שמואל א

שמואל א פרק כא

פרק כא

בטחון; אהבת ישראל

(ב) ויבא דוד נֹבֶה — אל נוב. דוד, שמתחיל את בריחתו, רוצה להתפלל להקב"ה שיצליח את דרכו, וגם רוצה להכין לעצמו צֵדה לדרך. זה הבסיס של היהודי: בטחון בה' וגם להכין בעצמו. ולכן הוא מגיע לנוב, ששם גם יתפלל לה' וגם יוכל לבקש לחם מאחימלך הכהן הגדול.

...ויאמר לו [אחימלך]: מדוע אתה לבדך... אחימלך נבהל לראותו לבד. ופירש מצודת דוד: "שאין מהראוי לשר וגדול ללכת יחידי". ודוד עונה:

(ג) ...המלך צִוַני דבר [סתר] ויאמר אלי: איש אל ידע מאומה... ולכן באתי לבד בסתר, אבל יש איתי אנשים.

ואת הנערים יודעתי. הודעתי לחכות לי.

אל מקום פלֹני. מלשון "כי יפָלֵא ממך" (דברים יז: ח) — יהיה מכוסה ולא ידוע.

אלמֹני. מלשון אילם, שלא ידובר בו. והנה, דוד אינו רוצה לספר לאחימלך שהוא בורח משאול, כדי שאם ישמע שאול שאחימלך עזר לו, הוא לא יעניש אותו שהרי לא ידע. ולכן דוד מספר לו את הסיפור הזה, כאילו הוא בא לשם להתפלל לה' שיצליח בדרכו. ואחרי שגמר להתפלל הוא מבקש מאחימלך לתת לו לחם. ודוד רוצה כמה שיותר, ולכן אומר:

(ד) ...חמשה לחם תְּנָה בידי, שהרי יש איתי אנשים, וכולנו לא לקחנו אוכל כדי שלא ירגישו שאנו יוצאים למבצע סודי.

או הנמצא — ואם אין בדיוק, תן מה שיש "או פחות או יתר" (מהר"י קרא).

(ה) ...אין לחם חֹל אל תחת ידי. כי נוב היתה עיר שכולה כהנים, וכל מה שאכלו היה תרומה שאסורה לזר.

פיקוח נפש; מעילה

כי אם לחם קֹדש יש — לחם הפנים. והנה, דוד אמר לאחימלך שבשום פנים ואופן לא יספר לאף אחד שהוא הגיע, משום שיש לו משימה חשובה וסודית. ואחימלך, שהיה הכהן הגדול ושחי בתוך נוב עיר הקודש ובתוך קדושה מתמדת, לא ידע כלל וכלל על שנאת שאול לדוד, וגם לא עלה בדעתו לחשוד מדוע דוד הולך בלי לחם, שהרי אולי דוד כבר יצא מזה כמה ימים במשימה ואזל הלחם, או שיש לכך סיבה אחרת. והכהן התמים בוודאי לא יחפש חשדות בדוד. והוא רואה שדוד רעב עד כדי כך שאחזו בולמוס (חולי הרעבון, כמו שאמרו במנחות צה:_צו.), וגם אם עדיין אינו במצב של סכנת נפשות, אין ספק שיגיע לידי סכנת נפשות אם יצטרך לצאת ולהיות עוד זמן מה בלי אוכל. ולכן הוא אומר, שהוא מוכן לתת לו לחם קודש מהאיסור הקל ביותר. תרומה לא יתן לו — שהרי אכילתה ע"י זר היא בעוון מיתה, ומשום כך לא היה ביכולתו לבקש אוכל מבחוץ, כי כל בני נוב היו כהנים. ולכן הסכים אחימלך לתת לו מלחם הפנים שכבר נסתלק מהשולחן במשכן, אחרי שבוע שהיה שם (משבת לשבת היו מחליפים את הלחם), לאחר שכבר הוקטרה הלבונה שבשני הבזיכים (קערות) שעמדו עם הלחם על שתי המערכות; שהרי עד שלא הוקטרה הלבונה בבזיכין, הלחם הוא קודש לה' והאוכלו מועל בה' — ואחרי ההקטרה מותרים הכהנים לאכול את הלחם, ואז אין בלחם מעילה. ואף שהלחם אסור לזרים גם אז, העבירה היא יותר קלה מאכילת קודש. (כאן ראינו שוב, שהקב"ה מייחד דברים כסמל לכך שהכל שלו, והמשתמש בהם בלי רשות הוא מועל וגונב; והקודש תמיד נשאר בגדר מעילה כסמל נצחי לכך; והחולין — על אף שמותר להשתמש בו, גם זה מותר רק בתנאים שקבע הקב"ה). ומ"מ אחימלך אומר: בשביל צורך גדול תאכלו מלחם הפנים — אבל כל מה שאפשר לעשות, חייבים אתם לעשות. ולכן, אל תאכלו את הלחם בטומאה, וכמו שאמרו (ויקרא כד: ט): "ואכלֻהו במקום קדֹש". אם כן, מכיון שאפשרי הדבר שתיטהרו במקוה — עליכם לעשות זאת, וזאת כוונת: "אם נשמרו הנערים אך מאשה".

