שמואל א

שמואל א - פרק יז

פרק יז

מלחמה

(א) ויאספו פלשתים את מחניהם למלחמה... הם אינם מתיאשים ואינם מוכנים לקבל את קיום ישראל, אלא רוצים לכבוש את א"י ולהינקם מישראל. ומכאן לקח ברור, שבנצחון על האויב אין לתת לו להתאושש, מכיון שברור שכאשר ירגיש את עצמו מוכן לכך, הוא יחזור ושוב יתקוף.

בטחון וחילול השם

(ד) ויֵצא איש הבֵנַיִם — שלא פחד לעמוד באזור המסוכן שבין שני המחנות.

...גבהו שש אמות וזרת — ענק באופן מדהים!

(ה) וכובע נחשת... ושריון קשקשים... ומשקל השריון חמשת אלפים שקלים נחשת... להורות את כחו העצום שיכול לשאת משא כזה.

(ז) ועץ חניתו כִּמנוֹר [כיתד] אֹרגים — "שהוא גס מאד ביחס אל הנהוג" — רלב"ג.

ולַהֶבֶת חניתו שש מאות שקלים ברזל... — וגם זה מדהים.

(ח) ויעמֹד ויקרא אל מערכֹת ישראל... הנה, הוא מתחיל את חירופו וגידופו. הוא עומד מול מערכות ישראל — הצבא והגיבורים, ולא איכפת לו; הוא בז להם, ואומר: 

למה תצאו לערֹך מלחמה [ויפלו הרבה מכם]? הלוא אנכי הפלשתי. כלומר, אני הפלשתי החזק ביותר וזה ידוע לכם כבר, כמו שכתב רש"י: "אני הרגתי חפני ופינחס ושביתי את הארון". וכ"כ תרגום יונתן, והוסיף: "...אף כל קרב וקרב דהוו להון לפלשתאי, אנא נפיק בריש חילא ונצחנא בקרבא ורמינא קטילין כעפרא דארעא".

ואתם עבדים לשאול; ברו לכם איש וירד אלי. לא איכפת לי מי — אני בטוח שאהרוג אותו. הנה הבוז הגלוי. ורש"י מוסיף על זה ואומר שרמז כאן — שלחו לי את שאול שהוא ה"איש" שלכם מכיון שאתם רק עבדים לו. וז"ל רש"י: "'איש' — את שאול, [וחוץ מזה] ולא הושיע אתכם מימיו בגבורתו". וגלית רוצה לפלג את היהודים בזה, וכן במה שאומר: 

(ט) אם יוכל להלחם אתי... כלומר, וא"כ למה שאתם תמותו — שהוא ימות. והנה, גלית רואה שמרוב פחד היהודים אינם זזים, והוא מגיע לשיא הבוז, שזה עצם חילול בני ישראל וחילול השם: 

(י) ויאמר הפלשתי. לא השתמש בשמו, כי כאן נמצא סמל החירוף והגידוף של הפלשתי, הגוי כולו.

אני חרפתי את מערכות ישראל היום הזה — תנו לי איש ונלחמה יחד. אני הכלמתי אתכם וביזיתי אתכם וחיללתי את כבודכם, ובעצם חיללתי את כבוד אלקיכם. כי אילו האמנתם בו שיש לו כח, הייתם בוחרים במישהו להילחם איתי, והייתם סומכים על אלקיכם. אלא, אתם יודעים שהוא חלש ואינו יכול לעזור לכם! והנה, מול החירוף והגידוף הזה, בני ישראל יושבים בבושה ונכלמים, אבל בליבם הם יודעים שיש אמת בדבריו. ואומר הכתוב: 

(יא) וישמע שאול — אפילו המלך שעליו לקדש שם שמים.

וכל ישראל — לא היה אחד שמוכן לקדש את השם.

את דברי הפלשתי האלה, ויחתו — נשברו, כי ידעו שדבריו לגביהם הם אמת.

ויראו מאד — הוסיפו פחד על פחדם הקודם. כתב מצודת דוד (י): "'אני חרפתי' — כאומר: איך לא תבושו! הלא אני מחרף את ישראל לומר שאין עמכם גבורה [לא גבורה מצדכם, וגם לא הקב"ה שנקרא "גבורה"] ואתם תחרישון!" וז"ל הרלב"ג (ד): "...ובזה האופן חירף מערכות ישראל, שהוא כאילו אמר שאין בהם איש יכול להלחם עמו".

