מעל בימת הכנסת

הצעת סיעת תנועת "כך" להביע אי-אמון לממשלה בשל השנאה למדינה באום-אל-פחם וואדי-ערה וסירובה של הממשלה לנקוט אמצעים הולמים. כ"ז אדר תשמ"ח (16.3.88)

הצעת סיעת תנועת "כך" להביע אי-אמון לממשלה בשל השנאה למדינה באום-אל-פחם וואדי-ערה וסירובה של הממשלה לנקוט אמצעים הולמים.
כ"ז אדר תשמ"ח (16.3.88)


כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, בחול המועד פסח הבא עלינו לטובה, ובעזרת השם, אני חוזר לוואדי-ערה, לאום-אל-פחם. ארבע שנים לאחר שנסעתי לשם לראשונה, לקופת השרצים, אני ועוד אלפי יהודים חוזרים, וברצוני להסביר לכם למה.

לפני ‎3000 שנה ירד משה רבנו מהר-סיני ושני לוחות בידו, והנה קול העם, ההמון, נשמע. "וישמע יהושע את קול העם ברעה, ויאמר אל משה: קול מלחמה במחנה. ויאמר: אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה, קול ענות אנכי שומע". משה רבנו יורד מהר-סיני. ‎40 יום, בקושי ‎40 יום לאחר שעם ישראל נוסד כאומה, כעם השם, ‎40 יום לאחר שהעם, אנשים, נשים וטף, עמדו ביראה וברטט וראו עין בעין את כבוד השם הנגלה - "ויהי קלת וברקים וענן כבד על ההר וקל שפר חזק מאד - - - והר סיני עשן כולו" "וכל העם רואים את הקולת ואת הלפידים ואת קול השפר ואת ההר עשן, וירא העם וינעו ויעמדו מרחק" - ‎40 יום לאחר יום העצמאות האמיתי של עם ישראל עושים להם היהודים עגל, רוקדים מסביב לו במחולות ובקול ענות וצועקים: אלה אלוהיך ישראל.

חברי הכנסת, ‎40 שנה לאחר היום הגדול והאלוקי, יום הגשמת החזון היהודי - הקמת מדינה יהודית עצמאית וריבונית, כאשר עין בעין ראינו את יד השם החשופה, שבאה לקדש את שמו ואת שם עמו המחוללים בגויים אחרי ‎ 2000שנות גולה, פרקו העם את עול מלכות שמים, ויתפרקו את נזמי הזהב אשר באוזניהם ויעשו עגל מסכה - מדינה חילונית, שנולדה - וישב העם לאכול ושתה ויקומו לצחק - והיום, לאחר ‎40 שנה, הפכה לקול ענות.

העם בישראל, על שני המחנות שבו, מסתובב, מתאסף, מפגין, צועק. שני המחנות - יונים ונצים. המערך וגרוריו המתייוונים, והליכוד וגרוריו הקבצנים. פרס והעופות הדורסים, והשמיר והקוצים המקיצים. ושניהם, שני המחנות, מריעים. קול המחנה ברעה - ברע שלו. ואנו סבורים כי יש הבדל ביניהם, שקול מחנה הליכוד והימין הוא קול ענות גבורה, ושל פרס והשמאל - קול ענות חלושה, כאשר האמת היא שאין הבדל כהוא זה ביניהם: אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה, סתם קול ענות - צעקות סרק, ססמאות מבולבלות, קולות הבל אנוכי שומע.

המחנה הלאומי כביכול, אלה שמגנים את פרס, שמגדפים את המערך והשמאל והופכים את שמיר לגיבור האומה, מצילנו ומושיענו - ואוי לנו אם על הקטן הזה ייאמר: ויגבה מכל העם משכמו ומעלה - אנשי הליכוד והימין, שיוצאים לכיכרות למען שמיר, שמפגינים בהמוניהם לחזק את האיש האפור הזה, שהופכים אותו לקול ענות גבורה, עם תוכניות שיצילו את המדינה. מדוע שובבה העם הזה? איך ייתכן שלא רוצים להבין כי שתיים רעות עשה עמי - האחת פרס והשנייה שמיר? איך לא רוצים להשכיל כי לגבי עתידה של המדינה וגורלם של הילדים שלנו הישועה לא תבוא לא מזה שעליו נאמר "וזה אשר לא תאכלו מהם, הנשר והפרס", ולא מזה שעליו נאמר "כי בערה כאש רשעה, שמיר ושית תאכל, ותצת בסבכי היער"?

חברי הכנסת, ודאי שוועידה בין-לאומית היא אסון בין-לאומי, אך האם עתידה של המדינה ייקבע סביב השאלה של ועידה בין-לאומית? ואם קול ענות שמיר יתגבר ולא תהיה ועידה כזאת, וכי ישתנה המצב הנורא והאיום שלנו במאומה? ואם יעלו שמיר ושית ולא נפקיר שטחים, וה"סטטוס" יישאר "קוו", כלומר, כמו היום, כמו עכשיו, יהיה לנו טוב? לא יהיה מרד ערבי? לא תהיה התקוממות? לא יהיו אבנים ובקבוקי מולוטוב ורימונים? לא תהיה תסיסה בכל העולם?

