על האמונה ועל הגאולה

פרק ב – אמונה בה' וביעוד עמינו

פרק ב – אמונה בה' וביעוד עמינו

מה מועט ומה יקר הוא הזמן שנותר לנו! ומה מועט ומה יקר הזמן שנותר לנו לעשות את חובתנו על מנת לחסך מעצמנו ייסורים וטרגדיה שאין לתארם במילים! די לנו לעסק בענייני הבל, חסרי טעם וחסרי עניין, בקטנוניות ובריק. הגיעה העת שנזכר מיהו העם היהודי; עת לעמד ביראה לפניו יתברך א-ל שדי אשר בידו כל, אלוקי ההיסטוריה. אם אין אנו מבינים את ימות העולם היהודיים; אם אין אנו מבינים כי התשובה לשאלת "מה יהיה" היא עניין שבהשגחה, אשר חייב להיות; אם אין אנו משכילים לראות את ה"מה היה" בעבר, אז בהכרח חסרי אונים אנו להבין את שהווה היום ואת שיהיה מחר.

אלוקי ישראל הוא ה' צב-אות, אלוקי שנות דור ודור. אם איננו כזה  - אין הוא לא כלום, חס ושלום. רק א-ל שדי אשר הוא מלך יוצר כל, הבורא ומכוון ומעצב וגוזר על ההווה ועל העתיד – לו נאה ולו יאה ואותו לבדו ראוי לעבוד. עם המאמין בא-ל בורא שמים וארץ, תבל ויושבי בה, לעם כזה סיבה כלשהי, הגיונית ואינטלקטואלית, לעבדו יתברך. אך עולם מקרי ובר-חלוף הוא עולם חסר א-ל, חס ושלום. א-ל שאינו שולט שליטה מוחלטת על האדם ועל גורלו, הוא אגדה, שעשוע אשר הגה האדם, ואשר מקומו יכירנו במדף העתיקות המאובק.

לא כצורם צורנו! "כִּי כָּל אֱלֹהֵי הָעַמִּים אֱלִילִים וַה', שָׁמַיִם עָשָׂה"! (תהלים צו,ה).

אלוקי היהודים הוא אלוקי ההיסטוריה. הוא הווה, הוא קיים, הוא שולט, הוא מנהיג. הוא מעצב את העבר וגוזר על העתיד. "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א,א) – כה משמיעה התורה בתחילתה ליהודי כי אלוקים הוא ישות ממשית ולא שעשוע אינטלקטואלי. אלוקי היהודים הוא אלוקי הבריאה, אלוקי ההיסטוריה, העבר והעתיד.

וכן שר נעים זמירות ישראל את תהיליו לבורא שאליו צמאה נפשו: "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵ-ל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ..." (תהלים יט,ב). "בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ וַתְּחוֹלֵל אֶרֶץ וְתֵבֵלוּמֵעוֹלָם עַד-עוֹלָם אַתָּה אֵ-ל... כִּי אֶלֶף שָׁנִים, בְּעֵינֶיךָכְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר..." (תהלים צ ב-ד). "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהוָה כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָמָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ... תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּןתֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן וְאֶל עֲפָרָם יְשׁוּבוּן  תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ יִבָּרֵאוּן וּתְחַדֵּשׁ פְּנֵי אֲדָמָה... בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה'..." (תהלים קד כד-לב).

ואלוקי ישראל הוא אדון האמת. ימין ה', הכל-אמת הנצחי; וזרוע שמאלו, הכל-יכול האין-סופי, מי שאמר והיה האדם, יודע ארח החיים האמיתי ליצירתו, מסילת היושר היחידה להגשמת ייעודו הקדמוני, קדושה ואושר אמיתי – הנעיז לחלוק על בוראנו? הכי אין אווילות גדולה מזו! "הוֹי רָב אֶת יֹצְרוֹ... הֲיֹאמַר חֹמֶר לְיֹצְרוֹ מַה תַּעֲשֶׂה...?" (ישעיה מה,ט). ריבון ההיסטוריה ואלוקי האמת – זה שמו וזה גבורתו של אלוקי ישראל.

מציאות ה' והאמונה בו הוא יסוד היסודות וממנו בהכרח נובעת הדרך אשר ילך היהודי בה. מצות המצוות היא לדעת את ה', וכן פותח הנשר הגדול, הרמב"ם, את ספרו הגדול, המשנה תורה: "יְסוֹד הַיְּסוֹדוֹת וְעַמּוּד הַחָכְמוֹת לֵידַע שֶׁיֵּשׁ שָׁם מָצוּי רִאשׁוֹן וְהוּא מַמְצִיא כָּל הַנִּמְצָא, וְכָל הַנִּמְצָאִים מִן שָׁמַיִם וָאָרֶץ וּמַה בֵּינֵיהֶם לֹא נִמְצְאוּ אֵלָא מֵאֲמִתַּת הִמָּצְאוֹ".

"וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ, אֶתה'" (הושע ב,כב). לדעת שאכן קיים בורא העולם ושאכן הוא אלוקי צבאות, אלוקי ההיסטוריה והאמת – ידיעה זו היא האמונה השלימה. לדעת את ה' הוא לעמוד ברגשי אימה, באותו רטט שאנו מכנים יראת שמים, כעבד בפני רבו, ובאותה אהבה עזה ונהדרת של הבן כלפי אב ואם. ידיעת ה' היא הכרת המציאות האמיתית. ידיעת ה' היא היא היהדות.

"לך א-לי תשוקתי  - בך חזקי ואהבתי; לך לבי וכליותי – לך רוחי ונשמתי... לך רוחי לך כחי – ומבטחי ותקותי; לך לבי ודם חלבי – כשה אקריב ועולתי; לך יחיד בלי שני – לך תורה יחידתי; לך עזרה בעת צרה – היה עזרי בצרתי..." (רבי יהודה הלוי). לפניו יעבוד היהודי ביראה ופחד, ונוכח א-ל אשר כזה נעלם הפחד במשמעותו ההמונית ואיננו. היהודי לובש יראת כבוד לא-ל כל יכול, ויודע כי מי יערוך ומי ידמה ומי ישווה לא-ל הגבורה הא-לקית האינסופית.

לעם אשר בו בחר ה' א-ל עליון, הגיבור לעולם והרב להושיע, אין סיבה לירא משום כח ועצמה שבעולם הזה. היעוד היהודי מובטח על ידי אלוקי ההיסטוריה.

לא פחד הגוי, כי אם יראת ה' וקבלת עול מלכותו יקבע את יעודנו. ה' אלוקי ההיסטוריה אמר והיה העולם לתכלית אחת: התורה והעם היהודי.

"העולם ומלאו לא נברא אלא בזכות התורה" (בראשית רבה א,ו). "וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן..." (משלי ח,ל) – "התורה אומרת: אני הייתי כלי אמנותו של הקדוש ברוך הוא" (בראשית רבה א,ב).

ה' אלוקי ההיסטוריה ברא את העולם לתכלית תורת ישראל, כדי שאמיתותיה וערכיה יתורגמו לחיים ולמעשה. והוא יתברך בחר בעם ישראל לשאת את דגל התורה וערכיה לחיותם וללמדם. זו ורק זו הנה תכלית הבריאה.

כל המתרחש בעולם, כל המלחמות הפורצות וכל הקטסטרופות; עלייתם ושקיעתם של עמים ומעצמות – אין להם משמעות תכליתית מלבד היותם חלק מהייעוד האלקי ומלבד השפעתם על אושרם – או על אסונם – של בני העם היהודי, שליח הקדוש ברוך הוא. העם היהודי הוא אכן לבו של העולם, ואין סיבה ותכלית לקיומן של אומות ואימפריות, מלכים ושליטים וממשלות, מלבד השפעתם על העם היהודי ועל גורלו, והגשמת החזון האלוקי ביצירת העולם. וכך ארע שביום שונה מכל ימות עולם נצב עם שלם למרגלות הר בוער אשר עליו ירד ה' באש "...וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל" (שמות יט,יח). היה זה רגע ההקדשה, שעת הבחירה לעם הנבחר לגדולה, לשינוי, ליחוד, למילוי יעוד הבחירה. העם היהודי היה לעם ה'. ברית כרותה, ברית נצחית שלא יודעת ספר כריתות: "ה' אֱלֹהֵינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחֹרֵב!" (דברים ה,ב). ובאותו רגע של "אֶרֶץ רָעָשָׁה גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ" (שופטים ה,ד), גזר הקדוש ברוך הוא: "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ, בְּךָ בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַלפְּנֵי הָאֲדָמָה" (דברים ז,ו).

עם סגולה! לא סתם עם נוסף, וגוי ומדינה; לא עוד חיקוי חיוור של מערב או מזרח; לא עוד חלק מן המחנה הסוציאליסטי או הקפיטליסטי; לא עוד כי אם אחד, יחיד. העם היהודי אשר בו בחר ה' אלוקי ההיסטוריה להיות לו לעם סגולה, יחיד ומיוחד – עם קדוש!

"וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִיה'..." (ויקרא כ,כו) – "כשם שאני קדוש כן אתם היו קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם היו פרושים" (תורת כהנים). עם קדוש! "לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם" (במדבר טו,מ); "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ!" (ויקרא יט,ב) צו, פקודה, אתגר, ייעוד, קדושה! הסמל, המדים המטבע של העם בו בחר ה' יתברך מכל העמים.

