שמואל א

שמואל א - פרק כו

פרק כו

אהבת ישראל; מלשין ומתחנף

(א) ויבֹאו הזִפים אל שאול... לאמר: הלוא דוד מסתתר בגבעת החכילה... יתכן ששאול לא היה רודף עוד אחרי דוד, אחרי שהוא התרשם כל כך בפגישה אתו, כאשר כרת דוד את כנף בגדו, ורק הסתת הזיפים שבאו להלשין כדי להחניף לשאול ולקבל על זה שכר, עוררה את שאול לחזור למרדף. אם כן, בוא וראה את גודל עוון החנופה וההלשנה, שמביאות גם להחטאת הזולת. או, יתכן, שאחרי מות שמואל, כאשר שאול ראה שהתפשטה הידיעה שדוד נמשח למלך, הוא הגיע למצב נואש, והחליט שהוא חייב להרוג את דוד עכשיו, או שהכל יהיה אבוד.

(ב) ויקם שאול... ואתו שלשת אלפים איש בחורי ישראל, לבקש את דוד... לעיל (כד: ב) כתוב: "שלשת אלפים איש בחור מכל ישראל". ונראה, שעכשיו, אחרי שהתפשטו השמועות על משיחת דוד, הרבה מישראל לא רצו לשתף פעולה עם שאול, והוא לא יכול היה למצוא אנשים מכל ישראל.

(ג) ...ודוד יֹשב במדבר וירא כי בא שאול אחריו המדברה. (ד) וישלח דוד מרגלים וידע כי בא שאול אל נכון. שאול, בשגעונו וביאושו, אינו מנסה עוד להסתיר את עצמו מדוד כמו בעבר — העיקר להגיע לשם ולתפוס אותו. ודוד, שבאותו רגע לא היה בגבעה (ואולי גם זה היה נס מהקב"ה), רואה ששאול הגיע לאזור, והוא שולח מרגלים, והם חוזרים ומספרים לו שאכן שאול הגיע בדיוק למקום ("אל נכון") שהם בדרך כלל חונים, או למקום שחנו שם עד לפני זמן קצר. ובלי ספק, ידיעה זו באה לו על ידי מלשינים.

(ה) ויקם דוד... וירא דוד את המקום אשר שכב שם שאול ואבנר בן נר שר צבאו. הם שכבו זה על יד זה, כדי שאבנר ישמור על שאול, וכל העם ישמור על שניהם.

מנהיג

ושאול [ואבנר] שֹׁכֵב במעגל והעם חֹנים סביבֹתָו. דוד רואה ששאול מוגן מכל הצדדים, ואין ספק שכל בר דעת לא יתקרב לשם. אבל דוד פתאום חושב על צעד נועז! הוא ייכנס לתוך המעגל, עם כל הסכנה שבדבר, יקח את חניתו של שאול, לא יפגע בו — ויֵצא משם. כך יראו כל אנשי שאול שדוד הוא בעל אומץ נפלא, הראוי למלך, וגם שהוא לא פגע בשאול, ואם כן, למה שאול רודף אחריו? (שהרי בלי ספק, שאול שיכנע את העם שדוד מורד במלכות); והם גם יבינו, שיכולתו של דוד לעשות את זה, היא הוכחה לכך שהקב"ה אתו — ובכך הוא יפלג את שורות אנשי שאול. לכן דוד פונה אל שני אנשיו שלקח אתו:

(ו) ויען דוד ויאמר. כנראה, אנשיו הפצירו בו לחזור למחנה לפני שאנשי שאול יראו אותם, ודוד עונה להם:

מלחמה

אל אחימלך החִתי ואל אבישי בן צרויה אחי יואב, לאמר. אולי היה אחימלך גר. ובספר דעת סופרים כתב, שאולי כינה אותו אחימלך כדי להנציח את זכרו של אחימלך הכהן. והנה, אבישי בן צרויה היה "שקול כרובה של סנהדרין" (ברכות סב:) והיה תלמיד חכם גדול, ובכל זאת הוא גם לחם וגם יצא להסתכן, כמו שכתוב:

מי ירד אתי אל שאול אל המחנה? ויאמר אבישי: אני ארד עמך. הנה, המחשבה הנועזת באה כפצצה — לרדת לתוך המחנה! ואפילו אחימלך החתי הגבור, מהסס. אבל אבישי מסכים, והוא בטוח שהם יורדים להרוג את שאול, ועל דבר זה נראה לו שכדאי להסתכן, שהרי שאול רודף הוא וחייב מיתה, ובמיתתו יוכלו כל האנשים של דוד להינצל. ודוד עדיין אינו מספר לו מה כוונתו.

