האתגר

פרק רביעי - עם סגולה – תשובות

פרק רביעי עם סגולה – תשובות

"ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל (שמות י"ט, ה'-ו')".

"אשרנו, מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו (מתוך תפילת שחרית)".

לפני למעלה משלושת אלפים שנים, ביום דומה לימים האחרים, העולם עצר לרגע את נשימתו. באותו רגע נוצרה היסטוריה, קם העם היהודי.

לגבי היהודי בעל התודעה ההיסטורית, לגבי דורות רבים של יהודים, אשר קמו באותו רגע נשגב של מעמד הר סיני, כאשר שמים רעדו והארץ חרדה, והעם כולו שומע את קול הבורא ורואה את אותותיו, ועד דורנו זה הנבוך והמתלבט, לא התעוררה מעולם שאלת הזהות של עם ישראל.

אבותינו ואבות אבותינו ידעו, כי בנים הם לעם נבדל מכל העמים. עם ישראל לא היה כעם המואבי, הכנעני, האדומי, הפרסי, היווני, האלבני או הבולגרי. העולם לא נזקק לעוד אומה אחת חסרת משמעות מיוחדת.

אומה זו לא נוצרה על ידי התהליך ההדרגתי השגור של התקבצות שבטים ליחידה גדולה ויציבה. היהודי יכול להצביע על רגע מסוים בהיסטוריה ולומר: במקום זה ובשעה זו היינו לעם. זה היה באותו בוקר נורא-הוד למרגלות הר סיני, כאשר כל העם ראו את הקולות והלפידים, את קול השופר, ואת ההר העשן, וה' הכל יכול ירד לברוא את עמו.

היהודי ידע תמיד, כי סיבה מיוחדת להוויתו, כי ברית נצחית נכרתה באותו יום בין אלוקים לבינו, שיסודה ב"ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", ומותנית בצו "אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי".

העולם נברא עבור היהודי בלבד, והיהודי נברא כדי לקיים את מצוות התורה.

התורה היתה דברי אלוקים חיים. החוקה השלמה למען האדם הבלתי שלם, שאינו מסוגל לחדור לכל מעמקיה. התורה, אורח החיים המוליך לשלמות ולקדושה.

התורה היתה התנאי ללאומיות יהודית, אשר היא ורק היא קובעת את עתידו ואת גורלו של היהודי.

כל אשר קורה ליהודי – מטוב ועד רע – תלוי בדבקותו בחוקי האלוקים; זה גורל, שאין להינתק ממנו ואין להפר אותו לעולם. זאת סגולתו; לשם כך נבחר להיות לא "עם אדונים" או "גזע עליון" – לא באלה מתבטא ה"אתה בחרתנו" של היהודי, כי אם באהבת תורה ושמירתה וקיום מצוותיה.

זאת ועוד ידע היהודי, כי העם הנבחר לתורה קיבל לנחלה את הארץ המובטחת. למן אותו רגע, בו בורא שמים וארץ ציווה, כי ארץ זו תהיה ארצו של ישראל – ארץ ישראל שייכת ליהודים לבדם. בארץ זו היה על היהודי למלא את ייעודו, להגשים את גילויי החיים שבו; להתקדש. רק בארץ זו יכלה להתגשם הקדושה וכל מקום חוץ לגבולותיה היה מקום טומאה וגלות.

ארץ ישראל העניקה ליהודי ביטחון רוחני וגופני, ואילו חוץ לארץ סימל סכנה נפשית וגופנית.

לא ייפלא אפוא, כי עם זה מסוגל היה להתעלם מקטנות החיים ולדחות את דברי ההבל הריקניים הניצבים בנתיבו. לעם גדול אין פנאי להבלים וריק, ועם ישראל אכן נוצר לגדולה. לפיכך השקיף העם על הגזירות והרדיפות, שהיו מנת חלקם בגלות, כעל רעות חולפות. ישראל עם נצחי הינו, ובני אדם שנועדו לנצח אינם מוטרדים מן התלאות החולפות של ההיסטוריה. רדיפות ובזיונות אינם מסוגלים לערער אמונתו של אדם הבוטח בצדקתו, גאה בעצמו ובחייו, המכבד ומעריך את עצמו, המבורך באמת המדריכה אותו אל ההדר שבחיים.

עלינו להכיר בגדולה היהודית ובייעוד היהודי. הגיעה העת שניתן לחיינו תכלית יהודית והדר.

