מעל בימת הכנסת

הצעת סיעת כך להציע אי אמון בשל פרשת שושנה-סוזן מילר והאירועים במזרח ירושלים, יהודה שומרון ועזה ח' כסלו תשמ"ז (10.12.86)

הצעת סיעת כך להציע אי אמון בשל פרשת שושנה-סוזן מילר והאירועים במזרח ירושלים, יהודה שומרון ועזה
ח' כסלו תשמ"ז (10.12.86)


כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, מה הקשר בין פרשת סוזן מילר הגויה למרד הערבי בירושלים, ביהודה ובשומרון? הרי כל מי שירצה להביט ולהבין - יבין, קשר הדוק קיים בין שניהם, והוא מסמל את האסון הלאומי הממשמש ובא בגלל העברים העיוורים, שעיניים להם ולא ירצו לראות.

המדינה מתפוררת לפנינו, מכף רגל ועד ראש אין בה מתום. הרגשה מחרידה עוברת וגוברת בקרב העם, שאולי חס ושלום המדינה לא תחזיק מעמד. מבחוץ שונאינו הערבים מתחזקים בנשק רגיל ובנשק מפלצות. ביהודה, בשומרון ובירושלים שונאינו הערבים מתפרעים, רוגמים, דוקרים, רוצחים, כאשר שנאתם למדינת היהודים ולעם היהודי גוברת, גואה. ביטחונם העצמי של הערבים מתגדל באותה מידה שאצל חלק גדול של העם היהודי האמונה בצדקת הדרך מתרועעת.

מתייוונים שמאלנים, חולי נפש הסובלים מתסביכים פתולוגיים ומשנאה עצמית מסיבית צועדים לכיוון ההתאבדות ולמען שונאי העם היהודי. שמאלנים מסרבים לשרת בשטחים הכבושים, כביכול, ומוכנים למסור את הציונות בעד נזיד הדמוקרטיה.

יהודים בתוך המדינה מפחדים לצאת בלילה מפחד הערבים, גם לכותל המערבי דרך שער-שכם וגם בשכונות מעורבות בערי ישראל. תחושה של חרדה וייאוש אוחזת יותר ויותר אזרחים יהודים. הרצון לברוח מהארץ ולהימלט מהעתיד הנורא מקבלת דחיפה חזקה בגלל המצב העגום של הכלכלה.

כל ניסיונות הסרק לצייר את הכלכלה כמאוששת לא יועילו. אין צמיחה. מפעלים ועסקים באלפיהם עומדים לפני פשיטת רגל. המדינה ניצבת על סף פיצוץ כלכלי וחברתי איום. האבטלה בקרב הצעירים נוראה, והם מתאווים לסיר הבשר הגלותי.

הערבים בתוכנו מתרבים בקצב מדהים. נשאלת השאלה, כמה הם יהיו בעוד עשר שנים? האם יחיו ילדינו במדינה יהודית? יותר ויותר נשמעת השאלה המפחידה, בנימה של ייאוש גובר: מה יהיה, מה יהיה?

מה יהיה? יהודים, חוק ברזל הוא התשובה; חוק יסוד האומה, חוק שאין ממנו מפלט. גורלו של היהודי, אם עתידו מזהיר או משחיר, אם ייהנה משלום או חס ושלום מזוועות, תלוי אך ורק בדבקותו במשימתו, בשליחותו בעולם הזה - בשעבוד רצונו לעול מלכות שמים, לעול התורה והמצוות.

"אם בחקתי תלכו - - - ואכלתם לחמכם לשבע וישבתם לבטח בארצכם - - - ונתתי שלום בארץ - - - ורדפתם את איביכם ונפלו לפניכם לחרב - - - והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם". "ואם בחקתי תמאסו - - - והפקדתי עליכם בהלה - - - ונגפתם לפני איביכם ורדו בכם שנאיכם ונסתם ואין רדף אתכם - - -" - התוכחה הנצחית של תורתנו הקדושה.

אכן, יש קשר הדוק, ישיר והכרחי בין הפשע של פרשת סוזן מילר הגויה וכל התהליך המזעזע בימים אלה של פריקת עול, רמיסת קודשי ישראל, מיאוס בארץ חמדה, בעם חמד, בתורת השם מתוקה מפז - לבין התקוממות הערבים והתקרבותה של מדינת ישראל לקטסטרופה חסרת תקדים, חס ושלום.