(ו) ויען דוד... כי אם אשה עצֻרה לנו כתמול שלשׂם. ולכן אין בנו ספק טומאת קרי.

ויהיו כלי הנערים קֹדש — וגם טיהרו את בגדיהם וכליהם, כי כך דרכנו תמיד, לאכול אפילו חולין בטהרה. ואתה צודק בזה שלפי ההלכה אפשר לתת לנו לחם הפנים, כי:

והוא דרך חֹל — קרוב הוא להיות חול, שהרי אין בו מעילה עכשיו, אחרי הקטרת הבזיכין.

ואף כי היום יקדש בכֶּלי — ועוד יותר: גם אם היה הלחם נאפה היום ולא היו הבזיכים מוקטרים, והוא היה בגדר מעילה, בכל זאת מותר וחייב אתה לתת לנו ממנו, כי אנחנו עומדים בספק סכנת נפשות.

(ז) ויתן לו הכהן קֹדֶש כי לא היה שם לחם כי אם לחם הפנים המוּסרים מלפני ה', היינו של השבוע שעבר, שהיום, שבת, הוסרו מהשולחן.

לשוּם לחם חֹם — לשים במקומם את הלחם החדש החם.

ביום הלָקחו, שאסור להשאיר את השלחן ריק. הנה, דוד הגיע בשבת — וגם זה הוכיח לכהן שיש פה ענין דחוף של פיקוח נפש — ולכן, עדיין לא חולקו הלחמים הישנים למשמרות, והיה לחם לדוד.

(ח) ושם איש מעבדי שאול ביום ההוא נעצר לפני ה' ושמו דֹאֵג האדֹמי. "גָר בארץ אדום" (רד"ק).

אביר הרֹעים — "אב בית דין" (רש"י ורד"ק).

אהבת ישראל; מסירה; צביעות אפילו באדם גדול

אשר לשאול. הנה, אדם זה, הגדול בתורה, ש"נעצר לפני ה'" — "עוצר עצמו לפני אוהל מועד לעסוק בתורה" (רש"י), שיושב בתוך המשכן במקום קדוש כזה, והוא גדול עצום (עיין סנהדרין קו:) — מוסר ומלשין ומביא לידי רצח של אנשים נקיים מחטא! ואין ספק שהורה לעצמו היתר. ובכל זאת רואים מכאן, שאפילו גדול בישראל נכשל בפשע חמור. וכל זה משום שאם אין יראת שמים, אין ערך ללימוד התורה, ולהיפך — הוא הופך לסם המוות.

אסור לשתוק ולהיות "נייטרלי"

והנה, דואג אינו מוזכר עוד בפרק הזה, משום שישב בשקט והאזין, ולא הלך מיד להלשין. ורק בפרק כב: ט, אחרי ששאול זועם על עבדיו על שאינם אומרים לו איפה נסתר דוד, דואג מלשין. ואין ספק שלגדול בתורה — אפילו אחד שאין לו יראת שמים ושהוא גס הרוח — לא קל לחטוא, ולכן הוא צריך להורות היתר לעצמו, או שצריך להיות בנסיבות מסויימות שבהן אופיו החלש מתקפל, והוא נכנע ליצרו. ולכן, דואג החליט כאן לשתוק — לא לעזור ולא להזיק — ועל התנהגות כזו נענש איוב ביסורים, מפני שאסור לשתוק ולהיות "נייטרלי" בעניינים של מוסר ויושר.

