אור הרעיון

פרק ג - ענוה, הכנעה ושפלות

פרק ג

ענוה, הכנעה ושפלות

 

אין די מלים לבאר את גודל התכלית של הכרת גדולתו ומלכותו של הקב"ה והשפלתו של האדם, והכנעתו לפני מלכו, כי אין מדה מגונה מזו של הגאוה והאנוכיות, והיא שורש הרע ויסוד הכיעור. הקב"ה שונא את הגאוה, כמו שנאמר (משלי ו:טז-יט): "שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו: עינים רמות לשון שקר וידים שפכות דם נקי, לב חרש מחשבות און רגלים ממהרות לרוץ לרעה; יפיח כזבים עד שקר ומשלח מדנים בין אחים". והרי הראשון בשנאה הוא עינים רמות, הגאוה, שממנה יוצאים כל שאר הדברים השנואים. ויתכן להסביר מדוע התחיל בשש והוסיף ואמר שבע, שכוונתו לומר שהוא שונא את שש האחרונות, שהן למעשה שבע, כי מהראשון - גאוה - נולדו. או כמו שפירש מצודת דוד (שם:טז): "השביעית היא 'תועבת נפשו', ר"ל שנואה מכולם". ואם כן, השביעית אינה השביעית בסדר אלא הראשונה, שמכיון שהיא אב הטומאות, לא נכללה עד הסוף, כי בענין כזה אחרון אחרון מתועב.

 

ואם הקב"ה שונא את הגאוה, ברור שמצוה גם עלינו לשונאה, כמו שנאמר (משלי ח:יג): "יראת ה' שנאת רע, גאה וגאון ודרך רע". והסיבה לשנאת הגאוה ברורה, כי הגאוה ממליכה את האדם, ה"אין", ומגביהתו ל"יש" של כבוד וכח ומלכות, ובכך הוא דוחק כביכול את רגליו ומלכותו של הקב"ה; הוא מורד בו, כופר בכל-יכולתו. ואיזו אוילות וכסילות היא זאת מצד האדם, שעליו אמרו חז"ל (אבות ג:א): "דע מאין באת... מטיפה סרוחה; ולאן אתה הולך -למקום עפר רמה ותולעה; ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון - לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה". חז"ל רמזו בזה: "דע מאין באת", כלומר דע שבאת מ"אין", מאפס, מכלום, ואיך יתגאה ה"אין" כאשר יש רק מלך מלכי המלכים אחד שלפניו עתיד הוא ליתן דין וחשבון. וז"ל בעל מסילת ישרים (פרק יא): "הנה כלל ענין הגאוה הוא זה, שהאדם מחשיב עצמו בעצמו, ובלבבו ידמה כי לו נאוה תהלה". וכן בפרק כב, הוא כותב: "הנה כלל הענוה הוא היות האדם בלתי מחשיב עצמו משום טעם שיהיה, וזה הפך הגאוה ממש". ומכיון שהאיש מחשיב את עצמו, אם כן הוא עובד את עצמו ומהנה את עצמו ונותן לכל מדות האנוכיות לפרוץ החוצה, כגון התאוה והכעס והאכזריות, כי כל אלה מהנים את דרישת הגאותן, המחפש כבוד ועושר כדי להתהדר ולספק את גאותו.

 

כמה מזהירה התורה מתוצאות הגאוה, כמו שנאמר (דברים ח:יב-יד): "פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת, ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה, ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים". הגאוה מובילה ישירות לכפירה, ודוקא החומרנות והעושר מחיים ומאכילים את הגאוה ואת התאוה, כמו שנאמר (דברים לא:כ): "ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים ועבדום ונאצוני...". וכן (דברים לב:טו): "וישמן ישורון ויבעט". ואומרים חז"ל (ברכות לב.): "אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן". והעניות שוברת את האדם ומשפילה אותו ומונעת ממנו גאוה. וכל זה אם לא הגיע למצב של התרוששות, שאז יש חשש שיגנוב. וכך אמר שלמה המלך ע"ה (משלי ל:ח-ט): "ראש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חקי, פן אשבע וכחשתי ואמרתי: מי ה', ופן אורש וגנבתי ותפשתי שם אלקי".

 

ולא באה התורה לעולם אלא לעקור את הגאוה מן העולם, ואשרי אנוש שזכה לכוף את יצרו, שלשם כך נוצר. ומשום כך הפליגו חז"ל ואמרו בסוגיה של צער בעלי חיים מדאורייתא, כך (ב"מ לב:): "תא שמע, אוהב לפרוק ושונא לטעון, מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו, ואי סלקא דעתך צער בעלי חיים דאורייתא, הא עדיף ליה [כלומר, עדיף לפרוק את בהמת האוהב]? אפילו הכי, כדי לכוף את יצרו עדיף". ועל זה אמר "הבונה" (על העין יעקב): "כל שלמות האדם תלוי ועומד להגביר השכל על החומר, שהוא אמרם פה, 'לכוף את יצרו'". עד כדי כך מגיעה חשיבותה של כפיית היצר. וז"ל הרמב"ם (הל' איסורי מזבח ז:יא): "שהרוצה לזכות עצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ידו ויביא קרבנו מן היפה, המשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו, הרי נאמר בתורה (בראשית ד:ד) 'והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו', והוא הדין בכל דבר שהוא לשם הא-ל הטוב שיהיה מן הנאה והטוב. אם בנה בית תפילה יהיה נאה מבית ישיבתו. האכיל רעב יאכיל מן הטוב והמתוק שבשולחנו. כיסה ערום יכסה מן היפה שבכסותו. הקדיש דבר יקדיש מן היפה שבנכסיו, וכן הוא אומר (ויקרא ג:טז): 'כל חלב לה'' וגו'". כלומר, ככל שהאדם נותן מעצמו ומנכסיו, הוא ממעט את עצמו וכופה את יצרו, שזאת תכלית האדם, ועוד נדבר על זה בע"ה לקמן.


