שמואל א

שמואל א - פרק כב

פרק כב

יסורים של מנהיג

(א) וילך דוד משם [מגת] וימלט אל מערת עדֻלָם. מי שעתיד להיות מלך ישראל, נאלץ לברוח ממקום למקום ולחיות במערה!

וישמעו אחיו וכל בית אביו. הם שמעו על בריחת דוד ושנאת שאול אליו.

וירדו אליו שמה. לאו דוקא מתוך אהבה, שהרי ראינו איך הם התייחסו אליו בעבר. אבל עכשיו הם מפחדים ששאול יתנקם בהם, כי מי יודע מה עלול חולה הנפש הזה לעשות! הרי שאול קורא לדוד "בן ישי", ונראה שהוא מסתכל בעין רעה על כל המשפחה, ולכן גם הם בורחים.

טיבם של מורדים שלא לשמה

(ב) ויתקבצו אליו כל איש מצוק. נפוצה השמועה על הקרע שבין דוד לבין שאול, ושמו של דוד הופך לשם תואר למורד נגד המלכות. ובמצב כזה יש תמיד אנשים ממורמרים, לא יציבים, ששונאים את השלטון — ולא חשוב איזה שלטון — וששונאים את עצמם ואת חייהם, ושבכלל, אינם מסוגלים לעמוד ביציבות בחברה; והם בטיבם ובטבעם מורדים, ותמיד מחפשים הזדמנות ואדם להצטרף אליו כדי למרוד ולהרוס. אין אנשים אלה רוצים לבנות או לעשות טוב. כל כוונתם היא "שלא לשמה", על אף שהם משתמשים במונחים ובביטויים יפים כמו "המאבק נגד העוול ואי_הצדק"... והנה, הרבה מאלה מגיעים לדוד — ועל אף שיש ביניהם גם אחדים שבאמת ברחו מעיול, רובם אינם כך. ו"איש מצוק" הוא תואר לכל אדם שיש לו טענת עוול נגד החברה, שחושב שהיא מציקה לו, בין שזה אמת ובין שלא.

וכל איש אשר לו נֹשֶׁא. חלק מהם היו קרבנות לנושים לא הגונים דורשי רבית, אך רובם ראו כאן אפשרות להשתחרר מחובם.

וכל איש מר נפש — סתם כל ממורמר, ומורד בחברה.

ויהי עליהם לשר. הוא מסכים להיות עליהם לשר בלית ברירה, שהרי כך אולי יפחד ממנו שאול ולא ינסה לרדוף אחריו. אבל נהפוך הוא. עכשיו רואה שאול בדוד סכנה רצינית, שהרי:

ויהיו עמו כארבע מאות איש, וזה כבר גרעין רציני לצבא. וחשוב מאד להבין, שדוקא אנשים שאינם יכולים להשתלב בחברה, אנשים שליליים, מוכנים למרוד וללחום (וכמו שהיה עם דוד כאן, כך היה עם יפתח [שופטים יא: ג]:  "ויתלקטו אל יפתח אנשים ריקים ויצאו עמו"), ומזה לפעמים יוצאת תועלת, שהרי הם גם יילחמו ויסתכנו עבור מטרה טובה, על אף שהם אינם נלחמים לשמה. ולפעמים הם היחידים שיילחמו למען הטוב, שהרי השאר — היציבים והנורמליים — יושבים בשלוה ואינם רוצים להסתכן ולערער את שלוותם. אבל בסופו של דבר, לטווח ארוך, לא תצא תועלת טובה מאנשים ריקים. ומשום כך, גדול מנשוא עוונם של האנשים היציבים שאינם מוכנים לעשות את מה שדרוש, ומשאירים את המערכה לאנשים הריקים.