"וה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה... וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת..."(דברים כו יח-יט). "עם סגלה לה' אלקיכם"! אשרינו מה טוב חלקנו! ואולם בחירה זו אינה באה בנקל ואינה עניין לזכויות גרידא. אין כאן מושג של גזע אדונים או עליונות במובן הפשוט. בחירתו של היהודי פרושה חובה ושליחות קשה ומשעבדת. זהו עול הלוחץ על צוארנו ואנו מקבלים בשמחה את גורל החובה: קדושה, מצוות, שבירת היצר, ביטול "היש", התעלות רוחנית ועקירת החיה שבאדם. זה אלוקי היהודים ואלה עם סגולתו – האחד מצהיר על יחודו של אלוהיו במילים: "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", והשני מתענג על בניו וקושר תפילין על זרועו וכתוב בהן: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (ברכות ו.).

באותו רגע הפריש הקדוש ברוך הוא את היהודי לו לתרומה: "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה', רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה" (ירמיה ב,ג). מופרש, מוטהר, מוקדש ומובדל מכל שאר העמים. "וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי" (ויקרא כ,כו). ואמרו חכמינו זכרונם לברכה: "אם מבדלים אתם מן העמים, הרי אתם לשמי; ואם לאו – הרי אתם של נבוכדנצר מלך בבל וחבריו" (תורת כהנים שם) – הרי שלא בהבדלה לשם הבדלה מדבר כאן. וכי יש להבדלה זו קשר עם מושג גזעני או של גזע עליון המבוסס על כח הזרוע ושיעבוד החלש? חס ושלום! "לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק יְהוָה בָּכֶם וַיִּבְחַר - בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים"(דברים ז,ז).

"וכן: "וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם..." (ויקרא יח,ל) – אם מטמאים אתם בהם נפסלים אתם מאחרי, וכי מה הנאה יש לי בכם ואתם מתחיבים לי כליה" (תורת כהנים שם). והדברים הם פשוטים. אין סיבה לקיומו הנפרד של עם ישראל בלי קדושת ישראל ותורת ישראל.

הבדלה – כן, בחירה – בודאי. אך הבדלה זו, בחירה זו, מבוססות על חובה חמורה, עול כבד, משימה קשה. ורק על רגע זה אפשר להבין את היהודי העומד במוצאי שבת כשבידיו כוס יין ואבודה, ומשמיעה את דברי המצווה הנקראים – הבדלה. "המבדיל בין קדש לחול, בין אור לחשך, בין ישראל לעמים...,. ישראל והעמים כל שאר העמים ולעומתם ישראל האחד, לבד, בודד. לבדד ישכן. לבד באתגרו, בודד ביעודו, לבדד בשליחותו.

כאשר בסיני הפכו שבטי י-ה לעם, נוצר עם מיוחד ובלעדי שעצם הגדרתו שונה מכל הגדרותיהם של יתר העמים. בסיני נוצר עם תורני. הדת והלאום בשילוב ומיזוג מלא. סיבת הורתו ולידתו היתה גם סיבת קיומו. הברית הכרותה בסיני, השליכה על העם הזה אדרת מהודרת אך כבדה. אדרת של תפקיד ושליחות. התפקיד – ללמוד, לשמור ולעשות, להתעלות ולהתגדל ולהתקדש בדבקות בה' ובדרכיו. "מה הוא רחום, אף אתה רחום! מה הוא חנון, אף אתה חנון!" (ספרי, עקב מט). "'אַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ' (דברים יג, ה) – וכי אפשר לו לאדם להלך אחרי שכינה... אלא להלך אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא. מה הוא מלביש ערומים – אף אתה הלבש ערומים; הקדוש ברוך הוא ביקר חולים – אף אתה בקר חולים; הקדוש ברוך הוא ניחם אבלים – אף אתה נחם אבלים" (סוטה יד.). ללמוד, לשמור, לעשות – והכל בקבלת עול מלכות שמים, כחוק בל יעבוד בשבירת האנוכיות – ה"אני" שמביא את האדם לגאוותנות וגסות הרוח, המשפילו ומצמצמו שעה שהוא בגאוותו חושב שמתרחב.