מכאן אפשר להבין את דברי הלל, כשבא אליו גוי שביקש להתגייר על מנת שילמד אותו את כל התורה כשהוא עומד על רגל אחת, ואמר לו (שבת לא.): "דעלך סני לחברך לא תעביד; זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא, זיל גמור". לא שעשיית החסד והרחמנות לחבר היא מטרת התורה ויעדה - וכמו שמסלפים המתייוונים והמתגויים את תכלית תורת ה' יתברך -אלא שהיא מסמלת בדרך הטובה ביותר את כפיית היצר, האנוכיות והגאוה. כי אדם שנותן לחברו ושמעביר על מדותיו ושחושב על הזולת, מגיע להמעטת יצרו וגאוותו ומשפיל את האנוכיות שבו, וזאת היא תכלית האדם. משום כך, כל התורה היא פירוש לזה, וחייב היהודי לקיים את כל המצוות ואת כל דעות ה' בקבלה של עול מלכות שמים. ובפירוש אמרו חז"ל (רות רבה ה:ט): "יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם בעל הבית, שכן אמרה רות לנעמי (רות ב:יט): 'שם האיש אשר עשיתי עמו היום', ולא אמרה 'אשר עשה עמי' אלא 'אשר עשיתי עמו': הרבה פעולות והרבה טובות עשיתי עמו בשביל שהאכילני פרוסה אחת". כלומר, כמה דברים גדולים של הכנעה בלבו ומיעוט האנוכיות גרמתי לו על ידי שעשה איתי גמילות חסד. כי בזה שהאדם נותן משלו, הוא מכריז שאכן נכונים דברי חז"ל (אבות ג:ז): "תן לו משלו, שאתה ושלך שלו. וכן בדוד הוא אומר (דברי הימים א כט:יד): 'כי ממך הכל ומידך נתנו לך'". וזאת כוונת חז"ל (ב"ב ט:): "כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים מתברך באחת עשרה ברכות". וכי מה משנה לעני אם מפייסו העשיר אם לאו? אלא, אין המצוה שהכסף יגיע אל העני, אלא המצווה היא על העשיר שיתן, כדי לכוף את יצרו, ומשום כך גם דרך הנתינה חשובה.

 

קבלת עול מלכות שמים כוללת שני תהליכים מקבילים, מצד אחד ידיעת ה' וקבלת מלכותו והכרה שה' הוא האלקים ואין עוד מלבדו, ומאידך גיסא - וכפועל יוצא מידיעת ה' - השפלת האדם, לכוף את יצרו ולשעבד את גאוותו בידיעה שאינו אלא רימה ותולעה. והגאותן וגס הרוח לעולם לא יוכלו באמת ובתמים לדעת את ה' ולקבל על עצמם את עול מלכותו, כי גאותן אינו מסוגל לקבל על עצמו שום עול, והגאוה וקבלת עול ה' הן שתי תכונות הסותרות זו את זו.

ולכן אמרו חז"ל (סוטה ה.): "כל אדם שיש בו גסות הרוח, אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנאמר (תהלים קא:ה): 'מלשני בסתר רעהו אותו אצמית, גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל'. אל תקרי 'אותו' אלא 'איתו' לא אוכל". והסוגיה כולה שם (ד:-ה.) מתארת עד כמה מגונה ומסוכנת היא המדה של גסות הרוח: "כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד עבודה זרה... כאילו כפר בעיקר... כאילו בא על כל העריות... כאילו בנה במה... לסוף מתמעט... ראוי לגדעו כאשירה... אין עפרו ננער... שכינה מייללת עליו...". עיין שם. ומשום כך הזהירו חז"ל בלשון יוצאת דופן נגד הגאוה ובעד הענוה, וז"ל (אבות ד:ד): "מאד מאד הוי שפל רוח, שתקות אנוש רמה". "מאד מאד" - נקטו לשון נדירה זו, כי החטא של גאוה הוא כה אדיר בעומק ההרס שהוא מביא על האדם שנתפס בו, וכן על העולם כולו.

 

לשון הקודש, שבה העולם נברא כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה לא:ח), אינו ככל שאר הלשונות שצמחו מעצמם דרך תהליכי הזמן והתולדות של כל עם ואומה. לשון הקודש "נברא" בכוונה ובתכנון על ידי הקדוש שבקדושים, הקב"ה, וכל מלה שבו יש בה סודות ורמזים, וכולן קשורות זה לזה במוסר השכל. ולפעמים מלים מנוגדות באות מאותו שורש, ללמדנו שבכח האדם לבחור באחת משתי דרכים שיוצאות ממקור אחד, אלא שהאחת טובה והאחת רעה. וכך הוא מה שאמרו כאן: "תקות אנוש רימה". הקב"ה כינה את התולעת דוקא "רימה" שהיא והיפוכה, "רם" והתרוממות, כל כך דומות בלשון, אע"פ שבאופן מעשי הן סותרות זו את זו, שהרי אין גבוה מרם, ואין שפל מרימה. והקב"ה מאיר לנו, שדוקא מי שמתנשא ומתרומם והופך לרם - סופו רימה ותולעה, והוא וכל גאוותו וממלכתו המדומה חוזרים לעפר ורימה, מהיכן שבאו. מה שאין כן בשפל, על אף שגופו חוזר לרימה ותולעה, נשמתו הופכת לרם והוא מתרומם.

 

וכן לגבי המן, שירד יום ביומו במתכונתו, כדי להרים את ישראל לקדושה על ידי בטחון בה' וללא דאגה לאוכל, כתוב (שמות טז:כ): "ויותירו אנשים ממנו עד בוקר וירום תולעים". מהרוממות של המן, הגיעו לרימה ותולעים, וז"ל בעל הטורים שם: "וירם, ג', דין, ואידך (יחזקאל י:ד): 'וירם כבוד ה' מעל הכרוב', 'שבעו וירם לבם' (הושע יג:ו), זה גסות הרוח ולכך נסתלקה שכינה... דאמרינן בפ"ק דסוטה: כל מי שיש בו גסות הרוח כאילו דוחק רגלי השכינה. ועוד 'וירם לבם' שאם רם לבבו, שיש בו גסות הרוח, ירום תולעים, וזהו ששנינו (אבות ד:ד), 'מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה'".

