מעל בימת הכנסת

הצעת סיעת כך להביע אי אמון לממשלה בשל דקירת עוד יהודי בירושלים והתקפות על יהודים ביש"ע י"ד כסלו (16.12.86)

הצעת סיעת כך להביע אי אמון לממשלה בשל דקירת עוד יהודי בירושלים והתקפות על יהודים ביש"ע
י"ד כסלו (16.12.86)

כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, "כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלוהיך נתן לך לרשתה - - - לא נודע מי הכהו - - - וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל, וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו".

ותמהים חז"ל: "וכי עלה על דעתנו שזקני בית-דין שופכי דמים הם. אלא - - - לא בא (הנרצח) לידינו ופטרנוהו בלא מזונות ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוויה - - -". כלומר, במצפון נקי יכולים אנו להעיד על עצמנו שעשינו את כל מה שהיה בידינו לעשות כדי להבטיח את שלומו וביטחונו של היהודי שנרצח.

כבוד היושב-ראש, מול רצח יהודים בשדות, ברחובות, באדמה אשר ה' אלוקינו נתן לנו לרשתה; מול התקפות פרועות של ערבים על יהודים - איפה "הזקנים" שלנו - ראש הממשלה ושריו - שיעזו להצהיר בפומבי: ידינו לא שפכו את הדם הזה. איפה "הזקנים" הנכבדים שלנו - חברי הכנסת - שברחו מהאולם הזה כאשר אין על מצפונם רגש אשמה כלשהו לגבי חלקם בשפיכת דם יהודי. היקומו ה"זקנים" האלה להכריז כלפי עם ועדה: ידינו לא שפכו את הדם הזה?

אני מאשים את הממשלה הזאת בהפקרת דם יהודים. אני מאשים אותה, שעל אף הידיעה הברורה שיהודים בארץ עומדים בפני רודפים ערבים החפצים לשפוך את דמם; על אף ההכרה המלאה כי חס ושלום יהודים יירצחו בעתיד, היא מסרבת לנקוט את הצעדים הדרושים על-פי היהדות ועל-פי ההיגיון כדי להציל את היהודים העומדים בתור. אני מאשים: ממשלת ישראל, לא רק שאת עומדת על דם יהודים, אבל בעקיפין את גם שותפת לשפיכות דמם.

בשבת שעברה דקרו עוד יהודי, בן ‎66, דוד ליפשיץ, סמוך לשער שכם בירושלים, עיר הבירה של מדינת ישראל. היהודי שנדקר היה בדרכו מהכותל המערבי, שם התפלל תפילת שבת. בנס לא נרצח. כמו שבנס לא נרצחו קודם הרב משה פרג ומר עובדיה ברוכים, שנדקרו גם הם סמוך לשער שכם על-ידי ערבים צמאים לדם יהודי. לפני ‎30 יום בדיוק נרצח אליהו עמדי, השם ינקום דמו, בתוך חומות ירושלים, עיר הבירה של מדינת ישראל, המדינה שקמה כדי למחוק את הפחד ואת הבושה של הגלות, שבה דקרו והשפילו ורצחו גויים את היהודים. "להיות עם חופשי". "לבנות ולהיבנות בה". לקבוע את עתידנו, ריבונותנו ועצמאותנו. זה היה חזון הציונות. שקר. לעג לרש. המציאות היא אליהו עמדי, השם ינקום דמו ודם כל היהודים שנרצחו בדם קר בתוך המדינה. המדינה הריבונית, העצמאית של זקני ממשלת ישראל.

האזינו לשמותיהם של חלק מהקורבנות, רשימה שהיא למעשה כתב אישום פלילי נגד ממשלת המתייוונים והמתגויים: אלי לופו; אבי ברומברג; דפנה כרמון; זכריה קרני; דוד בוקרה; דני כ"ץ; משה תמם; רון לוי; רויטל סרי; דוד מנוס; עקיבא שאלתיאל; דוד פלזן; מאיר בן יאיר; מיכל כהן; יוסי אליהו; אסתר אוחנה; דוד שמיר; נורית ואתי פולק; יהושע סלומה; אהרן גרוס; אהרן אבידר; משה לוי. מבקש אני סליחה ומחילה מכל שאר היהודים הקדושים שנהרגו ונרצחו על-ידי הערבים שאת שמותיהם לא הזכרתי. כל שם ושם הוא כתב אישום, חץ לתוך נשמותיהם של "זקני" הממשלה הזאת, שבגלל הסירוב למחוק, לבער מקרבנו את הרע, שותפים הם לדם הזה.

