שמואל א

שמואל א - פרק לא

פרק לא

(א) ופלשתים נלחמים בישראל. בינתיים, כשדוד טרוד במלחמת עמלק, הפלשתים כבר התחילו את מלחמתם עם ישראל בלא ידיעת דוד. ויתכן מאד מאד, שכל הענין של צקלג נועד ע"י ה' להטריד את דוד כדי שלא ילך לעזרת ישראל, משום שהקב"ה קבע עונש לשאול, ולישראל שלא מחו נגדו.

וינֻסו אנשי ישראל מפני פלשתים. מנוסה כללית, שכל העם נס. ובדברי הימים א י: א, כתוב: "וינס איש ישראל", כלומר, כאיש אחד.

חילול השם; מלחמה וכשלון

ויפלו חללים בהר הגלבֹע. המלחמה היתה בעמק, והם כנראה ניסו לברוח להר כדי להתחבא במערות שבו, וגם משום שקשה לרכב המהיר לעלות להר; ובכל זאת הגזירה נגזרה, והם נפלו חללים גם בהר.

המלה "חללים" מורה על "חלל", "ריק", שאחרי שהאדם מת, מה נשאר ממנו ומגאותו? הוא נופל, מפני שהגוף מתרוקן ונעשה חלל ואין לו שום תמיכה. כל מה שהכין לו הקב"ה — שכל, הבנה, נשמה — הכל הולך, והוא נשאר "חלל", גוף ריק. ובמיוחד כשהוא נופל ביד האויב במלחמה! מה נשאר עתה מכל גאותו ומגסות הרוח שלו? וכאשר ישראל ניגף במלחמה לפני האויב והרבה חללים נופלים, החללים הם גם מחוללים, משום שיש כאן חילול בני ישראל, בושה לישראל, וגם חילול השם, שגם הוא כביכול מתחלל ונופל חלל בעיני הגוים.

(ב) ויַדְבְּקו פלשתים את שאול ואת בניו. "וידבקו" פירושו: השיגו, וכתוב כך כמדה כנגד מדה — שאול לא דבק בה', ואילו היה דבֵק בו, לא היו הפלשתים מנצחים אותו; ועכשיו שעזב את ה' וברח ממנו, הדביקוהו הפלשתים. התורה ציוותה (דברים י: כ): "אֹתו תעבֹד ובו תדבק"; וכן (שם יא: כב): "ללכת בכל דרכיו ולדָבקה בו", ולא עשו כך, ולכן באה עליהם קללת התוכחה (שם כח: ס): "והשיב בך את כל מדוה מצרים... ודבקו בך". ואכן, מי שבורח מה' נופל ללא חיים, לעומת: "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כֻּלכם היום" (שם ד: ד). יש כאן עוד רמז:  ישראל נפלו כעונש על שלא מחו בשאול, ולכן הפלשתים דבקו בישראל והשיגום, וביחזקאל (ג: כו) כתוב: "ולשונך אדביק אל חִכֶּךָ... ולא תהיה להם לאיש מוכיח".

והנה, לשון דומה נמצאת בתהלים (קלז: ו): "תדבק לשוני לְחִכִּי אם לא אזכּרֵכִי [את ירושלים]...". ויש לשאול, במה מתאים העונש הזה לחטא של שכחת ציון? התשובה היא, שדבקות בה' יכולה להיות רק בא"י, שהרי יהודי שחי בגלות ויכול לחזור לארץ ואינו חוזר ומבזה את המצוה, מורד ומואס בכך בה' ובארצו! וחוץ מזה, א"י היא קודש וטהרה, והגלות היא טומאה וחילול השם, ואיך ידבק יהודי בטומאה ולא בקודש וטהרה? כל תפילותיו ולימודו ותורתו הנעשים שם ע"י דיבורו בלשון ובפה — הם הבל וצביעות. ועל זה אומר ה': מי שאינו דבק בי לחזור לא"י (ומעדיף תענוגים וחיי שעה בגלות, כמו שמסיים הפסוק שם: "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי", כלומר מעל ומעבר לכל שאר השמחות והתענוגים), איני מקבל את תפילתו ואת תורתו, ותדבק לשונו לחיכו.

