על האמונה ועל הגאולה

פרק י – שטחים, מלחמה ופקוח נפש

פרק י – שטחים, מלחמה ופקוח נפש

אולם אין די בדבקות באותן המצוות העולות בדעתנו באופן טבעי כשחושבים אנו על "דתיות". המבחן החיוני והחשוב ביותר בתשובה אל הקדוש ברוך הוא, הוא האמונה והבטחון בו יתברך ובעליונות כוחו, המתבטאת בקנה-מדה הראשון, המשימה הקשה והבלתי אפשרית, לכאורה, של החלטה איתנה ובלתי מעורערת להחיל את ריבונותו ושלטונו של העם היהודי ושל המדינה היהודית על כל חלק וחלק מארץ ישראל שיגיע לידינו, ועל אחת כמה וכמה לסרב לבגוד בארץ הקודש במסירת שום חבל ממנה לגוי. קנה-מדה קשה, קשה, בו מודדים את הכנות והאמיתיות של אמונתנו וביטחוננו בה' יתברך. שהרי כאן העימות עם כל העולם; האיום של גינוי בין-לאומי; הסכנה פן נאבד את "בעלת הברית". בעמידה נחושה זו ובאחיזתנו במסירות נפש בצור הבטחון, עולה נגד עינינו האפשרות המפחידה – למחוסרי אמונה – של בידוד ובדידות. מי יעזור לנו? מי יתן לנו נשק, כסף, נפט? ואיך עם לבדד ישכֹן?

מי האיש החפץ חיים ויפנה עורף לפחד ולקטנוניות? מי יעלה בהר ה'? זה שיענה: מי לה' אלי! כי אשב בדד לא אבגוד במצוות בוראי על אפם וחמתם של הגויים – והוא ינחני. שויתי ה' לנגדי תמיד, ויודע אני לפני מי אני עומד, ויראת ה' תגבר על פחד הגוי הבא מטיפה סרוחה. מי האיש אשר בשכלותו יאמין בזה אשר ימלל "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ וַעֲצַת ה' הִיא תָקוּם" (משלי יט,כא), ויגיל ברעדה באמרו "אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר" (תהלים כ,ח)? "מִי יַעֲלֶה בְהַר ה' וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ?" (שם כד,ג) – אכן, זה אשר בר לבב, שתוכו כברו, ששפתיו יונקות מאמונת לבו ואשר לא נושא את יהדותו לשווא, הוא יראה בישע אלוקים.

סירוב להחיל ריבונות ושלטון יהודי מלא על כל חלק וחלק מהארץ שחוזר לידינו, וכל שכן הפקרת חלקים לגוי – הוא מעוות שלא יוכל לתקון, ואין סכנה בעולם שתצדיק בגידה זו בקדשי ישראל.

וכי לא סבלנו כבר בעבר בגלל החטא הזה? וכי לא אכלו אבותינו את הבוסר ושיני בנים תקהינה? כאשר יהושע ובני ישראל עברו את הירדן לכבוש את הארץ, הצו החוזר ונשנה הוא להשליט את ריבונותו המוחלטת של עם ישראל על כל חלק וחלק מהארץ על ידי חיסול וגירוש העמים מתוכה, או על ידי קבלתם את המעמד של גר תושב – מעמד נטול כל זכות אזרחית ופוליטית. אך במות יהושע – לא שמעו בני ישראל לקול ה', ולא הורישו את הגויים האלה והם נשארו בארץ בריבונות על עריהם ושטחיהם. "וַיַּעַל מַלְאַךְ ה' מִן הגִּלְגָּל אֶל הַבֹּכִים וַיֹּאמֶר: אַעֲלֶה אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם... וְאַתֶּם לֹא תִכְרְתוּ בְרִית לְיוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַזֹּאת מִזְבְּחוֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּן; וְלֹא-שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלִי. מַה זֹּאת עֲשִׂיתֶם!" (שופטים ב א-ב). אכן, מה זאת עשינו! קריאת המלאך הונצחה בדברי הרמב"ן (ספר המצוות, מצווה ד' ממצוות ששכח אותן הרב ממצות עשה כפי דעת הרמב"ן): "שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה... וזו היא שחכמים קורין אותה מלחמת מצווה". ואנו שלא החלנו את ריבונות המדינה על האדמות המשוחררות; שחוק הגוי ושלטון הגוי המקומי הוא הקובע, משום שפחדנו להצהיר על יהודיותן של האדמות; שנותנים לגויים לקום ולהצהיר שאלו הן אדמותיהם – עזבנו את הארץ "ביד זולתנו מן האומות או לשממה". לא תעזורנה לנו כל הרמיה והמרמה; האדמות המשוחררות אינן חלק מהמדינה הריבונית והשלטון היהודי. שכם אינה כחיפה, וחברון אינה כנצרת. ישוב פה וישום שם, כאשר האדמה עליה הם יושבים אינה חלק מהמדינה היהודית – לא יועילו ולא יכפרו על עווננו.

"לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם (נילוס – רש"י, אל עריש – רב סעדיה גאון) עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת" (בראשית טו,יח) – הבטחת ה' לאברהם, והוא יתברך חזר עליה ליצחק וליעקב ולבני ישראל. משחר תולדות העם העברי, האיסור להעביר, להפקיר, חלק כלשהוא מהארץ לגוי, היה ברור. אברהם, אבי האומה, היהודי שאמונתו היתה בדרך כלל למופת, כרת ברית עם אבימלך, מלך פלשתים – "וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם: אָנֹכִי אִשָּׁבֵעַ" (בראשית כא,כג). ברית שלום. ולמען השלום נשבע אברהם לגור בשלום עם הפלשתים בארץ. ושבע כבשות מוצבות כאות ברית השלום. אדמה, ארץ שטחים – תמורת שלום; אלה דברי הברית. ומה אומר הקדוש ברוך הוא? "אתה נתת (לאבימלך) שבע כבשות, חייך שאני משהה בשמחת בניך שבעה דורות! אתה נתת לו שבע כבשות, חייך, כנגד כן הם הורגים מבניך שבעה צדיקים, ואלו הן: חפני ופנחס ושמשון ושאול ושלושת בניו. אתה נתת לו שבע כבשות, כנגד כן בניו מחריבין מבניך שבע משכנות, ואלו הן: אהל מועד וגלגל, נוב וגבעון ושילה ובית עולמים תרין. אתה נתת לו שבע כבשות, כנגד כן ארוני חוזר בשדה פלשתים שבעה חדשים!" (בראשית רבה נד,ה). ואומר הרשב"ם (בראשית כב,א): "...וחרה אפו של הקדוש ברוך הוא על זאת, שהרי ארץ פלשתים נתן לאברהם... בכלל גבול ישראל".

והצו האלוקי נכתב ונחתם בתורתנו הקדושה: "וירשתם אותה וישבתם בה" (דברים יא,לא) – "בשכר שתירש – תשב" (ספרי, פרשת ראה נז). וכן להפך: "במה ירשתם? בישיבה" (קידושין כו.). ויואב, שר צבא דוד, עורך מלחמה עם עמון וארם והמצב עגום "כי היתה אליו פני המלחמה מפנים ומאחור". והוא פונה אל אבישי אחיו ברגע מפחיד זה ואומר: "חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹהֵינוּ – וה' יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו (שמואל ב י,יב), ומפרש הרד"ק: "שלא יכבשו אותם אויבינו וישבו בהם... ואם עשו כן, לא יהיו ערי אלוקינו אלא ערי אלהים אחרים".

והנה לפנינו העיקר: לתת לזרים לשלוט בחלקים מן הארץ, כמוהו כהסרת שם ה' מהאדמות שבידיהם, וכן ריבונותו וקדושתו. הן נקראות על שם אלהים אחרים וקדושתן פגומה. ולהעביר אותן לגוי דרך תבוסה במלחמה או בגלל פחד, היינו להוסיף על זה חילול שם ה', כשבעיני הגוי אין אלקי ישראל מסוגל להביס את אויביו ולהחזיק בנחלתו הקדושה.

