שמואל א

שמואל א - פרק יג

פרק יג

בטחון

(א) בן שנה שאול במלכו... הכוונה היא, שעברה שנה שלמה מאז משח אותו שמואל למלך, ועדיין לא התחיל למלוך באמת כמלך ולעשות את מה שצריך לעשות — לצאת ולהילחם נגד הפלשתים ואויבי ישראל (כי מה שעשה עם נחש היה רק תגובה, ובאמת הוא היה צריך לצאת נגדו קודם לכן, שהרי נחש לחץ על היהודים עוד קודם לכן, וזאת היתה אחת הסיבות שביקשו בני ישראל מלך, כמו שנאמר [לעיל יב:  יב]: "ותראו כי נחש מלך בני עמון בא עליכם ותאמרו לי: לא, כי מלך ימלֹך עלינו") — ושאול לא עשה את זה עד שעברה שנה משום שהיה יותר מדי צנוע ושפל, וחוסר בטחונו העצמי שיקף חוסר בטחון בה'. ורק עכשיו, אחרי שנה, התחיל לצאת נגד הפלשתים, וזה מה שאמר (ב_ג): "ויבחר לו שאול שלשת אלפים מישראל... ויך יונתן את נציב פלשתים אשר בגבע...". ונראה לי שהוא מלך שתי שנים נוספות אחר כך, וכ"כ רד"ק (א).

ידעתי את ה'; קדושה וטהרה

בן שנה שאול במלכו... רש"י מביא: "אמרו רז"ל (יומא כב:  ): כבן שנה שלא טעם טעם חטא". והרד"ק מביא עוד: "ואמרו (עי' ירושלמי, ביכורים ג:  ג): שלושה נמחלו להם עוונותיהם: חתן, חכם ונשיא...". והטעם לזה הוא, שכל אלה מתחילים בחיים של קדושה, וכמו שאין ראוי לטמא להיכנס למקדש, כך אין ראוי למי שבא להתקדש ולהיטהר, להיות מלוכלך בחטאים, ולכן הקב"ה מוחל להם על עוונותיהם. הרי החתן נכנס לקדושה בחתונתו, שאין לך דבר יותר קדוש מאהבת חתן וכלה ומסירותם זה לזה, שהן שיא שבירת הגאוה והאנוכיות. וכן מנהיגים — חכם או נשיא או מלך — מאחר שנבחרו לתפקיד הקדוש להדריך את העם לקדושה, הם חייבים להיכנס לזה בטהרה ובקדושה.

קידוש השם

(ג) ויך יונתן את נציב פלשתים אשר בגבע וישמעו פלשתים. פירש רש"י: "סרדיוט שהיה להם על ישראל". הוא סימל את הכיבוש ואת החרפה, ולכן הרגו יונתן, כאות שהתחיל המרד לשחרר את א"י מידי הערלים. ונראה ש"גבע" זה היה קרית יערים, ששם הארון עמד, שהרי נאמר לעיל (י:  ה): "אחר כן תבוא גבעת האלקים אשר שם נצבי פלשתים", וכתב רש"י (שם): "גבעת קרית יערים אשר עכשיו ארון האלקים שם". ואין ספק שהפלשתים הכניסו שם את הנציב בכוונה כדי לחרף ולגדף את ה', שדוקא במקום שנמצא ארונו, יושבים הכובשים, ואין לך חרפה וחילול השם יותר גדולים מזה. וכאשר "שמעו פלשתים" (כי מה זה "וישמעו"? ודאי שמעו! אלא, שהבינו), הבינו שיונתן ידע והבין את משמעות הנציב, שלכן הרג אותו, ויש כאן מרד רציני, שלא יפסיק עד שידכאו אותו, כי בכוונת שאול להשליך את הפלשתים מכל א"י. ולכן הלכו הפלשתים למלחמה בצבא עצום (ה).