עלינו ארצה עם חזון, כבוד יהודי, כוח יהודי, הדר יהודי - היציאה מרפש הפחד והכניסה למדינה מובטחת, חזקה ושלווה. בזכות ה"זקנים" ששפכו את הדם הזה - יהודים מפחדים בתוך הבית הלאומי של עם ישראל; יהודים מפחדים היום ללכת לכותל דרך שער שכם; יהודים מפחדים לתת לילדיהם לשחק בחוץ בלילה; חיילים מפחדים היום לתפוס טרמפ.

המנהיגים של המדינה הזאת, "זקני" העיר, משקרים לנו ולעצמם במצח נחושה: "רק קומץ קטן של מחבלים אשמים"; "רק קבוצות שוליות של ערבים חמומי מוח עושים צרות"; "הבעיה היא רק הקיצוניים ביניהם, אך רוב האוכלוסייה הערבית רוצה שקט, קיום, הם רוצים מדינה יהודית וציונית, הם רוצים לחיות תחת הרצל והיהודים". שקר. רמאות. משום כך אנחנו שותפים לרצח יהודים. כולם - המערך, הליכוד, הדתיים השפנים, השמאל המתייוון - יודעים את האמת: הערבים בתוכנו שונאים את הציונות ואת המדינה היהודית, רואים בה מדינה בלתי לגיטימית של גזלנים, ששדדה מהם את מה שהם מכנים מולדתם, "פלשתין". הם רואים בציונות רעיון גזעני, המדבר על מדינה יהודית המעניקה ליהודים זכויות שהערבים לא יקבלו לעולם. הם יודעים שקיים ניגוד מוחלט בין הציונות לבין הדמוקרטיה, כי הציונות לעולם לא תאפשר לרוב ערבי לשלוט בישראל. הם רואים ביפו, כמו בשכם; בחיפה, כמו בג'נין; במערב ירושלים, כמו במזרחה - אדמות ערביות, ארצם של הפלשתינים כביכול. הם חולמים על היום שבו, בדרך זו או אחרת, במלחמה או בילודה, הם יהפכו את המדינה, מדינת היהודים, ישראל, למדינת הערבים, פלשתין.

אין שבוע שבו לא קמים כאן חברי כנסת ומקרקרין על היהודים הקיצוניים המסיתים את הערבים. בוודאי, אילו לא היו יהודים מסיתים, לא היו ערבים רוצחים יהודים.
בוודאי. תגידו לי, מי הסית את הערבים המסכנים בשנת ‎1921, כאשר רצחו ‎40 יהודים ביפו, וביניהם י"ח ברנר? ומי הסית אותם בירושלים, באותה שנה, ברובע המוסלמי, כאשר רצחו שבעה יהודים ביום השנה לפרסום הצהרת בלפור? ומי הסית את הערבים המדוכאים לפרוע פרעות, פוגרומים, בישראל בשנת ‎1929, התרפ"ט, כאשר תחת הססמה "אידבח אל-יהוד" רצחו אלפי ערבים צמאים לדם יהודי יהודים פה, בירושלים, בדם קר?
מי הסית את הערבים שנבראו בצלם אלוקים לשחוט את המשפחה של מקלף ביישוב מוצא? שחטו משפחה שלמה. מי הסית אותם? מי הסית את הערבים המתונים שוחרי השלום והדו-קיום לערוך את הפוגרומים בצפת בשנת התרפ"ט, שם נרצחו ‎18 יהודים? מי הסית אותם לשחוט, לאנוס, לרצוח בחברון ‎67 יהודים בשנת התרפ"ט? מי הסית אותם לרצוח בדם קר ‎510 יהודים, אנשים, נשים וטף, בפוגרום של התרצ"ו-התרצ"ח, ‎1936-1938? מי הסית אותם? כהנא? תנועת "כך"? היהודים הדתיים הקיצוניים מברסלב? ושמא עצם הרעיון הציוני, שמא הרעיון היסודי של מדינה יהודית, שמא עצם נוכחותם של מאות אלפי יהודים שהגיעו לארצם, ארץ-ישראל?

