שמואל א

שמואל א - פרק ז

פרק ז

קדושה

(א) ...ואת אלעזר בנו [של אבינדב בקרית יערים] קדשו לשמֹר את ארון ה'. מכאן ש"קדושה" פירושה — הזמנה.

מנהיג

(ב) ...וַיִנָהו כל בית ישראל אחרי ה'. פירש רש"י: "ע"י שמואל שהיה מחזר מעיר לעיר ושופטם ומוכיחם". מכאן שמנהיג צריך להחזיר את העם בתשובה. ולי נראה שמאחר שראו את צרות הפלשתים, חזרו בתשובה.

ידעתי את ה'

(ג) ויאמר שמואל אל כל בית ישראל לאמר: אם בכל לבבכם אתם שבים אל ה', הָסירו את אלהי הנכר מתוככם והעשתרות, והכינו לבבכם אל ה' ועִבדֻהו לבדו — וְיַצל אתכם מיד פלשתים. כלומר, אם אתם רוצים באמת לשוב אל ה' ולהתנהג כמו יהודים אמיתיים, אם כן, ראשית כל אתם חייבים לדעת את ה' שהוא יחיד ומיוחד, האלקים היחידי, ולקבל עליכם את עול מלכותו. לכן, הסירו את האלילים ועִבדו את ה' לבד — "בלא שיתוף" (מצודת דוד); משום שלא מספיק לעבוד את ה' יחד עם אלילים, או יחד עם איזה שהוא גורם אחר שסומכים עליו. אלא "הכינו לבבכם אל ה'" לבד, וקַבלו עליכם רק את עול מלכותו, "ועבדוהו לבדו", וכמו שאמר אליהו (מלכים א יח:  כא): "עד מתי אתם פֹסחים על שתי הסעִפִּים?" ואם תעשו זאת ותסמכו רק על ה', אין ספק, ובטוח הדבר, שהוא יבוא "ויצל אתכם מיד פלשתים". והנה בשכר אמונה זאת, אפילו בלי שמירת כל המצוות, יכולה לבוא הישועה, אך ברור שמלבד הסרת ע"ז שהיא סמל ה"לא ידעתי", יש לחזור בתשובה גם על עבירות שבין אדם לחברו, עיוות המשפט וחוסר צדק, שבאלה מראה האדם את קדושתו או את חוסר קדושתו. ומשום כך כתוב: 

(ו) ויִקָבצו [בני ישראל] המצפתה וישאבו מים וישפכו לפני ה' ויצומו ביום ההוא ויאמרו שם: חטאנו לה'! וישפט שמואל את בני ישראל במצפה. פירש רש"י: "'וישפט' — בין איש לרעהו על עסקי ממון שביניהם או על עסקי עבירה שעברו" — בין אדם לחברו. וכ"כ מצודת דוד: "בדברים שבין אדם לחבירו". וכ"כ רלב"ג (ג): "...ושפטם להסיר מהם כל לכלוך ועוון שביניהם במה שבין אדם לחברו".

תשובה

ויקבצו המצפתה וישאבו מים וישפכו לפני ה'... ובתרגום: "ושפיכו לבהון בתיובתא כמיא קדם ה'...". ורש"י פירש: "...סימן הכנעה: הרי אנו לפניך כמים הללו הנשפכין".

אמונה

(ז) וישמעו פלשתים כי התקבצו בני ישראל המצפתה, ויעלו סרני פלשתים אל ישראל וישמעו בני ישראל ויראו מפני פלשתים. (ח) ויאמרו בני ישראל אל שמואל: אל תחרֵש ממנו מזְעֹק אל ה' אלקינו ויֹשִעֵנו מיד פלשתים. על אף שיראו מפני הפלשתים, פנו אל ה'. ואמנם, בשכר האמונה הזאת, הציל אותם ה'.

אמונה

(י) ויהי שמואל מעלה העולה ופלשתים נגשו למלחמה בישראל וירעם ה' בקול גדול... ויהֻמם וינגפו לפני ישראל. ישועת ה' כהרף עין. הנה הפלשתים כבר נגשו למלחמה, ובעוד זמן קצר היו מתנפלים עליהם, ופתאום "וירעם ה' בקול גדול...". ועוד: שמואל לא הפסיק בעולתו, וכח העולה — שהיא סמל האמונה התמימה והשלמה שהרי כולה לה' והיא קרֵבה במקום האדם — גבר על כח הפלשתים.

