הסופי, שהרי שם מדובר בהגנת הקב"ה על בני ישראל במדבר], ולא כ'בדד' שאמר ירמיה (טו:יז): 'מפני ידך בדד ישבתי, [כי זעם מִלֵאתָני]' [שהבדד שם לא היה בדד של ברכה ושמחה], אלא כ'בדד' שאמר אותו רשע [בלעם] (במדבר כג:ט): 'הן, עם לבדד ישכוֹן'". כלומר, שכאן מדובר בגאולה הסופית, שהיא תבוא בבידודו של ישראל וגאולתו ע"י הקב"ה, והיא גאולה ובידוד שיכולה להיות רק בא"י, שהרי כאן ובפסוק של בלעם נאמר "וישכון", שמשמעו ישיבת קבע בארצם, וגם מלוּוה במושג של "שכינה", שישראל עתידים לשכון בארצם יחד עם השכינה, בטח בדד. ומיד אח"כ אומר הספרי: "'עין יעקב' - כברכה שבירכם יעקב אביהם [ולא רק כברכת בלעם], שנאמר (בראשית מח:כא): 'והיה אלקים עמכם [והֵשיב אתכם אל ארץ אבוֹתיכם]'". כלומר, שישראל ישכון בטח בדד רק אם ברכתו תהיה כעין הברכה של יעקב שאמר שיחזרו לא"י, מפני שרק שם יש בטח ובטחון.

בטחון - אם ישראל ישמור את המצוות, ישכון לבטח; השוכן בא"י ונאמן אליה וגם שומר את המצוות, הוא בטוח; יראת ה'; מדה כנגד מדה; א"י - גבולות; בעתה אחישנה; ידעתי

וישכן ישראל בטח בדד, עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש. אמר שלמה המלך ע"ה במשלי (א:כד,כו-כט,לא,לג): "יען קראתי וַתְמָאֵנו, נטיתי ידי [כלומר, אפילו הענשתי אתכם] ואין מקשיב... גם אני באֵידכם [באסונכם] אשחָק, אלעג בְבוֹא פחדכם. בְבוֹא כשואה פחדכם... בְבוֹא עליכם צרה וצוקה. אז יקְרָאֻנְנִי ולא אֶענה... תחת כי שנאו דעת ויראת ה' לא בָחָרו... ויאכלו מפרי דרכם, וממוֹעֲצוֹתיהם יִשֹבָעו... ושוֹמע לי ישכָן בטח, ושאנן מפחד רעה". כלומר, הקב"ה רוצה להביא לנו את הגאולה ואת השאננות ואת הבטח, אך רק אם נהיה כ"עין יעקב", נגיע לזה. וזאת כוונת חז"ל (מכות כד.) שאמרו: "א"ר יוסי בר חנינא: ארבע גזירות גזר משה רבינו על ישראל; באו ארבעה נביאים וביטלום. משה אמר: 'וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב' [כלומר, אם ישראל יהיה כעין יעקב, אז ישב בטח בדד, ואם לאו, לא]; בא עמוס וביטלה, שנאמר (עמוס ז:ה): '[ואוֹמַר: א-דני אלקים!] חדל נא! [כלומר, הקב"ה איים להביא עונש חמור של ארבה ואחריו אש, ועמוס ביקש לבטל את זה] מי יקום יעקב, [כי קטוֹן הוא]' [וקיווה להיות כ"עין" יעקב]. וכתיב [אחר כך, פסוק ו]: 'נִחַם ה' על זאת'". ויש להבין שעמוס הצליח רק למנוע את הנבואה לזמן קצר, כעין הוראת שעה, אבל בסופו של דבר נתקיימה הגזירה הכללית של החורבן. ובכל המקרים המובאים בסוגיא במכות, שבהם בוטלו דברי משה ע"י נביאים, הכל היה רק לתקופה מסויימת, אבל בסופו של דבר, דברי משה מתקיימים.

ה' כל יכול; עקשנות ושפלות; אין צורך בעזרה מבחוץ; הגאולה; מושגים; אמונה; צדק

 ...אף שמיו יערפו טל. הקב"ה הוא כל יכול, וישמיד את אויביו ואת אויבי עמו שלא ידעו את שמו, ויחַיה ויתן בטחון ובידוד לעמו. שהרי הטל הוא סמל לתחיה, שכן אין חיים בלי טל, וכן אמר ישעיהו (כו:יט): "הָקיצו ורננו שוֹכני עפר כי טל אורוֹת טלֶך...". ולא יצטרכו עזרה מבחוץ, אלא ייהנו מ"ארץ דגן ותירוש" - שהארץ עצמה תתן את מימיה ממעיינות תהום, וגם שמיו של הארץ (כך פירש רבינו בחיי: "שהרי מצינו מלת 'ארץ' בלשון זכר - 'ולא נשא אוֹתם הארץ' [בראשית יג:ו]") יתנו טל ומטר, שהרי הקב"ה הוא כל יכול, ובידו לבקוע מעיינות תהום ואוצרות מעלה, שהרי הוא יצר אותם. וכן נאמר (משלי ג:יט-כ): "ה' בחכמה יָסַד ארץ, כונֵן שמים בתבונה, בדעתו תהומות נבקָעו ושחקים יִרְעֲפו טל". והמלה "ירעפו" שם פירושה כמו "יערפו" כאן - ירידה בכוח, שהרי נאמר (לעיל לב:ב): "יערוֹף כמטר לקחי [ומטר יורד בכוח], תִזל כטל אמרתי [שהרי טל נופל ברַכות]". אבל כאן הבטיח שבבוא הגאולה, הטל יפול בכוח כמו מטר, להודיע את גבורותיו של הקב"ה, ושלא יחסר לישראל כלום אע"פ שהם מבודדים.

