מעל בימת הכנסת

הצעת סיעת כך להביע אי אמון לממשלה בשל שתיקתה בנושא זכותו של ח"כ לקבוע עמדה על פי מצפונו ההלכתי כ"ג תמוז תשמ"ז (20.7.87)

הצעת סיעת כך להביע אי אמון לממשלה בשל שתיקתה בנושא זכותו של ח"כ לקבוע עמדה על פי מצפונו ההלכתי
כ"ג תמוז תשמ"ז (20.7.87)


כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, "למה רגשו גוים ולאמים יהגו ריק. יתיצבו מלכי ארץ, ורוזנים נוסדו יחד, על השם ועל משיחו. ננתקה את מוסרותימו, ונשליכה ממנו עבתימו. יושב בשמים ישחק אדני ילעג למו". דברי דוד המלך עליו השלום מול מלכי ארץ, "ממנו עבתימו". רוזנים, שרים, שופטים, יושבים-ראש, שנוסדו יחד, שנתאספו למלחמה נגד השם ונגד תורתו, השואפים לנתק את המוסרות ואת העבותים, חבלי עול מלכות שמים. בשר ודם קטנים ומחוסרי ערך, אך מנופחים מגאוותנות, המכריזים מלחמה נגד בורא עולם שיצר אותם - החומר המסכן ביד היוצר, הגרזן המתפאר על החוצב בו.
"לכן ענקתמו גאוה, יעטף שית חמס למו; יצא מחלב עינמו, עברו משכיות לבב; ימיקו וידברו ברע, עשק ממרום ידברו; שתו בשמים פיהם, ולשונם תהלך בארץ".

חברי הכנסת, לפני חודש ימים היינו עדים למאבק יסודי ועקרוני סביב השאלה העומדת ברומו של עולם, סביב השאלה שהתשובה לה תכריע את גורלם של מדינת ישראל והעם היהודי היושב בתוכה: רוממות עול מלכותו של הקדוש-ברוך-הוא, ההלכה, על העם היהודי ומדינתו - או עמדת הכופרים במוסרות, השואפים להשליך מעליהם את העבותים; המלחמה בין עבדי השם לבין המתייוונים, פורקי עולו.

למעשה התחיל המאבק הזה לפני כשלוש שנים, בט"ו באב התשמ"ד, כאשר בטקס הצהרת אמונים לכנסת קמתי, התחייבתי באותן מלים "מתחייב אני" שאמרו כל שאר חברי הכנסת, והוספתי פסוק מספר תהילים: "ואשמרה תורתך תמיד לעולם ועד". כוונתי היתה ברורה.
למחרת הסברתי לעיתון "ניו-יורק טיימס" את הדברים האלה ובמלים אלה: אני מאמין שמדינת ישראל היא יד השם, פרי חסדו וקידוש שמו לאחר הגלות הנוראה והשואה האיומה, שהיו חילול שם שמים שעוד לא היה כמוהו. אני נאמן לכל חוקי המדינה. אבל נאמנותי העליונה, ונאמנותו העליונה של כל יהודי ויהודי עלי אדמות חייבת להיות לאלוקי ישראל ולמצוות התורה. ואם תהיה חס ושלום התנגשות בין חוק בשר ודם לבין מצוות השם, ייקוב הדין את ההר, ותורת השם תמימה, היא תקבע, היא תהיה הסמכות העליונה.
אחרי כמעט ‎40 שנה של קיום המדינה, של "אקוט בדור", של בנים סוררים המסרבים לציית למצוות ולחוקי השם, אמרתי שהגיע סוף סוף הרגע של הצהרת אמונים גלויה לא רק לכנסת, כי אם, ובמיוחד, לריבונה של הכנסת, למלכה, הקדוש-ברוך-הוא.

מאותו יום עברו כמעט שלוש שנים, ופתאום ויקץ השאור שבעיסה. כגיבור מתרונן מיין קמו חבר כנסת מסוים ממפ"ם - מפלגת סטלין, מפלגת הדו-לאומיות, מפלגת הפועלים המתאבדים - יועץ הממשלה ויושב-ראש הכנסת, וייקהלו על כהנא בדרישה: חייב אתה לחזור על "מתחייב אני". לא ייתכן שחבר כנסת יגיד, ולו ברמיזה, שחוק התורה עומד מעל חוק הכנסת. חייב אתה להצהיר אמונים מלאים ועיוורים, עיוורים, ללא כל סייג, לחוקי הכנסת. חייב אתה לקבל ללא היסוס את המרות של בית-המחוקקים של העם היהודי ושל תופיק טובי.