(ז) ויבֹא דוד ואבישי אל העם. הם מגיעים ממש לתוך העם הישן. והפסוק מרמז לכוונת דוד להשפיע על העם ע"י צעד זה, בכותבו: "ויבא... אל העם". והקב"ה, בראותו שדוד מוכן להתאמץ כך, עוזר לו, ומפיל תרדמה על השומרים ועל כל החיילים, כמו שכתוב (להלן יב): "כי תרדמת ה' נפלה עליהם".

...והנה שאול שֹׁכב... וחניתו מעוכה בארץ מראשתָו. עוד פלא: החנית נמצאת ממש על יד שאול וכן נעוצה עמוק באדמה, ובכל זאת מצליח אבישי לקחת אותה מבלי ששאול ירגיש.

ואבנר והעם שֹׁכבים סביבֹתָו. כל הסכנה הזאת — ואבישי ודוד אינם מפחדים!

מנהיג; רודף; מלך

(ח) ויאמר אבישי אל דוד: סגר אלקים היום את אֹיִבך בידך. הקב"ה נותן לך הזדמנות פז שנייה להשתחרר מאויִבך, שהוא באמת אויבך ויש לו דין רודף, שהוא דין מיתה. ואמנם, לא רצית קודם לכן להרגו, כי חשבת שבאותו חסד תוכל לשכנע אותו. אבל עכשיו, שראית שזה לא עזר, והוא משוגע לדבר זה ולא ינוח עד שיתפוס אותך — אין לך לסמוך על ניסים (ואבישי תלמיד חכם היה, כמו שכתבנו), ולכן:

ועתה אַכֶּנו נא בחנית ובארץ פעם אחת ולא אֶשְנֶה לו. ולכן, אם אינך רוצה בעצמך להרגו — אני אעשה זאת, ובחוזק אכהו כדי שלא ירגיש כאב, שבמכה אחת אכנו ולא אצטרך להכות בו שנית, משום שימות מיד. ועוד — כך הוא לא יצעק, ואם כן שאר העם לא ירגישו.

(ט) ויאמר דוד אל אבישי: אל תשחיתהו! איני רוצה להרוג אותו, וגם איני רוצה שאתה תעשה את זה בשבילי; וגם אל תהרוג אותו על דעת עצמך מהסיבה שהוא רודף שמצוה להרגו — מפני שגם אם הדבר הזה נכון לגבי סתם אדם, אבל:

כי מי שלח ידו במשיח ה' ונִקָה! כאן מדובר במלך שנמשח ע"י ה', וחייבים להיות הרבה יותר זהירים איתו, ולמצוא סיבות שלא להרגו: ראשית — הוא אינו שפוי בדעתו; ושנית — אנחנו לא בסכנת נפשות, כיון שבכל זאת יש לנו אפשרות לברוח ממנו. ועוד: אם תזלזל בהריגת מלך, תיצור בזה תקדים לעתיד, ובכך לא תינקה מהריגות מלכים שתיעשנה בעתיד שלא בצדק עקב התקדים שלך. ודוד השתמש בלשון "תשחיתהו", מפני שההורג מלך משחית גם את המלוכה, שהרי המלך אינו סתם אדם, אלא מסמל מוסד ומלכות.

(י) ויאמר דוד. מדוע חזר הפסוק על המלים "ויאמר דוד"? נראה, שאבישי התווכח איתו, ועל זה התחזק דוד ואמר בתקיפות:

חַי ה'! שלא ימות שאול בידי או בידך. ועל זה אמרו חז"ל (מדרש תהלים נח: א): "ואם תהרגנו — חי ה', אהרוג אותך" (רד"ק) — משום שאין לו דין רודף מבחינת ההלכה היבשה, והוא מסביר לאבישי שזה מאחר שגם אם הם לא יהרגו את שאול הם יינצלו, ושאול יעבור מן העולם ע"י ה'. וגם זה חלק ממה שאמר "חי ה'", כלומר, אין ספק שה' יעשה כך:

כי אם ה' יגֳפֶנו. או שהקב"ה יגוף אותו במחלה, והוא ימות קודם זמנו.