ושאול תקע בשופר בכל הארץ לאמר: ישמעו העברים! קשה — אם שמעו הפלשתים איך לא שמעו העברים? ועוד — מה פתאום השתמש במלה "העברים" ולא "ישראל"? אלא, שאול רצה שישראל ישמע ויבין היטב, שיש כאן ענין של מלחמת מצוה, משום ששלטון הפלשתים הוא גם חילול כבוד ישראל וגם חילול השם, ושכולם חייבים לצאת כמו שהפלשתים יצאו — שהרי הפלשתים כן הבינו. ולכן אמר: אנחנו העברים! כמו שאברהם העברי היה יחיד בעולם, ולא פחד, והתגבר על כל העולם, כי הוא ידע שהוא מייצג את האמת של הקב"ה, כן אנחנו — על אף שאנו מעטים ואין לנו הרבה נשק — נתגבר על כל אויבינו שהרי אנחנו ה"עברים"!

מנהיג

(ג) ויך יונתן את נציב פלשתים... יש לשאול, למה לא ייחס הכתוב את יונתן, ולא אמר "בן שאול"? וכך קשה גם על האמור בפסוק ב: "ואלף היו עם יונתן". התשובה היא, שזה בא לומר לנו שהוא היה מנהיג וגבור בזכות עצמו ולא רק בזכות אביו. ואדרבה, הוא התחיל במרד ולא שאול, ואם כי יתכן ששאול ציווה לו לעשות זאת, בכל זאת יתכן גם שיונתן אזר חיל בעצמו והכה.

קידוש השם; מלחמת מצוה

(ד) וכל ישראל שמעו לאמר: הִכה שאול את נציב פלשתים וגם נבאש ישראל בפלשתים, ויִצָעֲקו העם אחרי שאול הגלגל. (ה) ופלשתים נאספו להלחם עם ישראל, שלשים אלף רכב וששת אלפים פרשים ועם כחול אשר על שפת הים לרֹב; ויעלו ויחנו במכמשׂ... שאול ידע שאם יכה את הנציב, יבאש ריחם של ישראל בעיני הפלשתים, והפלשתים ישנאו אותם וזה יתן להם עילה לתקוף אותם. ואין ספק שהיו רבים שהתנגדו לזה והעדיפו לשבת תחת הכיבוש הפלשתי ולשלם להם מסים ולסבול את חילול השם ואת הגידוף, שהרי הפלשתים לא התערבו בעניני דת ונתנו ליהודים ללמוד תורה ולשמור את המצוות. ואין ספק שהיו טענות שפיקוח נפש דוחה מרד בפלשתים (וטענות כאלו היו כבר במצרים עם משה: "אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה" — שמות ה:  כא; ועם יעקב: "להבאישני ביֹשב הארץ" — בראשית לד:  ל). אבל שאול הבין — כי שמואל הורה לו — שעצם שלטון הגוי בא"י הוא חילול השם ומצוה לצאת למלחמת מצוה לשחררה. ואין מקום לשיקול של "פיקוח נפש" כאן, אלא צריכים לבטוח בה', ואם יוצאים למלחמת "מצוה" ממש, בבטחון בו ועל פי ציווי ה' — ינצחו. והיו שם הרבה קטני אמונה ועליהם אומר הכתוב: 

(ו) ואיש ישראל ראו כי צר לו כי נגשׂ העם, ויתחבאו העם במערות ובחֲוָחים ובסלעים ובצרִחִים ובבֹרות. "איש ישראל", ההמון הממוצע, ראו שהמצב קשה ולכן ברחו. לא היתה להם אמונה ולא בטחון, ולא הבינו שיש כאן אפשרות לתשועה, אלא ראו רק שיש הרבה פלשתים ו"צר לו". ולמה? "כי ניגש העם", מרוב לחץ וסבל איבדו את האמונה ואת הבטחון, וחשבו שאי אפשר להתגבר על החזקים. ולכן, לחרפתם ולבושתם, ברחו וחיפשו כל מקום שפל להתחבא בו.

(ז) ועִברים עברו את הירדן — לברוח. הנביא חוגר שק ואומר: הנה שאול קרא לכם "עברים"! אל תפחדו, וצְאו למלחמה! אבל העברים אכן עברו את הירדן לברוח.