חברי הכנסת, רק מדינה פאשיסטית או בולשביקית, רודנית ומדכאת דורשת נאמנות עיוורת לכל חוק וחוק. וכי יש כאן חבר כנסת אחד המוכן לקבל על עצמו ללא סייג כל חוק שיועבר בבית הזה? וכי יש אחד שלא יצהיר שמצפונו, המוסר שלו, עומדים מעל לחוקים מסוימים?

כאשר חיילי צה"ל ירו על ערבים בשנת ‎1956 בכפר-קסם על-פי הוראות מפקדיהם והועמדו למשפט, האם לא קבע בית-הדין הצבאי המחוזי, כי חובה היתה עליהם להפר הוראה בלתי חוקית, בלתי מוסרית?

וכי יש יהודי נאור ומתקדם והומניסט מסוג ה"שרידים" שלא זוכר לטוב את הכושי המהולל מרטין לותר קינג, שהפר חוקים שהוא ראה בהם, לפי מצפונו, מוסרו, חוקים בלתי מוסריים?

וכמה חברי כנסת יקומו כאשר בעזרת השם כהנא יהיה ראש הממשלה וברוב דמוקרטי יחליט על הטרנספר - לא, חס ושלום, להוציא אותם, לגרש אותם - "לטרנספר" אותם, כמה מהם יקרקרו: לא נקבל את החוק הזה אף-על-פי שהוא חוק כנסת, שנתקבל על-ידי רוב נציגי העם, לא נקבל חוק הנוגד את מצפוננו, את המוסר הפרטי שלנו? חברי הכנסת, וכי יש משקל יותר כבד למצפון של גרנות או שריד או אלוני או של שאר המתייוונים מאשר לחוקי השם, לתורתנו הקדושה?

חברי הכנסת, עם ישראל, הסכת ושמע את העמדה היהודית המקורית לגבי הנאמנות העליונה, הסמכות העליונה של עם ישראל: יש רגע מדויק, מוגדר בזמן, כאשר העם הזה נהיה לעם, רגע מאוד מיוחד. וכך נאמר: "ועתה אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. ויענו כל העם יחדו ויאמרו: כל אשר דבר השם נעשה". בהר-סיני היה הרגע המסוים שבו נבראה האומה היהודית כעם נבחר, עם סגולה, עם קדוש, עם השם.

הסמכות העליונה וזכות ההחלטה באות לא מרצונו של העם כמו ביתר האומות, כי אם מהכוח החיצוני שיצר אותו - הקדוש ברוך הוא. יצירת האומה היתה תוצאה של ברית עם השם, וברית זאת יצרה אומה מיוחדת מאוד, המחויבת לצייתנות לחוקי השם ולמשפטיו, ומחויבת לקבל את סמכותה של הסמכות העליונה - הקדוש ברוך הוא.

וכך גם במקרה של ממשלת עם ישראל, אותה ממשלה שמקורה בא מן התורה. החובה לכבד ולציית לממשלה של יהודים ברורה, בה במידה שאותה ממשלה מכבדת ומצייתת לתורה, לחוקה, למלכות שמים. המקור של ממשלה נמצא בחומש: "שום תשים עליך מלך אשר יבחר השם אלהיך בו". והרמב"ם מגדיר בפירוש את הסמכות הנתונה לאותו מלך ואת הכבוד המגיע לו. כך אומר הרמב"ם: "כבוד גדול נוהגין במלך ומשימין לו אימה ויראה בלב כל אדם"; "כל המורד במלך ישראל יש למלך רשות להורגו" - עד כדי כך: להורגו.

סמכויות המלך, הממשלה, ברורות, ברורות, אך כך גם המגבלות. כך אומרת התורה: "והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת - - - והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את השם אלהיו לשמר את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשתם". העם חייב לכבד וליראה את ממשלת ישראל, אך הממשלה חייבת ללמוד "ליראה את השם" ו"לבלתי סור מן המצוה".

סמכויות הממשלה בישראל תלויות אך ורק בהנחה שהממשלה תציית לסמכות העליונה.
כשהיא ממרה את דבר ההלכה, אין לה סמכויות או תוקף. וכך אומר הרמב"ם: "המבטל גזירת המלך בשביל שנתעסק במצוות, אפילו במצווה קלה, הרי זה פטור. דברי הרב ודברי העבד, דברי הרב קודמין. ואין צריך לומר, אם גזר המלך לבטל מצווה, שאין שומעין לו"; אני חוזר: "שאין שומעין לו". זו ההלכה. אין לשום כנסת, לשום ממשלה, לשום מלך, לשום רוב - ולא חשוב מה כוחם - כל סמכות להפר את חוקי השם. כשהממשלה דורשת מיהודי שהוא יפר את החוק היהודי, על היהודי להתעלם מהצו הבלתי חוקי.

