שמואל א

שמואל א - פרק ט

פרק ט

מנהיג

(ב) ולו היה בן ושמו שאול, בחור וטוב... פירש מצודת דוד: "נבחר במעשיו ויפה מראה". שהקב"ה בוחר במנהיג על פי מעשיו הטובים.

בפרק זה אנו רואים כיבוד אב מצד שאול; וכן כיבוד התורה מצידו, שלא רצה ללכת לראות את שמואל בלי דורון; וכן היה עניו, ששמע לקול נערו ולא התבייש מזה.

ה' אלוקי ההיסטוריה

(ג) ותאבדנה האתֹנות לקיש אבי שאול... הנה, מאבידת אתונות יצאה המלכת המלך הראשון בישראל! מזה אנו למדים שהקב"ה מנהיג את העולם כרצונו והוא אלקי ההיסטוריה. האדם אינו יודע לאן הוא הולך באמת: "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום" (משלי יט:  כא). הנה שאול קם בוקר אחד לחפש אתונות, ומצא מלכות. ויש גם להיפך: אנשים שקמים לחפש מלכות, ומוצאים רק צער ובזיונות. וכן יש להבין מזה את שפלותו האמיתית של האדם ואת חוסר האונים שלו, ורמז לזה — שהמלכות צמחה דוקא מחיפוש אחרי בהמות.

נביאי שקר

(ו) ...הנה נא איש אלקים בעיר הזאת [שמואל], והאיש נכבד, כל אשר ידבר בוא יבוא... תירגם יונתן: "וגברא מתנבי קשוט...". לעת זקנת שמואל כבר התחילה להתפשט תופעת נביאי השקר, ולכן הוצרך נערו של שאול להדגיש ששמואל הוא נביא אמת. ושאול באמת לא הכיר את מעשיו של שמואל (ורמז לזה נמצא בלשון המוזרה של הפסוק הזה, שהנער לא הזכיר את שמו של שמואל, ונראה מזה שלא שמע עליו שאול; ואיך יתכן דבר כזה? אלא ודאי שמע עליו, אבל לא ידע שהוא אמיתי מכיון שכבר רבו נביאי השקר), ולכן שאל: 

(ז) ...ומה נביא לאיש כי הלחם אזל מכלינו, ותשורה [מתנה] אין להביא לְאיש האלקים. מלים אלה קצת קשות. כל המפרשים פירשו שאלה הם המשך דברי שאול, שהוא אומר, הרי אין לנו מתנה להביא לנביא. אך פירוש זה קשה: ראשית, שא"כ היה צריך לכתוב "ותשורה אין לנו להביא", ואילו מהפסוק כמו שהוא, משמע: אין להביא, כלומר שאסור להביא; ושנית, א"כ היה צריך לכתוב "לָאיש האלקים" המיוחד שהיו מדברים עליו. אבל זה שכתוב "לְאיש" משמע, שכוונתו לומר שאין להביא לשום איש אלקים תשורה. אלא נראה ששאול לא האמין לנערו ששמואל אינו כשאר הנביאים שלא רק שניבאו שקר אלא שניבאו עבור כסף. ולכן אמר, הרי בודאי ירצה כסף, ומה נביא לו כמתנה, והלא הלחם אזל מכלינו. והמלים שבאות מיד לאחר זה "ותשורה אין להביא לאיש האלקים", הן דברי הכתוב שבא ללמד כאן את הלקח שאסור להביא תשורה לנביא שהוא באמת איש האלקים (או ששאול עצמו אמר את זה לנערו, דרך אגב). ואח"כ חזר שאול ושאל: מה אתנו, אין לנו שום דבר לתת לו, ולכן לא כדאי ללכת. והמשיך הכתוב: 

(ח) ויֹסף הנער לענות את שאול. כלומר, הנער בכל זאת ידע ששמואל היה נביא אמיתי, ולכן לא הרפה, והוסיף להתעקש ולומר שצריכים ללכת אליו, וכדי לשכנע את שאול אמר: גם אם אתה צודק, הרי יש לי כסף; "הנה נמצא בידי רבע שקל כסף...". ואח"כ פתאום מפסיק הכותב בסיפור ואומר: 

