מעל בימת הכנסת

נאום בעת הדיון על הצעת סיעת הרשימה המתקדמת לשלום להביע אי אמון לממשלה ט"ז אדר א' תשמ"ו (25.2.86)

נאום בעת הדיון על הצעת סיעת הרשימה המתקדמת לשלום להביע אי אמון לממשלה
 ט"ז אדר א' תשמ"ו (25.2.86)


גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, בשנת התשמ"ב, אחרי שנים של רצח יהודים משטח לבנון, קטיושות, מחבלים, דם יהודי, הושיט צה"ל את ידו החזקה וזרועו הנטויה ופרץ ללבנון לחסל את האויב הפלשתיני, לקיים את ההלכה היהודית וההגיונית "הבא להורגך השכם להורגו".

הגענו לביירות. שם התחבאו בחוריהם, בחיל ורעדה, השרצים מוגי-הלב, רוצחי נשים וילדים. חיכו-ציפו בחרדה למכה האדירה של צה"ל, המלווה במלים הרועמות של נוקמי נקמת השם - כאשר שכלה נשים חרבך כן תשכול מנשים אמך.

העכברושים של אש"ף, עכבריא רשעיא, רעדו מפחד כשחיכו ליד החזקה של צה"ל - צבאות ה', נוקמי נקמת דם יהודי חפים מפשע במעלות, בבית-שאן, בנהרייה, באביבים ובעשרות מקומות אחרים בארץ. גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות השם, שנאמר: אל נקמות השם, חיילי צה"ל, צאצאי פנחס בן-אלעזר בן אהרן הכהן, זרע דוד המלך, נעים זמירות ישראל, ששר "ישמח צדיק כי חזה נקם, פעמיו ירחץ בדם הרשע". כנופיית אש"ף, החולדות המזוהמות, שידיהם דמים מלאו, דמים של יהודים טהורים, קדושים, חיכו בחרדה מפני פחד השם, מהדר גאונו, כי נפל פחד היהודים עליהם, פחד הצבא היהודי - צה"ל, אשר רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם.

אבל המכה לא באה. היא לא באה משום שממשלת ישראל האומללה עם מנהיגיה קטני האמונה, שלא בטחו באלוקי ישראל וביכולתו להושיע את עמו, התרפסה לפני הגוי בוושינגטון. פחדה מהנשיא רייגן גדול מביטחונה באבינו שבשמים, גואל ישראל. וכך התחיל החילול הנורא: שנתיים של פגיעות בחיילינו ללא שום תגובה ממשית, וזאת, בהמשך למדיניות השפלה של "טוהר הנשק", מושג גויי שבגללו נפלו חיילים יהודים קדושים וטהורים. צה"ל היה לשק אגרוף, למטרות לאבנים ולגידופים, למטעני צד ולרימונים, כאשר ידי החיילים כבולות מלמעלה, על-ידי קטני האמונה. הם והשמאלנים המתייוונים, המתבוללים והמבולבלים, שאין להם כל זיקה ליהדות או לעם היהודי, שנטבעו בטיט היוון של רגשי אשמה, הפגינו, הרעישו, השמיצו, גידפו וסירבו להתגייס, תקעו סכין בגב האומה.

חברי הכנסת, התמוטטות צה"ל ובריחתו מלבנון לעיני כל הערבים המתמוגגים מאושר, לא היתה נסיגה גרידא. היא היתה נסיגה מכוחו האדיר של צה"ל, מניצחונו, מנקמתו, מהדרו ומתפארתו. היא הפכה את הצבא האדיר ללעג ולקלס, לצה"ל - צבא השפלה לישראל. הנסיגה היתה פשיטת רגל, כישלון מחריד. המציאות לפנינו: שני חיילים יקרים נחטפו, ואנו תפילה לאבינו שבשמים שיחזרו בשלום לבתיהם. הקטיושות נופלות שוב על הגליל. איה שלום הגליל? שלום שלום ואין שלום, וכל הדמגוגיה של הממשלה לא תצליח לטשטש את עובדות החרפה והכישלון.

הרמטכ"ל ושר הביטחון מיהרו להכריז מייד: טוהר הנשק, אנחנו לא דוגלים בעונש קולקטיבי. טוהר הנשק. במלחמה עם ערבים אין מושג של טוהר הנשק. הם לא מבינים את המושג. כל מדיניות של יד רכה ושל חסד מתפרשת בעיניהם כחולשה ומביאה את התוצאות המיידיות, התגובה הטבעית: תאווה לדם יהודי.

היו"ר ח' גרוסמן:
----------------
אני מבקשת לסיים.

מאיר כהנא (תנועת כך):
---------------------
אני כבר מסיים.

היו"ר ח' גרוסמן:
----------------
אני רוצה לשאול: האם נכון הוא שאמרת "צבא השפלה לישראל"?

מאיר כהנא (תנועת כך):
---------------------
כן.

היו"ר ח' גרוסמן:
----------------
אני מבקשת למחוק זאת מהפרוטוקול.

מאיר כהנא (תנועת כך):
---------------------
לא שאני אומר זאת, אתם יצרתם זאת.

היו"ר ח' גרוסמן:
----------------
תסלח לי, גמרת את זמנך.

מאיר כהנא (תנועת כך):
---------------------
עדיין לא גמרתי.

היו"ר ח' גרוסמן:
----------------
אתה גמרת את זמנך. אני מבקשת.

מאיר כהנא (תנועת כך):
---------------------
היינו צריכים להשתלט על הכפרים השיעיים - - -

היו"ר ח' גרוסמן:
----------------
אתה גמרת את זמנך.

מאיר כהנא (תנועת כך):
---------------------
- - - להוציא מהם ‎100 ממנהיגיהם השיעים ולהחזיקם בצינוקים - - -

היו"ר ח' גרוסמן:
----------------
אני מבקשת שתסיים.

מאיר כהנא (תנועת כך):
---------------------
- - - עד אשר ישוחררו שני החיילים וגם יהודי לבנון שנחטפו.

היו"ר ח' גרוסמן:
----------------
אני מבקשת לסיים.