ענק הרוח של תקופתנו, זאב ז'בוטינסקי, התייחס לתפארת ולאצילות הרוח של העם היהודי במשך הדורות כאשר כתב בשירו: "הדר – עברי גם בעוני – בן שר; אם עבד, אם מלך – נוצרת בן מלך, בכתר דוד נעטר". מהו הדר? הבה נבהיר זאת לאלו ששכחוהו ולאלה שלא ידעוהו. המבקש לטעום מהגאווה היהודית ולחוש בטחון עצמי, הנובע מכבוד עצמי ואצילות רוח, שומה עליו לשנן לעצמו את הייחוד היהודי. ההדר בעצם מהותו יונק מן המסורת היהודית, מהמורשה והפילוסופיה היהודית. כפי שכבר התבטאתי. "אבות אבותינו ניצבו למרגלות ההר הבוער ושמעו את האלוקים. משם נטלו איתם מתת חיים, היא התורה. מאותו רגע היה העולם שונה לגמרי מכפי שהיה קודם לכן.

הגאווה היהודית מקורה בידיעה כי עם ישראל נתן לעולם את המושג של אל אחד, חנון ורב חסד, בורא עולם ואדם, כדי להביאו לקדושה. זו ראשיתה של התרבות שהאדם מנסה לקנותה עד ימינו. גאוותנו נובעת מן הפסוק "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", ומהעובדה כי אלוקים הרימנו מאשפתות והטיל עלינו משימה קשה ונעלה: "אתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". מאשפתות אל מרומי הקדושה – זהו תווי קיומו של היהודי.

אלה העוטפים את עצמם בטלית מרקסיסטית ומתפללים שלוש פעמים ביום לאותו איש שונא ישראל, שכביכול נתן להם מושגי צדק חברתי ומצפון חברתי, מתעלמים מתוך בורות מכך שהיהדות תבעה ראשונה צדק וחרות ונביאיה ורבניה הורו, דורות לפני לנין ומאו, את תורת הצדק והחרות.

חכמי התלמוד לימדו: "מה הוא רחום – אף אתה רחום. מה הוא חנון – אף אתה חנון". כמו שה' רחום, כך בן אדם חייב להיות רחמן וכפי שה' מלא חסד כך אדם חייב לעשות חסד עם הזולת, כפי שה' קדוש כך האדם חייב להיות קדוש. על קריאה זו לקדושת האדם, קדושה שהיא תו אופי של היהודי – גאוותנו.

מצוות התורה, שבאמצעותן מגיעים אל קדושה זו – מצוות נפלאות וקשות אלו – הינן חלק מן הגאווה והמורשה היהודית.

"היהודי החדש" המתנכר לאמונתו, סבור לעיתים בבערותו, כי מצוות התורה הן קובץ חוקים מיושנים שהמדע המודרני הוכיח את טעותן. לנסוע לחוף הים במכונית ביום השבת? מובן שמותר, איזו מלאכה יש בכך? רק קנאים, החיים בעבר ואינם מוכנים לוותר עליו, חושבים אחרת.

כשרות? כל יהודי משכיל יודע כי מצוות הכשרות נוצרו לצורך שמירת הבריאות, אולם כיום משרד הבריאות משגיח על ניקיון הבשר, ואין מקום להקפדה על כשרות. צבא גדול של יהודים עמי ארצות, שכבר עקרו את היהדות מלבם ומוחם, אינו צועד אפילו על קיבתו היהודית.

טהרת המשפחה? יושביו הקבועים של רחוב דיזנגוף מלגלגים על כך והמקווה הוא נושא לבדיחות. זה מסמל עבורם את כל הרע בחיי המשפחה היהודית בעבר, העומד בניגוד מוחלט למושגי החיים המודרניים, המביאים כל כך הרבה "חום", "אהבה" ו"רעות" לחיינו. ומושגים אלה מועברים לילדינו.

עלי לחזור על דברים שכתבתי אל צעירים יהודים בארצות הברית ביחס לבערותם ביהדות: "שמעו ושננו את אשר נטשו הוריכם. האזינו לכל היפה, אשר ידעו אבותיכם ואשר קיימו אותו תוך צרות ויסורים גדולים, אשר היו משגרים את היהודי המודרני הישר אל ספתם של חמישה פסיכיאטרים.

האזינו, שננו ושאבו עמוק מן המעיין של המסורת והתרבות היהודית כדי שעצמותיכם היבשות יקומו לתחייה מחיים אלה. "הוי כל צמא לכו למים", קרא הנביא ישעיהו   ; וחז"ל אמרו: "אין מים אלא תורה...", הקשיבו, אז תגלו שנית את המתנה הנהדרת, שניתנה לנו פעם, ואשר העניקה לנו ייחודיות וקדושה. הקשיבו, כדי שתוכלו למצוא את עצמכם ולגלות מחדש את הגאווה העצמית, בלעדיה אין אדם יהודי או אשה יהודיה יכולים להיות ולהתקיים...".

היהדות ההיסטורית, הדבקה בכל מאודה במושגי הקדושה, בטוב לב, ברחמים ושלום, הבינה את ששכח האדם המודרני בצורה מוזרה כל כך. אם רצונו של אדם לשנות את העולם, עליו לשנות תחילה את עצמו.