 

ולעולם השפל מתרומם והגאוותן מושפל, כמו שנאמר (משלי יח:יב): "לפני שבר יגבה לב איש, ולפני כבוד ענוה". כי רק אחד הוא רם ומרום, כמו שנאמר (ישעיהו ו:א): "ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא". וכן (ישעיהו נז:טו): "כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו, מרום וקדוש אשכון". רק הוא הרם, והוא רואה את השפל ומצילו, כמו שנאמר (תהלים קלח:ו): "כי רם ה' ושפל יראה". ואמרו חז"ל (סוטה ה.): "בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם. מדת בשר ודם - גבוה רואה את הגבוה ואין גבוה רואה את השפל, אבל מדת הקב"ה אינו כן, הוא גבוה ורואה את השפל שנאמר 'כי רם ה' ושפל יראה'". כלומר, השגחתו של הקב"ה היא מדה כנגד מדה, שהאדם הרם שמשפיל את השפל, מושפל ע"י ה', שהוא הרם היחידי, ושלמרות רוממותו רואה את השפל, כמו שאמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ג:טו): "והאלקים יבקש את נרדף". ואמרו חז"ל (קהלת רבה ג:[טו]): "לעולם הקב"ה מבקש דמן של הנרדפים מן הרודפים... ישראל נרדף מפני האומות ובחר הקב"ה בישראל... ר' אלעזר בר' יוסי בן זמרא אומר: אף בקרבנות כן. אמר הקב"ה: שור נרדף מפני ארי; עז מפני נמר; כבש מפני זאב - לא תקריבו לפני מן הרודפים אלא מן הנרדפים שנאמר (ויקרא כב:כז): 'שור או כשב או עז'...".

 

לעולם מתרומם השפל והרם נשפל, וכן מפורש בתנחומא (תרומה ז): "'וזאת התרומה אשר תקחו' וגו'... - זהב כנגד מלכות בבל... כסף כנגד מלכות מדי... נחושת כנגד מלכות יון שהיא פחותה מכולם, ועורות אלים מאדמים כנגד מלכות אדום, שנאמר (בראשית כה:כה): 'ויצא הראשון אדמוני'. אמר הקב"ה: אע"פ שאתם רואין ארבע מלכויות מתגאות ובאות עליכם, אני מצמיח לכם ישועה מתוך השעבוד". הרי הרם מושפל והשפל מתרומם, וכן נאמר (תהלים קמז:ו): "מעודד ענוים ה' משפיל רשעים עדי ארץ". זה שחשב לעלות עד לשמים בגאוותו, כמו מלך בבל שאמר (ישעיהו יד:יד): "אעלה על במתי עב אדמה לעליון", ה' משפילו, ומעודד ומפאר את הענוים בנצחון על הגאוותן במלחמה, כמו שנאמר (תהלים קמט:ד): "יפאר ענוים בישועה".


 

האדם בישראל מצווה להתעלות על ידי ענוה ושפלות ולשבור את האנוכיות שבו. הוא חייב להשתחרר משעבודו לעצמו, ולהיות בן חורין לכל, חוץ מאשר להקב"ה. להיות עבד לבשר ודם או לעצמו הינו חטא עמוק. עבד עברי שאינו רוצה לצאת לחופשי נרצע באוזנו, ומסבירים חז"ל (קדושין כב:) וז"ל: "מה נשתנה אוזן מכל האיברים שבגוף? אמר הקב"ה: אוזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי (ויקרא כה:נה): 'כי לי בני ישראל עבדים' ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע". לא יקח בשר ודם אחר כאדון לעצמו, ולא הוא עצמו אדון על עצמו, אלא הוא עבד להקב"ה.
התורה ציותה עלינו חוקים ומשפטים, שמדותיהם ורעיונותיהם באו להזכירנו תמיד את גודל תועבת הגאוה והצורך בשפלות וענוה. ולמעשה, החוק והמצוה הראשונה שניתנה לישראל, כאשר  צאו מבית עבדים של בשר ודם, היתה מצוה שמטרתה היתה להשכין בהם את יסוד הענוה, והיא מצות ביעור החמץ בפסח: לא יראה ולא ימצא שאור וחמץ בכל גבוליך. והחמץ, השאור, מנפח את העיסה הוא סמל הגאוה והאנוכיות המנפחות את האדם, המשעבדות אותו וההורסות אותו. כי האדם המשועבד לתאוותו ולגאוותו, גס הרוח המורד בתפקידו בעולם, מורד בסיבת יצירתו ויצירת העולם, מורד בבוראו. ואילו מי שכופה את יצרו, שמתגבר על גאוותו ותאוותו, מקיים את תפקידו בעולם. וכן אמר שלמה המלך ע"ה (משלי יג:יט): "תאוה נהיה תערב לנפש, תועבת כסילים סור מרע". והרלב"ג ומצודת דוד שניהם מפרשים את המילה "נהיה" מלשון שבירה, כמו "נהייתי ונחליתי" (דניאל ח:כז), וז"ל הרלב"ג: "תאות האיש הנהיה ונחלה (כלומר, נשבר) שלא נמשך אליה, תערב לנפש המשכלת כשהיא גברה על הנפש המתאוה". וזה כל האדם. זאת סיבת יצירתו: לדעת את ה' ולהדבק במדותיו ולקיים מצוותיו. ובידיעה בדבקות עצמה יש שבירת ה"יש" של האדם, שעבוד וכפיפת וכפיית היצר והכרזה שה' הוא האלקים ואין עוד - ובודאי אין אני - מלבדו.

 

ולכן הקב"ה ציוה דוקא בזמן חרותנו, זמן הגאוה הלאומית של העם היהודי, חג החרות משעבוד הגאים והמתגאים, שלו נאה ויאה ההתרוממות, את השפלות והענוה, וכדי שיזכור שלגבי הקב"ה ישראל נשארים לעולם עבדים, ועבדו לעולם, וכן אמרו חז"ל (ספרי, שלח קטו): "כשפדה הקב"ה את זרע אברהם אוהבו לא פדאם לשום בנים אלא לשום עבדים, כשיגזור ולא יהיו מקבלים עליהם, אמר להם: עבדי אתם. כיון שיצאו למדבר התחיל לגזור עליהם מקצת מצוות קלות ומקצת חמורות... התחילו ישראל להיות מנתקים. אמר להם: עבדי אתם, על מנת כן פדיתי אתכם שאהיה גוזר ואתם מקיימים".

