פירוש המכבי - דברים

דברים פרק לד

פרק לד

תכלית האדם; אסור להחזיר שטחים; חטא = סטייה

(א) ויעל משה מערבוֹת מואב אל הר נבו, ראש הפסגה אשר על פני ירֵחו. עיין היטב במה שכתבתי לעיל לב:מט.

ויעל משה. אומר הספרי: "עלייה היא ואינה ירידה". כלומר, אל נחשוב שמיתתו של משה וסירובו של הקב"ה להתיר לו להיכנס לא"י היא ירידה למשה, אלא היא דוקא עלייה, מפני שהקב"ה מתקדש בזה שהוא מראה את היכולת של האדם להגיע לקדושה ועליונות כל כך גבוהות, עד שמה שנראה לנו ככלום, נחשב לו לסטייה מהדרך שהוא חייב ללכת בה. שהרי בוודאי לגבי אדם ממוצע, הענין של הכאת הסלע לא היה נחשב לחטא, אבל למשה, שהפגין את היכולת של האדם לקבל עליו עול מלכות שמים וכניעה ושפלות וביטול האנוכיות ברמה מפליאה, ושהגיע לקדושה ועליונות שלא תיאמן - סטייה כחוט השערה מהמטרה נחשבת כחטא. ובעצם, המלה "חטא" פירושה - סטייה מן המטרה, כמו שכתוב (שופטים כ:טז): "...כל זה קוֹלֵע באבן אל השֹערה ולא יחטִא". מפני שכל מטרת האדם ותכליתו היא להגיע לשיא ומקסימום הקדושה, וכל סטייה מן הדרך היא "חטא", שלא "קלע" אל המטרה. והגדלות של הצדיק היא, בכמה קטנה היא הסטייה, "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז:כ). ודוקא בסטייתו - שלגבי האדם הפשוט אינה נחשבת לכלום - הוא מראה את קדושתו ואת גדולת ה' ואת קדושתו.

אמרו חז"ל (סוטה יג:): "'ויעל משה'... שתים עשרה מעלות היו שם, ופסען משה בפסיעה אחת". הכוונה היא לרמוז לנו, שמשה רבינו הגיע למעלה שאין אדם יכול להתעלות מעליה. הוא פסע בפסיעה אחת את שתים עשרה המעלות שהן סמל לשנים עשר עמודי העולם (עיין חגיגה יב:), ולשנים עשר המזלות שהם סמל הזמן, מפני שמשה התעלה מעל המקום ומעל הזמן, ולזה יכול להגיע אדם המקדיש את עצמו לקדושה ולטהרה מוחלטת. ומשום שפסע את המעלות בפסיעה אחת, עלה ל"ראש הפסגה". ואע"פ שכתבו המפרשים שזה שם של הר מסוים, יש לזה משמעות הרבה יותר גדולה. השורש "פסג" קרוב לשורש "פסח", דילוג ומעבר, אלא ש"פסג" פירושו תמיד לדלג ולפסוע למעלה. וכן נאמר (תהלים מח:יד): "שיתו [שימו] לִבְכם לחֵילָה [חומותיה של ציון], פַסגו ארמנותיה" - פִסעו למעלה, לארמונות הגבוהים של ציון. אם כן, "פסגה" היא לשון גובה ורוממות, וכן תירגם אונקלוס כאן: "ריש רמתא". דוקא במיתתו מגיע משה לראש הפיסגה, לעליונות הגדולה שבה הוא מנצח את הזמן ואת המקום.

כך אמרו חז"ל (עי' ספרי שנז) שהראהו מה שעתיד להיות בא"י, וזה נצחונו של האדם הקדוש על הזמן - שהוא יכול לראות את העתיד; וכן הראה לו הקב"ה את כל הארץ בעיניו, וזהו נצחון על המקום והשטח. והנצחון הנצחי על מקום וזמן מבואר בתנחומא בפרק זה (ו): "'הן צדיק בארץ ישֻלם [כלומר, שסופו למות] [אף כי [=ק"ו] רשע וחוטא]' (משלי יא:לא) - כנגד מי אמרו מקרא זה?... כנגד משה הצדיק שלא היה כמוהו בכל הנביאים... ואעפ"כ לא היתה ספיקה בידו להציל עצמו מן המיתה... ומעתה מה הועילו צדיקים שעמלו בתורה ובמעשים טובים בעוה"ז?... שלמה פירשה (קהלת ג:כא): 'מי יודע רוח בני האדם העוֹלה [היא למעלה ורוח הבהמה היוֹרדת היא למטה, לארץ]'. 'העולה' - זו נשמת הצדיק הגנוזה ומונחת תחת כסא הכבוד. 'ורוח הבהמה' - זו נשמת הרשע שיורדת לגיהנום". וממשיך התנחומא (ז): "'הן קרבו ימיך למות' (לעיל לא:יד)... וכי ימים הם מתים? אלא אלו הצדיקים. אע"פ שהן מתים, ימיהן בטלים מן העולם, אבל הם עצמן קיימים". וזה הנצחון הגדול על הזמן ועל המקום, והוא ראש הפסגה.

לשון "פסג" פירושה גם לחתוך, כגון לחתוך בסבך כדי לדעת איך ולאן ללכת, כמו שאמרו חז"ל (ב"ק פא:): "הרואה חבירו תועה בין הכרמים, מפסיג [חותך את האילן, את הפסיגים, כדי לעשות לו דרך] ועולה, מפסיג ויורד, עד שמעלֵהו לעיר או לדרך". וכן הקדוש שמגיע לראש הפסגה, הוא אדם שחתך את כל הפסיגים, את הסבך של החיים, וחתך לעצמו את הדרך הנכונה לראש הפסגה שכל כך קשה להגיע אליה, הן משום גובהה והן משום הדרך המסובכת אליה.

עיין היטב במה שכתבתי לעיל (לג:ב) על המילים "אשדת למו", וברור שיש קשר בין זה לעליית משה לפסגה, והוא, שרק מראש הפסגה נופלים ונשפכים אשדות המים, ה"אשדת" של תורה. רק אדם שמגיע במאמץ עליון ובכיבוש יצרו ובשבירת גאותו - עם כל היסורים והאש הכרוכים בזה - לראש הפסגה, מגיע למקור ה"אשדת". ולא בכדי סמך הפסוק (יהושע יג:כ) את המקומות בחלקו של ראובן: "ובית פעור ואשדות הפסגה". זה עמד מול זה: בית פעור, סמל השפלות והכניעה ליצר הרע ולאנוכיות, מול אשדות הפסגה של משה, שהתגבר והתעלה והתקדש.

אמונה; א"י וגבולותיה

וַיַראֵהו ה' את כל הארץ, את הגלעד עד דן. משה אינו יכול להיכנס פיזית לא"י, אבל הקב"ה נותן לו את האפשרות ואת הכח (כפי שכתבנו) להתגבר על ההגבלות האנושיות של מקום וזמן. הוא מראה לו את כל הארץ, ועיני משה רואות בטווח של מאות קילומטרים את כל הארץ. כך אומר הספרי (במדבר קלו): "נתן כח בעיניו של משה וראה מסוף העולם ועד סופו, וכן אתה מוצא בצדיקים שרואים מסוף העולם ועד סופו, שנאמר (ישעיהו לג:יז): 'מלך בְיָפיו תֶחֱזֶינה עיניך, תראֶינה ארץ מַרְחַקִים'". וכן כתב אור החיים: "הפעיל ה' בו ראות מה שאין גבול בעין לראות". ובזה יש להבין את המשמעות העמוקה של דברי הפסוק להלן (ז): "לא כהתה עינו", כלומר, לא רק שלא נחלשה עינו מזיקנה, אלא אף לא כהתה עינו בדרך ה"טבעית" של האדם הממוצע. הקב"ה נותן לכל אדם את הכח להתגבר על מיגבלות פיזיות ע"י התרוממות נפשית, ומי שאינו מצליח בזה, עיניו כהות ומוגבלות. אבל אדם שכן מצליח בזה, "לא כהתה עינו". וזאת בעצם כוונת המדרש (בראשית רבה נו:א-ב) האומר: "'ביום השלישי [וישא אברהם את עיניו] וירא את המקום מרחוֹק' (בראשית כב:ד) - מה ראה? ראה ענן קשור בהר [ענן הכבוד, השכינה]... אמר ליצחק: בני, רואה אַת מה שאני רואה? א"ל: הִין. אמר לשני נעריו: רואים אתם מה שאני רואה? א"ל: לאו. אמר: הואיל וחמור אינו רואה ואתם אין אתם רואים - 'שבו לכם פה עם החמור' (שם:ה)". כלומר, שה' נתן לאדם המתעלה בקדושה את הכח הנפשי להתגבר על המיגבלות השיגרתיות הפיזיות.

בעתה אחישנה; א"י; סימני הגאולה

והנה, סמוך לאותו מדרש אמרו חז"ל (בראשית רבה נו:א): "'ביום השלישי וישא אברהם...' - כתיב (הושע ו:ב): 'יחיֵנו מיוֹמָיִם, ביום השלישי יקִמנו ונחיה לפניו' [שהקב"ה תמיד מביא את הישועה, סוף הצרה והמצוקה, ביום השלישי, כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה צא:ז): "לעולם אין הקב"ה מניח את הצדיקים בצרה שלשת ימים"]. ביום השלישי של שבטים, כתיב (בראשית מב:יז-יח): '[ויאסוֹף אוֹתם [יוסף] אל משמר שלשת ימים], ויאמר אֲלֵהם יוסף ביום השלישי: [זאת עֲשו וִחְיו...]'. ביום השלישי של מרגלים [ששלח יהושע], שנאמר (יהושע ב:טז): 'ונַחְבֵֵתם שמה שלוֹשת ימים'. ביום השלישי של מתן תורה, שנאמר (שמות יט:טז): 'ויהי ביום השלישי'. ביום השלישי של יונה, דכתיב (יונה ב:א): 'ויהי יונה במעי הדג שלשה ימים ושלשה לילות'. ביום השלישי של עולי גולה, דכתיב (עזרא ח:טו): 'וַנַחֲנֶה שם ימים שלשה'. ביום שלישי של תחיית המתים, דכתיב 'יחינו מיוֹמים...'. ביום השלישי של אסתר, דכתיב (אסתר ה:א): 'ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות'... באיזה זכות?... רבנן אמרי בזכות יום השלישי של מתן תורה... ר' לוי אמר: בזכות של יום שלישי של אברהם אבינו". ומאחר שהקב"ה אינו מניח לישראל להיות בצרה שלושה ימים, משום כך פירשו המפרשים על הפסוק "יחינו מימים", שאחרי שתי הגלויות, כאשר נחזור לארצנו בפעם השלישית, לא נצא משם לגלות שלישית לעולם (וכן אומר בפירוש התנחומא, שופטים ט). אבל המעיין היטב יבין שחלק מהיום השלישי נתון בצרה, וזה רמז לגאולה שיכולה לבוא או בבחינת "אחישנה" - אם נזכה לכך, או בבחינת "בעתה" - אם לא נזכה. ולכן, אם לא נזכה לגאולה מהירה, גם חלק מישיבתנו בא"י אחרי שחזרנו בפעם השלישית תהיה כרוכה ביסורים מיותרים, אבל לא תהיה גלות שלישית, שזאת בלתי אפשרית.

הקב"ה מראה למשה את כל הארץ. הוא מתחיל בעבר הירדן צפונה, וממשיך נגד כיוון השעון, כמו שכתוב: "הגלעד [צפונה מראובן] עד דן [שזה כבר בצפונה של ארץ ישראל המערבית, כמו שכתב רבנו סעדיה גאון: "'דן' - באניאס"; ואח"כ דרומה]... נפתלי... אפרים ומנשה... ארץ יהודה... ואת הנגב [ואח"כ מזרחה שוב לעבר הירדן], ואת הככר בקעת ירֵחו". וזהו הנצחון על המקום והשטח הפיזי. אבל הוסיפו חז"ל (ספרי שנז): "מלמד שהראהו א"י מיושבת על שלוותה, וחזר והראהו המציקין לה". וכן הראהו את מי שעתיד לצאת מכל שבט ושבט שהראה לו, כמו שממשיך הספרי: "'עד דן' - מלמד שהראהו זרעו של דן שהוא עובד ע"ז... והראהו גואל ישראל שעתיד לעמוד הימנו - ואיזה זה? שמשון". וכן תירגם יונתן: "ואחווי ליה... כל תקיפי ארעא, ית גבורן דעתיד למעבד יפתח דמן גלעד, ונצחנין דשמשון בר מנוח דמן שיבט דן". וזה הנצחון על הגבלת הזמן, שהוא ראה את העתיד. ונ"ל שמשום כך הדגישה התורה בפסוקים אלה דוקא את המקומות ואת השבטים שהדגישה, כי מאלה יצאו רוב רובם של גבורי ישראל.

ארץ ישראל; אהבת ישראל; עם ישראל; מנהיג

(ב) ואת כל נפתלי. יתכן שכתוב "כל" כדי לרבות את השבטים שגבלו בו שלא הזכיר, דהיינו אשר (ממערבו) וזבולון (מדרומו ומדרום מערבו), שהרי נפתלי עמד במרכזו של צפון הארץ. והטעם שבחר בנפתלי דוקא, הוא על פי דברי חז"ל לגבי כל הפסוקים האלה (ספרי שנז): "שהראהו א"י מיושבת על שלוותה וחזר והראהו המציקין לה" (ואומר הספרי [במדבר קלו]: "שני ראִיות הם - אחת ראייה של נחת ואחת ראייה של צער"), וגם הראה לו את הגבורים שיצאו משבטים מסויימים ולחמו למען העם והצילו אותו. כי הקב"ה רצה שמשה יתנחם בזה, שאע"פ שהוא מת, לא אלמן ישראל, ויעמדו מנהיגים אחרים עם אהבת ישראל שיצילו את העם. ונ"ל שזאת כוונת הילקוט שמעוני (תתקסד) שאומר: "א"ל הקב"ה: משה, עד מתי אתה ממתין? עֲלה למקומך! שנאמר (לעיל פסוק א): 'ויעל משה מערבות מואב': אל תקרי 'מערבוֹת' אלא 'מערבוּת'... אמר משה: כל זמן שהייתם חוטאים, אני מבקש מן הקב"ה ומוחל [הקב"ה] לכם [וא"כ משה היה הערֵב לישראל]. עכשיו הגיע עונתי ליפטר מן העולם, יצאתי מערבוּת". ונ"ל לפרש שמשה לא רצה לעלות לפסגה ולמות, משום שהצטער: מי יעמוד לישראל אחר פטירתי? מי ידאג להם ויציל אותם? ועל זה אמר לו הקב"ה לעלות ולא לדאוג, והראהו מנהיגים עם אהבת ישראל שיקומו ויצילו את עמו. ולכן הדגיש דוקא את השבטים שמהם יצאו הגבורים שעמדו והצילו את העם. ולגבי נפתלי כתב הספרי (שנז): "מלמד שהראהו ברק בן אבינועם עושה מלחמה עם סיסרא וחיילותיו שעמו".

ואת ארץ אפרים ומנשה. אומר הספרי (שם): "מלמד שהראהו יהושע [שיצא מאפרים] עושה מלחמות עם הכנענים... מלמד שהראהו גדעון בן יואש [ממנשה] שעשה מלחמה עם מדין ועמלק...".

ואת כל ארץ יהודה. לרבות בנימין ושמעון. אומר הספרי (שם): "מלמד שהראהו ארץ יהודה ודוד במלכותו".

עד הים האחרון. "המערבי" - רבינו סעדיה. אומר הספרי: "אל תקרי עד 'הים' האחרון אלא עד 'היום' האחרון. מלמד שהראהו את כל העולם כולו מיום שנברא עד יום שיחיו המתים". ורש"י פירש: "כל המאורעות שעתידים ליארע לישראל".

ונראה שקרא לים התיכון "ים האחרון" דוקא, כדי להשוותו ליום האחרון, ולומר: כמו שיש ים לא"י שהוא האחרון, ואחריו אין אדמה השייכת לא"י, כך יבוא יום אחרון של גאולה, שלא יהיו אחריו ימים של צרה, והוא יום ה' הגדול והנורא. ומשום כך הכתוב גם כינה את הים התיכון "הים הגדול", כמו שכתוב (במדבר לד:ו): "וגבול ים והיה לכם הים הגדול וגבול...", וכן (יהושע א:ד): "ועד הים הגדול מבוא השמש", לומר, שכמו שיש ים הגדול, כך יבוא היום הגדול.

קידוש השם; הגלות כקללה

עוד רמז בזה להבטחת הגאולה אף אם לא נזכה לה, משום שה' יבוא למחוק את חילול שמו, שהרי אמר הנביא (יואל ב:יז-יח,כ) בדַבְרו על מכת הארבה בימיו, שסימל גם את הגוי שעתיד לעלות על הארץ: "חוסה ה' על עמֶך ואל תתן נחלתך לחרפה לִמְשָל בם גוים - למה יאמרו בעמים: איה אלקיהם?! ויקנא ה' לארצו ויחמוֹל על עמו... ואת הצפוני ארחיק מעליכם והדחתיו אל ארץ ציה ושממה, את פניו אל הים הקדמוֹני וסוֹפו אל הים האחרון...". פירוש - שהארבה הביא רעב נורא בארץ, ואע"פ שלא זכו ישראל להינצל ע"י מעשים טובים, בכל זאת מבקש הנביא מהקב"ה להצילם בגלל חילול שמו, שהרי הרעב מביא את ישראל לברוח מא"י ולגור בגלות תחת הגוי, וזה חילול השם וחרפה, כמו שכתב הרד"ק (יז): "כי כשהיה רעב בא"י, היו יוצאים רבים ממנה לגור בארץ מצרים ובארץ פלשתים מפני הרעב, וזה היה חרפה להם, ומושלים בהם גוים בהיותם גרים בארצם".

א"י - עלייה

והרי תוכחה גלויה לכל אותם היהודים שנשארים בחו"ל, ובפרט לאלה המכנים את עצמם "דתיים". שהרי רק כאשר יש רעב מותר לצאת מא"י, כמו שאומרת הגמרא (ב"ב צא.): "אין יוצאין מארץ לחו"ל אא"כ עמדו סאתים בסלע...", אבל אם המצב לא הגיע לידי חירום, אסור לצאת. וממשיכה הגמרא: "וכן היה ר"ש בן יוחאי אומר: אלימלך, מחלון וכליון גדולי הדור היו ופרנסי הדור היו, ומפני מה נענשו? מפני שיצאו מארץ לחו"ל... אמרו [העם אח"כ]: חזיתם נעמי שיצאת מארץ לחו"ל - מה עלתה לה?" וכן להלן שם אמרו: "שאפילו מי שיש לו זכות אבות אינה עומדת לו בשעה שיוצא מארץ לחוצה לארץ". וכן אמרו שם (צא:) על מחלון וכליון: "מחלון וכליון שמָן, ולמה נקרא שמָן 'יואש ושרף' [דברי הימים א ד:כב: "ויואש ושָרָף אשר בָעֲלו למואב"]? 'יואש' - שנתייאשו מן הגאולה. 'שרף' - שנתחייבו שריפה למקום... 'מחלון' - שעשו גופן חולין [רש"י - "חוץ לארץ ארץ טמאה היא"]; ו'כליון' - שנתחייבו כְלָיָה למקום [רש"י - "על שיצאו מא"י"]". והנה, בזמן ההוא היה רעב (אם כי לא הגיע למצב שמותר לצאת), ואעפ"כ נענשו הגדולים האלה על יציאתם. ומה יאמרו היהודים האלה המכנים את עצמם "יראי ה'", כאשר בשעה שאפשר לחיות ולהתפרנס בא"י - אמנם פחות טוב מבארצות סיר הבשר הטמאות - הם בכל זאת מואסים בארץ חמדה? ומה נגיד על הארזים, גדולי הדור של היום, שיושבים בשלוה ובלי יסורי מצפון בארץ העמים הטמאה, ובכך נותנים פתח לאזובי הקיר לשבת בגלות ולא לעלות ארצה?! הרי הם מחללים שם שמים בזה שיושבים תחת מלכות הגוים.

ונ"ל שיש עוד סיבה שיואל הנביא הדביק את המילה "חרפה" לרעב בארץ: שגם אם ישראל אינם עוזבים את א"י, מ"מ אם צריכים לפנות לגוי לעזרה - גם זה חרפה וחילול השם, מפני שנראה שמבלתי יכולת ה' צריכים לבקש עזרה מהגוי. ויש ללמוד מזה לקח גדול: שכל בקשה מהגוי לעזרה - חילול השם היא. מותר רק לתבוע ממנו עזרה, מפני שזה לטובתו ולהנאתו לעמוד לצד עם ה'.

גאולה

הארבה בספר יואל, שם, מסמל את צבאות הגוים שיבואו וישחיתו את הארץ. ולכן קרא להם "הצפוני", רמז לפסוק (ירמיהו א:יד): "מצפון תפתח הרעה". ולכן כל מה שאומר יואל על הארבה, נכון גם לגבי אויבי ישראל. מה שאומר הנביא (יואל שם:כ): "והדחתיו... את פניו אל הים הקדמוֹני וסוֹפו אל הים האחרון" - מרמז ליום הגדול (וכמו שאומר כאן הספרי "אל תקרי ים אלא יום") של ה' שהוא "הקדמוני", כמו שאמר דוד (שמואל א כד:יג): "כאשר יאמר משל הקדמוֹני" (ופירש רש"י: "קדמונו של עולם... הקב"ה"); וזה מרמז גם ליום האחרון, שבו יקדש שם שמים. ויש כאן הוכחה ברורה למה שאמרתי שנרמז כאן היום האחרון שיבוא "בעתה", שהרי בזכריה (פרק יד) מדובר על חבלי המשיח הנוראים שיקדימו את הגאולה הסופית, ולאחר התיאור של כיבוש חצי ירושלים והאסון שיהיה אז, אומר הנביא (יד:ז-ט): "והיה יום אחד - הוא יִוָדַע לה' [כלומר, "בעתה"] - לא יום ולא לילה, והיה לעת ערב [רד"ק (ז): "לעת הצרה הגדולה שיצא בגולה, אז ויצא ה' ונלחם בגוים ההם"] יהיה אור. והיה ביום ההוא יֵצאו מים חיים מירושלים, חֶציָם אל הים הקדמוני, וחֶציָם אל הים האחרון... והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". ועיין היטב במהר"י קרא שם הכותב: "'לא יום ולא לילה' - שלא יהיה גאולה מכל וכל, ולא יהיה שעבוד גליות מכל וכל, אלא הגאולה תהיה צומחת והולכת". וכן כתבו רש"י ורד"ק. וזו ראיה ברורה שזמננו הוא אתחלתא דגאולה (ועקבתא דמשיחא הוא חלק מזה, אם לא זוכים), ומדינת ישראל היא שלב נצחי. ותיפח עצמותיו של מי שאומר שיש סכנה שהיא תיהרס ונצא שוב לגלות, כי הדבר בלתי אפשרי.

א"י - גבולות

והנה, בידינו להביא את היום האחרון מיד ע"י בטחון ואמונה שלמה בהקב"ה, בלי פחד. ולכן אמרה התורה (לעיל יא:כג-כה): "...וירִשתם גוים גדוֹלים ועצֻמים מכם. כל המקום אשר תדרוֹך כף רגלכם בו - לכם יהיה, מן המדבר והלבנון; מן הנהר, נהר פרת, ועד הים האחרון יהיה גבֻלכם. לא יתיצב איש בפניכם - פחדכם ומוראכם יתן ה' אלקיכם על פני כל הארץ אשר תדרכו בה...". זה הסוד: אם לא נפחד אנחנו - ה' יכניס פחד בקרב הגוים. אם נבטח בה', הוא יביס את כל אויבינו. אבל חייבים לאזור אומץ ולא לפחד. וכותב הרמב"ן שם (כד): "ומן המדבר והלבנון ועד הים האחרון יהיה גבולכם - שאתם חייבים לכבשו ולאבד משם העמים... והבטיח כי לא יתיצב איש בפניכם...". הנכונות ללכת אחרי מצוַת ה' גם אם היא נראית נועזת ומסוכנת, וגם אם נראה שע"י כך נביא עלינו את חֵימת הגוים - היא ההוכחה לאמונה ובטחון אמת בה'. והמעיין ביהושע (א:ג-ה) יראה פסוקים מאוד דומים לאלה, אלא ששם מדובר על "הים הגדול". ושניהם מצטרפים - "הים הגדול והאחרון", לסמל ליום האחרון, הגדול והנורא, שבו יהיה ה' אחד ושמו אחד.