וזו תוכחה לקטני האמונה החוששים מהגוים שיפסיקו את סיועם. ומשום כך נאמר "ושחקים ירעפו טל", שהרי אמרו (חגיגה יב:) שאחד משבעה הרקיעים הוא "שחקים" ובו "ריחיים עומדות וטוחנות מן לצדיקים", ומן הוא סמל האמונה, וכאן המטרה היא שנאמין שהקב"ה נותן גם טל וגם ישועה לעמו. וכן נאמר (ישעיהו מה:ה-ט): "אני ה' ואין עוד, זולתי אין אלקים... למען יֵדעו ממזרח שמש וממערבה כי אפס בלעדָי, אני ה' ואין עוד. יוצר אור ובורא חשך, עוֹשֹה שלום ובורא רע, אני ה' עוֹשֹה כל אלה. הַרעיפו שמים ממעל ושחקים יזלו צדק, תפתח ארץ ויפרו יֶשַע וצדקה תצמיח יחד - אני ה' בראתיו, הוי, רב את יוֹצרו!...". והשחקים שמרעיפים טל ומן של אמונה, מזילים צדק, מפני שעשיית צדק היא סמל השפלות ושבירת הגאוה והאמונה האמיתית. ובאמונה ובצדק תבוא הגאולה, וזאת הכוונה במלים "ויפרו ישע, וצדקה תצמיח יחדיו" - שבעשיית צדק תבוא הגאולה.

וכל זה בא להשמיענו את גדולת ה' ואת כוחו, וכדי שנבין כמה שפלים וקטנים אנחנו. ועל כן השתמש משה במלה "יערפו", לשבור את גאוותנו ואת העקשנות של "עם קשה עורף", ולומר לנו שאם לא נקשה את ערפנו, "אף השמים יערפו טל". דוקא מהעננים הכבדים והחשוכים של ערפל, דוקא מהחושך, מהצרות הנראות בלתי נסבלות, כאשר ישראל בדד בחושך בלי אור של תקוה - בא הקב"ה ומצילו. אם לא נקשה את ערפנו, אזי: "ונתתי את כל אוֹיביך אליך עוֹרף" (שמות כג:כז), וכן: "ידך בעוֹרף אוֹיביך" (בראשית מט:ח). אבל אם נפנה עורף לה', כמו שאמר הנביא (ירמיהו ב:כז): "כי פנו אלי עוֹרף ולא פנים, ובעת רעתם יאמרו: קומה והושיענו", אזי: "עוֹרף יפנו לפני אוֹיביהם" (יהושע ז:יב). ומשום כך, כשקורה מעשה רצח מזעזע, ולא נודעה זהותו של הרוצח, ודם הנרצח אינו מוצא כפרה, מביאים עגלה, סמל לעגל, שעם קשה עורף עבד אותו, והורגים אותה בשבירת עורפה, סמל לעקשנות העם. והיא העגלה הערופה. ומשום כך, בבכור  חמור כתוב (שמות יג:יג): "ואם לא תפדה וערפתו", שהרי פדיון בכור בא לסמל את שבירת ערפם וגאוותם של המצרים ע"י הקב"ה, ולכן, אם לא פדו את פטר החמור, חייבים לעשות לו את מה שנעשה למצרים. וכן לגבי ע"ז שעבדו ישראל, אומר הנביא (הושע י:ב): "הוא יַעֲרוֹף מזבחותם", מפני שכל הע"ז היא "לא ידעתי את ה'" וקשיות עורף, ולכן תקנתה היא שבירת ערפם.

תחיית המתים; מנהיג

עין יעקב. כתב רבינו בחיי: "...ומן הידוע כי ארבעה דברים הם שזכתה בהן אומה הישראלית, ואלו הן: הנבואה, והתורה, וא"י ותחיית המתים... ושאר האומות אינן זוכין לתחיית המתים כי אם ישראל זרע יעקב... וכן מצינו ישעיהו ע"ה שהתנבא על אומות העולם ואמר (כו:יד): 'מתים בל יחיו, רְפָאִים בל יקומו', וחזר והתנבא על ישראל ואמר (שם:יט): 'יחיו מֵתיך, נבֵלָתי יקומון, הָקיצו ורַננו שוֹכני עפר כי טל אורוֹת טלֶך...' - ביאר: שאין תחיית המתים אלא לישראל. ותדע לך, כי כל ישראל יחיו, בין רשעים בין צדיקים. צדיקים לקבל שכר, ורשעים לקבל עונש... וכן שנינו בברייתא (ר"ה טז:): שלש כתות ליום הדין. אחת של צדיקים גמורים, ואחת של רשעים גמורים, ואחת של בינונים. צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיי עוה"ב. רשעים גמורים... לאלתר לגיהנום, שנאמר (דניאל יב:ב): 'ורבים מישֵנֵי אדמת עפר יָקיצו, אלה לחיי עולם ואלה לַחֲרָפות...'... בינונים מצפצפין [בוכים שעה אחת מיסורין] ועולין. אבל מי שעוונותיו מרובין מזכיותיו ובכלל עוון פושעי ישראל בגופן [וכמו שאמרו בגמרא שם (יז.), כגון "קרקפתא דלא מנח תפילין"], יורדין לגיהנום ונידונין שם שנים עשר חודש, לאחר שנים עשר חודש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים". ובגמרא שם כתוב: "אבל המינין והמסורות והאפיקורסים שכפרו בתורה, ושכפרו בתחיית המתים, ושפירשו מדרכי צבור, ושנתנו חיתיתם בארץ חיים [והגמרא מפרשת אח"כ: "זה פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים"], ושחטאו והחטיאו את הרבים... יורדין לגיהנום ונידונין בה לדורי דורות".

יחודו של עם ישראל; הקב"ה מעוזו ועוזרו; חילול ה' הוא חילול ישראל

(כט) משה מגיע לסיום הברכה בכלליה ובפרטיה, וחותם את ברכת ישראל במילים אלה:

אשריך ישראל! מי כמוך! עם נושע בה'. התבונן ישראל! אשריך, מה טוב חלקך, ומה נעים גורלך - שהרי אין עם בעולם ואין אומה באומות שידמה לך וישוה לך. רק אתה נבחרת להיות עם ה', עם סגולה ועליון וקדוש, ומשום כך ישועתך, גאולתך ועזרתך מובטחות ע"י הקב"ה, וקיומך מובטח לעולם. אומר הספרי (שנו): "ישראל אומרים: 'מי כָמוֹכה בָאֵלִם ה'' (שמות טו:יא), ורוח הקודש אומרת: 'אשריך ישראל, [מי כמוך]'". ויש ללמוד לקח עמוק ויסודי, מהשוואת ישראל והקב"ה דוקא ע"י פסוקים אלה, ומזה שמיד אח"כ נאמר כאן "עם נושע בה'", אע"פ שלכאורה היה צריך לומר "עם נושע מה'" או "ע"י ה'" (כפי שהעיר בעל שפתי חכמים) - אלא נאמר כך כדי ללמד ששפלותם של ישראל היא חילול השם. וגם השכינה נדדה לגלות, כמו שנאמר (תהלים צא:טו): "...עמו אנכי בצרה". שהרי בעיני הגוים חולשת ישראל היא בהכרח חולשת הקב"ה, כביכול, ורק ע"י נצחון ישראל תוּרם קרן ה', ורק ע"י שיבת ישראל לציון ישוב הקב"ה לשם, כמו שאמרו חז"ל (מגילה כט.): "שבכל מקום שגלו, שכינה עמהן... ואף כשהן עתידין ליגאל, שכינה עמהן, שנאמר (לעיל ל:ג): 'ושב ה' אלקיך את שבותך', 'והשיב' לא נאמר, אלא 'ושב' - מלמד שהקב"ה שב עמהן מבין הגליות".

קידוש השם; בעתה

וכל זה קשור להשוואת "מי כמוך", שהרי הפסוק אומר (לעיל לב:לז): "אֵי אלקימו, צור חָסָיו בו?!", פירוש - הגוי לועג לישראל המושפל ואומר "איה אלקיהם, הצור שחסו בו!"; ואמרו על זה חז"ל (גיטין נו:): "זה טיטוס הרשע שחירף וגידף כלפי מעלה. מה עשה? תפש זונה בידו, ונכנס לבית קדשי הקדשים, והציע ספר תורה ועבר עליה עבירה, ונטל סייף וגידר את הפרוכת, ונעשה נס והיה דם מבצבץ ויוצא, וכסבור הרג את עצמו [כינוי לה']... אבא חנן אומר: 'מי כמוך חסין י-ה' (תהלים פט:ט) - מי כמוך חסין וקשה, שאתה שומע ניאוצו וגידופו של אותו רשע ושותק. דבי רבי ישמעאל תנא [אותו לקח]: 'מי כמכה באלם ה'' - מי כמוך באלמים" - שהוא עושה את עצמו אילם ושותק. והטעם הוא, שהקב"ה חייב להעניש את ישראל, ומשום כך הוא שותק כשישראל נענש, אע"פ שהוא יודע ששפלות ישראל וחורבן הארץ ויציאתם לגלות יתפרשו בעיני הגוים כשפלותו וחילול שמו. והעיקר הוא לדעת שכל כשלון ותבוסה לישראל מהווה כביכול תבוסה לה' וחילול שמו. ומכיון שהקב"ה וישראל קשורים יחד בחילול שמם ובקידושו, הקב"ה חייב בסופו של דבר להושיע את ישראל, לא למענם, אלא כדי שיתקדש שמו. ולכן נאמר "אשריך ישראל", משום שאתה והקב"ה שוים ב"מי כמוך", ובקידוש שמכם ובחילולו, ואתה עם הנושע בה', כלומר, בישועת ה' - בזה שהוא מושיע את עצמו - גם אתה ישראל נושע. וזה מובטח.

והעיקר הוא שתדע שאתה עם נושע בה', ורק עליו יש לסמוך ורק בו יש הבטחון האמיתי (כמו שאומר הספרי [שנו]: "עם שאין ישועתו אלא בשכינה"), ואסור לצפות לעזרה מבני אדם, מגויי הארצות. ואע"פ שאתה חייב להכין את עצמך למלחמה, שהרי אין סומכין על הנס, מכל מקום תשועתך באה מאת ה', והוא גם יעשה עבורך נסים גלויים אם אך תרצה לראות. וכך נאמר (תהלים לג:טז-יז): "אין המלך נושע ברָב חיל, גבור לא יִנָצֵל ברָב כח, שקר הסוס לתשועה וברוֹב חילו לא יְמַלֵט". וכתב הספורנו: "'עם נושע בה'' - שלא תהיה תשועתך ע"י מלחמתך, אבל ה' יילָחם לכם". והלקח הזה של תשועה ושלוה המובטחות ע"י הקב"ה, הוא ענין של הבטחה מיידית, שנוכל להשיגה עכשיו ומיד אם אך נשמע בקול ה' ונהיה יראי ה', כמו שכתוב (תהלים צה:ז): "היום, אם בקוֹלו תשמעו".

יראת ה'; מושגים; א"י - בטחון

למלים "אשריך ישראל" יש הד וצליל בפרק המהלל את יראי ה', בתהלים קכח, ששם נאמר (פסוקים א-ו): "אשרי כל יְרֵא ה' [המקבל עליו את עול מלכותו של ה' ואת יראתו ויחודו הבלעדיים] ההוֹלך בדרכיו [מושגיו, קדושה, אמונה, צדק ומשפט, ענוה וכו'], יגיע כפיך כי תאכֵל אשריך וטוב לָך [ואמרו על זה חז"ל (אבות ד:א): "'אשריך' - בעוה"ז; 'וטוב לך' - לעוה"ב"], אֶשתך כגפן פוֹריה ביַרְכְתי ביתֶך, בניך כשתִלי זֵתים סביב לשֻלחנֶך. הנה כי כן יבוֹרַך גָבֶר יְרא ה'. יברכך ה' מציון וּרְאה בטוב ירושלים כל ימי חייך, וּרְאה בנים לבניך - שלום על ישראל". וברור מכל זה, שלא רק האדם הפרטי חייב להתנהג כך בחיים הפרטיים, ליהנות מיגיע כפיו, אלא גם העם חייב לנהוג כך לגבי עניינים לאומיים וציבוריים, ולא מדובר רק ביחיד. והכוונה היא, שיהודי שהוא באמת ירא ה', והולך בדרכיו-במושגיו, מאמין בו אמונה שלמה ואינו שואל תמיד: מה אוֹכַל מחר; איך אֶנָצל מהגוי מחר וכו'. הוא אינו מפחד שמא אם לא יוותר על מצוות ועל אמונה, הגוי לא יעזור לו בסיוע כספי או צבאי, או שאז מובטחת מלחמה עם כשלון. הוא יודע שאם הוא יאמין בה', ויהיה מוכן לחיות מיגיע כפו, ממה שיש לו, בלי סיוע חוץ, יהיה לו טוב, ויהיה לו אושר בעוה"ז, שהקב"ה יעזור לו. לא רק שיוכל להתקיים מבחינה כלכלית, אלא יוכל גם לחיות חיים של עושר ואושר. ולא רק שלא ינוצח במלחמה, אלא בכלל לא תהיה מלחמה אלא יהיה שלום.

