שמואל א

שמואל א -פרק ב

פרק ב

בטחון; ידעתי את ה'

(א) עָלַץ לבי בה', רמה קרני בה', רחב פי על אויבי, כי שמחתי בישועתך. (ב) אין קדוש כה' כי אין בלתך, ואין צור כאלקינו. (ג) אל תרבו, תדברו גבֹהה גבֹהה, יצא עתק [דברי חזק] מפיכם, כי א_ל דעות ה', ולו נתכנו עלִלות. (ד) קשת גבֹרים חַתים, ונכשלים אזרו חיל. (ה) שְׂבֵעים בלחם נִשְׂכָּרו ורעבים חָדֵלו; עד עקרה ילדה שִׁבעה ורבת בנים אֻמללה. (ו) ה' ממית ומחיה, מוריד שאול וַיעל. (ז) ה' מוריש ומעשיר, משפיל אף מרומם. (ח) מקים מעפר דל, מאשפֹת ירים אביון, להושיב עם נדיבים, וכסא כבוד ינחִלם; כי לה' מצֻקי ארץ וישת עליהם תבל. (ט) רגלי חסידָו ישמֹר ורשעים בחשך ידַמו, כי לא בכח יגבר איש. (י) ה' יֵחַתו מריבָו, עלָו בשמים יַרעם; ה' ידין אפסי ארץ ויתן עז למלכו וירֵם קרן משיחו. שירת חנה היא השיא של הבטחון בהקב"ה, המקים מעפר דל. ונוסח דומה כתב דוד המלך (תהלים קיג), וחז"ל קבעו אותו כהתחלת ההלל, שהוא גופא הוא שיא הבטחון בה'. ונ"ל ששמואל הנביא לימד אותו את השירה, שלמד מאמו.

ידעתי את ה'

(א) ...כי שמחתי בישועתך. פירש מצודת דוד: "שמחתי היא על אשר בא התשועה ממך ויש די בזה להשיב אמרים". ויתכן שכוונתו היא כפי שאפרש (על תהלים ע:  ה), שהצדיק שמח על הישועה לא רק מצד התועלת שמגיעה אליו, אלא משום שבישועה זו מוכיח ה' את כוחו, והעולם "יודע את ה'".

קידוש השם — ה' מתקדש ע"י גדולת ישועתו

...כי שמחתי בישועתך. (ב) אין קדוש כה'... פירש מהר"י קרא (ב): "'אין קדוש כה'' — לשון שררה וממשלה, כמו שמצינו גדולה אצל קדושה, דכתיב (יחזקאל לח:  כג): 'והתגדלתי והתקדשתי'; וכן (שמות טו:  יא): 'נאדר בקדש', 'אדיר וחזק' (קדושת שחרית)".

בטחון; מלחמה

(ד) קשת גברים חתים [נשברים], ונכשלים אזרו חיל. פירש רש"י: "כך אומנתו של הקב"ה — מתיש את הגבורים ומחזק את החלשים...".

מנהיג; מיעוט

(ח) ...כי לה' מצקי ארץ. כתב הרד"ק: "הם הצדיקים כי בזכותם מתקיים התבל". כלומר, המיעוט הקטן שמבין — מציל את העולם.

קידוש השם; חילול בני ישראל הוא חילול השם

(י) ה' יחתו מריבָו... כתב הרד"ק: "מריבי הצדיקים הם מריביו". משום שהגוי מתעלל בהם כאשר אין לו פחד מהקב"ה, וחולשת הצדיקים נראית לגוי כחולשת ה'.

מושגים — תלמיד חכם

(יא) והנער [שמואל] היה משרת את ה', את פני עלי הכהן. כתב רש"י: "מכאן למשמש פני תלמידי חכמים כמשמש פני השכינה".

לא ידעתי את ה'

(יב) ובני עלי בני בליעל, לא ידעו את ה'. פירש מהר"י קרא: "שפרקו עול שמים מעליהם". והרד"ק הביא: "ובדרש (מדרש שמואל, פרשה ו), 'בנים שבלו שם שמים מעליהם. אמרו: אין מלכות בשמים'. וזהו שאמר: 'לא ידעו את ה''". וכתב מצודת דוד: "ולחוסר הידיעה, הרשיעו לעשות". וז"ל רלב"ג: "ולזאת הסיבה [שלא ידעו את ה'] היו רודפים אחרי הזוללות". המלה "בליעל" מורכבת משתי מלים: "בלי עול"; ואדם שאינו יודע את ה' הוא אדם בלי עול, בלי חוק הכרחי, והוא "חפשי" לעשות את מה שהוא רוצה, שבוי לגאותו ולאנוכיותו. הוא נמשך באופן טבעי אחרי הזוללות ואחרי ההנאה העצמית, תהיה מה שתהיה. וידיעת ה' היא הכרחית כדי להגיע לקדושה ולשבירת היצר. ויונתן תירגם: "לא הוו ידעין למדחל קדם ה'" — שרק ירא שמים יכול להגיע לקדושה.