או יומו יבוא וָמת. או שימי חייו הטבעיים שהוקצבו לו, יגיעו תוך זמן קצר לתומם, והוא ימות מיתה טבעית.

או במלחמה יֵרֵד ונספָּה. או שה' יקרב את מיתתו במלחמה. אבל ברור שמיתתו קרובה, והקב"ה יביאנה באחת משלש הדרכים האלו. והרד"ק הביא מחלוקת חכמים (עי' תוספתא עדויות א: יא): "'את מספר ימיך אמלא' (שמות כג: כו) — אלו שני דורות [היינו, שבעים שנה בערך]. זכה — משלימין אותן לו [אבל אין מוסיפים]. לא זכה — פוחתין לו, דברי ר"ע... וחכמים אומרים: זכה — מוסיפים לו עליהם. לא זכה — פוחתין לו מהם...". אבל, אומר דוד:

ידעתי את ה'; תוכחה; השגחה; מנהיג

(יא) חלילה לי מה' משלֹח ידי במשיח ה'. ושהקב"ה יעשה את שלו. בוא וראה את גדולתו של דוד, שלמד את לקחו מדברי אביגיל — ומיד מתרגם את התלמוד למעשה! ורְאֵה גם את גדולת אביגיל, שזכתה ע"י התוכחה שלה להציל לא רק אדם אחד — נבל — אלא גם את שאול מלך ישראל. ולכן, חייב המנהיג, וכל יהודי, להוכיח ולומר את האמת בלי להתייאש — כי מי יודע איזו תועלת תצא מזה!

ועתה קח נא את החנית אשר מראשתָו ואת צַפַּחַת המים ונלכה לנו. עכשיו דוד מסביר לאבישי למה, אם כן, ירד והסתכן. הוא מצוֶה אותו לקחת את החנית ואת המים, לאות שהיו שם ושבקלות היו יכולים להרוג את שאול. ולמה לקח דוקא את החנית ואת צפחת המים? כי למלך יש שני תפקידים: האחד, להגן על העם ועל הארץ מאויבים חיצוניים; והשני, לדאוג לבעיות הכלכליות והסוציאליות בפנים. ודוד בא להראות לשאול ולעם, שהקב"ה מתחיל לקחת משאול את המלוכה, ושלא שאול יהיה המלך שיגן עליהם ויפרנס אותם. ומשום כך, לקח את החנית — סמל המלחמה, ואת המים — סמל הפרנסה.

(יב) ויקח דוד את החנית ואת צפחת המים... וילכו להם, ואין רֹאה, ואין יודע ואין מקיץ... כי תרדמת ה' נפלה עליהם. בלי זה לא היו יכולים לעשות את מה שעשו. והנס היה גדול מאד, שהרי אף אחד משומרי המחנה שהיו עֵרים — לא ראה ולא ידע שמשהו אירע, כלומר, לא שמע את הדיבורים או את התזוזות; ואף אחד מהישנים על יד שאול — לא התעורר. והנה, כתוב שדוד לקח את החנית, והסיבה לפי רד"ק היא: "שמא לא יוכל [אבישי] לכבוש את יצרו ויכנו", לפיכך דוד עשה את זה בעצמו. או יתכן, שאבישי טען, שלפי דברי דוד שאסור לנגוע בשאול, אם כן, לא יאה לו — להדיוט — לקחת את רכוש המלך, ולכן דוד לקח את זה, שהרי הוא היה מלך — המלך האמיתי.

(יג) ויעבֹר דוד העֵבר. "מעבר המים שהיה שם" (מצודת דוד).

ויעמד על ראש ההר. כדי להשמיע קולו.

אין סומכין על הנס

מרחֹק; רב המקום ביניהם. יש לשאול, למה הפסוק הוסיף את זה, ולמה מדגיש כל כך שהיה "רחוק" וגם "רב המקום"? ונראה פשוט, שאפילו אדם עם בטחון בה', ושעל סמך בטחון זה אוזר אומץ ועושה דבר נועז ומסוכן — בכל זאת, הוא אינו עושה דבר מטורף! כלומר, הוא חייב ללכת על פי הטבע, ולהכין לעצמו דרך טבעית להצלחה, גם אם זה מסוכן. אבל סתם ללכת נגד כל הגיון, ולשים את עצמו בסכנה ודאית בלי תכנית ותחבולה, ולסמוך שיבוא נס מה' — זה אינו דרך היהדות. ולכן דוד מבטיח לעצמו מרחק רב בינו לבין אנשי שאול, כדי שיוכל להימלט אם יצטרך.