השלום האמיתי; בטחון

אבל היהודי הזה חייב להוכיח את יראתו האמיתית, וזאת רק ע"י הבנת המושגים ועשיית המצוות הקשות והחמורות, התלויות באמונה. ונ"ל שזו אחת מהכוונות של דברי חז"ל (ברכות ח.): "גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים, דאילו גבי ירא שמים כתיב (תהלים קיב:א): 'אשרי איש ירא את ה'', ואילו גבי נהנה מיגיעו כתיב (שם קכח:ב): '...אשריך וטוב לך'...". ולכאורה זה קצת קשה, שהרי גם בתהלים קכח:א כתוב "אשרי כל ירא ה'", וזה ממשיך ומתקשר לפסוק הבא "יגיע כפיך... אשריך וטוב לך"? ועוד - למה היה לגמרא להביא פסוק מתהלים קיב, ולא מאותו פרק (קכח) בפסוק א? אלא ודאי הכוונה היא כך: בפרק קיב מדובר בירא ה' שמפגין את יראתו במצוות כגון חומרות בשבת, בכשרות וכו'. אבל ההוכחה האמיתית ליראה היא בנכונות האדם להסתכן על יראתו. ואדם שמוכן להשליך את יהבו על ה' וליהנות מיגיעו ולא לסמוך על הגוי, הוא ירא ה' אמיתי. וכן, יהודי שבכל מעשיו היומיומיים אינו חושב ודואג על לחמו, אלא הולך ומתפרנס מעצמו ובוטח בה', גם זאת הפגנת אמונה. והשלום האמיתי יבוא רק ע"י עושה השלום, והוא יתן לנו אותו אם נסמוך עליו. שהרי האושר בא למי שעושה יושר; שמי שמכוון את צעדיו ישר, בדרך הנכונה, דרך ההלכה, זוכה לאושר ואישור, כלומר, צעידה חזקה עם בטחון, כמו שנאמר (משלי ט:ו): "ואִשרו בדרך בינה", פירוש - צַעֲדו בדרך בינה. והאושר הגדול הוא הידיעה והבטחון העצמי שאתה צודק וצועד בדרך הישרה והנכונה (ועיין מה שאכתוב על זה בס"ד להלן).

אומר הספרי (שנו): "נתקבצו כל ישראל אצל משה. אמרו לו: רבינו משה, אֱמור לנו מה טובה עתיד הקב"ה ליתן לנו לעולם הבא. אמר להם: איני יודע. מה אומר לכם? אשריכם מה מתוקן לכם [כלומר, אי אפשר להסביר לכם מה כל הטוב שמחכה לכם, אבל דעו שאשריכם מפני מה שמתוקן לכם]. וכן הוא אומר (תהלים לא:כ): 'מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, פעלת לחוסים בך נגד בני אדם'". כאן הפסוק מבאר במפורש מי הם באמת "יראיך" - אלה ה"חוסים בך נגד בני אדם".

כתב רבינו בחיי: "פסוק זה הבטחה מפורשת לישראל בענין העוה"ב... וביאורו: מי כמוך עם בעמים שיהיו לו יעודי הגוף ויעודי הנפש, ושיהיה לו הטובה והשלוה בארץ טובה ורחבה בעוה"ז, ושיהיה נושע בה' יתעלה לחיי העוה"ב... ולכך אמר 'נושע בה'', והוא כלשון: 'ישראל נושע בה' תשועת עולמים' (ישעיהו מה:יז) [אולי כוונתו היא, שהמלה "עולמים" משמעה - העולם שהוא לעולם, לנצח, דהיינו עוה"ב]. ואחר שהזכיר שכר העוה"ב, נתן להם מופת [סימן ואות] על זה, [דהיינו] כי יהיה הוא יתברך מגינם ועזרם וחרב גאותם". פירוש - אע"פ שברור שהמשך הפסוק מדבר על טובות בעוה"ז, זה רק כאות והבטחה, שכשם שיציל אותם בעוה"ז, כך הוא יתן להם בעוה"ב. וממשיך רבינו בחיי: "וזה כלל גדול לכל היעודים שבתורה, וכגון אותן שבסדר 'אם בחוקותי', שאין הכוונה שיהיו אותם היעודים שבעוה"ז תכלית השכר בקיום המצוות, אבל הם מופת לעם שיזכו לעוה"ב בהפקת כל רצונם בעוה"ז".

כתב הספורנו: "ואז תגיע אל האושר שהוא המדרגה העליונה האפשרית לעם... עד שלא יימָצא עם כמוך, כאומרו (מלאכי ג:יב): 'ואִשרו אתכם כל הגוים [כי תהיו אתם ארץ חפץ, אמר ה' צב-אות]'". במלה "אשר" שמשמעה "אושר", צעד של בטחון תוך ידיעה נכונה, יש גם הד למלה "אישור", במובן לאַשר, להסכים, להודות שדבר מסויים אכן נכון הוא. ובאחרית הימים, יבואו כל העמים ויאשרו שאכן ישראל הוא העם הנבחר והעליון, ושא"י היא באמת ארצם, ארץ חפץ של עם חפץ - עם ה' וארץ ה'. ואין לך אישור ואושר גדול מזה. והאישור הזה יבוא רק ע"י נצחון ישראל וכוחו, מפני שרק מזה מפחדים הגוים ומבינים את כח ה'. ולכן לשורש "אשר" יש גם מובן של חזק, כמו שאמרו חז"ל (כתובות י:): "תמרי [תמרים] משחנן [מחממות], משבען, משלשלן, מאשרן", ופירש רש"י: "מחזיקות כח, כמו 'אַשרו חמוֹץ' (ישעיהו א:יז)". ופירוש הפסוק בישעיהו שם הוא - חַזקו את הגזול. יוצא מזה, שאישורם של העמים בא על ידי אושרו, כוחו, של ישראל, וכך יגיע ישראל לאושר. ויש שפירשו "אַשרו" (בישעיהו שם) מלשון "יושר", והפירוש הוא - עֲשו יושר לגזול. וודאי שגם זה נכון, שהרי האושר (הכח) בא ע"י יושר, כמו שאמר ישעיהו שם (א:כז): "ציון במשפט תִפָדֶה...".