מנהיג

(יב) ודוד בן איש אפרתי הזה... ושמו ישי ולו שמֹנה בנים, והאיש בימי שאול זקן בא באנשים. (יד) ...ושלשה הגדֹלים הלכו אחרי שאול. (טו) ודוד הֹלך ושב מעל שאול לרעות את צאן אביו בית לחם. הנה פלא! דוד כבר נמשח למלך ואביו ואחיו ידעו מזה, והוא גם נקרא בקביעות להיות אצל שאול — ובכל זאת הם מתייחסים אליו כמו אל רועה, והוא ממשיך להיות רועה, ושומע לקול אביו, ומחכה לזמן שהקב"ה יתן לו את המלכות, כי הוא לא ימרוד בשאול. והנה יש לשאול: למה חזר הכתוב והזכיר את ישי ובניו וסיפר מי היה? ומה פירוש "הזה"? ונ"ל דבר גדול כאן, שמראה את כחו של הקב"ה, מנהיג ומנהל ההיסטוריה. הרי ישי ודוד יצאו מרות, וגלית יצא מערפה. והנה, לשתיהן היתה האפשרות להידבק בה', ורות אכן עשתה כך, ואילו ערפה חזרה לע"ז. והנה, הקב"ה מפגיש את שני הצאצאים שמסמלים את הקב"ה מול הע"ז, ואת הבחירה בחיים ובמות. ודוקא זה שיצא מרות הורג את הצאצא של ערפה — להדגיש שהבחירה בחיים היא הדרך הנכונה, והקב"ה נותן שכר לבוחר בו. ומשום שאמר גלית (ח): "אנכי הפלשתי", כלומר, הוא אומר בגאוה: אני זה שיצא מערפה ומחרף אתכם, בא הכתוב ואומר: "ודוד בן איש אפרתי הזה", הזה שיצא מרות, והוא נקם את נקמת ה' מגלית.

חילול השם; לא ידעתי את ה'

(טז) ויגש הפלשתי השכם והערב ויתיצב ארבעים יום. ויש לשאול: מדוע נכנס הפסוק הזה באמצע סיפורו של דוד? וכן, למה חיכו הפלשתים ארבעים יום? ועוד: רש"י כתב: "אמרו רבותינו (סוטה מב:  ): כדי לבטלם מקריאת שמע", ותימה! מה הפירוש? אלא נראה שיש פה כלל עצום, שהנה מכאן הוכחה, שכוונת גלית היתה לחרף לא רק את עם ישראל, אלא במיוחד את אלקי ישראל. הוא קם וצעק: "לא ידעתי את ה'", אין הוא קיים, ואם כן למה אתם קוראים ק"ש עכשיו?! הרי ק"ש היא ההכרזה שה' הוא האלקים, והוא אחד ויחיד בעולם, והיא קבלת עול מלכות ו"ידעתי את ה'"! וגלית בא לבטל את המושג הזה בחירוף ובגידוף, וצעק: איה אלקיכם כאשר אני מבזה אותו?! ועוד: כל מה שאתם קוראים "שמע" הוא צביעות, שהרי אינכם מאמינים בו. ובכוונה החליטו הפלשתים לחכות ארבעים יום כנגד ארבעים יום של מתן תורה, להורות להם שאין כח לה' ולא לתורתו, ובכך חשבו לבטל את אמונת בני ישראל. והכניס הכתוב את הפסוק הזה בתוך סיפורו של דוד, ללמד שגלית יכול היה לעשות את זה ארבעים יום, משום שכתוב (טו): "ודוד הלך ושב מעל שאול...", שהוא לא היה שם אז. אך אילו היה שם, היה מיד יורד להילחם אתו.

(יח) ואת עשרת חריצי החלב... תביא לשר האלף. אולי כשי, כדי שיתנהג עם בניו כהוגן.

מלחמה

...ואת ערֻבָּתָם תקח. כי המנהג היה, שאו שהחיילים הביאו אוכל או ששלמו עבור האוכל שניתן להם, והם נתנו ערבון, משכון; וכאן ישי שולח כסף, ואומר לדוד לקחת בחזרה את המשכון. ורש"י כתב: "גט כריתות יקח מאתם ויביא לנשותיהם...", כדי שלא יהיו עגונות בגלל המלחמה. ובצבאות דוד היה חיוב על כל חייל לתת גט לאשתו.

לא ידעתי את ה'

(יט) ושאול והמה... נלחמים עם פלשתים. תימה: הלא הם לא נלחמו איתם?! אלא נראה, שהפלשתים חיכו ארבעים יום לחרף את ישראל, כסמל לארבעים היום של מתן תורה בסיני. ועכשיו, כשתמו ארבעים היום, התכוננו לקרב. וזה שכתוב: 

(כ) ...והחיל היֹצא אל המערכה והֵרֵעו במלחמה. נ"ל שעל הפלשתים מדבר הכתוב, שהם הריעו להפחיד את היהודים וכהכנה להתקפה, וכן: 

(כא) ותערֹך ישראל ופלשתים מערכה לקראת מערכה. כאשר ישראל ראה שהפלשתים מתכוננים, גם הם התכוננו.