(יד) ויקרא דוד אל העם ואל אבנר בן נר לאמר. הקריאה היתה מופנית לאבנר, ומה שאמר "אל העם" הוא שוב רמז לכך שעיקר כוונתו היתה לדבר אל העם, ולהפריד בינם לבין שאול.

תוכחה וחנופה; אהבת ישראל; גאוה; חייבים למחות

הלוא תענה אבנר! בירושלמי (סוטה א: ח) אמרו: "ואבנר, למה נהרג?... על ידי שלא הניח לשאול להתפייס מדוד. הדא הוא דכתיב (שמואל א כד: יא):  'ואבי, רִאֵה גם רְאֵה את כנף מעילך בידי' [כלומר, ששאול ראה בזה סימן שדוד באמת צדק, ונטה להתפייס]. אמר ליה [אבנר]: מה את בעי מן גלגוי דהדין [מה אתה רוצה מזה שלגלג עלינו ומתפאר בעצמו]? בסירה הוערת! [כלומר, בקוצים נחתך המעיל ולא דוד חתכו; ועל ידי זה מנע אבנר את הפיוס בין שאול לדוד; ולכן עכשיו לועג לו דוד בפני כל העם]:  וכיון שבאו למעגל, אמר לו [דוד]: 'הלוא תענה אבנר!' — גבי כנף אמרת: בסירה הוערת; [ועכשיו] חנית וצפחת [ג"כ] בסירה הוערת?! [דוד לועג לו: מה יש לך לענות עכשיו?!]. ויש אומרים: על ידי שהיתה סיפק בידו למחות בנוב עיר הכהנים ולא מיחה". שחייב היה למחות, וכיון שלא מיחה, נתפס בעוון שאול — ונהרג.

והנה, אבנר שומע את הקול ובתחילה אינו מכירו, ולכן שואל:

ויען אבנר ויאמר: מי אתה [שהעזת ו_] קראת אל המלך? "שמְלָאֲך לבך לזעוק בעוד שהמלך ישן" (מהר"י קרא). אבנר אינו מעלה בדעתו שזה דוד, ועל אחת כמה וכמה, שהוא נכנס לתוך המחנה ויצא.

(טו) ויאמר דוד אל אבנר. דוד מתכוון לשני דברים: א) להפריד בין העם לבין שאול, על ידי זה, שהעם — בראותו את גבורת דוד, וכן את סירובו להרוג את שאול — יבין שהוא אינו מורד במלכות. ב) להראות בלעג ששום דבר לא יעמוד בפני החלטת ה'. ובכן, הוא לועג לאבנר, ובכל ביטוי שהוא משתמש בו הוא גם רומז לו על חולשת האדם מול מחשבת ה'.

...הלוא איש אתה. "איש גדול... וכן (במדבר יג: ג): 'כולם אנשים' [אצל המרגלים] — אנשים גדולים" (רד"ק).

ומי כמוך בישראל? דוד לועג לו, ואומר: הלא אתה גבור וחשוב וגדול בישראל, ואין כמוך בכל העם.

ידעתי את ה' — אין מנוס ואין תחבולה נגד ה'

ולמה לא שמרת אל אדֹניך המלך; כי [שהרי] בא אחד העם להשחית את המלך אדֹניך. שני דברים יצאו מפי דוד: ראשית, לעג שכוּוַן להשפיל את שאול ואבנר בעיני העם, ולכן אמר: הלא אתה גבור ומי כמוך גבור, ואם כן, איך לא יכולתָ לשמור על המלך, עד שאחד העם — איש פשוט ושפל כמוני — בא ויכול היה להרוג את המלך? וכוונתו ברורה, שהצבא יראה שהוא לועג לאבנר; ועל אף שאמר לו "ומי כמוך בישראל", הרי כוונתו לומר: ברור שיש כמוהו, ואף גדול ממנו — דוד! ולמרות כל זה, העובדה היא שדוד לא הרג את שאול, וזה עושה רושם גדול על העם. ועל אף שהביטוי "אחד העם" נאמר בלעג, בכל זאת הוא מצלצל באזניהם כאמת — שדוד באמת מסתכל על עצמו כמשועבד לשאול, ושהוא אינו מורד במלכות. אבל דוד רוצה להדגיש עוד דבר: הנה אבנר, אתה איש גדול וגבור "ומי כמוך בישראל" — וכל זה אינו שוה לך כלום, כי ה"מי כמוך" הגדול בישראל, נחשב לאפס כלפֵי (שמות טו: יא) "מי כמכה באֵלִם ה'"! וכוונתו להראות לו: הנה, אני עשיתי דבר שהוא כמעט בלתי אפשרי, ואיך הייתי יכול לעשות את זה אלמלא עזרני ה'? ואם כן, לְמַד מזה לקח — שלא תוכל להרוג אותי כי ה' בחר בי. ופעמיים הוא מדגיש את המלה "אדוניך", לרמז: את אדוניך שאול לא תוכל לשמור, שהרי האדון שלי מאס בו.