ארץ ישראל; תמר-לולב; מנהיג; ידעתי; קידוש השם; גוג ומגוג; בעתה; בטחון; מושגים

(ג) ואת הנגב. אומר הספרי (שנז): "מלמד שהראהו מערת המכפלה שאבות שוכבים בה. נאמר כאן 'ואת הנגב', ונאמר להלן (במדבר יג:כב): 'ויעלו [המרגלים] בנגב ויבוֹא עד חברון'". וקצת קשה - למה הראה הקב"ה למשה את קברי האבות? הלא הכוונה היתה שיראה את כל טוב ויופי הארץ, ואת העתיד, כמו שכותב כאן הרמב"ן: "בעבור שהיתה הארץ מלאה כל טוב, צבי לכל הארצות; ומאשר היה גלוי לפניו רוב האהבה שהיה משה רבינו אוהב את ישראל, שימחוֹ בִרְבוֹת הטובה בראות עיניו". ואיזו תועלת היתה בראיית מערת המכפלה? ונראה שה' רצה לנחם את משה, שדאג מי ינהיג את ישראל אחרי פטירתו, ומי יהיה מליץ יושר עבורם. ולכן הראה לו את קברי האבות, לשתי מטרות: א) כדי שידע שאין אדם ואין מנהיג בעולם שהוא נצרך בצורה הכרחית. כל אדם חי, וכל אדם מת, והארץ לעולם עומדת; ושמשו של מנהיג אינה שוקעת עד שתזרח שמשו של אחר. ולכן הראהו את קברי האבות, להראות שגם הם מתו, ובכל זאת קם משה להושיע את ישראל, וכך אחריו יקומו אחרים. ב) כדי שיראה שגם לאחר מיתתם יישארו מליצי יושר בעד עם ישראל ליד כסא הרחמים. ועוד נראה, שהראהו את חברון כדי להזכיר לו את כלב ואתאמונתו בה', וגם זה כדי שיתנחם בזה שיעמדו מנהיגים בעלי אמונה, ומשום כך הקב"ה אכן יתן לישראל את הנחלה.

ואת הככר. מחוז בצורה של עיגול (כמו שאמרו בילקוט שמעוני [לך לך טז, רמז פ]: "כמה דברים וכמה כרכורים [סיבובים] כירכר [הקב"ה] בשביל להשיח עמה [עם שרה]"). והוא שטח האדמה שהוא המישור בשתי גדות הירדן. כך אומר הספרי (שנז): "מלמד שהראהו שלמה בן דוד שעושה כלים בבית המקדש, שנאמר (מלכים א ז:מו): 'בככר הירדן יְצָקָם [את כלי בהמ"ק] המלך... [בין סֻכות [בעבר הירדן מזרחה] ובין צָרְתָן [בארץ כנען]]'". והשטח הזה נמשך מים המלח ויריחו עד מרחק מסוים מצפון ליריחו, ושם הארץ היתה עשירה ופוריה, כמו שכתוב (בראשית יג:י-יג): "וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן כי כֻלָה משקה, לפני שַחֵת ה' את סדוֹם ואת עמוֹרה; כגן ה', כארץ מצרים - בוֹאֲכָה צוֹער. ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן... ויפָרדו איש מעל אחיו... ויֶאֱהַל [לוט] עד סדוֹם; ואנשי סדוֹם רעים וחטאים לה' מאד".

ונראה לי שדוקא המחוז העגול הזה נקרא "ככר" על שם עושרו ועל שם מעשי סדום, מפני שהמלה "ככר" נאמרה בזהב ובלחם, כמו שכתוב (שמות לז:כד): "ככר זהב טהור עשה אוֹתה" - את מנורת המשכן; וכן (שם כט:כג): "וככר לחם אחת" - למילואים. והלחם והזהב יכולים להתקדש ולשמש למטרות נעלות וטובות, שוודאי וודאי אין התורה פוסלת את העושר, ורק טפשים ואחוזי קנאה פוסלים את העושר כשלעצמו, אלא הכל תלוי במטרת העושר: אם היא לקדושה ולצדקה, ברכה ומצוה הוא; אך אפשר להפוך את הככר הזה גם לרעה, כמו שכתוב (משלי ו:כו): "כי בעד אשה זונה עד ככר לחם". וכן גיחזי חילל שם שמים כאשר ביקש כסף מנעמן (מלכים ב ה:כב): "תְנָה נא להם [לשני הנערים] ככר כסף". והקב"ה הראה למשה את ככר הירדן, שסימל את גדולת האדם ואת השפלת האדם בגלל הככר: שם נטש לוט את אברהם משום שחמד את עושר הככר, ובחר ללכת לסדום; ודוקא שם יצק שלמה את כלי בהמ"ק. וזה נקרא "ככר", עגול, ללמד מדה כנגד מדה: כשם שהעיגול אין לו התחלה וסוף, אלא המתחיל בנקודה אחת בעיגול, חוזר תמיד לאותה נקודה, כמו כן, אדם שעושה עבירה מגיע בסופו של דבר לעונש על אותה עבירה. ועוד: לוט נתפס לככר, לכסף ולעושר שבו, כמו שאומר ילקוט שמעוני (לך לך יג, רמז ע): "'וישא לוט את עיניו'... כל הפסוק הזה לשום עבירה... 'את כל ככר הירדן' - 'כי בעד אשה זונה עד ככר לחם'".

גם שמות המקומות שלידם יצק שלמה את הכלים, סוכות וצרתן, מלמדים אותנו לקח. בסוכות ביקש גדעון (שופטים ח:ה): "תנו נא כִכְרות לחם לעם... כי עֲיֵפִים הם ואנכי רוֹדף אחרי זבח וצלמֻנע מלכי מדין". והם סירבו בגלל קמצנותם ובגלל פחדם שמא לא ינצח גדעון, ויענישם מדין, ומשום כך נענשו אחרי שגדעון חזר (שם:טז). ולגבי "צרתן", בדברי הימים (ב ד:יז), כתוב במקום "צרתן": "בין סכות ובין צרֵדָתָה". וכתב על זה רש"י: "צרדתה הוא מקומו של ירבעם: 'וירבעם בן נבט אפרתי מן הצרדה' (מלכים א יא:כו)", שבגלל כספו וזהבו הרב, חטא שלמה וקרע ירבעם את מלכות ישראל מבית דוד.

הקב"ה הראה למשה את העונש שיגיע לישראל מן הככר, על שחטאו בככר. כך אומר תרגום יונתן (כאן): "ועמונאי ומואבאי יתבי משרא [יושבי המישור, הככר], דמעיקין להון לישראל". אומר ילקוט שמעוני (לך לך שם): "ארבעה דברים טובים היו ללוט בעבור אברהם... ולא דיין שלא פרעו [בני לוט] להן [לישראל] טובות, אלא רעות... ועמדו ארבעה נביאים וחתמו גזר דינם" - ישעיהו טו:א; ירמיהו מט:א; יחזקאל כה:א-יא; וצפניה ב:ח-ט (ויש עוד הרבה נבואות כאלה). כלומר, שבסופו של דבר יתנקם ה' באויבי ישראל, ובזה מתנחם משה. ומשום כך אומר המכילתא (בשלח, מסכתא דעמלק פרשה ב): "ומנין שהראהו מהפכת סדום ועמורה? שנאמר 'ואת הככר', ולהלן (בראשית יט:כה) כתיב: 'וַיַהֲפוֹך את הערים הָאֵל ואת כל הככר'". שסופו של חוטאים בכיכר - ליהפך.

בקעת ירֵחו. אומר הספרי (שנז): "מלמד שהראהו גוג וכל המונו שעתידים ליפול בבקעת יריחו". וכן תירגם יונתן: "וסדרי קרבא דגוג". וכן במכילתא (בשלח שם): "ומנין שהראהו גוג וכל המונו? שנאמר: 'בקעת ירחו'; ולמדנו שעתידין גוג וכל המונו לעלות ולנפול בבקעת יריחו". ויש לעיין, למה יפול דוקא בבקעת יריחו? ונ"ל, ראשית כל, שמפלתו חייבת להיות בבקעה, ביום הגדול והגבור והנורא, שבו יתגדל ויתרומם ה' לבדו, שהרי האדם השפל והנמוך ו"במה נחשב הוא" - הוא בקעה לעומת ההר הגדול שהוא הקב"ה, ובגאותו הוא מנסה לעלות בהר ולעמוד עליו. וזאת היא הסמליות שבהתחלת המרד נגד ה', בימי מגדל בבל, שכתוב (בראשית יא:ב-ג): "...וימצאו בקעה בארץ שנער... ויאמרו... הבה נִלְבְנָה לבנים". האדם שהוא בקעה, עמד בבקעת שנער והתחיל את מרידתו בה'. וכן יחזקאל אומר בחזון העצמות היבשות (לז:א): "...ויוציאֵני ברוח ה', ויניחֵני בתוך הבקעה, והיא מלֵאה עצמות". ובסופו של דבר, אלה שניסו לעלות, הושפלו, כמו במגדל בבל, ועצמות הבקעה סופן להיות (יחזקאל לז:כא-כב): "...וקִבצתי אוֹתם מסביב והבאתי אותם אל אדמתם. ועשיתי אוֹתם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל...". כלומר, מהבקעה יגיעו ישראל להר - ע"י ישועת ה'. וביום הגדול יעלה גוג דוקא נגד הרי ישראל, כסמל לגאוה של גוג (יחזקאל לט:א-ב): "הנני אליך גוג... והבִאותיך על הרי ישראל". אבל בסופו של דבר: "על הרי ישראל תפול" (שם:ד). אתה שניסית לעלות בהר, וביזית את עמי כאילו הוא שפל ובקעה, תחילת מפלתך תהיה בהרי ישראל, ותנוס לבקעת יריחו, ושם תחוסל. כי אין מורד וגס הרוח יכול לעלות בהר. רק: "מי יעלה בהר ה'...? נקי כפים ובר לבב" (תהלים כד:ג-ד) - אדם שפל וישר.

ושנית, גוג יפול דוקא ביריחו, שהיא בככר הירדן, לסמל את סוף העיגול והמעגל ההיסטורי: ביריחו נכנסו ישראל לא"י והפילו את החומה, וביריחו תהיה המלחמה האחרונה, שלאחריה יֵשבו ישראל בשלום. ועל כן הוא ממשיך:

עיר התמרים. יריחו עם תמריה מסמלת את גורלו של עם ישראל, המבוסס על אמונתו או חוסר אמונתו בהקב"ה. שהרי בתחילת המסע במדבר שימשו התמרים כסמל הבטחון בה' ובתורתו, שנאמר (שמות טו:כז): "ויָבוֹאו אילִמה ושם שתים עשרה עינוֹת מים ושבעים תמרים" (וכן בבמדבר לג:ט). וכתב הרמב"ן (שמות שם): "איננו דבר גדול בהימצא במקום שבעים תמרים, כי בשפל מקומות ימצאו אלף תמרים ויותר... אבל בפרשת 'אלה מסעי' [זה גם כתוב]... ולא האריך כן בכל מקומות המסעים". אומר המכילתא (בשלח, מסכתא דויסע, פרשה א): "כיון שברא הקב"ה את עולמו, ברא שם שנים עשר מבועין [עינות מים] כנגד שנים עשר שבטי יעקב, ושבעים תמרים כנגד שבעים זקנים" (וכעין זה כתב רש"י). וברור שהכוונה היא, שבבריאת העולם תלה הקב"ה את גורל העולם באמונה ובטחון בו ובהליכה בדרכיו. והתמר הזה מסמל את עם ישראל ואת הצדיקים שבו, שבוטחים בו ושמאמינים שהוא יפרנס אותם ויצילם מכל צרה. ומיד אחרי מרה שלא היו שם מים, הביאם ה' למקום הזה שהיו בו מים ותמרים - נס באמצע מדבר שומם וריק, כסימן שהקב"ה פותח את ידיו ומשביע ומציל כאשר הוא רוצה.

ולזה התכוון הספרי כאן (שנז) שאומר: "מלמד שהראהו גן עדן וצדיקים מטיילים בה, וכן הוא אומר: 'צדיק כתמר יפרח, [כארז בלבנון ישגה]' (תהלים צב:יג)". וכן אמרו (בראשית רבה מא:א): "מה תמרה וארז יש להן תאוה, אף צדיקים יש להן תאוה. ומה היא תאותן? הקב"ה", דהיינו, תאוה לבטוח בה' ולסמוך עליו לגמרי (ולא תאוה גופנית ליהנות לעצמם, שזה הבל). וכן אמרו (שם): "מה... ליבָן מכוון למעלן, כך הצדיקים ליבָן מכוון להקב"ה". וכן: "מה תמרה וארז, כל מי שעולה לראשן ואינו משמר עצמו - הוא נופל ומת, כך כל מי שבא להזדווג לישראל [לא להעניש את ישראל על פי פקודת ה', אלא סתם לכבוש אותם], סוף שהוא נוטל את שלו מתחת ידם".

יריחו עיר התמרים היתה העיר הראשונה שנפלה לידי ישראל בכניסתם לא"י. והקב"ה הראה אותה למשה כדי שיראה שכאשר ישראל הולכים באמונה, נופלות החומות בלי נשק. ומשום כך נקשרה יריחו לבית המקדש, כפי שאומר ילקוט שמעוני (שופטים, לח): "'ובני קיני חוֹתן משה עלו מעיר התמרים' (שופטים א:טז)... שכשהיו מחלקין את הארץ, הניחו דושנה של יריחו חמש מאות אמה על חמש מאות אמה. אמרו: כל מי שיִבָנה בית הבחירה בחלקו יטול דושנה של יריחו. ונתנוהו [בינתיים] לבני יונדב בן רֵכָב [הקיני]... וכיון ששרתה השכינה בחלקו של בנימין, באו בני בנימין ופינו אותה". ולמה יריחו? ולמה דוקא "דושנה"? ולמה חמש מאות אמה? אלא שגם הר הבית היה חמש מאות על חמש מאות אמה (משנה מדות ב:א), ובהמ"ק מסמל את הנוכחות של השכינה ואת הוייתו, וכנגד זה נטלו בנימין אותו אורך ורוחב, ודוקא דושנה, תמריה של יריחו, מפני שהם מסמלים כאמור את הבטחון ואת האמונה שהקב"ה קיים ונוכח ומושיע את ישראל (ועיין דברי הימים ב כח:טו).

עד צוֹער. אומר הספרי (שנז): "מלמד שהראהו סמוכה מצידה גיהנום [ששם יש "צַעַר", שמרומז במלה "צוער"], שהיא קצרה מלמעלה ורחבה מלמטה. וכן הוא אומר (ישעיהו ל:לג): 'כי ערוּך מאתמוּל תָפְתֶה [גיהנום] [גם היא למלך הוכן], העמיק, הִרְחִב'". ונ"ל שהפירוש הוא, שליד יריחו יושבת צוער, האחת סמל הבטחון והנצחון, והאחת סמל הפיכת סדום ואשת לוט, כמו שאמרו במכילתא (בשלח, מסכתא דעמלק, פרשה ב): "ומנין שהראהו אשת לוט? שנאמר: 'עד צוער'. ולהלן הוא אומר (בראשית יט:כג): 'ולוט בא צוֹערה'", ושם (פסוק כו) כתוב: "ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח", כי היא לא האמינה שה' יהפוך את סדום העשירה והגאוותנית, וגם קיוותה לשוב לחיי סדום. ואנשים כאלה, שאינם מאמינים בכח ה' אלא בכח עצמם ובתאוותם, יורדים לגיהנום, שהוא מוכן אפילו למלך החזק ביותר, ובנוי צר למעלה ורחב למטה כמדה כנגד מדה, שמי שצר לו, ואינו מוכן לבטוח בה' שיביא לו רווח והצלה, נידון לגיהנום.

הגאולה; קידוש השם

עד צער. הקב"ה מנחם את משה בסוף המראה, ומראהו את נפילת אויבי ישראל, שבגאוותם, בעושרם ובחוזקם, חירפו את ה'. שכשם שבימי לוט צוער היתה סמל העושר והגאוה, כמו שכתוב (בראשית יג:י): "...וירא [לוט] את כל ככר הירדן כי כֻלָה משקה... כגן ה' כארץ מצרים בוֹאֲכָה צוֹער", כן נשארה (מכיון שה' הציל אותה למען לוט), והפכה לסמל של גאוות מואב. ועל זה אמר ישעיהו (טו:ה): "לִבִי למואב! יזעק בְרִיחֶהָ [בריחי השער שיישָברו, או הבורחים] עד צוֹער". וכן ירמיהו (מח:לא,לד) אומר: "על כן מואב אֲיֵלִיל... עד יהץ נתנו קולם, מצוֹער עד חוֹרוֹנַיִם...". ועל זה תיענש מואב, על חירופה את ה' ואת עמו, כמו שאומר הנביא (שם:כו-כז): "הַשְכִירֻהו כי על ה' הגדיל... ואם לוֹא השְֹחוֹק היה לך ישראל...?!"

עוד נרמז בזה, ע"פ הפסוק (בראשית יד:ב): "ומלך בֶלַע, היא צוֹער", שבסופו של דבר יתגדל ה' ויישגב על כולם, והגוים יראו שכל העושר והגאוה שמסומלים ב"צוער" הם הבל, שייבָלעו וילכו לטמיון, ושכל עושרם שבָלעו ושהם חושבים שהוא שמור לעולם - ילך לאיבוד, כמו שאמר הנביא (ירמיהו נא:מד): "ופקדתי על בֵל בבבל והוֹצֵאתי את בִלְעו מפיו". כלומר, אני אוציא מפיו את כל התאוה והעושר שהוא בולע (כסמל לזולל, בעל תאוה), ואני אוציא ממנו את כל ההבל והמחשבות שהוא בלע, ואז אבלע ואכסה את כל חכמתם ועשרם, כמו שנאמר (תהלים קז:כז): "וכל חכמתם תתבלע", כלומר, תתכסה ותלך לאיבוד, ולא תיזכר גדולתם בעולם. ועל זה אומר הפסוק (תהלים נב:ו): "אהבת [דואג האדומי] כל דברי בָלַע", וסמוך לו (שם:ט): "הנה הגבר לא ישים אלקים מעוּזו, ויבטח ברוֹב עשרו, יעוֹז בהַוָתו". ועל זה נרמז "ומלך בלע, היא צער", שכל רכושו של צוער היה לבלע. וכן באחרית הימים, כאשר יתגדלו ה' וישראל, יישחתו ויתבלעו הגוים וגאותם.

שונאיהם של ישראל; מוסרים ומלשינים; ענוה ותקיפות; מלחמה

עד צער. אומר הספרי (שנז): "אלו מציקי ישראל, כגון אלו הבלשים הדרים עם המלכות ועתידים לאבד עמהם". ונראה שמדובר על יהודים שמצטרפים לגוים להלשין ולמסור אליהם יהודים. ובגללם הוסיפו ברכה אחת לשמונה עשרה, כמו שאמרו בברכות (כח:): "תנו רבנן: שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה. אמר להם ר"ג לחכמים: כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת הצדוקים [דהיינו "ולמלשינים", שהצדוקים היו מלשינים לרומאים ומוסרים את הפרושים]? עמד שמואל הקטן ותיקנה". והעוון הזה של יהודים המוסרים את אחיהם לגוים - אפילו כאשר יש לזה סיבה טובה - מודגש ע"י חז"ל (ב"מ פג:): "שלח ליה ר' יהושע בן קרחה [לרבי אלעזר ברבי שמעון, שהיה מוסר גנבים יהודים לגוים]: חומץ בן יין! עד מתי אתה מוסר עמו של אלקינו להריגה? שלח ליה: קוצים אני מכלה מן הכרם. שלח ליה: יבוא בעל הכרם וִיכַלֶה את קוציו!" הרי שאפילו גנב יהודי אסור למוסרו לגוי, ועל אחת כמה וכמה תיפח רוחם ויתנו את הדין היהודים שבגדו בעמם ודרים עם המלכות, והצטרפו לגוים למיניהם ללחום נגד עמם. ואין לך צער יותר מזה, וזאת כוונת הספרי.

בוא וראה את הצורך לעמוד בתקיפות ובחוזק ונקמה כאשר השעה דורשת זאת. דוקא שמואל הקטן קם והסדיר ותיקן את הברכה הזאת נגד המוסרים, והרי לא היה לך עניו ושפל וקטן ממנו, כמו שאמרו חז"ל (ירושלמי סוטה ט:יג): "ולמה נקרא שמו 'קטן'? לפי שהוא מקטין עצמו". והעניו הזה, שהקטין את עצמו תמיד ושלא רצה לבייש אדם (עיין סנהדרין יא.), כאשר היה מדובר בעוול, קם ותיקן ברכה שהיא קללה למלשינים. כי במקום שיש עוול אסור לאדם להתחסד ולהיות עניו, שהרי איזה זכות יש לו לשתוק כאשר נעשה עוול לזולת? והאיסור הזה של הלשנה הודגש ע"י הקב"ה עצמו, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין יא.): "אמר לפניו [יהושע במעשה של עכן]: רבונו של עולם! מי חטא? אמר לו: וכי דילטור [מלשין] אני?! לֵך הטֵל גורלות". להודיעך מה סרחונו של מלשין! ונראה ששמואל הקטן למד משם את חומרת הענין, שהרי באותה סוגיא מדובר על האיסור שלא לבייש אדם בגלוי, ואמרו: "ושמואל הקטן מהיכא גמיר לה? משכניה בן יחיאל [שבזמנו של עזרא הזכיר את עצמו בין אלה שנשאו נשים זרות, על אף שהוא עצמו לא עשה כן]... ושכניה בן יחיאל מהיכא גמר לה? מיהושע" - כלומר, ממעשה יהושע ועכן, כאשר הקב"ה סירב להלשין. א"כ נראה ששני דברים למד מזה שמואל הקטן: א) שלא לבייש אדם בגלוי; ב) גודל החומרה של המלשין. ותיפח רוחם של שונאיהם של ישראל, היהודים שמצטרפים לשונאינו למסור את עמנו ואת ארצנו לידיהם.

מנהיג; אמונה ובטחון; ארץ ישראל; עבר הירדן; בטחון

(ד) ויאמר ה' אליו. משה רבינו עומד על סף פטירתו מן העולם. זה יהיה המשפט האחרון שישמע בעוה"ז. וזה נרמז בכך שכתוב "ויאמר ה' אליו", ולא כמו תמיד: "אל משה". משה רבינו, הרועה הנאמן, שמסר את נפשו על עם ישראל ועל א"י, רואה מרחוק את הארץ אבל לא יזכה להיכנס אליה. והמלים האחרונות שהוא שומע הן אודות א"י:

זאת הארץ. ולא אחרת, ולא פחות! ויונתן תירגם: "דא היא סיפא דמלתא בארעא".

אשר נשבעתי לאברהם, ליצחק וליעקב לאמר: לזרעך אתננה! הנה, אתה רואה בעיניך את הארץ, ובכן, דע אתה וכל ישראל, שכאשר הקב"ה נשבע, הוא מקיים. ולא חשובים ולא משנים כל המכשולים והאויבים והסכנות שבעולם, כי מי יוכל לעמוד נגד ה'?! על אף שהייתם בשעבוד מצרים, האימפריה העצומה; ועל אף שהייתם שם כל כך הרבה שנים - בכל זאת קיימתי את שבועתי ואת הבטחתי. והנה הראיה וההוכחה לפניך: זאת הארץ!

הראיתיך בעיניך! זאת הארץ שאתה רואה בעצמך, בעיניך, ואין לך הוכחה גדולה מזו. ומכאן תלמד אתה וכל ישראל, שאפילו כאשר השעה היא שחורה וזו עת צרה שנראית נואשת, ושאי אפשר שתבוא הגאולה - הַאמֵן ובְטח, וסְמוך על ה'. אמרו חז"ל (ברכות יח:): "מאי 'לאמר' [בפסוק הזה]? אמר הקב"ה למשה: לך אֱמור להם - לאברהם, ליצחק וליעקב: שבועה שנשבעתי לכם כבר קיימתיה לבניכם". וכתב מהרש"א (ברכות שם): "גם שלא נכבשה עדיין א"י, מ"מ כיון שכבר נכבשה ארץ סיחון ועוג שהיא מכלל א"י וגם הראָהו... את כל הארץ... הרי כאילו כולה נכבשה לפניהם". ה' אומר לאבות: לכם רק הבטחתי ולא ראיתם את קיום ההבטחה, ובכל זאת האמנתם בי - הנה קיימתי.

כך אמרו חז"ל (סנהדרין קיא.): "אמר לו הקב"ה [למשה]: חבל על דאבדין ולא משתכחין! הרי כמה פעמים נגליתי על אברהם, יצחק ויעקב ב'א-ל ש-די' ולא הירהרו על מדותי... אמרתי לאברהם (בראשית יג:יז): 'קום, התהלך בארץ לארכה ולרחבה, כי לך אתננה'; ביקש מקום לקבור את שרה ולא מצא עד שקנה בארבע מאות שקל כסף, ולא הירהר על מדותי. אמרתי ליצחק (שם כו:ג): 'גור בארץ הזאת...'; ביקשו עבדיו מים לשתות ולא מצאו עד שעשו מריבה... ולא הירהר... אמרתי ליעקב (שם כח:יג): 'הארץ אשר אתה שוֹכב עליה, לך אתננה'; ביקש מקום לנטוע אהלו ולא מצא עד שקנה במאה קשיטה, ולא הירהר... ואתה [משה] אמרת לי 'מה שמך' בתחלה, ועכשיו אתה אומר לי (שמות ה:כג): 'והַצֵל לא הצלת את עמך!' 'עתה תראה אשר אעשה לפרעה' (שם ו:א) - במלחמת פרעה אתה רואה, ואי אתה רואה במלחמת שלשים ואחד מלכים". ומשום כך לא נכנס משה לא"י, כדי שהקב"ה יוכל להפגין את הקשר ההדוק בין האמונה והבטחון המוחלטים לבין הגשמת הברכה של ישוב א"י והגאולה מקרב הגוים. אם העם מהרהר ומפחד ואינו מאמין באמונה שלמה וטוטאלית שהקב"ה יביא לנו את הגאולה בא"י אם אך נאמין בו ונעשה את רצונו - הוא לא ייכנס לארץ ולא ייגָאל בלי טרגדיות. ומשום כך קשר הקב"ה למלים "הראיתיך בעיניך" את המילים "ושמה לא תעבור", כי זאת מדת הדין, מדה כנגד מדה: אתה שעמדת בספק אם אוכל להביאם, תראה שאכן הבאתי אותם, אבל אתה לא תעבור שם.

