מעל בימת הכנסת

נאום בעת הדיון על הודעת הממשלה על גילויי אלימות חמורים והחרפת היחסים בין דתיים וחילוניים (דיון) ט' סיון תשמ"ו (16.6.86)

נאום בעת הדיון על הודעת הממשלה על גילויי אלימות חמורים והחרפת היחסים בין דתיים וחילוניים (דיון)
ט' סיון תשמ"ו (16.6.86)


אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, קמו היום חברי כנסת מכל המחנות, כולם התפללו וקיוו לשלום ולפיוס. גם אני, כיהודי דתי המכיר במדינה, כציוני המשרת בצה"ל וגם בני, וכל ההבל הזה שדתיים אינם משרתים.

קמו היום גם יהודים מהמחנה החולני - לא החילוני, כי במחנה החילוני יש יהודים טובים, שפויים - המחנה החולני, ולעגו לנו בשקרים גסים: איננו נגד היהדות, חס וחלילה. בקשתנו היא רק לחיות את חיינו כחופשיים, לא מתוך כפייה, אנחנו נגד כפייה. נגד כפייה דתית ולא דתית.

עמדו כאן נציגי מפ"ם ור"צ והמערך והתעטפו בטלית שכולה תכלת. דמוקרטיה - מדינה שבה כל יהודי יחיה את חייו כפי שהוא חושב. שלילת הכפייה. עצמתי את עיני והקשבתי לאידיאל הנאה הזה של השמאלנים וכמעט שכחתי את מה שעשו שוללי הכפייה הדתית ושוחרי הדמוקרטיה ליהודים דתיים בני עדות המזרח כאן לפני ‎38 שנים, וקודם לכן לילדי טהרן, ולילדים דתיים מפולין. הסתכלתי על כל זמרי וזמרי שעלה על הדוכן לבקש שכר כפנחס.

אנשים ממפלגות אידיאולוגיות, שבאכזריות, בזדון ובכוונה תחילה, כאשר להם היה הכוח מול יהודים מסכנים, כפו עליהם את הר הכפייה הלא דתית כגיגית. היום הם בוכים. היום הם רועמים נגד השמדת תחנות, אלה שהשמידו נשמות, נשמות יהודי המזרח, מרוקו, אלג'יריה ותוניס, מצרים, סוריה ועירק, כורדיסטן ופרס, תימן וטורקיה. השואה של ולדהיים, נכון, היתה. אך מה לגבי השואה הרוחנית שעוללו אלה הגופים שנציגיהם היום מצביעים בצביעות על הדתיים: אתם התחלתם, אתם התחלתם.

עדות קדושות, שלא טעמו את טעמו של פשע בגלות, שהתגאו במשפחותיהם הנהדרות, הנוהגות כיבוד אב ואם, בצניעות, נהפכו על-ידי העבודה הזרה של התרבות המערבית לאנשים ממורמרים, ריקים מערכי ישראל סבא, שבורים ורצוצים. המתייוונים האכילום מזבחי מתיהם, מערכי האנוכיות, מהתאווה, מהבהמיות.

אני ישבתי אתם בכלא-רמלה. באלפיהם הם יושבים שם, על פשעים שלא ידעו מהם כאשר הם ישבו בגולה. בנותיהם, לדאבוננו, הגיעו לכביש, חילול השם שלא ידעו בארצות הגויים.

והקדוש-ברוך-הוא משלם מידה כנגד מידה: הרסתם את נשמות ילדי עדות המזרח, הרי איבדתם את נפשות ילדיכם, במקרה הטוב שיש לכם ילדים, ולא חצי ילד וכלב אחד, כמו בשכונות הפאר והריקבון. הקמתם דור של נוער ריק מכל תוכן יהודי וציוני - וציוני - נוער שבורח מהקיבוצים ונוסע לשבדיה עם המתנדבות, נוער שאין לו לא יהדות ולא ציונות, שאינו בטוח בזכותו להיות כאן, להקים מדינה על הכפרים של הערבים המסכנים שגורשו מכאן בשנת ‎1948, כאשר כהנא עוד לא הגיע.

לכן צצים בקרב השמאל יהודים בוגדים שעובדים למען הערבים. תראו לי יהודי דתי אחד שהיה כמו אודי אדיב. ציונות. הקמתם דור סרק שזנח את היהדות ואת הציונות ואת מרקס ואת בורוכוב ואת ברנר ואת גורדון ואת הרצל ואת ז'בוטינסקי למען הרוק והפופ ודאלאס ובוורלי-הילס ופיקדילי. דור שמכף רגל ועד ראש אין בו מתום, פצע וחבורה ומכה טרייה. בניכם, לנגדיכם זרים כובשים אותם. זה העונש האלוקי, ומשום כך הם שונאים את הדתיים, הדתיים שניצחו אותם, כי לדתיים יש ילדים, הרבה ילדים, וילדים ההולכים בדרכי אבותיהם, אברהם, יצחק ויעקב - "וילכו שניהם יחדיו". זאת הברכה של המחנה התורני וזאת הקנאה והשנאה של המחנה החולני.

אכן "גדולה שנאה ששונאים עמי הארץ תלמידי חכמים יותר משנאה ששונאים עובדי כוכבים את ישראל" - וחבל שהיא לא נמצאת עכשיו - "ונשותיהן יותר מהן". אך יותר מזה, אלה החולניים יודעים שלהם אין עתיד, שהזמן עובד לטובת שומרי התורה והמצוות, ומשום כך - ואני אומר את זה ואני מזועזע - הם רוצים מלחמת אחים.

עמד כאן חבר כנסת ושאל: איך קרה שיהודי שרף בית-כנסת? יום יום הסתה פרועה בטלוויזיה, ברדיו, בעיתונות, הסתה פרועה נגד הדתיים, שנאה כי הם יודעים שבעוד עשר שנים הם יורדים מהארץ, אין להם ילדים והדתיים ירשו את הארץ.

הנקודה העיקרית, ובזה אני מסיים: אף אם ירצה, אף אם ירצה המחנה התורני להתפשר, לקבל על עצמו את הסטטוס-קוו - אין חוקים, שיהיה פה חזיר, שיהיה פה חמץ - זה לא בידינו. אף אם רצינו לאמץ את המושג "חיה ותן לחיות", זה לא יועיל. אמרו חז"ל: משל לבני אדם שהיו יושבים בספינה. נטל אחד מהם מקדח והתחיל קודח תחתיו.
אמרו לו חבריו: מה אתה עושה? אמר להם: מה אכפת לכם? לא תחתי אני קודח? תחיה ותן לחיות. אמרו לו: המים עולים ומציפים עלינו את הספינה. מה זה סטטוס-קוו? הוא יחטא ואני אסבול. כל היהודים ערבים זה לזה. סטטוס-קוו? אותו חבר הכנסת שדגל ברבנות הראשית, אולי אותו הרב הראשי שפסק שאסור למכור בית לערבי, שאמר: הציונים המתונים - אילו ציונים, אילו של המפד"ל, שחוקקו פה חוק גטין וקידושין? - אותו חבר הכנסת אינו רוצה גם את זה.

יהודים, הלוואי, הלוואי, אני מתפלל, הלוואי שנחיה כאן באהבה, באחווה, בשלום וברעות, אבל הקדוש-ברוך-הוא קובע: אם בחוקותי תלכו, יהיה פה שלום, תהיה פה אהבה, ואם לאו, רבותי, זה לא בידינו, חס ושלום, תהיה פה שואה.