(טז) ...חַי ה', כי בני מָוֶת אתם אשר לא שמרתם על אדֹניכם. שוב הלעג — אבל עכשיו הוא מרחיב את זה כלפי כל העם: אתם הרי חייבים מיתה על אשר לא שמרתם — אף אחד מכם — על שאול. וברור, שהכוונה של דוד מובנת להם:  אשר לא יכולתם לשמור עליו, שהרי ה' מאס בו.

על משיח ה'. שוב שתי משמעויות — מצד אחד, עכשיו ברור ששאול אינו משיח ה'; ומצד שני, דוד בכל זאת משתמש בביטוי זה, כאות לכך שהוא אינו מורד במלכות.

ועתה. ההוכחה הגלויה לכך, שמצד אחד, אינני מורד במלכות; ומצד שני, שה' מאס בשאול ובחר בי:

רְאֵה — אֵי חנית המלך ואת צפחת המים אשר מראשתָו. הסתכלו, שני אלה — סימני מלכותו — היו ממש מראשותיו! הייתי צריך להיכנס לתוך המחנה, לתוך המעגל, ולקחת אותם — הרי גם אומץ וגם עזרת ה'. ואם כן, מה תאמרו עלי עכשיו!

גאוה — שפלות גס הרוח

(יז) ויכר שאול את קול דוד. שאול מכיר את הקול היטב. שהרי את הקול הזה הוא שמע כבר בפעם הקודמת, אחרי שיצא מהמערה. ואז הוא הבטיח לדוד להרפות ממנו, ואילו עכשיו, נוסף על כל חטאיו, מתברר שהוא גם שיקר לו. ולכן, הוא אינו מנסה לרדוף אחריו כאן, ובפני כל עמו הוא אומר בשפלות:

הקולך זה בני דוד? אין הוא בוכה כמו בפעם הקודמת, כי הוא חייב בכל זאת לשמור על מדה כלשהי של כבוד עצמי. ודוד, שיודע ששאול מכיר את קולו, מכבד אותו בכל זאת בעיני העם, ועונה:

קולי, אדֹני המלך. אבל כבוד לחוד — ותוכחה לחוד. ואחרי שראה דוד שתוכחה בצינעה לא עזרה, הוא מוכיח אותו ברבים — לא בתקוה ששאול יחזור בתשובה, אלא כדי שהעם ישמע, ויבחין שהוא אינו מורד במלכות.

(יח) ויאמר: למה זה אדֹני רֹדף אחרי עבדו — כי מה עשיתי ומה בידי רעה? הסגנון ודרך הדיבור בוודאי עושים רושם עמוק על הצבא, מאחר שזה עתה שילם דוד לשאול טובה תחת רעה.

(יט) ...אם ה' הֱסיתך בי. דוד רוצה להראות לעם שני דברים: האחד, שהוא מכבד את המלך, ומנסה ללמד עליו זכות שכל המרדף הזה אינו ממנו (על אף שדוד יודע היטב היטב את האמת); והשני, שהיועצים שסביב שאול מהווים גורם עיקרי להסתה נגדו, כמו אבנר שהסית נגד דוד אחרי המעשה במערה.

