על האמונה ועל הגאולה

פרק ח – אמונה וחוסר אמונה בתולדותינו

פרק ח –

אמונה וחוסר אמונה בתולדותינו

אך אם זה לא הכל; אם קיומו של העם היהודי אלפי שנים בסבל וביסורים לא היה ייתכן בדרך הטבע, והוא לא התקיים על פני אימפריות בנסיבות רגילות ורציונאליות; אם העם היהודי הינו עם אלוקי, עם נבחר שאין ניתן להשמידו, ומדינה זו אשר קמה מתוך האפר היא תחילת הגאולה האלוקית ולעולם לא תחוסל, משום שהיא מהווה חלק מתהליך הגורל היהודי שאין לעצור בעדו – או אז, דעו, כי התקווה היחידה לחייהם של מיליוני יהודים בגלות ורבבות בארץ, והתקווה היחידה לגאולה במהרה ללא סבל ויסורים – טמונה בשימנו את מבטחנו בקדוש ברוך הוא. להאמין בבעל ברית ולהישען במשענות קנים רצוצים, בבני אדם הסובבים בכחש, פירושו – להאמין בניסים כוזבים. אך להאמין באלוקי ישראל, פירושו – ללכת בנתיב הטבעי, הנתיב אשר הוכיח את עצמו לכל אורך הדרך של דברי ימי עמנו.

בל נירא, הבה נחדל, סוף סוף, לחזור על שגיאות אבותינו. הנביא ישעיהו, לפני אלפים וחמש מאות שנים, ראה את המתבוללים שבדורו, ויאמר: "הוֹי בָּנִים סוֹרְרִים נְאֻם ה' לַעֲשׂוֹת עֵצָה וְלֹא מִנִּי וְלִנְסֹךְ מַסֵּכָה וְלֹא רוּחִי לְמַעַן סְפוֹת חַטָּאת עַל חַטָּאת... לָעוֹז בְּמָעוֹז פַּרְעֹה וְלַחְסוֹת בְּצֵל מִצְרָיִם. וְהָיָה לָכֶם מָעוֹז פַּרְעֹה לְבֹשֶׁת... וּמִצְרַיִם הֶבֶל וָרִיק יַעְזֹרוּ" (ישעיה ל א-ז). "הוֹי הַיֹּרְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה עַל סוּסִים יִשָּׁעֵנוּ וַיִּבְטְחוּ עַל רֶכֶב כִּי רָב וְעַל פָּרָשִׁים כִּי עָצְמוּ מְאֹד וְלֹא שָׁעוּ עַל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת ה' לֹא דָרָשׁוּ" (ישעיה לא א-ב).

וכאשר פנה אסא מלך יהודה למלך ארם לעזרה, בא אליו חנני הרואה ויאמר אליו: "בְּהִשָּׁעֶנְךָ עַל מֶלֶךְ אֲרָם וְלֹא נִשְׁעַנְתָּ עַל ה' אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן נִמְלַט חֵיל מֶלֶךְ אֲרָם, מִיָּדֶךָ. הֲלֹא הַכּוּשִׁים וְהַלּוּבִים הָיוּ לְחַיִל לָרֹב לְרֶכֶב וּלְפָרָשִׁים לְהַרְבֵּה מְאֹד, וּבְהִשָּׁעֶנְךָ עַל ה' נְתָנָם בְּיָדֶךָ. כִּי ה' עֵינָיו מְשֹׁטְטוֹת בְּכָל הָאָרֶץ לְהִתְחַזֵּק עִם לְבָבָם שָׁלֵם אֵלָיו..." (דבה"י ב' טז ז-ט).

עומדים אנו בחיל וברעדה מפני בשר ודם היום, ובוטחים בבני האדם אחרים. אנו רועדים מפני "בעלת בריתנו" ונופלים לפניה אפים ארצה, בוגדים באחים ומוסרים לאויב שטחים מארץ ה', ארץ ישראל. נישא עינינו אל וושינגטון, משם תבוא עזרה. אנו שמים מבטחנו בנוכלים פוליטיים וברמאים ציניים. יהודים אווילים, יהודים מוגי לב, יהודים קטני אמונה!