אין לכם האומץ וההגינות להודות בזה. הציונות גרמה לפוגרומים לפני ‎60 שנה ו-‎50 שנה, והציונות היא הגורמת לרצח של יהודים היום. לא רוצים רצח של יהודים, תוותרו על המדינה. את זה אתם רוצים, לזה אני לא מוכן.

מצד אחד עומד הגיס החמישי השמאלני, האויב מבית, ומשתלט על כלי התקשורת, הטלוויזיה, הרדיו, העיתונות. פרסו את רשתם גם על בתי-הספר. מאות אלפי תלמידים נפלו לתוך ידיהם ונהרסים מדי יום על-ידי שטיפת מוח חולנית, המכניסה לתוכם את מדווי השמאל הרעים - תסביכים, רגשות אשמה, שנאה עצמית, רצון להתאבד; מחלת האיידס הנפשית של המתייוונים השמאלנים. ומצד שני - ממשלה של גמדים, של קטני מוח, תועים ומתעים, אנשים שאין להם האומץ לקום ולזעוק את הפתרון היהודי היחידי, ובכך להציל את חייהם של יהודים, ובסופו של דבר את המדינה היהודית.

חברי הכנסת, אם נמשיך כך, באוזלת יד, ביד רכה, אגיד לכם מה יעשה העם, העם היהודי במדינה, העם הזועם, המתוסכל, הממורמר, העם שנמאס לו לשמוע כל שבוע וכמעט כל יום על פיגועים ועל רצח יהודים: העם הזה יקום בדיוק כפי שקמו לפני ‎50 שנה דוד רזיאל וחבריו וייקח את החוק לידיו. את זה אתם רוצים? ביום שישי שעבר היה יום השנה ליום שבירת ההבלגה. לפני ‎50 שנה קבעו המנהיגים הזקנים של הוועד הלאומי הבלגה, טוהר הנשק. יהודים נרצחו פה כל יום והם - טוהר הנשק, הבלגה, אסור לרדת לרמתם. לא. לא ירדנו לרמתם. ירדנו שני מטר מתחת לאדמה. דוד רזיאל וחבריו, שהם היום גיבורי האומה - יש בול על שמו של רזיאל היום, יש רמת-רזיאל, יש רחוב רזיאל, גיבורי האומה - מה עשו? הם הניחו מטענים בשווקים של הערבים. זה לא יפה? לא יפה.
אבל הוא גיבור אומה. את זה אתם רוצים? את זה אני לא רוצה. אבל כך יהיה. כי העם לא מוכן, לא מוכן להמשיך ככה. בתוך עמי אנוכי יושב, מטייל ומדבר. ממורמרים הם.

אם תמשיכו להקריב את חייהם של היהודים על מזבחו של האליל דו-קיום, תפקע סבלנותם של היהודים, יקום דור חדש של רזיאל. אני דורש מהממשלה הזאת לאמץ את העקרונות של היהדות כדי להציל חייהם של יהודים. ההנחה היסודית חייבת להיות ההבנה שהערבים בתוך הארץ הם שונאיה המושבעים של הציונות. כל זמן שהם פה, רבותי, יירצחו יהודים בדם קר. אם אין אנו רוצים בכך, לא ברצח יהודים ולא בהריגת ערבים, הפתרון היחידי הוא הצו התורני "והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם" - הוצאת הערבים מארץ-ישראל לארצותיהם, ושיחיו שם באמת בשלווה, באמת בשמחה, באמת באושר, אבל שם.
אם לא, ממשיכה התורה, "והיו לשכים בעיניהם ולצננים בצדיכם וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה".

חברי הכנסת, אני לא מדבר פה דברי גזענות. אני לא שונא את הערבים. אני אוהב יהודים. רבותי, אתם שותפים לרצח של יהודים. אני מתחנן בפניכם, אנא, הצילו את חייהם גם של יהודים, וגם של ערבים. הפרדה - יהודים לציון, ערבים לערב, ובעזרת השם, שלום על המזרח התיכון.

אני מציע אי-אמון לממשלה.