יָרַח מנחה. הוא יריח ויקבל את קרבני בתשובה על חטאי. אבל —

ואם בני האדם [הם המסיתים] ארורים הם לפני ה' כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה'. הנה דבר חשוב! דוד פתאום מתמלא זעם, ומקלל את המסיתים. ומהו חטאם העיקרי? לא זה שבגללם הוא נרדף; לא זה שבגללם הוא בסכנה מתמדת; אלא העובדה שהם גירשו אותו מא"י שהיא נחלת ה', שמצוה לדור בה ולא לדור בחו"ל או בקרב הגוים המושלים — ובזה שהם מגרשים אותו מא"י, הם, למעשה, אומרים לו:

ארץ ישראל

לאמר: לך עֲבֹד אלהים אחרים. פירש מהר"י קרא: "וכל המגרש אדם מא"י, כאילו אומר לו: לך עבוד אלהים אחרים, שאין שומרי תורה בחוצה לארץ". ועל זה אמרו (כתובות קי:): "וכל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו א_לוה". שיהודי שגר ממש בחו"ל — גר בטומאה ולא בקדושה. וחוץ מזה, יהודי הגר בכל מקום ששולט גוי שאינו יודע את ה' ואינו מכיר בו — גר במקום של חילול השם, כי ה' כביכול אינו נמצא שם, שהרי הגוי ששולט שם אינו מכיר בו, ומחלל אותו — מלשון "חלל", ריק. ולכן, אפילו כאשר הגוי שולט בא"י, יש ענין של חילול השם. ולזה רמז בתרגום יונתן:  "ביני עממיא פלחי טעותא". אם כן, אדם שגר בחו"ל — אינו שומר תורה, שעיקר ישיבתו שם היא חטא! וכן, אי אפשר לשמור תורה אלא במסגרת של ארץ וחברה קדושה.

(כ) ועתה אל יפֹל דָמִי ארצה מנגד פני ה'. דוד אומר לשאול ולעם: דעו, שהדם ששאול רוצה להפיל, לא יפול ארצה בדרך כזו שה' לא יראה אותו ולא יגיב בכעס — אלא אם תשפכו את דמי, הקב"ה יתנקם בכם, שהרי אני נקי מחטא.

ידעתי את ה'; א_ל ההיסטוריה

כי יצא מלך ישראל לבקש את פרעֹש אחד, כאשר ירדֹף הקֹרֵא בהרים. נראה לי, שכוונת דוד כאן אינה כמו כוונתו לעיל (כד: יד) כשאמר: "אחרי מי יצא מלך ישראל... אחרי כלב מת, אחרי פרעש אחד". שם רצה דוד להראות לשאול תדמית של שפלות, כאומר: מי אני? — בסך הכל, כלב מת ופרעוש אחד, ולמה לך לרדוף אחרי? אבל כאן, דוד מדבר בתקיפות, ואומר: ה' יתנקם בשאול שרודף אחרי נקי מפשע, כאילו אין נפשו של אדם שווה בעיניו יותר מאשר חיי פרעוש, או כאילו זה משחק ותענוג כמו מרדף המלכים אחרי הקורא בהרים (והקורא הוא סוג עוף שהמלכים נהגו לצוד). ועל זה בוודאי הקב"ה לא ישתוק, והוא יעניש אותך. ואין ספק, שהדברים האלה מכוונים לעם, והוא מתרשם מהם.

גאוה; אין מנוס מה'

(כא) ויאמר שאול: חטאתי. שאול שוב נתפס לרגע של בהירות ואמת, ומודה על חטאו, והפעם בפני עם ועדה. איך שהקב"ה משלם מדה כנגד מדה! שאול — שכל נסיונו לתפוס את דוד נבע מגאוה ומרצון לבטל את גזירת ה' — נאלץ להשפיל את עצמו בפני אנשיו.

שוב בני דוד, כי לא אָרַע לך עוד תחת אשר יָקְרָה נפשי בעיניך היום הזה. הפעם מרחיק שאול לכת. במעשה במערה, הוא לא הוסיף בפירוש מלבד ההודאה שחטא, שמעכשיו הוא לא ינסה עוד להרוג את דוד, ושהוא יכול לשוב לביתו ולשבת בשלוה; אולם עכשיו, הוא נשבר ונכלם בפני צבאו, ונכנע בפני העובדה המרה שהוא לא יוכל להתגבר על דוד, ולכן הוא מזמין אותו לשוב מהמדבר, ולחזור אל החיים שהיו לו. ועכשיו יוצאות מפיו מלים שמתפרשות כוידוי רחב, והוא אומר:

הסכלתי. מלה זו באה כהד מהעבר, מהחטא הראשון שחטא כאשר אך נמשח למלך, שלא חיכה לשמואל בגלגל, שכאשר בא אז הנביא, הוא אמר לשאול (לעיל יג: יג_יד): "נסכלת... בִקש ה' לו איש כלבבו ויצוהו ה' לנגיד על עמו". ושאול חוזר על המלה, כאילו הוא מודה לעצמו: אכן הסכלתי, והוא מוסיף:

ואשגה הרבה מאד. כלומר, לא רק שהסכלתי בחטא הראשון, אלא גם הסכלתי כאשר חשבתי שאוכל להפר את יוזמת ה' שבחר בך כ"איש כלבבו" וכ"נגיד על עמו". ואשגה הרבה מאד — בחטאי שעברתי בנסיון לסכל את מחשבת ה' ולהרוג אותך. ואין סכלות ושגיאה יותר גדולים מזה.

(כב) ויען דוד ויאמר: הנה חנית המלך; וְיַעֲבֹר אחד מהנערים וְיִקָחֶהָ. דוד אינו מגיב בפירוש על ההזמנה לשוב, אבל מתשובתו ברור שהוא אינו סומך על המִלה של המלך חולה הנפש. וכתב מצודת דוד: "כי על כל זה לא האמין לשאול ולהשיב בעצמו". ויש לשאול, מדוע דוד לא השיב לו גם את צפחת המים?

אמונה וגאולה

(כג) וה' ישיב לאיש את צדקתו ואת אֱמֻנתו אשר נתָנְך ה' היום ביד ולא אביתי לשלֹח ידי במשיח ה'. הצדקה היא — הטובה והחסד שעשה דוד עם שאול, שלא הֲרָגו כאשר היה בידו לעשות כן. והאמונה היא — שאם לא יעשה את העוול הזה, הקב"ה יצילהו מכף שאול, אע"פ שהדבר יהיה כרוך ביסורים. והצדקה והאמונה הן המעלות הגדולות המביאות את הגאולה, כמו שנאמר (הושע ב: כא_כב): "וארשתיך לי בצדק... וארשתיך לי באמונה — וידעת את ה'". ודוד אומר כאן: ה' ישיב לי — האיש שעשה צדקה ושהאמין ובטח בה' — את גמולי, ויגאלני ויצילני, וכך יעשה לכל איש שעשה צדקה ובטח בו. וכן רמז להיפך: ה' ישיב לאיש את חוסר צדקתו ואמונתו, אם אינו עושה צדקה ואמונה למי שעשה איתו צדקה ואמונה. וכוונתו ברורה, ששאול ישמע ויֵדע שאליו המילים מכוונות.

(כד) והנה, כאשר גדלה נפשך היום הזה בעיני — שהערכתי את גדולת וחשיבות נפשו של אדם, מה עוד שהוא משיח ה'.

כן תגדל נפשי בעיני ה' ויצִלני מכל צרה. דוד אינו אומר לשאול "כן תגדל נפשי בעיניך", כי בסופו של דבר, הוא אינו סומך עליו. אלא, הוא מכוון את תפלתו להקב"ה, שהוא ישלם לו מדה כנגד מדה, טובה תחת הטובה שעשה, גאולה תחת האמונה והבטחון שבטח בו.

(כה) ויאמר שאול... ברוך אתה בנִי דוד. ברוך תהיה שהצלתני, וברוך אתה כבר, שהרי אני יודע שהקב"ה בחר בך.

גם עשֹׂה תעשה וגם יכֹל תוכל. ברור לי שתגיע למלוכה (וכן תירגם יונתן:  "אף ממלך תמלוך"), ותוכל ותצליח על אף הקשיים והיסורים.

וילך דוד לדרכו ושאול שב למקומו. דוד הולך "לדרכו" — מצד אחד, דרך קשה, שהרי הוא ממשיך לברוח המדברה; אבל מצד שני, יש לו דרך, שליחות וייעוד: הוא יהיה מלך, והוא ממשיך בדרך למלכות כמו שהבטיח ה'. אבל שאול אינו הולך, אינו מתקדם לעתיד — כי כבר אין לו עתיד. הוא חוזר, ושב למקומו — רמז מר ליום המוות הקרב ובא, שהרי הפלשתים מכינים מלחמה נגדו, לקראת היום בו הוא ישוב למקומו, למקום שמשם הוא בא — הוא בא מעפר ושב לעפר.