 

ריבונות יהודית על ארץ ישראל היא החלת שם ה' על האדמות, והיא מצווה דאורייתא."שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתעלה לאבותינו ולאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה... וזו היא שחכמים קורין אותה מלחמת מצווה". זאת תורת הארץ. והנה פסק הרמב"ם (הלכות עבודה זרה פרק י): "בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם אסור לנו להניח עובדי כוכבים בינינו... עד שיקבל עליו שבע מצוות שנצטוו בני נח, שנאמר 'לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ' (שמות כג,לג) אפילו לפי שעה". ואם כן, אם אסור לתת ללא-יהודי שאינו גר תושב לחיות בארצנו אפילו כאשר אנחנו שולטים בה, איך נעז להתיר העברת אדמות ארץ ישראל לריבונותם של גויים? והתורה הרחיקה לכת והטילה איסור על העברת אדמות קודש לגוי, לא רק במצב של אבדן ריבונות יהודית, אלא אפילו כאשר מדובר רק במכירה פרטית של קרקע יהודי לגוי במדינה יהודית ריבונות. וכן אמרו חז"ל (עבודה זרה כ.): "'לֹא תְחָנֵּם' (דברים ז,ב) – לא תתן להם חניה בקרקע". וכן פסק בעל השולחן ערוך (יורה דעה קנא,ח): "אין מוכרים להם בתים ושדות בארץ ישראל". ואם יחלישך איזה מפקפק שמדובר שם בז' העמים, אף אתה הקהה את שניו ואמור לו, שמחבר השולחן ערוך הביא בספרו הגדול רק הלכות למעשה ששייכים לזמן הזה. מכירת אדמה לאינו יהודית בישראל, וגרימה על ידי כך להסרת האחיזה היהודית וקדושת הקרקע, מהווה איסור על פי דין ישראל,ואם כן, על אחת כמה וכמה, לתת אדמה, לוותר עליה בלחץ כוחות גויים – שהוא חילול ה' מזעזע!

דע ואל תשכח, שויתור על שטח מארץ ישראל מהווה עבירה האסורה אפילו במחיר חיי אדם. שהרי מלחמה למען הארץ היא חלק מהותי מזאת שהתורה מכנה מלחמת מצווה. מלחמה שחובה ומצווה להילחם. וכן כתב הרמב"ם: "אין המלך נלחם תחילה אלא מלחמת מצווה. ואי זו היא מלחמת מצווה? זו מלחמת שבעה עממים ומלחמת עמלק ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם" (הלכות מלכים ה,א). אויב וצר הבא על ישראל, הופך, מטבע הדברים, למטרה של מלחמת מצווה, מלחמה שכל יהודי, לרבות חתן מחופתו, חייב להשתתף בה. והרמב"ם מגדיר ביתר דיוק את המושג של "צר שבא עליהם", וזה לשונו (הלכות תעניות פרק ב א,ג): "אלו הן הצרות של ציבור שמתענין ומתריעין עליהם: על הצרת שונאי ישראל לישראל... כיצד? גויים שבאו לערוך מלחמה עם ישראל או ליטול מהם מס או ליקח מידם ארץ".

כמה טועים ותועים אלה שפוסקים "פקוח נפש דוחה שטחי ארץ ישראל" (והאם יהיו מוכנים להרחיב את הכלל הזה לכלול בו גם את בני-ברק, ירושלים והכותל המערבי?), האיסור על החזרת שטחים לגוי התובעם, עומד בתקפו ואינו נדחה אפילו במצב של פיקוח נפש וסכנה לחיים. אם קיים בתורה מושג של מלחמת מצווה, רוצה לומר, מצווה וחובה קדושה לצאת למלחמה, אך לא כאשר קיימת סכנה לחיים! וכי היתה ונבראה מלחמה מאז ברא אלוקים אדם שלא היתה טמונה בחובה סכנה לחיים? הלא מטבעה של מלחמה, נוצרת סכנה לחיים ו"פקוח נפש" הוא מושג הכרוך בעצם מהותה של המלחמה. לדחות מלחמת מצווה בגלל "פקוח נפש", פירושו למחוק לנצח מצווה מתורת משה.

ברור שחז"ל פסקו שחוץ מעבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות – יעבור ואל יהרג, אך זה מדובר בכל המצוות ששמירתן הרגילה והטבעית אינה כרוכה בסכנה לחיים. וכך למשל, שמירת השבת שהיא מצווה ששמירתה הכללית אינה מסוכנת, אם נוצר מצב נדיר, ועתה שמירת השבת כרוכה בסכנת נפשות – חייבים לחללה עכשיו כדי שנוכל לחיות ולשמור הרבה שבתות אחרות בעתיד. אבל כאשר מצווה מעצם טבעה ומהותה תמיד כרוכה בסכנה, ברור שעליה לא דברה תורה כלל וכלל כאשר למדנו את העיקר של "יעבור ואל יהרג", שאם לא כן, לעולם לא תוכל לקיימה, והרי בטלת מצווה מהתורה.

