שמואל א

שמואל א - פרק כ

פרק כ

(א) ויברח דוד מניות ברמה... אבל עכשיו הוא בטוח שה' יהיה עמו תמיד. ודוד מנסה בפעם האחרונה לשכך בכל זאת את חמת שאול, ולהשכין שלום ביניהם. הוא בא ליהונתן אוהבו, שהוא גם בנו האהוב של המלך, ואם יש מישהו המסוגל להשכין שלום ביניהם, זה יהונתן. והנה, יהונתן, שאוהב את אביו, לא יכול להאמין שהוא יעבור על שבועתו אליו (יט: ו), ואומר:

(ב) ויאמר לו [יונתן לדוד]: חלילה, לא תמות! הנה לא יעשה אבי דבר גדול או דבר קטֹן ולא יִגְלֶה את אזנִי... הרד"ק שאל: "והלא לעיני כל היה רודפו ומבקש את נפשו? אלא, היה חושב יהונתן... כי מפני רוח הרעה שהיתה מבעתת אותו [עשה את זה]... כי לא היתה לו רוח רעה אלא לעתים... ושאול היה בלבו להמיתו גם בלא עת רוח רעה אלא שלא היה מראה זה". גם כאן רואים אנו את ההשגחה הפרטית והמדה כנגד מדה. שאול, שאינו משלים עם הגזרה שבית מלכותו יעבור ממנו, מידרדר ומפסיד גם את אהבת בנו שכל כך מאמין בו שלא יעבור על שבועתו ולא ישקר לו.

חילול השם — חלילה, חול, חילול

חלילה... פירש מצודת דוד: "'חלילה' — חולין הוא לאבי לעבור על השבועה אשר נשבע [בשם ה']...". הנה, כאשר הקב"ה נוכח ומוזמן למקום — המקום הוא קדוש; ואילו כאשר עושים דבר גרוע וחטא, שממעט אותו או מחרף אותו, וכביכול, מגרש אותו — נשאר המקום ריק כחלל. ולכן, כל היפוך של קודש הוא חלל. ההיפך של שבת ויו"ט — ימי קודש — הוא חול. ההיפך של קידוש השם — הוא חילול השם. וכאן אומר יהונתן: אבי נשבע שבועה בשם ה', ולקח על עצמו את קדושת ה' ונוכחותו, ואם יעבור על שבועתו — הוא יגרש בזה את ה' ויחרף אותו, והקדושה תהפוך לחולין, לחלל ריק, שה' גורש, כביכול.

בטחון

(ג) ...כי כפֶשַׂע ביני ובין המות. זה הבטחון בה'. שלמרות שכחוט השערה, כפסיעה אחת, מפריד בין הצדיק ובין המות, מכל מקום הקב"ה לא יתן לפסיעה הקטנה הזאת להגיע. וכתוב "כפשע" כרמז לכך שהפשע (החטא) יבטל את ההגנה מעל הצדיק.

(ה_ז) דוד רוצה להוכיח ליהונתן שאביו באמת רוצה להרגו, ומה שאינו מגלה זאת ליהונתן, הוא משום ששאול יודע שיונתן אוהב את דוד. ולכן אומר לו דוד:

(ה) הנה חֹדש מחר [ראש חודש] ואנכי יָשֹׁב אשב עם המלך לאכול. כלומר, הלא המנהג הוא שאני וכל שרי המלך יושבים אתו ביחד לחגוג את החודש.

ושִלחתני — תן לי רשות.

ונסתרתי בשדה עד הערב השלִשית — כלומר, היום ושני ימי ראש חודש.