(כב) ...וירץ [דוד] המערכה — שראה שהמלחמה תתחיל בעוד זמן קצר, ורצה לברך את אחיו.

(כג) ...והנה איש הבֵּנַיִם עולה — צורתו כמו אדם שממש עולה מהאדמה.

גלית הפלשתי שמו מגת ממערכות פלשתים. תימה: למה חוזר הפסוק על זה? אלא, שוב באים להדגיש מי היה גלית זה, שהרי כתוב: "ממערות פלשתים", ופירש רש"י: "רבותינו דרשו (עי' רות רבה ב:  כ): מאה בני אדם הערו בערפה אמו, כשפירשה מאחרי רות ונעמי חמותה". והנה, שוב ההדגשה על מקורו של גלית, ואין ספק שזה הניע אותו לשנאת היהדות ולרצון לחלל שם ה'. וזה היה היום האחרון של ארבעים היום, וזאת היתה הפעם האחרונה שגלית התכונן לעלות ולחרף את בני ישראל. ודוקא בפעם הזו האחרונה, שלח ה' את דוד לנקום את נקמתו.

בטחון

(כד) וכל איש ישראל בראותם את האיש [גלית] וינֻסו מפניו, וייראו מאד. על אף שהתכוננו קודם לכן לצאת למלחמה — בראותם את הענק, ברחו מרוב פחד. והמנוסה עצמה הכניסה עוד פחד בלבם — "וייראו מאד".

(כה) ויאמר איש ישראל [לעצמם] הראיתם האיש העֹלה הזה — כי לחרף את ישראל עֹלה. כלומר, הלא הפלשתים כבר מכינים את עצמם למלחמה, וא"כ למה לו לגלית לבא ולבקש שוב איש ללחום נגדו? אין זה, אלא שכוונתו העיקרית והיחידה היא רק לחרף ולגדף אותנו.

והיה האיש אשר יכנו — יעשרנו המלך עֹשר גדול; ואת בתו יתן לו; ואת בית אביו יעשה חפשי בישראל. הם עצמם מונים שתי סיבות למה יש לאחד מהם ללכת וללחום עם גלית. האחת — שהרי חרף וגדף את ישראל. השנייה — שהרי שכר עצום מחכה לו. ועם כל זה, אף אחד לא זז, כולם מפחדים. ודוד שומע ורואה, ואינו יכול להאמין שאין איש בישראל שמוכן להסיר את החרפה ואת חילול השם ואת חילול ישראל. ולכן הוא מנסה למשוך אותם לכך ע"י חזרה על הדברים והדגשת השכר הגדול שיקבל החייל שיכה את גלית. ומשום כך הוא שואל שוב: 

חילול השם

(כו) ויאמר דוד... מה יֵעשה לאיש אשר יכה את הפלשתי הלז והסיר חרפה מעל ישראל? דוד משתומם: היתכן שאין אחד שמוכן להסיר את החרפה?! כי זה הדבר שמטריד ו"אוכל" אותו. ולכן, הוא מנסה לפתות אותם, ושואל: מה השכר של המכה את הפלשתי?, מתוך תקוה שבחזרה על דברי השכר ובהדגשתו, יחשוב אחד מהם שהדבר כדאי לו, ויֵצא להילחם נגד גלית. אבל עיקר כוונת דוד היא להסיר את החרפה, ולכן הוא מוסיף גם את זה. ובאמרו את המלים, פתאום פורצת מתוכו כל הזוועה של חילול בני ישראל וחילול השם הזה, והוא צועק: 

כי מי הפלשתי הערל הזה כי חרף מערכות אלקים חיים! — גלית אמר (י): "אני חרפתי את מערכות ישראל"; וכן אמרו בני ישראל (כה): "כי לחרף את ישראל עֹלה". אבל דוד יודע שכל המחרף את ישראל, מחרף את עם הקודש, עם ה', ומחרף את הקב"ה עצמו, שבחירוף זה הוא מראה את הבוז שלו כלפי הקב"ה, שבעיניו אין לו כח לעזור לעמו, ואולי אינו קיים כלל וכלל, ח"ו. ואין לך "לא ידעתי את ה'" יותר גדול מזה, וחילול השם יותר בולט מזה. ולכן הוא אומר: מי הגוי הערל הזה — שעל בשרו לא נמצאת ברית ה', סימן הקדושה וסימן העם הנבחר — שמעיז לחלל את השם? וכל זה לא מועיל — העם שומע את דברי דוד וחוזר על השכר: 

(כז) ויאמר לו העם: כדבר הזה [האמור למעלה] לאמר... — אבל גם השכר וגם החרפה אינם מזיזים אף חייל אחד.