ארץ ישראל — אסור לצאת בלי סיבה הגונה

(ג) וילך דוד משם מצפה מואב, ויאמר אל מלך מואב: יֵצֵא נא אבי ואמי [מהמערה וישבו] אתכם עד אשר אדע מה יעשה לי אלקים. התנאים קשים למדי במערה ובמדבר, ודוד חייב למצוא מקלט נוח להוריו. ולכן הוא נוקט בצעד קשה ומר — הוא מוליך אותם למואב, מקום שרות סבתו יצאה ממנו. זה מר גורלו: הוא חייב לחזור כפליט וכמבקש טובה אל מלך מואב, אלא שמדובר כאן בפיקוח נפש ממש של הוריו הזקנים. ואין ספק שהוריו מתלוננים, כי אין להם הבטחון בה' כמו שיש לדוד, והם רואים רק את הסבל, את הסכנה ואת המצוקה. הרי עד עכשיו הם חיו בכבוד ובשלוה בבית לחם, ועכשיו — דוקא אחרי הביקור של שמואל — כל עולמם חרב. ודוד רוצה שהוריו ישבו בשלוה, עד שידע אם ייעודו להיות מלך יתגשם בקרוב או רק בעתיד הרחוק. אבל מכל מקום, לו אין צל של ספק שהבטחת ה' תתגשם.

(ד) וַיַנחֵם את פני מלך מואב. המלך מסכים, למראית עין, ודוד מביא אותם לפניו, והוא נותן להם לשבת אצלו, אבל כל זה הוא רק כדי לרמות את דוד.

וישבו עמו כל ימי היות דוד במצודה. נראה שזאת מצודה במואב (ואולי זה "מצפה מואב"), ומכל מקום, אין ספק שזה היה במואב, שהרי בפסוק הבא בא הנביא ואומר לו לצאת ליהודה. והסיבה שדוד נשאר במואב היא, שמכיון שכבר הביא את הוריו לשם מפני פיקוח נפש, חשב שגם לו מותר להישאר שם מפני הסכנה, אבל:

(ה) ויאמר גד הנביא אל דוד. הוא בא במיוחד כדי להוכיח אותו.

לא תשב במצודה. אם מותר להוריך, זה משום שהם זקנים, ויש ממש ענין של פיקוח נפש שמתיר להם לצאת לחו"ל. אבל אתה — שעומד רק בפני סכנה — אסור לך, שאין סכנה דוחה מצות ישוב א"י.

לך ובאת לך ארץ יהודה, ואל תחזור על החטא של אלימלך, שיצא מבית לחם וברח למואב כאשר היה רעב. גם הוא חשב שסכנה מתירה את הירידה מהארץ, וזה היה חטא גדול, ובגלל זה הוא מת בגלות מואב.

וילך דוד ויבֹא יער חָרֶת. כתב רש"י (ד): "וכשיצא דוד משם ליער חרת, הרג מלך מואב את אביו ואת אמו ואחיו חוץ מאחד שבהם...". נראה, שמלך מואב עשה את זה לא משום שפחד מדוד או שרצה להתנקם ממנו, שהרי לא ראינו עד עכשיו שדוד נלחם עם מואב — אלא מפני שמלך מואב ידע שדוד יצא מרות, ושרות — שהיתה בת עגלון מלך מואב — המירה את דתה, מאסה באליל מואב והתגיירה. ולכן הוא רצה להראות שכמוש, אליל מואב, ידו על העליונה — שלא רק שהצטרכו זרעה של רות לבקש עזרה ממואב, אלא הוא גם הורג אותם. וזה חילול השם וחירוף מכוון — ומשום כך נקם דוד נקמה חזקה במואב (שמואל ב ח: ב).

