מעל בימת הכנסת

הצעת סיעת כך להביע אי-אמון בממשלה בשל הסכנה לעם ישראל בגלל סירובה העיקש של ממשלת ישראל לקבל על עצמה עול מלכות שמים. כ"ח טבת תשמ"ח (18.1.88)

הצעת סיעת כך להביע אי-אמון בממשלה בשל הסכנה לעם ישראל בגלל סירובה העיקש של ממשלת ישראל לקבל על עצמה עול מלכות שמים.
כ"ח טבת תשמ"ח (18.1.88)



כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, יום חושך ואפלה, יום ענן וערפל, כשחר פרש על ההרים, "והפכתי חגיכם לאבל, וכל שיריכם לקינה, והעלתי על כל מתנים שק, ועל כל ראש קרחה, ושמתיה כאבל יחיד ואחריתה כיום מר".

חברי הכנסת, לא נוכל עוד להתעלם מההרגשה האיומה ומהתחושה הנוראה, כי הבית בוער וכי עתידם וקיומם של המדינה ושל העם שבתוכה תלויים בסכנה. המדינה, שרק לפני ‎20 שנה הוללה והרימה למרום קרנה ודיברה בצוואר עתק, שלא נבצר ממנה מזימה; המדינה של "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה", שגאווה וגאוותנות יצאו מחלב עינימו, הגרזן שהתפאר על החוצב בו, הצבא שלא היה כוח בעולם המסוגל למנוע ממנו כל פעולה, הצבא של "לכוחותינו נגביר, נשקנו עמנו, מי אדון לנו, שגירד שחקים, שרדף מהם חמישה מאה ומאה מהם רבבה ירדופו" - פתאום כולם עומדים מול נשים וילדים, ערבים, שונאים ומרצחים בחוסר אונים, בתסכול, בייאוש, בפחד מהגוי העולה מעלה מעלה, כאשר אנחנו יורדים מטה מטה. ערבים רוגמים יהודים וחיילים יהודים ללא פחד. יהודים מפחדים בכבישים, בחוצות ירושלים, ואילו הממשלה - חסרת אונים, נבוכה, מבולבלת.
אין תוכנית, אין תשובה על השאלה: מה יהיה?

המרה השחורה, ההרגשה האיומה שהערבים האכזרים, הישמעאלים, פראי האדם, עולים עלינו, וכי חס וחלילה שואה ואסון לאומי רובצים לפתחנו, אוחזות בנו ולא נותנות לנו מנוחה ושלווה.

המדינה החילונית שמנהיגיה השליכו את הקדוש-ברוך-הוא אחר גוום, וזרקו את קודשי ישראל, מצוות התורה ועול מלכות שמים כגרוטאות; עוכרי ישראל, שהתערו כאזרח רענן, הושפלו פתאום, הוכו פתאום בסנוורים, וממשלת המתבוללים נבוכה.

אכן, יושב בשמים ישחק, ה' ילעג למו, וגבוה ממרחק יידע, וקשת גיבורים חתים. לאן נעלמו הביטחון העצמי והגאוותנות של "כחי ועצם ידי"? לאן ברחו גסי הרוח, הדור החדש, דור העברים העיוורים, דור טהור בעיניו ומצואתו לא רוחץ? דור מה רמו עיניו ועפעפיו ינשאו?

הבית בוער, המדינה מתמוטטת, העם מבוהל, האויב מתקומם, יום חרון אף ה' בא, יום של "והסתרתי פני מהם, והיה לאכל ומצאהו רעות רבות וצרות", והם - הכופרים, אלה שהחליפו קדושה בטומאה, קודש בחול, סגולה בהתגויות - "ככלב שב על קאו, כסיל שונה באולתו".

המדינה מתמוטטת, חרון אף ה' בא עלינו, ואילו הם ממשיכים בחילול קודשי ישראל, בטומאת ארץ הקודש, ואין לאווילים כל מושג על הקשר בין תועבותיהם לבין התמוטטות המדינה.

חילול שבת בזדון ובפרהסיה, אכילת נבלות וטריפות, עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים וכפירה באלוקי ישראל. והקדוש-ברוך-הוא צווח: "העל אלה לא אפקד נאם ה', ואם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפשי".

חברי הכנסת, אין זמן. הזמן אוזל, ואידינו כסופה בא.