עולם, חברה – הם מושגים מופשטים. הכלל אינו אלא סך הכל של הפרטים, והחברה אינה אלא צירוף כולל של בני האדם. כל אדם הוא עולם בפני עצמו, ודמותו של הכלל תלויה בדמות כל פרט ופרט בקרבו.

אם הפרט הוא אנוכי, החברה לא תהיה טובה ממנו, אם האדם נוטר שנאה, חמדן ואכזרי, אין תקוה לחברה עליה הוא נמנה. לשנות את העולם? כן, אך תחילה עלינו לשנות את האדם. כיצד לתקן אדם, אשר אינו רוצה להיות טוב ומוסרי ומבין ללב אחרים?

אפשר לתקנו על ידי הכרת הסיבות אשר הפכו את האדם למה שהינו, לבן אנוש הפועל נגד החברה והפוגע בבן דמותו, באחיו האדם. אם לא נבין זאת, אין כל סיכוי שנצליח לבנות עולם טוב יותר.

מהות התבגרות האדם היא בכך שילמד להבין כי לא כל שאיפותיו ניתנות להגשמה. אין אנו יכולים להשיג את כל אשר נרצה. תהיה ההכרה בעובדה זו קשה ומדאיבה כאשר תהיה.

בגרות משמעותה ההכרה, כי רצון הפרט חייב לעתים להתבטל בפני רצון הכלל. יש אנשים שאינם מתבגרים לעולם, ובחלוף השנים אין הם מסוגלים לעמוד בפני מצב שהחיים אינם מעניקים להם את משאלות לבם. החיים עבורם הם מעמסה קשה, ולעיתים הם ממררים את חייהם של אחרים בגלל אי יכולתם להעניק, או נזקקים לפסיכיאטר בגלל משבר נפשי. חוסר היכולת להתבגר ולהשתלט על האנוכיות של "האני" הופכת את האדם ליצור משחית.

אם האדם לא ילמד לשלוט על יצרו ולהתגבר על אנוכיותו, יהיה נתון לחסדיהם של האינסטינקטים הפראיים שלו ויפגע בזולת. הרצון העז, הנכונות והיכולת להשתלט על האנוכיות הם המרכיבים של הקדושה. הקדושה יוצרת אדם בעל משמעת עצמית, יצור אנוש, המסוגל להטיל משמעת על עצמו ולהביא את עצמו להקרבה עצמית. כושר זה נרכש על ידי אורח חיים קבוע ומתמיד. אדם אינו הופך ליבו לטוב רק מקריאת ספרים אודות הטוב, אלא על ידי עשיית מעשים טובים. אדם מרגיל עצמו למעשים טובים על ידי ריסון עצמי מתמיד, הוא מגיע לזאת רק כשהוא מטיל על יצריו משמעת עצמית; הוא מפתח את כוח הרצון על ידי הקרבה עצמית והטלת מגבלות וסייגים על עצמו.

היהדות מטילה על היהודי מערכת של מצוות; הן קובעות את מעשיו יום-יום ומגבילות תאוותיו. מצוות אלו מחייבות את היהודי להתפלל שלוש פעמים ביום הן מחייבות אותו להתעטף בטלית ולהניח תפילין מדי יום ביומו. הן מצוות עליו לברך על האוכל ולשמור על הכשרות. ההלכה מצווה עליו לחדול מכל מלאכה בימי שבת וחג; לצום בימי צום ולחגוג בימי חג; להינשא ולחיות בהתאם לחוקי האישות, היא מגבילה את פעילותו המינית לימים מסוימים ותובעת את קיומה בימים אחרים; כפי שאמרו חז"ל: "בכל דרכיך דעהו". מצוות אלו מרימות את היהודי למדרגה הקדושה. "היהודי החדש", שכל מטרתו היא לעלות בסולם החברתי-כלכלי של העולם המערבי, אשר טווח הראייה שלו מצומצם לחיפוש אחר טובות הנאה חומריות, מזלזל במצוות ורואה אותן כמיושנות ולא סבירות.

כל מצווה היא מעמסה על חייו ולא עול המרסן את תאוותיו. כל תופעה שאינה ניתנת להשגה על ידי המדע נדחית על ידי בני דורנו כזו שאין בה אמת ותועלת.

