מעל בימת הכנסת

הצעת אי אמון בשל היעדר תגובה לסירובו של יו"ר הכנסת לציית להוראת בג"ץ בענין שתי הצעות חוק שהוגשו בידי סיעת "כך" כח חשון תשמ"ו (12.10.85)

הצעת אי אמון בשל היעדר תגובה לסירובו של יו"ר הכנסת לציית להוראת בג"ץ בענין שתי הצעות חוק שהוגשו בידי סיעת "כך"
כח חשון תשמ"ו (12.10.85)

מאיר כהנא (תנועת כך):
---------------------
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אמר דוד המלך כי הלל רשע על תאוות נפשו. בט' בכסליו התשמ"ה הוגשו ליושב-ראש הכנסת הלל שתי הצעות חוק של סיעת "כך". החוק הראשון - חוק האזרחות הישראלית; השני - חוק למניעת התבוללות. מה עשה הלל?

יושב-ראש הכנסת, שקובע מן הסתם שהבית הזה הוא נכסו הפרטי, בית-הלל, החליט לפסול את שתי הצעות החוקים ולא להניחם על שולחן הכנסת, מכיוון שבתאוות נפשו הוא קבע שהן גזעניות. אכן, כי הלל רשע על תאוות נפשו.

מכיוון שבניגוד לאחרים בבית הזה, סיעת "כך" איננה "פראייר", ולא היינו מוכנים לבלוע את הביצה הזאת שנולדה ביום טוב של הלל, פנינו לבית-המשפט העליון בבקשה לשבת כבית-משפט גבוה לצדק ולהסביר ליושב-ראש הכנסת כי הבית הזה אכן אינו בית-הלל.

ואומנם, בט"ז בחשוון, מרחשוון לבית-הלל, החליטו בדיוק כך שופטי בית-המשפט העליון. וכך קבעו: ההחלטה של הנשיאות שוללת באופן מהותי את כוחו של חבר כנסת מלפעול באופן מלא באחת המסגרות העיקריות שהתקנון מעמיד לרשותו. פסקו: אנו מצהירים כי המשיבים אינם רשאים שלא להניח את שתי הצעותיו של העותר על שולחן הכנסת.

ובכן, חזרנו ושוב ביקשנו מיושב-ראש הכנסת להניח את הצעות החוק על שולחן הכנסת, לפי צו בית-המשפט. אנו משוכנעים שסכנה פיסית ורוחנית מרחפת על ראשה של מדינת ישראל ועל העם שבתוכה. אנו משוכנעים שהחוקים האלה, שאינם גזעניים, שעובדו על-פי ההלכה, ושתורת ישראל היתה אצלם אמון, באים כדי להציל את העם והמדינה משואה פיסית ורוחנית זו, רחמנא ליצלן.

וכי מבינים אנחנו במלוא החומרה מה מתרחש היום בארץ? מצד אחד נרצחים ונפגעים כמעט כל יום יהודים בתוך ארצנו. פחד אוחז אותנו. יהודים נרתעים מלהסתובב דרך שוק העיר העתיקה בדרך לכותל המערבי.

יתר על כן, הגידול המדהים באוכלוסייה הלא-יהודית מסכן את יהדותה של מדינת ישראל והשד של צפון-אירלנד מאיים עלינו. לשם מה עלינו ארצה? למות כאן? לחיות במתח מתמיד ליד מיעוט עוין, שגידולו מבטיח לנו מדינה נוסח לבנון?

לשם כך הצענו לא חוקים גזעניים, חס ושלום, כי אם חוקים יהודיים והגיוניים.
הראשון היה חוק האזרחות הישראלית, ועיקריו הם: א. תופעל ההלכה היהודית לגבי קביעת זכותו של לא-יהודי לשבת בארץ-ישראל. ההלכה, שהיא תקבע; ב. אזרח מדינת ישראל יכול להיות רק בן העם היהודי. לא יהודי יוכל להתגייר לפי הלכות התורה.
לא-יהודי, ללא הבדל דת, גזע ולאום, שירצה לגור בארץ-ישראל, יצטרך לקבל על עצמו את המעמד ההלכתי של גר-תושב.

כל גר-תושב יקבל על עצמו גם את החובות של מסים ועבדות, ועבדות זה לא עבדות, עבדות היא עניין שלא ייתכן שהוא יקבל שררה במדינה. וכל גר-תושב, ללא הבדל דת, גזע ולאום, יובטחו זכויותיו האישיות והפרטיות, כגון: חופש התרבות, הדת, החברה והכלכלה.