בודאי שעם ישראל, בתור עם ואומה, עמו של הקב"ה, הוא עם נבחר ועם סגולה, ובתור עמו הנבחר של מי שאמר והיה העולם, נאה ויאה לו הגאוה, ובכך הוא דומה לה'  יתברך, שעליו נאמר (תהלים צג:א): "ה' מלך גאות לבש", וז"ל ילקוט שמעוני (תהלים תתמז): "א"ר חנינא: יש לך אדם שהוא נאה ללבושו ואין לבושו נאה לו; או לבושו נאה לו והוא אינו נאה ללבושו, אבל הקב"ה נאה ללבושו ולבושו נאה לו, שנאמר: 'ה' מלך גאות לבש', וכן הוא אומר (ירמיהו י:ז): 'מי לא ייראך מלך הגוים כי לך יאתה'". כלומר - בדרך כלל הלבוש של גאות וגאוה מגונה הוא, ואין ראוי ואין נאה לאדם ללובשו. אך כל זה משום שלא יעלה על הדעת שיעיז האדם השפל והריק מכל תוכן להתגאות, בלבוש שאינו שלו ושאינו נאה לו. אבל הקב"ה שהוא כל יכול ומלך מלכי מלכים, הוא כולו גאות ולכן נאה לו לבוש הגאות. ובאמת כ"כ רבינו בחיי (כד הקמח, ערך גאוה): "כי המשתמש במדת הגאוה הוא משתמש בלבושו של מלך, שנאמר 'ה' מלך גאות לבש', כי הגאות לא תאות כי אם אליו ולא לבשר ודם".

 

וכיון שהגאות יאה לה', גם לישראל בתור עמו של "ה' מלך גאות לבש", נאה ויאה להתהדר בגאות ובגאון, כמו שנאמר (נחום ב:ג): "כי שב ה' את גאון יעקב כגאון ישראל", וכן (ישעיהו ס:טו): "ושמתיך לגאון עולם". ומשום כך, ראוי אצל ישראל להשתמש במושג של "נצב". וזאת, על אף שבדרך כלל מושג זה קשור לגאוותנות מכוערת ולאנוכיות ולחירוף ולגידוף ה' רח"ל, כמו שנאמר (במדבר טז:כז): "ודתן ואבירם יצאו נצבים פתח אהליהם", וז"ל חז"ל (במדבר רבה יח:יב): "כיון שראו שנסתלקו ישראל מסביבותיהם, יצאו מחרפים ומגדפים, שנאמר 'יצאו נצבים', ולהלן כתיב (שמואל א יז:טז): 'ויגש הפלשתי [גלית] השכם והערב, ויתיצב ארבעים יום'". פירוש: כל מקום שכתוב אצל רשע הלשון "נצב", הכוונה לקומה זקופה ו"ניצבית", של גאוה ואנוכיות, כמו שגלית בא בגלוי פנים לחרף את ה' (כמו שנביא בע"ה) ואצלו כתוב "ויתיצב", וכך גם בדתן /ואבירם שהיו גאוותנים (וכמו שאמרו במדרש שם, במדבר רבה יח:י, "וכשראה משה שעמדו בגאותן..."). וכן אמרו (נדרים סד:): "כל מקום שנאמר 'נצים', 'נצבים', אינם אלא דתן ואבירם", והכוונה יותר רחבה, שכל מקום שכתוב "נצבים" מדובר בגאותנות וחרוף, כגון זה של דתן ואבירם.

אך כאשר מדובר בעם ישראל שהוא עמו של הקב"ה, ושלו יאה המדה של גאות, בודאי נאה גם לו המדה של קומה זקופה, והכבוד של נצבים, כמו אצל אדונו הקב"ה, שעליו נאמר (תהלים פב:א): "אלקים נצב בעדת א-ל", וכן (ישעיהו ג:יג): "נצב לריב ה' ועומד לדין עמים". לכן גם אצל ישראל נאמר (דברים כט:ט): "אתם נצבים היום כולכם". ואמנם לגבי ישראל כעם ה' ואומה קדושה וניצבה נאה הגאות, אך לא לישראל הפרטי, היחיד. ולכן, דוקא בזמן חרותנו נתן לנו הקב"ה מזכרת עולם להיבדל מן הגאוותנות והאנוכיות ובכך להתקדש, כי לא נאה לישראל שזה עתה נולד כעם ה', שידבקו בו כלל הגאוה והאנוכיות הפרטית. מזכרת עולם זו היא מצוות ההתבדלות מהחמץ ומהשאור, שנאמר עליה (שמות יב:טו): "אך ביום הראשון תשביתו שאור בתיכם כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל...", וכן (שם:יט): "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה הנפש ההיא...".

 

הקב"ה קבע שיצאו ממצרים ללא חמץ, שנאמר (שם:לט): "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגות מצות כי לא חמץ כי גרשו ממצרים". ואין זה בא לתת טעם מדוע לא יצאו עם חמץ, שהרי באמת לא גורשו ממצרים, לפי רצון המצרים, אלא אע"פ שפרעה דרש שיצאו מיד, כמו שנאמר (שם:ל-לא): "ויקם פרעה לילה... ויקרא למשה ולאהרן לילה ויאמר קומו צאו מתוך עמי", מ"מ לא יצאו בלילה אלא ביום, כמו שנאמר (שם:מא): "ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים", ואמרו חז"ל (שמות רבה יח:י): "אמר לו האלקים [לפרעה]: בלילה אתה מוציא את בני? לא תוציא את בני בלילה אלא יצאו בראש גלוי בחצי היום". אם כן בודאי היה להם פנאי לאפות לחם רגיל, חמץ, אלא שהקב"ה ציוום שלא לאפות חמץ, כדי שאותו פרעה שחרף את הקב"ה באמרו (שמות ה:ב): "מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל", עכשיו ינסה לגרש אותם, כל כך נפל עליו פחד ה'. והעיקר שה' אומר בזה לישראל - שלעולם אל תתגאו בזה כעם, שהרי רק הקב"ה הציל אתכם ואתם לא הייתם מסוגלים לגאול את עצמכם, ובודאי שלעולם אל תתגאו כיחידים כי אין מידה יותר מגונה ממידת הגאווה ליחיד. שהרי החמץ והשאור הם סמל יצר הרע והגאוה, שהשאור מנפח את העיסה ועושה אותה לחמץ, ו"שאור" בא מהמלה "סער", שמניע את העיסה ומביאה לידי נפיחה. כך היצר והאנוכיות מנפחים את האדם השפל למחשבות של גדולה ושל כח ושל גאווה, וכן נאמר (תהלים יב:ד,ו): "יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות... משד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה', אשית בישע יפיח לו". הגאוותן המדבר גדולות מנופחות, "יפיח לו".

