על האמונה ועל הגאולה

פרק ז – "הגיון" – ערבים, נסיגה וגלות מתחסלת

פרק ז –

"הגיון" – ערבים, נסיגה וגלות מתחסלת

שומה עלינו לעצור בעד מרוץ ההתגוֹיוּת המטורף. שומה עלינו לעמוד על גדולתנו ולהאמין בה' אלוקינו, כדי שלא נוזיל את עצמנו ונזלזל בכבודנו ונשליך את יהבנו על הגויים אשר לא ירצו ולא יהיו מסוגלים להושיענו במאומה. אם אמנם אמת דבר היותנו ככל הגויים, ורק בהישעננו על אדם, על פשרות, על נסיגות ובגידות, אפשר להתקיים – כי אז ידע נדע שלא נתקיים. אם אין לנו ערבות אלוקית, ואם עלינו לסמוך על בעלי ברית או על רצונם הטוב של אויבינו, או על שינוי שיחול בהם – אין כל תקווה. הוי עם נבל ולא חכם הפונה עורף לאביהם שבשמים, הדוחים בשתי ידיים את ה"מיסטי" ואת הדת הבלתי-הגיונית! בינו בוערים בעם והתבוננות ב"הגיון" שלכם, מציאות הגיונית המביאה את כל הרואה לבהלה, ללב נמס ופיק ברכיים.

ידע נדע כי שונאי ישראל לעולם לא ישלימו; לעולם לא יסתפקו בפחות מחיסולה המוחלט של המדינה היהודית; אינם רוצים בהתפשרות, משום שהם צווחים: לסטים אתם!; אינם מדברים על חזרה לשנה מסוימת, אלא שמדברים הם על זמן שבו לא תהיה ישראל כלל וכלל. הם לאומנים ולא יתפשרו על מה שהם רואים כמאבק קדוש למען ביתם-מולדתם, ואין כל תקווה כי נחיה איתם בשלום אי פעם. כל העולם יהא בעל בריתם של אויבינו, ולנו – אף לא אחד. אלה הן העובדות, זוהי המציאות לאלה המבקשים רק 'הגיון' ו'רציונאליות' ו'מציאות'. "כֹּה אָמַר ה' עַל הַנְּבִיאִים הַמַּתְעִים אֶת עַמִּי, הַנֹּשְׁכִים בְּשִׁנֵּיהֶם וְקָרְאוּ 'שָׁלוֹם'... לָכֵן לַיְלָה לָכֶם מֵחָזוֹן וְחָשְׁכָה לָכֶם מִקְּסֹם וּבָאָה הַשֶּׁמֶשׁ עַל הַנְּבִיאִים וְקָדַר עֲלֵיהֶם הַיּוֹם" (מיכה ג ה-ו).

בשנת תש"ז (1947) דחו שונאינו בשאט נפש את השלום שהושטנו להם ב"גמישות" כה גמישה שויתרנו על ירושלים, רוב הגליל, יפו, רמלה, לוד, עכו ובאר שבע, בנוסף ל"שטחים" של ימינו. בשנת תשי"ז (1956) לא רצו שלום בגבולות דאז, כשעדיין לא היו התנחלויות יהודיות ביהודה ושומרון שהוו "מכשול לשלום", וכשלא היה קיים כלל "ממשל צבאי" ו"צבא כיבוש" בשטחים ה"כבושים". בשנת תשכ"ז (1967) צהלו הישמעאלים בשמחה לקראת מלחמה כאשר בידיהם היו סיני, עזה, יהודה ושומרון, הגולן ומזרח ירושלים. הם העדיפו לקבור את השלום ביחד עם היהודים כאשר בכלל לא היתה מדינה יהודית, בפרעות והרצח של תר"פ (1920), תרפ"א (1921)תרפ"ט (1929) וְתרצ"ו – תרצ"ח (1936-38) מה רצו אז, כאשר לא היו ולא נבראו כל ה"מכשולים לשלום" שהגויים והיהודים המתייוונים פתאום גילו היום? מה שרצו אז, הם רוצים היום. חברון תרפ"ט (1929) נצפה מהם; שחיטת יהודים, אנשים, נשים וטף הם מעלים על ראש שמחם. וההבדל בין האויב ה"קיצוני" לבין אחיו ה"מתון", הוא האמצעים ותו לא. אין הם חותרים למדינה יהודית בגבולות תשכ"ז, תשי"ז או תש"ז. אין הם מסתכלים על קו ירוק, אדום, כחול. חזון הערבי הוא – חיסולה הכללי של מדינה יהודית כל שהיא. הגיון? מציאות? "הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים" (ישעיה ה,כא).