האמנם נאמין כי הגוי "בעל הברית" ראוי שנשים בו את מבטחנו ואמוננו? הוא יפנה לנו עורף ויבגוד בנו בו ברגע שיהיה משוכנע שהדבר משרת את האינטרסים שלו. "כי אין להישען באדם כי צריך לו... וכאשר הוא לא יתן או הוא לא ירצה בו יכהו וילחם בו" (רד"ק, ישעיה י,כ). "מִכָּל צֹרְרַי הָיִיתִי חֶרְפָּה... רֹאַי בַּחוּץ נָדְדוּ מִמֶּנִּי, נִשְׁכַּחְתִּי כְּמֵת מִלֵּב, הָיִיתִי כִּכְלִי אֹבֵד" (תהלים לא יב-יג). בטחנו פעם בגוי הצרפתי והוא בגד בנו, והיום בוטחים אנו בגוי בוושינגטון ואף זה יבגוד בנו. אנו, אוד מוצל מגיהנם של גלות שנות אלפים אך ורק הודות לאמונתנו העמוקה והבלתי מעורערת באלוקי-ישראל, פתאום זונחים אותו, מתעלמים ממנו, וקובעים שהוא חסר אונים. הקשב עמי לנאומים מטופשים של מנהיגים יהודיים בגלות ובישראל; הטה אוזן כאפרכסת בתקווה לשמוע רמז לזכר בטחון באלוקים – אך לא. עונג ממחמאה של מנהיג אפריקני אי-שם; אושר מתמיכה של "משכילים" מפוקפקי תהלה; ריקוד משמחה לפירורים של גוי פוליטיקאי. אך באלוקים אין כל עניין. מנהיגים חסרי דעת אשר ימיטו שואה על עדתם...

"לא די להם בעונם ובחטאתם, אלא שמוסיפין עליהם חטאת זו שישאלו על פני עזר מאחר שלא ברשותי, וזהו מרד גדול העבד באדוניו שנתלה באדון אחר על פניו"(רד"ק, ישעיה ל,א).

כאשר הקדוש ברוך הוא חִלק את מדינת היהודים וקרע מבית דוד עשרה שבטים בגלל חטאי שלמה, אמר: "וַאעַנֶּה אֶת זֶרַע דָּוִד לְמַעַן זֹאת אַךְ לֹא כָל הַיָּמִים" (מ"א יא,לט), וזה לשון רש"י: "ובסדר עולם מצאתי... כנגד שלושים ושש שנה שנתחתן שלמה את בת פרעה וראויה היתה המלוכה לחזור בימי אסא בשנת שש עזרה למלכו (דהיינו שלושים ושש שנה אחרי החלוקה), אלא שקלקל לשלוח שוחד למלך ארם (להושיעו מידי בעשא מלך ישראל) ולא סמך על הקדוש ברוך הוא".

וכן כתב הרלב"ג (מ"א טו,יז): "והנה החטא (של אסא) היה ששם בשר זרועו במה ששלח אל בן הדד מלך ארם, ולא בטח בה' אשר הפיל מחנה הכושיים לפניו. ואחשוב שלזאת הסיבה חלה את רגליו לעת זקנתו, כי הוא שלח זה אל בן הדד כאילו לא היו לו רגליים ללכת במלחמה, ולזה סבב ה' יתברך שחלש כח רגליו לעת זקנתו".

חוסר בטחון בה' מנע את אחוד המלכות. ונראה לי, שעיקר החלוקה שבתחילה נגזרה לשלושים ושש שנה תמורת שנות חיתון שלמה לבת פרעה, גם כן רומז לחוסר בטחון מצד שלמה, שהרי למה בחר שלמה בבת פרעה כאשה? משום שרצה להבטיח לעצמו, כבעל ברית, את פרעה החזק והמסוכן, וזה שדחפו להתחתן עם בתו, אותה נכריה שהביאה את אליליה ופסיליה לירושלים. ובכן, כמידה כנגד מידה – שלושים ושש שנות חלוקה כנגד שלושים ושש שנות חיתון עם בת פרעה, שנתבססו בחוסר בטחון – גזר הקדוש ברוך הוא את גזרתו.