(כח) וישמע אליאב אחיו הגדול בדברו אל האנשים, ויחר אף אליאב בדוד. היתכן! הנה דוד נמשח למלך, ואיך כועס עליו אליאב ומדבר אליו כך? אלא דוקא משום שהיה אחיו הגדול וקינא בו, מכיון שהוא רצה להיות המלך — הוא מדבר אליו כך. וזהו כעס של קנאה. והנה, הקב"ה לא בחר בו משום שהיה כעסן, וכאן הוא מוכיח את זה.

ויאמר: למה זה ירדת, ועל מי נטשת מעט הצאן... כלומר, בעיני אינך ראוי להיות יותר מאשר רועה צאן.

מנהיג; סילוף ועיוות האמת

אני ידעתי את זדֹנך ואת רֹע לבבך כי למען ראות המלחמה ירדת. כלומר, אני יודע שאינך כן ואמיתי כאשר אתה מוציא מפיך את כל הדיבורים היפים והגבוהים אודות חילול השם, כי איך תדבר כך כאשר אתה יודע שאין אפשרות לאדם לנצח את גלית. ואם כן, אתה דמגוג והרפתקן בזה שאתה מסית את האנשים למלחמה. והנה, כמו כל קטני האמונה והמקנאים באדם שאומר את האמת הקשה, אליאב בכוונה מסלף ומעוות את כוונת דוד. ודוד אינו נשאר חייב, ועונה: 

(כט) ...מה עשיתי עתה? הלוא דבר הוא. כלומר, הלא אמת היא הדבר שדיברתי, שזאת היא אכן חרפה וחילול השם, והאדם שיקום ויקדש את השם — ינצח, כי ה' יעזור לו. ומכיוון שאמר את זה, הוא שב לנסות ולשכנע חיילים לצאת נגד גלית.

(ל) ויִסֹב מאצלו אל מול אחר ויאמר כדבר הזה. אך דוד אינו מצליח. הפחד וחוסר הבטחון שקועים בתוך ישראל. ולעומת ה"דבר" האמיתי של דוד: "וישִבֻהו העם דבר [משלהם] כדבר הראשון".

(לא) ויִשָמעו הדברים אשר דבר דוד, ויַגִדו לפני שאול, ויקחֵהו. לראות מי זה המסית את העם, ומה טיבו וכוונתו.

(לב) ויאמר דוד... אל יפֹל לב אדם עליו! כלל גדול אומר לו דוד: ח"ו, לעולם אל יתייאש היהודי! לא חשוב כמה גדול כח האויב, הרי הקב"ה עומד לימינם של ישראל, אם אך יבטחו בו וילכו למלחמה בבטחון זה. והנה, אני לא רק מדבר על בטחון, אלא אני גם מוכן ללכת: "עבדך ילך ונלחם עם הפלשתי הזה".

בטחון; אין סומכין על הנס

(לג) ויאמר שאול... לא תוכל ללכת... כי נער אתה והוא איש מלחמה מנעֻריו. בא שאול ההגיוני והפרגמטי, ומונה שלש סיבות מדוע לא יוכל דוד לנצח, כלשון הרלב"ג: "א) כי דוד נער ולא ניסה להילחם עדיין. ב) והפלשתי היה איש מלחמה מנעוריו. ג) מצורף לזה מה שהתפרסם מגודל גוף גלית ועוצם כחו". ונראה, ששאול בא וטען נגד בטחונו של דוד בה', ואמר: והרי אין סומכין על הנס! רְאֵה את שלוש הסיבות הטובות וההגיוניות למה אי אפשר לנצח את גלית. ועל זה עונה דוד, ונותן כלל גדול ב"אין סומכין", הגדרה יסודית: 

(לד) ...רֹעה היה עבדך... ובא הארי ואת הדוב ונשא שה מהעדר, (לה) ויצאתי אחריו והִכִּתִיו והצלתי מפיו ויקם עלי והחזקתי בזקנו והִכִתִיו. כלומר, סמיכה על הנס היא כאשר אדם יושב ומתפלל, ואינו מנסה לעשות משהו. וכן אם אין בידו כלום, אין הולכים וסומכין על הנס. אבל כאשר היה בידי משהו להכות בו את הארי (סכין, קלע או איזה כלי נשק סביר), אע"פ שלגבי הארי או הסכנה האחרת הנשק נראה כחלש ולא מספיק — מ"מ אם בנשק הזה יש אפשרות לנצח, כבר יצאתי מגדר סמיכה על הנס. ושם היו לי שני אמצעי לחימה: א) הנשק שלי; ב) הזקן של הארי שהוא נקודת החולשה שלו, ולכן הלכתי בדרך הטבע — והבטחון.