כל אזרח יהודי אשר יתבטא כנגד גר-תושב, או יעשה כנגדו כל מעשה של הפליה בניגוד להלכה, יועמד לדין.

לא תהיה לגר-תושב שום זכות לאומית ולא שום חלק בהליכים פוליטיים במדינת ישראל. גר-תושב לא יוכל להתמנות לכל תפקיד של שררה.

החוק השני: רבותי, אלפיים שנה העם הזה שמר על ייחודו כעם קדוש. לחמנו בחירוף נפש נגד התבוללות וטמיעה אבל הנגע הזה הגיע לכאן. ‎3500 בנות יהודיות נשואות היום לערבים. נשואות. ומי יודע כמה מטמאות את עצמן ללא נישואין. לשם כך הבאנו לכאן יהודים מתימן, ממרוקו, מלוב, ממצרים, מעירק? יהודים כאלה לא טעמו טעמה של התבוללות שם. עלו ארצה וטעמו את הטעם בארץ הקודש. משום כך הצענו חוק נגד התבוללות.

יושב-ראש הכנסת נודע ומפורסם כאחד שחירף נפשו למות למען הערך העליון של שלטון החוק והדמוקרטיה. מעל כל במה גבוהה ותחת כל עץ רענן קול הלל נשמע בארץ, הקורא אמן והלל לדמוקרטיה ולשלטון החוק. והנה, לאור ההחלטה של בית-המשפט העליון, שהוסמך על-ידי הכנסת הזאת, לקבוע, להחליט בענייני משפט וצדק, ושהוא פרי הדמוקרטיה ושלטון החוק בישראל, מה עשה יושב-ראש הכנסת, מגן הדמוקרטיה? בבוז מופגן הוא הצהיר, שלמרות ההחלטה, למרות צו השלטון, הוא מסרב לציית להוראת בית-המשפט, מכיוון שהוא, בתאוות נפשו, חושב שהחוקים האלה גזעניים הם, והערך שלו עומד מעל לחוק ולדמוקרטיה. אכן - כי הלל רשע, על תאוות נפשו.

חיכיתי לתגובות, לתגובת הממשלה, לתגובותיהם הנזעמות של שרי הממשלה, חברי הכנסת, כלי התקשורת, האינטלקטואלים, הפרופסורים, שמעון פרס, וכל העופות הטמאים למינם. חיכיתי לתגובותיהם של כל שוחרי החוק והדמוקרטיה, המקרקרים לאין ספור בהיכל הזה. אבל, במיוחד חיכיתי לעת הזמיר להגיע. הניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע.

התכבדנו השבוע בהצהרה אמיצה וחריפה ביותר של הפקיד, הקירח מכאן ומכאן, של משרד המשפטים. הפרופסור זמיר, בכנס של עורכי-דין, תקף בחריפות שלוחת רסן את החלטת מועצת יש"ע שקבעה שלא לציית לכל החלטה מצד הממשלה להחזיר חלקי הארץ הקדושים לישמעאלים. וכך אמר הפקיד הבכיר, מגן החוק: "אם ציבור אחד לוקח לעצמו את הזכות לקבוע כאילו הוא בית-משפט עליון, אם הממשלה פועלת כחוק, אין סיבה שלא יבוא ציבור אחר ויחליט הוא לעצמו מתי הממשלה פועלת שלא כחוק ואין לציית לה".

הפרופסור ניבא ולא ידע מה ניבא, כי הרי כבר קם ציבור אחד והחליט לעצמו מתי לציית ומתי שלא לציית. אך זה לא סתם ציבור. מפר החוק כאן הוא ראש המחוקקים; רומסי החוק כאן הם מחוקקיו.

אלה שמגנים בשנאה עיוורת את המתנחלים הטוענים כי ארץ-ישראל עומדת מעל להחלטת שמעון פרס - בעצמם רומסים, דורסים והורסים את שלטון החוק בבית הזה, בבית-המחוקקים עצמו. ועל הצביעות הזאת כבר אמרו חז"ל: "החזיר הזה בשעה שהוא רובץ מוציא טלפיו ואומר: ראו שאני טהור". לא טהורים אתם כי אם טמאים. לא פרושים ולא צדוקים, כי אם צבועים. עת הזמיר הגיע? נראה שהפרופסור זמיר אינו מגיע בכל עת. ברצותו מגיע, ברצותו בושש לבוא. כאשר מדובר בביזיון החוק כביכול מצד המתנחלים - "בעתה אחישנה". אך כאשר "הלל רשע על תאוות נפשו" - הניצנים אינם נראים בארץ, עת הזמיר אינה מגיעה.