(ו) ...ואמרת: נשאֹל נשאַל ממני דוד לרוץ לבית לחם עירו כי זבח הימים שם לכל המשפחה. (ז) אם כה יאמר: טוב, [אזי] שלום לעבדך. ואם חרֹה יחרה לו — דע כי כלתה [סוף דעתו הוא] הרעה מעמו. יש לשאול: איך חשב דוד ששאול — הרוצה להרגו (ודוד ידע ששאול רוצה להרגו) — לא יכעס על היעדרו? התשובה היא, שדוד רצה לעשות בזה שני דברים. האחד, להוכיח ליונתן ששאול אמנם רוצה להרגו (דבר שדוד היה בטוח בו); והשני, לא לתת לשאול סיבה, ואפילו הקלה ביותר, לבסס עליה את מזימתו. ולכן, דוד, שידע שאם הוא יופיע בשולחן, יתפוס אותו שאול ויהרגהו; ואם הוא לא יופיע, יוכל שאול להוכיח בזה שהוא מרד במלכות ובעט בכבודה — אומר ליונתן: "ושלחתני", תן לי אתה — כבן המלך — רשות להיעדר מהשולחן, ואז אוכיח לך שאביך רוצה להרגני. כי אתה תגיד לו שביקשתי ממך רשות להיעדר משום שיש לי זבח משפחה שנתי, וזאת היא סיבה הגונה מאד להיעדר, כמו שכתב הרלב"ג (ו): "יתכן שעל דבר נס עשה [=שעשה] ה' יתברך להם, היו עושים שנה בשנה ביום ההוא זבחי שלמים". וזאת מצוה, וכל אדם הגון היה מבין ומקבל את זה. ואם שאול לא יקבל את זה, זהו סימן מובהק שהוא רק מחפש טענה וסיבה להרוג את דוד. וממשיך דוד:

(ח) ועשית חסד על עבדך כי בברית ה' הבאת את עבדך עמך, ואם יש בי עון המיתני אתה. כלומר, הלא יש ברית ה' בינינו, ולכן, אם באמת תמצא בי עוון שמחייב אותי מיתה, על אף שמצד הדין והאמת, הברית בטלה, מ"מ — עבור האהבה שהיתה בינינו — עֲשֵה איתי חסד והרגני אתה. ואם תשאל, מה איכפת לדוד מי מהם הורג אותו? ממשיך הכתוב:

ועד אביך למה זה תביאני. כלומר, אל תשקר לי. אם תראה שאביך באמת רוצה להרוג אותי, ובעיניך הוא צודק כי באמת יש בי עוון, אל תחזור לכאן להגיד לי שהוא אינו רוצה להרגני ובכך תמסור אותי לידו — כי אני מעדיף למות בידך, אבל אל תבגוד באהבה ובאחוה שבינינו. ועל זה אומר יונתן:

(ט) ...חלילה לך. לדבר כך, ולחשדני בבגידה באהוב ורֵעַ.

בטחון — הצדיק כפוף להקב"ה לקבל עליו את הדין ללא פחד

(י) ויאמר דוד... מי יגיד לי או מה יענך אביך קשה? דוד יודע ששאול מסוגל לעשות הכל, ושהוא לא רק גמר אומר להרוג אותו עצמו, אלא עלול גם לפגוע ביהונתן. ויהונתן התמים אינו יכול להעלות על דעתו דבר כזה. ולכן דוד בוחן אותו במבחן גדול — מה יעשה במקרה של סכנה לנפשו. והוא שואל: במקרה שאביך יתרגז — מי יודיע לי על כך? שהרי דע לך, שהוא עלול לחשוד בך ולא לתת לך לצאת. ועוד — מה יהיה אם אביך יתרגז עליך וידבר קשות, ואולי יהרוג אותך?! ויהונתן שומע, ומבין שהאפשרות הזאת קיימת ושהסכנה היא ריאלית, ולכן הוא אומר:

(יא) לכה ונצא השדה... ששם אין סכנה שישמעו מה שאנו מדברים.

(יב) ... ה' אלקי ישראל [שבועה!] כי אֶחקֹר את אבי... והנה [אם ידבר] טוב אל דוד ולא אז אשלח אליך! כלומר, במקרה כזה אין בעיה, שהרי או שאני אודיעך או ששליח יודיעך. אבל אני נשבע לך עוד יותר:

(יג) כה יעשה ה' ליהונתן... אני נשבע לך כאילו הסכנה אינה מסכנת אותי, אלא כאילו הסכנה מסכנת אדם זר. וכך אני נשבע:

...כי יֵיטִב אל אבי את הרעה עליך. אף אם אבי — במחלתו — יראה את הרעה שהוא עושה לך כטובה;

וגליתי את אזנך... והלכת לשלום. אני אמצא דרך להודיע לך אף אם אסתכן בכך, כי איני מוכן לשבת ולראות מעוות ועוול; וגם אם אצטרך ללכת נגד אבי, שהוא המלך, ואני אסתכן בכך, שהרי מצות ה' עולה על גבי כל אלה.