(לו) ...והיה הפלשתי הערל הזה כאחד מהם. שגם נגדו אצא עם נשק, ואחפש את נקודת חולשתו — ובזה אצא מגדר סמיכה על הנס ובוודאי אנצח.

כי חרף מערכֹת אלקים חיים. וכל אדם שיוצא לקדש את השם ולחסל חילול השם, מתוך בטחון בה' — מובטח לו שינצח.

(לז) ...ה' אשר הִצִלַני מיד הארי ומיד הדֹב — הוא יצילני מיד הפלשתי הזה. פירש רש"י: "יודע אני שלא לחינם נזדמן לי הדבר ההוא, אלא שלעתיד אני בא לידי כיוצא בה לתשועת ישראל ואסמוך עליה ואצא. וזה אחד משני צדיקים שניתן להם רמז וחשו להשכיל לדבר — דוד ומרדכי. שנאמר (אסתר ב:  יא): 'ובכל יום ויום מרדכי מתהלך לפני חצר...'. אמר: לא לחנם עלתה בצדקת זו שנתפסה במשכב הערל הזה, אלא שעתידה היא לעמוד לישראל ביום צרה". כל אדם חייב להתבונן בכל מעשה גדול שאירע לו, ולשאול אם יש בזה סימן של בטחון והבטחה. ולא כל אדם ולא כל צדיק רואה את הסימן. ונ"ל שאדם שיש לו בטחון ואמונה חזקה כבר קודם לכן, מסוגל לראות את סימן האמונה.

חוסר בטחון

...ויאמר שאול אל דוד: לך, וה' יהיה עמך. כבר העירו מפרשים שיש פסקא באמצע הפסוק, בין דברי דוד "ה' אשר הצלני מיד הארי... הוא יצלני מיד הפלשתי הזה", לבין דברי שאול כאן. ופירשו, ששאול היסס ופקפק, ורק לאחר הרהור הסכים. ואין ספק שזה נכון, שהסכמת שאול היתה בלב כבד, כי הוא לא היה בטוח, ובירך את דוד ואמר באנחה: "וה' יהיה עמך". ואילו כאשר בא המלאך לגדעון (שופטים ו:  יב) הוא אמר: "ה' עמך גבור החיל". שהמלאך ידע שכאשר יש יהודי גבור חיל, שמוכן לקיים את מצות קידוש השם ואהבת ישראל — הקב"ה חייב להיות אתו, ואין מקום לברכו "וה' יהיה עמך", דהיינו, הלוואי שיהיה אתך — כי אין ספק שיהיה אתו.

בטחון; אין סומכין על הנס

(לח) ויַלבֵּש שאול את דוד מדיו... (לט) ...ויֹאל [דוד] ללכת כי לא נִסה, ויאמר... לא אוכל ללכת באלה כי לא נִסיתי ויסִרֵם... פירוש: דוד רצה ללכת במדים הכבדים כי רצה לבחון אותם, מכיון שלא בחן אותם מעולם. ואז אמר שהוא לא יכול, כי הוא לא מנוסה בהם. ויש לשאול: ומה בכך? אם דוד באמת בטח בה' — שילך במדים ויצליח בין כך ובין כך? אלא שהיהודי — עם כל בטחונו — חייב לעשות כל מה שביכולתו הטבעית לעשות, וכיוון שעשה כך — אז הקב"ה עוזר לו. וכ"כ מצודת דוד (מ): "'ויקח מקלו' — להטעות את הפלשתי... ולא יהיה נשמר מן הקלע". שגם מזה רואים שצריכים לעשות את כל מה שאפשר בדרך הטבע. ויונתן תירגם "כי לא נסיתי": "ארי לית בהון ניסא", כלומר, לא יכירו את הנס כל כך אם אצא במדים האלה. (ואין ספק שדוד ידע גם שהוא מומחה בקלע ואבנים, שסתם להזניח כל נשק אינו מדרכה של תורה). ונ"ל שרמז לנו התנ"ך רמז גדול: כאשר היהודי הוא לבד ומבודד, וככל שהסכנה יותר גדולה, האויב יותר חזק והיהודי לבד וחלש יותר — אל תפול רוחו, שדוקא אז יגדל יותר כח ה' וקדושתו ותהלתו, כאשר הוא מציל את היהודי דוקא ממצב "בלתי אפשרי".

