שמואל א

שמואל א -פרק כג

פרק כג

(א) ויגִדו לדוד לאמר: הנה פלשתים נלחמים בקעילה והמה שֹׁסִים את הגֳרָנות. הפלשתים ידעו על הקרע שבין שאול לדוד, ושדוד ברח, וגם חשבו שדוד השתגע, ולכן אזרו חיל והתחילו ללחוץ את ישראל. ולא עלו למלחמה ממש, אבל התחילו לשדוד את רכושם של ישראל. והנה, שאול הידרדר כל כך, עד שכל ענייני המלכות יצאו ממחשבתו. עכשיו יש רק התעניינות אחת במוחו החולה: לתפוס את דוד ולהורגו. הוא חולם רק על זה, ואין לבו פונה אפילו לצרכי העם. ואנשי קעילה לא ביקשו בעצמם עזרה מדוד, כי פחדו משאול (ודוד שמע על זה מפי מגידים). והרי המחלה הכרונית: מכיון שדוד הוכרז כמורד, אפילו לטובתם לא היו אנשי קעילה מוכנים לפנות אליו. וכן בכל הדורות, אין היהודים מוכנים, אפילו כדי להציל את עצמם מהגוים, לפנות אל גורמים יהודיים שאינם "מקובלים".

אהבת ישראל; גאוה

(ב) וישאל דוד בה' לאמר: האלך והכיתי בפלשתים האלה? בניגוד לשאול — שגאותו ואנוכיותו דחפו אותו להסיר מלבו את כל ענין לחץ ישראל — דוד, המלא אהבת ישראל, אינו יכול לסבול שיהודים נלחצים. ובכן, הוא פונה אל ה' ושואל ממנו אם ילך להכות את הפלשתים. שהרי מצד אחד, יש ענין של "לא תעמוד על דם רעך" ושל "ואהבת לרעך כמוך", ומצד שני, הרי אין הפלשתים הורגים ביהודים, ואם כן, אין כאן ענין של הצלת נפשות; ועוד — שהרי הדבר יהיה מסוכן מאד, שלא יצטרכו רק להלחם עם הפלשתים, אלא אולי גם עם צבא שאול; ועוד — מי יודע מה תהיה תגובת האוכלוסיה, שאין ספק שהם מוכנים במדה רבה להסגיר אותו לשאול. ובכן, דוד שואל אם מותר להסתכן על רכוש של ישראל.

קידוש השם

ויאמר ה' אל דוד: לך, והכית בפלשתים, והושעת את קעילה. ה' עונה: לך, שהרי יש כאן ענין של מלחמת מצוה (שהיא כל פעם שהגוי בא ומיצר לישראל), וגם קידוש השם. שבזה שפלשתים שוסים את הגרנות, הם גם שוסים את ישראל — וזה חילול שמי (ויש לשאול במה שאל דוד — ועיין בפסוק ו).

(ג) ויאמרו אנשי דוד אליו. אלה האנשים, שבאו מסיבות פרטיות שונות, אינם יראי ה', ואין בהם בטחון בה', וגם אהבת ישראל חסרה אצלם, שאדרבה, הם אנשים שליליים שברחו מהחברה, ואהבה אליה אינה מצויה בקרבם.

הנה אנחנו פה ביהודה יראים. אנחנו כאן ביהודה, בארץ ישראל של יהודים, ועוד בשבטך יהודה שהם קרובים אליך — ובכל זאת אנחנו יראים לצאת, וסכנה גדולה היא כל פעם שאנחנו יוצאים, שמא ידעו אנשי יהודה וילשינו. וכן אנחנו יראים מצבא שאול לבדו,

ואף כי נלך קעִלה אל מערכות פלשתים?! שאז נצטרך להילחם גם נגד שאול וגם נגד פלשתים!