וכי מי יושב היום על כס ראש הממשלה, כאשר הערבים עולים מעלה מעלה ואנו יורדים מטה מטה? מי יושב היום על כס ראש הממשלה - פרס, המערך, או שמיר והליכוד?
וכי מי שלט במדינה בעשור הזה של התדרדרות, התפוררות והתמוטטות - פרס, המערך, או הליכוד, בגין ושמיר? מי נתן למצב להגיע לאן שהגיע? מי ישב בממשלה ונתן לערבים להתקדם, להתחזק, להתחצף - פרס, המערך, או הליכוד ושמיר וארנס ושרון? מי נתן להם חופש גמור ואת האפשרות לתפוס ביטחון עצמי ולהתקומם נגד צה"ל - פרס, המערך, או שמא הליכוד, שמיר, ארנס ושרון? ומי הפקיר את סיני ובפעם הראשונה הרס יישובים יהודיים וגרר יהודים מבתיהם בכוח - פרס, המערך, או שמא הליכוד ובגין? מי היה שר הביטחון שהצביע בעד קמפ-דייוויד והפקרת סיני, שניצח על תזמורת הפינוי בכוח של יהודים מבתיהם - פרס, רבין, או שמא אריק שרון של הליכוד? ואת אלה הופכים הנערים והנשים והסכלים של הימין לגיבורים. את אלה הם הופכים להיות גיבורי האומה.

עם סכל ואין לב. עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו. הפכו את שמיר ואת הליכוד ואת התחיה למצילי העם, וירפאו את שבר עמי על נקלה לאמור: שמיר, שמיר
- ואין שמיר. אין הבדל בין ימין לשמאל, בין שמיר לפרס. זה יביא לאסון לאומי יותר מהר וזה פחות מהר, אך באמתחותיהם של שניהם רק קטסטרופה לאומית, חס ושלום. לשניהם אין תשובות. אלה ואלה דברי אלילים מתים. אלה ואלה מגששים בצהריים כאשר יגשש העיוור באפלה. נביאי הליכוד ניבאו בשקר וכוהני התחיה ירדו אליהם, ועמי אהבו כן -
ומה תעשו לאחריתי?

חברי הכנסת, הבעיה איננה השטחים, הבעיה איננה ערביי השטחים, הבעיה איננה ועידה בין-לאומית, הבעיה איננה עוד התנחלויות, כפי שזועקת האשה ההיסטרית. הבעיה שממנה מתעלמים ובורחים בחרדה, ימין ושמאל, ליכוד ומערך, תחיה ור"צ, פרס ושמיר, שריד וגאולה, "שלום עכשיו" ו"גוש אמונים" - הבעיה המאיימת להכחידנו, חס ושלום, לחסל את המדינה היהודית, חס ושלום, הסרטן שאוכל אותנו הוא הערבים של מדינת ישראל, האזרחים שווי-הזכויות, המצביעים, היושבים כאן בכנסת, המכריעים, ובעיקר הפרים ורבים ועולים עלינו פי שלושה בילודה. זאת הבעיה. עם עוין היושב בתוכנו ושונא את הציונות ואת המדינה היהודית ואת העם השולט על אדמות פלשתין, כפי שהם רואים זאת.

הבעיה היא לא ערפאת ולא ג'ורג' חבש, כי אם חברי הכנסת תופיק זיאד, תופיק טובי, מוחמד מיעארי, מחמד ותד ועבד דראושה. הבעיה איננה עזה או טול-כרם, קלקיליה או שכם. הבעיה היא נצרת, סח'נין, שפרעם, טייבה, טירה וכפר-קסם; חברי הכנסת, הבעיה היא ואדי-ערה, אום-אל-פחם. בלב לבה של מדינת ישראל, בעמק-יזרעאל, ממוקם ה"משולש". שם, לאורך הכביש הראשי מחדרה לעפולה ובסביבתו מרוכזים אלפי רבבות של ערבים ישראלים. ובאזור ואדי-ערה, במרכזה של אוכלוסייה ערבית עצומה זו, נמצאת אום-אל-פחם, מרכז שנאה ושטנה לישראל, קן נחשים של "בני הכפר" ועקרבים של חומייני ואש"ף. אום-אל-פחם, כאשר ב"יום השלום" המדומה והמגוחך של ערביי ישראל, יום ההזדהות עם אש"ף והמרד בשטחים, חסמו אלפי ערבים מאום-אל-פחם וואדי-ערה למשך שלוש שעות את הכביש העובר בין חדרה לעפולה במחאה נגד ישראל וצה"ל. הם הבעירו צמיגים, השליכו אבנים על מכוניות יהודיות, רגמו באבנים את המשטרה, קראו קריאות, כגון: "איטבח-אל-יאהוד" ו"בכוח ובדם נפדה את פלסטין".