שאלו חז"ל בהמשך האגדתא בברכות שם (יט.): למה אמר לו הקב"ה להגיד את זה לאבות, והלא כבר ידעו? ותירצו: "לאחזוקי ליה טיבותא למשה". ונראה לי, שרצה הקב"ה לנחם בזה את משה, שבזה שיודו לו האבות על כל הטובה והטירחה, וישבחוהו על זה שהוא היה זה שהגשים את שבועת ה', יתנחם על כך שלא היה יכול להיכנס לא"י.

ודע שכאן רמז הקב"ה למשה דבר גדול, סימן לגאולה האחרונה, בזה שאמר: "זאת הארץ!" - כמו שבמצרים התייאשו מן הגאולה, ובכל זאת גאלתי אותם, כך לעתיד לבוא, דוקא ביום שחור אגאלם. והסימן לגאולה יהיה: זאת הארץ! כאשר יראו ישראל את הארץ, כאשר יחזרו אליה, יֵדעו שהשבועה לגאול אותם תתגשם, ולא תהיה עוד גלות.

קידוש השם; ידעתי; בטחון

ושמה לא תעבוֹר. אומר הספרי (שנז): "לא מלך ולא הדיוט, לא חי ולא מת", על אף כל התחנונים והבקשות. משום שהריני חייב להראות את צדקותי ואת משפטי, להראות שלא אשא פנים אפילו לאדם כמוך, שאני אוהב יותר מכל אדם, על שמסרת את נפשך על ישראל ועל א"י, וקידשת את שמי כל כך הרבה פעמים. אך בגלל החטא ובגלל שבועתי, לא אוכל לתת לך להיכנס, ובכך לתת פתחון פה לאלה שיאמרו שאיני שופט צדק אלא נושא פנים לאוהבי. וכן במיתת נדב ואביהוא, אמר ה' (ויקרא י:ג): "בקרוֹבי אֶקָדֵש ועל פני כל העם אֶכּבֵד...", וכתב רש"י שם (ע"פ חז"ל בזבחים קטו:): "כשהקב"ה עושה דין בצדיקים, מתיירא ומתעלה ומתקלס, [מפני שאנשים אומרים:] אם כן באלו, כ"ש ברשעים! וכן הוא אומר (תהלים סח:לו): 'נורא אלקים ממקדשיך [א-ל ישראל הוא נתן עוֹז ותעצֻמות לעם]' - אל תקרי 'ממקדשיך' אלא 'ממקודשיך'". כלומר, מיתת הצדיק או עונש לצדיק מקדשים שם שמים בעיני העולם, שהרי מצד אחד ה' מפגין את צדקותו ואת משפטו הישרים והמוחלטים, ומצד שני, הוא מבטיח שהרשעים יבואו על עונשם.

ומי שאמר למשה הצדיק "לא תעבור", משום שכך נשבע, נאמן לשלם לישראל ולקיים את שבועתו השניה שנשבע (ישעיהו מג:ב-ג): "כי תעבוֹר במים, אתך אני... כי תלך במו אש, לא תִכּוֶה... כי אני ה' אלקיך קדוש ישראל מושיעֶךָ...".

כח ה'

עוד נ"ל, שרצה הקב"ה ללמד את ישראל, שישועתם אינה תלויה בשום גורם חיצוני, לא בנשק ולא בעושר, ואפילו לא במנהיג החזק ביותר או אפילו הצדיק ביותר. רק הקב"ה הוא כוחם והוא מעוזם. ולכן גזר על משה שלא ייכנס, כי ידע שהעם סמך עליו הסתמכות כמעט מלֵאה, ולא יכלו לתאר לעצמם איך ימשיכו בלעדיו. ולכן גזר ה' על משה להסתלק, כדי להפגין להם שלכל אדם יש יום פטירה, ולא ממנו באה הישועה - אלא מאת ה'. וזה שנאמר בתהלים (סח:לו, שהובא לעיל): "א-ל ישראל, הוא נוֹתן עוֹז ותעצֻמות לעם".

ארץ ישראל

זאת הארץ. זאת ולא אחרת, שח"ו לא תדורו בארץ אחרת. רק בה - בא"י - בחרתי, ורק בה מותר לכם להקים את ביתכם ואת מדינתכם. ועוד: "זאת הארץ" - כולה, ולא פחות ממנה, שמצוה לכובשה מהגוים וכך להשכין בה את קדושתי, ואל תתנו לה להיות תחת הגוים ובכך לחללה. וכן כתוב (יהושע יג:א-ב,ו): "אתה [יהושע] זָקנתָה, באתָ בימים, והארץ נשארה הרבה מאוד לרשתה ["ממה שאמרתי לאברהם" - רש"י (א)], זאת הארץ הנשארת... אנכי אורישם מפני בני ישראל, רק הַפִלֶהָ לישראל בנחלה כאשר צויתיך". וכן אמר ה' (במדבר לד:ב,יב-יג): "...כי אתם באים אל הארץ כנען [כלומר, אל הארץ היחידה שלכם, ואיזו היא? כנען]... זאת תהיה לכם הארץ לגבֻלוֹתיה סביב.... זאת הארץ אשר תתנחלו אוֹתה בגורל". ועיין היטב היטב במה שכתבתי על הפסוק "וזאת ליהודה" (לעיל לג:ז), ששם כתבתי שלמלה "זאת" יש משמעות חשובה תמיד, ובה נכללו המושגים של כח, אמונה, שפלות וצדק. ובמעלות אלו נזכה לגאולת הארץ ולגאולתנו שלנו.

האמונה ע"פ ראייה והוכחה

זאת הארץ. אשר אתה רואה בעיניך, ובזה תדע שאני הכל יכול שמקיים את כל הבטחתו ושבידו לעשות הכל. ואמנם, כל אמונתנו מבוססת על הראייה ועל ההוכחה הגלויה, לא משום שנביא או אדם אחר בא אלינו וטען שהקב"ה נגלה אליו, אלא משום שבמצרים ועל הים ראינו את הנסים והנפלאות במו עינינו, כמו שכתוב (שמות יד:לא): "וירא ישראל את היד הגדוֹלה... וייראו... ויאמינו". וכן במעמד הר סיני רצה הקב"ה שכולם יאזינו ויראו במו עיניהם, ולא שיאמינו על פי אחרים, ועל זה כתוב (לעיל ד:לה): "אתה הָראֵתָ לדעת כי ה' הוא האלקים...". וגם כאן, הראה הקב"ה למשה את א"י ואמר: הנה, זאת הארץ, רְאֵה בעיניך שאני אומר ומקיים.

מה אנוש כי תזכרנו; עבד ה'; מנהיג; מסירות נפש

(ה) וימת שם משה עבד ה'. אפילו משה, עבד ה', שהגיע למעלת הקדושה שלא הגיע אליה שום אדם אחר; אפילו זה שזכה לדבר עם ה' פנים אל פנים; אפילו זה שזכה לתואר "עבד ה'" - אפילו הוא מת! ואם כן, כל אדם צריך להבין שאין להימלט מיום המוות והפרידה מן העולם הזה ומכל מחמדינו, ומי יודע מתי יום מותו. ומשום כך אמרו חז"ל (אבות ב:י): "ושוב יום אחד לפני מיתתך". ולכן אל תבזבז את ימיך, אלא קדֵש אותם, וּחְיה חיים של הכנה, כפרוזדור להיכנס לאולם ולארמון של עוה"ב. וכן, נַצֵל כל רגע שניתַן לך בחיק המשפחה היקרה, לאהוב וליאהב, לכבדם וליהנות מהם, ואל תבזבז את הזמן המוגבל שניתן לך להיות כאן.

הנה, הגיע ז' באדר, יום הולדתו של משה, והקב"ה מילא את שנותיו עד הרגע האחרון. כך אמרו חז"ל (קדושין לח.): "תניא... בשבעה באדר מת משה ובשבעה באדר נולד [משה]... מלמד שהקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים... [לקיים מה] שנאמר (שמות כג:כו): 'את מספר ימיך אמלא'". ומשה יודע שהוא הגיע ליומו האחרון, ויש לו רק עוד כמה דקות, ובהן הוא גומר את התורה. אמרו חז"ל (ילקוט שמעוני, זאת הברכה, תתקסה): "...עד כאן כתב משה, מכאן ואילך כתב יהושע, דברי ר' יהודה... ואיתימא ר"ש. ר"מ אומר:... אפשר שנתן משה את התורה הזאת כשהיא חסרה אפילו אות אחת? אלא מלמד שהיה משה כותב בדמע מה שאמר לו הקב"ה...". הדמעות האלו הן הדמעות של אדם שמסר את נפשו על עם ישראל באומרו (שמות לב:לב): "מחֵני נא מספרך", וסבל אותם ארבעים שנה, ואחרי כל זה לא זכה אפילו להגיע לארץ הקדושה שכל כך חמד.

אומר הספרי (שנז): "לא בגנותו של משה הכתוב מדבר אלא בשבחו. שכך מצינו בנביאים הראשונים שנקראו עבדים, שנאמר (עמוס ג:ז): 'כי לא יעשה אד-ני אלקים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים'". וכתב הרד"ק כאן: "מי ששם כל כוחו וכוונתו וכל השגחותיו בה' יתברך, ואף בהתעסקו בענייני העולם מתאוין לעבודת ה' יתברך - הוא יִקָרא עבד ה'". וכתב רבנו סעדיה גאון: "'עבד ה'' - שליח ה'". והעיקר הוא, שהקב"ה מחפש מנהיג שיהיה עבדו הנאמן לעשות את שליחותו במסירות נפש ובאהבה מלאה.

אומר הספרי (ואתחנן כז): "יש שקראו עצמם עבדים, והקב"ה קְרָאָם עבדים; ויש שקראו עצמם עבדים, והקב"ה לא קראם עבדים; ויש שלא קראו עצמם עבדים והקב"ה קראם עבדים. אברהם קרא עצמו עבד (בראשית יח:ג)... והקב"ה קראו עבד (שם כו:כד)...; יעקב... (שם לב:י) והקב"ה... (ישעיהו מא:ח); משה... (לעיל ג:כד) והקב"ה... (יהושע א:ב); דוד... (תהלים קטז:טז) והקב"ה... (מלכים א יא:לב); ישעיה... (ישעיהו מט:ה) והקב"ה... (שם כ:ג). [אבל] שמואל קרא עצמו עבד... (שמואל א ג:י) והקב"ה לא קראו עבד; שמשון... (שופטים טו:יח) והקב"ה לא...; שלמה קרא... (מלכים א ג:ח) והקב"ה לא...; [ואילו] איוב לא קרא עצמו עבד והקב"ה קראו עבד (איוב א:ח); יהושע לא... והקב"ה... (יהושע כד:כט); כָלֵב לא... והקב"ה... (במדבר יד:כד); אליקים לא... והקב"ה... (ישעיהו כב:כ); זרובבל לא... והקב"ה... (חגי ב:כג); דניאל לא... והמקום קראו... (דניאל ו:כא); חנניה מישאל ועזריה לא... והקב"ה... (שם ג:כו); נביאים הראשונים לא... והקב"ה... (עמוס ג:ז)". הקב"ה כינה בשם "עבד" אנשים שמסרו את נפשם עליו ועל קידוש שמו. יש מהם שבחלק מימיהם התמסרו כך, ויש מהם שכל חייהם היו חיים של מסירות נפש וצער וחוסר שלוה. אך מכולם בלטו משה ודוד שנקראים "עבד" פעם אחר פעם, וכן משה ויהושע שרק אצלם יש לא רק ציטוט מפיו של ה', אלא כתוב כעין פסק ותואר רשמי: "וימת שם משה עבד ה'" (כאן), וכן (יהושע כד:כט): "וימת יהושע בן נון עבד ה'". ונראה שדוקא שלושת אלה בולטים בכך, משום שהם היו המנהיגים של הדור, ובכך שימשו גם את ה' וגם את עם ישראל. ואין לך עבדות יותר גדולה מזו. והמקדיש את כל חייו לתפקיד זה הוא הנקרא בשלמות "עבד ה'".

כתב רבינו בחיי: "לא נקרא [משה] עבד עד שמת [ואע"פ שכתוב בפירוש אצל משה בחייו (במדבר יב:ז): "לא כן עבדי משה", הכוונה היא שבחייו לא כתבה התורה בפסקנות וכתואר רשמי "עבד ה'"]... וכן מצינו שהאדם אינו נקרא קדוש עד שמת, וזהו שכתוב (תהלים טז:ג): 'לקדושים אשר בארץ המה', ורז"ל דרשוהו... במדרש תהלים (טז): אין הקב"ה קורא לצדיקים 'קדושים' עד שיינתנו בארץ, לפי שיצה"ר מיצֵר לאדם בעוה"ז ואין הקב"ה מאמין בו עד שמת [וכן נאמר (איוב טו:טו): "הן בקדוֹשָו לא יאמין"]. ואפילו אבות העולם לא נקראו קדושים עד שניתנו בארץ".

משה היה עבד נאמן עד השעה האחרונה, כדברי האבן עזרא: "שאפילו במותו עשה מה שציוָהו כעבד". ובאמת משה בולט מכל העבדים, ואפילו דוד ויהושע, שרק לו גם פסקה התורה תואר רשמי, וגם נקרא עבד פעם אחר פעם בתנ"ך. והנה בחייו נקרא משה: "איש האלקים" (לעיל לג:א), ועתה נקרא עבד ה'. ויתכן שהסיבה היא, משום שהוא ציית לחוקי האלוקים - מדת הדין - ולא סר מהם. הוא קיבל על עצמו את הדין ויהי מה. ומשום כך, זכה לאהבת ה' - מדת הרחמים.

על מותו של אדם זה אמרו חז"ל (סוטה יג:): "מלמד שהיה משה מוטל בכנפי שכינה, ומלאכי השרת אומרים:... 'וימת שם משה'! סמליון [לפי רש"י זה חכם ולפי התוס' זה שם מלאך] אמר: 'וימת שם משה', ספרא רבה דישראל". ויונתן תירגם: "ברת קלא נפלת מן שמיא וכן אמרת: אתון כל עללי עלמא וחמון בצערי דמשה רבהון דישראל, דטרח ולא אתהני, ואתרבי בארבעת כלילין [כתרים] טבין: כלילת דאורייתא... כלילא דכהונתא... כלילא דמלכותא... כלילא דשמא טבא קנא בעובדין טבין [מעשים טובים] ובענוותנותיה...".

מנהיג נאמן ועבד ה'; מדה כנגד מדה; ידעתי

וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה'. עד הרגע האחרון נשאר משה העבד הנאמן של ה'. הוא לא רצה למות; הוא התחנן לפני ה'; אבל בסופו של דבר הוא ציית לפקודת ה', ומת על פי ה', כלומר, על פי צו ה'. ומדה כנגד מדה - זה שציית לצווים שיצאו מפי ה', זה שהלך אחרי קול ה' היוצא מפיו, זכה למיתה מתאימה על פי ה', כמו שאמר רש"י: "בנשיקה". וכן תירגם יונתן: "על נשיקת מימרא דה'". הפה שגזר גזירות ומשה קיים, הוא הפה שנשק אותו ונטל את נשמתו בנחת רוח. כך כתוב בספרי (שנז): "כשהמקום נוטל נשמתן של צדיקים, נוטלה מהם בנחת רוח".

מדה כנגד מדה; חילול השם; עם ישראל

(ו) ויקבוֹר אוֹתו. "הקב"ה בכבודו!" - רש"י. "שנפתחה לו הארץ בדרך נס ונכנס שם ומת, ונסתמה אחרי כן" - רבינו בחיי. והוא מדה כנגד מדה, כמו שאמרו חז"ל (סוטה ח:,ט:): "במדה שאדם מודד, בה מודדים לו... מי לנו גדול מיוסף שלא נתעסק בו אלא משה [שטיפל בעצמות יוסף כדי להביאו לקבורה], משה זכה בעצמות יוסף ואין בישראל גדול ממנו [שמשה היה הגדול בישראל], שנאמר (שמות יג:יט): 'ויקח משה את עצמות יוסף עמו'; מי גדול ממשה שלא נתעסק בו אלא המקום [והרי אין גדול מהמקום], שנאמר 'ויקבר אתו בגי'".

חז"ל הרחיבו בזה והסבירו את הנסיבות להתעסקות משה בעצמות יוסף (ילקוט שמעוני, זאת הברכה, תתקסה, ובדומה בדברים רבה יא:ז): "במה זכה משה שהקב"ה נתעסק בו? אלא בשעה שהיו ישראל עסוקים בביזה, היה [משה] מסבב את העיר שלשה ימים ושלשה לילות למצוא ארונו של יוסף [שהרי יוסף השביע את אחיו (בראשית נ:כד-כה): "אנכי מת, ואלקים פקוֹד יפקוֹד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם, ליצחק וליעקב; ויַשבע יוסף את בני ישראל לאמר: פקוֹד יפקוֹד אלקים אתכם והעלִתם את עצמוֹתי מזה"], ולא מְצָאוֹ... פגעה בו סרח בת אשר... אמרה לו: בוא עמי. הוליכו לנהר נילוס... מיד עמד משה על הנחל ואמר... תן כבוד לאלקי ישראל ואל תעכב גאולתן של ישראל [שהרי עיכוב גאולת ישראל היא חירוף וחילול כבודו של ה']... מיד התחיל ארונו לפעפע ועולה מן התהום... נטלו על כתפו וסְבָלוֹ, וכל ישראל אחריו מסובלים כספם וזהבם. אמר לו הקב"ה: אם בעיניך דבר קטן שעשית חסד, גדול הוא בעיני, שלא השגחת בכסף וזהב. ואף אני ארד בכבודי ובעצמי [שהרי אתה קידשת את כבודי], לעשות עמך חסד כשתיפטר מן העולם".

סימני הגאולה

כאן אנו רואים את המדה כנגד מדה: משה שלא השגיח בכסף ובזהב, אלא הבין שמטרת האדם בעוה"ז אינה חיי שעה וההבל של חומרנות, הבין גם את חשיבותן של עצמות יוסף שנטמנו אִתן שלושה דברים חשובים: א) קידוש השם, שהרי גאולת ישראל - שהיא הוכחת ה' וידיעתו - היתה תלויה בהוצאת עצמות יוסף. ב) גמילות חסד של קבורת המת, שהיא מצוה כשלעצמה, והיא גם אמצעי לגאולת ישראל, שהרי אמר ישעיהו הנביא (א:כז): "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" - היינו במעשה צדקה. ג) להיות תמיד איש אמת, השומר את הבטחתו ומקיים את דברו, ובמיוחד כאשר יש ענין של הכרת טוב לאדם שעשה טוב לאֶחיו והציל את כולם.

מדותיו של הקב"ה

וחז"ל רמזו לזה (סוטה יד.) באומרם: "הקב"ה קבר מתים דכתיב: 'ויקבר אתו בגי', אף אתה קבור מתים". וכן אמרו (שם): "התורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים. תחילתה גמילות חסדים - דכתיב (בראשית ג:כא): 'ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וַיַלבִשֵם' [ונ"ל שכתובה לשון "ה' אלקים" דוקא, ללמד שאם נקיים את המצוה הגדולה של גמ"ח, הוא יהיה "ה'" - מדת רחמים; ואם לאו - יגזור עלינו מדת הדין של "אלקים"]. וסופה גמילות חסדים - דכתיב: 'ויקבר אתו בגי'". וכתב על זה בתורה תמימה: "ושני העניינים הם ענין גמילות חסד, שלא יהא גוף האדם בבזיון בחייו ובמותו". עוד אמרו חז"ל (סוטה שם): "מאי דכתיב (לעיל יג:ה): 'אחרי ה' אלקיכם תלֵכו [ואוֹתו תירָאו]'? וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר (לעיל ד:כד): 'כי ה' אלקיך אש אוֹכלה הוא'! אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה - מה הוא מלביש ערומים..., אף אתה הלבֵש ערומים; הקב"ה ביקר חולים..., אף אתה...; הקב"ה ניחם אבלים..., אף אתה...; הקב"ה קבר מתים..., אף...".

בטחון - עליה

ויש ללמוד מדברי יוסף לאחיו את המצוה הגדולה של ישוב הארץ. שיוסף ציווה לאחיו שלא להשתקע בארץ מצרים, גם אם החיים הגשמיים הרבה יותר נוחים שם, אלא אמר להם שהקב"ה יזכור אותם ויגאלם ויוציא אותם - ואפילו על כרחם - מטומאת הגלות לקדושת א"י (וזה מה שאמר [בראשית נ:כד]: "והעלה אתכם"). וביקש יוסף שאף לאחר מותו, ישכב בא"י ולא בגלות. והרי תוכחה גלויה לכל אלה שחיים ונקראים מתים, שגם לאחר שהקב"ה פקד אותנו, רוב העם - לרבות אלה המכונים "דתיים" - מסרבים לעלות ארצה ומסובלים בכסף וזהב של הגלות. ותהיה מדה כנגד מדה: דוקא אלה שעסקו במצות עלייה לא"י, יזכו להתעסקות הקב"ה ויינַצלו; ואילו אלה שהתעסקו בהבל של הגלות, יספו ח"ו.

הגאולה

יוסף אמר "פקוד יפקוד", בשתי לשונות, וגם הזכיר את הביטוי פעמיים. ויש בזה רמז וחיזוק הרמז, שכשם שהקב"ה קבע קץ מסוים לגאולה ממצרים (ולא יכלו ישראל לצאת קודם לכן או לאחר מכן), כך יהיה זמן ועת מסוים (שבעים שנה) לגלות בבל. אבל לגלותנו אין קץ ועת, אלא כל שעה ושעה בידינו להחיש את הגאולה, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין צח.): "היום - אם בקוֹלו תשמעו (תהלים צה:ז)". וכן (שם): "זכו - 'אחישנה'".

בחירה

בנוסף לזה שהקב"ה בכבודו ובעצמו התעסק בקבורת משה, אמרו חז"ל שמשה קבר את עצמו. וכן כתבו האבן עזרא והרד"ק. וברור שהכוונה היא שגם משה קבר את עצמו, יחד עם ה'. וכ"כ רבינו בחיי: "ויקבור עצמו... וענין שנכנס במערה בגי" (וכ"כ האבן עזרא). והוא על פי הספרי (נשא לב): "'וזאת תורת הנזיר: ביום מלוֹאת ימי נזרו יביא אוֹתו [אל פתח אהל מועד]' (במדבר ו:יג) - וכי אחרים מביאים אותו, והלא הוא מביא את עצמו?! זה אחת משלשה 'אתים' שהיה רבי ישמעאל דורש בתורה. כיוצא בו אתה אומר (ויקרא כב:טז): 'והשֹיאו אותם עווֹן אשמה [באָכלם את קדשיהם]' [מדובר באיסור לכהנים לתת לזרים לאכול תרומה, ועל זה כתוב "אותם", שהם ישאו בעצמם את העוון הזה, כלומר, יביאו על עצמם את העוון]. וכי אחרים משיאים אותם, והלא הם משיאים את עצמם? כיוצא בו אתה אומר (כאן): 'ויקבוֹר אוֹתו בגי', וכי אחרים קברו אותו, והלא הוא קבר עצמו...". וקצת קשה - אמנם בנזיר ותרומה, ההגיון מחייב את דברי ר' ישמעאל, אבל כאן, במשה, למה לא נוכל לומר בפשטות שה' קבר אותו? אלא נראה שר' ישמעאל רצה ללמד לקח גדול: הרי ידוע שהאדם הוא בעל בחירה חפשית לבחור בטוב או ברע. הוא עצמו מביא על עצמו את הגמול - השכר או העונש. הוא יכול להיות כנזיר, שמתנדב ובוחר בחיי קדושה כדי להתעלות, ומצד שני הוא יכול לקחת את התרומה הקדושה ולהוריד אותה ולהאכילה לזרים. שני המקרים של אדם הלוקח את עצמו, הנזיר לקדושה והכהן לחולין, מצביעים על כח הבחירה שיש לאדם. וזאת כוונת הפסוק (במדבר טז:א): "ויקח קרח", שפירש רש"י: "לקח את עצמו". ומשה רבינו, עם כל הכאב שהיה בליבו ועם כל האכזבה שלא יוכל להיכנס לא"י, נשאר עבד ה' עד הרגע האחרון. הוא לקח את עצמו והזדרז לקיים את הציווי האחרון של הקב"ה. "ויקבור אותו" - הוא קבר את עצמו. נכנס למערה ושכב, ומת בנשיקה.