(ד) ויוסף עוד דוד לשאול בה' ויענהו ה' ויאמר: קום, רד קעילה! דוד שואל שוב, ופירש הרד"ק (ג): "ולא מפני עצמו, כי הוא בפעם הראשונה היה בוטח". אלא, כמו שכתב מצודת דוד: "בכדי לאמץ לב אנשיו". ולי נראה, שדוד שאל שנית כך: מכיון שאנָשַי מתלבטים, מה יהיה אם אחוז ניכר לא ילך איתי; האם עדיין ארד להושיע את קעילה? האם אין בזה ענין של "אין סומכין על הנס"? והקב"ה עונה: למה לך לשאול שנית? הלא אמרתי לך כבר לרדת. ומשום כך, קום מיד ולך, שאין כאן ענין של רשות אלא של חובה. ואם אתה תסתכן בענין שהוא חובה ותסמוך עלי — אין לך מה לדאוג, "כי אני נֹתן את פלשתים בידֶך".

אולי יש לדקדק כאן בלשון "ויוסף עוד דוד", "ויענהו ה'", שלשון "עניה" היא לשון תוכחה וכעס, וכמו שאמר ה' למשה (דברים ג: כו): "רב לך, אל תוסף דבר אלי...".

(ה) וילך דוד ואנשָו קעילה ויִלָחֶם בפלשתים ויִנְהַג את מקניהם. אין דרך צבא להביא מקנה למלחמה, ומכאן עוד הוכחה לכך שהפלשתים לא באו על עסקי נפשות, אלא על עסקי שוד, ולכן שאל דוד בה'.

ויך בהם מכה גדולה, ויֹשַע דוד את יֹשבי קעִלה. כל הפסוק נכתב בלשון יחיד, אע"פ שמדובר בדוד ואנשיו, להודיע שרק בזכות אהבת ישראל של דוד הושיעו את קעילה, כי אנשיו לא רצו ללכת. והנה, הכתוב הנציח את הטובה הגדולה שעשה דוד לאנשי קעילה, ואומר: "ויושע דוד את יושבי קעילה!" — ובכל זאת, הם היו מוכנים למסור אותו לידי שאול (לקמן יב). כך הוא לדאבוננו חוסר אהבת ישראל וחוסר הכרת הטוב בקרב העם.

(ו) ויהי בברֹח אביתר... אל דוד קעילה — אפוד ירד בידו. רוב המפרשים פירשו את הפסוק הזה, שבא לומר איך היתה לדוד אפשרות לשאול בה'. וקשה:  אם כן, היה צריך לכתוב את הפסוק קודם לכן. ועוד: אם כן, למה כתוב שאביתר ברח "קעילה", הלא דוד שאל בה' לפני שבא אביתר לקעילה? ועוד:  הלא אביתר ברח אל דוד כבר קודם, כמובא בפרק הקודם? ויתכן, שבאמת אביתר הגיע אל דוד רק כאשר הגיע דוד לקעילה, ואין מוקדם ומאוחר בתורה. והסיבה היא, כי הוא היסס קודם לכן, מפני שאיזה בטחון יהיה לו עם דוד, הנמצא לבדו במדבר יהודה? ועוד — איזו הבטחה יש לו שדוד יקבל אותו וישמור עליו? אבל לאחר ששמע שדוד הוא כל כך אוהב ישראל, עד שהסתכן בשביל עיר שלא עזרה לו, הבין שאין ספק שדוד יעזור לו וישמור עליו, בגלל הטובה שעשה איתו אביו. ולעיל, באמת דוד לא שאל בה', אלא התפלל אליו לעזרה ולתשובה על שאלתו, ואולי גם משום כך היססו אנשיו.

והנה כתוב: "אפוד ירד בידו", ופירשו: "הוריד" — וקשה, והרי בכל זאת כתוב "ירד"? ולכן נראה, שאחרי ששאול היכה את כהני ה', גזר ה' שהאורים ותומים לא יישארו בתחומו וברשותו של שאול, וגם הם צריכים לרדת ממשכנם — לגלות.