והנה, לעשות יושר ולהגיע לאושר דרושים אמונה ובטחון, כפי שכתבנו. ופרשה מלאה היא במלאכי (ג:ח,י-יב): "היקבע [היגזול וירגיז] אדם אלקים כי אתם קוֹבעים אוֹתי? ואמרתם: במה קבענוך? המעשר והתרומה!... הָביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי, ובְחָנוני נא בזאת, אמר ה' צב-אות, אם לא אפתח לכם את ארֻבות השמים והריקוֹתי לכם ברכה עד בלי די. וגערתי לכם באוֹכֵל ולא ישחִת לכם את פרי האדמה... אמר ה' צב-אות. ואִשרו אתכם כל הגוים, כי תהיו אתם ארץ חפץ - אמר ה' צב-אות". פירוש - אילו באמת האמנתם שה' הוא האלוקים, האם הייתם גוזלים אותו ומרגיזים אותו בגזל הזה? ועוד נראה שהמלה "לקבוע" פירושה להגדיר, ומלאכי בא לומר: האם יבוא אדם ויגדיר הוא את אלוקיו, לבחור מה הוא כן רוצה לעשות ומה אינו רוצה לעשות, כמו שאתם עושים לה'? והמדד שמוכיח שבאמת אינכם מאמינים בו ובכוחו, הוא שאינכם נותנים לו את המעשר והתרומות, שהוא ציווה שתפרישו לו כאות שאתם מאמינים בכוחו לתת לכם מחר עוד תבואה. ובמעשה גזל זה, שאתם מכחישים שהוא בעל העולם ואדונו, וגם מפגינים חוסר אמונה בו, אתם קובעים ומגדירים אותו כפי שאתם רוצים. וכל זה הבל. ואם אתם באמת רוצים שהוא יעזור לכם ושיביא לכם את הגאולה השלמה, תתחזקו ותסמכו עליו בזה שתביאו לאוצר ה' את מתנות ה', ואז תראו שה' צב-אות, בעל הכח הבלתי מוגבל, יבטיח לכם אוכל ע"י גשמים מספיקים והגנת התבואה, גם מפני האויב הפולש וגם מפני מחלות טבעיות. ולא תצטרכו לגוי ולא לשום סיוע, ותישארו אתם בתוך ארץ קטנה בלי אוצרות טבעיים כביכול, ובדד, ובכל זאת תהיו עשירים ועצמאים. וזה יביא את הגוים להבין שאכן ה' הוא האלוקים, ואתם עמו, וא"י היא ארצו - ארץ חפץ, והם יאשרו ויסכימו שאכן כן הוא.

ואכן: "אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו" (תהלים מ:ה); וכן: "אשרי אדם עוז לו בך" (שם פד:ו) - אשרי האדם שיש לו העוז לסמוך עליך, ולהאמין שאתה העוז שלו, כמו שכתוב (שם כז:יד): "קוה אל ה', חזק ויאמץ לבך, וקוה אל ה'".

מלחמה - לה' הישועה ולישראל הנצחון בעיני העולם; ידעתי

אשריך ישראל, מי כמוך, עם נושע בה'. אומר הילקוט שמעוני (תתקסד): "הקב"ה עושה מלחמתן של ישראל, והנצחון שלהן, וכן הוא אומר (לקמן לד:יא-יב): 'לכל האוֹתוֹת והמופתים... ולכל היד החזקה... [אשר עשה משה]'. 'אשר עשה ה'' - אינו אומר, אלא 'אשר עשה משה'. הקב"ה שְלָחוֹ לעשות והנצחון למשה...". היהודי חייב לדעת את זה, שנצחונו בא רק מאת ה' ולא מגבורתו. שהרי צבא ישראל מצליח או לא מצליח אך ורק ע"פ רצון ה', ואותו צבא שהצליח בדרך מפליאה רק לפני כמה שנים, מפגר ונופל קרבן למחדלים לאחר זמן קצר.

הקב"ה מגן לישראל; הגוים יכירו בה' ובישראל; ישראל עם סגולה וגאה; בעתה

 ...מגן עזרך ואשר חרב גאותֶך. אתה, ישראל, אחד ומיוחד, שאתה נושע ע"י ה', שהוא "מגנך ועזרך וחרבך וגאותך הוא יכניע לך אויביך" - רבינו סעדיה גאון. ונראה לי לפרש, שכאן משה מבטיח שני דברים. ראשית כל, אין לפחד שהגוים ישמידו את ישראל, מפני שהקב"ה "מגן עזרך" - הוא יגן עליכם מהתקפת הגוים. כך כתב האבן עזרא: "שלא יגע בך רע", וכן נאמר (תהלים לג:כ): "עֶזְרֵנו ומָגִנֵנו הוא". ועוד יותר: הוא יביא לישראל נצחונות על הגוים, שנכבוש אותם ונשפיל אותם ונתגאה עליהם, עד שהם יבינו שה' הוא האלוקים ושישראל הוא עמו, שנבחר לעליונות. כך כתב האבן עזרא: "ואשר הוא החרב שתתגאה בו על כל אויביך". וכן כתב הספורנו: "והוא אשר יהיה חרב גאותך שתתרומם על האומות במלחמתו עליהם". אומר הספרי (שנו): "כענין שנאמר (שמואל ב כב:ג): 'אלקֵי, צורי אֶחֱסֶה בו [והיינו "נושע בה'"], מָגִנִי [המגן נגד התקפה] וקרן ישעי'", כלומר, שבסוף אתנשא עליהם ואמלוך עליהם.

