על האמונה ועל הגאולה

פרק ד – מדינת ישראל – קידוש ה'

פרק ד – מדינת ישראל – קידוש ה'

אנו בעיצומה של עקבתא דמשיחא ואתחלתא דגאולה, תקופה המשקיפה על אלף שנות נדודים בגלות, וסבל והצלחה מתמדת ואלוקית של הכבשה המתקיימת בין שבעים הזאבים. תקופתנו היתה עדה לשואה הנוראה, ולנס שיבת ציון הבלתי יאומן של אומה שגלתה במשך למעלה מח"י מאות שנים, להגשמת החזון האלוקי של יחזקאל הנביא: "הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה?" (יחזקאל לז,ג) והתשובה המרעישה: כן, כן, והנה הן קמות והאומה חיה! עדים אנו לתחיית מדינתה ולשונה, כאשר הקדוש ברוך הוא מקבץ בניה ונִדחיה ממאה ארצות פזורה; עדים אנו לנצחונות מופלאים נגד צבאות העולים עליה במספרם עשרות מונים, בשנות תש"ח, תשי"ז, תשכ"ז, ואף, אמנם כן, במלחמת יום הכיפורים – המופלאה שבכולם; עדים אנו לשחרורם המדהים של חלקים גדולים של ארץ ישראל עם שובנו אל הר-הבית, חברון, יהודה והשומרון, עזה, הגולן וסיני.

מי אשר ראה את כל הנסים והנפלאות הללו שחולל הקדוש ברוך הוא, ואינו מאמין כי עם ישראל הוא עם אלוקי, וכי זוהי תקופת הגאולה, ומדינה יהודית אשר לעולם לא תכחד – עיוור הוא, ורבים כאלה בתוכנו.

מחד גיסא, נמצאים היהודים הרבים מאד שאינם שומרי תורה ומצוות ואינם רואים באלוהים גורם רלוונטי. אלה כמובן, רואים במדינת ישראל מדינה ככל המדינות, תוצאה של לאומיות הדומה לכל לאומיות אחרת, תופעה טבעית ורציונאלית. זוהי מדינה ככל היתר, וככל היתר – אין לה ערבויות. למדינה כזו אין תעודת ביטוח אלוקית. מדינה שכזו עלולה להיכחד, חס וחלילה, ואך טבעי הוא לראות את ענני הקדרות של סכנת המלחמה, ולחשוב על ויתורים מסוכנים או על הגירה לחוץ לארץ. "קַוֵּה לְשָׁלוֹם וְאֵין טוֹב, לְעֵת מַרְפֵּה וְהִנֵּה בְעָתָה" (ירמיה ח,טו).

ומאידך גיסא, אפילו בחוגי תופשי התורה נטוש זה מכבר הויכוח אודות הלגיטימיות הדתית של מדינת ישראל ומקומה ביעוד היהודי. וויכוח זה מתרכז סביב השאלה הכנה לכשעצמה והנוקבת: כיצד יכול יהודי דתי לראות את יד ה' במדינת ישראל, אשר הוקמה והונהגה מאז על ידי כל כך הרבה אנשים אשר לא רק שאינם דתיים אלא מתכחשים באופן הברור ביותר לקיומו יתברך, או, במקרה הטוב, אדישים לכל משמעות קיומו? איך אפשר להשוות את מדינתנו היום לשתי הממלכות היהודיות שקדמו לה, ואשר נוסדו על ידי מנהיגים מאמינים, ואשר שתיהן הושמדו בדיוק משום שהיהודים הלכו בדרכיהם של שליטי ישראל היום? ובכן, יהודים דתיים רבים מסרבים להכיר הכרה דתית בישראל או מקבלים אותה לכל היותר על בסיס דה-פאקטו, ורבים אחרים מתעלמים מן הסתירה לכאורה, ומצהירים כי המדינה אמנם הינה ביטוי של רצון האלוקים אף כי מתקשים הם להסביר את עצמם מבחינה הגיונית ויהודית.

המפתח להבנת העניין, להבנת תקופתנו ועתידנו, טמון בהבנת המשמעות האמיתית של תקומת מדינת ישראל. על שום מה החלה הגאולה בדור כשלנו?

הנביא יחזקאל (פרק לו) באחד החזונות המרשימים והעמוקים ביותר בתנ"ך, התנבא אל היהודים בני דורו – ושלאחריו – על בוא היום בו יהיה קץ לגלות והיהודי ישוב לביתו, ויאמר: "וָאָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם וַיִּזָּרוּ בָּאֲרָצוֹת כְּדַרְכָּם וְכַעֲלִילוֹתָם שְׁפַטְתִּים. וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם: עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ".

"וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלְּלֻהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁמָּה. לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל: כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם. וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' נְאֻם ה' אלקים בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם".

הנה כי כן תמצית משמעות תקופתנו. הרי הסיבה לתקומת מדינת ישראל ולעבודת היותה בלתי ניתנת לחורבן. היא קמה והיתה כדי למחות את חרפת חילול ה'!

"...וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי". עצם היות העם היהודי בגלות, מפוזר ומפורד בין העמים לל בית, מיעוט בלתי מוגן וחשוף להתפרצויותיו ולכוחו של הרוב, נרדף על היותו חלש ותלוש מארצו, צבא וגאוותו – שאבדו לו, הוא חילול ה' ומן הדין שכך יהיה "בֶּאֱמֹר (הגוים) לָהֶם: עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ!" הגויים רואים את העם הזה, אותו הם רודפים, רומסים, שודדים, בוזזים, רוצחים ומשפילים, ואומרים: "אם זהו עם ה', ואנו מסוגלים לעולל כה, כי אז הוא עצמו חסר כוח, חס וחלילה, או חס וחלילה אינו קיים כלל! ואל זה התייחס דוד המלך עליו השלום, בעל התהילים, כשצעק: "לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה נָא אֱלֹהֵיהֶם" (תהלים קטו,ב).

לגבי הגוי, המסוגל לרמוס ולרצוח את היהודי ללא מורא, אין אלוה לישראל, חס וחלילה. כי לו היה, לא יתכן שהיה נותן לדבר זה לקרות. ובכן, לועג הגוי ובז לאלוקי ישראל, וקובעו כחלל ריק ובלתי קיים, וזהו חילול ה', מן השורש "חלל", ריק, אין, לא קיים. ביהודי מוקדש שם ה' ובו אף מחולל שמו. כשהיהודי מתעלה לגבהים ומתעטר בניצחון, כי אז לא רק הוא כי גם אלוקיו עמו מטוהר, מרומם ומוקדש, וכאשר היהודי מוכה ונקלה, מחולל אף שם אלוקיו עמו על בלתי היכולת להושיעו, כביכול. וזאת הסיבה שדחפה את דוד הצעיר, רועה הצאן, לצאת למלחמה עם גלית הענק, המפלצת, ותיק המלחמה ומנוסה הקרב. ארבעים יום וארבעים לילה, השכם והערב, יצא הפלשתי ולעג לישראל, בקראו: "אֲנִי חֵרַפְתִּי אֶת מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה" (שמואל א' יז,י). ואמרו חז"ל (סוטה מב:): "גלית – שעמד בגילוי פנים (בחוצפה – רש"י) לפני הקדוש ברוך הוא".

ואת זה הבין דוד שעמד נרגש מזעם בשמעו את החירוף והגידוף ואת חילול שם שמים היוצא מפי גלית מבלי מענה ולשון יהודי. ומשום כך קרא: "כִּי מִי הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כִּי חֵרֵףמַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים!" (שם כו). שימו לב, יהודים. גלית אומר: "חרפתי את מערכות ישראל", אך דוד הבין את הנקודה המרכזית כאן: "שפלותם של ישראל חילול שמו הוא!" (רש"י, יחזקאל לט). זה שמחלל את ישראל מחלל בהכרח את שם ה'. ובכן יצא דוד אל הפלשתי ואמר: "...וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ... וַהֲסִרֹתִי אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ... וְיֵדְעוּ כָּל הָאָרֶץ כִּי יֵשׁ אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל!" (שם מה-מו).

וכן צוה הקדוש ברוך הוא למשה: "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים" (במדבר לא,ב), אך משה צוה: "לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן" (שם ג), ולמה? שנקמתם של ישראל "היא נקמת מי שאמר והיה העולם" (ספרי, מטות קנז).

ועל כן, הנקודה העיקרית במשמעות תופעת אושביץ איננה בעצם רציחת היהודים, כי אם במובנו לגבי קיומו, כוחו ואמתו של אלוקיהם וייעודם. אם יכולנו להשפיל, לבזות, לחנוק בתאי גזים, לשרוף ולקבור חיים את כל היהודים חסרי-ישע אלה – לגלגו הנאצים יש"ו – "איה נא אלקיהם?!" – מעולם לא היה חילול ה' גדול מזה.

כללו של דבר – כל תבוסה, כל מפלה, כל השפלה שבאה ליהודי על ידי הגוי – חילול שמו הוא.וכן יהושע, אחרי תבוסת ישראל בעַי, קרע את בגדיו, העלה עפר על ראשו, וצוה: "בִּי ה'! מָה אֹמַר אַחֲרֵי אֲשֶׁר הָפַךְ יִשְׂרָאֵל עֹרֶף לִפְנֵי אֹיְבָיו? וְיִשְׁמְעוּ הַכְּנַעֲנִי... וְהִכְרִיתוּ אֶת שְׁמֵנוּ מִן הָאָרֶץ, וּמַה תַּעֲשֵׂה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל!" (יהושע ז ח-ט). כלומר, אם שמו של ישראל נכרת ומושפל – מה תעשה ה' לשמך הגדול שהרי בשמך נקראים אנו וחרפתנו היא חרפתך!

