על האמונה ועל הגאולה

פרק י"א – "שטחים" – היסוד: אמונה וקדוש ה'

פרק י"א –

"שטחים" – היסוד: אמונה וקדוש ה'

וכן כוונות הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (ה ב-ג): "במה דברים אמורים (שעל כל המצוות חוץ מעבודה זרה, שפיכות דמים וגלוי עריות יעבור ועל יהרג)? בזמן שהגוי מתכוון להנאת עצמו... אבל אם נתכוון להעביר על המצוות בלבד... ואם אנסו להעביר בעשרה מישראל יהרג ואל יעבור, ואפילו לא נתכוון להעבירו אלא על מצווה משאר מצוות בלבד. וכל הדברים האלו שלא בשעת גזרה, אבל בשעת הגזרה, והוא שיעמוד מלך רשע כנבוכדנצר וחבריו ויגזור גזרה על ישראל לבטל דתם או מצווה מן המצוות, יהרג ואל יעבור אפילו על אחת משאר מצוות, בין נאנס בתוך עשרה בין נאנס בינו לבין גויים". אם כן, ראינו שגזרה על ישראל כולו, לאפוקי גזרה על יחיד או יחידים, לבטל מצווה מן המצוות, מחייבת סירוב מוחלט אפילו אם ברור ודאי שייהרג. והסבה פשוטה, משום שבגזרת הגוי נגד העם היהודי, מחולל שם ה'. ולגבי ארץ ישראל שהיא מצווה ציבורית ולאומית, מצווה השייכת לכל העם היהודי, התביעה להפקיר חלקים ממנה, היא פי כמה גזרה על כל ישראל וחילול ה'. ולא בכדי כלל הרמב"ם דינים אלה בפרק המדבר על קדוּש ה'. יתר על כן, לפי הרמב"ן, כל אדמה שנכבשה על ידי יהודים מחוץ לגבולות ההבטחה (ולפחות אחרי שהותקפו על ידי גויים), הופכת לחלק מארץ ישראל. ומאוד יתכן, שלפי זה האדמה הזאת קונה לעצמה את כל המעלות של אדמות ההבטחה, כולל האסור להחזירה. וזה לשון הרמב"ן (דברים יא, כד): "כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו, לכם יהיה" – על דעת רבותינו, הנה הם שתי הבטחות: שכל מקום אשר ירצו לכבוש בארץ שנער ורץ אשור וזולתם (כלומר בחו"ל) יהיה שלהם, והמצוות כולן נוהגות בהן כי הכל ארץ ישראל. ומן המדבר והלבנון ועד הים האחרון יהיה גבולכם, שאתם חייבים לכבשו ולאבד משם העמים...". והוא על פי הספרי (פרשת עקב, נא): "...משתכבשו ארץ ישראל תהיו רשאים לכבוש חוצה לארץ. הרי שכבשו חוצה לארץ מנין שמצוות נוהגות שם?... נאמר כאן "יהיה" ונאמר להלן (בפסוק) "יהיה" ("מן המדבר... ועד היום האחרון יהיה גבולכם"), מה "יהיה" האמור כאן מצוות נוהגות שם (שהוא ארץ ישראל), אף להלן (ב"יהיה" של חוץ לארץ) מצוות נוהגות שם". מה שברור הוא, שחילול ה' ואיסור מוחלט הוא להחזיר אדמה כזאת תחת איום הגוי שהוא אינו מודה בזכות העם היהודי ובריבונות היהודית בארץ ישראל.

סרוב להחיל ריבונות של העם היהודי ושל מדינת ישראל על כל חלקי ארץ ישראל, וויתור על שטח כלשהו מארץ ישראל, או החזרת חלק כלשהו מן האדמות שמחוץ לגבולות הארץ אשר נכבשו על-ידינו הודות לנסים של הקדשו ברוך הוא בתקופה זו של גאולה – ובמיוחד כאשר כל ניצחון מהווה הוכחה מיוחדת לגדולתו יתברך ולקדושת שמו – פרוש הדבר ביטול הנס, הגבלת ומיעוט הקדושה, חילול במפגיע של שם ה' בתקופה אשר מתגלה הוא יתברך עלינו בהדר נצחונו.