והמעיין בשמואל ב, פרק כב, יראה כמה דומות הלשון והמילים שם לפסוקים כו-כט בפרק הזה, ויבין מזה שהקב"ה נתן מרוה"ק לנביאיו להכניס את מושגי תורתו בנ"ך ע"י דמיון והשוואת דבריהם, כדי שבלימוד התנ"ך יתחזקו בנו מושגים אלה, שהם "דרכי ה'". ומושגים אלה הם הבסיס לכל התורה, וראשית חכמה לנו, ומי שאינו לומד אותם ואינו הוגה בהם ואינו מבין אותם ואינו בונה את בית התורה שלו עליהם, נשאר בוּר ועיוור עם כל תלמודו. ועל כן, אוי לדורות האחרונים שהזניחו את לימוד התנ"ך בעמקות ובחריפות, ומשום כך נשארו מחוסרי הבנה ואמונה. והנה לדוגמא - התבונן בשמואל ב, פרק כב, פסוקים ג, יא-יב, לא, מא, מג, מה, מח, ותראה כמה דומים הם לפרקנו (כמו שפירשתי לעיל), וכמה יסודי הוא הלקח שמלמדנו: "אלקי צורי אחסה בו, מגני וקרן ישעי... וירכב על כרוב... ויָשֶת חוֹשך... עָבֵי שחקים... מגן הוא לכל החוֹסים בו... ואוֹיבי תַתָה לי עוֹרף... וְאֶשְחָקֵם כַעֲפַר ארץ... בני נכר יתכחשו לי... ומוֹריד עמים תחתינו...".

קידוש השם; עם ישראל

ההבטחה הזאת, שה' יהיה מגן לישראל, ניתנה כבר לאברהם אבי האומה, כאשר הקב"ה אמר לו מיד אחרי מלחמתו נגד ארבעת המלכים (בראשית טו:א): "אל תירא אברם, אנכי מגן לך, שכרך הרבה מאד!" כלומר, אל תירא שמא יבואו עליך הגוים עם ריבוי אנשיהם, כי "אנוכי מגן לך", משום שמגיע לך הרבה שכר על זה שבטחת בי, ועשית את מצוותי בלי פחד ובאמונה, כאשר הלכת להציל את לוט העברי שנשבה ע"י הגוי, ובזה קידשת שם שמים. שהרי שפלות היהודי חילול השם היא, ומצוה לעזור ליהודי משתי סיבות: א) מכיון שכל יהודי קשור לרעהו בקשר מיוחד של עם סגולה, חובה לאהוב אותו ולהצילו. ב) שפלותו חילול השם היא, כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה מג:ב): "'וַיָרֶק את חניכיו' (בראשית יד:יד)... אברהם הוריק פנים כנגדן [כנגד חניכיו]. אמר: אצא וְאֶפול על קידוש שמו של מקום!" ומשום כך היה ה' "מגן" לו, משום שהוא הפגין אמונה והגינות והלך בדרך ההוגנת.

א"י - עליה

ומשום כך, בגלל אמונתו הגדולה, שהתחילה בהחלטתו לעזוב את ביתו ולעלות לא"י, ארץ זרה לו, נקבע שמו בברכה הראשונה של שמונה עשרה, שהיא עיקר הברכות, שאם המתפלל לא כיוון היטב באמירתה, לא יצא ידי חובה (שו"ע או"ח קא:א). כך אמרו חז"ל (פסחים קיז:): "'ואעשך לגוי גדול' (בראשית יב:ב) - זהו שאומרים [בשמונה עשרה] 'אלקי אברהם'; 'ואבָרֶכְך' - זהו שאומרים 'אלקי יצחק'; 'ואֲגַדְלָה שמך' - זהו שאומרים 'אלקי יעקב'. יכול יהו חותמין בכולן? ת"ל 'וֶהְיֵה ברכה', בך [אברהם] חותמין ואין חותמין בכולן", שאומרים "מגן אברהם". כי אברהם היה סמל האמונה, שהתבטאה בעלייה לא"י, וביציאה למלחמה למען יהודי, כדי לקדש שם שמים. ומשום כך אמר לו מלכי צדק (בראשית יד:כ): "וברוך א-ל עליון אשר מִגֵן צָרֶיך בידך", פירוש - הסגיר את צרֶיך בידיך, כמו שנאמר (הושע יא:ח): "איך אֶתֶנְך [השמד] אפרים, אֲמַגֶנְךָ [אסגיר אותך לגוים] ישראל...". ובכן, אם היהודי הולך בדרך ההגונה והישרה של ה' - הקב"ה מגן עליו. ואם לאו, הוא ימגן אותו לצריו.

גאוה

הגאוה שישראל יגיע אליה היא היפך הגאוה של גאוותנות ואנוכיות, שהיא מביאה דוקא לחורבן. כך אמר הנביא (צפניה ג:יא-יב): "כי אז אסיר מקרבֵך עליזֵי גאותך, ולא תוסִפי לגָבהָה עוד בהר קדשי, והשארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ה'". התבונן היטב! הנסיון להיות גבוה - משפיל את האדם. האדם שעומד בהר קדשי ומתגאה - חייב ליפול ולהיות מושפל. ודוקא מי שהוא דל ושפל מסוגל להגיע לקודש ולהתרוממות. אבל לה' הישועה והגאות, כמו שכתוב (תהלים צג:א): "ה' מלך, גֵאות לָבֵש"; וכן (שם מו:ד): "ירעשו הרים בגאותו". וגאות ה', הודו והדרו וגדולתו, היא גאות ישראל, כמו שכתוב בתהלים (סח:לד-לה) (שגם זה פרק הדומה מאוד לפרשתנו): "לרוֹכב בשמי שמי קדם... תנו עוֹז לאלקים [הָבינו שהעוז בא רק מה'] - על ישראל גאותו [פירש אבן עזרא (לה): "שהם סגולתו מכל הארץ; עליהם תֵראה גאותו"], ועֻזו בשחקים".

ויש שפירשו "ואשר חרב גאותך", כמו "ואשרי", כלומר, אשריך ישראל שה' הוא חרב גאותך. ודבר דומה אמרו חז"ל (תו"כ פרשת ויקרא, דיבורא דחטאות, פרשתא ה:א) על הפסוק "אשר נשיא יחטא" (ויקרא ד:כב): "אמר ר' יוחנן בן זכאי: אשרי [דרש "אשר" מלשון "אושר"] הדור שהנשיא שלו מביא חטאת על שגגתו", כלומר, שהוא מודה שחָטָא ואינו בוש, והוא משפיל את עצמו ואינו גאוותן וגס רוח. וכאשר הקב"ה רואה את זה, הוא הופך את ישראל לגאה, ל"גאותו".