ויהי ה' עמך כאשר היה עם אבי. איזו טרגדיה אישית! יהונתן מנבא שדוד יירש את המלוכה, ושהקב"ה עזב את אביו, וכמה זה כואב לו! ובכל זאת, הוא מקבל עליו את הדין, ומברך את משיחו החדש של הקב"ה. ויתכן, שרמז לו בזה גם כן: "ויהי ה' עמך...", שאתה תשמור את מצות ה' כמו שאבא פעם עשה, ואז ה' יהיה עמך.

אהבת ישראל

(יד_יז) יהונתן יודע שבינו לבין דוד יש ברית שלא תבוטל, משום שיש להם אהבה הדדית עזה. ועכשיו הוא מבקש לשתף את ביתם לאהבה ולברית הנצחית.

(יד) ולא אם עודני חי... ולא אמות. כלומר, אין לי ספק ולוּ לרגע שלא תעשה עמי חסד ולא תמית אותי עצמי, משום אהבתנו. אבל אבקש ממך יותר מזה:

(טו) ולא תכרית את חסדך מעם ביתי עד עולם — היינו, מבָּנַי ומבנותי ומזרעם.

ולא [=ואפילו לא] בהַכרִת ה' את אֹיבי דוד... היינו, שאול ואחי שרודפים אחריך. שיתכן שתורה היתר לעצמך להרוג את כל המשפחה שלי, מכיון שרצו להרוג אותך; או שתאמר: הבא להרגך השכם להרגו — לכן אבקש שלא תהרגם. ובקשה זו היא מדה כנגד מדה, כמו שעכשיו, כאשר אתה חלש ובידי להרוג אותך, אינני עושה זאת, ואינני אומר שמכיון שאתה בא לקחת את המלכות, אהרוג אותך. לכן, בגלל זה:

(טז) ויכרֹת יהונתן עם בית דוד — ברית, שיונתן וביתו ישמרו על בית דוד; ותמורת זה, דוד וביתו ישמרו על בית יהונתן. ועל שניהם כתוב:

ובִקש ה' מיד אֹיבי דוד. כלומר, אם בית יהונתן יהפוך לאויב לדוד ויעבור על השבועה, ה' ינקום בהם. וכן, ה' ינקום מ"אויבי דוד" — כינוי לדוד ולביתו — אם יפרו הם את השבועה. וזאת כוונת רש"י שהביא מדרש: "כינה הכתוב, ופירושו: ביקש הקב"ה את העוון מיד דוד כשעבר על הברית ואמר למפיבושת (שמואל ב יט: ל): 'אתה וציבא תחלקו את השדה'" (אחרי מרד אבשלום).

(יח) ויאמר לו יהונתן: מחר חֹדש ונפקדת. כלומר, מחר ראש חודש, כמו שאמרת, ויושבים לאכול עם המלך. ולא כמו שאמרת שאולי תיזכר מפני העדרותך, אלא ודאי תיזכר,

כי יִפָקֵד מושבך — וזה יהיה בולט. ודבר גדול הוא לשבת על יד שולחן המלך בחגים, ואם מישהו נעדר — זה בולט.

...ונפקדת — "לשון זכרון" (רש"י).

השגחה

כי יפקד מושבך — "לשון חסרון" (רש"י). התורה רמזה לנו לקח ע"י לשון הקודש, שיש בה מלים דומות שפירושן הפוך. הנה, "לפקוד" זה לזכור, אבל גם דבר חסר שאינו נמצא, נקרא "נפקד", ודבר שחסר הוא, אדרבא — נשכח. ואנו למדים מזה מוסר הַשְכֵל: אדם הרוצה לברוח מהקב"ה ולא להיות נפקד, נמנה ונזכר בין אלה שעומדים לפניו, אינו יכול לעשות כך, כי דוקא חוסר נוכחותו — מוזכר.

(יט) ושִלַשת — שלשה ימים תתחבא: מחר שהוא ר"ח, מחרתיים שהוא ב' דר"ח, וגם ביום השלישי. וזאת, שמא אבי יקפיד על זה כבר מחר, ותסתכן; ואולי הוא יקפיד ביום ב' דר"ח; ואין ספק שאם יקפיד — גם אם לא יגיב בר"ח — ביום השלישי, יום החול שאחרי ר"ח, הוא יהיה בטוח שברחת, ולכן —

תֵרֵד מאד — תתחבא היטב כל שלשת הימים, כי מי יודע אם ומתי ישלח אבי חיילים לחפש אחריך.