גאוה ושפלות; במקום חילול השם אין חולקים כבוד לרב; קידוש השם; מנהיג; א"י - ערבים

ויקבוֹר אוֹתו בַגַי. כתב האבן עזרא: "ודע כי הר העברים שהוא הר נבו... הוא בעצמו הגיא שהוא ראש הפסגה". וכן כתוב (במדבר כא:כ): "ומבמות [אל] הגיא אשר בשדה מואב ראש הפסגה". א"כ רואים שהגיא, שהוא מקום שפל, נמצא בראש ההר, הפסגה. ועל הפסוק שם אומרים חז"ל (ערובין נד.): "אם משים אדם עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו, תלמודו מתקיים בידו... ואם מגיס לבו, הקב"ה משפילו, שנאמר: 'ומבמות הגיא' [כלומר, מרוממות לשפלות]; ואם חוזר בו, הקב"ה מגביהו, שנאמר (ישעיהו מ:ד): 'כל גֶיא יִנָשֵא [וכל הר וגבעה יִשפָלו]'". דוקא השפל מתרומם, הגיא מתנשא להר. ולא היה אדם שהגיע למדה זו כמשה, שהיה עניו מכל אדם. והוא נקבר בגיא, לסמל את שפלותו, ונקבר דוקא בגיא שהקב"ה שֹם בראש הפסגה - כדי לסמל את התרוממותו. ולכן נקבר משה ע"י פתיחת האדמה וסתימתה, שענותנותו מסומלת בזה שקברו לא הפך לפולחן, אלא הוסתר מעין כל כיאות לאדם ענו ושפל. והמילה "גיא" והמילה "גאות" ו"גאוה" קרובות, וזה מתוך כוונת ה' להראות בלשון הקודש איך שדברים והיפוכם נובעים מאותו מקור ושורש: אותו אדם יכול או להיות כגיא שפל, או להיות גס רוח, גאותן. ובסופו של דבר, הגיא יהיה למרומם ולגאות.

התורה כתבה כאן "גי" חסר "א". ונראה שזה רמז למעלת משה שקידש שם שמים, מפני שהמלה "גי" בגימטריא היא שלוש עשרה, שהן מדות ה' וגם הגימטריא של המלה "אחד", וזאת מפני שמשה גרם לידיעת ה' ולקידוש שמו.

בארץ מואב מול בית פעור. אמרו חז"ל (סוטה יד.): "מפני מה נקבר משה אצל בית פעור? כדי לכפר על מעשה פעור". ומשום כך קברו של משה היה אחד מהדברים שנברא בערב שבת בין השמשות כאמור באבות (ה:ח). ואמנם היו חטאים אחרים, אבל חטא ישראל בפעור היה הגדול והחמור שבהם, חטא שהיו בו ע"ז וגילוי עריות גם יחד, ועוד יותר גרוע - חטא שנעשה על סף כניסתם לא"י. כך אמרו חז"ל (תנחומא, בלק כ): "משל למה הדבר דומה? לבת מלך שנתקשטה ליכנס לחופה... נמצאת מקלקלת [זונה] עם אחר... וכך ישראל, בסוף ארבעים שנה חנו על הירדן לעבור לא"י... ושם נפרצו בזנות". ויותר מזה - בפעור העיזו את פניהם לחלל את השם בפרהסיא ובעזות מצח, כמו שכתוב (במדבר כה:ו): "והנה איש מבני ישראל בא, ויַקרֵב אל אֶחָיו את המדיָנית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל". וקם פינחס לקדש שם שמים ולמחוק את חילול השם. אומר הספרי (בלק, קלא): "נענה פינחס באותה שעה ואמר: אין אדם כאן שיהרוג וייהרג?! [ובירושלמי סנהדרין י:ב (דף נב.) הגירסה היא: "שיהרגנו וייהרג על ידיו"; ונ"ל שהכוונה היא: אין כאן אדם שמוכן להרוג את זמרי, ואם יהיה צורך לכך - ליהרג על קידוש השם?] והיכן הם אריות - 'גור אריה יהודה' (בראשית מט:ט), 'דן גור אריה' (לעיל לג:כב)? התחיל צווח! כיון שראה שהיו הכל שותקים, עמד מתוך סנהדרי שלו [שכל הסנהדרין שתק] ושמט את הרומח...".

והנה בסנהדרין (פב.) אמרו חז"ל שנתעלמה הלכה ממשה, ופינחס "ראה מעשה ונזכר הלכה". ועוד אמרו (שם): "ראה ש'אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'' (משלי כא:ל) - כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב". מכאן אנו לומדים דבר גדול: שגם רב יכול לטעות ולהיכשל ולשכוח, ובמיוחד בענין שדורש הקרבה עצומה ויש בו סכנה או שפיכות דמים. ובמקום כזה שדרוש קידוש השם, והגדול שבגדולים אינו פועל, אין חולקים לו כבוד, אלא פועלים. ולמה? מפני שהמחלל את השם אינו מראה כבוד לה', כמו שאמרו בתנחומא (שם): "שלא חלק [זמרי] כבוד לשמים ולא לבריות". ולכן במקום כזה אסור לחלוק כבוד לשום אדם שאינו מסיר את האי-כבוד. ובגלל כל זה נקבר משה מול בית פעור, להזכיר את כל חומרת החטא, ואת הדרך של פינחס בקידוש השם. ובקבורתו יש גם רמז לכשלונו, כמו שאמרו בתנחומא (שם): "ולפי שנתעצל, 'ולא ידע איש את קבֻרתו'. ללמדך שצריך אדם להיות עז כנמר, קל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון קונו. ומכאן אַת למד שמדקדק הקב"ה עם הצדיקים אפילו כחוט השערה". זה הצו של קידוש השם, ובזה מדקדק הקב"ה כחוט השערה. ואין מקום לטענה של שכחה אצל חילול השם, אלא כמו שאמרו בתנחומא (כא): "'וירא פינחס...' - וכולן לא ראו?!... אלא ראה מעשה ונזכר הלכה". הוא היה רגיש למראה חילול השם ולפעול מיד נגדו.

יש ללמוד מזה גם את גודל הסכנה שיש בגוים היושבים בא"י ובתערובת ביניהם לבין ישראל, שהרי כל החטא הזה של פעור נבע מזה, כמו שכתוב (במדבר כה:א-ב): "...ויָחֶל העם לזנות אל בנות מואב, ותקראןָ לעם לזבחי אלהיהן, ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן". ישיבתם של הגוים בא"י בתנאים של תערובת ושויון בהכרח תביא לידי נישואי תערובת והתבוללות.

מנהיג ופולחן; א"י - עלייה

 ...ולא ידע איש את קבֻרתו עד היום הזה. אמרו חז"ל (סוטה יג:): "'ויקבוֹר אוֹתו בַגַי, בארץ מואב מול בית פעור'... סימן בתוך סימן, ואפילו הכי 'ולא ידע איש את קבֻרתו'". ונראה שהקב"ה עמד על זה שקבר משה יהיה מכוסה מבני אדם, משום שחשש שיהפכו ישראל את הקבר לפולחן, ושהמקום יהפוך למוקד של כת דתית, עם משה כדמות הדתית המרכזית, מפני שהקב"ה הכיר את הנכונות של ההמון להיתפס לפולחן ולמיסטיקה. וכמה קרובה לע"ז היא הקמת כת עם אדם בראשה שכל חסידיו מצייתים לו כאילו הוא אליל. ועוד: לא רצה הקב"ה שיהיה איזה מקום בחו"ל שייחשב למקום קדוש, כדי שלא יוכלו ישראל לחשוב שמותר לחיות בחו"ל משום שגם שם אפשר לחיות חיי קדושה - שזה אינו נכון.

תשובה; רק שלש גלויות; מנהיג; אהבת ישראל; סימני הגאולה; א"י - גבולות; אמונה

(ז) ומשה בן מאה ועשרים שנה במוֹתו. כתב רבינו בחיי (לעיל לא:ב): "יתכן לומר כי היו ימיו מאה ועשרים שנה כנגד מאה ועשרים יום שעמד בהר... וזה טעם 'אנכי' [שכתוב שם - "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום"] ולא אמר 'אני'". פירוש - ש"אנכי" הוא רמז לעשרת הדברות שקיבל פעמיים בהר סיני, ששם ששהה מאה ועשרים יום. וזה נראה לי נכון מאוד. ויש לפרש עוד שיש כאן שתי כוונות: האחת, להנציח את אהבת ישראל שהיתה למשה, שמסר את נפשו על ישראל, ועמד בסיני מאה ועשרים יום עד שהקב"ה סלח להם ונתן להם לוחות שניות. והשניה, להנציח את כוחה של תשובה, המסומל במאה ועשרים היום שהתעקש משה והתגבר על גזירתו של הקב"ה. ויֵדע זאת כל יהודי, ואל יתייאש מהאפשרות לחזור בתשובה ולבטל גזירות רעות. ונראה שמשום כך, אחרי שרגז הקב"ה על בני האדם ורצה להשמיד אותם, אמר (בראשית ו:ג): "לא ידוֹן [פירוש - יריב או יישאר שקוע (עיין רד"ק ורבינו סעדיה)] רוחי באדם לעוֹלם, בשגם הוא בשר, והיו ימיו מאה ועשרים שנה". פירוש - לא אריב עם האדם לנצח, מכיון שהוא בשר, ויצרו הרע מפתה אותו לרע ואינו כובש אותו, אלא אתן לו הארכה של מאה ועשרים שנה (רמז למאה ועשרים היום שעתיד היה משה לבקש מחילה וסליחה מהקב"ה), בתקוה שעד אז יחזור בתשובה. ונ"ל שזו גם כוונת חז"ל כשאמרו (חולין קלט:): "משה מן התורה מנין? 'בשגם הוא בשר'. 'בשגם' בגימטריא - 'משה'". כלומר, כמו שמשה היה רק בשר ודם וגם לו היה יצר הרע, ובכל זאת כבש את יצרו והעריך את כח התשובה וגם כיפר בזה על ישראל, כך כל אדם וכל העולם מוזהר על האפשרות לחזור בתשובה.

ונראה לי שכמו שהקב"ה קבע קץ בימי נח, ואח"כ הביא עונש, כך גם רמז שיש קץ קבוע לסבל בגלות, שבו יביא את הגאולה, וגם הוא מרומז במאה ועשרים השנה שבימי נח, שהם עצמם רמז למאה ועשרים היום של משה. שהרי מאה ועשרים הימים של משה מחולקים לשלש קבוצות של ארבעים יום: ארבעים יום היה בסיני לקבל את הלוחות הראשונות; ארבעים יום התפלל על עוון העגל; ארבעים יום שהה כדי לקבל לוחות שניות - ואז היתה התשובה מלאה והכפרה מלאה. ובזה רמוזות שלוש תקופות של עונש, כי הקב"ה משתמש במספר ארבעים לעונשים, כגון במה שהשאיר את בני ישראל במדבר ארבעים שנה כעונש על חטא המרגלים (במדבר יד:לג-לד); וכן העונש של ארבעים מלקות (לעיל כה:ג); וזה כנגד חטא העגל. והתקופות הן: העבדות במצרים, גלות בבל, והגלות הזאת - ולא תהיה עוד גלות. ולפי זה גם נרמז פירוש שני בפסוק "לא ידון רוחי באדם לעולם...": מכיון שידעתי שהאדם הוא בשר וחלש, לא אריב איתו לעולם, אלא אשים קץ לריב, והוא מאה ועשרים שנה (ובקץ הרמוז לגלות, הכוונה לשלש תקופות הנ"ל) - ואז איוודע לעיני כל הגוים.

לא כהתה עינו ולא נס לֵחוֹה. כוחותיו הפיזיים של משה נשארו בעינם, כסמל לכוחותיו הרוחניים. אדם המגיע לשיא הקדושה האנושית מתגבר גם על המיגבלות הפיזיות. ועוד: כמו שמשה התגבר על מיגבלות הזמן והמקום, בזה שראה את כל הארץ ומה שעתיד להיות בה, כך כח הקדושה הנפשית העלתה אותו גם מעבר למיגבלות הגוף.

לא כהתה עינו. הוא המשיך לראות ראייה פיזית, וגם לראות את הנולד ולהבין את האמת עד הרגע האחרון. ולא רק עינו לא כהתה, אלא כדברי רבינו בחיי: "זה קירון עור פנים שקיבל מסיני, מלשון (במדבר יא:ז): 'ועינו [מראהו, הצבע שלו] כעין הבדוֹלח' [מדובר שם במן; וכן בפסוק] 'כעין הקֶרַח הנורא' (יחזקאל א:כב)". גם קירון עור פני משה מוכיח על היכולת של האדם הקדוש להתגבר על מיגבלות הגשמיות והגוף, כמו שאמרו בילקוט שמעוני (כי תשא, תו): "'ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה, [לחם לא אכל ומים לא שתה]' (שמות לד:כח) - אפשר לאדם שיהא ארבעים יום בלא אכילה ושתיה?!... מלַחְמה של תורה אכל... מֵימיה של תורה שתה, שנאמר (משלי ט:ה): 'לְכו לַחֲמו בְלַחְמִי', ואומר (ישעיהו נה:א): 'הוי כל צמא לְכו למים'... ומֵאַיִן היה נזון...? מזיו השכינה". ומכאן גם מוסר הַשְכֵל לאלה המפחדים מהאויב כשחסר נשק, ומשום כך מתרפסים לפני הגוי ובוגדים בה' ובארצו. "לכו לחמו בלחמי!" אומר ה'. לכו והילחמו בנשק התורה. ופני משה קרנו מזיו השכינה, כמו שכתב דעת זקנים (שמות לד:ל): "שהבהיק אורו מזיו שכינה". זיו השכינה שהאכיל אותו והעלה אותו להתרוממות נפשית ולקדושה ומילא את נשמתו באור הגנוז לצדיקים, גם יצא והאיר את פניו מבחוץ - פיזית. ויש לראות מזה שאדם שמקדש את עצמו לשמו של הקב"ה, אפשר לחוש בזה על פניו, בדיוקנו, מפני שחוקי הקדושה הפנימית משפיעים על חוקי הטבע הפיזיים, הגשמיים.

המלה "קרן" משמעה גם הוד והדר ומלכות. קרן משה, כתר מלכותו, היא התורה, כמו שאמר ילקוט שמעוני (כי תשא, סוף רמז שצא): "נתן [משה] נפשו על התורה ונקראת על שמו, שנאמר (מלאכי ג:כב): 'זִכרו תורת משה עבדי'... לפי שנתן נפשו עליה נקראת על שמו, שנאמר: 'ויהי שם עם ה' ארבעים יום...'". וקרן זו לא כהתה מעולם, ולא תכהה לעולם. אומר ילקוט שמעוני (שצא): "שמא תאמר: הואיל ונכנס משה לבית עולמו, ניטל ממנו אותו מאור פנים ואותו הכתר? ת"ל (להלן פסוק י): 'ולא קם נביא עוד בישראל כמשה [אשר יְדָעוֹ ה' פנים אל פנים]'. מה פנים של מעלה אורן עליהם לעולם ולעולמי עולמים, כך מאור של משה, שנאמר '...לא כהתה עינו'". ותורת משה תעמוד לעולם ביחד עם משה, שהרי פניו של משה קיבלו את אורם מאור העולם - הקב"ה.

לא כהתה עינו. פירש רש"י: "אף משמת". והוא על פי הספרי (שנז): "מלמד שעיניהם של מתים כהות". פירוש - אפילו אדם שעד סוף ימיו לא כהו עיניו, מיד במיתתו הן כהות. אבל לגבי משה לא היה דבר כזה. גם עיניו וגם קירון עור פניו נשארו מאירות.

ולא נס לחה. חוץ מהפירוש הפשוט, זה מורה גם על קירון עור (כמו "לא כהתה עינו", כאמור), שהרי רק בליחוֹה ניתן קירון עור. וכן תירגם אונקלוס: "ולא שנא זיו יקרא דאפוהי". האדם מת, ומיד מתחילים בו הרקבון וההתייבשות. העצמות שהיו מלאות לחות מתחילות להתייבש ולהתכווץ, ונעשות כמו עץ יבש. שהרי הלחות היא סמל החיים, והיובש - סמל המיתה. הגשם הלח מביא חיים לארץ, והיובש הופך אותה למדבר מת. אבל במשה לא היה כך. כך כתב רש"י: "לחלוחית שבו לא שלט בו רקבון". וכתב האבן עזרא: "כי היבשות תתגבר על הזקן". והכתוב השתמש במלה "נס", משום שאין מנוס מן המיתה, והחיים נָסים מן האדם. אבל לגבי משה זה לא היה כך. וגם לגבי תורתו לא יהיה כך, וזה רמז גם לעם ישראל, כמו שאמר יחזקאל בנבואת בקעת העצמות היבשות (לז:ב,יא,יג-יד): "...והנה רבות מאד על פני הבקעה והִנֵה יבשות מאד... ויאמר אלי: בן אדם! העצמות האלה כל בית ישראל המה - הנה אוֹמרים יבשו עצמותינו ואבדה תקוָתנו - נגזרנו לנו... וידעתם כי אני ה' בפִתחי את קברותיכם... ונתתי רוחי בכם וִחְיִיתֶם. והנחתי אתכם על אדמתכם וידעתם כי אני ה'...". הקב"ה הוא שמחיה וממית, המפריח ומייבש, כמו שכתוב (יחזקאל יז:כד): "...השפלתי עץ גבוֹהַ, הגבהתי עץ שפל; הובשתי עץ לח והפרחתי עץ יבש - אני ה', דִברתי ועשיתי". משה - לא נס לחו, ובישראל לא יבשו מעולם העצמות; הקב"ה מחיה אותם, ומחזיר אותם לאדמתם. אבל מואב, שבארצו מת משה, ושחירף וגידף את ה' והגדיל עליו - דוקא הוא ינוס ויישבר. כך אמר ירמיהו (מח:ו,כו,מד): "נֻסו, מַלטו נפשכם... הַשכִירֻהו כי על ה' הגדיל... הַנָס מפני הפחד יפוֹל אל הפַחַת... כי אביא אליה אל מואב שנת פקֻדתם...".

אבל; מנהיג; עם ישראל; מושגים

(ח) ויבכו בני ישראל את משה בערבוֹת מואב. יש כאן מדה כנגד מדה. עכשיו, כשנסתלק, באה ההכרה הנוראה. משה איננו! האיש שהנהיג את ישראל ארבעים שנה, שהיה להם לאב, שהתערב למענם ושהציל אותם מכעס ה', שמסר את נפשו עבורם - מת ולעולם לא יחזור! והם בוכים בכי מר: מי יעמוד לנו כעת מחר?! איך נתקיים מול הסכנות בלי המנהיג שדיבר פנים אל פנים עם הקב"ה?!

ויותר מזה - עכשיו הם זוכרים את כל הצער והסבל שגרמו למשה, שהיו טרחנים, אפיקורסין (חיללו את כבודו), רוגנים ומתלוננים, כמו שאמר משה (לעיל א:יב): "איכה אשא לבדי טָרחכם ומשאכם וריבכם". הם זוכרים איך התלוננו לכל אורך הדרך עד שרצו אפילו לרגום אותו באבנים, שנאמר (במדבר יד:י): "ויאמרו כל העדה לרגום אוֹתם באבנים" (במרגלים). ויותר מזה - הם זוכרים את הצער ואת הסבל שגרמו לו במי מריבה, שבזה גרמו לו להפסיד את חמדת לבבו, להיכנס לא"י. ורק לאחר פטירתו - כאשר כבר מאוחר מדי - הם בוכים בכייה של מצוה בזכרם את כל הבכיות של חנם ושל חטא שבכו, שגרמו למשה צער, כמו במרגלים (במדבר יד:א): "ותשא כל העדה ויתנו את קולם, ויבכו העם בלילה ההוא", וכן בקברות התאוה (שם יא:ד): "ויבכו גם בני ישראל ויאמרו: מי יאכִלֵנו בשר!" ושם פנה משה בעצב לה' והתחנן (שם יא:יב,יד): "הֶאנכי הריתי את כל העם הזה... לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה". ואפילו ה' עצמו מזכיר להם את דרכיהם הרעות ואת העוול אשר גרמו למשה: "בערבות מואב"! זה המקום שבו - ממש על סף הכניסה לא"י - עבדתם ע"ז וחיללתם את שם ה' בגילוי עריות וביזיתם את משה, שנאמר (במדבר כה:ו): "לעיני משה... והמה בוֹכים פתח אהל מועד". ובוא נלמד לקח מזה, להעריך ולהוקיר את אלה שמוסרים עלינו את נפשם - ההורים והמורים והמנהיגים האמיתיים, ואל נבכה עליהם כשיהיה מאוחר מדי. אומר הספרי כאן: "שלושים יום אלו, מה טיבם? אלא מלמד שבכו אותו קודם למיתה שלושים יום". ויתכן שהכוונה היא שבמשך ארבעים השנה בכו בכיות של חנם בסך כולל של שלושים יום. וצ"ע.

בוא וראה את החיים הקשים של משה בעוה"ז, ועל מה קיבל את שכרו. כל ימיו הצטער בבכי של ישראל, ואפילו לידתו היתה מלוּוה בבכי, כמו שכתוב (שמות ב:ו): "ותפתח [את התיבה]... והנה נער בוֹכה".

שלשים יום. אומר הספרי (שנז): "ומנין לימי נזירות שהם שלושים יום? נאמר כאן 'ימי' [בפסוק להלן], ונאמר להלן (במדבר ו:יג): 'ימי', מה 'ימי' האמור כאן שלושים יום, אף 'ימי' האמור להלן, שלושים יום". ואין מובן מה הקשר לכאן. ויש לפרש על פי הספרי (נשא, כה): "מה ת"ל [אצל נזיר] 'קדוֹש יהיה' (במדבר ו:ה)? לענין שאמרנו: סתם נזירות שלושים יום, שנאמר 'קדש יהיה'. 'יהיה' בגימטריא - שלושים". כלומר, הקב"ה קבע את המספר שלושים כשיעור לכמה מצוות ודברים, משום שזהו מספר קדוש ע"פ הרמז של "יהיה". לדוגמה, פדיון הבן, שהוא קדוש מרחם, הוא ביום השלושים; וכן קידוש החודש; וכן עבודת הלוי התחילה בגיל שלשים. וגם האבל של משה הקדוש בא להורות לנו את קדושתו, ולכן זה נמשך בדיוק שלשים יום (וכן באהרן). ונ"ל שלכן נוהגים שלשים ימי אבלות בכל אדם, להורות שגם הנפטר הזה היה קצת קדוש.

ויתכן שמשום כך דייק יונתן כאן לתרגם: "ושלימו יומי בכותא... בתמניא בניסן", ומיד אח"כ: "ובתשעא בניסן אתקינו... ית מאניהון", כלומר, שהקב"ה הקפיד שיהיו שלשים יום בדיוק. ומשום כך סיפרו חז"ל (כתובות קג:), שבשעת פטירתו של רבי, אמר: "הושיבו ישיבה [ישובו סדרי הישיבה לתיקונם והַפסיקו את האבל] לאחר שלושים יום, דלא עדיפנא ממשה רבינו...". שאין ימי בכי של אבל יותר משלושים יום, שהם רמז לקודש. ואין לשאול למה אצל יעקב כתוב (בראשית נ:ג): "ויבכו אתו מצרים שבעים יום", שהרי הערלים האלה לא בכו אותו כרמז לקדושה, אלא לפי מנהגם.

ויִתְמו ימי בכִי אֵבל משה. דבר גדול למדנו כאן: שאפילו בפטירתו של הגדול שבגדולים, העולם ממשיך להתקיים, ואין העולם תלוי בו. "דור הוֹלך ודור בא והארץ לעולם עוֹמדת" (קהלת א:ד). אפילו משה הוא רק "האיש משה", וגם עליו בוכים אבל מפסיקים והולכים הלאה - "ויתמו" ימי האבל! (ויש לדייק עוד מהמלים "ימי בכי אבל", שהאבל נמשך שנה, אבל "ימי בכי האבל" הם שלשים יום). ויש ללמוד מזה גם תוכחה וגם תקוה. התוכחה היא שהיה כאן זכר לעונש: לא נכנסו בני ישראל לא"י עד שתמו ימי אבל משה, זכר למה שכתוב (לעיל ב:טז): "ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות...", שזה היה עונשם על חטא המרגלים, וכן (במדבר יד:לה): "במדבר הזה יִתַמו ושם ימֻתו". אבל יש בזה גם הבטחה, רמז לפסוק (איכה ד:כב): "תם עווֹנך בת ציון, לא יוסיף להגלותך; פקד עווֹנך בת אדום...". יבוא יום והקב"ה ישים קץ לעוונות ישראל וינקום מאויביהם. וכן ביום ההוא: "יִתַמו חטאים מן הארץ" (תהלים קד:לה), ואז "ושנותיך לא יִתָמו" (תהלים קב:כח).

מנהיג

(ט) ויהושע בן נון מלא רוח חכמה. לא אלמן ישראל. לא שקעה שמשו של משה לפני זריחתו של יהושע. אין אדם - ולוּ הגדול ביותר - בעולם, שאין העולם מתקיים בלעדיו. משה מת, ומיד נתמלא החלל ע"י יהושע, שנתמלא רוח חכמה להנהיג את העם. וזוהי רוח ה' ורוח אלקים, כמו שנפרש בס"ד. כך כתב האבן עזרא: "'רוח חכמה' - היא רוח ה'" (ועיין מה שכתב האבן עזרא בשמות לא:ג, ואביאנו להלן בס"ד). שהרי מי נותן את החכמה לכל אדם, ואפילו החכם ביותר? הלא ה'! כך נאמר (משלי ב:ו): "כי ה' יתן חכמה, מפיו דעת ותבונה". ואפילו על החכם באנשים, שלמה המלך, העיד הכתוב (מלכים א ה:ט,יא): "ויתן אלקים חכמה לשלמה ותבונה הרבה מאד... ויחכם מכל האדם...". ואי אפשר שיהיה מנהיג בלי חכמה, ולא מספיק שיש לו ידיעת התורה, שהרי עדים אנו לכמה לומדי תורה שאינם פקחים. ולכן ביהושע פרק א אומר הקב"ה ליהושע שלש פעמים "חזק ואמץ" (פסוקים ו,ז,ט), אחת לתלמוד תורה, ואחת למלחמה, ואחת לדרך ארץ (עיי"ש ברש"י).