...ושאול עודנו בגלגל וכל העם חרדו אחריו. הנביא השתמש בלשון "חרד", פחד; וכן לעיל (ד): "ויִצָעקו העם אחרי שאול הגלגל", משום שאפילו אלה שהלכו עם שאול פחדו ולא בטחו בה', ורובם הלכו אחריו רק משום שחשבו שאין ברירה. כך כתב מהר"י קרא: "ולי נראה ששאול עצמו חרד ופחד מאד כשקרבו פלשתים 'ויחנו במכמש' מקום שאול שם...".

(ח) ויוֹחֶל [שאול] שבעת ימים למועד אשר שמואל. עיין לעיל י:  ח, שאמר שמואל לשאול לחכות לו שבעה ימים קודם שיקריב את הקרבן בגלגל.

בטחון

ויוחל [שאול] שבעת ימים... ולא בא שמואל הגלגל, ויפץ העם מעליו. "ויוחל" פירושו שחיכה, אבל חיכה בדאגה שהיא פחד; והוא גם במובן של להתפלל, להתחנן: שאול ישב בפחד, והתפלל ששמואל כבר יגיע.

(יא) ...ופלשתים נאספים מכמש. "והשעה דחוקה לכך" — מהר"י קרא.

לא ידעתי את ה'; אל תהיה צדיק הרבה יותר מבוראך

(יב) ואֹמַר: עתה יֵרדו פלשתים אלי הגלגל ופני ה' לא חִליתי! וָאתאַפַק וָאַעֲלה העֹלה. (יג) ויאמר שמואל אל שאול: נסכלת! לא שמרת את מצוַת ה' אלקיך אשר צִוָך, כי עתה הכין ה' את ממלכתך אל ישראל עד עולם. יש לתמוה: הלא שאול עמד בפני מלחמה עם הפלשתים, והוא חיכה ממש עד הרגע האחרון, והעם התחיל להתפזר, והוא פחד שלא יישארו מספיק חיילים, ולמה נענש? והלא לשאול היו טענות טובות, ובמיוחד מה שטען: מה יהיה אם הפלשתים יתקפו לפני שאקריב קרבן לה'?! הלא יותר טוב לעבור על פקודת נביא מלבטל קרבן לה'! אלא מכאן רואים ש"אל תהי חכם הרבה מבוראך", אלא חייבים לעשות בדיוק מה שה' מצוה. הקב"ה רצה ששאול יתגבר על הפלשתים בצבא קטן, כמו אצל גדעון, כדי להגדיל את הנס, וכן כדי לראות מי מהעם יישאר ויבטח בה', ולראות אם שאול יבטח בה'. כאן, וגם אצל עמלק כשטען שרצה להביא את מיטב הצאן לקרבן לה' לכבודו, הראה שאול רצון לעשות צעד משלו "לשפר" את ציווי ה' ו"לתקנו"; וכל זה "לטובת" הענין, "לטובת" היהדות; הוא עבר ושנה "לתועלת" התורה. ולכן הצטדק ואמר "ואתאפק" — התחזקתי על עצמי בעל כרחי לעבור על התורה, ולא המתנתי, לתועלת היהדות, לטובת הענין. ועל זה אמר הנביא: "נסכלת!" אל תהי יותר חכם מבוראך, כי בזה אינך חכם אלא סכל וטיפש. כי אסור להמרות את פי ה' גם אם לדעתך תצמח מזה תועלת. ומכאן תשובה ניצחת לרפורמים ולקונסרבטיבים.

חוסר בטחון

לא שמרת את מצוַת ה'... למה "מצות" בלשון יחיד? משום שהיתה מצוה מסויימת שלא שמר: חוסר בטחון, וחוסר נכונות לקבל את עול מלכות ה' בלי הרהורים. כך כתב הרד"ק: "'נסכלת'... ופחדת, כדבריך. הנה מרית את פי ה' וסילקת בטחונו מלבך כי חשבת שלא תיוושע אתה וישראל אם תוחיל עוד". וכתב רש"י: "שכשפוסקין לו גדולה לאדם, פוסקין לו ולדורותיו".