בידי תמונה של המון משולהב, המניף את דגלי אש"ף באום-אל-פחם. לא בעזה, כי אם באום-אל-פחם, במדינה שלנו. מאום-אל-פחם ומוואדי-ערה יוצאים ערבים משלנו, אזרחי ישראל, לזרוק בקבוקי תבערה על כלי-רכב יהודיים, לרבות אוטובוס של תלמידים מהקיבוצים; אגב, קיבוצים שהיו בין אלה שמיהרו לעמוד לצד הנחשים כאשר הגיע כהנא לאום-אל-פחם לפני ארבע שנים.

חברי הכנסת, יהודים פוחדים היום לנסוע בכביש ואדי-ערה. שומו שמים. במדינת היהודים פוחדים יהודים מערבים. אום-אל-פחם גברה על ירושלים. איזה חילול השם, איזו בושה וכלימה.

והליכוד והמערך והתחיה וכל השאר מופתעים. כל יום ויום אנו שומעים על עוד הפתעות ועל עוד מופתעים. מה ההפתעה הזאת? הרי כבר ב-‎20 בינואר ‎1980 נערכה התקפת דמים על חברי קבוצת כדורגל יהודית באום-אל-פחם. הושמעו קריאות: "הלאה הציונות" ו"חומייני". שוטרים נאלצו להפעיל גז מדמיע ואפילו לירות באוויר כדי לחלץ את השחקנים היהודים, בעוד מאות ערבים ישראלים מנסים לשבור את דלת חדר ההלבשה. קצין המשטרה שהיה שם אמר: "אין זו סתם מהומת כדורגל רגילה".

חברי הכנסת, אום-אל-פחם איננה מקום, כי אם סמל. באיבתה ליהודים, בשנאתה למדינת היהודים ולציונות, היא מסמלת את ערביי מדינת ישראל. אום-אל-פחם היא נצרת.
אום-אל-פחם היא שפרעם, סח'נין, כפר-כנא, טייבה, בקה-אל-ע'רביה וכפר-קסם.
אום-אל-פחם היא ערביי הגליל והמשולש, יפו ורמלה, עכו והנגב. אום-אל-פחם היא פצצת זמן הממתינה לרגע של אמת כדי להתפוצץ.

חברי הכנסת, משום כך נסעתי לפני ארבע שנים לאום-אל-פחם, ומשום כך נוסע אני בעזרת השם בחול-המועד פסח לאום-אל-פחם. בחזרה לוואדי-ערה, לתקוע בשופר גדול של אזהרה לעם ישראל: סכנה, אום-אל-פחם היא סכנה בקרבנו. ערבים השונאים את הציונות ואת מדינת היהודים בקרבנו ומחכים ליום של ההתקוממות, לחיסולה של המדינה היהודית.

מה אמר הקדוש ברוך הוא לנביא יחזקאל: "בן אדם, צופה נתתיך לבית ישראל ושמעת מפי דבר והזהרת אותם ממני".

חברי הכנסת, דבר השם ברור וצלול: והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם. ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם והיה אשר תותירו מהם לשיכים בעיניהם ולצנינים בצדכם וצרו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה. "והיו לשכים ולצננים". אמת ואמונה. והיו לאום-אל-פחם בעיניכם ולוואדי-ערה בצדכם.

יהודים, זאת הבעיה, הצנינים והקוצים שבתוכנו, והשמיר מסרב לכווץ את הקוצים והתחיה מסרבת להודות כי זאת ולא עוד שש התנחלויות היא הבעיה האמיתית. "גוש אמונים" מריע לשמיר ודברי משה נשמעים, לא בקול ענות גבורה, סתם בקול ענות הבל, לאדם קטן שאין לו האומץ להכריז שאום-אל-פחם וואדי-ערה, ערביי המדינה הם הבעיה, הם שיביאו חס ושלום לחיסולה של המדינה היהודית.

בעזרת השם אני הולך לאום-אל-פחם. בחזרה לוואדי-ערה, לעורר את העם, להקיץ נרדמים ולכווץ את הקוצים, להכריז לשונאינו השוכנים בתוכנו: לא לעולם חוסן, לא לעולם שמיר ופרס. בעזרת השם כהנא עולה. וכאשר בעזרת השם הוא יהיה ראש הממשלה אז יקוים הפסוק: וביערת הרע מקרבך.

ובינתיים, כדי להמחיש את הסכנה המשותפת למדינה מצד פרס ושמיר, אני מציע אי-אמון לממשלה.

היו"ר א' שוסטק:
---------------
תודה רבה.

אהרן הראל (המערך):
------------------
אני מציע להסיר את ההצעה מסדר-היום ולהסיר את הדמות של האיש הזה מהכנסת.

מאיר כהנא (תנועת כך):
---------------------
האיש הזה. שמאלני מטורף שכמוך.