והשליחות נובעת ישירות מהתפקיד. "וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם!" (ישעיה מט,ו) – שמירת המצוות, דבקות בה', קבלת עול החוקים, כל אלה ההופכים אותנו לקדושים ולעם עליון במובן הטהור של המילה; בניית חיים קדושים אישיים, וחברה-מדינה קדושה שכולה מבוססת על דרכי ה' –כך אנו ממלאים את שליחותינו ויעודנו לקדש שם שמים, כאשר גויי הארצות ומשפחות האדמה רואים את הוד הדרה של תורת ה' ו'יודעים' אותו, מכירים במלכותו ומודים בריבונותו. כאשר משה רבנו כשליח ה' נכנס בפעם הראשונה לארמונו של פרעה והכריז: "כה אמר ה' אלקי ישראל: שלח את עמי!" – פרעה הגאה, התנים הגדול "אֲשֶׁר אָמַר: לִי יְאֹרִי, וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" (יחזקאל כט,ג), השיג בבוז: "מי ה'... לא ידעתי את ה'!". תפקיד היהודי ותהליך ימות עולם ושנות דור ודור הנם מימוש רצונו של הקדוש ברוך הוא שבני אדם ידעו את ה'. "וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה'..." (שמות יד,ד).

"וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים וְיָדְעוּ כִּי אֲנִיה'" (יחזקאל לח,כג). באותו יום שהעולם "ידע את ה'" ויכיר בדרכיו וקדושתו כדרך האמת – "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה יד,ט)

זאת התורה וזה העם וזה התפקיד וזאת הברית. אי-הרצון לקבל עלינו את הפקיד לא יועיל, והניסיון להתחמק מהיעוד לא יצליח. אין מנוס ממערכת היחסים המיוחדים עם הקדוש ברוך הוא.

בסופו של דבר מוצא כל יונה את הלווייתן ואת הגוי המקיא אותו. הוא מוסיף מכאוב, אך מוסיף דעת, כי אין איש יכול להימלט מאלוקי היהודים, שהרי עולמותיהם של הגויים ושל היהודי נפרדים הם ללא תקנה.

למן הרגע בו נבחר היהודי ליעודו המיוחד, הוטלה עליו גם החובה מיוחדת.

השכר והעונש יחדיו נולדו, יחד הלכו.

"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם... וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד... וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם... וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם..." (ויקרא כו ג-יב). זהו חלק הכבוד והיוקרה. אך מיד ממשיך הכתוב:

"וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְו‍ֹת הָאֵלֶּה וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ... וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם וְנַסְתֶּם וְאֵין רֹדֵף אֶתְכֶם... וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ... וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה... וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף... וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם" (שם).

הנה ההבטחה וההתראה, תכנית-אב לגורל העם היהודי.

אין מפלט ממנו, גזרה היא מלפניו, חוק ולא יעבור, היחסים המיוחדים שנקבעו בברית עולם והמחייבים גם את עם ישראל וגם את אלוקי ישראל. שלום? בטחון? שלוה? אך ורק "אם בחקתי תלכו...". אין דרך אחרת, וכל ה"תשובות" הנואשות מימין ומשמאל הן אך ורק אשליות בבחינת "מביך נבוכים" לא שמאלניות, ולא לאומיות; לעם היהודי רק פרוש אחד לתהליך ההיסטורי – הפרוש האלוקי. סירובנו ללכת באורחות החיים כפי שנגזר על ידי אלוקי ישראל, בהכרח יוביל לקטסטרופה אשר כל שומעיה תצלנה אוזניהם. אוי לנו, כי כמה נורא תהיה אותה שואה – והיא לגמרי מיותרת! האין בידינו היכולת לפתח את ספר הדורות ולהתבונן בו? מי חכם וילמד מאין באנו כדי שיבין אנה אנו הולכים? כיצד זה שכחנו את האזהרה וההגשמה? שהרי מה שהובטח נתקיים.

היהודי בעבר לא שמע, סרב להיות חכם ונבון ודחה את התורה שהיא חייב ואורך ימיו. על כן גורש היהודי מרצו והושלך לארץ שהיא נכר, שם "עלה נדף" מלא את לבו פחד, שם הגויים קללוהו, השפילוהו, רמסוהו, ירקו בפניו, חמסו את כספו, גרשוהו מארץ לארץ, שרפוהו חיים, גזלו את ילדיו, הטביעוהו, חנקוהו בגזים וצחקו בקול שטנים בהשפילם אותו כפי שלא הושפל אדם.

העם הנבחר אשר סרב למלא שליחותו ואשר ביקש להיות ככל הגויים, למד את לקחו המלא, שתה לרוויה מכוס המרורים. זאת תורת התוכחה שעברה עלינו ועל אבותינו. אך זה אינו הסוף, ולא המערכה האחרונה על במת היעוד היהודי. כי יש סוף לייסורים, לענוש ולגלות. בסופה תבוא המלכות, נאדרה עוז ומפוארת הוד, המציינת את סוף הדרך, את הצעד האחרון בשליחות היהודית. "כֹּה אָמַר ה': מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה  כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, נְאֻם ה', וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם ה', וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (ירמיה לא טו-טז).

"הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם, אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה" (ישעיה ס,כב).