 

על כן הרשעות והגזל, שהורתם בגאווה, מכונים "חומץ", שנאמר (ישעיהו א:יז): "דרשו משפט, אשרו חמוץ [החזיקו את הגזול]", וכן (תהלים עא:ד): "פלטני מיד רשע מכף מעול וחומץ". וברור ש"חומס" ו"חמסן" באים מלשון חומץ. וכל זה משום שהחומץ מקולקל, כמו יין מקולקל שנקרא חומץ, וכן כינו חז"ל רשע בן צדיק "חומץ בן יין", כמו במעשה דרבי אליעזר ברבי שמעון, שהיה מוסר עבריינים יהודים למלכות הגוים, ואמר לו רבי יהושע בן קרחה (ב"מ פג:): "חומץ בן יין, עד מתי אתה מוסר עמו של אלקינו להריגה?" ובכלל, משמש "חומץ" כלשון של קלקול, כדברי רש"י על הפסוק (ישעיהו סג:א-ב): "מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה... מדוע אדום ללבושך ובגדיך כדורך בגת", המדבר על נקמת ה' באדום לעתיד לבוא, שבגדי הקב"ה כביכול יהיו צבועים ומטונפים מדם נקמתו, וכתב רש"י (שם): "ובא חמוץ בגדים, צבועים בדם, וכל דבר שהוא מתנאץ בריחו ובמראיתו, נופל בו לשון חימוץ". ויש כאן מידה כנגד מידה: אדום שהתגאה והתנפח כחמץ, והרשיע כחומץ (עיין יחזקאל לה, לו, וכן עובדיה), נענש בכך שביום נקמת ה', כשנוקם את דם ישראל שנשפך, דמו של אדום מתחמץ. ובגלל "חמץ" זה של אדום ושל הגוים, משלם להם הקב"ה ב"מחץ" שלו, כמו שנאמר (תהלים קי:ה-ו): "ה' על ימינך מחץ ביום אפו מלכים, ידין בגוים מלא גויות מחץ ראש על ארץ רבה". וז"ל ילקוט שמעוני (תהלים תתסט): "'ידין בגוים מלא גויות', אמרו רבותינו, כל נפש ונפש שהרג עשו מישראל, כביכול נטל הקב"ה מדם כל נפש ונפש וטובל פורפוריון שלו עד שצבעה דם, וכשמגיע יום הדין ויושב עליו בבימה לדון אותו, לובש אותו פורפוריון ומראה לו גופו של כל צדיק וצדיק רשום עליה, שנאמר: 'ידין בגוים מלא גויות', באותה שעה מתנקם הקב"ה ממנו שתי נקמות, שנאמר (תהלים צד:א): 'א-ל נקמות ה' א-ל נקמות הופיע'" (ועיין לקמן על אותו עונש לאדום בענין החלב).

 

וראיתי לנכון להעתיק כאן את דברי רבינו בחיי, מגדולי ההוגים והמפרשים, פה קדוש, ממה שכתב בספרו הגדול "כד הקמח" בענין חמץ, וראוי לכל ירא שמים לחורטו על לוח לבו, וז"ל (ערך פסח א): "והנה לשון חמץ מלשון: 'כי יתחמץ לבבי' (תהלים עג:כא), כי הלב הנוטה להרשיע יקראוהו רז"ל 'החמיץ', כענין שאמרו בכורש (ר"ה ג:): 'כאן קודם שהחמיץ, כאן לאחר שהחמיץ', כן היין הנפסד נקרא 'חומץ', וכן אמרו בפירוש (ברכות יז.): 'גלוי וידוע לפניך שרצוני לעשות רצונך, ומי מעכב, שאור שבעיסה', כלומר יצר הרע, הרי שהמשילו יצר הרע לשאור. ואמרו במדרש (בראשית רבה לד:יב): '"כי הוא ידע יצרנו" (תהלים קג:יד), אוי לה לעיסה שהנחתום מעיד עליה שהיא רעה'. ועל כן היה החמץ מרוחק מן המזבח והזהירה עליו תורה שלא להקריבו כל עיקר, הוא שכתוב: 'כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה', קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח' (ויקרא ב:יא), לפי שהמזבח היה לריח ניחוח ומקום מיוחד לכפרה ולרצון, והחמץ לא לרצון, ומה שהיה חמץ בקרבן תודה (ויקרא ז:יג), לא היה ראוי להקריבו קרבן כי אם להניף אותו תנופה. ועל זה אמרה תורה: 'ולא יראה' ו'לא ימצא' (שמות יג:ז; יב:יט), לא יראה במעשה, ולא ימצא במחשבה, אלא שיבטלנו בלב... וכיון שהחמץ יש בו רמז ליצר הרע, מכאן יש לנו רמז שכשם שאנו מצווים לבטל החמץ בלב מן התורה, כך אנו חייבים לבטל יצר הרע מהלב ושלא ימשול בנו, וזה שאמר הכתוב: 'תשביתו' (שמות יב:טו), ודרשו ז"ל (פסחים ד:) דהיינו ביטול בלב, דכתיב: 'כי יצר לב האדם רע מנעוריו' (בראשית ח:כא). וכשם שבאה הקבלה לבער החמץ ולבדוק הבית בחורין ובסדקים, כך אנו חייבים לחפש ולבדוק חדרי בטן והכליות ממחשבות ומהרהורים רעים. וכשם שבדיקת החמץ אינה לא לאור החמה ולא לאור הלבנה ולא לאור האבוקה אלא לאור הנר, כך בדיקת יצר הרע אינה אלא לאור הנשמה הנקראת נר, הוא שכתוב: 'נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן' (משלי כ:כז)". דברי רבינו חיכו ממתקים וכולו מחמדים.