יש מלך בישראל! לאחר מאות שנים של אנארכיה וקונפדרציה חלשה, תחת סבל אינסופי ודיכוי בלי סוף מצד פלשתים, מדין, מואב, עמלק וכנען, יש ליהודים מלך. שמו שאול, "ויגבה מכל העם — משכמו ומעלה" (לעיל י:  כג). זהו מלך שמתחיל את שלטונו בכבוד, אך בזעם לאומי, כאשר הוא שומע איך נחש העמוני מבזה את בני ישראל שביבש גלעד, בזה שהוא מציע להם להשאירם בחיים תמורת עיניהם הימניות. "ויחר אפו מאד" (לעיל יא:  ו) — על בזיון זה לישראל. שאול לוקח צמד בקר, מנתח אותו לנתחים, ושולח אותו בכל גבול ישראל, עם ההודעה (שם:  ז): "אשר איננו יֹצא אחרי שאול ואחר שמואל כה יעשה לבקרו". זהו מנהיג! זהו יהודי השומע את בזיונם של ישראל ואת סבלם, ויוצא לקרב! והקרב מתנהל, וישראל מנצח; וישראל ממהר לגלגל לחדש את המלוכה. "וישמח שם שאול וכל אנשי ישראל עד מאד" (לעיל יא:  טו).

ושמואל הנביא עומד ואומר לעם החוגג ולמלכם האהוב והפופולרי (לעיל יב:  יג,כד): "ועתה הנה המלך אשר בחרתם... אך יראו את ה' ועבדתם אֹתו באמת בכל לבבכם, כי ראו את אשר הגדִל עמכם. ואם הרע תרעו, גם אתם גם מלככם תספו".

ושמואל מכין את שאול למלחמה נגד המסוכן שבאויבים, הפלשתים; הוא אומר לו להמתין לו בגלגל כדי ששמואל יקריב לה' קרבנות בתפלה לנצחון, ומזהיר אותו (לעיל י:  ח): "שבעת ימים תוחֵל עד בואי אליך והודעתי לך את אשר תעשה". שאול, בהערכתו הרבה כלפי שמואל, ממהר לעשות כבקשתו.

אבל הפלשתים בדרך. מרוגזים מחמת ההתקפה על חיל המצב שלהם שבגבע, הם אוספים למלחמה (יג:  ה): "שלשים אלף רכב וששת אלפים פרשים ועם כחול אשר על שפת הים לרֹב". העברים נאחזים אימה (שם:  ו): "ויתחבאו העם במערות ובחֲוָחים ובסלעים ובצרִחים ובבֹרות", ואחרים בורחים לעבר הירדן. ומה עם שאול? "ושאול עודנו בגלגל וכל העם חרדו אחריו" (שם:  ז).

הימים חולפים זה אחר זה, ואין אות לכך ששמואל בא. הצבא הופך יותר מתוח, והחיילים הופכים עצבניים יותר. החיילים הראשונים מתחילים לערוק, מאחר שאינם מסוגלים לסבול את המתח של ההמתנה. חולפים ארבעה ימים, חמישה, שישה — ושמואל עדיין לא הופיע. הקצינים של שאול אובדי עצות, כאשר הם רואים שכוחות ישראל מידלדלים, ומשקיפים על הכנות הפלשתים להתקפה. "מהר", הם לוחצים עליו, "תקריב אתה את הקרבנות!" אך שאול מסרב בעקשנות; הוא יחכה לשאול כפי שציווה הנביא. בני ישראל כעת עצבניים כאשר הם "מקטרים" על חוסר הרציונליות ועל המיסטיות של מלכם. השחר של היום השביעי עולה. שאול, עייף ויגע לאחר לילה ללא שינה, יוצא מאהלו ושואל את השומרים: "האם ראיתם סימן כלשהו לשמואל הנביא?"; והם מנידים את ראשיהם בשלילה. אם כן, ביום השביעי (שם:  ח): "ולא בא שמואל הגלגל, ויפץ העם" מעל שאול. המלך מסתכל מסביב על מחנהו העלוב, חסר החיילים, ונדהם לגלות שנותרו שש מאות בלבד. זה כבר יותר מדי. "הגִשו אלי העֹלה והשלמים" (שם:  ט), הוא צועק, והוא מקריב אותם אל הכל יכול, בתפלה מרוגשת ומלאת תקוה. אבל בעוד הלהבות מלחכות את הקרבנות, והיום נוטה להעריב, פתאום (שם:  י): "ויהי ככלֹתו להעלות העֹלה, והנה שמואל בא!"