ומשום כך, ברור שאין יסוד לגזרה-שוה שמביאים טועים מאכילה ביום הכיפורים. שלדעתם, כמו שביום הכיפורים אדם שהוא חולה מסוכן יכול לאכול על פי ציווי רופאים מומחים שפוסקים שאכן קיימת סכנה לחייו אם יצום; כמו כן יש לשמוע למומחי צבא כאשר פוסקים סכנה במלחמה. ולא היא. יום הכיפורים אינה מצווה הכרוכה בסכנה, ולכן יש עניין למומחים במצב נדיר, אבל מלחמת מצווה תמיד כרוכה בסכנה.

זאת ועוד – כל המושג של פיקוח נפש אינו חל אלא על היחיד, אבל אין קיים כלל וכלל עיקרון של פקוח נפש לגבי הציבור והעם. שהרי, כאשר העם כולו או המדינה מבטלת מצווה בפרהסיא, אין לך חילול ה' גדול מזה, ובחילול ה' אין כלל וכלל עניין של דחיה בגלל סכנה לחיים, וכמו שאכתוב להלן בסייעתא דשמיא. ומשום כך אמר יואב לאבישי בעת צרה לעם ישראל: "וַה' יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו" (שמואל ב י,יב).

ומתי מצאנו בכל המקרא שבהעדר צו אלוקי מפורש לא יצאו שופטים ומלכים הנאמנים לה' למלחמה נגד גויים, שבאו רובם ככולם רק לכבוש אדמה ולא לגזור על הדת? ואם חזקיהו המלך קיצץ את דלתות ההיכל ושלח את הזהב למלך אשור כשוחד שלא יעלה עליו (מלכים ב יח), כבר אמרו חז"ל (ברכות י:) שמעשה זה היה משלושת מעשיו שלא הודו לו רבנן. אך יותר מזה כתב רש"י (ישעיה ט,ו): "ואמרו רבותינו: בקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: מי שקיצץ דלתות ההיכל ושיגרן מלך אשור יעשה משיח?!", הרי דור שאמרו עליו חז"ל שביקשו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ, לא זכה לגאולה הסופית בגלל מיעוט האמונה!

כל מלחמה שבה עולים הגויים על ארץ ישראל נקראת מלחמת מצווה.וכן אמרו חז"ל "וַיֵּצְאוּ שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים וַיְהִי מִדֵּי צֵאתָם שָׂכַל דָּוִד מִכֹּל עַבְדֵי שָׁאוּל וַיִּיקַר שְׁמוֹ מְאֹד" (שמואל א יח,ל), וזה לשון הרד"ק שם: "ובדרש (מדרש שמואל) – וייקר שמו בהלכה. כיוון ששמעו פלשתים שנשא דוד אישה – 'ויצאו שרי פלשתים', אמרו: כתוב בתורתכם 'כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא', נלך ונלחם עימהם. ולא היו יודעים כי דוד חכם היה ודורש: במה דברים אמורים במלחמת רשות, אבל במלחמת מצווה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו...". והרי המלחמה הזאת של הפלשתים לא היתה לעקור דת, אלא לשם כיבוש או מסים כמו כולם, ובכל זאת קראו לה חז"ל מלחמת מצווה. וזה לשון המנחת חנוּך (מצוה תכה) בעניין חיסול ז' העמים בכנען: "נהי דכל המצוות נדחים מפני הסכנה, מכל מקום מצווה זו דהתורה צוותה ללחום עמהם, וידוע דהתורה לא תסמוך דיניה על הנס, ובדרך העולם נהרגים משני הצדדים בעת מלחמה, אם כן חזינן דהתורה גזרה ללחם עמהם אף דהוא סכנה, אם כן דחויה סכנה במקום הזה".

אם מבקשים אנו תשובה לשאלת התגובה היהודית נוכח לחצים לויתורים על שטחי ארץ ישראל, חייבים אנו – כבכל המקרים – לבקש תשובה זו במקורותינו היהודיים. ואמנם, כתמיד, יש תקדים, ומעשי אבות סימן לבנים.