 

ויש להוסיף שכמו שחמץ הוא סמל הגאוה והאנוכיות, כך היפך החמץ, דהיינו המצה, נקראת בכתוב לחם עוני, שנאמר (דברים טז:ג): "תאכל עליו מצות לחם עני". מצד אחד פירש זאתרש"י (שם) מלשון עניות ועינוי: "לחם שמזכיר את העוני שנתענו במצרים", וזה כלשון הפסוקים (שמות ג:ז): "ראה ראיתי את עני עמי", וכן (נחמיה ט:ט): "ותרא את עני אבותינו במצרים", ובודאי ש"עוני" (עניות) ו"ענוי" ממקור א' באו. אבל ביחד עם זה יש לזה משמעות נוספת: המצה באה כניגוד לחמץ, שהחמץ מסמל את הלחם העשיר, הגאוה הבאה והחולמת על עושר וכבוד והרחבה, ואילו המצה מסמלת את האדם העניו והשפל. ובכן, "לחם עוני", משמעו - לחם העניו. ועוד, שהחמץ מסמל את ה"אני", ואילו המצה, לחם עוני, מסמלת את "העני", כדי שידע היהודי שה"אני" שלו אינו אלא "עני", ולא הגאוותנות והאנוכיות הן שמעשירות, אלא אדרבה הן מביאות את האדם לעוני. והקב"ה ידע שאין כמו העוני והעינוי להביא את האדם לענוה ולשבור את גאוותו. וכן אמרו חז"ל (חגיגה ט:): "מאי דכתיב (ישעיהו מח:י): 'הנה צרפתיך ולא בכסף בחרתיך בכור עוני'? מלמד שחזר הקב"ה על כל מדות טובות ליתן לישראל ולא מצא אלא עניות. אמר שמואל ואיתימא רב יוסף: היינו דאמרי אינשי, יאה עניותא ליהודאי כי ברזא סומקא לסוסיא חיורא [כרצועה אדומה על סוס לבן]".

 

אמנם, הקב"ה אינו שולל את העושר, כי הרי כמו כל דבר בעולם שנעשה על ידי הקב"ה, יכול האדם לעשות בו או טוב או רע, ובודאי אפשר לכוון את העושר לטוב, כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה טז:ב): "'וזהב הארץ ההיא טוב' (בראשית ב:יב) - אמר ריש לקיש: לא היה העולם ראוי להשתמש בזהב, ולמה נברא? בשביל בית המקדש". כלומר, בודאי שהעושר, הכסף והזהב, אינם רע כשלעצמם, שלא כדברי הדתות הנפסדות המתחסדות בשלילת העושר. הכסף אינו טוב ואינו רע. אם משתמשים בו לבנות מקדש ומשכן ולקיים מצוות - הרי טוב. אך אם הכסף עובד בשרות הגאוה והתאוה, אזי אין רע ממנו. ולא רק שהאנוכיות של האדם מכוונת אותו לרדוף אחרי הכסף והעושר, אלא שהכסף והעושר הופכים אותו ליותר גאוותן  ורשע, וחוזר חלילה. וכן אמר שלמה המלך ע"ה (משלי יח:כג): "תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות". וכן (שם כח:יא): "חכם בעיניו איש עשיר". הגאוה והתאוה מסיתים את [[כב]] האדם ליגע להעשיר, וכן המרבה כסף לא ישבע כסף, וכמו שאמר רבינו בחיי בכד הקמח (ערך עושר): "אמרו רז"ל (קהלת רבה א:[יג]), "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידיו - יש בידו מנה מתאוה לעשותו [מאתיים, יש בידו מאתיים מתאוה לעשותו] ארבע מאות, שנאמר (קהלת ה:ט): "אוהב כסף לא ישבע כסף"'. זהו מנהג העושר ומנהגו כמנהג האש שכל מה שתוסיף עצים על האש תוסיף המדורה ותרבה שלהבת". 

ולכן, מכיון שהעושר רק מוסיף תאוה לאנוכיות של האדם ומחזקה, חסד עשה הקב"ה ומדה טובה נתן לישראל
- העניות. כי העניות מונעת מהאדם את האפשרות לחטוא, כי אין לו האמצעים, כי רק בעושר יכול להרשות לעצמו לזנות אחרי לבבו ואחרי עיניו. וכן העני, בגלל עניותו, שבור ושפל, ועיניו תמיד נשואות למעלה בבקשות ותפילות לקב"ה, ובכך מודה הוא שרק דרך ה' ניתן להתפרנס, משא"כ העשיר הבטוח כי "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח:יז). על כן, חסד עשה לנו הקב"ה במדבר שנתן לנו את המן אך ורק לפי מתכונתו של עומר לגולגולת, כדי שיצטרכו לבטוח בה' ולסמוך עליו מדי יום ביומו, וכן נאמר (דברים ח:ב-ג): "וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלקיך זה ארבעים שנה במדבר, למען ענותך לנסותך... ויענך וירעיבך ויאכילך את המן... למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם".

 
וכך אמרו חז"ל (ברכות ה.): "אמר רבא ואיתימא רב חסדא, אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו, שנאמר (איכה ג:מ): 'נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה''. פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה, שנאמר (תהלים צד:יב): 'אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה ומתורתך תלמדנו'. ואם תלה ולא מצא, בידוע שיסורין של אהבה הם, שנאמר (משלי ג:יב): 'כי את אשר יאהב ה' יוכיח'. אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא: כל שהקב"ה חפץ בו מדכאו ביסורין, שנאמר (ישעיהו נג:י): 'וה' חפץ דכאו החלִי'. יכול אפילו לא קבלם מאהבה? ת"ל (שם): 'אם תשים אשם נפשו', מה אשם לדעת אף יסורין לדעת. ואם קבלם מה שכרו? 'יראה זרע יאריך ימים' (שם), ולא עוד אלא שתלמודו מתקיים בידו, שנאמר (שם): 'וחֵפץ ה' בידו יצלח'. פליגי בה רבי יעקב בר אידי ורבי אחא בר חנינא, חד אמר, אלו הם יסורין של אהבה: כל שאין בהן ביטול תורה, שנאמר 'אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה ומתורתך תלמדנו'; וחד אמר, אלו הם יסורין של אהבה: כל שאין בהן ביטול תפילה, שנאמר (תהלים סו:כ): 'ברוך אלקים אשר לא הסיר תפִלתי וחסדו מאתי'. אמר להו רבי אבא בריה דר' חייא בר אבא, הכי אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן: אלו ואלו יסורין של אהבה הן, שנאמר 'כי את אשר יאהב ה' יוכיח', אלא מה ת"ל: 'ומתורתך תלמדנו'? אל תקרי 'תלמדנו' אלא 'תלמדֵנו', דבר זה מתורתך תלמדנו ק"ו משן ועין, מה שן ועין שהן אחד מאבריו של אדם עבד יוצא בהן לחרות, יסורין שממרקין כל גופו של אדם על אחת כמה וכמה; והיינו דרבי שמעון בן לקיש, דאמר רשב"ל, נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורין. נאמר ברית במלח, דכתיב (ויקרא ב:יג): 'ולא תשבית מלח ברית', ונאמר ברית ביסורין, דכתיב (דברים כח:סט): 'אלה דברי הברית', מה ברית האמור במלח מלח ממתקת את הבשר, אף ברית האמור ביסורין - יסורין ממרקין כל עוונותיו של אדם". 

