מעל בימת הכנסת

נאום בעת הדיון על הצעת סיעת ההחזית הדמוקרטית לשלום להביע אי אמון לממשלה (10.2.86)

נאום בעת הדיון על הצעת סיעת ההחזית הדמוקרטית לשלום להביע אי אמון לממשלה
(10.2.86)

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני חייב להודות שהתרשמתי עד עומק נפשי מהכבוד שניתן לסיעת רק"ח, שהיא לא הכי ידועה כסיעה ציונית הדבקה במדינה היהודית, הקשורה לעם היהודי, הנאמנה לעם ישראל ולארץ-ישראל. בשביל אלה כמו מאיר וילנר ותופיק טובי נכנסו לאולם שרי ממשלה, חברי הליכוד, גאולה כהן - ממש תענוג לראות את הסובלנות והדמוקרטיה בכנסת ישראל. לא חשוב שרק"ח היא אנטי-ציונית, שחבריה מעדיפים פלשתין במקום ישראל, לא חשוב שהיא הבובה של מוסקבה, עבד נרצע העושה בנאמנות רצון אדוניו הרוסים שונאי ישראל; לא חשוב שהם מכירים במרצחי אש"ף כמנהיגי העם הפלשתיני כביכול, ושהריעו למסר אנטי-ציוני של ערפאת יימח שמו בוועידה שלהם; אגב, אותה ועידה שאליה הגיע הנשיא, נשיא כל העם, גם תומכי אש"ף, גם הגרורים של מוסקבה.

אני מתמוגג למראה הסובלנות כלפי סיעתו של תופיק זיאד, מחבר השיר של תהילה לטנקים המצריים שרמסו את גופותיהם של חיילי הכיבוש, צה"ל, במלחמת יום הכיפורים.
מי ייתן שאזכה גם אני בעוד כמה דקות בהצעת האי-אמון שלי, מי ייתן שאזכה גם אני, יהודי פשוט, ציוני, דתי, ליחס כזה מצד השרים, מצד הליכוד ומצד גאולה כהן.

ועכשיו לגופו של עניין: אני מברך את צה"ל, אני מברך את שר הביטחון, אני מברך את ראש הממשלה על הפעולה נגד המטוס הלובי, בכוונה לתפוס את מנהיגי הטבח, את מנהיגי אש"ף. חבל, הם לא היו במטוס. חבל. לא נורא. בעזרת השם ננסה שוב ונתפוס אותם, נטפל בהם. העיקר הוא שלא להיתפס לשתי סכנות: האחת, דאגה שכל פעולה של צה"ל חייבת להיות אך ורק על-פי החוק הבין-לאומי, ומקובלת על הגויים; והשנייה, דאגה למוסריות של הפעולה.

חוק בין-לאומי? מקובל על הגויים? מקובל על האו"ם? בשביל המדינה הזו יש רק קנה מידה אחד: האם זה טוב ליהודים, האם נוכל להכניס לתוך המרצחים האלה אימה ופחד, חיל אחז יושבי פלשתין. ולגבי מוסריות - היהדות, ההלכה היא שמגדירה לנו את המוסריות, את מה שמותר ומה שחייב. חז"ל אמרו במדרש: "כי תצא למלחמה על אויבך". מהו "על אויבך"? וכי יוצאים למלחמה על אוהביך? אמר הקדוש ברוך הוא: בוא עליהם כאויבים, כשם שאינם מרחמים עליכם, כך אתם לא תרחמו עליהם.

זאת יהדות, זה שכל ישר. זאת תשובה לרק"ח. כי תצא למלחמה על אויבך, שוב חז"ל - אם אתם חומלים עליהם, הם יוצאים למלחמה עליכם. משל לרועה שהיה רועה צאנו ביער. מצא גור אחד של זאב, זאב קטנצ'יק כזה, וחמל עליו. לב יהודי, חומל על הכול, גם על זאב, והיה מניקו מן העזים. בא בעל מלאכתו, המעסיק שלו, וראה אותו. אמר לו: הרוג אותו, לא תחוס עליו, שלא תהיה תקלה לצאן. לא שמע אליו. שהרי יהודי, לב טוב, רחמנות. לא שמע. כיוון שגדל הגור הזה, היה רואה כבש, והורגו; גדי - ואוכלו. אמר לו: הלוא אמרתי לך שלא תחוס. ללא רחמים, מלחמת קודש, חורמה, עד הסוף אתם. פספסנו אותם. בעזרת השם, בפעם הבאה, נתפוס אותם.

מכל מקום, אני חייב להביע את תמיהתי. הממשלה מודעת טוב טוב לסכנת המרצחים המחבלים. היא משקיעה זמן וכסף ומעבדת תוכניות כדי ללוכדם. אבל לא המחבלים הם הסכנה האמיתית. הם לא מסכנים את קיומה של המדינה. אין להם הכוח לאיים על עתידנו. הסכנה האמיתית באה מצד אחר לגמרי, ולסכנה זאת לא שמים לב. להיפך. מתעלמים ממנה בכוונה. אני רוצה להסביר לכם בקיצור מה הסכנה האמיתית.

באוקטובר אשתקד היה בכנסת דיון על הצעת ועדת הכנסת ליטול חסינות מחבר הכנסת מיערי. ובדיון אמר חבר הכנסת "המתקדם" כך: "מדינת ישראל היא לא מדינתו של העם היהודי, אלא של האזרחים הנמצאים בתור אזרחים במדינת ישראל". אתם מבינים את משמעות המלים האלה? כפירה בציונות, כפירה בקושאן של העם היהודי למדינה הזאת. היא שייכת לאזרחיה. ומה יהיה אם אזרחיה יהיו רוב לא-יהודי? היא שייכת להם. ומה יהיה עם חוק השבות? יהיה חוק השבות, בתיקון קל. במקום זכות לכל יהודי לעלות ארצה, תהיה זכות לכל לא-יהודי, ערבי, לעלות ארצה. תיקון קל אבל דמוקרטי.

ב"כל העיר", עיתון שמופיע לדאבוננו בירושלים, התפרסם מאמר מאת אנטון שמאס, וכך אומר אדם, אזרח ישראלי: "מדינה יהודית חד-לאומית טומנת בחובה מעצם הגדרתה התמוטטות המערכת החיסונית של כל מדינה, קרי דמוקרטיה". ואם אני קורא, ש-‎68% מערביי ישראל מגדירים את עצמם לא כישראלים אלא כפלשתינים, רבותי, אני חייב להגיד לכם שזו הסכנה.

לסיום, אם מורה ערבי ישראלי, אזרח, בוגר האוניברסיטה בירושלים, אומר ב"מעריב": עכשיו אנחנו מיעוט, כשנהיה רוב, לא אקבל מצב כזה של מדינה יהודית עם רוב ערבי - רבותי, זאת הסכנה.

את המחבלים חייבים, בלי כל ספק, למגר, לחסל. אבל לא זאת הסכנה; הסכנה היא מבית.