מעל בימת הכנסת

נאום בעת הצעה לסדר היום בענין ירידת ישראלים לגרמניה שבט תשמ"ה (13.2.85)

נאום בעת הצעה לסדר היום בענין ירידת ישראלים לגרמניה
שבט תשמ"ה (13.2.85)

מאיר כהנא (תנועת כך):
---------------------
כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, בימים אלה התבשרנו על תופעה מיוחדת: ירידה מיוחדת מהארץ המיוחדת. אלפי יהודים ישראלים מתאווים להגיע לגרמניה. לא די שבעשרת החודשים הראשונים של ‎1984 ירדו לחוץ-לארץ לפחות ‎000,15 יהודים, להצטרף שם למאות אלפי היורדים שכבר הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה; עכשיו גבר התיאבון. החזון הישראלי כיום הוא להגיע לגרמניה.

‎36 שנה "מנדנדת" מדינת ישראל לאזרחיה שלא לשכוח את השואה. כל שנה שוטפים כלי התקשורת את העם ביום הזיכרון ב"זכור, אל תשכח". חכמי חלם. לא ייתכן להשכין בתוך העם היהודי שום זיכרון רציני, שום אנדרטה נפשית, שום "זכור, אל תשכח", כאשר אותה מדינה יהודית מארחת את הנשיא הגרמני, את ראש הממשלה הגרמני, את חוגי התרבות והספורט הגרמניים ושולחת לגרמניה נוער לדרוך בחופשיות על אדמת הדמים. כאשר מדינת ישראל בעצמה נותנת תעודת הכשר למדינת הגרמנים ולעם הגרמני; כאשר היא מחללת את זכרם של המיליונים הקדושים; כאשר היא מחללת שם שמים כדי להרוויח מרקים - מה אפשר לצפות מהישראלי הפשוט? אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו הישראלים הפשוטים?

התועבה הזאת של נכונות ושאיפה להתיישב בגרמניה, לבקש אזרחות ובכך להצטרף לעם הגרמני הארור - היא רק חלק מהטרגדיה הכללית של עזיבת אדמות אבות ונטישתן רק
‎36 שנה לאחר שקמה מדינה יהודית כעבור אלפיים שנה; והפעם לא משום שהגוי הוציא אותנו, אלא משום שהיהודי משתוקק לחיות באדמת נכר.

ודאי שיש סיבות: הכלכלה, המשבר החריף הפוקד אותנו, ובמיוחד האבטלה. צעיר יהודי מתגייס לצה"ל. שלוש שנים הוא משרת בצה"ל, שלוש שנים מחייו. הוא לא מתלונן. הוא מקבל זאת באהבה. הוא פטריוט. הוא חוזר הביתה - אין עבודה, אבטלה.
אבטלה בעפולה, אבטלה בחצור, בנתיבות, בשדרות, בירוחם. אבטלה ליהודי ואין אבטלה לערבי.

ודאי שיש סיבות. חסר ביטחון. הממשלה האומללה הזאת, אין לה לא יד קשה ולא יד רכה, כי אם יד רועדת, המכוונת על-ידי נפש מבולבלת. בגלל מדיניות שאיננה מדיניות, מכניסים חיילים יהודים לתוך מסגרות רצח, ללבנון, לשטחים המשוחררים, שבהם הם עומדים מול אויבים, מרצחים, כאשר ידיהם כבולות. האם יש להתפלא כאשר היהודי המתוסכל והממורמר - הרוצה להשכים ולהרוג את זה שקם להורגו ואינו יכול -מחליט לברוח מגוב האריות הזה?

כאשר ילדי הכרמל, לפי מחקר שהופיע לפני שבועיים, מגלים פחד עמוק מפני הערבים, ושר המשטרה עומד כאן ואומר: זה לא ניו-יורק - זה נכון. אבל, זו גם לא מדינת ישראל שהיתה בעבר, אם הממשלה אינה מוכנה להודות שחלק גדול של הרצח, של האונס, של הפשע הוא על רקע לאומני-ערבי, שהערבים בקרבנו מהווים גם איום פיסי וגם סכנה דמוגרפית המבטיחה לנו צפון-אירלנד, כאן, לפני שהם הופכים לרוב.

מי אינו יכול להבין את היהודי הזה, שנהפך על-ידי הצמד-חמד פרס ושמיר לאדם שמפחד לתת לילדיו לצאת מהבית בערב, ומחליט שהוא והילד וכל המשפחה יצאו לא רק מהבית כי אם מהמדינה?

יש סיבות, אבל הסיבה העיקרית, בסופו של דבר, היא שהציונות החילונית פשטה את הרגל. ראו את ה"קונטרה". החל משנת התש"ח ‎1948 עלו ארצה מרצונם טוב, בהתלהבות, בחדווה עדות שלמות של יהודים - יהודים טובים וחמים דתיים וציוניים; ציונות אמיתית, לא של בורוכוב, לא של הרצל, אנשים שהיו מוכנים להתבולל לוא רק נתנו להם הגויים. עדות המזרח עלו ארצה עלו לאוהלים, למעברות, לצנע - לייסורים של אהבה, והם קיבלום באהבה. מנין שאבו יהודים אלה את מסירות הנפש הזאת? מה היה מקור כוחם, שורש הציונות שלהם? - רק מקור אחד, רק שורש אחד: תורת ישראל, אמונה וביטחון באלוקי ישראל ובתורתו.

ממשלות ישראל - אלה שלא ינקו מהחלב הזה, שלא ידעו את להט האמונה והציונות של "ותחזינה עינינו בשובך לציון" - עשו הכול כדי להרוס את העדות האלה, להוציא מתוכן את האש הזאת. הן הצליחו. הן לקחו מהן את שורש האמונה והציונות. הצליחו להפוך אותם ליהודים כמותם, עם אותם ערכים של גשמיות וחומרנות, הערכים המערביים והנוכריים. הצליחו. ופרי הצלחתם - הירידה. בניהם ובנותיהם של אותם יהודים ציונים ודתיים שעלו ארצה למרות כל הקשיים - יורדים היום מהארץ עם אחיהם המערביים. זהו פרי הצלחתם. הציונות החילונית, זהו אילן הסרק, שבכל זאת הוליד משהו - הירידה מן הארץ.

היש את נפשכם לדעת את הפתרון האמיתי והיחידי לירידה? - רק חזרה לאותם שורשים שקיצצנו; חינוך יהודי עמוק בכל בית-ספר. ציונות המבוססת על היהדות רק היא תקנה לצעירינו את האמונה והביטחון לקבל על עצמם את כל הייסורים, שרק בהם נקנית ארץ-ישראל.

חזרה בתשובה היא הדרך לחזרה לארץ. כי הרי אמת היא שארץ-ישראל בלי תורה היא כגוף בלי נשמה. איזה יהודי רוצה לגור בבית-עלמין?

אני מציע להעביר את הנושא הזה לדיון מעמיק במליאה.