מעל בימת הכנסת

נאום בעת דיון בענין הודעה מדינית מפי ראש הממשלה סיון תשמ"ה (10.6.85)

נאום בעת דיון בענין הודעה מדינית מפי ראש הממשלה
סיון תשמ"ה (10.6.85)

מאיר כהנא (תנועת כך):
---------------------
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, כמו תמיד, חברי הבית הזה, החל בראש הממשלה, לא תפסו כלל וכלל את הפרינציפ, את הנקודה המרכזית, של השיחות עם ירדן ועם המשלחת הפלשתינית, כביכול - כביכול, כיוון שברור שלא קיים מושג כזה, משום שלא קיים עם כזה.

חברי הכנסת, ראשית כול, חשוב להבין בדיוק מה אינו העיקר כאן, מה אינו מרכזי ומה, בסופו של דבר, אינו חשוב. אין זה חשוב אם הערבי, הפלשתיני כביכול, הוא חבר אש"ף, חצי חבר, שמינית שבשמינית חבר, או לא חבר כלל. אין ערבי אחד ביהודה, בשומרון, בעזה או באוניברסיטת קולומביה בניו-יורק, או בבית הזה, שאינו רואה בישראל מדינה שגזלה מהערבים את ארצם. אין ערבי אחד שלא שואף לאותו יום גדול שדגל פלשתין כביכול ייתנשא מעל מזרח-ירושלים ומערב העיר, מעל נצרת התחתית והעילית, מעל תל-אביב ומעל קיבוץ גן-שמואל.

ובכן, איזה ויכוח סרק לפנינו, כן חבר אש"ף, לא חבר אש"ף, ערבי קיצוני, ערבי מתון. יהודים, אין ערבי מתון או ערבי קיצוני. קיים ערבי פיקח או ערבי טיפש.
הערבי הטיפש אומר בגלוי מה שבלבו - לחסל את המדינה היהודית. הפיקח כבר למד שלא לגלות את מה שהוא חושב. אבל, שלא יהיו אשליות, בתוך לבו גם הוא חושב ככה - לחסל את המדינה היהודית.

אש"ף איננו ארגון, הוא קונצפציה, הוא רעיון - מדינה פלשתינית משתי גדות הירדן, על כל שטחי מדינת ישראל, אם מייד, אם בשלבים.

לכן, אילו הייתי ראש הממשלה, לא הייתי מתלבט, ולו לשנייה, האם להיפגש עם משלחת של ערבים פלשתינים כביכול, ויהיו מי שיהיו. כי הרי מה משנה מי יושב במשלחת זו. הממשלה היהודית היתה באה לשם בגאווה לאומית להגיד לאויבינו חד וחלק: לאו. לאו לנסיגה מדונם אחד של ארץ-ישראל, לאו לבגידה בארץ-ישראל - אדמות קודש, אדמות ה', לאו לרמאות ולתרגילים של הערבים. ואז - כן. כן לשלום בגבולות של היום, כן לשלום בין מדינת ישראל למדינה ששמה ירדן, פלשתין, דיסנילנד. הערבים לא יקבלו את התוכנית? נכון, הם גם לא רוצים שלום בכל תוכנית שתהיה, כל זמן שהיא איננה שוללת את קיומה של המדינה היהודית.

ברם, מה הנקודה המרכזית בכל הפרשה האומללה והמסוכנת הזאת? כל הדיון הזה, כל התסיסה הזאת, כל הריצה לתכנן עמדות ישראליות, באו אך ורק משום שאנו חוששים מתגובתה של וושינגטון. כל הדיון הזה נכפה עלינו על-ידי ארצות-הברית, ואנחנו, בגלל חוסר האמונה בנצח ישראל וחוסר האמונה בקדוש ישראל, הפכנו את עצמנו לעבד נרצע, ליהודון העומד כעני בפתח ומבקש נדבות. הן מגיעות. והנה לפנינו המחיר - אשא עיני אל וושינגטון, מרייגן יבוא עזרי. ניסיון מטורף לשלול את התהליך המסוכן, אך שלא להרגיז את הברון בבית-הלבן - זו תורת ההתרפסות לפני הגוי. זו תורת חוסר האמונה באלוקי ישראל. זו תורה והנה שכרה - הדוד הגדול מעבר לים יפעיל עלינו לחץ, ועוד לחץ, ועוד לחץ, וראש הממשלה, אשר מכריז מראש כל גג על "ידידותם של רייגן ושל שולץ ושל האמריקנים", יבלע כל צפרדע שיגישו לו הידידים האהובים.

חברי הכנסת, ארצות-הברית, בסופו של דבר, תהיה המדינה הכי מסוכנת לנו. היא תהיה ידידתנו-אויבתנו. האמריקנים, בגלל האינטרסים שלהם, יגישו לנו מנות של מינכן, ומה יגיד אז ראש הממשלה? מה יגיד אדם כה הגיוני, כה רציונלי, כה מציאותי וכה פרקטי, כאשר הוא יעמוד לפני אדונו ורבו הגוי, המאיים שלא לתת לו כסף ונשק?
ואכן, זהו לב הבעיה, זהו לב הבעיה - "כי דור תהפכת המה, בנים לא אמן בם" - פסוק בספר דברים, ועליו אמרו חז"ל: "אמר הקדוש-ברוך-הוא: אין בכם אמונה של ממש". כמו אבותינו העיוורים אנו הולכים בחרדה אחרי הגוי, מבקשים את בריתו, את חסותו.

הנביא ישעיהו, לפני ‎500,2 שנה, ראה את המתבוללים והמבולבלים שבדורו ואמר: "הוי בנים סוררים נאם ה', לעשות עצה ולא מני - - - לעוז במעוז פרעה ולחסות בצל מצרים, והיה לכם מעוז פרעה לבושת והחסות בצל מצרים לכלימה - - - הבל וריק יעזבו". "הוי היורדים מצרים על סוסים יישענו ויבטחו על רכב כי רב ועל פרשים כי עצמו מאוד ולא שעו על קדוש ישראל ואת ה' לא דרשו".

אמונה, רק היא תביא את הגאולה המפוארת. וכן אתה מוצא שלא נגאלו ישראל ממצרים אלא בשכר האמונה, שנאמר "ויאמן העם", וכן אתה מוצא שאין הגלויות מתכנסות אלא בשכר אמונה שנאמר: "וארשתיך לי באמונה, ידעת את ה'".

המדינה מתפוררת. היא עומדת על פרשת דרכים. אם נשליך את יהבנו על האמריקנים, נשתה מכוס התרעלה שלהם. אך אם נבטח בה' ונחזיק בארץ-ישראל כפי שצווינו, אזי "עוד ישמע בערי יהודה ובחצות ירושלם קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה". ולגויים - "עצו עצה ותפר, דברו דבר ולא יקום, כי עמנו אל".