ידיעה חלקית של היהדות הופכת את היהודי "המודרני" לנציג מסוכן מאוד של עמו. הוא משוכנע בכך, כי הידע המועט שקנה, דיו לעשותו למבין ובקי ביהדות, והוא מאמין בתמונה המעוותת והפגומה של האמונה היהודית שהוא מצייר לעצמו. עמי ארצות משוכנעים בדרך כלל שהם יודעים הכל. אולם מצוות התורה אינן אלא נדבך במערכת גדולה יותר; רק כאשר אדם מתרחק מעט אחורה, הוא יכול להשקיף עליה בכל גדלותה. רק אז הופכות המצוות הבודדות לחלק ממערכת מלאה ושלמה אשר תכליתה להעלות את האדם במעלות הקדושה על ידי ריסון עצמי ורתימת התאוות האנוכיות.

השבת מטילה על האדם משמעת עצמית חזקה ותובעת ממנו להסב את לבו ממחשבות על רווח חומרי. היא נותנת לו למשך יום שלם לב טהור, מאפשרת לו להתקדש בחיק משפחתו, לנוח מן הרדיפה אחר הפרנסה, להתעלות ולהעלות את הנמצאים סביבו.

כמה אמת יש בדעה, כי יותר מכפי שהיהודי שמר את השבת, השבת היא ששמרה אותו.

מצוות הכשרות מרימות את האדם מן האינסטינקטים הפרימיטיביים של הקיום למען האכילה, למעלות הרוחניות... "איזהו הגיבור – הכובש את יצרו", אמרו חז"ל.

יהודי המתגבר על רעבונו למשך זמן משום שאינו יכול למצוא אוכל כשר בסביבתו ומואס בטעמו המגרה של בשר למרות רעבונו, הוא חזק ובעל משמעת עצמית, אדון ליצרו. הוא מפתח בתוכו חוש משמעת, המאפשר לו לא להיכנע לתשוקותיו. יהודי כזה יהיה נכון להקרבה עצמית בעת משבר. יהודי בעל אישיות כזו לא יהיה חסר אונים כאשר יצטרך לוותר על משהו למען אידיאל מוסרי גדול.

המצוות של טהרת המשפחה משנות את האינסטינקט העז ביותר המפעם באדם ומרימות אותו למרומי הרגש הנעלה ביותר, האהבה. דווקא מצוות אלו היו ללעג ולקלס אצל ה"יהודים המודרניים". אולם מצוות אלו הן המשחררות את האדם מתשוקותיו האפלות ומאפשרות לו ליהנות מהן מתוך כבוד והערכה, בלי שיהיה עבד ליצריו.

כאלה הם חייו של אדם יהודי. הוא קשור במצוות ומשוחרר באמצעותן, מודרך על ידי עול המוטל עליו המקנה לו שליטה על עצמו.

מורשת ומסורת יהודית, שיבה למקורות היחודיים של היהדות, אלה הם תמציתו של ההדר. הייפלא שבני עמנו היו מלאי שמחת חיים, בכוחו של הדר זה, גם בשעה שדוכאו כעפר ואפר ואי אפשר להשפיל את ילדיו של אלוקי צבאות. אין לשחוק עד עפר את אלה הנמוכים רק מעט ממעלתם של מלאכים. היודע מנין בא ולאן הוא הולך, איננו ירא מן הבוז ואינו נתון לסכנה הנוראה מכל – שנאה עצמית.

אכן, העם היהודי צופה בתקווה ליום בו "ויה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". כי באחרית הימים: "וכל בני בשר יקראו בשמך...ויקבלו כולם את עול מלכותך".

אכן החזון של עולם המושתת על קבלת שהאמת של מלכות האלוקים ומצוותיו, הוא יהודי מעיקרו אולם חזו של עולם מאוחד, שאינו מבוסס על האמת האלוקית של התורה הוא כזב ואשלייה. איחוד סתמי של בני אדם לא הביא מעולם ליצירת חברה טובה יותר ואחיזת העיניים של הקומוניסטים היא עדות לכך.

הסרת מחיצות לאומיות אינה עשויה להבטיח עולם טוב יותר. נהפוך הוא, עולם מאוחד המבוסס על כזב, שחיתות ורשע, הוא הוא רע מכל העולמות האפשריים; שכן אז לא תמצא פינה על פני כדור הארץ אליה יוכל אדם להימלט כדי לחיות באמת. אוניברסליות חיובית היא רק זו הנשענת על יסודות של רעיון אמיתי, העושה את האדם ליצור טוב יותר. לגבי היהודי זהו רעיון התורה, ועד אשר לא יהיה לנחלת הכלל, אין מקום להתבוללות ולהסרת המחיצות בין יהודי לגוי. עולם הכזב של ההתבוללות טומן בחובו את אבדן הזהות היהודית הייחודית, ויחד עם זאת את אבדן התקוות לשינוי העולם.