והנה, מושג הקרבן נועד דוקא ללמד את האדם לתת את שלו להקב"ה, וזו משמעות לשון "הקרבה". וכאשר בני עלי חקקו להם חוק לקחת יותר ממתנותיהם (דהיינו יותר מן החזה והשוק של שלמים), וכן לא חיכו עד הקטרת האימורים אלא חטפו להם קודם לכן, הרי עשו בדיוק את ההיפך ממטרת המצוה, וכתוצאה מזה הקרבן הפך לעוול ולא לקודש, וגם הכהנים וגם הקרבנות הפכו לחילול השם במקום קידוש השם. ועל זה אמר הכתוב (לקמן יז): "ותהי חטאת הנערים גדולה מאד את פני ה' כי נאצו האנשים את מנחת ה'". וכתב הרלב"ג (יב): "והנה בני עלי היו רשעים ובלתי יודעים ה' יתברך, ולזאת הסיבה היו רודפים אחרי הזוללות. והיו מפני זה לוקחים מישראל יותר מכדי חוקם... וזה היה חמס ובזיון לקרבנות שהם היו לוקחים אותה על צד רדיפת התאוות. ולא ניתנו להם המתנות... אם לא לתכלית שיחזקו בתורת ה' מצד שלא יצטרך להם לטרוח במזונם... והנה שמו שלחנם קודם לשולחן גבוה... והיה עיקר הכוונה למלאת בטנם ובזה האופן ניאצו בני עלי את מנחת ה'" (ועיין פסוקים כט_ל).

מנהיג

(יז) ...כי נאצו האנשים [חפני ופנחס] את מנחת ה', (יח) ושמואל משרת את פני ה', נער חגור אפוד בד. פירש הרד"ק (יח): "...למה כתב זה... סיפר בשבח שמואל שלא למד ממעשיהם להתעסק באכילה ובשתייה ובתענוג העולם, אלא 'משרת את פני ה''". הנה, שמואל היה רק נער, והיה נתון להשפעות הרעות הללו, ושאר הנערים הושפעו מזה, כפי שלמדנו; ובכל זאת הוא לא הושפע, משום שהייחוד של מנהיג הוא בכוחו להתגבר על הסביבה.

עם ישראל; אמא

ושמואל משרת את פני ה', נער חגור אפוד בד. (יט) ומעיל קטֹן תעשה לו אמו והעלתה לו מימים ימימה. למה הוצרכו לכתוב את כל זה? ללמדנו את גדולתה של אם בישראל. הנה חנה ציפתה כל השנים לבן, וה' ענה לתפלתה; והיא הבינה שתפקיד אם בישראל, עם כל אהבתה העזה לבנה, הוא לחנך אותו ולגדל אותו ליעוד של קדושה, משום שהוא אינו שייך לה. ולכן הפסוקים מספרים לנו על הגיל הצעיר של הילד הזה, שהוא עדיין כל כך קטן, ועל אהבת אמו, שכל שנה מביאה לו מעיל קטן, ובכל זאת היא השאילה אותו לה'.

עם ישראל; מסירות נפש

(כב) ...ואת אשר ישכבֻן [בני עלי] את הנשים הצֹבאות פתח אהל מועד. הרד"ק פירש: "...כמו שכתוב בתורה שהיולדות צריכות קרבן, ונקראו בלשון 'צבא'. וכן בלויים הבאים לעבודת אוהל מועד אמר 'לצבא צבא' (במדבר ד:  כג)...". ונראה לפרש כך: תפקיד היהודי הוא להגיע לקדושה, ואין מלחמה יותר קשה מזה, ודרושה בה מסירות נפש. ולכן השתמשה התורה במלה "צבא" כמה פעמים, ללמדנו שהאמהות המביאות קרבן אחרי שנולד בן בישראל נקראות בלשון צבא, משום שהן ובניהן הנולדים הם חלק מצבא ה'. ולכן כתוב גם בלויים (במדבר שם): "מבן שלשים שנה ומעלה עד בן חמשים שנה תפקד אותם כל הבא לצבֹא צבא לעבֹד עבֹדה באהל מועד". והבא לצבוא צבא ולמסור נפש הוא אהוב על ה', כמו שכתבתי בבמדבר (א:  ב_ג), עיי"ש.

(כה) אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים, ואם לה' יחטא איש, מי יתפלל לו? פירוש: אם יחטא איש לאיש, יתבע אותו בפני שופט, וגם אם לא יחזור הנתבע בתשובה, לכל הפחות העוול יתוקן ע"י השופט, והחטא לגבי האדם יבוטל. אבל אם כל החטא הוא נגד ה', והחוטא אינו חוזר בתשובה, אין המעוות מתוקן בכלל.