שקט שורר כאשר הנביא פוסע קדימה. הוא מסתכל מסביב, אל המזבח והקרבנות, אל המלך, ושואל (שם:  יא): "מה עשית!" שאול המום. עייף מחוסר שינה, יגע מפני עריקת צבאו, ירא מן הכוחות האימתניים של הפלשתים העלולים לתקוף בכל רגע, הוא מגמגם: "כי ראיתי כי נפץ העם מעלי, ואתה לא באת למועד הימים, ופלשתים נאספים...". זוהי תשובה אמיתית והגיונית בהחלט, ואנו מקבלים אותה בסימפטיה ובהבנה. ואילו שמואל? הנביא מביט על המלך שהוא משח, ואומר: "נסכלת!" העם מאזין בפליאה, אבל שמואל ממשיך: "לא שמרת את מצות ה' אלקיך אשר צוך, כי עתה הכין ה' את ממלכתך אל ישראל עד עולם!"

מה קורה כאן? מהו חטאו של שאול, איה סטייתו? מה רוצה שמואל מהמלך שבצרה? שאול הוא יהודי צדיק ותלמיד חכם. הוא מתפלל יום יום, שומר שבת, שומר מצוות. הוא מכבד את הנביא ואת הרבנים, ובוודאי אין להאשים אותו על כך שהרגיש מפוחד כשחזה במכונת המלחמה האימתנית הפלישתית מתכוננת לתקוף; וצפה בחייליו עורקים ממנו בפחד עד שהוא נשאר עם שש מאות בלבד; ועל כל זה (יג:  כב): "והיה ביום מלחמת, ולא נמצא חרב וחנית ביד כל העם אשר את שאול ואת יונתן"! האם אפשר למצוא אשמה בשאול על שלא היו לו הסבלנות והכוח להמתין את השעות האחדות הנוספות שהיה צריך להמתין, שהיו מציינות את סוף היום השביעי? מה היה חטאו, ואיזו גדולה היתה זו לו אילו חיכה, גדולה שהיתה מצדיקה את הברכה: "כי עתה הכין ה' את ממלכתך אל ישראל עד עולם"?

צריך שיהיה ברור לכולנו מהי מטרת הבריאה. כאשר משה דורך בפעם הראשונה בארמונו של פרעה, הוא אומר (שמות ה:  א): "כה אמר ה' אלקי ישראל: שלח את עמי...". ופרעה, שחצן וכל יכול, האליל של מצרים והשליט על מיליונים, מסתכל על משה בבוז ובצחוק, ומשיב (שם:  ב): "מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל? לא ידעתי את ה', וגם את ישראל לא אשלח!"

מהלך ההיסטוריה העולמית מאותו רגע ואילך, היה המאמץ של הקב"ה ושל ישראל עבדו להביא לכך שהעולם "ידע את ה'". להביא לכך שהעולם ויושביו ידעו ויאמינו שהוא הא_ל היחיד, האמיתי, שלו "תכרע כל ברך, תישבע כל לשון". להביא לכך שהעולם יקבל עליו עול מלכות שמים. מטרת היהדות נמסרה לנו ע"י חז"ל, בפירושם לכוונה האמיתית של קריאת שמע (רש"י דברים ו:  ד): שמע ישראל, ה' שהוא היום אלקינו, יהיה בעתיד ה' אחד, לכל האומות.

"לדעת את ה'"; להאמין בו ולבטוח בו; לדעת שהוא יוצר הכל ומניע הכל, האחד שיצר את כל מה שהיה, יוצר את כל הקיים, ומתכנן את כל שעתיד להיות; בעל הכוחות כולם, ובלתי משתנה — זהו הייעוד של היהודי ושל האדם. ומעל לכל: להוכיח שאנחנו באמת מאמינים, בדרך היחידה שביכולתנו להראות שלמות זו של אמונה ובטחון: באמצעות הקרבה ונכונות לעשות את כל שהוא מצווה עלינו אף אם זה נראה בלתי אפשרי, מעורר סכנה ודאית, לא הגיוני ולא ריאליסטי. אם אנחנו מוכנים לעשות כן, הרי אנו מוכיחים את אמונתנו; כך אנו מקדשים את שמו; כך אנו מפגינים שאנו מקבלים אותו באמת כאלקי ההיסטוריה, בעל הכוחות כולם. כך אנו "יודעים" אותו, והוא חש לעזרתנו, בהביאו איתו את הגאולה האחרונה הנהדרת.