קידוש השם

(מ) ויקח מקלו בידו ויבחר לו חמשה חַלֻקֵי אבנים... הביא הרד"ק (מדרש שמואל כא): "אחד לשמו של הקב"ה, ואחד לשמו של אהרן, ושלשה לשלשה האבות. אמר הקב"ה: וכי לא לפני חירף וגידף? עלי ליפרע ממנו! אמר אהרן: וכי לא גואל הדם אני [של חפני ופנחס שהרגם גלית]? עלי ליפרע ממנו [הנה אף אהרן, איש אוהב שלום ורודף שלום, יודע שעת לשלום ועת למלחמה ולנקמה, ושהנקמה היא דבר גדול, בשעתה הנכונה]. אמרו אבות: וכי לא עלינו ליפרע ממנו, שחירף וגידף מערכות אלקים חיים וביקש [בדרך זו] לעקור [גם] בנינו ולעקור [גם] תורתם שהיא מחייתם?" שחילול בני ישראל הוא הוא חילול השם.

בטחון; העולם מסתכל על החיצוניות ועל ה"הגיון"

(מב) ויבט הפלשתי... ויִבזֵהו כי היה נער ואדמֹני עם יפה מראה. הוא ביזה אותו, ראשית, משום שהיה נער ובוודאי לא היה מנוסה במלחמה; ושנית, כי העובדה שהיה נער יפה, כמו שאומר הרד"ק, מורה על כך שהוא לא היה חייל מקצועי, שהרי חייל מקצועי מאבד את יופיו בגלל היגיעה והטורח והאקלים. ושוב: בני אדם מחוסרי אמונה מסתכלים על ה"הגיון" שבדברים, שאם אין לאדם נסיון ואין לו כח — איך ינצח?! אך "לא בכח יגבר איש".

(מג) ויאמר הפלשתי... הכלב אנכי כי אתה בא אלי במקלות... כל זה הוא צחוק והיתול ובוז כלפי דוד.

חילול השם

...ויקלל הפלשתי את דוד באלקיו. יש מפרשים שגלית קילל את דוד באלהי הפלשתים, אך נראה לי שהוא חירף בפירוש את הקב"ה. ועל זה הוא ממשיך ואומר: 

(מד) ...לְכָה אלי... כלומר, הנה קיללתי וחירפתי את אלקיך, וא"כ מה תעשה? בוא אלי אם יש לך אומץ לנקום את נקמת אלקיך. והנה, כבר מפיו יצא הסימן שהוא יפול, שאמר "לכה אלי", ולא אמר: "עמוד ואבוא אליך" (וכמו שניתן הסימן ליונתן, לעיל יד:  ט_י).

ידעתי את ה'

(מה_מז) בפסוקים אלו מצויים כללי הבטחון, האמונה, קידוש השם וידיעת ה' — וראוי לכל יהודי ללמוד פסוקים אלה בעל פה.

(מה) ויאמר דוד אל הפלשתי: אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון — ואתה בטוח שבנשק זה תנצח.

ואנכי בא אליך בשם ה' צב_אות — "במבטח שם ה'" (מצודת דוד); שהוא ה' צב_אות, בורא הכל, א_ל ההיסטוריה ואדון הכח, המלחמה והצבא.

אלקי מערכות ישראל — שכל כוחם בא מהקב"ה, שהם עמו.

אשר חרפת — ובכך חרפת גם את ה'.

(מו) היום הזה. שחרפת כך את ה'.

יסַגֶרך ה' בידי. אתה שביזית אותי שאין לי לא נסיון ולא חוזק ונשק.

והכִּתיך, והסרֹתי את ראשך מעליך ונתתי פגר מחנה פלשתים היום הזה. הנה, מנער אחד יצא שמחנה שלם של האויב היה לפגר.

לעוף השמים ולחית הארץ. לא רק שלא תהיו כענקים, אלא תהיו פחות מכלבים שחשבת שדימיתי אותך להם.

וידעו כל הארץ כי יש אלקים לישראל. כי רק ע"י נצחונו במלחמה יֵדעו את גדולתו.

(מז) וידעו כל הקהל הזה. של בני ישראל, מחוסרי האמונה.

כי לא בחרב ובחנית יהושיע ה', כמו שאתה והם חשבתם, אלא: 

כי לה' המלחמה [ותוצאותיו] ונתן אתכם בידֵנו. על כל נשקכם וכוחכם. ופירש מצודת דוד: "'כי לה' המלחמה' — על ה' להילחם על שחירפת עמו", כלומר, הוא חייב להלחם.

מלחמה

(מח) והיה כי קם הפלשתי וילך ויקרב לקראת דוד, וימהר דוד... לקראת הפלשתי. למה מיהר? כי קודם לכן אמר הפלישתי "לכה אלי", וזה היה סימן מה' שהוא מכניס בו קצת פחד. אבל אחרי דברי דוד "בערה חמתו בו" (רד"ק) והלך אליו. ובכן, דוד לא רצה שבהליכה זו יאזור אומץ, ולכן רץ לקראתו.