העניות בחומרנות אינה אלא חסד מהקב"ה, כי היא מרבה את עושר הנשמה והקדושה, ואילו הגאוותנות והאנוכיות ממעטות אותה. והעושר בחומרנות מרבה לכסיל את העניות בקדושה ובתורה, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין כד.): "סימן לגסות הרוח... עניות תורה". ועל כן אמרו חז"ל (סוכה נב:): "אם פגע בך מנוול זה [יצר הרע] משכהו לבית המדרש". כלומר, קבל על עצמך את תורת ה', מושגיו וערכיו והלכותיו, כי מלחמה לאדם ביצרו, בגאוותו, באנוכיות שלו יום יום, ולא בכדי קראו לו מנוול, כי הוא יותר מזה,
[[כג]] וכמו שאמרו חז"ל (ב"ב טז.): "הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות". היצר הרע של האדם, גאוותו ואנוכיותו, הם מלאך המוות הממית אותו לעוה"ב. על כן, אין אויב יותר מסוכן, ושחייבים לשנוא אותו ולכופו ולשעבדו. אמנם, מנוול הוא. 

עוני, עינוי, ענוה
- כולם כופים את האני, את היצר, את הגאוה והופכים את האדם מ"אני" ל"עניו". והרי זה כל תפקיד האדם. 

עוד מצוה למזכרת עולם נגד הגאוה והאנוכיות ניתנה לישראל, והיא איסור אכילת החֵלב, כמו שנאמר (ויקרא ג:טז-יז): "כל חלב לה'; חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם, כל חלב וכל דם לא תאכלו". "כל חלב לה'" הוא רמז ברור שרק לה' שייך החלב, כי החלב הוא סמל הכבוד והעושר, וכמו שאמר פרעה אל יוסף (בראשית מה:יח): "ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים ואכלו את חלב הארץ". וכן (במדבר יח:יב): "כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן...", וז"ל האבן עזרא (שם): "הנכבד והמוטב". כי השמנות היא סמל הבריאות והכח, כמו בחלום פרעה. אם כן, העושר והכבוד והנוי והתפארת שמסומלים בחלב, שייכים רק להקב"ה שרק לו נאה כל אלה, כי הוא בעל העושר והכבוד והנוי והתפארת.

 
אך יותר מזה, החלב, השמנמנות בעוה"ז, אינו אלא סמל הגאווה ורדיפת חיי תענוג, הכסף והכסא. וכך נאמר (תהלים יז:י): "חלבמו סגרו, פימו דברו בגאות", וכן (שם עג:ז): "יצא מחֵלב עֵינֵמו, עברו משֹכיות לבב". וכן (שם קיט:ע): "טָפֹש כחֵלב לבם, אני תורתך שִעֲשָעתִי".

 
וכבר הבאנו לעיל את דברי הרמב"ם (הל' איסורי המזבח ז:יא): "שהרוצה לזכות עצמו יכוף את יצרו הרע וירחיב ידו ויביא קרבנו מן היפה, המשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו. הרי נאמר בתורה 'והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו'". כלומר, החלב הוא המובחר והשמן והעשיר והמכובד שבבהמה, ועל כן הוא סמל של גאות האדם הדוחפתו לעושר ולכבוד ולתאוות העולם הזה. לכן, לא רק שחייבים להביא מחלב, דהיינו מטוב המין, אלא גם החלב שבבהמה שהוא סמל הגאוה והנבחר והרצוי, חייבים לתת לה' כדי להיפטר מהגאווה, על ידי זה שמוכנים לתרום לה' את החלק החשוב ביותר, ובזה האדם מכריז: כל חלב לה'!

א"כ, גם חמץ וגם חלב הם סמל הגאוה, ומכל מקום יש הבדל ביניהם. החמץ הוא סמל עיקר היצר הרע והאנוכיות שמביאים את האדם לידי גאוה ולרדיפת העושר והכבוד. לכן, מכיון שהוא סמל השאור שבעיסה, ומקור ושורש הרע, אין לו מקום כלל וכלל על מזבח ה', כי המזבח הוא סמל הקדושה שהוא נקי מכל אנוכיות. אבל החלב מסמל את העושר והכבוד שהאדם כבר קיבל ושממנו עלול להתגאות, ולכן האדם חייב להראות את כפיית יצרו על ידי נכונות לתרום ולשרוף את החלב, סמל הגאוה.

בוא וראה את ישועת וגדלות הקב"ה, איך הוא משווה את גאוותן של אדום והגויים לחמץ ולחלב. לעיל אמרנו שעונש אדום על גאוותו כלפי ישראל, ארץ ישראל והקב"ה, יבוא בחימוץ בגדים, כי גאוותו נמשלה לחומץ. ובדיוק כך מתאר הנביא (ישעיהו לד:ב,ה-ו,ח) את חטא אדום, והפעם במונח של חלב, וז"ל: "כי קצף לה' על כל הגוים... הנה על אדום תרד ועל עם חרמי למשפט, חרב לה' מלאה דם הֻדַשנה מחלב, מדם כרים ועתודים מחלב כליות אילים, כי זבח לה' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום... כי יום נקם לה' שנת שילומים לריב ציון".

נקמת ה' נגד אדום והגוים שהתגאו נגד ה' ונגד משיחו, והגאוה והחרוף, מסומלים ע"י החלב, וכל המלכים והשרים הגאוותנים וגסי הרוח משולים לבהמות שמנות. וז"ל [[כד]] הרד"ק (ישעיהו שם): "ועתודים ואילים וראמים ופרים ואבירים הוא משל על מלכי גויים פחות וסגנים". החלב של הגאוה מביאה חרב של נקם, ועל כן נאמר: "כל חלב לה'" (ויקרא ג:טז), וכאן "חרב לה'", כלומר, מי שאינו מבין שאין לו חלק בחלב והוא רק נחלתו ומלבושו של ה', יבין את זה בעונש לעתיד לבוא, כאשר יתברר לו שגם החרב הוא רק לה'.