הגאוה הזאת שיתן הקב"ה לישראל היא שיא האושר והעליונות שאדם יכול להשיג. אומר הספרי (שנו): "אמר לו הקב"ה: משה, עתיד אני ליתן להם לישראל אותו זיין שניטל מהם בחורב, כענין שנאמר (שמות לג:ו): 'ויתנצלו [רוקנו] בני ישראל את עֶדְיָם מהר חורב'". וכתב רש"י (שמות שם): "כתרים שניתנו להם בחורב כאשר אמרו 'נעשה ונשמע'". וכתב הרמב"ן (שמות שם): "ואונקלוס שתירגם ב'עדי': 'תיקון זיין' - דעתו כדברי האומר בבראשית רבה [עי' שמות רבה מה:א]: 'זינאות חגר להם'. כלומר, שחגר להם הקב"ה בשעת מתן תורה כלי זיין להינצל מכל פגע ומלאך המוות". ואומר הילקוט שמעוני שם (שצג): "תני רשב"י: זיין היה להן לישראל בסיני, והיה שם המפורש כתוב עליו. וכשחטאו ניטל מהם". ונראה לפרש שהכתר והזיין - אחד היו, וניתנו לישראל מחמת האמונה והבטחון הטוטאליים שהפגינו ישראל בסיני כשצעקו "נעשה ונשמע!" ויבוא היום, כאשר ישראל יבטח בה' שוב ולא יבטח באדם, שהקב"ה יחזיר לו את כלי הזיין הזה. כי ישראל לא יִפָגעו כלל וכלל אם יאמינו בה' באמת. והספרי מסיים: "בשבועה נשבעתי שעתיד אני להחזירו להם, כענין שנאמר (ישעיהו מט:יח): 'חי אני, נאֻם ה', כי כֻלם כָעֲדִי תלבָשי ותְקַשְרִים כַכַלָה'". הגאוה הגדולה, האושר הגדול יהיה כאשר ישראל יהיה כלת ה' והקב"ה החתן והבעל, כביכול.

ידעתי את ה'; אלה שבזו לישראל ישתחוו לו; בעתה; בטחון

ויכָחשו אוֹיביך לך. בזמן ההוא, אלה שבגאוותם בזו לישראל והשפילו אותם והציקו להם, אלה שלא ידעו את ה' והכחישו שהוא האלוקים, כמו שאמר פרעה (שמות ה:ב): "מי ה' אשר אשמע בקלו... לא ידעתי את ה'", יודו מרוב פחד ויראה שה' הוא באמת האלוקים, בראותם את גדולתו ואת גדולת עמו, כמו שכתוב (שמות ז:ה): "ויָדעו מצרים כי אני ה' בנטוֹתי את ידי על מצרים, והוצאתי את בני ישראל מתוכם", וישפילו את עצמם בפני ישראל. הם יכחישו את עצמם; יכחישו את הע"ז ואת הגאוה שלהם; יעשו את עצמם כחושים ודלים. וכן אמר דוד המלך ע"ה (שמואל ב כב:מד-מה) (ואמר דבר דומה בתהלים פרק יח, וכמו שכתבתי לעיל, שני הפרקים האלה דומים להפליא גם לפרשתנו): "תשמרני [כדי שאהיה] לראש גוים [ולא לזנב שלהם, כמו שהייתי], עם לא ידעתי יעבדֻני, בני נכר יתכחשו לי, לשמוע אוֹזן יִשָמעו לי". והנה, בשמואל השתמש בבניין התפעל, "יתכחשו", ואילו כאן ובתהלים (יח:מה) נאמר "יכחשו", והכוונה כפולה: האחת, שיכחישו את מחשבותיהם, את חייהם, את תרבותם, ואת גאותם שהיו להם עד עכשיו. והשניה, שאותם הגוים שכיחשו בישראל ובה', עכשיו יתכחשו בעצמם, כלומר, יבושו ויכלימו את עצמם, כאילו גופותיהם נעשים רזים ודלים וכחושים.

כתב הספורנו: "'ויכחשו אויביך לך' - [אלה] שהם כבר ביזו אותך, ויכחשו עצמם כאשר יכבדוך, כאומרו (ישעיהו ס:יד): 'והשתחוו על כַפות רגלַיִך כל מְנַאֲצָיִך'". וכן אומר ישעיהו (נב:יג-טו): "הנה ישכיל עבדי, יָרוּם ונִשָא וגָבַה מאד, כאשר [כלומר, כמו שבעבר] שממו עליך רבים [ואמרו בשאט נפש ולעג], כן מִשחַת מאיש מַראֵהו ותוֹאֲרו מבני אדם! כן [כלומר, כמו כן, עכשיו, אחרי ישועת ה' וישראל], יַזֶה גוים רבים, עליו יקפצו מלכים פיהם - כי אשר לא סֻפַר להם, רָאו; ואשר לא שמעו - התבונָנו".

ודע, שההכחשה הזאת תבוא אך ורק ע"י הוכחת כח ה', בזה שהוא מנצח את אויביו, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים סו:ג): "...ברוב עֻזך יכחשו לך אוֹיביך!" ולכן אסור לסגת מפני האויב, כי כל נסיגה וכשלון מתפרשים בעיני הגוי כחולשת ה'. ורק הנצחון הטוטלי, רק "רוב עוזך", יביא להשפלת האויב ולשבירת גאותו, ולהכרתו שאכן "ה' הוא האלוקים". וכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים פא:יד-טז): "לוּ עמי שוֹמע לי... כמעט אויביהם אכניע ועל צריהם אשיב ידי [וכן, אז] משנאֵי ה' יְכַחֲשו לו" - כאשר יכניע אותם וישיב את ידו עליהם. וכבר כתבתי שכל מקום שכתוב "משנאי ה'", הכוונה לאלה ששונאים בתכלית השנאה, ורוצים לחלל שם שמים, לחרף ולגדף את ה' ולהכחיש ולהשכיח את שמו. והמילים "להכחיש" ו"להשכיח" קרובות מאוד, מפני שמי שמכחיש רוצה גם להשכיח, שלא יאמינו ולא יזכירו את הדבר. והן קרובות גם למלה "להכחיד", שגם היא פירושה: להשכיח ולא להזכיר. וכך אמר דוד המלך ע"ה (תהלים פג:ג-ו): "כי הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש [בגאוה], על עמך יערימו סוד ויתיעצו על צפוניך. אמרו: לכו ונכחידם מגוי ולא יִזָכר שם ישראל עוד. כי נועצו לב יחדו [ובאמת הכוונה היא:] עליך [על ה'] ברית יכרוֹתו!" מפני שחילול ישראל קשור לחילול השם.