גם הישמעאלי הוא "ציוני" המסתכל על כל הארץ כשלו, ואינו מוכן להתפשר עם לסטים וגזלנים. הוא תובע את כל האדמות ונכון להלחם עליהן אלף שנה, אך איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת. מי כי אם אוויל יחשוב כי נוכל להציע לו את עיר האבות חברון – ולא את רמלה? את שכם – ולא את לוד, עכו ונצרת? "כולה שלי!" מכריז הישמעאלי, ולעומתו מגמגמים היונים – המתייוונים – היהודים על פשרות למען "שלום". הארץ כולה היא אחת ולא ניתנת לבתור, צועק פרא-האדם שידו בכל ויד כל בו, והוא צודק. כל הארץ אמנם אחת היא, ואין נימה של הבדל בין חברון לבין שכונה בתל-אביב. זו שלנו, זו גם כן. סיכוי לשלום? הפקרת אדמות לשונאי ישראל אלה לא תחדיר לליבותיהם הכרת טובה, ואלה שחיים על חרבותיהם לא יראו במעשה "רצון טוב" כי אם חולשה, וכאריות ישאגו וינהמו עדת מרעים שככלבים סבבונו לאחוז טרף. אך שיגעון הוא להפקיר את אדמותינו לאויב המושבע שמצפה בכיליון עיניים לרגע שלו. הגיון? מציאות? "אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ..." (ירמיה ח,ח).

"אך אין מנוס מנסיגה, מויתורים, מפשרות! אין ברירה, הן נפסיד את תמיכת העולם ובעלת בריתנו!" זאת היא קריאת המחנה ה"הגיוני" וה"מציאותי". והקדוש ברוך הוא רועם: "הַחֵרְשִׁים שְׁמָעוּ וְהַעִוְרִים הַבִּיטוּ לִרְאוֹת!" (ישעיה מב,יח). היש ביניכם שבאמת ובתמים מאמין ש"בעלי הברית" יעמדו לימין צדקנו? בעולם שקרוב לעצמו – מה יש למעט מכל העמים להגיש? הנפט אשר המדינות גומעות בצימאון, הינו בידיהם של הישמעאלים, והכסף והזהב שמורידים ביגון שאולה כלכלות, הם באוצרותיהם של שונאינו. השנאה ליהודי אשר ירדה לעולם מאז סיני, מתמזגת עם האנוכיות של העמים, כדי להבטיח שלמרות כל המאמצים הנואשים של ישראל היא לא תצליח לזכות באהבת הגויים. כל ויתור יוליד לחץ עולמי לעוד ויתורים. כי הרי היהודים ומדינתם מהווים – במקרה הטוב – מטרד, ובסופו של דבר – סכנה ואיום לאינטרסים המדיניים והכלכליים של הגויים. תבל ויושבי בה דורשים כניעה מוחלטת מצד מדינת היהודים, בתקווה שהמדינה והעם ייעלמו והעולם ינצל מבעיות העם הנבחר. הלחץ הוא בלי נמנע, "כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב" (דברים לב,לו). הנשק והכסף אליהם אנו נושאים עיניים וכפים יצטמצמו, וכל חלומות הבלהות שה"הגיוניים" חששו מהם, יתקיימו – אחרי שנקריב אדמות ואוצרות יקרים.