וכך מבינים אנו, סוף סוף, את המשמעות הנכונה של חילול ה' ועל ידי כן את סיבת תקומת המדינה היהודית בתקופתנו. "לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם..." (יחזקאל לו,כב), לא משום שהיהודי היה זכאי לכך קמה והיתה מדינת ישראל. היהודי נשאר כפי שהיה או אפילו גרוע מכך, אלא שדבר זה לא היה בו כדי לשנות מאומה, כי לא היה בהקמת המדינה משום גמול לצדקתו ולמעשיו הטובים. אכן, בעידן המדע, כשההיגיון, הגשמיות, ההתבוללות והבין-לאומיות התקדמו בצעדי ענק, ברור היה כי היהודי לא מיטיב את דרכיו, כי אם להפך. מרוחק מרעיון התשובה, התדרדר היהודי מטה-מטה. התחלת הגאולה באה משום שאלוקי ישראל החליט כי לא ישא עוד לחילול שמו, ללעג ולקלס הגויים, ויגזור כי תהי מדינה יהודית, שהיא היפוכה הגמור של הגלות.

ותהליך אלוקי הוא, שהתחיל כאשר אבותינו היו עדיין בגלות שלהם במצרים. "אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ... וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם. וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם..." (יחזקאל כ ח-ט). וכן אמרו חז"ל: "אמר רבי אלעזר: אמר להם משה, לא במעשיכם אתם נגאלין אלא למען תספר באזני בנך... לספר גדולתו ותהלתו בין הגויים" (ילקוט, תהלים תשמ"ו).

אם הגלות וכל הכרוך בה – השפלות, תבוסות, רדיפות, מעמד של מיעוט נטול זכויות וליחוך פרורים משולחן אחרים – מהווים חילול ה', אם כן, מהווה המדינה היהודית המעניקה ליהודי בית, רוב, ריבונות, צבא ושילום גמול לאויביו והרמת קרנו בשדה הקרב – את ההפך הגמור. זהו קידוש ה'! זהו האישור המחודש, העידוד, ההוכחה לקיומו יתברך ולשלטונו, השגחתו בעולם ובכל יצוריו.

"וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת, וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם" (יחזקאל לו,כד).

איה נא אלוקיהם? הנהו בכל הדר תפארת עזו, בשיבת עם נע ונד מארבע כנפות הארץ לארצו, בתחייתו של כוח צבאי יהודי המכה בתדהמה את העולם כולו, בגבורתו האגדית, בניצחונותיו המהירים והמזהירים – הנה אלוקיהם, הנה קידוש ה'!

שעה שהקדוש ברוך הוא ביקש לחסל את עם ישראל על חטא המרגלים, ועל קטנוניות המוחים של עם שפל ורועד שלא בטח בה', רק טענה אחת מאת משה שכנעה אותו שלא להשמידם: "...וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר: מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה' לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל-הָאָרֶץ..." (במדבר יד טו-טז), ואמרו חז"ל (ברכות לב.): "אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! עכשיו יאמרו אומות העולם תשש כחו כנקבה ואינו יכול להציל... 'ויאמר ה': סלחתי כדברך'. 'ואולם חי אני...' – אמר רבא אמר רב יצחק: מלמד שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, החייתני בדבריך".

אלמלא חז"ל אמרוהו אי אפשר לאמרו! מלמד שהקדוש ברוך הוא כאשר שמו מחולל בגוים – כאילו מת, חס וחלילה, וקידוש שמו מחיהו. וזאת היא מדינת ישראל – תחייתו של שם ה' המחולל וה"מומת" בגוים זה אלפים שנה!

הלא הוא בהיר כחמה, אך "מִי עִוֵּר כִּי אִם עַבְדִּי" (ישעיה מב,יט), לא מסוגל להבין, לראות, את השיבה האדירה של בנים לגבולם כתחילת העידן האחרון בתולדות שמים וארץ. עם נשלח על חוצות, נע ונד מקצה הארץ ועד קצהו, סובל מסעי צלב, אינקוויזיציות, פוגרומים ואושביצים – ונשאר חי וקיים. "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם..." (ויקרא כו,מד), וכי זה דבר טבעי ושיגרתי?!