(ז) ...ויאמר שאול: נִכַּר [הסגיר] אֹתו אלקים בידי כי נסגר לבוא בעיר דלתים ובריח. שה' הסיר ממנו הכרה ותבונה (רלב"ג), ובמקום לשבת במדבר כדי שיוכל לברוח אם אבוא, הוא הסגיר את עצמו בעיר בוטח בחומותיה — ואני אצור עליה עד רדתה. זוהי מחלת האדם: שאול שמרשיע ורוצח אנשים, יכול לשכנע את עצמו שה' עוזר לו!

(ח) וישַמַע [אסף בשמיעה] שאול את כל העם למלחמה לרדת קעילה לצור אל דוד... לאסוף את העם כדי להושיע את קעילה מיד פלשתים — לא אסף; רק לצור על דוד הוא אוסף אותם.

אהבת ישראל

(ט) וידע דוד כי עליו שאול מחריש הרעה. כל העיר שמעה ששאול מגיע עם צבאו וכולם שמחו, כי חשבו ששאול בא להצילם; אבל דוד הבין וידע כי עליו, על עסקי דוד, בא שאול, שעליו הוא חושב לבוא, לא לטובת קעילה — אלא לרעת דוד. ונראה, שדוד גם שמע את זה בפירוש מאחד מאוהביו במחנה שאול.

(י) ויאמר דוד: ה' אלקי ישראל, שמֹעַ שָמע עבדך. שמעתי בבירור ובלי ספק, ולכן אין זה שאני חושד בכשרים.

כי מבקש שאול לבוא אל קעילה [בטרם אנוס] לשַחֵת לעיר בעבורי. הוא מוכן להרוס את כל העיר מפני שאני נמצא בתוכה, והוא יצילם רק אם ימסרו אותי לידו. עד כדי כך מידרדר אדם שאחוז דאגה על ממלכתו ורכושו!

(יא) היַסגִרֻני בעלי קעילה בידו? הֲיֵרֵד שאול כאשר שמע עבדך? לכאורה, היה דוד צריך קודם לשאול אם ירד שאול, אבל הוא דאג בעיקר על השאלה האחרת. כי גם אם יבוא שאול, דוד בטח בזה שלא יוכל לכבוש את העיר, או שהוא יוכל בכל זאת לנוס בעזרת אנשי העיר, אבל אם אנשי העיר יהיו נגדו, לא תהיה לו שום אפשרות לברוח. ועוד: מה שהדאיג אותו במיוחד, היתה האפשרות הנוראה שהוא יצטרך להילחם נגד יהודים, אנשי קעילה, כדי לברוח ולהימלט, ותוך כך יצטרך להרוג יהודים! ולכן הוא שאל על זה ראשון; ורק אח"כ שאל: גם אם יהיו מוכנים למסור אותי, אולי שאול באמת אינו יורד אלי. ואם תשאל: למה נשאר שם דוד, והרי אפילו מספק היה צריך לברוח? ברור, שאנשיו של דוד היו רעבים, והיו במצב נואש מכל הישיבה במדבר וביער, ודוד מאד רצה שהם ינוחו או לכל הפחות ישבו לאכול בעיר, ואם יצטרך לברוח לא יוכלו לעשות כך. לכן דוד שאל באפוד אם יש צורך הכרחי לברוח.

והנה, הוא שאל אם יסגירו אותו "בעלי קעילה" — כיון שחש שהמון העם היה אתו והודה לו על עזרתו, ורק העשירים והנכבדים פחדו שיפסידו את רכושם ומעמדם אם יעזרו לדוד. ועל אף שדוד ידע את שנאת שאול כלפיו, בכל זאת הוא קיווה שאולי אחרי ששאול ישמע שדוד הושיע את העיר, הוא יהסס לבוא ולדרוש את הסגרתו, כי יחשוב שאנשי העיר בוודאי לא יהיו כפויי טובה. אבל שאול הכיר את העם היטב, וידע שאדם קרוב לעצמו...