הגיון? מציאות? "וַיְהִי אֶפְרַיִם כְּיוֹנָה פוֹתָה אֵין לֵב, מִצְרַיִם קָרָאוּ אַשּׁוּר הָלָכוּ" (הושע ז,יא) "וּמִצְרַיִם הֶבֶל וָרִיק יַעְזֹרוּ..." (ישעיה ל,ז).

משל למה הדבר דומה? לעבד שנשלח לשוק על ידי המלך לקנות לו דג, ויחזור עם דג מסריח. כעס עליו המלך, ויתן לו שלוש ברירות: לאכול את הדג, לספוג מלקות בגלל הדג, או לשלם בעד הדג. ויבחר העבד לאכול את הדג, אך בטעמו מהדג המגעיל, ויצעק: די! מעדיף אני מלקות. אמנם כאב המלקות היה בלתי-נסבל, ויצעק: די! אשלם... ובכן, הטיפש גם אכל מן הדג, גם ספג מלקות, ובסופו של דבר – בהכרח – גם עשה את זה שהיה יכול לעשות מלכתחילה – שילם... והנמשל? ברור לכולם. ה"הגיוניים" וה"מתגויים" בפחדם לאזור אומץ ולנקוט צעדים נועזים ויהודיים, יוותרו פעם אחר פעם בנסיון שלא לאבד את אהבת הגוי, ובסופו של תהליך יגיעו, בלאו הכי, למצב בו יצטרכו מחוסר ברירה – לקבוע עמדה של "לאו", וזאת לאחר ויתורים מרחיקי לכת שישאירו אותנו במצב חלש וחמור בהרבה. אוכלי הדג המסריח אנו – אך ב"הגיון"...

הגיון? מציאות? "אֲשֶׁר אָמְרוּ לָרֹאִים - לֹא תִרְאוּ! וְלַחֹזִים - לֹא תֶחֱזוּ לָנוּ נְכֹחוֹת... חֲזוּ מַהֲתַלּוֹת" (ישעיה שם).

כל נסיגה תשאיר בעקבותיה דיכאון והרגשת תבוסה וטרגדיה. הדחף לעזוב את הארץ ולברוח מהשואה הממשמשת ובאה יגדל. ובגלות – יהיו אלה מעטים המוכנים לעזוב את בתיהם ולעלות ארצה. לא הם ולא כספם יגיעו לארץ הדלה באוכלוסיה ובמשאבים. ומרה, מרה תהיה קבעת כוס התרעלה, כאשר נאבד את הבטחון בעצמנו ואת הגאווה הלאומית.

אלו העובדות, זאת היא המציאות האמיתית, ה"הגיונית", וה"מציאותית" לכל אלה שהזניחו את אלוקי ישראל והיעוד היהודי. ואם ככה, אמנם, המציאות – אם כן יתכנו, חס ושלום, חורבן שלישי ושואה, וצודקים אלה אשר רצים אנה ואנה בנסיון נואש לברוח. ואם כן, אין פתרון, אין תשובה, אין עתיד ואין תקווה, חס ושלום

"בָּאוּ יְמֵי הַפְּקֻדָּה, בָּאוּ יְמֵי הַשִּׁלֻּם, יֵדְעוּ יִשְׂרָאֵל..." (הושע ט,ז). הגיון? מציאות? התבוננו במצב הישמעאלים בארץ ישראל, במדינת ישראל, והאזינו לדברי יהודי ה"הגיון": אי אפשר להפטר מהערבים. נכון, הם מתרבים בקצב מדהים ואין זה בטוח שלא ידביקו אותנו. נכון שריבויים הטבעי מאיים על אופייה של ישראל כמדינה יהודית, ועלול להפכה למדינה דו-לאומית. נכון שצעירי הערבים תומכים נלהבים הם של המחבלים ומואסים במדינה היהודית. נכון שהסכנה גדלה מדי שנה. אך עם כל זה, לא נוכל להפטר מהם; אי אפשר להוציא אותם – שהרי מה יאמרו הגוים? "וגם אסור לחשוב בכיוון זה, שהרי זה צעד אנטי-דמוקרטי ובהחלט לא מוסרי". ובכן, איש אפשר לעשות דבר כי – "מה לעשות?!"