התמונה של ישמעאלים אכולי שנאה וצמאים לדם יהודים צועדים באדמת ארץ ישראל ותובעים בעלות וריבונות על ארץ הקודש, הקוראים קריאות שטנה ושנאה נגד יהודים; הרוגמים יהודים באבנים; המכים ילדים יהודים; המחרפים ומגדפים; הלועגים; המעליבים – והיהודים עומדים, ומפחד העולם ובשל התרפסות לפני הגוי נותנים להם להמשיך ככה – אין בושה, אין חרפה, אין חילול ה' יותר מזה! שתיקה בעניין זה היא הרבה יותר משתיקה "פוליטית", כמו שנסיגה פרושה יותר מנסיגה מאדמות. כל זה מהווה נסיגה מגדולה, מקדושה, מהנס הגדול של מלחמת ששת הימים, מלחמה שהודות לחסדי המקום היתה נס שעלה בגדלותו אפילו על נצחון המכבים, שהרי אלה לחמו שנים בתערובת נצחונות וכשלונות, אבל מי שמע על נצחון של מעטים על כל כך רבים תוך ששה ימים!

מלחמת ששת הימים! איזו הזדמנות פז להביא את הגאולה השלמה! ואיך שהחמצנו אותה... באותה שעה דפק המשיח והכריז: פתחו! פתחו לי שערי גאולה! פתחו, והנה אנוכי מביא לכם את הגאולה! האם זכורים לנו שלושת השבועות שקדמו למלחמת ששת הימים, שלשת השבועות שבהם רקדו ישמעאלים בחוצות עריהם בקול ששון וקול שמחה, קול צפיה משכרת להשמדת ישראל? האם זכור לנו פחד וספק היהודים בהרהרם: היתכן שתתחולל שואה נוספת, חס וחלילה, והמדינה שקמה לאחר אלף ותשע מאות שנות גלות תחרב כשהיא רק בת תשע-עשרה?

אך אז התחולל הנס. ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה! מתוך השפל והדחי צף הנצחון: מבירא עמיקתא לאגרא רמא. וכדברי חז"ל: "אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: אימתי יבוא הגואל? לכשירדו לירידה התחתונה, אותה שעה אני גואל אתכם" (ילקוט תהלים תשמח). לא זו בלבד שישראל לא הושמדה, אלא שכוחותיה גם חצו את הגבולות שהקיפו חלק שעיר ממולדתם, ודהרו ימה וקדמה צפונה ונגבה. ירושלים על הר-הבית והכותל המערבי; חברון, עיר האבות; יהודה ושומרון וגולן ועזה וסיני. כל מקומות חיי התנ"ך וכתיבתו, כל האדמות ששועבדו לזרים – חזרו עתה לחיק העם היהודי.

עמדנו על סף הגאולה השלמה. אלו אך היו לנו האומץ והאמונה  להחזיק בה! אלו הכרזנו על האדמות המשוחררות: שלנו הן ועתה חזרו עלינו; אלו ספחנו אותן רשמית למדינת ישראל; אלו הורדנו שקוצי הגויים מהר הבית; אלו גרשנו מהארץ את שונאינו; אלו חייבנו התיישבות יהודית חופשית בכל חלק מארץ ישראל; אלו כך נהגנו מבלי להתחשב בתגובת הגוי, מבלי לפחד ממה שיאמר או מה שיעשה – היה המשיח נכנס מבעד לדלת הפתוחה ומביא לנו את הגאולה.