ולמה נבחר יהושע יותר מכל שאר ישראל? מפני שיהושע היה תלמידו המובהק של משה, שלמד תורה מפיו בנאמנות יומם ולילה, וגם היה משרתו בכל דבר, כמו שכתוב (שמות לג:יא): "ומשרתו יהושע בן נון נער, לא ימיש מתוך האהל". כלומר, יהושע, הת"ח שלמד תורה יומם ולילה, התנהג כלפי רבו כנער, כילד, שרץ לשרתו בכל דבר. כך כתב האבן עזרא (שם): "והוא חיה [חי] מאה ועשר שנים, וחכמים אמרו כי שבע שנים כבש ושבע שנים חילק [ומיד אח"כ מת]. א"כ היה בן חמישים ושש שנה [שהרי נשארו לו רק ארבעים שנה במדבר וארבע עשרה של כיבוש וחילוק], ואיך קְרָאוֹ הכתוב 'נער'? וכך דקדוקו: ומשרתו יהושע בן נון שירות נער". וכך מצאנו בילקוט שמעוני (פנחס כז, תשעו): "לפי שהיה משה סבור שבניו יורשין מקומו ונוטלין שררותו... אמר לו הקב"ה: משה, לא כמו שאתה סבור... אתה יודע שהרבה שֵרֶתְךָ יהושע, והרבה חלק לך כבוד. והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך לסדר הספסלין ופורס את המחצלאות - הוא יטול שררות, לקיים מה שנאמר (משלי כז:יח): 'נוֹצר תאנה יאכל פריה'". כלומר, במדה כנגד מדה - זה שהשכים והעריב ללמוד תורה, וגם לא חס על כבודו אלא שימש אותך בעבודה פשוטה, יזכה לגדולה. ומשום כך נקרא (במדבר יא:כח): "...יהושע בן נון משרת משה, מבחֻריו", כלומר, מהמובחרים, ששירת את משה כנער וכבחור. ואנו לומדים מכאן שלגבי ת"ח ומנהיג אין היחוס הקובע אלא המעשים. יהושע שבא ממשפחה ענייה ולא ידועה (ונראה שמשום כך כתוב תמיד "בִן" ולא "בֶן") הגיע להנהגה משום שבכוחות עצמו טרח ללמוד תורה ולשמש ת"ח.

יראת ה' וחכמה; מלחמה; ידעתי; הגאולה

אבל חוץ מזה, הפגין יהושע את המעלה הגדולה ביותר שיכולה להיות ביהודי, במנהיג, ובחכם, והיא יראת ה', שהיא ראשית חכמה ושבלעדיה אין חכמה כלל וכלל, כמו שנאמר (תהלים קיא:י): "ראשית חכמה יראת ה'", מפני שבלי יראת ה' אין שום תועלת לחכמה ולתורה שלמד האדם. ויהושע הפגין את יראת ה' שלו כאשר משה ציוָהו לצאת למלחמה נגד עמלק. ונ"ל שאז היה יהושע אחד מכמה שלמדו בבית הוועד של משה, ונבחר להכות את עמלק רק משום שהיה משבט יוסף, כמו שאומר ילקוט שמעוני (בשלח יז, רסד): "ולמה אמר ליהושע? מפני שבא משבטו של יוסף. כתיב (עובדיה א:יח): 'והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עֵשָו לקש'. תצא להבה מבית יוסף ותאכל קש של בית עשו, זה יהושע שהרג עמלק... מסורת אגדה היא: ביד בניה של רחל עשו נופל... שהן קטנים של שבטים". כלומר, עמלק הוא סמל לגוי שמחלל את שם ה' בנסיונו להשמיד את עם ה'. וכן עֵשָו שהוא אדום. והקב"ה בחר בצעירים שבשבטים להכות בהם, כדי להוכיח שלא בכח יגבר איש, אלא הקב"ה נותן את הכח ואת הגבורה - ובזה יֵדע העולם את ה'. וכמו שיהושע מבית יוסף החליש את העמלק בחרב, שנאמר (שמות יז:יג): "ויחלוֹש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב", כך ישלח הקב"ה את משיח בן יוסף להשמיד את עֵשָו-אדום ואת שאר מחללי השם לעתיד לבוא.

מסירות נפש; תלמוד תורה - מבטלים תורה למלחמת מצוה

משה ציווה ליהושע לבטל תלמוד תורה למען מלחמת מצוה זו, כמו שאומר הילקוט שמעוני (שם, בשם המכילתא, בשלח, מס' דעמלק, פרשה א): "א"ל משה: יהושע, צא מתחת הענן והילחם בעמלק!" כלומר, יש עת לצאת מתחת הענן של תורה, מבית הוועד, מבית המדרש - והוא כאשר יש ענין של מלחמת מצוה לקדש שם שמים ולהציל את ישראל מיד צר הבא עליו. וחבל על דאבדין ולא משתכחין. שהרי יהושע הלך בציווי זה וביראת ה' ולא פחד, כמו שכתוב (שמות יז:י): "ויעש יהושע כאשר אמר לו משה, להִלחם בעמלק", ועל זה אמרו במכילתא (שם): "[ויעש] מה שנתפקד...". ומשום כך זכה להיות מנהיגם של ישראל, כמו שאמר הילקוט שמעוני (שם, רסו): "'ושים באזני יהושע' (שמות יז:יד) - מגיד שבאותו היום נמשח יהושע", מפני שבאותו יום הפגין את יראת ה' שלו ואת נכונותו לצאת ולמסור נפש על קידוש השם. ומשום כך נבחר. ויהושע המשיך להראות את יראת ה' בזמן חטא המרגלים. וכאשר ביקש משה (במדבר כז:טז): "יפקוֹד ה', אלקי הרוחוֹת לכל בשר, איש על העדה", בחר ה' ביהושע במדה כנגד מדה: זה שנתפקד - אותו יפקוד ה'. שאין הפקיד נזכר ונפקד ונבחר אא"כ הוא יציית לפיקודי ה'. וכן הקב"ה פוקד עוון - זוכר ומונה ומעניש - לאלה שלא צייתו לפיקודיו, ואין מנוס מזה, שהרי בידיו מופקדות רוחות בני אדם, והוא שומר עליהם כפקדון. וזהו שנאמר (תהלים לא:ו): "בידך אפקיד רוחי", וכן אומרים בתפלה: "ועל נשמותינו הפקודות לך".

רוח ה'

והנה, הקב"ה כבר רמז למשה במלחמת עמלק שיהושע יהיה יורשו, אבל אמר את זה בפירוש רק כאשר משה ביקש ממנו למנות יורש, כפי שהבאנו. מה שאמר משה "יפקוד ה' אלקי הרוחות לכל בשר", כוונתו היא (בין השאר), שהקב"ה, שהוא יוצר האדם ומכניס בו רוח חיים, ואשר בידו רוח ונפש כל חי, ושיכול לתת לכל בשר מרוחו, רוח חכמה, רוח גבורה, וכו', יבחר באדם אחד להיות המנהיג, וִימלא אותו רוחות אלו. כך מצאנו בעתניאל (שופטים ג:י): "ותהי עליו רוח ה'" - ותירגם יונתן: "רוח נבואה". והרד"ק כתב: "ויתכן לפרש רוח הכח והגבורה". וכן (שם יא:כט): "וַתהי על יפתח רוח ה'", ותירגם יונתן: "רוח גבורא מן קדם ה'". והוסיף המצודת דוד: "ואומץ הלב". וכן בשמשון (שם יג:כה): "וַתָחֶל רוח ה' לפעמו", ותירגם יונתן: "רוח גבורא מן קדם ה'". ושוב בשמשון (שם יד:ו, אצל הכפיר): "ותצלח עליו רוח ה'", וכן כשהכה שלושים פלשתים (שם יד:יט): "ותצלח עליו רוח ה'"; ובשניהם תירגם יונתן: "רוח גבורא מן קדם ה'". וכן בשאול (שמואל א י:י): "ותצלח עליו רוח אלקים", ותירגם יונתן: "רוח נבואה". וכן כאשר שאול הכה את נחש שחירף את ישראל, נאמר (שמואל א יא:ו): "ותצלח רוח אלקים", ותירגם יונתן: "רוח גבורא".

קידוש השם

מכל אלו רואים ש"רוח ה'" היא רוח נבואה ורוח גבורה. והיא גם רוח חכמה, כמו שנאמר בבצלאל (שמות לא:ב-ג): "רְאֵה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור... וָאֲמַלֵא אוֹתו רוח אלקים בחכמה...". וכן במשיח כתוב (ישעיהו יא:ב): "ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'". כל אלה הן רוחות הבאות מה', חוץ מיראת ה', שהרי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות לג:). ולכן "יראת ה'" נכתבה שם בסוף הפסוק, מפני שאין היא חלק מהרוחות, ולפני שהקב"ה בוחר באדם, צריכה להיות לו יראת ה'. ואח"כ, תוך כדי חכמתו ולימודו, הוא משכיל עוד יותר ביראת ה'. ומי שנתמלא רוח ה' מביא רֶווח והצלה לעם ישראל בזה שהוא מושיעם מיד הצר. והוא גם מסיר את חילול השם, שמטרתו לעשות את העולם צר להקב"ה, ומרחיב הוא ועושה רווח לשמו של ה'. ובזה הוא מביא ריח ניחוח לה' יותר מכל הקרבנות, שגם מטרתם היא להפגין את מלכות ה'. יוצא מדברינו, שהמנהיג הראוי הוא זה שהפגין יראת ה' ומסירות נפש, והוא מתמלא ע"י ה' ברוח חכמה וגבורה.

וזה מה שאמר משה בהמשך אותו פסוק (במדבר כז:יז): "אשר יֵצא לפניהם ואשר יבוֹא לפניהם", וכתב שם רש"י: "לא כדרך מלכי האומות שיושבים בבתיהם ומשלחין את חיילותיהם למלחמה, אלא כמו שעשיתי אני, שנלחמתי בסיחון ובעוג... וכן בדוד הוא אומר (שמואל א יח:טז): 'כי הוא יוצא ובא לפניהם' - יוצא בראש ונכנס בראש". משה ביקש אדם שיהיה המנהיג במסירות נפש וביראת ה' ובגבורה, ועל זה השיב הקב"ה (במדבר כז:יח): "קח לך את יהושע בן נון, איש אשר רוח בו", כלומר, איש שכבר נמצאת בו רוח יראת ה' ומסירות נפש, שמוכן להילחם נגד אויביהם של ישראל, ושיהיה קשה וחזק לעבוד את עבודת ה'. כך פירש רש"י: "שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד", ונראה שכוונת רש"י היא על פי הספרי (פנחס קמ), והילקוט שמעוני מרחיב (שם, תשעו): "שיהא הולך עם הקפדנים כפי דעתן ועם המתונים כפי דעתן", ומכל מקום נראה שזה כולל גם שיהיה חזק וילך גם נגד רוחם של האנשים אם יהיה צורך בכך, כמו שאומר הילקוט שמעוני (וילך לא, בהתחלת הפרשה, תתקמ): "אמר לו [ה'] ליהושע: טול מקל והך על קדקדן". ויתכן גם שכבר היה ביהושע קצת רוח חכמה ובינה, שהרי הקב"ה לא יבחר באדם שאינו חכם.

כי סמך משה את ידיו עליו. ומשום כך נתמלא יהושע חכמה, שהרי השפע הזה של חכמה אינו בא אלא מנתינת ה', והוא שציווה על משה לסמוך את ידיו על יהושע ולתת לו חכמה. והנתינה הזאת באה ממשה, כחלק מהחכמה וההוד שהוא עצמו קיבל מהקב"ה, כמו שכתוב (במדבר כז:יח,כ): "וסמכת את ידך עליו... ונתתה מהודך עליו, למען ישמעו [אליו] כל עדת בני ישראל", ואומר ילקוט שמעוני שם (תשעו): "'ונתתה מהודך' - מהוד שניתן עליך מהר סיני". ויש מכאן רמז, שכל החכמה והתורה של המנהיג חייבות לבוא כהמשכיות ממשה, שקיבל אותן בסיני. "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'" (משלי כא:ל), וכן אין חכמה אלא מאת ה'. החכמה והתורה ניתנו למשה בסיני, ורק תורת סיני וחכמת סיני ניתנו ליהושע. הקב"ה מסר את חכמתו ואת תורתו לחכמים, והם שמוסרים אותן לתלמידיהם. וזוהי שרשרת ישירה מסיני, כמו שאמרו חז"ל בתחילת אבות (א:א): "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע...". וכל הכופר בזה, כופר בחכמת ה', ואין לו חלק בה.

וישמעו אליו בני ישראל ויעשו כאשר צוה ה' את משה. מאחר שראו שסמך משה את ידיו על ראשו של יהושע, ומסר לו את ההנהגה - קיבלו אותו כמנהיג. ולכן משה עשה את זה בפומבי, כמו שכתוב (במדבר כז:כב): "ויעמִדהו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה", כדי שכולם יראו וידעו, ובכך תימנע מחלוקת בישראל. וכן כל מנהיג שבא בשרשרת הסמיכה הזאת, ובקבלת תורת משה, מתקבל משום שציווה ה' את משה. כלומר, דבריו של משה היו מפי ה', וגם דבריו של מנהיג זה הם ציווי ה', משום שהם חלק מהשרשרת הזאת.

אומר הספרי (שנז): "ועדיין לא נתן מוראו עליהם [לגמרי], שנאמר (יהושע ד:יד): 'ביום ההוא גִדַל ה' את יהושע בעיני כל ישראל וַיִראו אתו כאשר יָראו את משה [כל ימי חייו]'. באותה שעה נתן מוראו עליהם". כלומר, מכיון שמשה סמך את ידיו על יהושע, קיבלו אותו ישראל כמנהיגם, אבל המורא האמיתי, הקבלה המלאה, לא באה עד שיהושע עצמו הפגין נס. וזה היה בקריעת מי הירדן. ומזה יש ללמוד שלא זכות אבות ואפילו לא זכות רב וראש ישיבה מספיקות. האדם עצמו צריך לחדש, צריך לעשות.

מנהיג; אין מבטלים דברי תורה; תורה צריכה מעשה; עם ישראל; קידוש השם; נקמה; ידעתי

(י) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. לא קם בישראל עד היום, מנהיג ונביא שהגיע "למדרגת נבואתו" (ספורנו) של משה, שידע ושהבין את דרכי ה' ככל שאפשר לבן אדם להשיגן, משום שהקב"ה הודיע לו אותן (כמו שאכתוב בס"ד). ולא יקום בעתיד, לעולם, שום אדם שיגיע למדרגת משה שהשיג ארבעים ותשעה שערי בינה, כמו שאמרו חז"ל (ר"ה כא:): "חמישים שערי בינה נבראו בעולם, וכולן ניתנו למשה חסר אחד, שנאמר (תהלים ח:ה-ו): '[מה אנוש כי תזכרנו...] וַתחַסרֵהו מעט מאלקים...'".

הפסוק השתמש בלשון "קם", ללמד ששום אדם לא הגיע לשיעור קומה וקימה כמשה, שרק במשה כתובה לשון "קם", אבל בשאר נביאים כתוב (במדבר יב:ו): "אם יהיה נביאֲכם" (ומה שכתוב [שופטים ה:ז]: "עד שַקַמתי דבורה", לא הקב"ה אמר את זה, ואדרבה, היא נענשה על זה, כמו שאמרו בפסחים סו:); והפסוק (לעיל יג:ב): "כי יקום בקרבך נביא" מדבר בנביא שקר. ובכל זאת רמז הפסוק כאן, שאע"פ שרק במשה כתוב "קם", מכל מקום על כל מנהיג מוטלת החובה לקום ולצאת ללחום את מלחמת ה' ומלחמת עמו, אע"פ שיש בזה סכנה. כך כתוב בירמיהו (א:יז): "וקמת ודִברת אליהם... אל תֵחת מפניהם פן אֲחִתך לפניהם". וכן אצל פנחס כתוב (במדבר כה:ז): "וירא פנחס... ויקם מתוך העדה ויקח רוֹמח בידו". הוא ראה חילול השם, ומיד הבין שצריך לקום ולצאת מהסנהדרין וללחום. וכן אברהם הזדרז לעשות את רצון ה' בעקידה (בראשית כב:ג): "וישכם... ויקם וילך". וכן כאשר ישראל נפלו לפני אנשי העי, ויהושע נפל על פניו, אמר לו ה' (יהושע ז:י): "קֻם לך, למה זה אתה נוֹפל על פניך?" ואמרו חז"ל (ספרי, ואתחנן כט): "לא כך אמרתי למשה רבך מתחילה? ["כי הוא [יהושע] יעבוֹר לפני העם הזה" - לעיל ג:כח] - אם עובר לפניהם עוברים, ואם לאו אין עוברים... ואתה שלַחְתָם והלכת אחריהם".

ואם המנהיג קם ועושה את מה שמוטל עליו, קמה הנהגתו וממלכתו, כמו שאמר שאול לדוד (שמואל א כד:כ): "וקמה בידך ממלכת ישראל". ואז (לעיל כח:ז): "יתן ה' את אוֹיבֶך הקמים עליך נִגפים לפניך". וכן (תהלים מד:ו): "בשמך נבוס קמינו". אבל אם יחטא המנהיג או העם, כמו שנאמר (לעיל לא:טז): "וקם העם הזה וזנה", או כמו שאמרה איזבל לאחאב (מלכים א כא:טו): "קום, רֵש את כרם נבות", אזי (יהושע ז:יג): "לא תוכל לקום לפני אוֹיביך", וכן (עמוס ה:ב): "נפלה לא תוסיף קום". ואם ישראל יקום לעשות את דבר ה', הוא יוכל לדרוש מהקב"ה לקיים את הבטחתו ואת בריתו ולהקים את דברו, כמו שנאמר (תהלים פב:ח): "קוּמה אלקים שָפְטָה הארץ", שהרי הקמים על ישראל קמים על ה', כמו שנאמר (שמות טו:ז): "וברוֹב גאונך תהרוֹס קמיך". וזאת היא הנקמה, מלשון "קום", שהעם השפל והירוד קם ומתקומם. וכן הקב"ה שחירפו וגידפו אותו - קם ומתקדש.

אמרו חז"ל (ר"ה כא:): "בנביאים לא קם, במלכים קם". נ"ל לפרש, שהכוונה למלך יאשיהו, שעליו כתוב (מלכים ב כג:כה): "וכמוֹהו לא היה לפניו מלך אשר שב אל ה'... ואחריו לא קם כמוֹהו". ומדובר לגבי תשובה, שלא היה מלך שחזר בתשובה כמוהו. וכוונת חז"ל היא שבמלכים היה יאשיהו שהיה בגדר חד במינו, לגבי תשובה.

כתב אור החיים: "'ולא קם' - עד עתה, ואומרו [=מה שהפסוק מוסיף ואומר] 'עוד', פירוש - ולא יקום עוד כמוהו [בעתיד], ואומרו 'בישראל', רמז שכל השגת נבואתו היתה באמצעות ישראל. צא ולמד [=ויש ראיה] מהשנים שהיו ישראל נזופים [שהיו בחרם על ידי הקב"ה אחרי חטא המרגלים], לא נדבר עמו ה'" - כלומר, ה' גם לא דיבר עם משה. ודבר גדול למדנו בזה: שכל מטרת הנביא והמנהיג הוא רק שילמד וינהיג את ישראל, כי ישראל הוא תכלית העולם, שהרי הקב"ה בחר בישראל להיות בחיר האנושות, ולהיות אור לגוים, והנביא והמנהיג בא להדריך את ישראל, וזאת כל מטרתו. אין הקב"ה צריך או מוכן לתת שיעור פרטי לאדם רק כדי שהוא יתעלה, אלא כל מעלתו של הנביא היא רק כדי שידריך את ישראל. ואוי לנו שלומדי תורה הפכו את התורה לנכס פרטי, ובטענה ש"תלמוד תורה כנגד כולם" יושבים בבית המדרש ומעלימים עין מצרות הציבור ומצרכיהם. והרי ת"ת כנגד כולם אך ורק משום שבאמצעות ת"ת נדע איך להתנהג בכל שאר המצוות, כמו שמתפלל היהודי כל בוקר: "ותן בלבנו להבין ולהשכיל, לשמוע, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות...". ואם אין בלבו של הת"ח הרצון והנכונות לפעול למען ישראל ובתוכו, אין להקב"ה חפץ לא בו ולא בתורתו.

לא קם ולא יקום עוד אדם כמשה, משום שהקב"ה הודיע לו ולימד אותו, כמו שממשיכה התורה:

אשר יְדָעוֹ ה' פנים אל פנים. משה הגיע למדרגה זו משום שהקב"ה גידלו על ידי שהודיע לו את דרכיו ואת כוונתו בבריאת העולם והאדם, ואת מטרת האדם בעולם, וכן את מציאותו ואת נוכחותו ואת קיומו. וכל זה היה ישיר ו"בלא אמצעי" (אבן עזרא לעיל ה:ד), כאשר משה היה בהקיץ "בעודו משתמש בחושיו" (ספורנו), ובלי רמזים וחידות, אלא דיבר אליו פנים אל פנים, פה אל פה, כמו שכתב רש"י: "שהיה לבו גס בו ומדבר אליו בכל עת שרוצה", והסתכל באספקלריא המאירה. שהנה, מחיצה יש בינינו לבין הקב"ה, ולא ניתן להשיגו, אבל הקב"ה משמיע את קולו ואת השגתו לנביאים ע"י רמזים ואמצעים שונים, אבל לא באופן ישיר; ואילו משה השיג את דרכי ה' ואת רצונו באופן ישיר. כך אמרו חז"ל (יבמות מט:): "כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה. משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה". פירוש: כמו שיש ראי בהיר וראי שאינו בהיר אלא משבש את המראֶה; וכמו שיש זכוכית תקינה לגמרי שאפשר לראות דרכה בדיוק מה שנעשה בחוץ, ויש זכוכית שלא נעשתה בדיוק כתיקנה ומשבשת את המראֶה - כך יש הבדל בין הסתכלותו של משה לבין זו של שאר הנביאים.

ועל זה נאמר (במדבר יב:ב-ג,ו-ח): "ויאמרו [אהרן ומרים]: הרק אך במשה דִבר ה'? הלא גם בנו דִבר... והאיש משה ענָו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה... ויאמר [ה']... אם יהיה נביאֲכם ה' ["אם יהיו לכם נביאים" - רש"י (ו)], במראָה אליו אתוַדע, בחלום אדבר בו. לא כן עבדי משה... פה אל פה אדבר בו, ומראה [כלומר, דרך מראה, דהיינו באספקלריא המאירה], ולא בחידוֹת [פירש אבן עזרא (ח): "כמו 'הנשר הגדול' (יחזקאל יז:ג)"], ותמֻנת ה' יביט ["זה מראה אחוריים" - רש"י (ח)]". והנה דוקא בפרשה זו, כשהקב"ה מגדיר את ייחודו של משה מכל אדם, נאמר שמשה היה עניו מכל אדם. וזה בא ללמדנו שני דברים: האחד, שהיתה סיבה לקרוא לזה ענווה, שאילו אדם שבאמת אין לו תכונות גדולות ומתנהג בשפלות, אינו עניו, אלא הוא סתם אדם אמיתי, שהרי הוא באמת כלום. אבל אדם שהוא באמת גדול ומתנהג בשפלות, הוא באמת עניו. והשני - שדוקא עלייתו זו לגדולה והתרוממותו הביאו אותו לקדושה האמיתית, והיא השפלות והענוה.

כתב הרמב"ן: "'אשר יְדָעוֹ'... הוא מלשון 'וָאֵדָעֲךָ בשם' (שמות לג:יז), [וכן] 'ואתה אמרת: ידעתיך בשם' (שם:יב). [פירש רש"י שם: "הכרתיך משאר בני אדם בשם חשיבות, שהרי אמרת לי (שמות יט:ט): '...וגם בך יאמינו לעולם'"]. יאמר, שלא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר גידלו ה' להיות אליו פנים אל פנים בדיבור. וכן: 'מה אדם וַתֵדָעֵהוּ' (תהלים קמד:ג), שתעשה לו כבוד לשוּם דעתך עליו". כלומר, הקב"ה הגדיל את משה והעלהו וקידש אותו על ידי זה שדיבר איתו פנים אל פנים, והראה לו ולימד אותו את דרכיו בזה שהודיע לו את קיומו ואת מציאותו ואת דרכיו, ומשה ידע והשיג מזה בינה ושכל, וידע את ה' בשיא הידיעה, ובכך ה' גידלוֹ וכיבדוֹ והודיעוֹ. וכתב הספורנו: "הנה הנביא יקנה תוספת אור שכלי בלי ספק באור פני מלך בהיותו מתנבא, כאומרו (שמואל א י:ו): 'והתנבִית עמם ונהפכתָ לאיש אחר'... ובהיות כל פעולת הא-ל יתברך בידיעת עצמו בלבד, אמר 'אשר יְדָעוֹ' להורות שפעל בו בידיעתו לטוב".