ובאת אל המקום אשר נסתרת שם ביום המעשה. כלומר, שם תתחבא גם עכשיו. ו"יום המעשה" פירשו שהוא יום מעשה השבועה בין יונתן ושאול, שהרי גם באותו זמן נסתר דוד (יט: ב). ויש שפירשו (תרגום יונתן, רש"י): יום חול, יום מעשה מלאכה, לאפוקי ר"ח "שהיה מנהגם שלא לעשות מלאכה... ואפשר כי מפני קרבן ר"ח היו רבים פנויים ממלאכתם ובאים להשתחוות לפני ה'" (רד"ק).

וישבת אצל האבן האזל — "אבן האות" (רש"י). כלומר, אות להולכים; מלשון "אזל", הלך. ול"נ, שיהונתן אמר לו שיסתתר לא רחוק מהאבן, ולא שישב אצלה, שהרי אם האבן היא מורה דרך להולכים, אין היא מקום להסתתר! ואמר לו: משם תוכל לראות מה שנעשה בשדה, ואני אגיע למקום בהקדם האפשרי, ברגע שיהיו לי בשורות ברורות, ולא יאוחר מהיום השלישי.

בטחון; אין סומכין על הנס

(כ) ואני, שלשת החִצים צִדה [לצד האבן] אורֶה... אע"פ שיהונתן עשה דבר טוב בזה שהסתכן להודיע ולהזהיר את דוד, ואף היה חייב לעשות את זה מדין אהבת ישראל ו"לא תעמוד על דם רעך" — בכל זאת, הוא נזהר ככל האפשר, כיון שאין סומכין, סתם כך, על הנס.

(כא) ...אם אָמֹר אֹמַר לנער: הנה החצים ממך וָהֵנָה, קָחֶנו... ואתה צא וקח את החצים, או קח את הסימן.

וָבֹאָה, כי שלום לך... ובכל זאת, יהונתן לא רצה ללכת בעצמו אל מקום דוד, שמא ייוודע שהוא תיכנן את המזימה איתו; ואין סומכין על הנס.

(כב) ואם כה אֹמר לעֶלֶם. צ"ע מדוע קראו כאן "עלם"?

בטחון; אין סומכין על הנס; יסורים של מנהיג

הנה החצים ממך והלאה; לך [ברח] כי שִלַחֲך ה'. ואין לך לסמוך על הנס אפילו אם הבטיחך שתהיה מלך. ועוד רמז בזה, שלא תפקפק בכוונתו של הקב"ה, אלא תאמין בו אמונה שלמה. שזה שהוא מצער אותך ומביא עליך צרות וסבל, הוא לצרף אותך ביסורים כדי שתבין מה זה סבל, ותהיה רחמן וצדיק כשתראה את סבל העם. כי מנהיג שאין לו רחמים, אינו מנהיג; ומי שלא סבל, לא יוכל להעריך את סבל הזולת.

שבועה; מושגים; חובה לשמור בקפדנות על הבטחה ומלת כבוד

(כג) והדבר [הברית] אשר דברנו [דוד ויהונתן]... הנה ה' ביני ובינך עד עולם. אף עד לא שמע, אבל הקב"ה יודע כל שבועה, הבטחה ומִלה.

צביעות

(כד) ...ויהי החֹדש וישב המלך על הלחם לאכול. על אף ששאול גמר אומר לשפוך דם נקי, בכל זאת הוא מקפיד על כבוד ראש חודש. את הפולחן הוא זוכר, אבל את "לא תרצח" ואת עיקרי הקדושה שהיא מגמת היהודי — הוא שוכח.

(כה) וישב המלך על מושבו [מטתו]... אל מושב הקיר. אולי היה ירא מהתנקשות בו, ולכן ישב עם הגב לקיר.