כך הם מדברים – ה"הגיוניים" ה"מציאותיים", ה"נבוכים". עוד יאכלו את הפרי המר, אלה שזרעו את שדותיהם כלאיים – בלבול והתבוללות.

אין מה לעשות? ניחא, אך ידע נדע מה יהיה. ישמעאל יפרח וירבה עד שייהפך לרוב באזורים של הארץ; ישמעאל יתבע "אוטונומיה" בגליל ובמשולש; ישמעאל יכניס שלושים וארבעים נציגים לכנסת; ישמעאל יפגין ויתפרע לפני המצלמות האוהדות של עיתונות העולם, ויתבע "שוויון", קרי, מדינה דו-לאומית (כשלב ראשון), וגסיסת הישות הציונית-היהודית; ישמעאל ידרוש במדינת ישראל קשר פוליטי עם ישמעאל בשאר חלקי ארץ ישראל; ישמעאל יגדיל עזות מצחו ויוסיף להיטפל לבנות ישראל; ישמעאל ימשיך לרגום באבנים יהודים וכלי רכבם, ויצעק – "יהודים החוצה!"; ישמעאל יגביר את הטרור והפצצות, והסכנה לחיי יהודים במדינתם העצמאית תחריף. צעד אחר צעד, הארץ תהפך לזירת מתח, דוגמת קפריסין וצפון אירלנד, כאשר שני עמים – שונים לגמרי בדת, לאום ושפה – נאבקים עד חרמה. והעיקר – ישמעאל יחתור ליום הגדול, ליום בו יהפוך את היהודי במדינת ישראל למיעוט. ואז – לפי כללי המוסר, השוויון והדמוקרטיה, בהם דוגלים בעלי ה"הגיון" – יכנס לכנסת ויעביר חוקים המחליפים את שמה של "ישראל" ב"פלשתין"; המבטלים את חוק השבות; הקוברים את המדינה היהודית ומולידים עוד מדינה ערבית. ובסופו של דבר, איך יוכל כל בר-נש המכנה את עצמו "מוסרי" ו"דמוקרטי" למחות? האם יקומו "המתייוונים המציאותיים" וימנעו מהישמעאלים את זכותם הדמוקרטית לחסל בדמוקרטיות את הציונות?

כך היא דרכו של ההיגיון, וזאת התוצאה המחויבת של בלבול מח והתגוֹיוּת. אם דרכם היא אכן הדרך היחידה, דרכה של ה"מציאות" – אכן אין תשובה, אין עתיד, אין תקווה. "וְאַתֶּם לֹא תִכְרְתוּ בְרִית לְיוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַזֹּאת... וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלִי - מַה-זֹּאת עֲשִׂיתֶם! וְגַם אָמַרְתִּי לֹא אֲגָרֵשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם..." (שופטים ב ב-ג).

הגיון? מציאות? היהודי יושב בגלות בארץ העמים, ומדבר: "פה לא תתכן שואה, מדינתנו הרי היא דמוקרטית, ומה שהיה פעם "שם" לא יהיה כאן; אנו נהנים משוויון זכויות ומחרות מלאה; אנו מכבדים את הלא-יהודי והוא מכבד אותנו; אנו עוזרים לישראל דווקא בישיבתנו בגלות ושולחים מכאן את תרומותינו, ומפעילים את זרוענו הפוליטית הנטויה; והלא איך תוכל ישראל לקלוט את כולנו? והלא מסוכן מאוד לקבץ את כל העם למקום אחד, בו יוכלו אויבינו להשמיד אותו בבת-אחת; ועתידנו מובטח במדינתנו, בגלות בה אנו חיים כאזרחים שווים ונכבדים.