ונראה לי ברור שהכוונה בכל הפסוק הזה היא כמו שכתבתי, שמשה, יותר מכל אדם, נודעה לו הכוונה של הקב"ה בבריאת העולם ובבריאת המין האנושי, ומה היא תכלית כל היצירה, ומה מטרתו של האדם בעולם, ומה הן דרכי ה' - מדותיו - שאליהן צריך האדם להגיע, וגם איך להגיע אליהן. ובארבעים היום שהיה עם הקב"ה בסיני, ששם ניזון מזיו השכינה, הפך משה ל"אדם אחר", שהגיע כמעט לשיא השכל האלוקי שיכול אדם להגיע אליו. והוא רצה להגיע לעוד ועוד. וזה פירוש כל הסיפור בשמות (לג:יב-כג): "הודיעֵני נא את דרכֶך" (שם:יג), "הַראֵני נא את כבוֹדֶך" (שם:יח), דהיינו, שביקש משה במיוחד להבין את מתן השכר ותגמול העונש לצדיקים ולרשעים, ואיך הקב"ה גוזר דברים אלה - מה האמת, ומה טיבו של הקב"ה שהוא האמת, שממציא את האמת. והענין של שלוות רשעים ויסורי צדיקים בעוה"ז הוא הדבר שמעיק על החכם יותר מכל דבר, וביקש משה להבינו, כמו שאמרו חז"ל (ברכות ז.): "רבונו של עולם! מפני מה יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו, יש רשע וטוב לו ויש רשע ורע לו?" הענין של צדיק ורע לו, והסבל הבא על אנשים כאלה, כגון השואה, עומד כמכשול בפני האמונה, ומשה רצה להבין אותו לגמרי. ואומר הילקוט שמעוני (כי תשא, שצה): "הַראֵני מדה שאתה מנהיג בה העולם. א"ל: אין אַת יכול לעמוד על מדותי". ומ"מ הראה הקב"ה למשה חלק מכבודו וממדותיו, כמו שכתוב בילקוט שם: "אני מראה לך מתן שכרם של רשעים..." (ועוד אפרש בס"ד בהרחבה).

אמרו חז"ל (ר"ה כא:): "'בִקֵש קוֹהלת למצוֹא דברי חפץ, [וכתוּב יוֹשר דברי אמת]' (קהלת יב:י) - ביקש קהלת להיות כמשה". נ"ל לפרש כמו שפירש בתורה תמימה כאן, ששלמה ביקש את מה שביקש משה, ורצה להשיג את מה שהשיג משה. שהרי "חפץ" הוא דבר יקר, שהאדם רוצה בו מאוד מאוד, והחפץ, הרצון הגדול ביותר של אדם חכם שהגיע לחכמה הגדולה של שלמה, הוא לדעת את שיא החכמה, את האמת, את דרכי ה' ואת כבודו. כך אומר ילקוט שמעוני (קהלת יב, תתקפט): "ביקש קהלת לעמוד על מתן שכרה של תורה... ביקש קהלת לעמוד על מתן שכרן של מצוות... ביקש שלמה לעמוד על הקץ". וזאת כוונת הנביא האומר (ישעיהו נח:ב): "ודעת דרָכַי יֶחפצון", כלומר, החכמים והצדיקים חפצים ורוצים יותר מכל דבר לדעת את מדותי ואת דרכי ולהבין אותן, כך שידעו בבירור את האמת וילכו גם הם בדרכים אלה. ושלמה רצה להבין במיוחד את הענין של יסורי הצדיקים. עוד יש לפרש, שרצה להבין את ה"חפץ" של הקב"ה: מה רוצה הקב"ה יותר מכל.

ועל זה ממשיכה הגמרא בר"ה שם: "יצתה בת קול ואמרה לו: 'וכתוב יושר דברי אמת' - 'ולא קם נביא עוד בישראל כמשה'". כלומר, שהקב"ה השיב לו: לא תוכל להבין את דרָכַי, ולא תגיע אפילו למה שהבין משה, שהרי לא קם נביא כמשה. אלא מה יש לך לדעת? שתכלית האדם בעולם היא לקבל על עצמו עול מלכות שמים ולעשות את רצון קונו כפי שמסרתי לו בתורת משה; ללכת בדרָכַי שכתובות בפירוש בתורה. אין לך יותר ממה שכתוב בתורה, שהיא דברי יושר ואמת לאדם, ותכליתך היא ללכת אחריהם, ואחרי היושר, הצדק, המשפט, והחסד, שהם הם האמת. הם דברי החפץ של ה', והם צריכים להיות דברי החפץ שלך. וזה מה שאמר שמואל (שמואל א טו:כב): "הַחֵפֶץ לה' בעוֹלות וזבחים כִשְמוֹעַ בקול ה'?" כלומר, העיקר הוא שתקבל עליך עול מלכות שמים, ושתשמע בקול ה' גם אם אינך מבין את דרכיו, כמו ששאול לא הבין את דרכי ה' עם עמלק. שאדרבה, הקב"ה דוקא אינו רוצה שנבין את כל דרכיו, וזאת כדי שנוכל לשבור את האנוכיות ואת ה"אני" שבתוכנו, ונקבל עלינו עול מלכות שמים, ששובר את גאוות האדם.

וזאת כוונת המדרש (ילקוט שמעוני, קהלת שם) האומר: "ביקש קהלת לעמוד על עסקי פרה [אדומה]. אמר לו: 'וכתוב יושר...', כבר כתבתי לך על ספרו של יושר [התורה]... עֲשֹה בישרות, עֲשה באמונה. גזירה גזרתי, חוקה חקקתי - אין לך להרהר אחריה. 'זאת חֻקת התורה' (במדבר יט:ב)". כלומר, יש חוקים שהם בכוונה סתומים ולא תדע ולא תבין אותם, כדי שתוכל להיות שפל ועניו ולעשותם רק משום שכך ציוויתי. אין לך לעשות יותר מזה. עֲשה באמונה וביושר, כי באלה חפצתי, ואת השאר - החוקים - עֲשה כדי לשבור את גאוותך. ויבוא יום בעוה"ב, שאתה ושאר הצדיקים תשבו ותיהנו מזיו השכינה, ואז תבינו. האדם חייב לכופף את חפצו לחפץ ה', כמו שאמר דוד (תהלים א:א-ב): "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים... כי אם בתורת ה' חפצו". שהרי (משלי ג:טו): "וכל חפציך לא ישוו בה". ולשבירת הגאוה התכוונו חז"ל באומרם (ר"ה כא:): "ביקש קהלת לדון דינין שבלב שלא בעדים ושלא בהתראה. יצתה בת קול ואמרה לו: 'וכתוב יושר...' - 'על פי שנים עדים' (לעיל יז:ו)". כלומר, אפילו האדם החכם ביותר בעולם חייב ללכת לפי מה שכתוב, בלי לחרוג מזה. אל תסמוך על בינתך ועל גאותך. עֲשה את רצוני! ודוקא חכמתו וגאותו של שלמה הוליכו אותו לאסון, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין כא:): "...שתי מקראות נתגלו טעמן, נכשל בהן גְדול העולם. כתיב (לעיל יז:יז): 'ולא ירבה לו נשים [ולא יסור לבבו]'. אמר שלמה: אני ארבה ולא אסור... וכתיב (שם:טז): '[רק] לא ירבה לו סוסים [ולא ישיב את העם מצרימה]'. ואמר שלמה: אני ארבה ולא אשיב...". ובסופו של דבר נכשל בשניהם.

לגבי חפץ ה' אמר ישעיהו (נח:ב-ג,ה-ז): "...קרבת אלקים יֶחפצון. למה צמנו ולא ראית... הן ביום צוֹמכם תמצאו חפץ [ביום צומכם, שנקבע כדי לשבור את גאוותכם, אתם עוסקים בתאוותכם ובחפצכם]... הכזה יהיה צום אֶבְחָרֵהו?... הלוא זה צום אבחרהו - פַתּחַ חרצֻבות רֶשע... ושַלַח רצוצים חָפשים וכל מוֹטהָ תנתֵקו, הלוא פָרוֹס לָרָעֵב לחמֶך ועניים מרוּדים תביא בית. כי תראה עָרוֹם וכִסיתו ומבשרך לא תתעַלָם".

אמונה; מלחמה; קידוש השם; חוסר בטחון; בטחון - שטחים; עם ישראל; עלייה

אשר ידעוֹ ה' פנים אל פנים. נ"ל שהביטוי "פנים אל פנים" פירושו חיזוק והוכחה לאמונה, שהרי בזה שהקב"ה הופיע ודיבר עם משה פנים אל פנים, הוא הודיע והוכיח למשה את מציאותו ושהוא אמנם קיים ונוכח. וזה מוכיח לנו שאם אמנם נעשה את מה שה' רוצה, הוא קיים ויעזור. וגם יסוד האמונה, שהקב"ה קיים ונתן לנו את תורתו בסיני, נקבע פנים אל פנים, מפני שאין לך הוכחה גדולה מפגישה פנים אל פנים בין אדם לזולת או למקום או למאורע, שאז הוא יודע בשיא הידיעה שאלה קיימים, שהרי הוא עצמו ראה אותם פנים אל פנים. ולכן אמר משה (לעיל ה:ב,ד): "ה' אלקינו כרת עמנו ברית בחוֹרב... פנים בפנים דִבֶר ה' עמכם בהר מתוך האש".

וכן כל קני המדה של האמונה, שהם מוכיחים את נוכחותה האמיתית של האמונה, קשורים ב"פנים", ללמדנו שאין ליהודי להרהר ולהסס מלעשות מצוה מסוכנת, שהרי הקב"ה הבטיח לו כבר פנים אל פנים שיעמוד לצדו ויעזור לו. כך כתוב ביעקב אחרי שלחם עם המלאך, שרו של עשו (בראשית לב:ל-לא): "ויקרא יעקב שם המקום פניאל, כי ראיתי אלקים פנים אל פנים וַתִנָצֵל נפשי. ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל והוא צוֹלֵע על ירכו". וכתב הרשב"ם (כט): "ומה שלקה יעקב ונצלע, לפי שהקב"ה הבטיחו והוא היה בורח [עיין רשב"ם שם:כג,כה]. וכן מצינו בכל ההולכים בדרך שלא ברצון הקב"ה, או ממאנים ללכת, שנענשו. במשה כתיב 'שלח נא ביד תשלח, ויחר אף ה' במשה' (שמות ד:יג-יד)... וכן ביונה שנבלע במעי הדגה...". וכוונתו היא, שיעקב פחד מֵעֵשָו, ורצה לברוח, ובזה חילל שם שמים. ובריחה זו היתה חוסר אמונה בהקב"ה, שיעקב הפגין פחד מֵעֵשָו ולא יראת ה', ולכן לקה בכף ירכו, כסמל לכך שאי אפשר לברוח מה'. ואחרי שנלחם עם המלאך בחשכת הלילה, זרחה לו השמש "לרפאות את צלעתו" - רש"י (לב). וזהו רמז לכל ישראל לדורות, שלא לפחד מהגוי אלא לצאת למלחמת מצוה ולבטוח בה' ולירא ממנו ולקדש את שמו, ומובטח להם שה' יעזור להם.

כך כתב הספורנו שם (לב): "ונרפא [יעקב] כאשר יהיה לעתיד לבוא, כאומרו (מלאכי ג:כ): 'וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא'". כלומר, ירא ה' אמיתי, שמאמין בו ומסכן את עצמו והולך למלחמה של מצוה, ואינו מפחד מהגוי, יקבל במדה כנגד מדה - כצדקה, כלומר, בצדק ובמשפט על פעלו - שמש מרפא, גאולה מהגוים, שבזכות האמונה תבוא הגאולה. אם כן, רואים מכאן שחייבים לצאת ולהילחם מלחמה של מצוה עם עשיו בלי לגמגם על "פיקוח נפש". וכתב אור החיים (לא): "טעם הַתְמִיָה לא שראה מלאך, והלא נגלה אליו קודם האלקים; אלא שלחם עם המלאך [התמיהה והרושם באו משום שלחם עם המלאך וניצח]. והוא אומר [=וזאת כוונת] 'פנים אל פנים' לשון מלחמה, על דרך אומרו: 'נתראה פנים' (מלכים ב יד:ח)" - שאמציה מלך יהודה שלח מלאכים ליהואש מלך ישראל וקרא לו למלחמה: "לְכָה נתראה פנים".

כתב הרמב"ן שם (בראשית לב:כו): "ואמרו בבראשית רבה (עז:ג): נגע בכל הצדיקים שעתידין להיות ממנו - זה דורו של שמד... כמו שאמרו (שיר השירים רבה ב:[ז]): אמר רבי חייא בר אבא, אם יאמר לי אדם: תן נפשך על קדושת שמו של הקב"ה, אני נותן. ובלבד שיהרגוני מיד. אבל בדורו של שמד איני יכול לסבול... היו מביאין כדוריות של ברזל [חמים]... ונותנין אותן תחת שיחיהן ומשיאין נפשותיהן מהן. ויש דורות אחרים שעשו עמנו כזה ויותר רע מזה. והכל סבלנו ועבר עלינו, כמו שרמז (בראשית לג:יח): 'ויבוֹא יעקב שלם'". שוב הדגש הוא על המצוה להסתכן למען קידוש השם. ולא רק בשלוש המצוות של ע"ז, גילוי עריות, ושפיכות דמים, אלא בכל מצוה ומנהג בשעת השמד, ובמלחמת מצוה תמיד.

העיר פנואל שימשה פעם שנייה כסמל לבטחון ולחוסר בטחון, כאשר גדעון רדף אחרי מלכי מדין זבח וצלמונע, וביקש לחם מאנשי פנואל, והם ענו לו כמו שענו קודם אנשי סוכות (שופטים ח:ו): "הכף זבח וצלמֻנע עתה בידך, כי נתן לצבאך לחם?!" כלומר, הם פחדו לעזור לגדעון במלחמת המצוה שלו, שמא בסופו של דבר יתגברו עליו זבח וצלמונע ויענישו אותם. ומעניֵן שאחרי שלמד יעקב את הלקח הגדול בפנואל, כתוב (בראשית לג:טז-יז): "ויָשָב ביום ההוא עֵשָו לדרכו שעירה ויעקב נסע סֻכוֹתה...". ובימי גדעון, אנשי סוכות ופנואל, שתיהן, לא למדו את לקח האמונה והבטחון.

גם קנה המידה של אהבת ישראל קשור לאמונה של "פנים", כמו שמצינו בגדעון שאמר למלאך (שופטים ו:יג): "בי אדנִי, ויש ה' עמנו?... ואיה כל נפלאותיו אשר סִפרו לנו אבותינו...". ואומר ילקוט שמעוני (שופטים סב): "...וכיון שלימד סניגוריא על ישראל, אמר הקב"ה: דין הוא שאֶגָלה אני בכבודי עליו, שנאמר (שם:יד): 'ויפן אליו ה' [הקב"ה בעצמו], ויאמר: לך בכוֹחך זה [והושעת את ישראל]'. א"ל הקב"ה: יש בך כח ללמד סנגוריא על ישראל - בזכותך הם נגאלים". ואז, כאשר המלאך נעלם, והבין גדעון, קרא (שם:כב): "אהה, א-דני אלקים, כי על כן ראיתי מלאך ה' פנים אל פנים". הקב"ה הראה לו את כבודו פנים אל פנים, כדי לחזק את אמונתו במצוה של אהבת ישראל ואת נכונות להסתכן על מצוה זו.

כך גם לגבי קנה המדה של עלייה לא"י. יחזקאל הנביא קורא (כ:לב,לד-לה): "והעוֹלה על רוחכם היוֹ לא תהיה... והוצאתי אתכם מן העמים וקִבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוֹצוֹתם בם [ושאינכם רוצים לצאת מהן], ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחֵמה שפוכה, והבאתי אתכם אל מדבר העמים, ונשפטתי אִתכם שם פנים אל פנים". כלומר, אותו הקב"ה שהוציא את ישראל מגלות ושעבוד מצרים, והראה שם את רצונו שיֵצאו מהגלות ושישכנו בארצם, ארץ ישראל, והוציא אותם בזרוע נטויה וביד חזקה כהוכחה שהוא קיים ומלך מלכי המלכים; ושרוצה שנצא מהגלות אע"פ שקשה לנו, שרוצה שבכל זאת נצא ממנה ונפגין אמונה ובטחון בו - בסופו של דבר יכריח אותנו לצאת ע"י עונשים של חמה שפוכה. ויש כאן מדה כנגד מדה: לא רצינו להאמין בו ע"י ההוכחה שלו בעבר של "פנים אל פנים", ולכן נצטרך לראות את הוכחת מציאותו ב"פנים אל פנים" של יסורים. מי שאינו מקבל את ההוכחה (ראָיה) של גבורת ה', ישלם בעד זה בהוכחה (תוכחה).

כך גם לגבי קנה המדה של ארץ ישראל והחזרת שטחים לגוים. כאשר יואב יצא למלחמה נגד עמון, מצא את עצמו מוקף משני צדדים, כמו שכתוב (דברי הימים א יט:י): "וירא יואב כי היתה פני המלחמה אליו פנים ואחור", ואז אמר לאחיו אבישי (שם:יג): "חֲזַק ונתחַזְקָה בעד עמנו ובעד ערי אלקינו, וה' הטוב בעיניו יעשה". יואב הבין שאסור לתת לגוים להשתלט על ערי ישראל ועל אדמת ישראל, מפני שאם הגוים ינצחו במלחמה או אם ע"י לחץ יכריחו את ישראל לתת להם שליטה על אדמת הקודש, יהיה חילול השם. ואותו סיפור מובא בשמואל ב פרק י, ושם כתב הרד"ק (פסוק יב): "שלא יכבשו אותם אויבינו ויֵשבו בהם... ואם יעשו כן לא יהיו ערי אלקינו אלא ערי אלהים אחרים". ומשום כך אסרה התורה אפילו למכור קרקע לגוי בא"י, גם אם הריבונות תישאר ריבונות יהודית, כמו שנאמר (לעיל ז:ב): "ולא תָחָנֵם", ואמרו חז"ל (ע"ז כ.): "לא תתן להם חנייה", כלומר, שאסור למכור להם קרקע, וכן פסק שולחן ערוך (יו"ד סימן קנא:ז-י). אם כן, מול הגוי שעמד מסביב ליואב, פנים ואחור, זכר יואב את הבטחת ה' פנים אל פנים, וידע שחייבים לבטוח בה' ולהסתכן ואסור לברוח ממלחמת מצוה, וה' הטוב בעיניו יעשה!

הקב"ה רוצה להראות לנו פנים, מפני שכשהוא מראה פנים זו ברכה וגאולה, ועל זה מברכים הכהנים את ישראל (במדבר ו:כה-כו): "יָאֵר ה' פניו אליך ויחֻנך; ישא ה' פניו אליך ויָשֵם לך שלום". והסתרת פנים היא קללה, כמו שכתוב (לעיל לא:יח): "ואנכי הסתֵר אסתיר פָנַי ביום ההוא". והקב"ה רמז לנו ב"פנים אל פנים", שאם נַראה לו פנים (נפנה אליו), הוא יַראה לנו פנים, כמו שכתוב (ישעיהו מה:כב): "פְנו אלי והִוָשעו". והמילים "פנו" ו"פנים" דומות, שכן מי שפונה לחברו, מראה לו את פניו. אבל ישראל חטאו (ירמיהו ב:כז): "כי פָנו אלי עוֹרף ולא פנים", ובמדה כנגד מדה (ירמיהו יח:יז): "עוֹרף ולא פנים אֶרְאֵם ביום אידם", וכן (ישעיהו נט:ב): "וחטאותיכם הסתירו פנים מכם משמוע". ועם קשה עורף הוא שפונה עורף לה', ואינו בוטח בו ואינו מוכן לראות את פני ה'. וזאת חשיבותה של מצות העלייה לרגל, שהקב"ה ציווה (שמות כג:יז): "שלש פעמים בשנה יֵרָאֶה כל זכורך אל פנֵי האדוֹן ה'", שיש חיוב להפגין את נכונותנו לראות את פני ה' ולהיראות לפניו. וכן אמר חזקיהו לישראל (דברי הימים ב ל:ח-ט): "עתה, אל תקשו ערפכם כאבותיכם... כי בשובכם על ה', אחיכם ובניכם [ישובו] לרחמים לפני שובֵיהם ולשוב לארץ הזאת, כי חנון ורחום ה' אלקיכם ולא יסיר פנים מכם אם תשובו אליו".

משה ובלעם; דעה וחכמה מול תורה; מנהיג יהודי; ידעתי

ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. אומר הספרי (שנז): "אבל באומות קם. ואיזה זה? בלעם בן בעור". וטעם לזה נתנו בבמדבר רבה (בתחילת בלק, כ:א): "לא הניח הקב"ה לאומות העולם פתחון פה לעתיד לבוא, לומר שאתה ריחקתנו [בזה שלא נתת לנו נביא]... העמיד משה לישראל ובלעם לאומות העולם". וחייב אני להביא מאמר נפלא שהביא בתורה תמימה בשם ר' חיים מוואלאזין: "...משל לנשר ועטלף ששניהם יודעים עת זריחת השמש וביאת השמש. אך מנקודת הראות שתי הקצוות שונות תכלית שינוי זה מזה. כי כידוע מטבע הנשר, שאוהב קרני השמש הוא ובלילה עיניו כהות מראות. וכנגד זה העטלף ימצא קורת רוח רק באישון לילה ואפילה, ומתיירא הוא מפני אור היום. ולכן, כשתזרח השמש יודעים שניהם, אבל תכלית ידיעתם שונה. כי הנשר יודע כדי להקיץ ולראות אור וחיים, והעטלף יודע כדי להיטמן ולהיחבא... וציור זה מקביל לידיעת משה ובלעם את דעת עליון... שאמנם שניהם ידעו לכוון דעת עליון [במדבר כד:טז: "ויוֹדֵע דעת עליון"], אבל זה פירש לאור, וזה - לחושך...". והעיקר הוא להבין שהקב"ה נתן לאדם את כח השכל, החכמה, הבינה והדעת, להגיע דרכם לדברים גדולים. ומי שמנצל את חכמתו לאור ולחיים, מביא ברכה לעולם. אך יש אדם שמנצל את חכמתו דוקא כדי להביא לעולם הרס וטרגדיה, חושך ואפילה, לדוגמה, מי שבחכמתו מפתח נשק ומכשירי מוות למלחמה ולשואה כמו שעשו הגרמנים יש"ו. "נביאים" כאלה קמים באומות, אבל לא קם כמשה שפיתח את חכמתו לתורה ולחיים.

ה' א-ל ההיסטוריה, כל יכול; אמונה

(יא) לכל האוֹתוֹת והמופתים אשר שלָחוֹ ה' לעשות בארץ מצרים. לא קם נביא כמשה שהגיע למעלה ולהישג זה של "יְדָעוֹ ה' פנים אל פנים", וגם לגבי כל האותות והמופתים שנעשו על ידו במצרים, מעולם לא היה ולעולם לא יהיה אדם שעל ידו יבואו מופתים ואותות ונפלאות כמו שבאו ע"י משה. כך כתב הרמב"ן: "ואם עשו [שאר נביאים] מקצת מהם, לא הגיעו [אפילו] לרובם [בכמות, וגם] ולא למעלה הגדולה שבהם [באיכות הנס], כי לא היה כיום סיני לפניו ואחריו. וכן לא הגיעו אותות [שאר] הנביאים לזמן הגדול אשר הגיע הוא [משה] ע"ה", כגון המן ושאר נסים שהתקיימו ארבעים שנה. ויתכן שהמלה "לכל" כאן פירושה "בכל", כמו בפסוק (שמואל א יח:יד): "ויהי דוד לכל דרכָו משכיל" שפירושה שם "בכל דרכיו".

האוֹתוֹת והמופתים. בעצם "אותות" ו"מופתים" הם אותו הדבר, כמו שאמרו בספרי (נשא, כג): "אות הוא מופת ומופת הוא אות". והכוונה היא לסימן נפלא שמראה ומוכיח את מציאותו של הקב"ה ואת מלכותו ואת שלטונו בעולם, ומוכיח שהוא א-ל ההיסטוריה ומחוקק את חוקי הטבע ומשנה אותם כרצונו. כך כתב הרמב"ן (לעיל יג:ב): "והמופת יֵאָמֵר על דבר מחודש שייעשה לפנינו בשינוי טבעו של עולם". וגם אות יכולה להיות שינוי טבע, כמו המטה של משה שהפך לנחש והקב"ה קרא לזה "אות", שנאמר (שמות ד:ח): "והיה... ולא ישמעו לקוֹל האוֹת הראשון", אבל אות משמשת גם כסימן שניתן עכשיו כדי שבעתיד, כאשר יתגשמו הדברים, יאמין השומע והרואה שאכן יד ה' היה. וכך אמר הקב"ה (שמות ג:יב): "כי אהיה עמך, וזה לך האות כי אנכי שלחתיך: בהוציאך את העם ממצרים, תעבדון את האלקים על ההר הזה".