(ט) ויאמר דוד לאחימלך. בכל הפרק, כאשר מדובר על לחם הפנים, כתוב "הכהן", ואילו כאן כתוב "אחימלך", מכיון שעכשיו דוד מתחיל לדבר על עניני חרב, נשק ומלחמה, ולא ראוי להזכיר כאן כהן, מפני שהכהן הוא קדוש, ואין לו ענין לרצח והרג. וזו אחת מהסיבות שאסור לכהן לנגוע במת, כרמז לכך שקדושה וכהונה הן קדושות וטהורות ורחוקות מהֶרֶג. וכמו כן, מסיבה זו אסור להניף ברזל על המזבח, מפני שהברזל הוא סמל למלחמה והרג.

ואִין יש פֹה תחת ידך. לא שלך, בוודאי, אבל ברשותך.

חנית או חרב. דוד מהסס — ונזהר בלשונו. הוא אינו יודע אם הוא יכול לתת אֵמון באחימלך, והוא גם אינו רוצה שאם ייוודע שאחימלך עזר לו, שתהיה איזו עדות שאחימלך ידע בפירוש שדוד בורח משאול. ולכן הוא מתחיל ואומר: "ואין", כלומר, "האין?", ואז הוא מפסיק, ומתחיל שוב: "יש", כלומר, ובכל זאת אולי יש כאן נשק... ומיד הוא נותן טעם לכך שלדוד, שרו של שאול, אין נשק!

כי גם חרבי וגם כֵלַי לא לקחתי בידי — כי היה דבר המלך נחוץ. אין ספק, שאחימלך מתחיל להבין שמשהו אינו כשורה. ובכל זאת, יש לפניו אדם רעב ובלי הגנה, ולכן הוא עוזר לו. אבל עיין במה שנכתוב בס"ד בפסוק י, שראשית כל הוא שואל באורים ותומים.

בטחון

(י) ויאמר הכהן: חרב גלית הפלשתי אשר הכית... הנה היא לוּטָה [כרוכה] בשמלה אחרי האפוד. פירש רש"י: "אחר ששאלו באורים ותומים אמר לו כן, וכן תירגם יונתן". אחימלך, שמתחיל עכשיו לחשוש, פונה לאורים ותומים לשאול אם לתת לדוד או לא — והוא נענה בחיוב, ומבין שחייבים לעזור לדוד על אף הסכנה שבדבר, והוא מסכים לתת לו את החרב של גלית, שהיא החרב היחידה שיש לו. והנה, כאן כתוב "הכהן", כי יש פעמים שגם הכהן חייב לצאת מטהרתו, ומשום כך יש עניין של מת מצוה. ולכן גם כאן, כדי להציל את דוד, הכהן צריך לעסוק בענייני נשק ומלחמה, מפני שכאשר יש עניין של "עת לעשות לה'", חייב הקדוש לצאת מקדושתו, ואדרבה, בזה הוא מתקדש עוד יותר.

והנה, חרב גלית שהיא סמל של קידוש השם, "ידעתי את ה'" ובטחון בה', היא כל כך חשובה עד ששמו אותה במשכן ביחד עם הדברים הקדושים, כדי שסמלו של הנס הגדול יהיה לעולם לפני הכהנים. שהרי שמו את זה "אחרי האפוד", מקום שאין הזרים מגיעים לשם, אלא הכהנים. וזאת משום שדוקא מנהיגי העם חייבים לזכור את כל זה, כי גאותם היא יותר גדולה, והם צריכים יותר הכנעה.

אם אֹתה תקח לך — קח. כי אולי לא תרצה אותה, משום שהיא כל כך כבֵדה.