הגד נא לעבדך. כי חשוב לי להישאר כאן אם אפשר, כדי להאכיל את אנָשַי.

ויאמר ה': יֵרד — שאול יֵרד.

(יב) ...ויאמר ה': יסגירו. הקב"ה השיב כסדר, ואמר ששאול יֵרד, וגם שבעלי קעילה מוכנים להסגיר את דוד ואנשיו, כי הם מפחדים.

(יג) ויקם דוד ואנשיו כשש מאות איש ויצאו מקעִלה. קשה, והלא לעיל (כב: ב) כתוב: "ויהיו עמו כארבע מאות איש"? אלא, בוודאי היו מאנשי קעילה, מההמון, שהכירו בטובה שעשה איתם דוד, והצטרפו אליו בשעת צרתו.

ויתהלכו באשר יתהלכו. אלה היסורים של המנהיג. וכל זה נועד לבחון את אמונתו ואת בטחונו בהקב"ה ובהבטחתו.

ולשאול הֻגד כי נמלט דוד מקעילה ויחדל לצאת. פתאום הוא שוכח את קעילה. צרות העם אינן מעניינות אותו, ורק דבר אחד חשוב לו — לתפוס את דוד. הוא חדֵל לצאת אל קעילה — אבל אחרי דוד הוא ממשיך לצאת, וכמו שכתוב בפסוק הבא.

(יד) וישב דוד במדבר, במצָדות — בסלעים הגבוהים. ואחר כך ברח משם מפני שאול, ונע ונד עד שהגיע למקום אחר.

וישב בהר במדבר זיף, ויבקשהו שאול כל הימים. שאול נאחז "דיבוק", ומקדיש את כל ימיו רק למטרה אחת, ואינו נותן לדוד מנוחה או מרגוע. ודוד נאלץ לברוח ממקום למקום.

ולא נתנו אלקים בידו. דוד ניצל רק בניסים, כי ה' הבטיח לו — ויקיים את הבטחתו בעת הנכונה לכך. אבל יסורים יבואו על דוד, כדי שיבין וילמד מכל זה שפלות ורחמים.

בטחון; יסורים של מנהיג, שבגללם לפעמים הוא מתחיל להסס באמונתו

(טו) וירא דוד כי יצא שאול לבקש את נפשו. כלומר, בתחילה דוד השלה את עצמו, וחשב שאולי שאול יסתפק בזה שהוא יצטרך לברוח למדבר ולחיות חיי מרודים וסבל, ובכך הוא לא יהווה סכנה לשאול. אבל עכשיו דוד רואה ששאול לא יהיה מרוצה עד שהוא יהרוג אותו, ושהוא מחפש אותו כאדם שמחפש מטמון. ודוד פתאום מבין, שלא יהיה לו רגע של מנוחה, ושחייו יהיו לא רק חיים של סבל — אלא גם של סכנה; ואמונתו מתחילה להחלש. ויתכן מאד, שמתוך מרירות נפש הוא שולח מכתב מר ומיואש ליהונתן.

(טז) ויקם יהונתן בן שאול. אע"פ שהוא בן שאול, וחייב בכבוד אביו — זה רק כשאביו מקיים את התורה; ואף על פי שהוא יורש העצר, בכל זאת הוא מכבד את ציווי ה' שדוד ימלוך. וכאשר הוא שומע שדוד מתייאש:

וילך אל דוד חֹרשה [אל היער] ויחזק את ידו באלקים. הוא מחזק את בטחונו ואת אמונתו, שהרי אפילו הגדולים נשברים תחת יסורים וסבל מתמיד (ועיין רד"ק להלן פסוק כו). והחיזוק היה בזה שאמר:

(יז) ...אל תירא! כלומר, ממה יש לך לפחד? הלא ה' הבטיחך, והוא לא ישקר. וכתב מצודת דוד (טז): "אלקים עמך, מה יעשה בשר לך?!"