ההפרדה בין היהודי לבין העולם הנוכרי, באה כדי לשמור על הרעיון היהודי הנעלה מפני התבוללות והסתאבות. הרעיון של "אתה בחרתנו מכל העמים", מחייב את "המבדיל בין קודש לחול...בין ישראל לעמים". החתירה של היהודי להיות עם לבדד ישכון מבוססת על הרעיון שאי אפשר לערב אמת בשקר, מבלי שהאמת תישחת ותכלה מהעולם. היהדות עשויה להפיץ את אמיתה בקרב האנושות רק כאשר היא נבדלת ונפרדת. יהיה זה טירוף הדעת לפגוע בשלמות התורה, מקור גאוותנו, על ידי התבוללות והשתלבות.

ההדר היהודי קובע את הייחודיות שלנו ואת הצורך לשמור על ההבדלה.

הדר מושג גם על ידי לימוד ההיסטוריה היהודית, המנוגדת לכל הגיון. לימוד ההיסטוריה הוא חיוני לילדי תקופתנו, תקופה שהביטוי הקולע לה הוא: דור המבוכה. אנו נתונים לאימה ופחד מפני החירות; עליה נאבקנו וממנה אנו חרדים עתה כשהשגנוה. אנו אובדים ותועים, מלאי מבוכה ושנאה עצמית.

בני הנוער הם הנבוכים והסובלים יותר מכל. הם יודעים מעט מזעיר על עצמם ומתעבים את אלה אשר עיצבום כפי שהינם. הם חסרים כבוד עצמי והדר, מטילים ספק בייחוד העם היהודי ובצדקת תביעתו למולדת. נערים אלה המדברים על "התנגדות פלשתינאית" על "אחוות עמים" ועל "ביטול זהותה הציונית של ישראל", זקוקים מאוד לשאוב ממקורות ההיסטוריה היהודית.

היסטוריה זו היא שילוב של טרגדיה, דרמה ואומץ לב, ועושר כיווניה עשוי לסחרר את המעמיק בה. היהודי הבור בקורות עמו עד דכאון, חייב ללמוד את מעשי אבותיו עזי הנפש אשר בזכות קשי ערפם הוא קיים עד עתה. חיוני לנוער להבין ולחוש היטב את הגדולה של אותו יום בחודש אייר, בחמישי בו בשנת 1948 למניין הנוצרים ובאלף שמונה מאות שבעים ושמונה לראשית הגלות.

עלינו להחדיר בהם עצמת אותה שעה בה חקלאים, חייטים, עקרות בית, מכונאים, סטודנטים ושרידי מחנות הריכוז, האזינו להכרזה אשר סימלה את ראשיתו של חלום שהפך מציאות.

"בארץ ישראל קם העם היהודי בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית ובה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי". באותה שעה רבבות המאזינים להכרזה, פצחו בשיר: "עוד לא אבדה תקוותנו, התקווה בת שנות אלפיים להיות עם חופשי בארצנו – ארץ ציון וירושלים".

בשפתיים רוטטות שרו את ההימנון הלאומי ועיניהם זולגות דמעות אושר אשר לא היה כמותו.

יהודים אלה היו עדים להתגשמות חלום של דורות.

"וכל העם רואים..." הייתה זו פסגתה של אודיסיאה, אשר לעומתה יחווירו סיפורי עלילה דמיוניים. היה זה בזכות קשי עורפו והתמדתו של היהודי אשר זעק לאלוקיו ללא לאות: "לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה" עלינו לשנן היטב את פרקי קורות עמנו להעלות בעיני רוחנו את שריפת בית המקדש, את מלחמות הגבורה שקדמו לגלותנו מארצנו, את מבצרי ביתר ומצדה שהפכו לסמל בהיסטוריה האנושית.

עלינו לעלעל בדפי קורות העמים ולהעלות מנבכי העבר את שמות אויבי ישראל אשר ביקשו לשווא למחות את העם היהודי מעל פני האדמה: פרעה, סנחריב, נבוכדנצר, המן האגגי, אנטיוכוס היווני, אדריאנוס הרומי, הקנאים  הנוצרים באירופה ואסיה הקטנה, הקנאים המוסלמים בצפון אפריקה ובמזרח התיכון, הקלגסים הנאצים והצוררים הסובייטים.

פרעה, ציווה להטביע ביאור את ילדי היהודים והתגברנו עליו; העמלקים, עשו לכלותנו במדבר, ויכולנו להם; המן ביקש להשמידנו וסופו נתלה על עץ; אנטיוכוס גזר על לימוד התורה ואנו צועדים כיום על חורבות יוון העתיקה; טיטוס הקים את שער הניצחון כסמל לחורבננו והליגיונות הרומיים הגיאיונים פסו מעל פני האדמה. כאשר ישראל הוגלה מארצו, נמטל עימו את תפילותיו ואת האמונה, כי יום יבוא וישוב למולדתו. הביזנטים יכלו לדכאו, הכנסייה יכלה לבזותו ולקללו, האינקוויזיציה, נוסעי הצלב ונוצרים של ימי הביניים יכלו לשחר לדמו; המוסלמים יכלו לחטוף את ילדיו בתימן; לגרשו מגראנדה ולכולאו בגיטאות בצפון אפריקה. הוא נדד מארץ לארץ, הועלה על מוקד, הוכה על ידי מוז'יקים שיכורים בפולין וערבים קנאים במזרח, אך דבק באמונתו ובתקוותו לשיבת ציון. הוא קונן בתשעה באב, שפוף ליד נרות מהבהבים על "העיר רבתי עם היתה כאלמנה", הוא נשלח לתאי הגזים ושר "אני מאמין בביאת המשיח".