כבוד אב

ויקם יהונתן, וישב אבנר מצד שאול, ויפָּקֵד מקום דוד. כל המפרשים פירשו שהמנהג היה להסב. ונ"ל הפירוש כך: סדר הישיבה היה, שדוד ישב מצד אחד של שאול, ואבנר מהצד השני (שאבנר היה שר צבאו הראשי). ובאמת, יהונתן היה צריך לשבת לצד אביו, אלא שמכיון שאין זה כבוד לבן להסב על יד האב, שימש דוד כמחיצה. ובכן, יהונתן ישב במקומו כנהוג והֵסֵב, ועל אף שידע שדוד לא יבוא, בכל זאת עשה את עצמו כאילו אינו יודע. ואז, כאשר שאול נכנס והֵסֵב במקומו, קם יהונתן, מכיוון שדוד לא היה שם כדי לחצוץ בינו לבין אביו. ויהונתן חיכה עד שאבנר ישב במקומו הקבוע מהצד השני של שאול, ואז ניגש לצד ההוא וישב על יד אבנר. וכך מקומו של דוד נשאר ריק, והמקום בלט עוד יותר, מכיון שעכשיו גם מקומו הקבוע של יהונתן היה ריק.

רְאו את גודל המצוה של כיבוד אב! יהונתן שהיה מוכן לעבור על דברי אביו לגבי דוד, משום ש"דברי הרב [הקב"ה] ודברי התלמיד [האב] דברי מי שומעים!" (קידושין מב:), שהרי "כולכם חייבים בכבודי" (ב"מ לב.) — מ"מ, בכל שאר הענינים הקפיד על עצמו לכבד את אביו אע"פ שהרשיע.

(כו) ...מקרה הוא. שאול אינו חושד בו, ואומר שיתכן שמשהו אירע שמנע בעדו מלהגיע.

בלתי טהור הוא — דוד. ואולי המקרה הוא, שנטמא בקרי או בשרץ וצריכים לזה טבילה כדי לאכול, משום שאין זה כבוד לשולחן המלך לאכול ממאכלו כשהוא טמא; או שהקפידו לאכול חולין בטהרה, ואם כן צריך טבילה ולא הערב שמש; או שאכלו שם זבחי שלמים, שהם קדשים, וצריך גם טבילה וגם הערב שמש.

לא ידעתי את ה'

כי לא טהור — והוא אינו רוצה לטמא את האוכל. והנה, בפסחים ג. למדו מכאן שאדם צריך להקפיד בלשונו ולדבר בלשון נקיה, שהרי שאול היה יכול לומר "טמא", ובכל זאת האריך ואמר "בלתי טהור", "כי לא טהור". אך שוב רואים, שגם אדם שמקפיד על דברים אלה, בכל זאת מסוגל לשכוח את העיקר.

מנהיג — גם במנהיג גדול יש חסרונות

...כי אמר [שאול על דוד]: מקרה הוא, בלתי טהור הוא... פירש הרלב"ג:  "שלא נשמר מלשמש מטתו, כי טבעו היה נוטה אל ריבוי המשגל, כמו שנתבאר מעניינו".

לא ידעתי את ה'

(כז) ...מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום אל הלחם? איך לא ביקש רשות? כאן שאול מוצא פתאום עילה להעניש את דוד, שהרי עכשיו הוא יכול להאשים אותו בזלזול בכבוד המלכות, או אפילו במרד! ולכן, הוא מכשיר את הקרקע, ומשתמש בתואר "בן ישי", ולא "דוד". אבל יהונתן מוציא מידי שאול את ההזדמנות שמצא, ואומר:

(כח) ...נשאֹל נשאַל דוד מעמדי... — הוא עצמו שאל רשות ממני.

(כט) ויאמר [דוד]: שלחֵני נא, כי זבח משפחה לנו בעיר. לזכר נס שנעשה לנו, ואם כן יש בזה קצת מצוה.

והוא צוה לי אחי — אחי הגדול אליאב ציווה שאבוא. כאן החכים יהונתן ואמר שאחיו ציווה לו ולא אביו, להראות לשאול שלדוד יש הכנעה וצינעה יתירה, שהרי הוא נכנע ומכבד אפילו את האח הגדול — ואם כן, איך אפשר שימרוד בך, המלך!

...אִמָלטה נא ואראה את אֶחָי. המפרשים פירשו "אמלטה" — אשתחרר ליום אחד. ולי נראה, שפיו הכשיל את יהונתן, שהשתמש במלה "אמלטה", שפירושה — להימלט, לברוח.