אולם אם איננו מצליחים להאמין באמת; אם ה"אמונה" שלנו היא תוצאה של הרגל בלבד, של מלמול משפטים בזמנים שלֵוִים נטולי מבחנים; אם אנו מאמינים עד שגובר עלינו הצורך להיות "פרקטיים, הגיוניים, פרגמטיים וריאליסטיים"; אם אנו נמנעים מלעשות את המוטל עלינו משום שזה "לא רציונלי", אזי אנו מגלים את רדידות אמירותינו, ומוכיחים שאלה הן אחיזות עיניים המתחפשות לאמונה. בנקודה זו, הכל יכול רואה את חילול שמו שיש ביראתנו מלבטוח בו, ושולח את נביאו לומר: "נסכלת...".

לעם שכבר מזמן שכח את הקב"ה ושירא מן הפלשתים יותר מאשר מאביו שבשמים; לפלשתים השחצנים שביזו הן את ישראל והן את אלקיו ע"י שליטתם בישראל; לשניהם יחד, ביקש הכל יכול לתת שיעור באמונה וביראת ה': אַראה לעמי ולאויביו, לשניהם, שעם קומץ חיילים, עם אותם מעטים שמאמינים בי באמת, אוכל להשמיד את אלו שמדכאים את עמי. אראה להם כי "אלה ברכב ואלה בסוסים", אבל מי שקורא בשם ה' אלוקי ישראל, ינצח.

ולכן היתה חשיבות רבה לכך ששאול ימתין. מפני שככל שיהיו החיילים מעטים יותר, כך ההוכחה לאמונת ישראל בעיני אלו שיישארו, תהיה יותר גדולה, הנצחון בעיני העולם יהיה יותר גדול. ככל שהסיכויים יהיו יותר "בלתי אפשריים", ככל שהקרב יהיה יותר "בלתי הגיוני", כך קידוש שמו של הכל יכול יהיה יותר גדול, והוכחת מלכותו תהיה יותר גדולה. ידיעת ה' תהיה יותר גדולה! אבל לשם כך, צריך שתהיה לאדם אמונה פנימית; לשם כך צריך שתהיה לאדם האמונה המחזקת את עצביו, ושנוסכת בו את האומץ כאשר הוא רואה את המוני האויבים, ואת מיעוטם, מיעוטם המסכן, של היהודים.

שאול הוא יהודי טוב, יהודי דתי. הוא מניח תפילין על זרועו ועל ראשו יום יום, ושומר בקפדנות על הפולחן. אבל הוא רק בן אדם. הוא מפחד. הוא רואה את הפלשתים ואת האנשים העוזבים אותו, ואינו יודע מה לעשות. קציניו לחוצים, ואין לו מענה לשאלתם: "איך ננצח במלחמה נגד יתרונות כאלו?" ועל כן הוא אץ להקריב את הקרבנות, מפני שהוא מאמין בתפילה לה' — אבל צריך גם להיות פרקטי... שאול הוא היהודי הדתי היודע שאמונה היא חיונית, אבל צריכים גם להיות "ריאליים".

הנביא מביט על האדם שהיה יכול להיות מלך לְעולם, ואומר: שאול, "נסכלת...". יראת מן הפלשתים ויראת מעמך ויראת מקציניך ויראת מן ה"הגיון", אבל לא יראת מן הכל יכול. זוהי החשובה שבמצוות: לירא את ה', להתייחס אליו ביראה ובכבוד, להאמין אמונה שלמה בכוחו וביכולתו המקפת — לדעת אותו! ואתה? "לא שמרת את מצות ה' אלקיך...". ותאר לעצמך, אילו שמרת, איזו גדולה היתה לך ולביתך לְעולם!

שאול, אתה מלך! אתה משיחו של הכל יכול, ומאדם כזה ה' אלקי ישראל דורש יותר מאשר קיום הפולחן. הוא מצפה, הוא דורש, אמונה, בטחון, אמונה עמוקה וטהורה!