מנהיג

(ו) וישמע שאול כי נודע דוד ואנשים אשר אתו. פירש הרד"ק: "נודע הדבר שהיו עמו אנשים, עד ששמע שאול". כלומר, שאול שמע שדוד הצליח לקבץ ארבע מאות איש, כי הדבר נודע והתפשט ברבים, ואדרבה, שאול שמע על זה מאוחר. ושאול כעס כאן על שני דברים: א) שהשמועה פשטה ולא הגידו לו מיד; ב) שדוד הצליח לגייס כל כך הרבה אנשים — שסימן הוא, שהעם, או חלק ניכר ממנו, מוכן ללכת עם דוד ולמרוד בשאול. והוא לא ידע שהאנשים באו לדוד מאליהם. ושאול פחד פחד רציני, עכשיו שראה סיכון של מרד ממשי. וכן יש לפרש, שהוא שמע שדוד ואנשיו נודעו ברבים ואף אחד מחייליו לא ניסה לתפוס אותם, וגם על זה רגז. עוד יש לפרש "נודע" — שראה שדוד היה "נודע", מפורסם ופופולרי בקרב העם.

ושאול יושב בגבעה תחת האשל ברמה. יש שפירשו שהוא מקום אחד, דהיינו גבעת בנימין, ושם ישב שאול על רמה — מקום גבוה — ותחת אשל. ובדרש אמרו (עיין תענית ה:) שאלה שני מקומות: "שאול יושב בגבעה [גבעת בנימין] במלכות, בזכות האשל הגדול אשר ברמה — והוא שמואל — שהיה מתפלל עליו" (רד"ק). עוד יתכן לפרש על פי הקושיה הנשאלת: למה גד הנביא הלך אל דוד ולא שמואל? אלא, מאוד יתכן ששאול, חולה הנפש שהידרדר למצב קריטי, פחד מאוד שמא שמואל יעזור לדוד, והוא חשב שהסיכוי היחיד שיש לו לחסל את דוד, הוא למנוע משמואל מלבוא אליו. ולכן הוא בא עם עבדיו הנאמנים שהיו כולם מבנימין (כמו שמפורש בפסוק הבא), וישבו ברמה, עירו של שמואל, כדי למנוע ממנו לצאת, ומשום כך היה צריך גד ללכת במקום שמואל. ועל פי זה, הפירוש כאן הוא, ששאול ישב בגבעה (הר קטן) תחת האשל בעיר רמה, ובאמת, סביר לומר שבנתינת סימנים, יזכיר את העיר באחרונה. וכן רמז לזה במה שאמר:

וחניתו בידו, להשמיענו, שהוא הידרדר למצב כזה, שמוכן היה להשתמש בכח נגד שמואל! וכן כדי להראות את הפרנויה שלו.

וכל עבדיו נִצבים עליו — בנאמנות.

(ז) ויאמר שאול לעבדיו הנִצבים עליו. שוב מודגשת הנאמנות של עבדיו, בני שבטו, שרואים את המחלה, ובכל זאת אינם מורדים בו, ונצבים עליו לשמשו. ובכל זאת, שאול החולה כועס עליהם:

שמעו נא בני ימיני! שוב, הזלזול והשנאה. לדוד הוא קרא "בן ישי", ולהם "בני ימיני", ולאחימלך (להלן פסוק יב) "בן אחיטוב". ורמז בזה גם, שהוא רואה כאן קשר לא רק מצד היחידים אלא גם מצד בני ביתם ומשפחתם...

גם לכֻלכם יתן בן ישי שדות וכרמים..., כמו שאני נתתי לכם. הנה, שאול העדיף את בני שבטו ונתן להם רכוש וגם מינה אותם לשרים. ועכשיו הוא אומר: גם אם אין לכם סיבה אחרת, הרי הייתם צריכים להיות נאמנים לי לטובת האינטרסים שלכם, שהרי אם דוד יהיה מלך, הוא יעדיף את בני שבטו, יהודה, ומה יהיה עליכם?!

(ח) כי קשרתם כֻלכם עלי. שאול רואה בכל אדם שונא ואויב.

ואין גֹלה את אזנִי בִכרָת בנִי עם בן ישי. לא ששאול ידע על הברית, שהרי לא עמד אף אדם אז בשדה, אבל הוא בטוח שיונתן הסתיר את דוד מתוך אהבתו אליו. וגם קשה לו להאמין שדוד היה, כביכול, מגייס כל כך הרבה אנשים, לולא עזר לו יונתן.