אך לא כן עשינו. קטני אמונה היינו ואף פחות מזה. הזדרזנו לחסום את עירם של אברהם, יצחק ויעקב בפני נסיונות ישוב יהודיים אסרנו על יהודים לממש את זכותם-חובתם להתיישב על האדמה – "וְיָרַשְׁתָּ אֹתָם וְיָשַׁבְתָּ בְּאַרְצָם" (דברים יב,כט). בפני יהודים נחסמה הדרך, ואלו לישמעאלים הובטח שהארץ שלהם. אין פלא שהעולם חוזר על אותם דברים, ודורש להחזיר "אדמות ערביות". גדול חטאיהם של מנהיגי ישראל; היפכת נס לדבר רגיל, חילול הקודש וחילונו, והכל בגלל חוסר אמונה. "אין הגלויות מתכנסות אלא בשכר האמונה", כמו שנאמר: "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה'" (הושע ב,כב) ללא נסיגה! כל מטרת תקומת ישראל היא להודיע לעולם את כבוד ה', כדי שהעולם יודה ויצהיר שה' אלוקי ישראל הוא אלוקי האמת. סוף המאבק בין ישראל לאויביו יחול רק בנקודה זו. כל נסיגה, כל דבר פחות מהודאת הגויים שה' הוא אלוקי האמת ושארץ-ישראל היא ארצו – אינו מתיישב עם רצון הא-ל. השלום הוא נפלא, אך לא לשלום בא יהושע לכבוש את ארץ כנען, ולא לשלום, כמטרה העליונה, החזירנו הקדוש ברוך הוא לארצנו היום. כוונת הבורא ברגע גאולה זה היא להגשים את מטרת קיום העולם "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה יד,ט).

על כן, נסיגה, וגם סרוב לסגת, המבוסס רק על "בטחון צבאי" או לאומיות גרידא או כל נימוק חילוני אחר – לא תהיה בו כל תועלת.

קיימים נימוקים הגיוניים לחלוטין לדחיית תביעתו לנסיגה של אויב, אשר נשבע להשמיד מדינה יהודית בכל גודל או צורה. אפילו אדם מעשי או "הגיוני", יודע בְּלִבּוֹ ש"פלשתין" בגבולות ישראל, אינה אלא הצעד הראשון בתהליך חיסולה של שארית המדינה היהודית. אך אין זה לב השאלה. מעמד גיאוגרפי לא יציל את ישראל. "ישראל" נושע בה'" יתברך, והוא יכול להושיע את עמו אפילו יהיה זה במדינה קטנה בהרבה מן הנוכחית. הנסיגה מן הארץ אינה שאלה צבאית, כי אם שאלה יהודית. הנסיגה מסירה מעל ארץ הקודש את שמו ואת בעלותו של ה'. זהו מעשה של כפירה. "נֶהֱמֶה כַדֻּבִּים כֻּלָּנוּ וְכַיּוֹנִים הָגֹה נֶהְגֶּה, נְקַוֶּה לַמִּשְׁפָּט וָאַיִן לִישׁוּעָה רָחֲקָה מִמֶּנּוּ" (ישעיה נט,יא). אכן, נוכל לנהום כדבים לאומיים – "אף שעל!" או נוכל להגיות כיונים – לנסיגה. אלו ואלו דברי הבל, אם אין קוראים בשם ה'.

ואוי לדור זה בו גמר חסיד ופסו אמונים מבני אדם, דור יתום והאמת נעדרת. מי מבין היום? אפילו הטובים שבנו, המתנגדים להפקרת חלקי ארץ ישראל, אינם מבינים. רצים אחרים קבוצות ואנשים מחוסרי תורה ויראת שמים, ריקים ממצוות, "ואת ערום ועריה". אין שבת ואין כשרות, אין תפילין ואין קבלת עול מלכות שמים, ואף דבקותם בארץ ישראל נובעת ממקורות וסיבות לאומיות ככל הגויים. שלא להחזיר שטחים, אצלם, אינו מצוות ה', אלא תוצאת ההגיון. לא מהם נוושע! גם אחאב המלך היה "לאומי", ואמר (מ"א כב,ג): "הַיְדַעְתֶּם כִּי לָנוּ רָמֹת גִּלְעָד וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים מִקַּחַת אֹתָהּ מִיַּד מֶלֶךְ אֲרָם", איזה פטריוט! איזה חסיד של ארץ ישראל השלמה! ובכל זאת: "רָאִיתִי אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל נְפֹצִים אֶל הֶהָרִים כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה" (שם שם,יז). ואכן, הובס ישראל ואכן נפל אחאב בקרב. אין "לאומיות" גרידא לישראל. ארץ ישראל השלמה – בוודאי, אבל אך ורק על פי יהודים שלמים המבססים את אהבת הארץ על אמונת בוראם. כל דבר שהוא פחות מזה יוליד רק יגון ואנחה.