האות היא גם סימן לדורות שיבואו לאחר מעשה, שאכן אירע הדבר. ולכן נתנה לנו התורה הרבה סימנין שהם "אותות" ומזכרות לגדולת הקב"ה, כגון: השבת ("אות היא לעוֹלם" - שמות לא:יז); מילה ("והיה לאות ברית ביני וביניכם" - בראשית יז:יא); תפילין ("וקשרתָם לאות על ידך" - לעיל ו:ח). וכל האותות שהיו במצרים באו לשמש הוכחה לגבורת ה', ולהשריש בנו את האמונה בו וביכולתו הבלתי מוגבלת, וללמדנו שלא נפחד מהגוים ומעוצמתם, כמו שכתוב (לעיל ז:יז-יט): "כי תאמר בלבבך: רבים הגוים האלה ממני - איכה אוכל להורישם?! לא תירא מהם! זָכוֹר תזכוֹר את אשר עשה ה' אלקיך לפרעה ולכל מצרים. המסוֹת הגדוֹלוֹת אשר ראו עיניך, והאוֹתוֹת והמוֹפתים והיד החזקה והזרוֹע הנטויה... כן יעשה ה' אלקיך לכל העמים אשר אתה ירא מפניהם". ולכן כל כך חשוב לקיים את המצוות האלו בכוונה ובדקדוק ובמיוחד בהבנה, וגם ללמד את נימוקיהם לילדים, כמו שכתוב (לעיל ו:כ-כב): "כי ישאָלְך בנך מחר לאמר: מה העדוֹת והחֻקים והמשפטים... ואמרת לבנך: עבדים היינו לפרעה במצרים... ויתן ה' אותוֹת ומוֹפתים... בפרעה ובכל ביתו לעינינו". ואח"כ (פסוקים כד-כה): "ויצוֵנו ה' לעשות את כל החקים האלה... לטוב לנו... וצדקה תהיה לנו כי נשמוֹר לעשות את כל המצוה הזאת...".

על פי זה נראה לפרש, שהמלה "מופת" באה מהשורש "יפה", מפני שהמופת מוכיח את הדרו ואת יופיו של הקב"ה, וכן "אות" באה מלשון "נֵאוֹת" או "יָאוּת", כלומר, נאוה, יפה ו"לרצון".

וידוע מה שכתב הרמב"ן (שמות יג:טז) אודות האותות והמופתים והמצוות, שהמצוות נקבעו לזכרון לאותות ולמופתים, ושהמצוות עצמן הפכו לאותות עבורנו. ועיין בדבריו ואביא חלק כאן: "וכאשר ירצה האלקים בעדה או ביחיד, ויעשה עמהם מופת בשינוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל ביטול הדעות האלה כולם [הדעות המכחישות את מציאותו של ה' או את ריבונותו], כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם א-לוה מחדשו, ויודע ומשגיח ויכול. וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחילה מפי נביא, יתברר ממנו עוד אמיתת הנבואה... ולכן יאמר הכתוב במופתים: 'למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ' (שמות ח:יח)..." (ועיין במה שאכתוב בפסוק הבא בס"ד).

אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים. יש כאן שבח גדול למשה רבינו, שלא קם נביא כמוהו בדרך קיום שליחותו, שהרי כל שאר הנביאים קיימו את שליחותם בארץ ישראל, בקרב עמם, ועל אף שגם שם היה מסוכן, אינה דומה שליחות בבית לשליחות במקום זר. אבל במשה כתוב "אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים", והסכנה היתה גדולה פי כמה, שהרי היה זר שהגיע לארץ האויב וניבא שחורות נגדם, וזה גם היה אחרי שברח משם מתוך חשש לחייו. ובכל זאת הלך משה וקיים את שליחותו - ואין "נאמן ביתו" יותר מזה.

לפרעה, ולכל עבדיו, ולכל ארצו. אומר הספרי: "למצרים בפני עצמו; לפרעה בפני עצמו; ולעבדיו בפני עצמן". ונראה שהכוונה היא, שעשר המכות התחלקו לשלושה שלבים. בראשון לקו אלילי מצרים, וגם פרעה, שקרא לעצמו "התנים הגדול" (יחזקאל כט:ג), והיה להם לאליל. שלב זה כלל את מכות הדם והצפרדע, שקללתם באה מהיאור, ובזה הוכיח הקב"ה שלא רק שאין אלילי מצרים מסוגלים לתת ברכה, אלא שאף יוצאת מהם קללה, ואין הם מסוגלים למונעה; וכן את מכת הכינים, שבנס פגעו גם בכהני הדת על אף שהם התגלחו והקפידו בקיצוניות על הנקיון וההיגיינה האישיים שלהם. ואחר כך היו שלוש מכות שלקו בהן כל עבדי פרעה ואוכלוסיית מצרים, דהיינו: ערוב, דבר, שחין - שאלו היו מכות שפגעו במישרין באוכלוסיה בלי קשר לאלילים או לארץ. ובסוף, הארץ עצמה לקתה בברד ובארבה שהשחיתו את התבואה; בחושך שהפיל אפילה על כל המדינה ולא רק על אנשים, ובמכת בכורות שאיימה להשמיד את מצרים כולה.

ידיעת ה' וקידוש שמו ע"י כוחו; קידוש השם; מנהיג; אמונה; עונש הגוים; עלייה; עם ישראל

(יב) ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול. זהו המשך וסוף לפסוקים י-יב, שהם חטיבה אחת. הוא אומר, שגם לא קם בישראל נביא כמשה שה' גידלוֹ והודיעוֹ את מדותיו ובחר בו במיוחד, ושעל ידו ובשליחותו נעשו אותות ומופתים כל כך גדולים ועצומים, שבהן הוכחו מציאותו של ה', גדולתו, כוחו וריבונותו, ושהוא האלוקים, ושעל ידו התגדל והתרומם ה' והתקדש שמו, וידעו העמים את נוראותו ואת אמיתותו. ומדובר על תוצאות כל האותות והמופתים שנעשו ביד חזקה, בכח עצום שאי אפשר היה למונעו, ושהחדירו ידיעת ה' ומורא ופחד ה' בלבבות המצרים ואומות העולם, כמו שצעק פרעה כשרץ בחצות הלילה למשה: "קומו, צאו מתוך עמי" (שמות יב:לא), וכן נאמר (שם:לג): "ותֶחזַק מצרים על העם למהר לשלחָם מן הארץ, כי אמרו: כֻלנו מתים!". וזו היד החזקה של הקב"ה, שהכריחה את מצרים לעשות מה שלא רצו לעשות. והיתה בזה מדה כנגד מדה. בתחילה נאמר (שמות ט:לה): "ויחזק לב פרעה ולא שלח את בני ישראל", ובסוף נאמר "ותחזק מצרים... לשלחם". וזה היה בדיוק כמו שהבטיח הקב"ה (שמות ו:א): "עתה תראה אשר אעשה לפרעה, כי ביד חזקה ישלחֵם וביד חזקה יגרשֵם מארצו". כי רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' - בידו החזקה - היא תקום. וכן נאמר (שמות טו:טו-טז): "אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזֵמו רעד, נמוֹגו כל יוֹשבי כנען, תפוֹל עליהם אימתה וָפחד...". רק ע"י היד החזקה בא המורא הגדול. רק ע"י הפגנת כח ה', מתקדש שמו.

וכן נאמר (לעיל ד:לד): "או הֲנִסה אלקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסוֹת, באוֹתוֹת ובמופתים ובמלחמה, וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדוֹלים", ומסיים (פסוק לה): "אתה הָראֵת לדעת כי ה' הוא האלקים, אין עוד מלבדו". וכן (לעיל כו:ח): "ויוצִאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוֹע נטויה ובמוֹרא גדוֹל ובאוֹתות ובמוֹפתים". ומורא זה מקדש שם שמים, כי הוא נוטע בלבבות העם את ידיעת ה' ואת הכרתו, כמו שכתוב (תהלים עו:יב): "נִדרו ושַלמו לה' אלקיכם כל סביביו, יוֹבילו שי למורא", וכתב הרד"ק שם: "האומות שהם סביב א"י יובילו מנחה לא-ל יתברך, שהוא מורא, ואז יהיה מורא לכל העולם". ומצודת דוד כתב: "בעבור המורא של ה' ופחד גאונו".

ושיא הפחד וההוכחה הזאת שהקב"ה אכן הוא האלוקים, בא בקריעת ים סוף ובמעמד הר סיני. כך כתב אור החיים: "ותמצא שבשתי מקומות אמרה תורה חוזק האמונה במשה. אחד על הים, דכתיב (שמות יד:לא): 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו'; שני במתן תורה, דכתיב (שמות יט:ט): 'וגם בך יאמינו לעולם'". וכן כתבו הרמב"ן והאבן עזרא, ש"היד החזקה" היא קריעת ים סוף, שכתוב בה (שמות יד:לא): "וירא ישראל את היד הגדוֹלה אשר עשה ה' במצרים, וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו", ו"המורא הגדול" הוא מעמד הר סיני, שגם שם היה מורא ואמונה בה', כמו שכתוב (לעיל ה:כב,כה-כו): "ועתה, למה נמות כי תאכלֵנו האש הגדוֹלה הזאת... ויאמר ה' אלי... מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אוֹתי... כל הימים".

ידו של הקב"ה נראית ופועלת כשהוא מפגין את כוחו האדיר לשנות את הטבע, כמו שנאמר בהובישו את הירדן (יהושע ד:כד): "למען דעת כל עמי הארץ את יד ה' כי חזקה היא". וידו נראית גם כשהוא מפגין את כוחו האדיר להכות ולהעניש את הגוים, כמו שכתוב (לעיל לב:לט): "רְאו עתה כי אני אני הוא ואין אלקים עמדי, אני אמית ואֲחַיֶה, מחצתי ואני אֶרפא, ואין מידי מציל" (וזה לעומת ישראל שאמרו: "כוֹחי ועוֹצם ידי עשה לי את החַיִל הזה" - לעיל ח:יז). וכן נאמר (שמות טו:ג,ו): "ה' איש מלחמה... ימינך ה' נאדָרִי בכח...". ויד ה' נראית גם בהשגחה על העולם כל יום, שנאמר (תהלים קמה:טז): "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון". והכל שלו והכל בידו ובידו לעשות הכל, כמו שאמר דוד (דברי הימים א כט:יב,יד): "...ואתה מושל בכל ובידך כח וגבורה ובידך לגדל ולחזק לכל... כי ממך הכל ומידך נָתַנו לך". וכן (ירמיהו לב:יז): "...הנה אתה עשית את השמים ואת הארץ בכוֹחך הגדול ובזרוֹעך הנטויה, לא יִפָלא ממך כל דבר".

והנה הביטוי "ולכל היד החזקה ולכל המורא" משמעו כמות, כלומר, כל האותות והמופתים, החל מעשר המכות, עד קריעת ים סוף ומעמד הר סיני, וכל הניסים במשך ארבעים שנה במדבר, ומשמעו גם איכות, כלומר, שהיד החזקה והמורא הגדול לימדו ונתנו כמה דברים לישראל, דהיינו: אמונה וידיעת ה' ויראת ה', שהקב"ה אכן יכול לבוא בשיא החושך והיאוש, ולהפיל שונאים שלכאורה אי אפשר לנצחם. שהרי אחרי שישראל נאנחו מעבודתם הקשה, בא משה ונתן להם תקוה, כמו שכתוב (שמות ד:לא): "ויאמֵן העם", ואח"כ בא אל פרעה, ופרעה הכביד עליהם את העבודה, והאכזבה היתה איומה, וישראל אמרו למשה ואהרן במרירות (שמות ה:כא): "יֵרֶא ה' עליכם וישפוֹט אשר הִבְאַשתם את ריחֵנו בעיני פרעה...". ואפילו משה התלונן (שם:כב): "למה הֲרֵעוֹתָה לעם הזה?" ואז אמר לו הקב"ה (שמות ו:א): "עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחֵם". ידי הגדולה תכריח אותו להפעיל את ידו בחוזק לשלחם. ומכאן למדו בני ישראל שאפילו כאשר המצב נואש, ונראה כאילו אין תקוה, הקב"ה בא וגואלם.

ועוד אמר ה' (במדבר יא:כג): "היד ה' תקצר?!" כלומר, האם היד הגדולה והחזקה של הקב"ה, שעשתה את כל הנפלאות בעבר, קצרה מכדי להושיע?! וכן בנבואה הגדולה, שבה ציווה ה' לירמיהו בעיצומה של המלחמה והמצור על ירושלים, בעת חושך וצלמוות, לקנות את שדה חנמאל בן שלוּם דודו, וירמיהו מתפלא ואומר (לב:כא): "ותוֹצא את עמך את ישראל מארץ מצרים באוֹתות ובמופתים וביד חזקה ובאֶזרוע נטויה ובמורא גדול", אבל בכל זאת (שם:כד-כה): "הנה הסוֹללות [תל עפר המאפשר לעלות על החומה] באו העיר ללָכדה, והעיר נִתנה ביד הכשדים... ואתה אמרת אלי... קְנֵה לך השדה?!" והשיב לו ה' (כז): "הנה אני ה' אלקי כל בשר - הממני יִפָלא כל דבר?!" וכמה אנחנו, קטני האמונה, חייבים ללמוד את הלקח הזה של היד הגדולה והחזקה! וכמה אנחנו חייבים להחדיר לתוך ליבנו את המורא הגדול של ה', ולא פחד בני אדם! כך אמר ישעיהו (ח:יב-יג): "...ואת מוראו [של העם] לא תיראו ולא תעריצו, את ה' צב-אות, אוֹתו תקדישו [ע"י סירוב להיכנע לגוי או לבני אדם], והוא מוראכם והוא מעריצכם", הנותן לכם כח - עריצות, וגם כבוד ויוקרה בעיני הגוים - הערצה, כאשר יתן לכם נצחון.

ידו של ה' החדירה לעם גם אמונה, בזה שראו את מציאותו ואת גדולתו, כמו שכתבנו. כך נאמר (לעיל ז:יז-יט): "כי תאמר בלבבך: רבים הגוים האלה ממני, איכה אוכל להורישם?... זָכוֹר תזכוֹר את אשר עשה ה' אלקיך לפרעה... והאוֹתוֹת והמוֹפתים והיד החזקה והזרוֹע הנטויה... כן יעשה ה' אלקיך לכל העמים...". וזה בהכרח יכניס בנו ידיעת ה' אמיתית, ואמונה שלמה, שאכן הוא כל יכול ושאין דבר שיכול לעמוד נגדו. ואנו בהכרח נהיה מלאי יראת ה', כשנבין עד כמה מגיעה גדולתו וכחו האינסופיים; ולעומת היראה הזאת, אנו חייבים לבטל לגמרי מלבנו את הפחד מן הגוים, שלעומת הקב"ה הם הבל וריק.

ידו עשתה גם קידוש השם: שהקב"ה, בידו הגדולה והחזקה, הוציא ממצרים את העם השפל של עבדים בגאוה ובכבוד, והם יצאו ביד רמה. כך כתוב (תהלים קלו:יא-יב): "ויוצֵא ישראל מתוכם... ביד חזקה ובזרוע נטויה...". ופירש אבן עזרא (שם:יב): "ביד רמה, לא כעבדים הבורחים מפני אדוניהם". כלומר, הכבוד הגדול וקידוש השם באו ע"י כבוד ישראל והתרוממותם והשפלת אדוניהם. וכן מצינו (שמות יד:ח): "ובני ישראל יוֹצאים ביד רמה", וכן (במדבר לג:ג): "...ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים". ועל הפסוק בשמות אומר רש"י: "בגבורה גבוהה ומפורסמת". שהרי יד ה' החזקה והנטויה, ויד בני ישראל הרמה, באו בעקבות השפלת המצרים שלא ידעו את ה'. ולכן דוקא בפסוקים אלה, שנכתבו בהקשר לקריעת הים, כתוב (שמות יד:ד): "וחִזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם, ואִכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה'...". כלומר, החזקת לב פרעה הביאה לידי הפגנת היד החזקה של ה', וכובד לבו הביא לידי כבוד ה'. ועל זה אמר רש"י (שם): "כשהקב"ה מתנקם ברשעים, שמו מתגדל ומתכבד. וכן הוא אומר (יחזקאל לח:כב-כג): 'ונשפטתי אִתו [עם גוג]... והתגַדִלתי והתקַדִשתי ונודעתי [לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה']'. ואומר (תהלים עו:ד): 'שָמָה שִבַר רשפי קשת' [את חיצי הקשת של האויב], ואח"כ (שם:ב): 'נודע ביהודה אלקים'". כלומר, מתי נודע ביהודה האלוקים? אחרי ששבר את חיצי האויב.

לזרוע הנטויה של הקב"ה יש שתי משמעויות. האחת מכוונת לה', כלומר, שזרועו של ה' נטויה, עומדת להכות. והשניה מכוונת לישראל, כלומר, שכאשר הם זקופים, רמים, ונטויים ישר ובגאות, אז הוא מתקדש, שהרי ישראל הם הזרוע של הקב"ה לעיני העולם; הם המכשיר והאמצעי לידיעת כוחו וגדולתו, שכן נצחונם הוא הוכחת כוחו, וכן להיפך ח"ו. ולכן כאשר הקב"ה רצה להשמיד את ישראל אחרי חטא המרגלים, טען משה (במדבר יד:יג,טו-טז): "...ושמעו מצרים כי העלֵית בכוֹחך את העם הזה מקרבו... ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעֲך לאמר: מבלתי יכוֹלת ה' להביא את העם הזה אל הארץ...". כלומר, חולשתו כביכול של הקב"ה היא חילול שמו, וידו החזקה היא קידוש שמו. וכן בחטא העגל, טען משה (לעיל ט:כח-כט): "פן יאמרו... מבלי יכוֹלת ה' להביאם אל הארץ... והם עמך ונחלתך אשר הוצֵאתָ בכוֹחך הגדוֹל ובזרוֹעך הנטויה".

ידו היא גם אמצעי להשגחתו ולהענשת הגוים, שהרי פעם אחר פעם מצרף הקב"ה את שני המושגים "יד חזקה" ו"זרוע (או יד) נטויה" - לעיל ד:לד, ה:טו, כו:ח, ועוד הרבה כאלה. וכן נאמר (ירמיהו לב:יז): "אתה עשית את השמים ואת הארץ בכוֹחך הגדול ובזרוֹעך הנטויה, לא יִפָלא ממך כל דבר". וידו נטויה להעניש את הגוים על גאותם ועל אכזריותם לישראל. כך אומר ישעיהו (יד:כה-כז): "לשבוֹר אשור בארצי ועל הָרַי אֲבוּסֶנוּ... זאת העצה [של ה'] היעוצה על כל הארץ, וזאת היד הנטויה על כל הגוים [כלומר, היד עומדת נטויה להעניש את הגוים, ואל לישראל להתייאש, מפני שעונש הגוים בהכרח יגיע], כי ה' צב-אות יעץ - מי יָפֵר?! וידו הנטויה - ומי ישיבנה?!" וכן נאמר (לעיל לב:מ-מא): "כי אֶשָא אל שמים ידי, ואמרתי: חי אנכי לעוֹלם!... ותוֹאחז במשפט ידי, אשיב נָקָם לצָרָי וְלִמְשַנְאַי אשלם". והיד והזרוע הנטויה עומדות נטויות עד שתתמלא הסאה. והנה גם בישראל נזכרה היד הנטויה, בפסוק (ירמיהו כא:ה): "ונלחמתי אני אִתכם ביד נטויה...". והאפשרות נתונה לכל אדם לחזור בתשובה ולא לקבל את העונש החמור.

ידו תביא גם את הגאולה השלמה, שיכולה לבוא בבחינת "בעתה" או בבחינת "אחישנה". והוא, שיד ה' יכולה להכות ביד חזקה, במהירות ובגאון, ולהוציא את ישראל ביד רמה; אבל אם יהיה חוסר אמונה ואי-נכונות לעלות מהגולה, הגאולה תבוא מלוּוָה בכאב ובטרגדיה, כמו שאמר יחזקאל (כ:לג-לד): "חי אני... אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחֵמה שפוכה אמלוך עליכם, והוצאתי אתכם מן העמים... ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחֵמה שפוכה". הקב"ה יכפה את הגאולה על ישראל ביד חזקה ובחמה שפוכה, אם לא ירצו לעלות לא"י. והגאולה האחרונה נרמזת גם בגאולת מצרים, שבה אמר ה' (שמות ו:א): "כי ביד חזקה ישלחם [פרעה], וביד חזקה יגרשם מארצו". אין מנוס. ישראל חייב לצאת מן הגולה. או שיֵצֵא מרצונו הטוב, או שהגוי יגרש אותו.

יד ה' באה גם בבחירת ה' בישראל כעם נבחר וחביב, כמו שכתוב (לעיל ז:ו,ח): "כי עם קדוש אתה לה' אלקיך, בך בחר ה' אלקיך להיות לו לעם סגֻלה מכל העמים אשר על פני האדמה... כי מאהבת ה' אתכם ומשָמרו את השבֻעה אשר נשבע לאבוֹתיכם [שאהב אותם על שמסרו את נפשם עליו], הוציא ה' אתכם ביד חזקה".

הקב"ה נתן לישראל מצוות מסוימות, שהן עצמן תהיינה אותות לישראל להזכירם את האותות במצרים, כגון: הציווי לספר לבנינו את סיפורי כל האותות. והיא מצוה תדירה כל ימות השנה, אבל יש בה חיוב מיוחד בליל הסדר בפסח, ומי שאינו אומר אז את ההגדה ואינו מספר אותה לבנו, לא יצא ידי חובת עיקר מצות הסדר. כך אמרה התורה (לעיל ו:כ-כא): "כי ישאלך בנך מחר לאמר: מה העדוֹת והחֻקים והמשפטים אשר צִוָה ה' אלקינו אתכם? ואמרת לְבִנְך: עבדים היינו לפרעה במצרים ויוֹציאֵנו ה' ממצרים ביד חזקה". וזה עיקר הלקח, שהרי אם נאמין בזה, נאמין שהקב"ה הוא כל יכול וגם שכולו אמת ותורתו אמת. ואז נקיים אותה ונגיע לקדושה ולתכלית האמיתית של האדם.

וכן תפילין: נאמר (שמות יג:ט): "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך, למען תהיה תורת ה' בפיך, כי ביד חזקה הוצִאך ה' ממצרים". בזה "תהיה תורת ה' בפיך", משום שהלקח העיקרי בתורה הוא לדעת "כי ביד חזקה...", כלומר, שה' הוא אדון האדונים, ואלוקי ההיסטוריה, ושחייבים לירא ממנו ולא מהאדם. ועוד כתוב (שמות יג:טז): "והיה לאות על ידכה ולטוטפוֹת בין עיניך, כי בחוֹזק יד הוציאנו ה' ממצרים". ועל זה שכתוב "ידכה", אומרים חז"ל (מנחות לז.): "בה"י [באות ה' מיותרת], [יד] כהה", כלומר, היד שבדרך כלל היא החלשה, דהיינו שמאל לימיני וימין לאיטר יד. והכוונה היא ללמדנו אמונה, שדוקא היד החלשה מתגברת כאשר יש עליה התפילין, סמל האמונה בה'.

וכן פטר רחם, פדיון הבכור: נאמר (שמות יג:יב,יד-טו): "והעברת כל פטר רחם לה'... והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר: מה זאת? ואמרת אליו: בחוֹזק יד הוציאנו ה' ממצרים... ויהרוֹג כל בכור בארץ מצרים...".

וכן השבת: נאמר (לעיל ה:טו): "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, ויוצִאך ה' אלקיך משם ביד חזקה ובזרוֹע נטויה, על כן צִוְךָ ה' אלקיך לעשות את יום השבת". והיא הוכחת היד החזקה והגדולה של בריאת העולם וגאולת מצרים, ששתיהן מוכיחות שהקב"ה הוא אדון העולם ומנהיגו ומשגיחו. ואין אמונה גדולה מזו.

וכן הביכורים: נאמר (לעיל כו:ז-ט): "...וישמע ה' את קוֹלנו, וירא את עָנְיֵנו ואת עמלנו ואת לחצנו, ויוצִאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוֹע נטויה ובמוֹרא גדוֹל... וַיבִאנו אל המקום הזה [א"י]...". שאין לך הוכחה גדולה מזו שהוא כל יכול. וברור שכל המצוות התלויות בפסח כולן באו לשם זכרון היד החזקה והמורא הגדול, וכן חג השבועות וחג הסוכות, ועוד.

