מעל בימת הכנסת

הצעת סיעת תנועת "כך" להביע אי-אמון לממשלה בשל קריאת חבר הכנסת דראושה למדינות ערב לתמוך באינתיפאדה ז' בתמוז התשמ"ח (‎22 ביוני ‎1988)

הצעת סיעת תנועת "כך" להביע אי-אמון לממשלה בשל קריאת חבר הכנסת דראושה למדינות ערב לתמוך באינתיפאדה
ז' בתמוז התשמ"ח (‎22 ביוני ‎1988)

כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, אשרי ילדותנו שלא ביישה את זיקנותנו. אתמול, בעיר העתיקה בירושלים, נעצר בני בנימין זאב, עם עוד כמה צעירים של תנועת "כך", על שבאו לעזרת יהודים שהותקפו על-ידי ערבים. כאב יהודי גאה אני, שבני היה בין יהודים אמיצים שהחזירו מכות לערבים תוקפים, מנוולים, צמאים לדם יהודי.

כאב יהודי גאה אני, שבני וצעירי "כך" למדו את תורת משה באמת ובתמים, הדורשת אהבת ישראל ונקמה בגויים המצרים לעם השם. כאב יהודי שרואה ומתבייש בטרגדיה, בהפקר ובאסון הלאומי הפוקדים את העם, העם בישראל, השבוי בידיהם של מנהיגים קטנים, גמדים, גויים מתייוונים, קורא אני אל בני החכם והאמיץ, היושב עכשיו במעצר, קורא אני אל כל הצעירים של תנועת "כך", החכמים והאמיצים, שנעצרו על שהגנו על כבוד יהודי, קורא אני אליהם כולם את המלים של שלמה המלך המנוח, עליו השלום: בני, אם חכם לבך ישמח לבי גם אני.

אכן, אשרי ילדותנו שלא ביישה את זיקנותנו.

אם אלה הם דברי כאב יהודי, גם אשפוך את שיחי בכאב יהודי, כאב יהודי הנובע מסכלות יהודית, מרשעות יהודית, הסכלות והרשעות של הממשלה, ממשלת סכלים, ממשלת המערך והליכוד. הכאב שאני מרגיש היום הוא הכאב של כל העם, כאב לאומי, כאב של כל יהודי שפוי המסתכל על מה שנעשה בארץ והוא חרד לגורלנו מול השואה המרחפת על ראשינו והמתקרבת, חס-ושלום, מחר. על זה קרא הנביא ירמיהו: למה היה כאבי נצח ומכתי אנושה.

חברי הכנסת, כחלם היינו, לבית-משוגעים דמינו. מטורפים משלו בנו, פורק אין מידם.

באותה ירושלים שבה בני וחבריו מ"כך" נעצרו אתמול על שהגנו על הכבוד היהודי, משתוללים ערבים יום יום, רוגמים יהודים באבנים, מכים יהודים ללא פחד, דוקרים יהודים, כאשר המשטרה המקומית עומדת חסרת אונים, כבולה על-ידי הוראות מטורפות. אימפוטנטים. אין ביטחון היום בירושלים. מפחדים היום ללכת בבירה של המדינה, להגיע לכותל, לשער-שכם, מפחדים להגיע לקברי אבות בהר-הזיתים. בושה וחרפה, חילול השם. השוטרים בעיר העתיקה, רובם ערבים הם, ערבים השונאים אותנו, את המדינה, את העם היהודי, והם שקיבלו את האישור ואת הזכות לטפל בשמירת החוק. לעג לרש.

אתמול השתתפתי בהלווייתו של אלי כהן, השם ינקום דמו, היהודי שנרצח בדם קר ובאכזריות ערבית טיפוסית בתוך המשק שלו במושב שקף. זוועה. תוצרת ממשלת הננסים הזאת של שמיר ופרס. הנרצח השאיר אלמנה בהיריון ושתי בנות קטנות. הוא השאיר גם מושב אשר חודשים על גבי חודשים היה מטרה להתקפות ולהתעללויות של ערבים ללא כל עזרה מצד צה"ל.