חילול השם; בחירה חפשית

...ולא ישמעו [חפני ופנחס] לקול אביהם כי חפץ ה' להמיתם. כל המפרשים טרחו להסביר מדוע חפץ ה' להמיתם. רש"י הביא את דברי חז"ל (נדה ע:  ): "שכבר נחתם גזר דין, אבל קודם שנחתם גזר דין, נאמר: 'כי לא אחפֹץ במות המת' (יחזקאל יח:  לב)". ולי נראה שבחירה חפשית קיימת רק לגבי סתם חטאים, אבל בנדון של חילול השם או קידוש השם, מונע ה' את התהליך הטבעי של בחירה חפשית וחזרה בתשובה. וחפני ופנחס חיללו שם שמים, ולא ידעו את ה'; ואין ספק שעד זמן מסוים היו יכולים לחזור בתשובה (וזה מה שאמר רש"י: "...אבל קודם שנחתם גזר דין" וכו'), אבל כאשר חילול השם שלהם התפשט בכל העם, כבר נחתם גזר הדין, והקב"ה היה מוכרח לחסל את חילול השם ולהענישם בפרהסיא כדי לקדש את שמו ברבים. וכן אצל פרעה היה חטא של חילול השם, "לא ידעתי את ה'", ולכן גם שם מנע ה' את התשובה. אבל לגבי סתם אנשים וסתם חטאים, חלילה לנו לומר שהתשובה נמנעת, אלא "עד יום מותו תחכה לו"...

חילול השם; לא ידעתי את ה'; הכהונה

...ולא ישמעו לקול אביהם כי חפץ ה' להמיתם. פירש הרלב"ג: "...אע"פ שישובו מזה החטא... וזה כי הם לא ידעו את ה', הפך מה שכוּון בענין העבודה [של הכהנים]... כי הם לא הרגישו בענין הקרבנות מה שבהם לעבודת ה' יתברך, ולא חשבו בהם תכלית אחר, זולת השמנת גופם. וכבר דקדקה התורה שתהיה הכוונה בהם לה' ולזה הרחיקה שתויי יין מן ההקרבה, שאי אפשר שתהיה כוונתם שלימה, כ"ש כאשר לא ידעו את ה' ירוחקו מן ההקרבה...". כלומר, הקב"ה בכוונה המציא כהונה, בית מקדש, ועבודה, להיות שטח מיוחד ומישור מיוחד, וייחד והפריש אותם מן העולם היומיומי, כדוגמה של הטהרה המקסימלית האפשרית, ושתשמש דוגמה, סמל, אות ומופת לשאר היהודים שבהכרח אינם יכולים להגיע לטהרה ולקדושה זו משום שהם חיים בעולם המציאות. ומכיון שהעולם הזה של הכהן ועבודתו חייב לשמש כסמל עליון, הרי כאשר דוקא שם יש שחיתות, אין חילול השם גדול מזה. וזאת כוונת הרד"ק (לעיל פסוק יח), על המלים "ושמואל משרת את פני ה'...", שכתב: "ומה היתה עבודתו? היה מתעסק בת"ת ולדעת את ה', וללמוד את עבודת הלויים בשיר, בפה ובכלי. וכל זה הוא עבודת ה'".

עם ישראל

(כו) והנער שמואל הֹלך וגָדֵל וטוב, גם עם ה' וגם עם אנשים. הנה לעיל למדנו (פסוק יא): "והנער היה משרת את ה'..."; (פסוק יח): "ושמואל משרת את פני ה'..."; (פסוק כא): "...ויגדל הנער שמואל עם ה'". ולמדנו כאן כלל גדול. לדאבוננו, אחוז גדול מבני הישיבות ומבני התורה שיושבים ולומדים ומשרתים את ה' בלימודם, מסתפקים בזה שהם הולכים "עם ה'", כלומר, שהם נשארים בישיבה בלי שום קשר והתעניינות במה שנעשה מחוץ לכתלי בית המדרש, לדעת את סבל העם ובעיותיו. ולפעמים, רח"ל, הם הופכים לבעלי גאוה מפני שהם חושבים שהם תלמידי חכמים, וחושבים שהם מנושאים על ההמון הפשוט (וזאת היא ה"גאוה הישיבתית"), ושוכחים את היסוד של "טוב לבריות". ואילו שמואל לא התנהג כך, אלא התקדם מלימודיו ומגדולתו "עם ה'", למדרגה של "הלוך וגדל וטוב, גם עם ה' וגם עם אנשים".