כי לא תמצאך יד שאול אבי ואתה תמלֹך על ישראל. שני דברים אלה חייבים להיות.

ואנכי אהיה לך למשנה. זו תקוה — אבל זאת לא היתה ההבטחה, וזה אמנם לא התגשם.

וגם שאול אבי יֹדֵע כן — שאתה תמלוך.

(יח) ויכרתו שניהם ברית לפני ה'. המפרשים פירשו שהם חידשו את הברית, והפעם עשו זאת לפני האורים ותומים. ויתכן, שכאן היתה ברית אחרת, ברית של חיזוק אמונה, והם כרתו ברית "לפני ה'", להאמין בו שהוא תמיד לפניהם.

וישב דוד בחֹרשה. פירש הרלב"ג: "ואע"פ שנתפרסם ליהונתן כי דוד יקח הממלכה [וגם ידע את מחבואו]... ולזה סיפר שלא נמנע דוד אחר זה מלשבת ביער ההוא [מפני שסמך ובטח ביהונתן]".

ויהונתן הלך לביתו — שבכל זאת לא יהיה מורד בפועל באביו המלך.

חוסר אהבת ישראל; מלשין

(יט) ויעלו זִפים אל שאול הגבעתה לאמר: הלוא דוד מסתתר עמנו. לא רק שהם היו מלשינים לשאול אילו הוא היה בא אליהם לבקש שיעשו כך, אלא עלו בעצמם אל שאול. וכתב מהר"י קרא: "'זיפים'... בנחלת יהודה היתה. ואף היו קרובי דוד [היינו, משבטו, ובכל זאת] ומוסרין אותו ביד שאול".

במצָדות, בחֹרשה, בגבעת החכילה... יתכן שכל אחד מאלה הוא מקום אחר, והכוונה היא, שפעם הוא מסתתר במצדות ופעם בחורשה וכו'. ומשום כך אמר שאול בפסוק כב: "לכו נא, הָכינו עוד, ודעו ורְאו [בדיוק] את מקומו...". ואם כן, המצדות שכאן הן אותן המצדות שבפסוק יד, שגם שם פירשנו שדוד היה פעם כאן ופעם שם. ויש שפירשו, שכולם מקום אחד, ואם כן, המצדות כאן הן המצדות של מדבר זיף, והמצדות של פסוק יד הן של מדבר אחר, ואולי של מדבר מעון.

(כ) ועתה, לכל אַוַת נפשך, המלך, לרדת — רד. בזמן שתרצה ואיך שתרצה, לא חשוב לנו, כי:

ולנו הַסגירוֹ ביד המלך. "ועלינו להסגירו" (רש"י). הצביעות והחנופה בולטות. הם מתעטפים בטלית של משמעת למלכות, כשכל כוונתם היא למצוא חן בעיני שאול ולקבל שכר.

ידעתי את ה'; גאוה

(כא) ויאמר שאול [לזיפים]: ברוכים אתם לה' כי חמלתם עלי. איך שהגאוה מטשטשת את דעתו של אדם! עם כל הרשעות שבמחשבתו לרצוח את דוד, שאול מצליח לשכנע את עצמו כי הקב"ה יסכים לזה, ואף יברך את המלשינים. שהרי העיקר אצל שאול אינם האמת והצדק, אלא "כי חמלתם עלי", האינטרסים הצרים שלו.

(כג) וראו ודעו מכל המחבֹאים אשר יתחבא... [ואז] והלכתי אִתכם. אבל דעו, שאף אם בערמומיותו יצליח להימלט גם אחרי זה:

והיה אם יֶשנו בארץ — אם הוא נמצא בארץ יהודה, לא ארפה ממנו — אלא ארדוף אחריו כל הימים.