עם מפורד ומפוזר, מסתובב בשבילי הארצות הזרות כמעט אלף ותשע מאות שנה, בלי כברת ארץ משלו, בלי ממשלה עצמאית, בלי צבא להגן עליו – ונשאר בחיים. "כִּי אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם ה' לְהוֹשִׁיעֶךָ כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֲפִצוֹתִיךָ שָּׁם אַךְ אֹתְךָ לֹא אֶעֱשֶׂה כָלָה..."(ירמיה ל,יא) – וכי זה מקרה גרידא?!

אומה שבה ממאה ארצות תבל להחיות את שפתה, את צבאה, את ממשלתה, את מדינתה – בדיוק כפי שהבטיח הקדוש ברוך הוא: "וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה" (דברים ל,ג). וכי זאת אינה התחלת הגאולה?! עם מנצח במלחמותיו בארבעה ימים, ובששה ימים מביס את צריו. דורך על במות משנאיו הרבים ממנו פי כמה במספר ובנשק, ומשחרר אדמות שלא מלל ולא פלל שיחזור אליהן. העולם עומד ומשתומם. אילם מתדהמה ואי-אמונה, ושמם של היהודי ואלוקיו מתקדשים לעילא ולעילא – ואנו איננו נופלים על פנינו בהכרה ובהוקרה, בהלל ושבח ובתשובה לקוננו?

וכי הוכנו כולנו בסנוורים, ולא קולטים את זה שעינינו רואות? "שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ וְאַל תָּבִינוּ, וּרְאוּ רָאוֹ וְאַל תֵּדָעוּ" (ישעיה ו,ט). עיוור או אינו מוכן לראות את זה שלמדונו חז"ל (סנהדרין צח.) : "אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר: 'וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא'" (יחזקאל לו,ח). והנה ששו מדבר וציה וגיל הלביש את הערבה והחבצלת פרחה. המדבר חזר לתחיה, וההרים נתנו ענפיהם ופרים, זאת לראשונה אחרי עשרות מאות – כי קרבו לבוא. ואם עוד יחסרו סימנים לאובדי הדרך, לכו עיוורים צמאים למים וזכרו:

"אם ראית דור שצרות רבות באות עליו כנהר – חכה לו" (סנהדרין צח.). ועוד: "בעקבות משיחא חוצפא יסגא ויוקר יאמיר, הגפן תתן פריה והיין ביוקר ומלכות תהפך למינות ואין תוכחת, בית ועד יהיה לזנות והגליל יחרב... וחכמות סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו והאמת תהא נעדרת, נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנול אב, בת קמה באמה... פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו, ועל מה יש לנו להשען? על אבינו שבשמים..." (סנהדרין מט:).

כל זה אמרו חז"ל, וצינו את הדרך לפנינו – ומדבריהם אנו מתעלמים. וכבר למדנו המפרש הגדול, כאשר עבדי פרעה צווחו "הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם" (שמות י,ז): וה"אבן עזרא" מפרש: "הטרם תרצה שיתברר לך". אוי לנו כי לפרעה דמינו...

הוי עם אבוד ומסכן! כה מעט הזמן שנשאר לנו. הצילו את עצמכם! חסכו מעצמכם שואה וקטסטרופה – שלא ייתי ולא נחמיניה. מעט מאד הזמן הנותר לנו להחיש את הגאולה. והכל בידינו להביאו – היום! "היום – אם בקולו תשמעו"; לו רק שמענו...

"...בהקדשי בכם..." בקדושת היהודי מתקדשים שם ה', וברוממות העם היהודי מרומם שמו יתברך, זוהי משמעות יצירתה ותקומתה של המדינה יהודית – ישראל. זהו קידוש ה', זוהי תחילתה של הגאולה השלימה. מדינת ישראל היא ראשית זעמו של הקדוש ברוך הוא שמתעורר מן העפר של החירוף והגידוף בו התבוססה השכינה. לא למען צדקותינו קמה מדינת ישראל, אלא למען ינקום הקדוש ברוך הוא בצריו הגויים. לא משום שהיהודי ראוי לה, אלא משום שהגוי ראוי למפלתו ולהשפלתו. "אָנֹכִי, אָנֹכִי הוּא מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי" (ישעיה מג,כה) – "שלא יחולל שמי בכם אם אכלה אתכם" (רד"ק). וחלילה לנו להטיל ספק בכך ומוטב כי נשכיל להבינו, כי בכך טמון המפתח להבנת אופן בואה של הגאולה השלמה. כאן המפתח להנצל מיאוש ופחד, מן הספקות ומן המבוכה האופפת היום הזה את היהודי בישראל ובגלות. חייבים אנו להאמין בה' וביעודנו, ולשוב אליו יתברך כדי למלא את השליחות אשר נתן בידינו.