ואין חֹלה מכם עלי... כי הקים בני את עבדי עלי לאֹרֵב כיום הזה. זו התוצאה הידועה של חולה נפש. פתאום כל שורש מחלתו — הדאגה הלא_נורמלית לאנוכיות שלו — מתפרץ ברחמים עצמיים, והוא בוכה: אין אחד שחולה עלי, כלומר, שאוהב אותי ומרחם עלי, ואפילו בני מרד בי, והנה דוד שהיה עבד שלי, הפך לאורב שרוצה להרוג אותי.

(ט) ויען דֹאֵג האֲדֹמי, והוא נִצָב על עבדי שאול, לפסוק הלכות, שהרי היה אב ב"ד.

ויאמר: ראיתי את בן ישי. הוא נקרא "דואג", מכיון שתלמיד חכם בלי יראת שמים דואג תמיד על כבודו, ומקנא בכל, והוא בעל גאוה. והנה, גם הוא משתמש בביטוי של בזיון.

אהבת ישראל; מלשין; גדול בישראל; גאוה

בא נֹבֶה אל אחימלך בן אחִטוב. דואג לא הלשין עד עכשיו, כי בכל זאת הוא היה גדול הדור, וידע את גודל החטא של מספר לשון הרע ושל מלשין, ומה עלול שאול לעשות. אבל עכשיו הוא מתפתה, וקנאתו לדוד בוערת בו, שהרי הקנאה והכבוד מוציאים אף את האדם הגדול ביותר מן העולם (אבות ד: כא). ולכן אמרה המשנה (סנהדרין צ.) שלדואג אין חלק לעולם הבא, משום שהגאוה והכבוד והקנאה אינן מתחסלות ע"י תלמוד תורה בלבד, אלא צריך גם יראת ה' מתמדת.

(י) וישאל לו בה'. פירש רש"י (יג): "עשיתו מלך [=עשית אותו מלך] שאין נשאלין באורים ותומים להדיוט". וברור, שאחימלך, כששאל באורים ותומים, עשה זאת על פי דברי דואג, שהרי דואג ידע שגם למי שצורך הצבור בו, נשאלין (יומא עא:). אבל גם בזה סילף את ההלכה משום קנאתו וכבודו...

ואת חרב גלית הפלשתי נתן לו. וזה נתן לדוד בטחון עצמי.

(יא) וישלח המלך לקרֹא את אחימלך... ואת כל בית אביו... ויבֹאו כֻלם אל המלך. הנה, לא ניסה אחד מהם להימלט, ואם הם היו באמת קושרים, אין ספק שהיו כמה מהם נמלטים. ובכל זאת, גם את זה שאול אינו רוצה לראות, כי הוא חולה נפש ואין לו מרפא.

(יב) ויאמר שאול: שמע נא. אין "נא" כאן לשון בקשה, אלא — "מיד".

בן אחיטוב. הוא מדבר בזלזול כזה לכהן הגדול, ובכל זאת עונה לו אחימלך:  "ויאמר: הנני אדני".

(טו) [דברי אחימלך לשאול: וכי] היום הֲחִלֹתי לשאָל לו באלקים?! וכי זו הפעם הראשונה שאני שואל בשבילו באורים ותומים? הלא הוא שר צבא המלך ולוחם מלחמות העם, וצורך הצבור בו, ולכן מותר לשאול בשבילו באורים ותומים, וכך עשיתי כל הימים. אך:

אין מורדים במלך

חלילה לי למרוד במלך, ולכן, למה תדבר כך?

אל יָשֵׂם המלך בעבדו דבר כזה, חטא כזה, וכן אל תשים אותו —

בכל בית אבי, שהרי אני רואה שאתה חושד גם בהם. כי אלמלא כן, למה קראת להם?