מנהיג; יסוד האמונה; אמונה; עם ישראל

ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל. לעיני כל ישראל! זהו יסוד האמונה. כל האותות וכל המופתים וכל היד החזקה והמורא הגדול וכל פרשת העבדות עצמה - כולם נעשו דוקא לעיני כל ישראל, כדי שהם עצמם יהיו נוכחים, משתתפים, עדים ומוכיחים לכוחו, למציאותו ולאמיתותו של הקב"ה. עם כל גדולתו של משה, לא מכח גדולה זו ידעו ישראל את כוחו ואת מציאותו של הקב"ה, שלא כשאר העמים והדתות שמבססים את אמונתם על דבריו של אדם אחד או על מספר קטן של אנשים שכביכול "ראו" "ניסים". בעולמנו המטורף די קל לנוכל ולנביא שקר לקום ולהשפיע על אנשים ולשכנעם שהוא שליח של כח עליון, ולא חסרים מטורפים ומסכנים שילכו אחריו מכיון שהם מחפשים נואשות "אמת" ו"בטחון". ובמיוחד קל דבר כזה בדור שאיבד את עשתונותיו ואת דרכו, ושכל הערכים שהאמין בהם הוא או הדורות הקודמים הוּכחו כאשליות ושקר. וכך היה בימי יש"ו, נביא השקר, ובימי מוחמד נביא השקר של האיסלם. שניהם באו בהצהרות כוזבות שלא היה להן בסיס, חוץ מהאמונה המלאה בהם עצמם. אבל לא קם בכל העולם אדם שבא בשם האלוקים והוכיח את עצמו ע"י נסים ונפלאות כל כך רבים; וכל כך נפלאים; וכל כך ממושכים, וכולם לעיניהם של כל ישראל - גם "לעיניהם", שהם עצמם ראו את כל הנסים, ולא היו צריכים להאמין במישהו שיהיה האמצעי ביניהם לבין ה', וגם "כל ישראל", לא רק מעטים, נבחרים, זקנים או יחידי סגולה, אלא כל היהודים - אנשים, נשים וטף - ראו את כל המורא במצרים, בים סוף (שהרי מה שראתה שפחה על הים לא ראה יחזקאל בן בוזי [מכילתא, בשלח, מס' דשירה, פרשה ג]), ובמעמד הר סיני, כששמעו את קול ה' מדבר אליהם.

אם כן, האמונה של ישראל אינה מבוססת כלל וכלל על אמונה! האמונה מבוססת על ראִיה ונוכחות. הראָיה למציאות ה' היא הראִיה, והיראה באה ע"י ראיה זו. ולכן כתוב בקריעת ים סוף (שמות יד:לא): "וירא [ראה] ישראל את היד הגדוֹלה... וייראו העם את ה' ויאמינו...", כלומר, היראה והאמונה באו מכח הראִיה, ואמונה שבאה ע"י ראִיה, היא האמונה השלמה המביאה את האדם לשלמות. ומשום כך, הדגש כאן בפסוקים יא-יב הוא על הלשון "כל": כל האותות, לכל עבדיו וארצו של פרעה, לכל היד החזקה והמורא הגדול, לעיני כל ישראל. כלומר, כל ישראל ראה מה שקרה לכל מצרים, וראו את כל הניסים בעצמם ובלי אמצעי, וזהו יסוד אמונת ישראל.

הנה, התורה מתחילה במעשה בראשית ומסיימת במילים "לעיני כל ישראל", להודיע לנו שקיימות שני סוגי הוכחות למציאות הבורא. האחד הוא ההוכחות ההגיוניות הנובעות ממעשה בראשית (כגון שאין אפשרות ליצור יש מאין אלא אם כן היה כח ראשון ואדיר, שהרי כשם ששולחן מעיד על יוצרו, כך העולם מעיד על יוצר; וכן, שכל החוקים הטבעיים בשמים ובארץ מעידים על כוונה ומכַוֵן, וכו'); אבל לא על הגיון זה סמך הקב"ה, ביודעו את נפש האדם ושיצרו רע מנעוריו. ולכן סמך ה' את יתדותיו על הסוג השני, האמונה המוחשית, ע"י ראיה ונוכחות של ישראל עצמם. ולכן (כמו שפירשו הראשונים) ה' פתח בעשרת הדברות (שמות כ:ב): "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ולא "אשר ברא את העולם". ומכח ראִייה זו של הנסים והנפלאות במצרים ועל הים ומעמד הר סיני, מאמין ישראל בשני דברים: א) שהאלקים קיים והוא אלוקי ההיסטוריה, ב) שה' הוא האלקים, כלומר שהאלקים שמו ה', שהוא נתן לנו יעוד, משימה, תפקיד מיוחד, ושאין שום עם אחר ושום תפקיד אחר שנבחרו זולתנו וזולת תפקידנו.

מנהיג; אהבת ישראל ותוכחת ישראל; עם ישראל

ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל. אמרו חז"ל (ירושלמי, תענית ד:ה), שבשעה שעלה משה למרום וקיבל את הלוחות: "...משה תפיש בטפחיים והקב"ה בטפחיים וטפחיים ריוח באמצע. כיון שעשו ישראל אותו מעשה [העגל], ביקש הקב"ה לחוטפן מידו של משה, וגברה ידו של משה וחֲטָפָן ממנו. הוא שהכתוב משבחו בסוף ואומר: 'ולכל היד החזקה', ייא שלמא על ידה דגברת עליה מינאי". ואילולא היו חז"ל אומרים דבר זה, לא היינו מעיזים לאומרו, אבל עכשיו שנאמר, בוא וראה עד כמה גדול כוחה של אהבת ישראל, ועד כמה חייב המנהיג להיות מוכן למסור את נפשו על ישראל - אפילו להיאבק עם הקב"ה בעצמו, כביכול. ואם כך, כמה עלובים הדור הזה ומנהיגיו, כאשר פחד הגוי משתק אותם, והם יושבים להם בשעה שדרושים אומץ וסיכון נפש למען עם ישראל. מתי ואיך יבוא השלום לישראל? כאשר אדם יהיה מוכן להילחם בחירוף נפש ובלי לעשות לו חשבונות של "פיקוח נפש" פרטי, כאשר מדובר על סכנה לכלל ישראל. היד שלוחמת למען ישראל אפילו נגד גזירת ה', ומבינה שהגזירה תבוטל אם נפגין אמונה ומסירות נפש, היא תבטל גזירות קשות ורעות, והיא תביא את הגאולה.

עוד אמרו חז"ל (ברכות לב.): "משה הטיח דברים כלפי מעלה, שנאמר (במדבר יא:ב): 'ויתפלל משה אל ה' [ותשקע האש]'. אל תקרי 'אל ה'' אלא 'על ה''... כך אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם! בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל... הוא גרם שעשו את העגל... מנין שחזר הקב"ה והודה לו למשה? שנאמר (הושע ב:י): 'וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל'... וכיון שאמר [הקב"ה] (לעיל ט:יד): 'הֶרֶף ממני וְאשמידם', אמר משה: דבר זה תלוי בי. מיד עמד ונתחזק בתפלה... 'ועתה הַניחה לי... וַאֲכַלֵם ואעשה אותך לגוי גדול' (שמות לב:י)... אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו! מלמד שתְפָסוֹ משה להקב"ה כאדם שהוא תופס את חבירו בבגדו, ואמר לפניו: רבונו של עולם! אין אני מניחך עד שתמחול ותסלח להם... 'וַיְחַל משה את פני ה'...' (שם:יא)... מלמד שמסר עצמו למיתה עליהם, שנאמר (שם:לב): '[ועתה, אם תשא חטאתם], ואם אַיִן - מחֵני נא מִסִפְרְך...'". וכן אמרו חז"ל (סוטה יד.): "'לכן אֲחַלֶק לו בָרבים ואת עצומים יחלק שלל, תחת אשר הֶעֱרָה למָוֶת נפשו... וְלַפוֹשעים יפגיע' (ישעיהו נג:יב)... שמסר עצמו למיתה, שנאמר: 'ואם אַיִן מחני...'... 'ולפושעים יפגיע' - שביקש רחמים על פושעי ישראל שיחזרו בתשובה...". זוהי הדוגמה למנהיג היהודי: כולו אהבת ישראל, עד שהוא מוכן למסור את נפשו על כלל ישראל, ואפילו להיאבק עם הקב"ה! וחבל על דאבדין...

ומ"מ, אע"פ שכלפי הקב"ה חייב היהודי והמנהיג להפגין אהבה לישראל וללחום נגד כל גזירה קשה, מכל מקום חובה עליו להוכיח ולהטיף מוסר לישראל, ולעמוד כחומת ברזל נגד כל סטייה מהדרך הנכונה, כמו שאמרו חז"ל (תענית ד.): "כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל אינו ת"ח".

אמרו בספרי (שנז, בסוף ספר דברים): "רבי אלעזר אומר: 'לכל האוֹתוֹת והמופתים' [במצרים ובים]... ומנין אף בשברי לוחות [שגם זה היה חלק מהאותות והמופתים]? נאמר להלן (לעיל ט:יז): 'ואֲשַברֵם לעיניכם', וכאן הוא אומר: 'אשר עשה משה לעיני כל ישראל'". ונראה שהכוונה לדברי הגמרא בשבת (פז.), האומרת: "שלושה דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה עמו. הוסיף יום אחד מדעתו [לימי ההגבלה לפני מתן תורה], ופירש מן האשה, ושבר את הלוחות... מאי דריש [בשבירת הלוחות]? אמר: ומה פסח שהוא [רק] אחד מתרי"ג מצוות, אמרה תורה (שמות יב:מג): 'כל בן נכר לא יאכל בו', התורה כולה כאן, וישראל מומרים - על אחת כמה וכמה! ומנלן דהסכים הקב"ה על ידו? שנאמר (שם לד:א): 'אשר שברת', ואמר ריש לקיש: 'יישר כחך ששיברת'". ואמרו חז"ל (מנחות צט.-:): "אמר ריש לקיש: פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה, דכתיב 'אשר שברת'...".

יש לפרש, שמשה ראה שמדובר כאן במצב יוצא דופן, בגדר: "עת לעשות לה', הפרו תורתך" (תהלים קיט:קכו), שהרי בני ישראל עמדו על סף כפירה בכל התורה, ועל סף הפרת הברית שנכרתה בין הקב"ה לבין האבות ולבינם עצמם לפני זמן קצר. והוא הבין שהסיבה שבן נכר (כלומר, מי שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים - רש"י שבת שם ע"פ זבחים כב:) אסור לאכול מקרבן הפסח היא משום שהפסח מסמל את יצירת העם כעם נבחר, ומשום שכל פרט מהעם חייב לקבל על עצמו את הבחירה הזאת עם המשימה שכרוכה בה, ומומר, שמכחיש את זה, אין לו חלק בעם ובקרבן חרותו, הפסח. ומכאן הבין משה את חומרת המצב, והבין שעליו להיות קשה כברזל ולהפגין לישראל את חומרת המצב - שאם הם מומרים, אין להם חלק בתורה, וגם אין סיבה שיישארו בחיים, מפני שכל בחירתם תבוטל, וביחד אִתה תתבטל הסיבה לקיומם בעולם, שהרי הקב"ה לא יתן לשמו להתחלל ע"י זה שהעם שהוא טרח ליצור למטרה מסוימת ושם את שמו עליהם, כולם יהפכו למומרים, ולכן הוא יצטרך לכלות אותם, אא"כ יחזרו בתשובה. ולכן נקט משה בצעד חמור: הוא שבר את הלוחות, כסמל לשבירת ישראל אם לא יחזרו בתשובה, וכאילו אמר: אם אין עם המוכן ללמוד וללמד את התורה, אין צורך לא בתורה ולא בעם. ולזה הסכים הקב"ה.

והנה, מאיסור קרבן פסח לישראל מומר, אנו לומדים שלפעמים ביטולה של תורה הוא בעצם יסודה וחיזוקה. ומזה יש ללמוד לבטל תלמוד תורה כדי לקיים את מצוות הכלל, שיש בהן אהבת ישראל וקידוש השם.

תכלית החיים; מנהיג; שכר ועונש; קידוש השם; עם ישראל

 ...לעיני כל ישראל. התורה ניתנה לעיני כל ישראל, והאותות וההוכחות שה' הוא האלקים, נעשו לעיני כל ישראל. וא"כ אין שום טענה שתעזור לישראל אם לא ישמרו את מצוות התורה. אומר ה': אם לא תלכו בדרכי ה', ותחללו את בריתי ואותי בגלוי לעיני כל העולם, אזי במדה כנגד מדה (יחזקאל ה:ח): "הנני עָלַיִך גם אני, ועשיתי בתוכֵך משפטים לעיני הגוים". אבל אם יאמינו בה', ולא יפחדו מן הגוי, ויקדשו שם שמים, כמו שעשה חזקיהו כשסירב להיכנע לאשור ובטח בה', אזי במדה כנגד מדה, מכיון שקידשו שם שמים בגלוי, יתקיים מה שהיה בחזקיהו (דברי הימים ב לב:כג): "ורבים מביאים מנחה לה' לירושלים... וַיִנַשֵא [חזקיהו] לעיני כל הגוים מאחרי כן". וכן, כאשר הקב"ה יביא את הגאולה הסופית ויקדש את שמו המחולל בגוים, הוא ישבור את גאותם כאומרו על צור (יחזקאל כח:יז-יח): "גבה לבך ביָפְיֶךָ... וָאֶתֶנְךָ לאפר על הארץ לעיני כל רוֹאיך". וכן בבוא היום הגדול של קידוש שמו (שם:כה): "בְקַבְצִי את בית ישראל מן העמים אשר נָפוֹצו בם, ונקדשתי בם לעיני הגוים וישבו על אדמתם...".

מכאן אנו לומדים דבר גדול: שקידוש השם חייב להיות בפומבי, בגלוי, לעיני כל הגוים: "ביד רמה לעיני כל מצרים" (במדבר לג:ג). ותיפח רוחם של אלה החוששים מהגוי! ואפילו אלה שתובעים לקדש שם שמים, אבל בצינעה ושלא להתגרות בעמים - טעות גדולה בידם. שהרי עיקרו של קידוש השם הוא הבטחון בו והידיעה שאין הגוים יכולים להזיק לנו כאשר אנו מקדשים את שמו. והפחד הזה שדוחף אותם לעשות את המצוה בצנעה, דוקא מחלל שם שמים! וגדולתו של משה היתה שהוא תמיד קידש שם שמים דוקא ברבים, ולא פחד, כגון כשדחה את בקשת פרעה לצאת ממצרים בחצי הלילה, ואמר (מכילתא בא, מס' דפסחא, פרשה יג): "מוזהרין אנו שלא לצאת אלא בפרהסיא, שנאמר (שמות יב:כב): 'ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוֹקר'". וכן אומר התנחומא (בא, ז): "וכי גנבים אנחנו שנצא בלילה? לא נצא אלא 'ביד רמה לעיני כל מצרים'!" ולכן, כאשר הוא נכשל קצת במי מריבה, ולא עשה בדיוק את מה שהקב"ה אמר, והקב"ה רצה לקדש את שמו (ומשום כך ציווה למשה [במדבר כ:ח]: "והַקְהֵל את העדה", כלומר, עֲשה את זה לעיני כל ישראל) - משום כך נענש משה, כמו שכתוב (במדבר כ:יב): "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל". כלומר, מכיון שקידוש השם חייב להיות בגלוי לעיני כל ישראל, ומשום כך הקהלתי את כולם, ואתה לא קידשת אותי כל צרכו - לכן תיענש.

אמרו חז"ל (סוטה י:): "יוסף שקידש שם שמים בסתר, זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה, דכתיב (תהלים פא:ו): 'עדות ביהוסף שמו'; יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא, זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה", כלומר, שבתוך שמו נמצאות אותיות שם ה'. ונראה שהוסיפו ליוסף אות כמדה כנגד מדה: מי שמקדש שם שמים עושה אות ומופת - זכרון - לידיעת ה', וכנגד זה הוא מקבל אות משם ה'.

אנו לומדים מכאן עוד דבר גדול: כידוע, כל דבר שבקדושה חייב להיות במנין של עשרה, כמו שכתוב (ויקרא כב:לב): "ולא תחללו את שם קדשי, ונקדשתי בתוך בני ישראל...", ואמרו חז"ל (ברכות כא:): "מנין שאין היחיד אומר קדושה? שנאמר: 'ונקדשתי בתוך בני ישראל' - כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה. מאי משמע?... אתיא 'תוך' 'תוך', כתיב הכא 'ונקדשתי בתוך בני ישראל', וכתיב התם (במדבר טז:כא): 'הִבָדְלו מתוך העדה הזאת', ואתיא עדה עדה, דכתיב [במדבר יד:כז, אצל המרגלים]: 'עד מתי לעדה הרעה הזאת', מה להלן עשרה, אף כאן [לכל הפחות] עשרה".

והסיבה לכך פשוטה: הקב"ה דורש שקדושת שמו תהיה דוקא ברבים, ודוקא בלי פחד והיסוסים. שהרי יסודו של קידוש השם הוא מסירות נפש, כמו שאמרו חז"ל על הפסוקים בפרשת אמור (ויקרא כב:לב-לג): "ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל, אני ה' מקדִשכם המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים, אני ה'", ואומר תורת כהנים (אמור פרק ט:ד): "'ולא תחללו'... ממשמע שנאמר 'ולא תחללו', אמור קדֵש. וכשהוא אומר [כלומר, אם כן למה צריך לומר] 'ונקדשתי' - מְסוֹר את עצמך וקַדֵש שמי! [פירוש - אסור לחלל שם שמים, אך יותר מזה: חייבים גם לקדש את שמו בפועל, עד כדי מסירות נפש אם הגוי מסכן את נפשך בדרישה לבטל מצוה; ומכיון שהמדרש מדבר בלשון יחיד, הוא ממשיך:] יכול ביחידי [שמא נאמר שהיחיד חייב למסור את נפשו גם כאשר הוא יחידי, שאין עשרה אנשים, אין פרהסיא]? ת"ל: 'בתוך בני ישראל', [כלומר] המרובים [עשרה או יותר]. מיכן אמרו: כל המוסר עצמו לעשות לו נס [שמסתכן על מצוה בציפיה שאם יעשה כן, ודאי יציל אותו הקב"ה דרך נס], אין עושין לו נס [כי זאת לא נקראת מסירות נפש, שהרי אינו מצפה למות]. ושלא לעשות לו נס [שמוסר את נפשו ומתפלל לעזרת ה', אבל אינו בטוח שיצילנו, ומ"מ הוא מוכן למות], עושין לו נס [כלומר, אז קיימת האפשרות שייעשה לו נס]. שכן מצינו בחנניה, מישאל ועזריה שאמרו לנבוכדנצר... [עיין דניאל ג:טז-יח]...".

וכל זה ביחיד, כמו שאמרתי, שהוא אינו חייב למסור נפש ולהסתכן אלא א"כ זה ברבים. אבל פשוט שהכלל - הקהילה, ועל אחת כמה וכמה המדינה והממשלה - חייבים תמיד לקדש שם שמים, על כל מצוה ומנהג שיהיה, ולא רק על שלוש העבירות ע"ז, ג"ע וש"ד; וחייבים לקדש את השם בפועל ולהסתכן, ולהיות מוכנים למסור את נפשם, שהרי הם עצמם מהווים רבים. ועוד, שכל גזירה של הגוים וכל תביעה לבטל מצוה באה ברבים ובפרהסיא, ומכיון שהגזרה או התביעה שהיא חילול השם באה בפרהסיא, גם קידוש השם חייב להיות בפרהסיא, כמו במצרים, שיצאו ביד רמה לעיני כל מצרים.

וממשיך התורת כהנים (שם:ו): "'המוציא אתכם מארץ מצרים' - על תנאי הוצאתי אתכם מארץ מצרים, שתמסרו עצמכם לקדש את שמי". זאת כל התכלית של ישראל, ואם אינם מוכנים לזה, אין הבדל בינם לשאר העמים, ואין להקב"ה צורך בהם. כך, על הפסוק (ויקרא יח:ל): "...ולא תִטַמאו בהם, אני ה' אלקיכם", אומר התורת כהנים (אחרי מות פרק יג:כב): "אם מִטַמים אתם בהם, נפסלים אתם מאחרי - מה הנייה [הנאה] יש לי בכם, ואתם מתחייבים לי כלייה...". ועוד אמרו בתורת כהנים (קדושים פרק ט:יב): "'[והייתם לי קדוֹשים כי קדוש אני ה'], וָאבדִל אתכם מן העמים להיות לי' (ויקרא כ:כו) - אם מובדלים אתם מן העמים, הרי אתם לשמי, ואם לאו, הרי אתם של נבוכדנצר מלך בבל וחבריו". כלומר, אינכם שונים ממנו ומכל חבריו, יתר העמים, ולכן לא יגן ה' עליכם, והם יעשו איתכם מה שירצו.

ומסיים התורת כהנים (אמור שם): "'להיות לכם לאלקים' - על כרחכם [שאם תאמרו שבאמת אינכם רוצים להיות עמי המובדל והמיוחד, ושאתם מוותרים על הגנתי ועל ייחודכם, עליכם לדעת שאין בידיכם לסרב ולוותר, שהרי אתם מושבעים ועומדים מהר סיני, ועל כרחכם תהיו עם סגולה], 'אני ה'' - אני נאמן לשלם שכר" - אם לא עתה, לעתיד לבוא; ואם לא בעוה"ז, בעוה"ב.

הנה, חייו של משה רבינו לימדו אותנו את הלקח הגדול של מטרת החיים של האדם. חייו היו מוקדשים לקדושה ומסירות נפש. הוא קידש את חייו בזה שבחר לקבל עליו עול מלכות שמים ולסבול למען ה'. וכמה הוא סבל! הוא השליך מאחוריו חיים של עושר ואושר וכבוד כאשר הרג את המצרי, והיה צריך לברוח למדין, לגלות, ולהיות שם גר בארץ נכריה, והיה נע ונד כמה שנים. ואח"כ בחר בו הקב"ה, והיה צריך להסתכן, לחזור לגוב האריות של מצרים ולעמוד בפני פרעה ועבדיו. וגם לאחר יציאת מצרים, סבל מבני ישראל ארבעים שנה רצופות, עַם שמהימים הראשונים היה טרחן ונרגן ומתלונן ומוכן גם להרוג אותו - עַם כפוי טובה. והוא סבל הכל. וודאי וודאי היה האדם הפשוט אומר: מי צריך את כל זה?! בוודאי האדם הפשוט מעדיף חיים בלי סבל וצרות, ואכן זה בדיוק מה שעושה האדם הפשוט כל יום - הוא מתעלם מן הבעיות והצרות של הציבור, מכיון שהתערבות בהן תבטיח לו בעיות. ולכן הוא מעדיף לשבת בשלוה אישית. וכמה הורים קובלים על זה שילדיהם לפעמים מעדיפים להקדיש את חייהם לתלמוד תורה במקום לרדוף אחרי לימודי האוניברסיטה, מה עוד שיש צעירים שמוסרים את נפשם על כלל ישראל ונעצרים או מוכים ע"י הגוי, וההורים מעדיפים שלא ישתתפו בצער הציבור אלא יבחרו בחיי שלוה, שבהם "יתקדמו" ויהיו "מאושרים". וחבל על הורים אלה, שאינם מבינים את תכליתו ואת מטרתו של היהודי בעולם. והם לא רק הורסים את חייהם, אלא גם חוטאים ומחטיאים את ילדיהם בהדרכה מסולפת, מפני שאין להם הבנה כלל וכלל שכך היא דרכה של תורה, ושדוקא חיים שהם מסתכלים עליהם כ"קשים", הם החיים שהקב"ה רוצה, ודוקא הם אלו שיביאו את הכבוד ואת האושר האמיתי. שהרי דוקא שוטרי ישראל במצרים שהוכו ע"י המצרים משום שהגנו על כלל ישראל, נבחרו להיות בסנהדרין (רש"י במדבר יא:טז).

והנה, נסתכל בחיי משה, שמסר נפש ועזב את הבלי העולם הזה. מה היה שכרו? אומר המדרש (דברים רבה בסופו - יא:ח): "א"ל הקב"ה [לנשמתו של משה]: נשמה, צאי, אל תאחרי, ואני מעלה אותך לשמי השמים העליונים, ואני מושיבֵך תחת כסא כבודי אצל כרובים ושרפים וגדודים... באותה שעה נְשָקוֹ הקב"ה ונטל נשמתו בנשיקת פה. והיה הקב"ה כביכול בוכה (תהלים צד:טז): 'מי יקום לי עם מרֵעים...!'; ורוה"ק אומר (לעיל פסוק יא): 'ולא קם נביא עוד בישראל כמשה!'; שמים בוכין ואומרים (מיכה ז:ב): 'אבד חסיד מן הארץ!'; ארץ בוכה ואומרת (שם): 'וישר באדם אַיִן!';... [ויהושע] בוכה ואומר (תהלים יב:ב): 'הושיעה ה' כי גמר חסיד כי פַסו אמונים מבני אדם!'; ומלאכי השרת אומרים (לעיל לג:כא): 'צדקת ה' עשה'; וישראל היו אומרים (שם): 'ומשפטיו עִם ישראל'; אלו ואלו היו אומרים (ישעיהו נז:ב): 'יבוא שלום ינוחו על משכבותם הוֹלך נכוֹחו'; 'זכר צדיק לברכה' (משלי י:ז) ונשמתו לחיי עוה"ב". ועוד אמרו חז"ל (ילקוט שמעוני סוף זאת הברכה, תתקסו): "אמר משה: התורה הזו שקיבלתי מימינך - שמא משאמות נקראת על שם אחר? א"ל הקב"ה: ח"ו! לשמך היא נקראת, שנאמר (מלאכי ג:כב): 'זכרו תורת משה עבדי'". וא"כ, חשוֹב, בן אדם! אם רצונך בשלוה, בכבוד, בתכלית, באושר - לא תמצא את כל אלה בהבלי השאיפה לחומרנות ובתאות החמדה. מְסוֹר את עצמך על הקב"ה ועל תורתו, ובכך תזכה גם לקדושה וגם לגדלות אמיתית. ואשרי הגבר אשר לא הלך בעצת הרשעים, וגם לא בעצת העיוורים והתועים.