ומדברי הרד"ק (מ"א טו,לג) נראה כמו שאמרתי, וזה לשונו: "נגזרה גזרה שתחלק מלכות בית דוד שלושים ושש שנה, כנגד אותן שלושים ושש שנה שהיה שלמה חתן פרעה". הרד"ק אינו כותב "שהיה שלמה בעל בת פרעה", אלא "שהיה שלמה חתן פרעה", שהרי זאת היתה הסיבה המקורית לחתונה – לרכוש "בעל ברית" נאמן...

אך הקדוש ברוך הוא הפך את הקערה על פיה! היה זה ירבעם – שעתיד היה לקחת את עשרת השבטים מאת רחבעם בן שלמה – שמצא מקלט בברחו משלמה, דווקא אצל שישק מלך מצרים. ואם אותו פרעה היה, ראה כמה נאמן הוא "בעל ברית". ואם פרעה יורש היה, הבן מה ערכה ואורכה של ברית...

ישועת היהודי לא תבוא מתוכניות אוויליות, ומשחק של פוליטיקה בו משחקים מנהיגים יהודים בארץ ובגלות. "אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה' אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר" (תהלים כ,ח). רק כך. האומנם ישנם בינינו עיוורים עד כי טחו עיניהם מראות את יד ה' בתקומת המדינה ובקיומה? האם הבסנו צבאות ועמים במשך ימים ספורים, תוך אובדן קומץ קטן יחסית של חיילים; האם הדפנו צבאות עצומים במספר ובכלים כשהארץ היתה פרוצה לפניהם, הודות לבעלי-בריתנו ולפוליטיקה שלנו, או בשל כוחנו ועוצם ידינו גרידא?

 

הקשיבו בנים לדעת בינה!לאחר מלחמת ששת הימים הכריזו יהודים שופעי בטחון על צבא ישראל כעליון ואדיר, ונולדה האגדה של הישראלי הבלתי-מנוצח. לא היה דבר שצבא ישראל אינו יכול לעשותו. לאחר מלחמת יום הכיפורים, דיברו יהודים רצוצים על "מחדלים" של אותו צה"ל. והיום ככל שישראל מבוססת, פתאום מוגבלים מאוד הדברים אשר צה"ל יכול לעשות נוכח העולם העוין, ודעת הקהל אשר אנו עומדים מולה. עם מוזר ועיוור. אלה המבינים, מאמינים בצה"ל היום, בדיוק כפי שהאמינו אשתקד ולפני עשר שנים ולפני עשרים שנה. צבא ישראל יכול לעשות ואינו יכול לעשות בדיוק מה שגוזר הקדוש ברוך הוא, והנסים של תש"ח, תשי"ז ותשכ"ז אך מודגשים ומובלטים בהלם יום הכיפורים אשר – בסופו של דבר – היתה המלחמה שהוכחה כניצחון הגדול מכולם. "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח,יז). מאז ותמיד לא עמד היהודי על משמעות המילים "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" (שם). הוא יתברך המביא מורך בליבם של הישמעאלים בשנת תש"ח כדי שינוסו בבהלה בלתי רציונאלית, והוא יתברך אשר אינו עושה זאת בתשכ"ז. כך שבמקרה האחד נתברכנו בהעדרם, ובמקרה השני הסתיר הקדוש ברוך הוא פניו מאיתנו ונתייסרנו בנוכחותם. הוא יתברך המתיר לנו להביס צבאות עצומים ואחרי כן מסרב להנחיל לנו נצחון מלא, כי על כן מאמינים אנו שרק כוחנו ועוצם ידינו עשו לנו את החיל הזה. הוא יתברך הדואג לכך שמאמץ טרוריסטי, בזה אחר זה, נכשל בנס, ואחר כך מסתיר פניו מאתנו כאשר מסרבים אנו להאמין. יש צורך במלחמת ששת ימים על מנת להבין מלחמת יום הכיפורים, ודרושה לנו מלחמת יום כיפור כדי לעמוד על משמעות מלחמת ששת הימים.