וחִפשתי אֹתו בכל אלפי יהודה! עד כדי כך מגיע השגעון! ושאול בטוח שרק ביהודה, אצל שבטו, ימצא דוד מקלט, כי שאר השבטים ימסרו אותו אליו (וגם ביהודה אין הרבה שיגֵנו עליו). יש מכאן כדי להבין למה דוד עזב את א"י למצוא מקלט, שהרי בפירוש אמר שאול: "והיה אם ישנו בארץ" — ירדפנו.

(כד) ...ודוד ואנשיו במדבר מעון בערבה... שדוד לא ישב במקום אחד יותר מאשר זמן קצר, ופעם היה במדבר זיף ופעם במדבר מעון.

(כה) וילך שאול ואנשיו לבקש את דוד, מאחר שהזיפים הגידו לו בדיוק היכן דוד נמצא.

ויגִדו לדוד — גם לדוד היו אנשים נאמנים.

וירד הסלע וישב במדבר מעון. הוא ירד לעמקו של המדבר, לאיזה סלע והר שהיה שם. כלומר, הוא לא עזב את המדבר אלא ירד לתוכו, בחשבו שמכיון שהמקום הוא בלי מים, שאול לא ירדוף אחריהם שם.

ידעתי את ה'; גאוה שנדבקת באדם

וישמע שאול וירדף אחרי דוד מדבר מעון. שאול כל כך מתוסכל ומשוגע לדבר זה, עד שהוא רודף אחריו לתוך המדבר הנורא. והנה, דוד אינו מצפה לצעד נואש זה, וגם אין מי שיגיד לו, ולכן הוא יושב בשלוה בסלע, בהר.

(כו) וילך שאול מצד ההר מזה. שאול מגיע בערמה לצד השני של ההר.

ודוד ואנשיו מצד ההר מזה [בשלוה] ויהי דוד נחפז ללכת מפני שאול. פתאום הם שומעים ששאול הגיע! הם נחפזים לברוח, אבל המצב הוא קריטי ונואש, שהרי שאול תיכנן את המלכודת היטב.

ושאול ואנשיו עֹטרים אל דוד ואל אנשיו לתפשם. הם מכתרים אותו, באים משני הצדדים, והוא נלכד באמצע; ודוד עומד על סף המוות.

בטחון ואמונה; מנהיג מתייאש

ויהי דוד נחפז ללכת... הרד"ק מביא: "ובדרש (מדרש תהלים יח: ז): זה שאמר דוד (תהלים קטז: יא): 'אני אמרתי בחפזי, כל האדם כֹזב'. כיון שראה דוד עצמו מצומצם ביד שאול ואנשיו, אמר: על חינם משח אותי שמואל... היכן היא אותה הבטחה שאמר לי?! ומנין שכך אמר [דוד את זה]? שנאמר:  'אני אמרתי בחפזי כל האדם כזב' — אפילו שמואל! היכן היא אותה הבטחה שאמר לי?... מיד: 'ומלאך בא...' (פסוק כז)". יש להתבונן בעובדה שצדיקים וטובים מתייאשים בשעה שלפי ההגיון הכל נראה אבוד, ואפילו כאשר יש הבטחה! ודוד מרחיק לכת לומר שאפילו שמואל כיזב, וזאת למרות שהוא ידע שהוא נביא ה', ואין לך נגלה יותר מזה! על אחת כמה וכמה, שהגדולים והצדיקים נרתעים מסכנות ברורות, אף על פי שיש הבטחות מפורשות בתנ"ך וחז"ל שאם יעמדו באמונתם ויסתכנו, ולא יתקפלו, ולא ייכנעו לגוי אלא יאמינו בה' — שהגאולה תבוא, ובמקום זה הם מנסים לפרש ולפלפל, ובכך מסלפים את האמת.