אמונה; אין סומכין על הנס

(יא) ויצאו אנשי ישראל מן המצפה וירדפו את פלשתים... כלומר, אע"פ שה' כבר המם אותם ברעם, בכל זאת ישראל היו צריכים לצאת אח"כ בעצמם ולהילחם. ולומדים את זה גם מהפסוק הבא: 

אין סומכין על הנס

(יב) ויקח שמואל אבן אחת וישם בין המצפה ובין השן ויקרא את שמה אבן העזר, ויאמר: עד הֵנָה עֲזָרָנו ה'. פירש מצודת דוד: "רצה לומר, עד המקום הזה עֲזָרָנו ה' במה שהֲמָמָם בקול רעם ולא שלט בהם יד ישראל עדיין, כי משם והלאה רדפו ישראל אחריהם ושלטה בהם ידם". כלומר, יש צורך לשתף גם אמונה וגם כח עצמי. רק שניהם יחד מהווים את הדרך היהודית.

אמונה

נראה שזאת אותה האבן שנזכרה לעיל (ד:  א): "ויצא ישראל לקראת פלשתים למלחמה ויחנו על האבן העזר", ששם ניגפו בני ישראל לפני הפלשתים. והביאה שמואל לשם לומר להם כלל גדול: הן התשועה והן הכישלון, באים רק מידי ה'. שהרי אותם פלשתים שניצחו בעבר את היהודים, נוצחו עכשיו על ידי אותם היהודים, וההבדל היחידי היה שבני ישראל חזרו בתשובה ובאמונה. ומזה יש להבין שרק מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכפורים יחדיו יכולים ללמד אותנו את הלקח הנכון.

אמונה

(יג) ויִכָּנעו הפלשתים ולא יספו עוד לבוא בגבול ישראל, ותהי יד ה' בפלשתים כל ימי שמואל — אפילו בלי מלך, כי כל זמן שישראל הלכו בדרכי ה', לא היה צורך במלך לענייני מלחמה.

ארץ ישראל — זרים היושבים בה

(יד) ויהי שלום בין ישראל ובין האמֹרי. פירש מצודת דוד: "כי בעוד משלו פלשתים בישראל נלחמו עמהם האמורי שנשארו בא"י, אבל כאשר חזקה יד ישראל היה שלום ביניהם". ברור שאין להאמין לבני עם זר היושבים בקרב ישראל, אם לא קיבלו עליהם את ריבונות ישראל, משום שהם עלולים לנצל כל הזדמנות להילחם בישראל, ואין להניחם להישאר בארץ. הרי האמורי לא הסכימו לשלטון ישראל, אלא כמו שכתוב (שופטים א:  לד): "וילחצו האמֹרי את בני דן ההרה כי לא נתנו לרדת לעמק", ורק מפני שיד ישראל היתה חזקה, עשו שלום.

א"י — כיבוש הארץ

ותשֹׁבנה הערים אשר לקחו פלשתים מאת ישראל לישראל; מעקרון ועד גת ואת גבולן הציל ישראל מיד פלשתים... יש לעמוד על הבטוי "הציל ישראל": וכי מצילים אדמה? כן! אדמת ישראל השבויה ביד גוי טעונה הצלה.

מנהיג מקדיש את כל זמנו לעם

(טו) וישפט שמואל את ישראל כל ימי חייו. כלומר, כל הימים, כל הזמן שהוא חי, הוא הקדיש להנהגת העם ולא ביזבז זמן על חשבונם.

(טז) והלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל והגלגל והמצפה, ושפט את ישראל את כל המקומות האלה. הוא לא הטריח את העם לבוא לביתו, אלא הלך אליהם; וזה היה גם כדי לראות איך הם חיים.

(יז) ותשֻבתו [כלומר, חזרתו היתה] הרמתה, כי שם ביתו ושם שפט את ישראל, כלומר, את שאר העם, שהיה בא לרמה. הרד"ק מביא: "'כי שם ביתו'... ורז"ל דרשו (ברכות י:  ): בכל מקום שהיה הולך, ביתו עמו. כלומר, שלא היה נהנה מאדם אלא משלו".

ויבן שם מזבח לה'. כדי שהוא לא יתגאה, ע"י שתהיה לו תמיד תזכורת ומזכרת שגם המנהיג צריך להקריב ולהתפלל לה'.