(ט) לפנים בישראל, כה אמר האיש בלכתו לדרוש אלקים: לכו ונלכה עד הרֹאה, כי ל'נביא' היום, יִקָרֵא לפנים 'הרֹאה'. גם מכאן יש לראות את ההידרדרות של התקופה. לפנים לא העיז אף אחד לנבא שקר בשם ה' (על אף שהיו נביאי שקר שניבאו בשם ע"ז), ואילו עתה התפשטו נביאי השקר שניבאו בשם ה'. ולכן חדלו לקרוא להם "רואה", כלומר מי שבאמת רואה, וקראו להם "נביא", כמו שכתב הרד"ק: "לפי שלשון 'נביא' הוא לשון דיבור, מענין 'ניב שפתים' (ישעיהו נז:  יט)", ולכן כל מגיד ונואם טוב נקרא נביא. ונ"ל שהיה בזה גם לעג, שהלשון "נביא" בא מהביטוי המבזה "מה נביא לאיש", שה"נביא" היה זה שניבא כדי ש"נביא" לו מתנות. ובימי שמואל כבר התחילו להשתמש בשם זה, על אף ששמואל עצמו עדיין נקרא "רואה".

נביא

(יב) ...יש [ביתו של הרואה נמצא כאן] הנה לפניך, מהר עתה, כי היום בא לעיר... הרד"ק מביא: "יש בו דרש (פסיקתא דרב כהנא, פרשת פרה, דף לח:  ): אמרו לו: תראה הענן קשור על פתחו...". ענין הענן הזה מעניין, שהרי גם כשהלך אברהם לעקידת יצחק, ראה ענן קשור על ההר, וענן היה גם קשור על פתח אהלה של שרה ונעלם כשמתה עד שרבקה באה. ונראה לי שזה סימן האמונה של הצדיק, שעל אף שיש ענן וחושך, והוא אינו רואה את האור, בכל זאת הוא מאמין. כך כתוב (שמות יט:  ט): "...הנה אנכי בא אליך [בסיני] בעב הענן...". וכתוב (שמות כ:  יח): "ויעמד העם מרחֹק ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלקים" — הענן הוא חושך וערפל, ובכל זאת הנביא ניגש אליו, על אף שהעם עומד מרחוק מחוסר אמונה.

מהמלים "כי היום בא לעיר", נראה ששמואל המשיך לסבב בערים אפילו כאשר היה זקן. ואולי רצה להוכיח לעם שהוא עדיין מסוגל להנהיגם.

מנהיג — מלך, נגיד, עוצר

(טז) כעת מחר אשלח אליך [לשמואל] איש מארץ בנימן וּמְשָחתו לנגיד על עמי ישראל; והושיע את עמי מיד פלשתים כי ראיתי את עמי כי באה צעקתו אלי. עדיין לא השתמש במלה "מלך" אלא "נגיד", וכן בפסוק יז: "זה יעצֹר בעמי", כמו "יורש עצר", מי שעוצר את האנארכיה ואת האנדרולומוסיה ומשליט סדר. כאן שוב נזכרים שני התפקידים של המלך: א) נגיד — שר, להגן על העם במלחמה; ב) עוצר — משליט חוק וסדר פנימי.

הרד"ק מביא: "כתרגומו: 'ארי גלי קדמי עלבונא דעמי'". ואף שבספרינו במקום "עלבונא" כתוב בתרגום יונתן "דוחקא", היינו הך, משום שהדוחק והסבל והשפלות של ישראל הם עלבון להם וחילול השם. וכן כל שפלות היא עלבון וחילול.

ידעתי את ה'; ה' מושיע את ישראל

...כי ראיתי את עמי כי באה צעקתו אלי. יש לתמוה: מדוע נתן ה' לפלשתים ללחוץ את ישראל, והרי הם חזרו בתשובה בפרק ז, וכתוב שם עוד (יג): "ויכנעו הפלשתים ולא יספו עוד לבוא בגבול ישראל, ותהי יד ה' בפלשתים כל ימי שמואל". אלא ודאי, שלעת זקנתו של שמואל חזרו בני ישראל לחטוא, ומשום כך, בימיו האחרונים, נתן ה' לפלשתים ללחוץ אותם, ואף על פי כן, ועל אף חוסר בטחונם, הוא בכל זאת עזר להם.