"אִם ה' לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ" (תהלים קכז,א).

"אף שעל" אינה סיסמה פוליטית, כי אם דתית. היא מדיניות יהודית בשביל עם יהודי מאמין. הדבקות במדיניות כזאת בפני אויבים, בידוד בינלאומי ולחץ מצד "בעלי-ברית" – תובעת אמונה ללא שיעור, ואמונה זו היא שתכריע באיזו מידה תבוא הגאולה. בניגוד לסברת קטני-אמונה – חוסר אמונה, נכונות לבגוד בארץ, בתורה ולחלל את שם ה'-  הם אשר יביאו עלינו מלחמות ואסונות לפני בא הגאולה השלמה. הדבקות בארץ, ההתעלמות מלחצים מצד ידיד ואויב גם יחד – הן שתבטחנה את זירוז בואו של הנצחון האחרון.

חלילה לנו לירא מן הבדידות, כי זוהי הברכה שהצילתנו מן הטמיעה בגויים, ובגללה יהיו הנס והנצחון הסופיים כה גדולים ומופלאים. סכנת חיים אין בה כדי להתיר הפקרת חלק מן הארץ, שאם לא כן, חייבים היינו להחזיר את המדינה כולה, שאינה אלא צרוף של שטחים.

מה מעטה האמונה ומה קטן הבטחון בלבות אלה – דתיים ולא-דתיים – המוכנים לוותר על חלקי ארץ-ישראל! עד מה נכשלו בהבנת חומרת הדבר וסמליותו! ומה חרוץ כשלום בהבנת מצוות כיבוש הארץ וישובה!

"עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי!" (במדבר יד,יא) קרא הקדוש ברוך הוא על דור המדבר. ולעומת זאת, על כלב בן יפונה שקרא לעם לעלות "וַה' אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם" (שם שם,ט), אמר הקדוש ברוך הוא: "וְעַבְדִּי כָלֵב, עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל-הָאָרֶץ..." (שם שם,כד). הרבה כאלה יש שטוענים שהם "מאמינים", אך מעטים הם שעליהם אפשר לומר "וימלא אחרי", אמונה מלאה ושלמה.

פחד אנוש הוא אשר מעכב את היהודים בגלות ומונע מהם לבוא לארץ ולגור בה; פחד אנוש הוא אשר דוחף יהודים לוותר על שטחי ארץ ישראל; פחד אנוש הוא אשר יוצר מדינה יהודית הנוהגת ככל מדינה אחרת, המקריבה יהודים ואינטרסים יהודיים, על מנת שלא להרגיז את הגויים ולפעול בניגוד למושגיהם על נורמות בין-לאומיות; פחד מפני אנוש הוא אשר הופך את היהודים לעובד עבודה זרה (במובן המקובל – עבודת אלילים, אך במובן המילולי – סגידה למושגים נכריים). אלוקי ישראל א-ל קנא הוא, הדורש לעבוד עבודה טוטאלית, אמונה שלמה ובטחון בו יתברך ככח יחיד השולט בתבל. ואם יראים אנו מפני אדם, ואם בוטחים אנו באדם, תוך כדי עברה על דיני היהדות ועיקריה, עוברים אנו על החמורה והנוראה שבעבירות – עבודה זרה.