קידוש השם; ידעתי את ה'; מנהיג

(מט) ...ויך את הפלשתי אל מצחו... ויפל [גלית] על פניו ארצה. הביא הרד"ק: "...ובדרש (עי' שיר השירים רבה ד:  [ד]ה): למה 'ויפול על פניו'? כדי שיטמון אותו הפה שחירף וגידף, בעפר, שנאמר: 'טמנם בעפר יחד' (איוב מ:  יג). דבר אחר, שהיה דגון אלהיו חקוק לו על לבו, [וכדי] לקיים מה שנאמר 'ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם' (ויקרא כו:  ל)". כלומר, כוונתו של הקב"ה היתה: א) שיֵדעו את ה', שיֵדעו שה' קבר וטמן בעפר את הפה שחירף אותו. ב) לקדש את שמו ע"י חילול שם האליל של פלשתים.

והנה, רש"י שאל שהיה גלית צריך לפול לאחוריו? ותירץ: "אלא כדי שלא יצטער דוד לילך ולחתוך את ראשו, שנשתכר דוד עכשיו שנים עשר אמות וזרתיים, שקומתו [של גלית] שש אמות וזרת...". ובאמת קשה: מה איכפת לו לדוד אם ילך עוד שתים עשרה אמות, וכי איזה שכר זה בשבילו? ואולי הכוונה היא, לא שההליכה גופא היתה צער לדוד, אלא שאולי חשב דוד שהנה במפלת הפלשתים תתחזק מלכות שאול וא"כ מלכות דוד תידחה. על זה בא הרמז, שנשתכר בשנים עשר אמות — רמז לשנים עשר השבטים.

בטחון

(נ) ויחזק דוד מן הפלשתי בקלע ובאבן!... כאן קורא הכתוב ליהודי: הרי הוכחה שלה' המלחמה, שהרי בקלע ובאבן — נשק מגוחך — התחזק דוד והרג את הפלשתי המזוין והעצום.

וחרב אין ביד דוד — אפילו חרב לא היתה בידו, ובכל זאת ניצח, ועוד: 

(נא) וירץ דוד ויעמד אל [על] הפלשתי ויקח את חרבו... וימֹתתֵהו ויכרת בה את ראשו... מדוע רץ? משום שגלית חילל שם שמים, ודוד הבטיח לו שיכרות את ראשו וימיתהו (ונראה שלא מת עדיין ממכת האבן, שהרי כתוב כאן "ויקח את חרבו... וימותתהו"), ולכן, עד שלא מת גלית ועד שלא כרת את ראשו, לא הוסרו החרפה וחילול השם. לכן מיהר ורץ, שכל שניה ושניה שנשאר החילול, חטא ופשע עגום הוא! והנה, תוכחה גלויה לנו על שאין אנו מספחים את א"י, ולא מישבים יהודים בכולה, ולא מטפלים כראוי בערבים מחרפי ה'.

והנה, דוד רצה להשפיל ולחלל את כבוד הפלשתים ואליליהם במדה כנגד מדה, ולכן עמד על הפלשתי, ודוקא בחרבו שלו עצמו הרג אותו. וכן כתוב "ויעמד אל הפלשתי", וגם בזה נראה שדוד ביזה אותו, שעמד "אל" הפלשתי — אצלו, ואמר לו: "כן יאבדו כל אויבי ה'!", ואח"כ עמד "על" הפלשתי והרגו.

ידעתי את ה'

...ויראו הפלשתים כי מת גִבורם — וינֻסו. הם הכירו שהקב"ה לוחם נגדם. ואין לך "ידעתי את ה'" יותר גדול מזה שנסו!

מנהיג

(נב) ויקֻמו אנשי ישראל ויהודה וירִעו... יהודה — מאן דכר שמיה? אלא, שהתפארו בדוד שהיה משבטם, וגם זה הכניס בשאול קנאה וחשש וחשד, כי ידע שליהודה ניתנה המלוכה. ועד עכשיו לא נתן את דעתו לעובדה שדוד בא משבט יהודה, אבל בראותו את ההתלהבות של שבט יהודה, התעורר פחדו ובדק במקור משפחת דוד.

חילול השם

(נג) וישֻבו בני ישראל מִדלֹק אחרי פלשתים ויָשֹׁסו את מחניהם. הם רדפום עד עריהם, ולא חיסלו אותם אלא השאירו אותם בחיים, כי לא רצו להילחם והעדיפו את השלל. וכך נשאר חילול השם של אויבים על אדמת א"י.

(נד) ויקח דוד את ראש הפלשתי ויבִאֵהו ירושלים... פירש הרד"ק: "הביאהו בידו בערי ישראל לבשר הנשים והטף ואותם שלא היו במלחמה, עד שהביאו עד ירושלים". וגם זה עורר בשאול חשד וחשש, כי אין ספק שבזה רכש דוד אהבה ואהדה והוקרה והפך להיות גבור האומה. ושאול ראה שלדוד יש תכונות טבעיות של מנהיג ופחד גם מזה.