אבות אבותינו אשר נותרו בין חורבות המקדש הבוער, היו הציונים הראשונים. הרצל, פינסקר והס, קמו בתקופה המתאימה והגשימו את החלום עליו חלמו דורי דורות של יהודים. אבות אבותינו קשי העורף שמרו על קיומה של ישראל, שלא חדלה להתקיים – במוחם ובליבם של היהודים. אין אנו צריכים להודות לבלפור, או לאומות המאוחדות על הכרזותיהם. מדינת ישראל היתה קמה גם בלעדיהם, כי אי אפשר היה לדחות עוד את הגשמת חלום הדורות.

נשנן איפה לבנינו את קורות הימים הנשגבים של עמנו, כי ההולך בעקבות צעדי ההיסטוריה היהודית – לעולם לא יטיל ספק בקיומו של אלוקים. בהיסטוריה היהודית אנו מגלים את אבותינו, את גאוותנו ואת אמונתנו בעתיד.

רבים מבני עמנו סוגדים לכל מזבח של "תנועה לשחרור לאומי" בעולם. הם מטילים עצמם לרגלי מאו, צ'ה גווארה וטרוצקי וסוגדים לכל מהפכן צבעוני.

הם מגלים את התנועה המהפכנית בכל מקום; לבד מאשר בקרב בני עמם. הם מעלים גירסה כי "אין בנמצא גבורים יהודיים אמיתיים במאבק נגד האימפריאליזם ולא קיימת תנועת שחרור לאומית יהודית".

אנו חייבים להחדיר למוחם ולליבם של בני הנוער, את תולדות השחרור הלאומי וקורת המרד נגד המשעבד. עלינו ללמוד אודות סטודנטים יהודיים "מטורפים", אשר הפריחו מדבריות שוממים וקדחו במלריה.

הם חייבים להכיר את דמויות זאב ז'בוטינסקי ויוסף טרומפלדור, אשר הקימו צבא ייחודי – לאחר אלפיים שנות גלות וייסדו את הגדודים העבריים, שלשורותיהם התגייסו יהודי פולין, רוסיה ותושבי ה"איסט אנד" בלונדון.

עליהם לחרות על לוח ליבם את דבריו האחרונים של יוסף טרומפלדור שיצא אל מול המוני הערבים, כרע ונפל: "אין דבר... טוב למות בעד ארצנו".

עליהם לדעת על שנות הפרעות 1936-1939, 1929, 1921, 1920, כאשר ערבים טבחו נשים, ילדים ובחורי ישיבה.

הם חייבים להכיר את נכלי אלביון, מזימותיה נגד כינון מדינה יהודית, קריעת הגדה המזרחית מארץ ישראל, והקמת מדינת-בובה בעבר הירדן. עליהם לדעת על הנסיונות של האימפריאליזם הבריטי לכרות ברית עם האצולה הערבית תוך העלמת עין ממעשי שוד וביזה והגבלת העלייה היהודית לארץ ישראל.

הם חייבים להכיר את הגיבורים היהודיים, אשר הכריזו כי דם יהודי אינו הפקר ושיברו את ה"הבלגה" עליה הכריז היישוב העברי. עליהם ללמוד עלילות התנועה לשחרור לאומי יהודי, הארגון הצבאי לאומי ולוחמי חירות ישראל, אשר דיברו אל הגויים בשפה חדשה, לא נודעת ליהודי האתמול, שפת הכוח... עליהם להכיר את דמות שלמה בן יוסף, עולה הגרדום הראשון אשר הצית את אבוקת המרד היהודי, ובדרכו האחרונה נשא שיר: "למות או לכבוש את ההר...".

עליהם ללמוד על דוד רזיאל, אשר נפל בפעולה נגד הנאצים בעירק, בעוד המהפכניים הערבים תומכים בהיטלר. עליהם להכיר את חנה סנש, שצנחה באיזור הכיבוש הגרמני בהונגריה בניסיון להציל את אחיה הנידונים להשמדה, ובסופה נורתה למוות על ידי הנאצים... הם חייבים לדעת על "יאיר", אברהם שטרן, לוחם החירות ששר על חיילים אלמונים שרצונם "להיות לעולם בני חורין" ושחלומם "למות בעד ארצנו...".