בימי שפוט השופט יפתח הגלעדי, מנהיג ישראל בדורו (שופטים יא,ד), "וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי עַמּוֹן עִם יִשְׂרָאֵל". וכאשר שלח יפתח שליחים אל מלך בני עמון לברר את הסיבה, השיב לו המלך העמוני: "כִּי לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת אַרְצִי בַּעֲלוֹתוֹ מִמִּצְרַיִם, מֵאַרְנוֹן וְעַד הַיַּבֹּק וְעַד הַיַּרְדֵּן, וְעַתָּה הָשִׁיבָה אֶתְהֶן בְּשָׁלוֹם" (שם שם,יג).

ההקבלה מדהימה: בא אויב ודורש את החזרת השטחים ה"כבושים", ומציג ברירה. מלחמה מיותרת, בה יפלו צעירים יהודים רבים. הם יכולים לחסוך לעצמם מלחמה ולזכות בשלום, בשלום המבורך, אם רק יחזירו את "השטחים הכבושים". והאויב, במקרה זה, אינו מדבר אפילו על אותו שטח בארץ ישראל, אשר הרבו לקרוא בזמננו "נחלת אבות" – יהודה ושומרון, הכוללים את חברון, שכם ובית לחם יהודה. הוא מדבר "רק" על ארץ ישראל המזרחית, אותה הנקראת היום "ירדן". הוא מדבר על הפסקת מעשי האיבה, על שלום, על ויתור, על שטחים למען שלום...

נוכח כל זאת, ובידיעה שישנם אלה הפוסקים להלכה ש"פקוח נפש דוחה שטחים", משיב יפתח, מנהיג ישראל בדודו, לאויב: "הלא הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יוֹרִישְׁךָ כְּמוֹשׁ אֱלֹהֶיךָ, אוֹתוֹ תִירָשׁ, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' אֱלֹהֵינוּ, מִפָּנֵינוּ אוֹתוֹ נִירָשׁ" (שם שם,כד). והוא יוצא למלחמה. ויהודים נופלים בקרב. אבל הוא אינו מוותר על שטח מארץ ישראל.

וכאשר בחר משה בשנים עשר מרגלים לתור את ארץ כנען, בחר בשנים עשר מנהיגים, נשיאי עדה, מלומדים, תופשי התורה. והם שבו וצעקו: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת. וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים... וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם. וַתִּשָּׂא כָּלהָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶתקוֹלָם וַיִּבְכּוּ..." (במדבר יג,לב – יד,א).

וכי מה אמרו המנהיגים אשר דיברו את הדברים האלה? ההיו הם פושעים או מוגי לב? לא, חס וחלילה. הם דיברו על 'מציאות' ועל 'הגיון', והם הרצו את 'העובדות' הברורות, שאין לחגב היכולת להלחם בענקים. למעשה, הם פסקו הלכה ש"פקוח נפש דוחה ארץ כנען..."

אך לא נכון הדבר. כיבוש הארץ וישובה אינם נדחים מפני פקוח נפש, אלא אדרבא, זוהי המצווה היחידה אשר בה מצווה היהודי להעמיד עצמו בסכנה, כאשר העם נקרא להגן עליה. כי בלי מלחמה, אין ארץ ישראל לעם היהודי, ולא תיתכן מדינה יהודית בטוחה מפני אויבים. מצוות ישוב הארץ קשורה קשר טבעי בסכנת חיים. אותם המרגלים אשר בקשו לשוב מצרימה ולחיות, במקום להסתכן בקרב, אשר בקשו לשוב לגלות וליצור שם כאין "ירושלים דמצרים", טעו ונודעו לדורי דורות בכינוי "דור המדבר" בלתי ראויים להכנס לארץ ישראל, קטני אמונה אשר נגזר עליהם למות במדבר. ובניהם אשר לא עוררו את שאלת פיקוח נפש הדוחה את ארץ ישראל, היו אלה אשר נכנסו לארץ, נלחמו עליה וירשו אותה.

כיפתח בדורו, אשר דחה החזרת שטח כלשהו מארץ ישראל תמורת "שלום" עמוני; וכפי שהעניש אלוקי ישראל את המרגלים אשר חשו בכנות כי עליה לארץ כנען נוכח הענקים אשר מצאו בתוכה, פרושה איבוד לדעת – כן חייבים אנו ללמוד, כי כיבוש הארץ והיאחזות בה קשורים קשר בל ינתק באמונה ובטחון ובפוטנציאל של טרגדיות וקורבנות.