מדינה

(יז) [דברי ה' לשמואל] ...זה [שאול] יעצֹר בעמי. פירש רש"י: "...דרך המושל לעצור העם במלחמה שלא יתפזרו... ולעצור בכל אחד מעשות רעה". וז"ל רד"ק: "ונקרא המלך 'עוצר' לפי שעוצר העם שלא ילכו ולא יעשו דבר אלא ברשותו". מהות המדינה היא כפייה והגבלת חופש הפרט למען טובת הכלל. המדינה היא בעצם מהותה "עוצר", והיא מכשיר של הקב"ה לבנות חברה קדושה ופרטים קדושים, שאין האדם חפשי לעשות מה שהוא רוצה, אלא יעשה מה שצריך לעשות. וחבל שיש בני אדם שמסכימים שלמדינה יש רשות לכפות על האדם רשעות וטפשות, אבל טוענים שאינה יכולה לכפות את דבר ה'.

מנהיג חייב להיות נכנע ועניו

(יט) ויען שמואל את שאול ויאמר: אנכי הרֹאה... הרד"ק מביא: "ורז"ל אמרו (ספרי, דברים יז) כי נכשל בזה הדבר... אמר לו הקב"ה: אתה הוא הרואה? אני מודיעך שאין אתה הרואה. והיכן הודיעהו?... 'וירא את אליאב' [בן ישי] (לקמן טז:  ו). אמר לו הקב"ה: לא אמרת אנכי הרואה? 'אל תבט אל מראהו' (שם:  ז)". אע"פ ששמואל רק ענה לשאלת שאול (פסוק יח): "אי זה בית הראה?", מ"מ מנהיג חייב להיות זהיר מאד מאד בכל נגיעה ושמץ של גאוה. וככל שהוא יותר גדול, הוא חייב יותר להתנהג כקטן, כי ההנהגה והשררה הן פיתוי עצום לאדם, ומושכים אותו לגאוה. והרי הוא חייב תמיד לדעת שה' הוא הרואה ולא הוא.

מנהיג — ענוה

(כא) ...הלוא בן ימיני אנכי [שאול], מקטני שבטי ישראל; ומשפחתי הצעִרה [הקטנה] מכל משפחות שבטי בנימִן; ולמה דברת אלי כדבר הזה? — ששמואל רמז לו על המלכות. רואים כאן שלשה דברים: א) שפלותו וענותנותו של שאול, ודוקא אלו היו המדות שרצה הקב"ה במלך, משתי סיבות — ראשית כל, מלך ישראל חייב להיות דוגמה לכל ישראל, ללמד שעיקר מטרת היהודי היא לשבור את גאותו ואת אנוכיותו ולהתקדש, והמלך חייב להיות דוגמה חיה לזה; ושנית, רק שפלות טבעית תמנע מהמלך להתגאות על עמו, מכיון שיש לו הכח והאפשרות לעשות כן. ב) שהקב"ה בחר בעניו שבא מהמשפחה הקטנה ביותר ומהשבט הקטן ביותר — וגם זה לאותה מטרה. ג) אע"פ שבנימין חטא חטא גדול ומר בגבעה, הקב"ה אינו פוקד את עוון השבט על כל בן, על כל יחיד, של השבט.

מנהיג

(כב) ויקח שמואל את שאול ואת נערו... ויתן להם מקום בראש הקרואים... נערו, שהיה יהודי פשוט בלי מדות גדולות ביותר, זכה לשבת בראש, וזכה לכבוד זה רק משום שהיה נערו של שאול. כמה חשוב לשמש ת"ח ואדם גדול, שכך, גם אם אין במשמש גדלות, בכל זאת ילמד מדרכי הגדול, כמו שאמרו (ברכות ז:  ): "גדולה שימושה של תורה יותר מלימודה", והכבוד יבוא אליו ממילא. וכך נאמר (דברים א:  ז): "...עד הנהר הגדֹל נהר פרת", וכתב רש"י (שם): "מפני שנזכר עם א"י קוראו גדול, משל הדיוט אומר: עבד מלך — מלך". וחבל שבזמננו הצליחו קטנים להיות משמשי גדולים, ולא רק שאינם לומדים מהם, אלא שמקלקלים אותם בהשפעתם הרעה, ועושים מהשימוש קרדום לחפור בו, וכך קונים כבוד לעצמם.

מנהיג — יראת ה'

(כה) וירדו מהבמה העיר, וידבר עם שאול על הגג. פירש רש"י, על פי מדרש: "מוכיחו ומלמדו ליראה את הקב"ה".