אומר הספרי (שנו): "בשעת טובתם של ישראל, אומות העולם מכחשים להם ועושים אותם כאילו הן אחים!" והכוונה היא, שאין להאמין ולסמוך על הגוי, מפני שלעולם אינו בעל ברית נאמן, והוא מתקרב לישראל רק כאשר הוא חושב שזה לטובתו, כמו שאמרו חז"ל (אבות ב:ג): "הֱוו זהירים ברשות, שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן; נראין כאוהבים בשעת הנאתן, ואין עומדין לו לאדם בשעת דָחקו".

קידוש השם; א"י - גבולות

ואתה על במותימו תדרוֹך! הבמה היא מקום גבוה, ולכן היא סמל הגאוה, והיא גם סמל ההכחשה בה'. כאשר הגוים עבדו את אליליהם על הבמות, כאות של כבוד והכרה שהאליל הוא הגבוה והוא האלוהים - זאת היתה הכחשה בה'. וכאשר הגוי בנה לעצמו בגאותו את מלכותו, והתנשא, התעלה והתרומם ולא ידע את ה' - גם זאת היתה הכחשה בהקב"ה. ובא משה ואומר לישראל: אתה, בעזרת ה' ובישועתו, תפיל ותשפיל את גאוות הגוים ואת אליליהם יחד, ותדרוך על במותיהם, על כל המקומות הגבוהים והגאים, ותשפיל אותם תחת כף רגליכם. וכתב הספורנו: "שאפילו מלכיהם יהיו נכנעים לך". והספרי מביא (שנו): "שנאמר (יהושע י:כד): '...שימו את רגליכם על צוארי [חמשת] המלכים האלה'". ודבר זה אינו רק ברכה, אלא מצוה וחיוב לדרוך על הגוי ולהשפילו עד שיכיר בה' וייכחש לו. ונראה שזאת כוונת חז"ל (מגילה טז.) שאמרו: "אמר ליה [המן למרדכי]: סק [עלה על הסוס] ורכב. א"ל: לא יכילנא, דכחישא חילאי [אני חלש] מימי תעניתא. גחין [התכופף המן] וסליק [עלה מרדכי]. כי סליק, בעט [מרדכי] ביה. אמר ליה: לא כתיב לכו (משלי כד:יז): 'בנפוֹל אויבְך אל תשמח'?! אמר ליה: הני מילי בישראל, אבל בדידכו [שרוצים לחלל את השם ולהכחיד את ישראל], כתיב: 'ואתה על במותימו תדרוֹך'"! כלומר, שיש חיוב ליהודי לדרוך ולהשפיל את הגוי שמכחיש את גדולת ה' ואת אלוקותו. ולכן אמר הקב"ה (לעיל יא:כד): "כל המקום אשר תדרוֹך כף רגלכם בו - לכם יהיה!" מפני שהנצחון - דריכת כף הרגל וכיבוש הגוי - הוא קידוש השם והוכחת גבורתו. ואסור להחזיר שעל של אדמה לגוי, גם אם אינו חלק מגבולות א"י, וגם אם לא כבשנו מתחילה את כל הארץ, אם הגוי הזה אינו מוכן לקבל על עצמו את ידיעת ה'.

מדה כנגד מדה

ישעיהו הנביא ניבא על גאוותה של בבל ועל השפלתה, ואמר (יד:יא-טו): "הוּרד שְאול גאונֶך... איך נפלתָ משמים, הֵילֵל בן שחר! נגדעתָ לארץ, [מי שפעם היה] חולֵש על גוים! ואתה אמרת בלבבְך: השמים אֶעֱלֶה, ממעל לכוכבי א-ל ארים כסאי... אֶעֱלֶה על בָמֳתֵי עב - אֶדַמֶה לעליון! אך אל שאול תוּרד - אל ירְכְתֵי בור!" אתה, הגוי הגאותן וגס הרוח, במקום לדעת את ה', לקבל עליך את עול מלכותו: "בכל לבבך ובכל נפשך" (לעיל ו:ה), אמרת "בלבבך, השמים אעלה"; ולכן, כמדה כנגד מדה, תושפל עד התחתית, עד השאול.

והנה, כלל גדול בשפה העברית שהיא לשון הקודש ושהקב"ה יצר אותה בחכמה ובתבונה, הוא, שקיימות מילים שיש להן שני ביאורים, דבר והיפוכו, והקב"ה עשה אותן כך כדי ללמדנו מוסר הַשְכֵל של מדה כנגד מדה. וכך הוא כאן, כמו שכתב אבי מורי ז"ל בספרו תורה ישרה (כאן), שלמלה "במה" יש משמעות של הר, גבעה וגובה, ומצד שני גם משמעות הפוכה - "קבר", כמו שאמר ישעיהו (נג:ט): "ויתן את רשעים קברו, ואת עשיר בְמוֹתָיו" (והוא פירש "במותיו" כמו "קברו" ברישא של הפסוק). וא"כ יש לפרש את פסוקנו כך: אתה תדרוך על במות (קברי) הגוים שהתגאו וחשבו לעלות על במתי עב.

בזה סיים משה את ברכתו לישראל בפרט ובכלל, והגיעה שעתו להיפטר מן העולם. והוא נפטר מישראל - אותו עם שהוציא ממצרים והוליך במדבר ארבעים שנה. בפעם האחרונה הוא מסתכל עליהם, ואז הוא פונה ועולה למעלה, להר. וישראל, שגרמו לו כל כך סבל וצער, עומדים ובוכים בכי מר כאשר הם מכירים באבידתם הגדולה, האדם שלא קם נביא כמוהו.