לראשונה עלה הרעיון על דעתי כאשר ישבתי ושיננתי את ספר יונה על בשורת התשובה הכלולה בו. יונה נכנס לנינוה, אחרי שנשלח אליה בשליחות אלוהים, להזהיר את יושביה מפני החורבן הממשמש ובא אם לא יחזרו בתשובה. ובעודני קורא, הזדקרו לנגד עיני דבריו של יונה אל העם: "עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת". חשבתי פתאום: כמה פעמים, שוב ושוב, עולה המספר ‎40 בקשר לחטא ועונשו: "ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה". עונשו של עולם שהוצף במים ‎40 יום בשל חטאו.

וכאשר היהודים, דור המדבר, מאסו בארץ חמדה וביכו את ביתם במצרים, גזר ריבון העולמים בזעמו, שלא ייכנס דור המדבר אל ארץ הקודש, ואמר: "ובניכם יהיו רעים במדבר ארבעים שנה" - שוב ‎40.

ועונש המלקות אף הוא של ארבעים: "ארבעים יכנו ולא יוסיף". וכפרת העוונות, תהליך ההיטהרות - ראשיתה בתלמוד תורה, שניתנה ב-‎40 יום בסיני, והמשכה במקווה, אשר מימיו חייבים להכיל לפחות ‎40 סאה.

אחרי הדברים האלה התבהרה במוחי המחשבה, שהמספר ‎40 אינו קשור רק לחטא ולעונש. הוא קשור לאזהרה של ה' את החוטא, התראה המכוונת למנוע את העונש. יונה מתרה בנינוה על העונש הקרב, וכך ניתנת ליושביה ארכה של ‎40 יום לחפש את נתיבותיהם ולשנות את דרכם. כך גם במקרה של שני בתי-המקדש, שבו נתן הקדוש-ברוך-הוא לעם ישראל ארכה בת ‎40 שנה - זמן לחשוב על דרכם, זמן לשוב אליו ולהיחלץ מעונשם.

בימי מלכות יהודה אמר האלוקים ליחזקאל הנביא: "ושכבת על צדך הימני שנית, ונשאת את עון בית-יהודה ארבעים יום יום לשנה, יום לשנה נתתיו לך". אומר רש"י: "מלמד שחטאו בית-יהודה. משגלו עשרת השבטים עד שחרבה ירושלים - ארבעים שנה". הקדוש-ברוך-הוא לאחר ששפך את זעמו על עשרת השבטים פותח בספירה לאחור לקראת יום הדין של בית-יהודה שפנה עורף לאלוקיו. אך ארכה אחרונה ניתנת, הזדמנות אחרונה לשוב, ארכה בת ‎40 שנה. ונבחר הנביא, נביא הארכה, ירמיהו. וכדברי חז"ל "טובה היתה מגילת קינות על ישראל מארבעים שנה שנתנבא עליהם ירמיהו".

ובימי בית שני - חז"ל אומרים במסכת יומא: ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה גורל עולה בימין, ולא היה לשון של זהורית מלבין, ולא היה נר מערבי דולק, והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן, עד שגער בהן רבי יוחנן בן-זכאי. אמר לו: היכל היכל, מפני מה אתה מבעית עצמך? יודע אני בך שסופך עתיד ליחרב.

ועוד, בגיטין: רבי צדוק, ישב ארבעים שנה בתענית שלא תיחרב ירושלים.
שוב ושוב ניתנת ארכה בת ‎40 שנה. תקוותו האחרונה של הקדוש-ברוך-הוא היא שאולי תישמע התראתו האחרונה.

חברי הכנסת, באותו רגע הבנתי את מלוא משמעותו של הרעיון הזה: אם אומנם העניק לנו הקדוש-ברוך-הוא בימי בית ראשון - מלכות ישראל הראשונה - ובימי הבית השני, ארכה בת ‎40 שנה לשוב - הייתכן שהדברים אמורים גם במלכות ישראל השלישית, במדינתנו?

והמחשבה הזאת ממשיכה להתקיים בי, אוחזת אותי ולא נותנת לי מנוח. ככלות הכול, הגאולה השלמה והסופית תבוא עלינו באחת משתי דרכים, ואין שלישית: "בעתה אחישנה, זכו - אחישנה, לא זכו - בעתה".

ההבדל בין השניים איננו רק הזמן, אלא הבדל איכותי החודר עד לעצם מהות קיומנו. גאולה מוחשת היא זו הבאה בהוד ובהדר וללא סבל ומכאוב. אך גאולה הבאה בעתה, זו הבאה אף שאין אנו ראויים לה, מלווה חורבן ושואה, רחמנא ליצלן, עונש מתאים קודם הישועה המפוארת והסופית.