 

זכור עמי ימות עולם! זכור נא את דבריו של חזקיהו מלך יהודה שעמד מול צבאותיה של המעצמה האדירה בעולם, האשורים של סנחריב. הם עמדו במצור על חומת ירושלים ואיימו לטבוח ללא רחמים את הנצורים אם לא ייכנעו.

ויאמר חזקיהו אל עמו: "חִזְקוּ וְאִמְצוּ, אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחַתּוּ מִפְּנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר וּמִלִּפְנֵי כָּל הֶהָמוֹן אֲשֶׁר עִמּוֹ, כִּי עִמָּנוּ רַב מֵעִמּוֹ. עִמּוֹ זְרוֹעַ בָּשָׂר וְעִמָּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ לְעָזְרֵנוּ וּלְהִלָּחֵם מִלְחֲמֹתֵנוּ..." (דבה"י ב לב ז-ח), והיהודים האמינו ולא נכנעו, ויד ה' הכתה באויב, ויהודה לא נפלה. וכתבו על לוח ליבכם שרוב העם נהר אחרי שבנא הסופר והכת שלו "כניעה עכשיו", וכאשר חזקיהו המלך ראה שהוא במיעוט הרהר לעצמו: "דילמא חס ושלום נטיה דעתיה דקודשא בריך הוא בתר רובא? כיון דרובא מימסרי, אנהו נמי מימסרי! בא נביא (ישעיהו) ואמר לו (ישעיהו ח,יב): "לֹא תֹאמְרוּן קֶשֶׁר לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמַר הָעָם הַזֶּה קָשֶׁר", כלומר קשר רשעים הוא וקשר רשעים אינו מן המניין" (סנהדרין כו.). אין אנו ככל העמים, וההגיון והמציאות של העולם – לא לנו הם. אנו העם הנבחר על ידי אלוקים, עם אלוקי בלתי מובס, עם ה' אשר יעודו לראות את מלכותו יתברך בעולם, ואנו חיים בתקופת הגאולה. בל נשכח זאת לעולם; נזכור את הדברים ונאמין בהם!

"לוּא הִקְשַׁבְתָּ לְמִצְו‍ֹתָי וַיְהִי כַנָּהָר שְׁלוֹמֶךָ..." (ישעיה מח,יח).

מאותו רגע נורא, כשהר סיני בוער באש ועשן, כשהברק הכה והרעם הנורא הרעים אימה בלבבות העם כולו אשר שמע קול אלוקים בכבודו ובעצמו, היהודים האמין. ומאמין. בבוקר מתפלל הוא לאלוקים "הבוחר בעמו ישראל באהבה"; ובמוצאי שבתות הוא מרים את כוסו ואומר "המבדיל בין קדש לחול... בין ישראל לעמים"; בחגים הוא מצהיר "אתה בחרתנו מכל העמים"; ובעלותו לתורה הוא מברך "אשר בחר בנו מכל העמים".

במשך אלפיים שנות גלות אשר ראתה פוגרומים ואינקוויזיציות, מסעי צלב ואושביץ, גדולים וקטנים, האמין היהודי בייחודו והצהיר עליו. רק הודות לאמונה זו, לבטחון זה, נשאר בחיים, וזה אשר נסך בו את כח האיתנים לעמוד, כנגד כל הגיון, נגד כל שפיות הדעת, במצבים איומים מול העולם כולו ולזעוק: אני הצודק ואתם הטועים, וברוך אלוקינו שהבדילנו מכם; אני אצא מן המערכה עטור נצחון ואתם תהיו מובסים; אני אשוב לביתי ואין לאל ידכם למנוע זאת. "יִשְׂרָאֵל נוֹשַׁע בַּה' תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים" (ישעיה מה, יז).