צר לי מאוד שיושב-ראש הכנסת, כנסת ישראל, לא היסס להתייצב מול השם ומול חוקי התורה. צר לי שידו של בית-המשפט העליון לא רעדה כאשר דחו את דרישתי לקדש שם שמים ולקבוע כי תורת השם תמימה. וכך אמרו בבית-המשפט העליון של מדינת ישראל, מדינת היהודים: "הוספת פסוק מתהילים מתוך כוונה להעמיד את דין התורה מעל לחוקי המדינה, מעשה פסול הוא". אוי לאוזניים השומעות כזאת, אוי לעם שבית-משפט ככה לו.
צר לי שבמשך כל המאבק הזה הממשלה האומללה הזאת, הזוג המוזר הזה, לרבות כל חובשי הכיפות שבה, שומרי הפולחן ומחללי השם, ישבו בשקט כולם כאשר יהודי ניסה להגן על זכותו להצהיר אמונים לכנסת - ללא ספק, להצהיר אמונים - אבל גם להוסיף פסוק מתהילים הקובע את הסמכות העליונה של עם ישראל.

וראו את האבסורד האומלל: כאשר בסוף המאבק הודעתי שאני אכן מוכן להצהיר אמונים ולומר "מתחייב אני" בערבית, התקומם יושב-ראש הכנסת והצהיר שהוא ישמור על כבודה של השפה הערבית. חברי הכנסת, התבוננו: למה מצהירים חברי הכנסת תופיק טובי ותופיק זיאד אמונים דווקא בערבית? הרי שניהם דוברים עברית שוטפת, אז למה דווקא בערבית? התשובה היא, שהשימוש דווקא בערבית בא כדי להצהיר אמונים לעם הערבי, הכרזה שהנאמנות העיקרית היא לעם הערבי, שלגביהם עומדת מעל לכנסת, ובסופו של דבר מעל למדינה היהודית. וזה מותר, זה מותר, אך להוסיף פסוק מתהילים - זה אסור.
אבסורד, אבסורד, זוועה.

חברי הכנסת, בסופו של דבר ניצחתי. מההתחלה כל הכוונה היתה להעלות את הנושא של ההלכה כסמכות העליונה, וכל ההבל והפטפוט על האזרחות האמריקנית, ז' היה מסך עשן זדוני של השמאל וכלי התקשורת. הנושא היחיד, המאבק האחד, היה, הווה ויהיה: תורת השם או חוקי בשר ודם.

זה שבסופו של המאבק חזרתי על הנוסח, לא משנה דבר ולא חצי דבר. אני נאמן לחוקי הכנסת, אני נאמן למדינת ישראל, אך מעל ומעבר אני נאמן לאלוקי ישראל. לפני התורה, תורת השם, לפניה אני כורע ומשתחווה, היא אחת ואין שנייה.

מכיוון שממשלת ישראל אינה מוכנה לאמץ את העיקרון היסודי הזה, ומשום כך תמיט, חס ושלום, על כולנו אסון, אני מציע אי-אמון בממשלה.

היו"ר ש' הלל:
-------------
חברי הכנסת, יש לפנינו הצעת אי-אמון. האם יש למישהו הצעה אחרת? אני מעמיד להצבעה את הצעת האי-אמון של חבר הכנסת כהנא.
ה צ ב ע ה

הצעת סיעת "כך" להביע אי-אמון לממשלה בשל שתיקתה בנושא זכותו
של חבר כנסת לקבוע עמדה על-פי מצפונו ההלכתי לא התקבלה.

היו"ר ש' הלל:
-------------
אני קובע שהצעת האי-אמון לא התקבלה.

מאיר כהנא (תנועת כך):
---------------------
- - -

היו"ר ש' הלל:
-------------
חבר הכנסת כהנא, גמרת את ההצגה, אבקשך שלא להפריע.

מאיר כהנא (תנועת כך):
---------------------
זו לא הצגה, זו טרגדיה.

היו"ר ש' הלל:
-------------
גם טרגדיה זו הצגה. יש בתיאטרון קומדיה וטרגדיה, שתיהן הצגות.