יסוד היסודות - הכלל של חטא ועונש, של עבירה ועונשה, של מידה כנגד מידה.
מאלה אי-אפשר להימלט.

חברי הכנסת, הרעיון עלה לראשונה על דעתי כאשר יום אחד ישבתי ושיננתי את ספר יונה. יונה נכנס לעיר נינווה, אשר נשלח אליה בשליחות האלוקים, להזהיר את תושביה מפני החורבן הממשמש ובא, אם לא יחזרו בתשובה. ובעודני קורא הזדקרו לנגד עיני דבריו של יונה אל העם: "עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת".

ארבעים. חשבתי לפתע כמה פעמים, שוב ושוב, עולה מספר ארבעים בקשר עם החטא ועם עונשו. "ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה", עונשו של עולם שהוצף במים בשל חטאו. ארבעים. כאשר היהודים, דור המדבר, "מאסו בארץ חמדה", גזר ריבון העולמים שלא ייכנס דור המדבר לארץ הקודש ואמר: ובניכם יהיו רעים במדבר ארבעים שנה. שוב ארבעים. ועונש המלקות אף הוא של: ארבעים יכנו, לא יוסיף. ארבעים, ארבעים, שוב ושוב המספר ארבעים קשור בחטא ובעונשו. המקור במדרש: "שנתקלל העולם בחטאו ארבעים קללות: עשר לאדם, ועשר לחוה, ועשר לנחש ועשר על הארץ". והתפתחה המחשבה, לא רק שהמושג "ארבעים" קשור לחטא ולעונש, הוא קשור דווקא לאזהרתו של הקדוש-ברוך-הוא אל החוטא, התראה המכוונת למנוע את העונש. יונה מתרה בנינווה על העונש הקרב, ובכך ניתנה להם ארכה של ארבעים יום לחפש את נתיבותיהם ולשנות את דרכם.

ובמקרה של שני בתי-המקדש נתן הקדוש-ברוך-הוא לעם ישראל ארכה בת ארבעים שנה, זמן לחשוב על דרכם, לשוב ולחשוב שנית, זמן לשוב אליו ולהיחלץ מעונשם. בסוף ימי מלכות יהודה הראשונה אמר האלוקים ליחזקאל הנביא: "ושכבת על צדך הימיני שנית ונשאת את עון בית יהודה ארבעים יום יום לשנה יום לשנה נתתיו לך". ורש"י אומר:
"מלמד שחטאו בית יהודה משגלו עשרת השבטים עד שחרבה ירושלים, ארבעים שנה". שוב ארבעים. הקדוש-ברוך-הוא, לאחר ששפך את זעמו על עשרת השבטים של ממלכת ישראל, פותח בספירה לאחור לקראת יום הדין הנורא שנגזר על בית יהודה. אך ארכה אחרונה ניתנת להם, הזדמנות אחרונה לשוב, ארכה בת ארבעים שנה. ונבחר נביא, נביא הארכה, נביא ההתראה האחרונה, ירמיהו. כמו שאומרים חז"ל: "טובה היתה מגילת קינות על ישראל מארבעים שנה שנתנבא עליהם ירמיהו".

ובית שני, אומרים חז"ל: "ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה גורל עולה בימין, ולא היה לשון של זהורית מלבין, ולא היה נר מערבי דולק, והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן, עד שגער בהן רבי יוחנן בן זכאי, אמר: היכל, היכל, מפני מה אתה מבעית עצמך? יודע אני בך שסופך עתיד ליחרב". ושוב, רבי צדוק ישב ארבעים שנה בתענית כדי לא ליחרב ירושלים. ושוב, ארבעים שנה עד שלא נחרב הבית גלתה סנהדרין וישבה לא בחנות. שוב ושוב הארכה בת ארבעים שנה.

ברגע ההוא עלתה במוחי מלוא משמעותו של הרעיון הזה: אם אומנם בימי הבית הראשון, ובימי הבית השני, העניק לנו הקדוש-ברוך-הוא ארכה בת ארבעים שנה לשוב - הייתכן שהדברים אמורים גם במלכות ישראל השלישית? מדינת ישראל, מדינתנו?