לא ידעתי את ה'; גאוה הורסת את האדם

(ל) ויחר אף שאול ביהונתן. שאול מידרדר ומושפל עוד יותר. הדאגה למלכות הורסת אותו. הוא מבין שיהונתן משקר ומנסה להציל את דוד. בדבריו הוציא יהונתן מידי שאול את העילה להרוג את דוד, והוא זועם, ופורץ בדברים גסים שאינם ראויים אפילו לקל שבקלים, והגסות הזאת באה מגסות הרוח, הגאוה.

ויאמר לו: בן נעֲוַת המרדות! פירוש: בן של אשה שגם היא מעוותת את דברי, ואיננה שומעת לי ומורדת בי — כך תירגם יונתן. ואחרים פירשו: בן אשה הנעה, שהיא יצאנית ומגיעה לידי זנות, ושחייבת מכת מרדות על זה. ועל פי שני הפירושים הגסות בולטת, שהנה, בפני בנו ובפני שולחן של נכבדים, מזלזל שאול באשתו בצורה כזו ובלשון כזו! עד כדי כך משפילה הגאוה את האדם!

הלוא ידעתי כי בֹחר אתה לבן ישי. לא תוכל לרמות אותי. אני יודע שאתה תיכננת להציל את בן ישי, משום שאתה בוחר בו להיות מלך, ומואס בי ובביתך. וכל זה:

לבשתך ולבֹשת ערות אמך. "כי הלא יאמרו הבריות, אין זה כי אם זנתה אמו והוא אינו בן שאול ולזה אהב לשונאי שאול" (מצודת דוד). וגם זו לשון גסה שאין כמוה. וכך יש לפרשו: בושה היא לך ולמשפחה שאין לך כבוד עצמי, ואתה מוכן לוותר על המלכות לטובת זר. ועכשיו משנה שאול את כיוון דבריו, ומדבר כלפי האינטרסים של יהונתן ואומר:

(לא) כי כל הימים אשר בן ישי חי על האדמה, לא תִכון אתה ומלכותך — כי הוא ינסה להרוג אותך ולכבוש את המלכות, ואל תאמין שהוא אוהבך, אלא הוא מורד במלכות, ואם כן:

ועתה שלח וקח אתו אלי — שהרי אני יודע שאתה מכיר איפה הוא מסתתר.

כי בן מות הוא. מדין תורה, ולא שאני רוצה להרוג אותו בחנם. הנה, שאול משכנע את עצמו שהוא צודק, ויהונתן, שרואה שאביו נרגע קצת ונותן סיבה קצת הגיונית למעשיו, מנסה נסיון אחרון ונואש להשפיע עליו:

(לב) ויען יהונתן את שאול אביו — עם כל מה ששאול עשה ואמר, הוא עדיין אוהב אותו, שהרי הוא אביו.

...למה יומת? מה עשה?! אבל למה יומת? במה התחייב מיתה, ואיך הוא הפך בעיניך למורד במלכות? איזה צעד נקט בדרך זו? ושאול, העקום מכח מחלתו, רואה ששום דבר לא יועיל, ושגעונו תופס אותו, והוא מידרדר עוד יותר:

(לג) ויָטֶל שאול את החנית עליו להכֹתו. הוא מרים את החנית, משום שהוא כבר השתגע עד כדי כך שיש לו רק תשובה אחת לכל מי שעומד בדרכו — להורגו! ונראה ששאול זרק את החנית, שהרי כתוב "ויטל", ואילו היתה הכוונה רק שלקח, היה צריך לכתוב "ויטול". ואם הפירוש הוא שלקח אבל לא זרק — הסיבה היא, מפני שרחמי האב התגברו ברגע האחרון על שגעונו. ובכל זאת:

וידע יהונתן כי כלה היא מעם אביו להמית את דוד. עכשיו ברור כחמה ליהונתן שדוד צדק, ששאול אביו הוא חולה נפש שגמר אומר להמית את דוד, ושום דבר לא יעזור — והוא מפסיק את הנסיון לשכנע את אביו. רק דבר אחד נשאר לו — להציל את דוד.