כי אין אחרת זולתה בזה... כלומר, כי היא היחידה בזה, היינו במקדש הזה, שהרי אין מכניסים חרב — סמל מלחמה — למקדש. אבל חרב זו היתה מיוחדת, שהרי היא סימלה קודש, קידוש השם, והיא הוקדשה בניצחון, וראויה היתה להיות במקדש. ולכן עונה דוד:

אין כמוה! תנֶנָה לי! אדרבה, לא רק שאין חרב אחרת במקדש, אבל אין כמוה גם באיכות, מפני שהיא סמל הבטחון, ולכן אקח אותה אתי כזכרון לכך שה' יעזור לי תמיד.

(יא) ...ויברח ביום ההוא [בשבת] מפני שאול — פיקוח נפש דוחה שבת.

ויבא אל אכיש מלך גת. דוד פוסק לעצמו שפיקוח נפש דוחה ישוב א"י, וסובר שבחו"ל יהיה גם מחוץ לרשות שאול, ושם יחכה עד שיראה איך העניינים יתפתחו. והוא ברח לארץ פלשתים, משום שהיא היתה קרובה מאד; והוא סבר שהם לא יהרגו אותו, מכיון שהוא יסביר להם שהוא עכשיו השונא של שאול, והם ודאי ישמחו על כך, כי הם יקוו שעכשיו לא רק שדוד לא יילחם נגדם, אלא שעכשיו הוא יילחם נגד שאול. ואמנם, דוד בוודאי לא יעשה את זה, אבל משום פיקוח נפש הוא מוכן לתת להם לחשוב כך.

בטחון; אין עוזבים את א"י; אהבת ישראל; מדה כנגד מדה

והנה, הקב"ה כועס על צעד זה של דוד — ראשית כל: למה עזב את א"י?! (ראינו שגם בפרק כב: ה אחרי שברח למואב בא אליו גד והוכיח אותו: "...לך ובאת לך ארץ יהודה"). ואם תאמר: הוא עשה כך מטעם פיקוח נפש — אין זה נכון, שהרי יכול היה לברוח למדבר יהודה שיש שם שטח רב להתחבא. ואין נקרא פיקוח נפש לגבי היתר יציאה מא"י, אלא אם כן הוא ודָאִי — ובפחות מזה, אין זה אלא חוסר בטחון. ושנית: איך הולך דוד לפלשתים, השונאים המובהקים של ישראל, להגיד להם או לרמוז להם, ואפילו בערמומיות, שהוא יילחם איתם נגד שאול?! לכן, הקב"ה — כמדה כנגד מדה — מסכל את תכניתו של דוד, והוא נכנס לסכנת מוות, אותה סכנה שחשב להימלט ממנה בבורחו לגת.

(יב) ויאמרו עבדי אכיש אליו: איך תאמין לאדם הזה?

הלוא זה דוד מלך הארץ. אם כי שאול הוא המלך הרשמי, אבל דוד הוא הגבור והמקובל על העם, הנותן להם אומץ ועידוד; ואם כן, נצל את ההזדמנות והֲרוג אותו! ויתכן, שדוד לא הספיק להזדהות ולדבר עם אכיש, לפני שעבדי אכיש זיהו אותו.

(יג) וישם דוד את הדברים האלה בלבבו. פתאום הוא מבין שהוא שגה כאן, ולא היה צריך ללכת אל מלך פלשתים, אלא לבטוח בה'. אבל גם עכשיו הוא עדיין לא מבין את הכל. הוא חושב שהקב"ה כועס רק על זה שהוא ברח לפלשתים שהם שונאיהם הגדולים של ישראל, ועל זה שהוא מוכן לרמוז להם שיעזור להם — ולכן אח"כ הוא עדיין בורח למואב, עד שגד הנביא מסביר לו שגם על יציאה מארץ ישראל כשאין פיקוח נפש מוחלט — כועס ה', כי זה מראה חוסר בטחון בה'.

ויִרָא מאד מפני אכיש מלך גת. כלומר, הוא מבין את מלוא האירוניה כאן: מי זה אכיש בסופו של דבר, אם לא מלך קטן היושב בגת? ועכשיו הוא ירא ממנו, כי לא היה מספיק ירא ה'. ואז דוד עושה את עצמו כמשוגע. ומפסוקים טו_טז נראה, שדוד עדיין לא הזדהה, ומכיון שאכיש רואה את התנהגותו, הוא אומר שזה בוודאי אינו דוד.