עליהם לדעת על "סטרומה", "פטריה" ושאר ספינות מעפילים פליטי השואה שלא הצליחו להגיע לחוף מבטחים ועל הספינות שפרצו את המצור כאשר ה"הגנה" עמדה בתוקף על הצורך להתנגד לבריטים.

הם חייבים להכיר את אליהו חכים ואליהו בית צורי, אשר הוציאו לפועל פסק-דין מוות על שר המושבות הבריטי, לורד מוין, שנשא באחריות להטבעת ספינות מעפילים ולאי-הצלת יהודים מאירופה. לוחמים אלה הועלו לגרדום במצרים בפקודת האימפריאליזם הבריטי. הם חייבים לדעת אודות  אנשי ה"אצ"ל", אשר הגיבו בהלקאת חבריהם בשוטים, בהלקאת סמלים בריטים ומנעו השפלה נוספת של הלקאת לוחמים יהודים בארצם.

תולדות תנועת השחרור לאומי בימינו רצופים מעשיו גבורה והקרב למען החרות של לוחמים נועזים ועולי הגרדום: מרדכי אלקחי, משה ברזאני, דב גרונר, יחיאל דרזנר, יעקב וייס, אבשלום חביב, מאיר נקר, מאיר פיינשטיין, אליעזר קשאני הי"ד.

זה סוד קיומו של עם ישראל. קשיות העורף, האמונה, שלא פסה מעולם, מוסיפות מימד נוסף להדר, לגאווה היהודית, כי העם היהודי יתקיים לעד. עם אשר עמד בתלאות הדיכוי והשואה של הגלות הארוכה והמשיך להתקיים גם כאשר עברו מהעולם אויביו רבי העוצמה, עם זה אינו יכול להיכחד.

"בכל דור ודור עומדם עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם".

"התחיינה העצמות האלה?" – נשאל יחזקאל בחזון העצמות היבשות, ונענה: הן תחיינה!

בסיכומו של דבר, בימי מצוקה, אין ליהודים בני ברית.

במי יכול היהודי לתת אמון? אל מי ישא עיניו לבטחונות וערבויות? רק אל עצמו ואל ההשגחה האלוקית. אלה דים להבטיח את הקיום היהודי. בזכות אלפי לוחמי חירות עבריים, אשר נתנו את חייהם על קידוש ה' והארץ בתקופות שונות בהיסטוריה היהודית, אנו חיים כיום במדינה ריבונית.

משימתנו העיקרית היא להכיר בייחודו של העם היהודי ובגדלותו; להחדיר הכרה זו בקרב בני הנוער, למען יידעו ויכירו את הגורל נורא-ההוד של עם ישראל.

קיים ייעוד יהודי, ואי אפשר להכחישו, על אף מאמצים לשלול את קיומו, לעקרו או לשנותו. הגורל היהודי הוא בלתי נמנע ובלתי משתנה, הוא יתגבר על אויב מבחוץ ועל אויב מבפנים. יוונים ורומיים רבים, כנסיות רבות קמו ועברו, בעוד עם ישראל ודתו היהודית המשיכו להתקיים לאורך כל הדורות!

הרבה עובדי בעל יהודיים, צדוקיים, קראים ורפורמים קמו עלינו ונעלמו בנבכי ההיסטוריה, בעוד היהדות, האחת והנצחית, מורשת אבותינו, ממשיכה להתקיים לעד! בורוכובים, סירקינים וברנרים קמו בעבר ויקומו קרוב לוודאי בעתיד, וייצקו נוסח משלהם למהות היהדות, אולם הם יחלפו עם הרוח ויישכחו! עם ישראל, היהדות המסורתית והלכות חייה, קיימים לעד.

הבה נכריז על כך שוב ושוב, עד שנדבק באמונתנו.

הבה נקים בהתמדה עם יהודי ומדינה יהודית אמיתית, מושתת על יסודות ועיקרי היהדות:

עם ישראל הוא ייחודי, עם לבדד ישכון, נבחר על ידי ההשגחה האלוקית במעמד הר סיני כאומת דת, נשגב ומרומם מעל להבלי לאומיות חילונית שדופה, עקרה ופלגנית. האתגר היהודי הגדול של דורנו הוא ללמוד וללמד את מקוריות התורה המעלה את האדם לגבהים מזוככים; המורה את הדרך לקדושה, לתפארת ולנצחיות האדם, הבאים לידי ביטוי במשפט צדק, ברחמים ובאהבה לכל יצור אנוש. עם ישראל הוא עם אחד לא מחולק, ובניו אחים זה לזה בכל מקומות פזוריהם עלי אדמות; כל יהודי הוא חלק בלתי נפרד מאחדות זו. חובה עליו לחוש בכאבו וביסוריו של אחיו ולבוא לעזרתו; להושיעו ולגאלו. הוא מצווה לחוש להצלת נשמות של הבנים אובדי הדרך התועים בשדות זרים ושותים ממעיינות נכר; עליו ללמדם את משפטי היהדות ואת חובותיה. היהודי הוא חלק מן המין האנושי, אך נבחר לחיות חיים נבדלים מן האחרים, כדי שלא יאבד את האמת שניתנה בידיו; נאמנותו הראשונה היא לעם ישראל והאינטרסים שלו קודמים לכל; הרעיון המרקסיסטי של מלחמת המעמדות, המפלג את העם הוא לזרא לנו. ליהודי אין בני ברית קבועים, ואינו יכול לסמוך אלא על עצמו; קנה המידה לשיפוטם של מעשם חייב להיות: האם זה טוב ליהודי?
מולדת עם ישראל היא ארץ ישראל, והגלות – לכל צורותיה ובכל מקום מביאב בהכרח לידי התבוללות רוחנית, או כליה גופנית; חובת כל יהודי לשוב למולדתו, כדי לגאול את גופו ואת נשמתו ולחיות חיים קדושים במדינה היהודית הקדושה; המדינה היהודית אינה בבחינת מדינה מערבית או לבנטינית נוספת, אלא היא מיוחדת במינה וראויה לייעוד מיוחד.
ארץ ישראל היא ביתו הבלעדי של עם ישראל; מעולם לא היה קיים עם "פלשתינאי" ולא הייתה "פלשתין"; הנכרי יתקבל בכבוד אם ייבוא לחיות במדינה היהודית כפרט, אך אין ריבונות לאומית על ישראל לבד מן הריבונות היהודית; גבולות מדינת ישראל הם גבולות ההבטחה, וארץ ישראל אינה ניתנת לחלוקה.

מדינת ישראל שקמה בארץ ישראל, אינה דומה באופייה למדינה מערבית; היא איננה מדינה "חילונית"; ואינה מחקה את המדינות האחרות.

זוהי מדינה יהודית על כל המשמעויות הייחודיות הנובעות מכך. זוהי מדינה אשר יסודותיה, אופייה, קווי מדיניותה ומכניה מותאמים לרוח היהדות.

אלה הטעמים להיותנו מיוחדים. זו משמעותה של ייחודיות, וזוהי ההצדקה לקיום עצמי ולהתפתחות של לאומיות. אין לזה ולא כלום עם הרעיון של גזע אדונים, אשר יצר את זוועות הנאציזם; אין זה הרצון לכבוש ארצות זרות ולשלוט על תושביהן; אין זה הרעב לכוח, לעושר ולשלטון. זהו האתגר הגדל הניצב בפנינו, התביעה שנהיה טהורים יותר, רוחניים יותר, מוכנים יותר להקרבה עצמית – זהו הייחוד היהודי.

אם בני הנוער יהיו חסרים מניעים להיותם יהודים, הם ינתקו את קשריהם עם העולם היהודי, אשר גם כיום הם מוצאים מכנה משותף מועט עמו; הם ינטשו את היהדות, ויראו בה מכשול להשתלבות בעולם של אחוות עמים. דבר זה יביא בעקבותיו לתופעות של נישואי תערובת והתבוללות; עלייה במספר היורדים מישראל; מלחמת תרבות והתפלגות העם לשני מחנות נבדלים; להזדהות עם המאבק הערבי ולהגיע ל"שלום" איתם שאינו אלא איבוד לדעת; לחומרנות גואה, לאנרכיה מוסרית, לשנאה מעמדית ועדתית ולגלי פשיעה.

יש להחדיר במערכת החינוך את הערכים היהודיים, את המסורת ואת הייחוד היהודי. החדרת המורשה היהודית בתודעת ילדינו היא התכלית המרכזית של החינוך בישראל. יש לקוות כי בני הנוער יבינו את הצורך בביטוי מעשי של יהדותם. אך גם זה שהדבר קשה מדי עבורו, יצטרך לפחות ללמוד להבין את האמת מפי רבותיו הנאמנים. הבה ניתן לצעיר את ההזדמנות להתבונן בגדולת האמונה והמורשה, נאפשר לו להכיר כי האומה היהודית והמדינה חייבים לבוא לידי ביטוי וזהות באמצעות האמונה והמורשה, אפילו אין הוא מסוגל לתת להן ביטוי מעשי. כאשר ילמד הנער היהודי את מושג הבחירה האלוקית ואת הייחוד של מורשתו, יתמלא גאווה ואחריות, אשר יהפכוהו ליהודי נאמן ומסור. זאת עלינו להנחיל לילדינו בבית הספר.