משוכנע אני, שהקדוש-ברוך-הוא עומד היום ומתחנן, מפציר בנו לקום ולהמיר את הגאולה של "בעתה" בגאולה של "אחישנה", לחקור את דרכינו ולשוב אליו. ומשוכנע אני באותה מידה, שכשם שבעבר נתן לנו פעמיים ארכה של ‎40 שנה, כך גם היום קיבלנוה מידיו.

‎40 שנה - ‎40 שנות התראה, ‎40 שנות אזהרה, ‎40 שנות הזדמנות, ההזדמנות האחרונה. ‎40 שנה - אולי לא בדיוק, אולי עוד שנה, עוד שנתיים, עוד כמה שנים, אך התקופה הקצובה ברורה. ‎40 שנות ארכה, ‎40 שנות זעקה אל הלב מאת אבינו שבשמים. הזדמנות אחרונה למנוע אסון מיותר ולהביא את הגאולה השלמה, הסופית, בהוד ובהדר.
כי בל נטעה: הנס העצום של השיבה לארץ והקמת המדינה היהודית הוא בוודאי ראשיתה של הגאולה השלמה, אך לא אחריתה. הסוף האמיתי, עידן ההוד, ימות המשיח, יבוא עלינו בפאר ובהדר, רק אם נדבוק בכלל הגדול: "אם בחקתי תלכו - - - ונתתי שלום בארץ". זהו החוק הבלתי-משתנה של עם ישראל, חוק הברזל שאין מפלט ממנו. גורלו של היהודי - אם יזהיר עתידו או ישחיר, אם ייהנה משלום או יחיה בזוועות - תלוי אך ורק בדבקותו בתפקידו, במשימתו ובשליחותו בעולם הזה - הרכנת ראשו ושיעבוד רצונו לעול מלכות שמים.

"אם בחקתי תלכו - - - ונתתי שלום בארץ - - - ואם לא תשמעו לי - - - והפקדתי עליכם בהלה". בהלה - בהלה של היום, טרור של היום. זוהי הברירה, והיא הברירה היחידה - כל היתר הבל וריק. והזמן אוזל וההכרעה בידינו. הקדוש-ברוך-הוא מתחנן לפנינו לשוב ולקבל עלינו היום את עול המצוות - "שובו אלי נאם השם צבאות ואשוב אליכם" - אם בקולו תשמעו היום, ממש היום, אם בקולו תשמעו.

אין לנו הבינה להבין, העיניים לראות, הרצון לרצות? האם נבין, כי רק דבקותנו באמונה ובביטחון, באמונה שלמה בקדוש-ברוך-הוא, תביא את הגאולה? האם תחזינה עינינו את המשיח ללא אסון, ללא שואה? האם נפגין ונוכיח את אמונתנו בדרך האפשרית היחידה - על-ידי מעשים קשים ביותר, לעתים אף מסוכנים ביותר, וודאי על-ידי מעשים כגון: שמירת השבת וכשרות והלכה. חוץ מאלה עלינו לעשות מעשים מול האומות ללא כל חשש, ללא פחד מפני הגוי; מעשים, המחבקים ואוחזים את ארץ-ישראל כולה - עלינו להרחיק מכאן את הערבים ללא פחד, להוציאם מהר-הבית, ולהוריד ממנו את המוסלמים ללא פחד. את המעשים האלה רוצה הקדוש-ברוך-הוא, כאשר אוזלות ‎40 אוזלות.

יהודים, אם אומנם דברי אמת, אזי סירובנו להקשיב אינו רק עניין של מותרות אלא חורבן, חס ושלום. ואם אמת היא ש-‎40 השנים התחילו עם קום המדינה - כמה שנים נותרו? יום יום אנחנו רואים במו עינינו מדינה מתמוטטת ומתפוררת; אין יודעים מה יהיה, אין יודעים אם מחר אכן תהיה מדינה; לא יודעים, מפחדים ויורדים מהארץ.

הקדוש-ברוך-הוא אמר: "העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ, החיים והמות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך".

יהודים יקרים, יהודים עיוורים מוכים בסנוורים, אנו מדברים על חייכם, על חיינו, על חיי זרענו, בנינו ונכדינו. בחרו בחיים, אך עשו זאת מהר, כי לא נותר זמן רב, ‎40 השנים אוזלות.

אני מציע אי-אמון לממשלה של קטנים, של גמדים וננסים, שהשליכו את המצוות לאחר גוום, מבולבלים, מתבוללים. רבותי, לא בכוח ולא בעוצם יד, רק בעזרת השם, בתשובה. או אז ודאי נוציא את הערבים, ונגרש אותם. אם נעשה בעזרת השם מה שהוא רוצה, יעשה הוא מה שאנחנו דורשים ממנו.