מנהיג; גאוה מביאה את האדם לידי רצח

כי לא ידע עבדך בכל זאת דבר קטֹן או גדול. ובכל זאת, ההגיון והתחנונים אינם מועילים, מפני ששאול הוא אדם הרוס ע"י גאותו וע"י דאגתו למלכותו.

(טז) ויאמר המלך: מות תמות אחימלך. אפילו ברגע ששאול מוציא מפיו את גזר הדין האכזרי והרשע, מצפונו שבתוך הנפש החולה מעיק עליו, יש בו ניצוץ של הכרה. ובכן, בכעין רמז של בקשת מחילה, הוא קורא לו "אחימלך" ולא "בן אחיטוב".

אתה וכל בית אביך. עד כדי כך מגיעה הגאוה!

(יז) ויאמר המלך לרצים הנצבים עליו. לאלה שכל כך נאמנים לו, שרצים תמיד לעשות את פקודותיו, וניצבים עליו תמיד לחכות לפקודות.

סֹבו והמיתו כהני ה'... מתת ההכרה הוא מוציא בפיו את המלים האלו: המיתו את כהני הקב"ה!

ולא אבו עבדי המלך לשלֹח את ידם. אפילו לא להרים יד, וכל שכן שלא —

מדה כנגד מדה; אסור לשמוע לפקודת מלך שמבטלת את התורה

לפגֹעַ בכהני ה'. שהרי אדם שפוגע בקדשים ואוכל מהם, מועל הוא וחייב מיתה; וכל שכן הפוגע בכהן ה'. הרד"ק מביא (עיין סנהדרין מט. וירושלמי, ברכות ט: ה): "כי דרשו 'אכין' ו'רקין' מיעוטין — מה שכתוב (יהושע א: יח): 'כל איש אשר ימרה את פיך... יומת', יכול אפילו לדבר עבירה? ת"ל: 'רק חזק ואמץ'". וכך כתבו רש"י וכל המפרשים, שהמלך וההדיוט שניהם חייבים בכבוד מלך מלכי המלכים, ו"דברי הרב [הקב"ה] ודברי התלמיד [המלך] — דברי מי שומעים?!" (קידושין מב:). והנה, הקב"ה משלם לשאול מדה כנגד מדה, וכמו תמיד, הדבר הוא תוצאה ישירה מפעולותיו. הרי לא היה שמץ של אמת בחשדות שאול לגבי נאמנותם של דוד ואחימלך, ואדרבה, הם סרו למשמעתו תמיד. ובכל זאת גאות שאול דחפה אותו לחשוד בהם, שהם מורדים בו. ובגלל זה, הוא נתן פקודה בלתי חוקית לפי מושגי התורה — ובכך הביא על עצמו, שעבדיו, הרצים לפקודתו, הניצבים עליו, הנאמנים — באמת מורדים בו!

לא ידעתי את ה'; רצח; מדה כנגד מדה; גדול בתורה

(יח) ויאמר המלך לדואג: סֹב אתה ופגע בכהנים; ויִסֹב דואג האֲדֹמי ויפגע הוא בכהנים, וימֶת ביום ההוא שמֹנים וחמשה איש, נֹשא אפוד בד. שני גדולי תורה, מלך ואב בית דין, שלמדו תורה והיו כשרים, נתפסים באותה רשת של גאוה. ויש רמז לזה בדברי רש"י מהמדרש (עיין ירושלמי, סנהדרין י: ב): "'לדויג' [זה הכתיב] — נשתנה שמו, אמר לו [שאול]: נתפסת כדג; אתה הלשנת עליהם — אתה הֲרוג אותם". הגאוה היא רשת לרגלי האדם, ודואג, אב"ד בישראל — בגלל קנאתו ורדיפת כבוד — נתפס בה ומגיע לידי רצח. יש כאן מדה כנגד מדה: הוא הוציא את הכהנים מהעולם הזה, והקב"ה הוציאו מהעולם הבא; וכן, דואג היה יכול לקבל שכר כפינחס — שגם אצלו אמר לו משה (במדבר כה: ז, רש"י שם): "קריינא דאיגרתא [מי שיודע לקרוא את המכתב] איהו ליהוי פרוונקא [הוא צריך להוביל אותו]", כלומר, הִתחלת בענין — גמור אותו, ועל זה הוא קיבל שכר; ואילו עכשיו, דואג התחיל בהלשנה ורשעה, ונצטווה לגמור את הענין, ועל זה קיבל את עונשו. ויש להקשות: מה פירוש "ביום ההוא"? נראה שהכוונה היא, שהרצח התחיל "ביום ההוא", בנוב, כאשר דואג שמע את דוד, ואז התחילה לצמוח בלבו הנטייה להלשין. וכן אמר דוד לאביתר (כב): "ידעתי ביום ההוא... כי הַגֵד יגיד לשאול".