והאדם הזוכה לכוף את יצרו ולבטל את האנוכיות וה"יש" שבו, יזכה למתיקות ולהנאה הגדולות ביותר שיכולה נשמת האדם לקלוט, והיא כל פעולת האדם ושכרו לעולם הבא, וכמו שאמרו חז"ל (ברכות יז.): "העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פריה ורביה ולא משא ומתן ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, שנאמר (שמות כד:יא): 'ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו' (רש"י: "שבעו מזיו השכינה כאילו אכלו ושתו")".

זיו השכינה! האפשרות לשבת לנצח ולקבל ולהבין את האמת הנצחית, את דרכי ה' "הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים". אין הנאה גדולה מזו, והיא - הנאה נפשית ונשמתית בלבד - באה בתור מדה כנגד מדה למי שבעולם הזה מיעט את עצמו והמעיט את עצמו ושיעבד את גאוותו וכפה את יצרו. וזאת כוונת חז"ל שאמרו (סנהדרין ק.): "עתיד הקב"ה ליתן לכל צדיק וצדיק שלש מאות ועשרה עולמות שנאמר (משלי ח:כא): 'להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא' - 'יש' בגימטריא - תלת מאה ועשרה הוי". וברור שלא המספר "שלש מאות ועשרה" הוא העיקר כאן, אלא הוא בא רק להמחיש את המלה והמושג "יש". כי הקב"ה ברא את העולם מכלום, את ה"יש" מה"אין", כדי ליצור אדם שימעט את עצמו, שישפיל ושיעשה עצמו כביכול "אין" מ"יש", ובמידה כנגד מידה מקבל צדיק זה שעושה מה"יש" שלו "אין", "יש" בעוה"ב. וכן אמרו חז"ל (חולין פט.): "אין העולם מתקיים אלא בשביל מי... שמשים עצמו כמי שאינו". וכן כתב הרמב"ם (הלכות דעות ה:ח): "לא ילך ת"ח בקומה זקופה וגרון נטוי, כענין שנאמר (ישעיהו ג:טז): 'ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עינים'. ולא יהלך עקב בצד גודל בנחת, כמו הנשים וגסי הרוח, כענין שנאמר (שם): 'הלוך וטפוף תלכנה וברגליהם תְעַכַסנה'. ולא ירוץ ברשות הרבים כמנהג משוגעים, ולא יכפוף קומתו כבעלי חטוטרת, אלא מסתכל למטה כמו שהוא עומד בתפילה. ומהלך בשוק כאדם שהוא טרוד בעסקיו. גם ממהלכו של אדם ניכר אם חכם ובעל דעה הוא או שוטה וסכל".

ומשום כך, קשור מאמר חז"ל זה (סנהדרין שם) למאמר שלפניו: "כל המרעיב עצמו על דברי תורה בעוה"ז, הקב"ה משביעו לעוה"ב". והכוונה ברורה.

כל שבחו של ישראל ומנהיגיו בא על מיעוט הגאוה, והנכונות להשפיל ולמעט את עצמם לפני הקב"ה. על הפסוק (דברים ז:ז): "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם כי אתם המעט מכל העמים", אמרו חז"ל (חולין שם): "אמר להם הקב"ה לישראל: חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה, אתם ממעטין עצמכם לפני. נתתי גדולה לאברהם, אמר לפני (בראשית יח:כז): 'ואנכי עפר ואפר', למשה ואהרן, אמרו (שמות טז:ז): 'ונחנו מה', לדוד, אמר (תהלים כב:ז): 'ואנכי תולעת ולא איש'".

ובכן, ישפיל האדם את עצמו ואת גאוותו שהיא שורש העבודה הרעה והזרה ויסוד הטומאה והשפלות, כי רק כך יתעלה האדם ויתרומם, כמו שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי טז:יח): "לפני שבר גאון ולפני כשלון גֹבה רוח". וכן (שם יד:ג): "בפי אויל חוטר גאוה...". וכן (שם טז:ה): "תועבת ה' כל גבה לב, יד ליד לא ינקה...". הגאווה [[כה]] היא הניגוד המוחלט לשבירת היצר והאנוכיות. הגאווה היא הסתירה הבולטת ביותר לקבלת עול מלכות שמים וידיעת ה'.

 
ודע, שהתורה ציוותה על ישראל את המושג של עם, ולא דת או סתם קבוצה של יחידים שומרי פולחן. ולגבי המושג של עם, של עם נבחר, בולטת המדה של גאוה אך לא לגבי היחיד בישראל, אלא רק לגבי ישראל בתור עם, בתור עם ה', ובעז"ה נלמד את הרעיון הקדוש הזה לקמן בפרק "עם ישראל". 

ישראל הוא מטבע קודש, שיש לו שני צדדים. האחד ישראל ככלל, כעם, כאומה, כמלכות. אך לעומת זה, יש צד שני. כל ישראל וישראל כפרט, כיחיד, שלמרות שהוא חלק מהכלל הגדול, נצטוה ע"י הקב"ה לחיות חיים של מצוות פרטיות ויחידות, כדי להתעלות ולהתקדש באופן אישי. ונכון הוא שהממלכתיות והתהילה של עם ישראל, כעם ה', באות דוקא על ידי התרוממות וגאוה, כי הרי "ה' מלך גאות לבש" (תהלים צג:א), ועבד מלך מלך, והוא חייב גם להתגאות ולהתהדר, כי בושה וחילול היא שפלות של עם ישראל; אך בתפקידו כפרט וכיחיד, ההתעלות וההתקדשות באות דוקא דרך ענוה, הכנעה ושפלות, ורק דרכן.

 
אם כן, ראינו שתכלית האנוש בעולם היא להגיע לידיעת והכרת ה' וגדולתו המדהימה והאיומה והנפלאה, לכרוע לו ברך כמלך מלכי המלכים, כשאנו מכירים בשפלותנו ומקבלים על עצמנו את עול מלכותו ודבקות במדותיו ובמצוותיו, במקביל לביטול ה"יש" והגאוה.

 
והאמונה שהביאה לידי יראת ה' שהביאה לידי ענווה ושפלות והכרת ה"אין" שבו, מביאה את האדם להכרת גדלותו של הקב"ה, כחו וחכמתו האין סופיים, ומכניסה בו תשוקה ותאווה לעבדו בלבב שלם ולהידמות לו ולהיות אצלו ובמחיצתו תמיד, והיא הנקראת אהבת ה'.[[כו]]