"ועתה ממלכתך לא תקום. בִקש ה' לו איש כלבבו ויצוהו ה' לנגיד על עמו כי לא שמרת את אשר צוך ה'" (פסוק יד). איש כלבבו. איש של אמונה. דוד.

דוד. דע, שדוד לא קיים אף מצוה פולחנית אחת יותר משאול. דע, שדוד נכשל ונפל וחטא. אבל הוא חי את התכונה יסודית ועקרונית ביותר שה' מחפש במלך ישראל. אמונה.

היה זה דוד ששמע את גלית הענק מבזה את ישראל ואת אלקי ישראל כששאג (יז:  י): "אני חרפתי את מערכות ישראל היום הזה; תנו לי איש ונלחמה יחד...". איזה אדם רואה ענק כזה, שמדתו שש אמות וזרת, ומוכן להילחם עמו? מה משנה שהיהודי מתבזה — יותר טוב לחיות... רק דוד האמין, ונלחם...

מלך; לא תסור

(יד) ועתה, ממלכתך לא תקום, בִקש ה' לו איש כלבבו ויצוהו ה' לנגיד על עמו... פירש רש"י: "שכן אמר משה בתורה: 'ולבלתי סור [המלך] מן המצוה ימין ושמאול למען יאריך ימים [על ממלכתו]...' (דברים יז:  כ). הא אם סר — לא יאריך ימים... 'ולבלתי סור מן המצוה' — אפילו ממצות נביא". המלך חייב לציית להקב"ה ולנביאיו ולחכמיו, כי גם הוא חייב לקבל עליו עול מלכות שמים, ואם לאו — אינו ממשיך כמלך. כי המלך חייב להיות "נגיד" על ישראל, כלומר: זה שמגיד לישראל מה שהחכמים יגידו לו.

בטחון

(טו) ויקם שמואל ויעל מן הגלגל גבעת בנימן, ויפקֹד שאול את העם הנמצאים עמו כשש מאות איש. הם הלכו לגבעת בנימין, המקום שיונתן היכה שם את הנציב, המקום שהיה שם ארון האלקים, כי ידעו שהפלשתים שחנו במכמש (וכנראה כבשו אותו, שהרי שם היה מקום שאול, כמו שנאמר בפסוק ב) יעלו לנקמה על גבעת בנימין. שמואל ראה זאת כחובתו ללכת לשם עם הצבא, כדי להבטיח את העם שכל כך פחד, עד שלא נשארו יותר משש מאות איש.

צביעות

(יח) ...דרך הגבול הנשקף על גי הצבֹעים... כתב רש"י: "צבוע זה אפעה, מין שרץ רע ומזיק". וז"ל רד"ק: "ונקרא האפעה 'צבוע' לפי שעשוי בגוונים ובמיני הצבעים". ואדם צבוע, היינו אדם שאינו הגון, ושעשוי מכל הגוונים, נקרא על שם הבריה הזאת: א) משום שצבעיו משתנים; ב) משום שזה שרץ רע ומזיק.

בטחון; אין סומכין על נס

(יט) וחרש לא ימצא בכל ארץ ישראל כי אמרֻ פלשתים: פן יעשו העברים חרב או חנית. שוב השתמשו במלה המבישה "העברים", שהם אינם שייכים לארץ אלא שבאו מעבר הנהר. והרד"ק פירש: "...אבל היו בידם קשתות, ומקלי יד וקלעים. ורוב הגבורים ואנשי חיל באותו הזמן, בחצים ובאבנים היתה מלחמתם... ואעפ"כ חסרון גדול היה אצלם כשלא היו נמצאים אצלם חרבות וחניתות. והיה הסיפור... להודיע כי לא בחרב וחנית יושיע ה', ולה' לבדו התשועה". ויותר מזה: הרי אין סומכין על הנס, ובא הסיפור להסביר לנו שכלל זה אמור דוקא כאשר אדם סומך לגמרי על הנס, אבל אם יש לו במה להילחם — גם אם זה יותר גרוע מהנשק של האויב — כבר יצא מגדר "סומך על נס".