מסירות נפש

(כז) ...הנגלֹה נגליתי אל בית אביך [אהרן] בהיותם במצרים לבית פרעה [ותרגם יונתן: "ומשעבדין לבתי פרעה"] (כח) ובחֹר אֹתו מכל שבטי ישראל לי לכהן... כתב רש"י (כז): "מכאן שנתנבא אהרן במצרים... שנאמר (יחזקאל כ:  ז): 'ואֹמר אלהם: איש שִקוצי עיניו הַשליכו...'". מסירות נפש אדירה היתה להתנבא במצרים, "לבית פרעה", כאשר היו משועבדים לפרעה; ובזכות מסירות נפש זו זכה אהרן לכהונה.

עם ישראל; חייבים להוכיח

(כט) למה תבעטו בזבחי... וַתכַבֵּד את בניך ממני, להבריאכם מראשית כל מנחת ישראל, לעמי. כתב מצודת דוד: "ועל שלא הוכיח את בניו כראוי, כללו עמהם". וכן ברד"ק: "שלא גערת בהם ולא מנעתָם מֵעֲשות הרעות". הרד"ק מרחיק לכת ומסביר שלא רק שיהודי חייב להוכיח את הרשע, אלא הוא חייב גם לנסות למנוע אותו מהרע.

חילול השם

ותכבד את בניך ממני להבריאכם מראשית כל מנחת ישראל, לעמי. פירש רש"י: "לעיני עמי כיבדת את בניך ממני... קדמה סעודתכם לסעודתי". גם אילו לא היה הדבר לעיני כל ישראל זה היה בזיון, ועתה שהיה בפרהסיא זהו גם חילול השם.

חילול השם וקידוש השם

(ל) כי מכבדי אכבד ובֹזַי יֵקלו. כלומר, מי שמכבד אותי ומקדש את שמי, יכובד; ומי שמבזה אותי ומחלל את שמי, אביא אותו לידי בזיון.

מנהיג

...אָמוֹר אמרתי, ביתך ובית אביך יתהלכו לפני עד עולם... כתב רש"י: "כשפוסקין לו גדולה לאדם, פוסקין לו ולדורותיו עד עולם", עד שבא אחד מהדורות ומקלקל, ואז נוטלים את הגדולה מביתו.

מנהיג — חייב להוכיח

עוד פירש רש"י: "...מתחילה נתתי כהונה גדולה לאלעזר הכהן, שנאמר: 'והפשט את אהרן את בגדיו [והלבשתם את אלעזר בנו]...'. ובימי פלגש [בגבעה] שפקרו ישראל ברוב המצוות, ומי גרם להם, פנחס וכיוצא בו, שהיה להם לסבב מעיר אל עיר ולהוכיחם, נטלתי הכהונה גדולה מהם...".

חילול השם; לא ידעתי את ה'

(לא) הנה ימים באים, וגדעתי את זרֹעֲך ואת זרֹע בית אביך מהיות זקן בביתך, (לב) והבטת צר מעון, בכל אשר ייטיב את ישראל, ולא יהיה זקן בביתך כל הימים. (לג) ואיש לא אכרית לך מעם מזבחי, לכלות את עיניך ולַאֲדיב את נפשך, וכל מרבית ביתך ימותו אנשים... (לו) והיה כל הנותר בביתך יבוא להשתחוֹת לו [לכהן הגדול] לאגוֹרת כסף וככר לחם, ואמר: סְפָחֵני נא אל אחת הכהֻנות לאכֹל פת לחם. עוון "לא ידעתי את ה'" וחילול השם נובע מגאוה, והעונש כאן היה שבירה מוחלטת של הגאוה והכח של בית עלי. "וגדעתי את זרעך", שאמרו חפני ופנחס: "ואם לא לקחתי בחזקה" — רש"י (לא). וכן נטל מהם הקב"ה שלשה דברים שיש בהם גאוה: א) "...מהיות זקן בביתך", שפירש רד"ק (פסוק לא): "שלא יהיה מבית עלי סמוך בסנהדרין". ומצודת דוד פירש: "מושל ושר", כלומר שלא יהיה מביתו מושל ושר. ב) "ולא יהיה זקן בביתך כל הימים", היינו כהן גדול, כמו שכתב מצודת דוד (פסוק לב): "כי יהיה כהן גדול אחר, לא מהם". ג) כריתת החיים בגיל צעיר, שהיא השבירה הגדולה ביותר של הגאוה — "...וכל מרבית ביתך ימותו אנשים". וכתב רש"י (פסוק לב): "מדה כנגד מדה: אתם אכלתם קדשים לפני זמנן... אף אתם תמותון בלא זמן". כלומר, אני אראה לכם את שפלותכם ואת גודל כבודי, ותדעו את ה', ע"י הבזיון שתצטרכו לבקש לחם מן הכהן הגדול החדש.