חברי הכנסת, הערבים שורפים את המדינה, בכפרים שלהם הם צוברים נשק בכמויות אדירות, רוצחים יהודים, יהודים מפחדים לנסוע בכביש ואדי-עארה, ילדים יהודים גדלים עם פחד מפני הערבים בתוכם. לעומת זה, שונאינו אזורים ביטחון עצמי, הם מתרבים היום, הם מולידים בקצב מדהים, ולמה לא? אנחנו עם נבל ולא חכם, משלמים להם בעד כל ילד דמי ביטוח לאומי. הם יהיו פה רוב. הבעיה איננה אבנים, הבעיה היא דמוגרפיה ודמוקרטיה מסולפת ומעוותת.

רוצחים אותנו, ושר הביטחון האומלל מפטיר: אי-אפשר לצבא להגן על כל יהודי, האזרח חייב להגן על עצמו. כך אמר שר הביטחון: האזרח חייב להגן על עצמו. ואם הוא אכן מגן על עצמו, מה קורה? - מעצר, משפט וכלא. חייל יהודי, אתיופי, הרג ערבי בעזה, בתור חייל הרג ערבי בעזה. מה מגיע לו? - מגיע לו צל"ש. הוא קיבל שנה מאסר בפועל, הוא יושב עכשיו בכלא-שש.

שרויים אנו בבית-משוגעים אחד גדול. שבויים אנו בידיהם של גמדים. ראש הממשלה הקטן מחייך, שליו, מדקלם: יהיה טוב, נתגבר. בינתיים, כל שבוע עוד יהודי נרצח.

ממשלת החמורים, ממשלת החמורים, והחמור מכול - בתוככי ישראל, בתוככי ירושלים, בתוככי כנסת ישראל יושבים ח"כים מסיתים, ממרידים, בוגדים, גיס חמישי בתוכנו, שונאי ישראל החולמים על חיסולה של המדינה, מדינת היהודים.

יושב כאן חבר הכנסת דראושה, חבר כנסת ערבי שמתראיין בעיתון "אל אכבר" בקהיר ומדבר על האינתיפאדה. חבר כנסת מישראל מדבר על המרד הערבי נגד המדינה שבכנסת שלה הוא יושב. הוא מדבר על מרד שכוונתו לרצוח יהודים, לחסל אותם, וקורא למדינות ערב לסייע למרד, למורדים, לאויבינו. הוא יושב כאן. שמיר, פרס - אין תגובה, אין קול, אין עונה. איפה הם? - אינם. והיועץ המשפטי חריש הופך לחירש, לא שומע, לא מדבר.

אותו אדם, וגם חבר הכנסת זיאד, שחיבר את השיר הזה, שיר תהילה לטנקים המצריים שרמסו את גופותיהם של חיילי צה"ל במלחמת יום-הכיפורים; ומיעארי, איש "אל-ארד", שונא ישראל שנעצר על בגידה, ושישב פה בכנסת המלאה ואמר בינואר השנה: זה כבוד. זה כבוד? אולי לו זה כבוד. לנו זה בושה וחרפה. אילו אדם זה ישב בפרלמנט בסוריה ואומר משהו כזה, היו תולים אותו.

רבותי, דעו, לא לעולם שקט ואדישות. לא לעולם יהיה כאן ציות עיוור. העם הזה מגיע לקץ הסבלנות. אי-אפשר כך. אני יושב בתוכם, אני מגיע אליהם, אני שומע את הסבל שלהם. אם אנחנו לא נטפל בערבים הפוגעים בתוכנו, חס ושלום, העם יקום ויתקומם, ואת זה אף אחד לא רוצה.

אני מציע להביע אי-אמון בממשלה האומללה הזאת.