(לד) ויקם יהונתן... בחרי אף ולא אכל... לחם. על אף שהיה יו"ט, רגשותיו לא נתנו לו מנוחה. וחרי האף לא בא מתוך כעס, אלא בגלל העצב שהרגיש, שהרי כל עולמו חרב עליו: אביו הפך לחולה נפש שהכלים אותו ברבים, ודוד האהוב שלו עומד בסכנת נפשות.

כי נעצב אל דוד. "והיא היתה הסיבה היותר חזקה" (רלב"ג).

כי הכלִמו אביו. רוב המפרשים פירשו שזאת היא סיבה שניה. כלומר, שהוא לא אכל לחם גם משום שאביו הכלים אותו, היינו את יהונתן. ורש"י כתב:  "בשביל דוד", ואולי כוונתו היא, שגם הכלמתו האישית לא הדאיגה אותו כמו הכלמת דוד.

אהבת ישראל אפילו מול סכנה; אין סומכין על הנס

(לה) ויהי בבקר ויצא יהונתן השדה... ונער קטֹן עמו. מיד בבוקר הבא, על אף הסכנה, שהרי שאול חושד בו, יוצא יהונתן להזהיר את דוד. ובכל זאת, אין סומכין על הנס, ולכן הוא לוקח נער קטן (שהוא לא יבין, וגם אחרים הרואים יודעים שכך דרכו של יורה לקחת נער קטן לרוץ אחרי החיצים). וכן בסימנים שנתן לדוד, היה יונתן זהיר לשמור על עצמו ככל האפשר. הוא אמר:

(לז) ...הלוא החֵצִי ממך והלאה. והוסיף לומר עוד (לנער) כדי לחזק את הבנת דוד שיש סכנה גדולה:

(לח) ...מהרה [הנער], חושה, אל תעמד!... כלומר, דוד, שְמע ובְרח מיד, כי נפשך בסכנה. והנה, דוד שומע אבל אינו זז. הוא רוצה לדבר — אולי בפעם האחרונה — עם יהונתן ידידו הטוב.

(לט) והנער לא ידע מאומה. הנער הקטן לא מבין מאומה מהדרמה והטרגדיה הזאת.

אך יהונתן ודוד ידעו את הדבר. שניהם מבינים מה שעשה יונתן, ומה שעומד עכשיו לפני דוד: יהונתן פנה עורף לאביו ולמלכותו, והקריב את משפחתו ואת מלכותו בעבור אהבתו לדוד, וכדי לשמוע בקול ה'; ודוד עומד בפני חיים של נע ונד ושל בורח מפני שאול, שבכל יום יהיו חייו בכפיו — ואולי לא יראו זה את זה עוד לעולם. את כל זה הם מבינים ברגע עגום זה.

(מ) ויתן יהונתן את כליו... יונתן רואה שדוד לא ברח, ובכן הוא רוצה לראותו, אולי בפעם האחרונה, והוא שולח את הנער להביא את חפציו הביתה, והוא נשאר בשדה לבדו.

אהבת ישראל

(מא) ...ודוד קם... וישתחו שלש פעמים. הוא מלא תודה והתפעלות מזה שיהונתן סיכן את עצמו וקיים את הבטחתו, והוא מבין עכשיו את גודל ועומק אהבתו כלפיו.

וישקו איש את רעהו ויבכו איש את רעהו. אין זו בושה לנשק ולבכות, ולמה לא להראות רגשי אמת! ורואים מכאן שהנשיקה בין גברים היא דוקא דבר גדול אצל יהודים שומרי מצוות, וזו ראיה לכך שהאהבה בין גברים היא דבר גדול, ואינה תלויה בתועבה, בתבל ובמיאוס של משכב זכר.

עד דוד הגדיל — "לבכות יותר מיהונתן" (רד"ק). כלומר, יהונתן בוכה על הפרידה בינו לבין דוד וגם דוד בוכה על זה, אבל דוד מוסיף בכי על האהבה ומסירות הנפש שהראה לו יהונתן.

(מב) ויאמר יהונתן לדוד: לך לשלום, אשר נשבענו שנינו אנחנו בשם ה' לאמר:  ה' יהיה ביני ובינך, ובין זרעי ובין זרעך עד עולם. כלומר, לך לשלום, ואין לך מה לדאוג, ויהי מה. שהרי (הפירוש של "אשר") נשבענו שנינו ברית של אהבה, ואתה יודע היום שהיא לא תוּפר לעולם.