ככה מדברים ה"הגיוניים" וה"מציאותיים" – האבודים... שכרו לעצמם בור ויפלו בשחת. לא תתכן שואה? אין לדבר על חיסולה של הגולה? אלא שהתהליך כבר התחיל, ומטר האש והגפרית יניע את אמות הספים על כל פני תבל, מקצה הארץ ועד קצה. קהילות יהודיות עתיקות-יומין ואמידות מתחילות להתחסל. ומחר יהיו עוד ועוד – הגדול והקטן גם יחד, וליהודי הקהילה הגדולה והעשירה מכולן – ארצות הברית – הזוועה, הסבל, והיגון יגדילו לעשות.

"כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת עוֹד אַחַת מְעַט הִיא וַאֲנִי מַרְעִישׁ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ..."(חגי ב,ו). המאורעות הכלליים המתרחשים בעולם מטורף השש להתאבד, יצטרפו לשנאת-היהודים המיוחדת שתתפשט כסרטן – ובין שניהם, יאבד היהודי בגלות, חס וחלילה. ההתמוטטות הכלכלית שאותותיה כבר נראים לעין, תתוסף למתיחות, לתסכולים, לאיבה ולחיים המשעממים, שנוצרו כתוצאה מהמשברים הפוליטיים, הגזעניים והחברתיים שפוקדים את ארצות הברית ואת המערב זה שנים. אנשים שהתמכרו לגשמיות, לחומריות ולמתירנות – לחיים ה"טובים" – ואיבדו את היכולת להקריב ולהוריד את רמת חייהם ושאיפותיהם, פתאום עומדים פנים אל פנים מול אויב כזה בדיוק. אנשים אלה לא מסוגלים להשלים, אין להם היכולת הנפשית להתספק במועט, ועל כמותם נאמר: "כִּי תַעַזְבוּ אֶת ה'... וְשָׁב וְהֵרַע לָכֶם וְכִלָּה אֶתְכֶם אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֵיטִיב לָכֶם" (יהושע כד,כ), וזה לשון הפירוש "מצודת דוד": "ותהיה אם כן הרעה כפולה. כי האדם הרגיל בטובה, כפול צערו ממי שלא ראה בטובה מעולם".

בבהלה, המומים, יחפשו את השעיר לעזאזל, עליו יטילו את האשמה. כצאן נפוץ ירוצו אחרי כל מנהיג אשר ירעה אותם ויראה להם את הדרך אשר ילכו בחזרה לחיים הטובים. הוא ימצא וימציא את השעיר... עם כזה – פוחד, המום, נבוך – יהיה מוכן לעשות את הכל, להזניח כל מוסר ולהשליך אחרי גוו את הצלם האלוקי, כדי להציל את נפשו ואת ממונו. אוהב הוא את עצמו בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו...

והשעיר לעזאזל נמצא בקרבם, בתוכם. השנאה ליהודי בעינה – היא רובצת מתחת לשטח התרבותי בקנאה ובחמדה, ברצון להכחיד. השואה ומחנה-אושביץ אינם נחלתם הפרטית של הגרמנים. "הלכה, בידוע שעשו שונא ליעקב" (ספרי, בהעלותך סט,י). זאת היא המציאות של הגלות. ואם דרכם של ה"הגיוניים" וה"מציאותיים" תהיה דרכם של יהודי הגולה- אין תקווה, אין עתיד.

"צְאוּ מִתּוֹכָהּ עַמִּי, וּמַלְּטוּ אִישׁ אֶת נַפְשׁו מֵחֲרוֹן אַף ה'" (ירמיה נא,מה).

"כַּסְפָּם וּזְהָבָם לֹא יוּכַל לְהַצִּילָם בְּיוֹם עֶבְרַת ה'" (יחזקאל ז,יט).