מעל בימת הכנסת

נאום בעת הדיון על הצעות לסדר היום - התערבות הצנזורה בהעלאת מחזות ח' כסלו תשמ"ז (10.12.86)

נאום בעת הדיון על הצעות לסדר היום - התערבות הצנזורה בהעלאת מחזות
 ח' כסלו תשמ"ז (10.12.86)


גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, הגמרא במסכת מכות מספרת על רבי עקיבא ועוד כמה תנאים שהגיעו להר-הבית. וכך נאמר: כיוון שהגיעו להר-הבית ראו שועל שיצא מבית קודשי הקודשים. והיו הם בוכים והוא מצחק. רבי עקיבא צחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: מקום שכתוב בו "והזר הקרב יומת", עכשיו שועלים הולכים בו ולא נבכה? אמר להם: לכך אני מצחק. אעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכוהן ואת זכריה בן ברכיהו. וכי מה עניין אוריה אצל זכריה? הרי אוריה במקדש הראשון וזכריה במקדש השני. אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. כתיב באוריה: "לכן בגללכם ציון שדה תחרש". בזכריה כתיב: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים". עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה. עכשיו, משנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון זה אמרו לו: עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו.

ובכן, אף שאני מסתכן בגלל השמאלנים החולניים, שונאי בדת, בבחילה, ואף שאני רואה את המחזה הזול הזה, שהורתו בשנאה עצמית ולידתו בזלות ובגסות ובתסביכים ממש פתולוגיים, בהרגשה הקאה - למעשה איננו בוכה, כי אם צוחק.

הרי לפני ‎40 שנה, ואפילו לפני ‎20 שנה, כנופיית המתייוונים והמתגויים שבוכים ומיללים כאן היום בכלל לא היו מקדישים את חייהם לילות כימים לג'יהאד כזה שהם נוהלים כעת נגד יהודים אמיתיים, שומרי תורה ומצוות. עד לפני זמן קצר יחסית לא עלה על דעתם שהיהודים האלה, שומרי תורה ומצוות יהוו אי-פעם סכנה להם, לשליטתם, לתאוותם, לחייהם המופקרים והמטורפים. הם לא האמינו שיבוא יום והיהדות - שהם כה בזו לה וראו בה איזו גרוטאה גרוטסקית שעברה מן העולם האקטואלי - תתעלה, תתרומם, תתחזק ותתפשט. הם לא האמינו שהעצמות היבשות של דת ופולחן, כפי שהם בזו להם, יקומו לתחייה, יקרימו גידים, בשר ועור, וביטחון ואידיאולוגיה ותנופה. בימים ההם חילוני מסוג זה לא היה חולם על מחזה בשם "החילוני האחרון". אדרבא, רבים ורעים מהם כבר כתבו במוחותיהם את המחזה המשמח בשם "הדתי האחרון".

הנה היהדות האמיתית של ישראל סבא קמה לתחייה והיום היא מתרחבת ומתחזקת; היא בטוחה בצדקת דרכה; היא מביאה ילדים לעולם ועוד ילדים ועוד ילדים, ילדים שהולכים בנתיבותיה, בדרך היהדות האמיתית.

ואם יש יהודים עולים ארצה - רוב-רובם הם דתיים. ואם יש יורדים מהארץ - רובם דרובם הם חילונים. החילונים משרידי הערב-רב יודעים שהם פשטו את הרגל, ריקים ופוחזים, מרוקנים מכל שמץ של אידיאולוגיה - חייהם נטולים כל תוכן מהותי. הם לא מאמינים בשום דבר - לא דת ולא אמונה ולא ציונות. הם אינם מסוגלים להסביר לילדיהם, אלה שיש להם, או לעצמם למה חשוב להיות יהודי, למה חשוב לחיות במדינה קטנה, ענייה, צרה ומסוכנת בשם ישראל, כאשר יש עולם רחב-ידיים של גויים ושם אפשר להיות בני אנוש אוניברסליים. חייהם מחוסרים כל אידיאל, וכמו בהמות וחיות הם מתרכזים סביב חיי שעה, ה"עכשיו" המיידי.

ילדיהם אמרתי? - בקושי יש להם ילד וחצי עם שני כלבים ברמת-השרון, בכפר-שמריהו, בהרצלייה-פיתוח. טניס? כן. ילדים? לא. וילדיהם, המעטים שיש להם, הופכים לרובוטים, מחקים את כל הגסות וההבל של המערב, תת-תרבות המכילה פאנק וסמים ומין והפקרות וחלומות על החיים בברזיל, באמסטרדם ובבברלי-הילס. יהדות אין להם, ציונות אין להם, זהות אין להם. זה הקציר המר של החילוניות החולנית. זו הסיבה למחזה העלוב הזה. זו הסיבה להיסטריה הפרועה, לתסכול האיום, לאובססיה הפתולוגית.
הם מפחדים. הם מפחדים פחד מוות מהיהודים האמיתיים המתרבים בכמות ובאיכות.

כל השנאה, כל האיבה, כל ההיסטריה, כל הגסות הזאת - כל אלה נובעים מזה שהם גוססים. וכמו בהמה שנשחטה וגוססת הם מפרכסים ומשתוללים ברגעיהם האחרונים.

ובכן, עם כל הסלידה והבחילה מהמחזה הזה, צוחק אני, מעודד אני, מאושר אני, שזכיתי לראות בתחילת גסיסתם של הרשע והרשעות בארץ. ייתמו חטאים מהארץ ורשעים עוד אינם, ברכי נפשי את השם.

יהי רצון שיחיש לנו הקדוש-ברוך-הוא את הגאולה כשם שעשה לנו בימי קדם, וכמו שנאמר: ויתן ה' אלוקינו בידינו גם את עוג מלך הבשן ואת כל עמו ונכהו עד בלתי השאיר לו שריד.

אני מציע דיון במליאה על כל הנושא הזה של אנטישמיות ואנטי-ציונות במחזה ובסרט הישראלי.