הגאולה השלמה תוארה על-ידי חז"ל כגאולה הבאה באחת משתי דרכים, ואין שלישית. לפסוק בישעיהו "בעתה אחישנה" אומרים חז"ל: "זכו - אחישנה, לא זכו - בעתה".

ההבדל הוא איכותי - גאולה מוחשת היא הבאה בהוד ובהדר, ללא סבל ומכאוב. גאולה הבאה רק מכוח "בעתה", בכך שהיא באה אף שאין אנו ראויים לה, מלווה חורבן ושואה איומים, חס ושלום, עונש מתאים קודם הישועה המפוארת הסופית.

משוכנע אני שהקדוש-ברוך-הוא מפציר בנו לקום ולהמיר גאולה בעתה בגאולה של אחישנה, לחקור את דרכינו ולשוב אליו. ומשוכנע אני באותה מידה שבדיוק כפי שנתן לנו בעבר ארכה, פעמיים, כך גם כיום קיבלנוה מידיו. ארבעים שנה, ההזדמנות האחרונה.

המדינה הזאת קמה לא מפני שמגיעה לנו מדינה. לא למענכם אני עושה זאת, בית ישראל, אומר הנביא יחזקאל, כי אם לשם קודשי אשר חיללתם בגויים אשר באתם שם. בגלל ההשפלה, ההתכחשות לתגובתו ולעצם קיומו של אלוקי ישראל מצד העמים, הגויים, פקעה סבלנותו של הקדוש-ברוך-הוא, ומשום כך יש לנו מדינה. ארבעים שנה כדי לחשוב, להרהר, לחזור בתשובה.

בל נטעה, הנס העצום של שיבה לארץ והקמת מדינה יהודית מציין את ראשיתה של הגאולה אך לא את סופה.

אם בחוקותי תלכו - ונתתי שלום בארץ.

מאיר כהן אבידב (הליכוד):
------------------------
מה אתה רוצה להגיד?

מאיר כהנא (תנועת כך):
---------------------
תשב ותאזין בשקט עד סוף הנאום. אתה לא חייקה גרוסמן.

ואם לא תשמעו לי - והפקדתי עליכם בהלה. זוהי הברירה, הברירה היחידה, והזמן אוזל. ההכרעה בידינו. שובו אלי נאום השם צבאות, ואשוב אליכם, בתפארת, היום, ממש ברגע זה. היום, אם בקולו תשמעו.

תהליך התשובה בוודאי דורש ממנו שיבה למצוות - שבת, כשרות, טהרת המשפחה, תפילין וכדומה. אך הוא גם תובע מאתנו הקמת מדינה יהודית שתמחוק מהארץ את חרפת חילול שמו, המתבטאת בחילול כבודו של עם ישראל, עם השם.

כל אבן הנזרקת על יהודי היא כביכול אבן הנזרקת על הקדוש-ברוך-הוא. כל סכין וכל רימון וכל פצצה הפוגעים ביהודי - פוגעים כביכול באלוקי ישראל. ונקדשתי בתוך בני ישראל - מצווה דאורייתא למנוע חילול השם, למוחקו מעלי אדמות, ומשום כך, אם קיימים ערבים בשטחים, בירושלים, המסרבים לקבל את ריבונותו של אלוקי ישראל, של עם ישראל, של מדינת ישראל - אין להם מקום בארץ. ואם יש ערבים הרוצים להשמיד יהודים ואת מדינתם - מצווה עלינו לסלקם מהארץ, לגרשם מארץ הקודש. מצוות צה"ל למגר אותם, לרמוס אותם עד שיקבלו עליהם את ריבונותו של ישראל, העם ואלוקיו. ואם לאו, כבר קבעו חז"ל - הבא להורגך השכם להורגו.

בל נטעה, יהודים. הם רוצים להורגנו. הם מכינים עבורנו מנה גדושה של
"אידבח אל-יהוד". הפתרון כבר נקבע בתורתנו הקדושה: והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם, ואם לא תורישו את יושבי הארץ, היו לשכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם.

יהודים, ללא רגשות אשמה - יד קשה, יד חזקה, ארץ-ישראל לעם ישראל. את זה אמרתי. עכשיו אתה מבין?