בטחון; מסירות נפש; ישועת ה' כהרף עין; אסור להתייאש; משיח ואליהו

(כז) ומלאך בא אל שאול לאמר: מהרה ולֵכה, כי פשטו פלשתים על הארץ. שאול עומד על סף הנצחון הגדול, ודוד עומד ממש לפני המוות, ולפי ההגיון הכל אבוד ואין שום אפשרות להינצל, והנה — ממש ברגע האחרון — ה' שולח מלאך להודיע לשאול שהוא חייב מיד לחזור, ודוד ניצל. אכן, ישועת ה' כהרף עין. אסור ליהודי להתייאש, וחייב הוא לדעת שאפילו אם הכל נראה נואש — אם יעשה את מה שמוטל עליו, הקב"ה חייב לקיים את הבטחתו. ואדרבה, הקב"ה מתגדל ומתקדש דוקא כאשר הוא מציל את היהודי ממצב שנראה לפי ההגיון כאבוד.

והנה, הנס הזה לא היה נס גלוי, דהיינו, הקב"ה לא עשה דברים על טבעיים; ובכל זאת היה כאן נס. ולכן, על כל יהודי להסתכל במאורעות ימינו, ולהבין שרק עיוור לא יראה בהם נסי ה' וקיום הבטחתו. ולכן, מי שרואה את זה ובכל זאת מהסס ומתלבט באמונתו, ושוקל להיכנע לגוי — עתיד ליתן את הדין (ועיין פסוק כח).

חז"ל נחלקו (מדרש תהלים יח: ז) לגבי המלאך הזה, אם הוא היה סתם שליח, או שהיה מלאך ממש. למאן דאמר שהיה מלאך ממש — פינחס היה, משום שפינחס הוא השליח לכל דבר הכרוך באמונה וגאולה. ומשום כך אמרו (פרקי דרבי אליעזר מז): "פינחס הוא אליהו" — ששניהם היו אלה שעמדו על האמונה ועל דרכי ה' בלי פשרות, ושניהם מסמלים את האמונה הטהורה שהיא הנכונות להסתכן ולמסור נפש על האמונה. ולכן, דוקא פינחס נשלח לתפקידים אלה, ללמד את ישראל שבטחון בה' הוא המפתח לגאולה ולישועה.

אליהו והמשיח; בעתה אחישנה

יש לפרש את הענין שאליהו יבוא לבשר את המשיח, שאליהו — כסמל האמונה ומסירות הנפש והנכונות להסתכן עליה — מבשר את ביאת המשיח, בהכרזה שעל ידי האמונה לבד תבוא הגאולה בבחינת אחישנה, בהוד ובתפארת ובמהירות. וכאן הקב"ה רמז בפועל את הדבר הזה — ששלח את פינחס, הוא אליהו, לבשר גם למשיחו דוד את לקח האמונה והבטחון.

בטחון; הבנת הנס והכרתו

(כח) ויָשָב שאול מִרדֹף אחרי דוד וילך לקראת פלשתים; על כן קראו למקום ההוא סלע המַחלְקֹת. פירש רש"י: "שהיה לבו של שאול חלוק לשתי דעות:  אם לשוב להציל את ארצו מיד פלשתים, או לרדוף ולתפוש את דוד". בא וראה את שפלות האדם שפעם עמד על מרומים! יש אפילו ספק ספיקא בלבו אם עליו לרוץ ולהציל את ארצו. וזהו אותו איש שחמתו בערה בו כאשר שמע שנחש מלך עמון עלה על יבש גלעד. כל כך גדול כוחה של גאוה!

הרד"ק מביא (ילקוט שמעוני, רמז קלג): "שבשעה שהיה דוד ועבדיו עוברים על אותו מקום היה מתחלק מחיילותיו... והיו יורדין מעל סוסיהן ומשתטחין על פניהם ואומרין: ברוך שעשה לנו נס במקום הזה!" היהודי חייב להגיע למדרגה שהוא מכיר את הנס, כי לדאבוננו, כבר אמרו חז"ל (נדה לא.):  "אפילו בעל הנס אינו מכיר בניסו", כשהנס לא בא בדרך על טבעית. אבל איש האמונה מכיר את הנס כנס, ולכן גם בעתיד הוא בוטח בה'.