קידוש השם; בטחון

...ואת כליו [של גלית] שׂם [דוד] באהלו. פירש הרד"ק: "...לא על החרב [מדבר], כי שם החרב באהל מועד בנוב... והיתה שם לזכרון הנס הגדול הזה. והיה כל הבא אל אהל מועד לנוב לזבוח או להתפלל, היה רואה אותה וזוכר הנס ומודה בא_ל יתברך, ומיישר לבבו אליו ומגדיל בטחונו בו".

מנהיג — יחוסו ומוצאו

(נה) וכראות שאול את דוד יֹצא לקראת הפלשתי, אמר אל אבנר... בן מי זה הנער, אבנר? ויאמר אבנר: חי נפשך המלך, אם ידעתי! (נו) ויאמר המלך: שְאל אתה, בן מי זה העלם? (נז) וכשוב דוד מהכות את הפלשתי ויקח אֹתו אבנר ויבִאֵהו לפני שאול וראש הפלשתי בידו, (נח) ויאמר אליו שאול: בן מי אתה הנער... הרבה תמהו: איך לא ידע שאול איזו היא משפחת דוד, והרי הוא ניגן לפניו ויצא ובא אצלו תמיד? לפי מצודת דוד (נה): "מפני הרוח רעה שכח שם אביו", ולא נראה. ומהר"י קרא כתב (נז): "...לפי שאמר (פסוק כה)... 'ואת בתו יתן לו', אמר... מעתה אני צריך לידע אם מיוחס הוא". ונראה, כמו שכתבו רש"י ורד"ק ע"פ המדרש (רות רבה ד:  ט, ועי' יבמות עו:  ), שהנה פתאום נתגלה אחד שמוכן לעשות מה שאף אחד לא היה מוכן לעשות: לצאת ולהילחם עם הענק; דיבר בבטחון צח וזך ותמים; יצא עם נשקו הדל; ומה עוד — ששאול דוקא הכיר אותו כנער יפה המנגן בכנור, שזה היפוכו של איש מלחמה. ופתאום נראה דוד לגמרי שונה, כאדם מבוגר ובטוח בעצמו, איש בעל שיעור קומה. ואולי לזה רמז המדרש (עיין תנחומא, אמור ד) שהביאו כאן רד"ק (נה) ורש"י (לח): "'ויַלבֵּש שאול את דוד מדיו' — נהפכו להיות כמידת דוד... אף שהיו של שאול שהיה גבוה מכל העם". שדוד התנהג כמלך ומנהיג העם. ולכן התעורר בשאול חשד קטן, ורצה לדעת בדיוק מי הוא ומה משפחתו, אם הם ממנהיגי עירם ובעלי יחוס. ושלש פעמים שואל כאן שאול "בן מי", שהפציר בם לגלות בדיוק מי הוא, במיוחד כאשר ראה ששבט יהודה הריע, ונזכר שהמלכות הקבועה תבוא ממנו, והנה נער זה — בעל שיעור הקומה — הוא אכן מיהודה; וכן כשהצליח להכות את גלית וכבש את לבבות החיילים בגבורתו, הזדרז לשאול. והנה, דואג הניח את דעתו קצת בגלותו את מוצאו — מרות המואביה, ששאול חשב שודאי אדם שמוצאו מגרים אינו יכול להיות מלך, מה עוד שמוצאו ממואב שהיתה שאלה חמורה אם בכלל יוכל להתחתן, ואף שנפסק שיכול, משום "מואבי ולא מואבית" (יבמות עו:  ), מ"מ עד כדי כך שיהיה מלך, נראה לו רחוק מאד. ומה עוד, שדוד ענה לו: 

(נח) בן עבדך, ישי בית הלחמי, שאמר "עבדך", בשפלות ובענוה, וכן לא התפאר בשום יחוס. ולכן, לרגע קט, הפסיק שאול מלדאוג.

אך שאול שכח שאנשים פשוטים ושפלים נבחרים למלך ולמנהיג ע"י הקב"ה, כדי להראות שהוא מגביה שפלים. שהרי שאול עצמו הוא דוגמה חיה לזה! כמו שאמר הוא בעצמו (לעיל ט:  כא): "הלוא... אנכי מקטני שבטי ישראל ומשפחתי הצערה...". וברגע שאדם מגיע לגדולה, הוא שוכח את עברו! וחשוב להתבונן ולראות כמה גדולים באו דוקא ממוצא של גוים או שפלים, או מסביבה לא כשרה. ודוקא תשובתו הצנועה ושפלותו, היו מהכשרונות והתכונות שמצאו חן בעיני ה', ומשום אלה בחר בו להיות מלך.