המתייוונים והמתגויים - פלוגות הסער של התרבות הזרה המערבית - הבורים והמומרים להכעיס גם יחד, שהעזו במצח נחושה להגדיר את החוקים האלה כחוקי נירנברג וכנאציים, הרימו יד לא נגד כהנא כי אם נגד היהדות, ההלכה והתורה הקדושה.

כולם, כולם - מהלל ועד קילל - ינקו מהתרבות הגויית, מחלב המושגים הנוכריים של המערב - כי לא מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרככם דרכי, נאום השם.

שני החוקים האלה באו להגדיר את עם ישראל כעם קדוש ונבחר, כסגולה ונפרד ונבדל, כעם השם, וזאת היא הגדרתו של ישראל-סבא, של הסבא של יושב-ראש הכנסת, שלמה הלל. הנכד ושאר המתייוונים באו להרוס את הקדושה, להקים עם ככל העמים, גוי ככל הגויים ולחלל את קדושתו המיוחדת של עם השם. גזענות? נירנברג?

מה תגידו לפסוק: "והייתם לי קדושים כי קדוש אני, ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי"? ודברי חז"ל במכילתא: "קדושים ומקודשים, פרושים מאומות העולם ומשיקוציהם"? נירנברג? ומה נעשה עם הפסוק: "ולא תתחתן בם, בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך"? מה נעשה? ומה נעשה עם ספר עזרא, עזרא הסופר, ספר שנלמד בכל בית-ספר כאן בישראל, שקרע את בגדיו והתקומם כאשר שמע: "לא נבדלו העם - - - מעמי הארצות - - - כי נשאו מבנותיהם להם ולבניהם, והתערבו זרע הקודש בעמי הארצות"?
ונחמיה, כשהוא שומע שיש התבוללות, נישואי תערובת, מה הוא אומר? - "ואריב אתם ואקללם ואכה מהם אנשים ואמרטם".

האם תוציאו את ספרי התנ"ך והתלמוד מבתי-הספר כאן בישראל? האם תכריזו עליהם כספרי נירנברג? ומה נעשה עם הרמב"ם שפוסק: "הבא על הכותית - גויה - דרך זנות מכים אותו מכת מרדות, גזירה שמא יבוא להתחתן". אולי גם הרמב"ם נגדיר כגזעני? ומה נעשה עם שנת הרמב"ם שאנו חוגגים כעת?

חברי כנסת דעו, אלה שמהללים את הלל המבזה את החוק - אל יתהלל חוגר כמפתח.

הממשלה והכנסת, בשתיקתם המחפירה, ויותר מזה - בעידוד המביש שהעניקו למבזה בית-המשפט העליון, לרומס החוק, במו ידיהם סתמו לצמיתות את פיהם לכל טענה נגד גופים ויהודים במדינה המעלים מעל לחוק הכנסת את ההלכה של תורת השם, הרואים כערך עליון את ההלכה, הרואים בארץ-ישראל "חוק ולא יעבור". שלא תעזו אתם, צבועים, שהיום נותנים יד לביזיון החוק בגלל "ערך עליון" שלכם, לפצות פה נגד יהודים אמיתיים הרואים בתורת השם ובארץ-ישראל ערך שהוא לאין-ערוך יותר יקר וקדוש מאלה של המתייוונים לבית-הלל. היום הזה תאכלו מפרי דרככם; היום הזה זרעתם לעצמכם מידה כנגד מידה.

כרה שחת, בה ייפול; וגולל אבן, אליו תשוב. והנה הפסוק במלואו: "כי הלל רשע על תאוות נפשו, ובוצע ברך נאץ השם. כן ארחות כל בוצע בצע, את נפש בעליו יקח"

אם יושב-ראש הכנסת סומך על שינוי התקנון, לברוח דרך החור הזה, שידע ותדעו אתם: כל שינוי לא יוחל על הצעות החוק האלה שכבר הוגשו. נלך על זה גם לבית-המשפט העליון. לא תוכלו לעשות מבית-המשפט העליון לעג וקלס. בעזרת השם יונחו החוקים האלה על שולחן הכנסת.

אני מציע לכנסת להבין את משמעות התנהגותו של יושב-ראש הכנסת ושתיקתה המכפירה של הממשלה, ולהצביע אי-אמון לממשלה שאין אמון בה. ומי ייתן שנראה כבר את התגשמותם של דברי חז"ל בפסיקתא על הפסוק "עת הזמיר הגיע" - "הגיע זמנם של רשעים שישברו; הגיע זמנה של מלכות הרשעה הזאת שתיעקר מן העולם; הגיע זמנה של מלכות שמים שתיגלה", "והיה השם למלך על כל הארץ".