מעל בימת הכנסת

הצעת חוק ימי העבודה והמנוחה, התשמ"ח-‎1987 הצעת חבר הכנסת מ' כהנא כ"א בתמוז התשמ"ח (‎6 ביולי ‎1988)

 הצעת חוק ימי העבודה והמנוחה, התשמ"ח-‎1987 הצעת חבר הכנסת מ' כהנא
כ"א בתמוז התשמ"ח (‎6 ביולי ‎1988)

כבוד היושבת-ראש, כנסת נכבדה, מי שעובר בשבת באזור הכניסה לירושלים יראה שם, קרוב לוודאי, מחזה מרשים: יהודי מבוגר, חסיד, עומד על יד הרמזור כאשר עוברות שם מכוניות, או עוצרות באדום, וקורא: שאבעס! שאבעס!

היהודי החסידי, החרדי הזה, אינו זורק אבנים, אינו מקלל, אינו מגדף. הוא רק עומד או מסתובב לאטו, ובקול שקט קורא: שאבעס! שאבעס!

אודה ולא אבוש, בראשונה, כאשר ראיתי את המעשה הזה, חשבתי לעצמי: מה רוצה היהודי הזה? מה הוא חושב? וכי עולה על דעתו שיש שמץ של תקווה שבכך ישפיע על הנוסעים ברכביהם, מחללי שבת קודש, לחזור מדרכיהם הרעות? וכי מקווה יהודי בודד שמרים את קולו וזועק "שאבעס" כלפי יהודים השקועים עמוק עמוק בבוץ הגשמיות החילונית להטותם לקדושה ולשמירת שבת?

ואז, ומאז, הבנתי. ראשית כול, מי יכול לקבוע את מידת הרגישות שבלב כל יהודי הנתקל באדם אמיתי, שכואב לו עד עומק נפשו כשהוא רואה יהודים מחללים את השבת? אולי בכל זאת נותר אדם רגיש אחד בסדום, שהתרשם עד עומק נפשו, לקח ללבו את המוסר המרגש "שאבעס! שאבעס!", ואכן יפסיק לחלל את השבת?

אך יותר מזה: הבנתי כי לפני כלל גדול ויסודי ביהדות. בעיני הקדוש-ברוך-הוא העיקר אינו התוצאה הפרגמטית, האם ניסיונו של אותו יהודי אכן יניב פירות או לא. היסוד הוא, שחילול שבת הוא פשע לאומי המערער את יסודות העולם, הוא מעשה של כפירה באדנותו של מי שאמר והיה העולם. הוא קריאת תיגר על התורה כולה, ולא בכדי אמרו חז"ל: כל המשמר את השבת, כאילו קיים כל התורה כולה, וכן: כל מי שמחלל את השבת, מעיד בפני מי שאמר והיה העולם, שלא ברא עולמו בשישה ימים ולא נח בשביעי. והעיקר: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחיללו בה את השבת.

וכיוון שכל כך חמור המעשה של חילול שבת וכל כך איום ונורא זעמו ועונשו של הקדוש-ברוך-הוא כתגמול לאומי, הרי חובתו הכללית של היהודי למחות, לזעוק, להוכיח את עמיתו חלה עליו ביתר שאת לגבי חילול שבת.

כל ישראל ערבים זה בזה. מי שיש בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפס בעוון עירו. הבנתי שהקול הבודד של "שאבעס" הוא קול קורא מעומק נשמתו של האדם הזה, כתוצאה מחובה, מאחריות, מפקודה ומצו אלוקי, ללא כל קשר לתוצאות. קול ה"שאבעס" הוא קול שנכפה עליו על-ידי הקדוש-ברוך-הוא: "ושמעת מפי דבר והזהרת אותם ממני", חובת אזהרה מפי אל.

ובכן, עליתי היום בפני כנסת ישראל כיהודי שלמד מוסר השכל זה, ובניסיון לקדש שם שמים על-ידי חוק, שכל כוונתו להכשיר את הדרך לשמירת שבת. לצערנו ולבושתנו, המאה הזאת ראתה את ההתמוטטות הרוחנית של עם ישראל. הודות לתרבות הזרה של העמים הגויים, אידיאולוגיות נוכריות שאימצו המנהיגים והגופים המתייוונים, נהפך עם קדוש, נבחר ועליון לעם ככל העמים השפלים, לגוי ככל הגויים הטמאים.
המנהיגים היהודים החילונים כפרו ורמסו את קודשי ישראל, ובכך השחיתו עם שלם. במקום קדושה וטהרה ועליונות נתנו להם תרבות של גשמיות, אנוכיות, כסף, מין, סמים, פורנוגרפיה, פשע, פריקת עול. והקורבן האמיתי, הטרגי, הם יהודי המזרח, הספרדים, התימנים, שעלו ארצה עם מסורת של קדושה וטהרה בת אלפי שנים, ודווקא כאן, בארץ-ישראל, בארץ הקודש, הושחתו ונהרסו על-ידי חילונים מתבוללים.

מה פלא אפוא שרבבות יהודים כאלה, שבמשך מאות בשנים שמרו שבת כהלכתה, באהבה ובשמחה, חונכו היום לשנוא את השבת, ואת כל מה שקשור ביום מנוחה וקדושה? את הקדושה של אלפי שנים ניפצו המתייוונים כאן בארץ, בתוך תקופה קצרה של "ארבעים שנה אקוט בדור".

לכן, מי שרוצה להחזיר את קדושת השבת ושמירתה ליושנה חייב, ראשית כול, להבטיח לעם יום שני מלבד שבת, שבו יוכלו לעסוק בבילויים, בנסיעות ובנופש כאוות נפשם; יום שני מלבד שבת, של מנוחה מעבודה ומלימודים, יממה שלמה, החל ממוצאי-שבת עד יום שני. בקיצור, שבוע של חמישה ימי עבודה, כאשר יום הנופש אינו יום שישי, כי אם יום נופש מלא.

חברי הכנסת, לפי המצב הרוחני הקיים היום, רק כך נוכל לבקש מהעם עוד יום של מנוחה, מנוחה אמיתית - שבת. זאת היא מטרתו של החוק הזה, חוק ימי העבודה והמנוחה, התשמ"ח.

לסיום, למען הפרוטוקול, למען ההיסטוריה, עלי לציין, כי על אף חשיבות החוק הזה, לא נמצא היום, מכל נציגי הסיעות הדתיות וכן מחברי הכנסת הדתיים של הסיעות האחרות, אף אחד חוץ מחבר הכנסת הרב יעקב יוסף מש"ס וסגן השר, שהוא נמצא כאן בהיותו המשיב. אין נציג אחד מהמפד"ל, מאגודת ישראל ואף לא חבר הכנסת ורדיגר.
יבוא יום והם ישלמו בבית-דין של מעלה.