שמואל א

שמואל א - פרק ה

פרק ה

חילול השם

(ב) ויקחו פלשתים את ארון האלקים ויבִאו אתו בית דגון, ויציגו אתו אצל דגון. בזה הפגינו את חולשת ה', כביכול, שהוא צריך לעמוד לפני אליל הפלשתים במקדשו, ואין לך חילול יותר גדול מזה. כמו כן, ה' הכה את אלילי המצרים בתחילה, כמו שכתוב אצל מכת הדם (שמות ז:  יז), ופירש שם רש"י: "...הלקה את יראתם ואח"כ הלקה אותם". וה' הפך את החילול כאן לקידוש שמו, בזה שהפיל את דגון וכרת את ראשו ואת ידיו, שהם החלק האנושי של האליל, והשאיר את חלק הדג שבו, להראות שאין לו כח ובינה יותר מדג.

(ג) וישכִּמו אשדודים ממחרת והנה דגון נֹפל לפניו ארצה לפני ארון ה'... (ד) וישכִּמו בבקר ממחרת והנה דגון נֹפל לפניו ארצה לפני ארון ה' וראש דגון ושתי כפות ידיו כרֻתות אל המפתן, רק דגון נשאר עליו. כתב הרלב"ג (ג): "והנה על צד המופת עשה ה' יתברך לכבודו שהפיל דגון ארצה לפני ארון ה', להעיר כי אין עוד מלבדו". ועיין רלב"ג להלן ו:  ג.

עם ישראל

(ה) על כן לא ידרכו כהני דגון וכל הבאים בית דגון על מפתן דגון... הרד"ק מביא: "בדרש (מדרש שמואל, פרשה יא)... מצינו שהחמירו ישראל בע"ז [היינו, כאשר הם עבדו ע"ז] יותר מאומות העולם. באומות העולם כתיב 'על כן לא ידרכו', אבל בישראל כתיב (צפניה א:  ט): 'ופקדתי על כל [ישראלי] הדולג על המפתן [ביום ההוא...]'", ותירגם יונתן (צפניה שם): "ואסער על כל דמהלכין בנימוסי פלשתאי...". כשישראל מתבוללים, הם יותר גרועים מהגוי.