כאן רואים שתלמיד חכם בלי יראת שמים, מסוגל להיות רשע — ואפילו יותר מאחרים. וזאת היא כוונת הגמרא בסנהדרין קו: שאומרת שעד שרצח דואג את הכהנים, היה הקב"ה דואג עליו (ולכן נקרא "דואג") — ואחר כך אמר "אוי" עליו.

לא ידעתי את ה' — סירוב לקבל עול מלכות

(יט) ואת נֹב עיר הכהנים הִכה לפי חרב, מאיש ועד אשה, מעולל ועד יונק, ושור וחמור ושה לפי חרב. זה כמעט בדיוק כלשון הכתוב (טו: ג) בציווי ה' לחסל את עמלק! הנה, כל הימים בוער בתוך תוכו של שאול, המרד נגד הקב"ה, והסירוב לקבל את המושג ואת הציווי נגד עמלק. וכאן, כאילו כדי להראות לה' את משמעות הגזירה — עושה שאול לנוב את מה שה' ציווה לו לעשות לעמלק! והוא אינו מבין שהמושגים של צדק ורחמים נבראו ע"י הקב"ה, ולו יש ההבנה מתי להשתמש בהם ומתי לא. ומ"מ, שאול הצדיק שרב עם הקב"ה על "מוסר" — הופך לשאול הרשע, שהורג עיר נקיה מחטא. והכל בגלל הגאוה! גם אצל עמלק, גאותו היא שדחפה אותו להיות צדיק יותר מה', ואותה הגאוה דוחפת אותו כאן להיות רשע. כי אדם שהולך אחרי שכלו והגיונו ומוסרו הפרטי, עלול לעשות הכל, לכאן או לכאן.

הרד"ק מביא: "דרשו בו (עיין יומא כב:): בדבר עמלק כתיב (לעיל טו: ט):  'ויחמל שאול...', יצאתה בת קול ואמרה לו (קהלת ז: טז): 'אל תהי צדיק הרבה!'; ובנוב עיר הכהנים כתיב: 'מעולל ועד יונק...', יצאתה בת קול ואמרה לו (שם: יז): 'אל תרשע הרבה'".

(כב) ויאמר דוד לאביתר: ידעתי ביום ההוא כי שם דואג האֲדֹמי [וחשדתי] כי הַגֵד יגיד לשאול. כי ידעתי מתחילת בואי לשאול שהוא מקנא בי ודואג לכבודו, ולכן נזהרתי שלא להגיד לאביך למה אני בא, כי חשבתי שזה יציל אותו. אך שגיתי, וזאת אשמתי.

הכרת הטוב ונטילת האחריות; מנהיג — יסוריו

אנכי סַבֹּתִי [גרמתי מיתה] בכל נפש בית אביך. יסורים של מנהיג! לא רק שהוא סובל בעצמו, אלא עכשיו יש לו רגשות אשמה על שגרם סבל לאחרים.

(כג) שְבָה אתי, אל תירא, כי אשר יבקש את נפשי [יהיה זה אשר] יבקש את נפשך... מפני שאביך עזר לי, ואני מכיר בטוב הזה — ואעזור לך.