ויכו פלשתים את יהונתן ואת אבינדב ואת מלכי_שוע בני שאול. כתב הרד"ק:  "ואיש בושת נשאר בבית כי לא היה יוצא במלחמה". גם יהונתן הצדיק (ונכתב כאן בה"א, ללמד שעמד בצדקותו עד הסוף) נפל, משום שכל ישראל ערבים זה בזה, וכאשר נגזרת גזירה, נופלים גם צדיקים יחד עם הרשעים. ומשום כך, כל הטענות של ה"ליברלים", שדורשים חופש לעצמם משום שאין רשות לאדם לכפות את דעותיו על זולתו, הן הבל. ביהדות אין מושג כזה, כי כולנו עם אחד, סגולה, וכולנו סובלים מחמת חטאי הרשעים.

(ג) ותִּכְבַּד המלחמה אל שאול. הוא הכביד את לבו, וכמדה כנגד מדה "ותכבד המלחמה". הוא לא כיבד את ה' ואת כהני נוב, ולכן "ותכבד המלחמה". הוא התחנן לשמואל (שמואל א טו: ל): "כַּבּדֵני נא נגד זקני עמי", והוא לא כיבד את אחימלך הכהן הגדול, ולכן "ותכבד המלחמה".

הקב"ה הוא א_ל ההיסטוריה, ולו הנצחון, והוא בעל המלחמות. כאשר הוא רוצה להשפיל את הפלשתים, כתוב (לעיל ה: ו): "ותכבד יד ה' אל האשדודים". וכאשר הוא רוצה להעניש את ישראל ולהעלות את הפלשתים כשבט אפו, כתוב "ותכבד המלחמה...".

וימצָאֻהו המורים, אנשים בקשת. הוא לא האזין לשמואל ולמורים של בני ישראל, ולכן מצאוהו המורים בקשת (ועיין מה שכתבתי בענין "מורים" ו"מרה" לעיל פרק ל: כה, ובשמות טו: כג_כה).

ויָחֶל מאד מהמורים. הוא פחד מאד מהמורים, כמו שאמר בפסוק הבא:  "ודקָרֻני והתעללו בי". שוב יש כאן מדה כנגד מדה: האדם שאינו דבוק ביראת שמים ואינו מפחד מהקב"ה וממורי האומה, סופו לירא ולפחד מפני בני אדם. מי שאינו סומך על ה', יסמוך על בני אדם ויהיה תלוי בהם, ויפחד להכעיסם, וכל ימיו יהיה שרוי בפחד מן האדם. והוא יפחד גם ממלחמה, משום שהסומך על האדם רואה הצלה רק באמצעים של כח ונשק, וכאשר יראה נשק חזק, יפחד ממנו. הוא מפחד ומחלל את עצמו, מרוקן את עצמו מכוח, וגם מבייש ומבזה את עצמו בפחד זה.

(ד) ויאמר שאול לנֹשֵׂא כליו. שאול יודע ששעת מיתתו הגיעה, כדברי שמואל, וברגע האחרון של חייו הוא חוזר להיות האדם הגדול שהיה, ומת כיהודי וגבור.

חילול השם; התאבדות; כבוד המלך

שלֹף חרבך ודָקרֵני בה פן יבואו הערלים האלה ודקָרֻני והתעללו בי. שאול גם מפחד ממיתה אכזרית, שמא ידקרו אותו הפלשתים דקירות רבות ומכאיבות וישאירו אותו חי כדי לסבול, אבל הוא גם נחוש בדעתו למנוע את זה מטעם חילול השם שבזה. שהרי שאול, כמלך ישראל, משיח ה', מסמל את עם ישראל ואת הקב"ה, אלוקי ישראל, והדקירות בו וההתעללות בגופו שהן לעג, בזיון, חירוף ונקמה, הן חילול מלך ישראל וחילול השם. ואת זה הוא מחליט למנוע, ומחליט לקדש שם שמים. ולכן כתב הרד"ק (ה): "ולא חטא שאול בהָרגו עצמו, ואע"פ שכתוב (בראשית ט: ה): 'ואך את דִמכם לנפשׂתיכם אדרֹש' [שזאת אזהרה על התאבדות]... אעפ"כ לא חטא, לפי שהיה יודע שאול כי סופו היה למות במלחמה, כי כן אמר לו שמואל [ולכן היה מותר לו להתאבד, כדי למנוע את הכאב הנורא]. ועוד: ... טוב היה שיהרוג הוא עצמו ולא יתעללו בו הערלים. וכן אמרו רז"ל (בראשית רבה לד: יג): 'ואך את דמכם...'. יכול כשאול? ת"ל: 'אך' [שהוא מיעוט]".

הערלים האלה. נ"ל שכל פעם שיש חילול השם ע"י גוים, מי שמנסה למנוע אותו מכנה את המחללים "ערלים", כמו כאן, וכן בגלית אמר דוד (לעיל יז: כו):  "כי מי הפלשתי הערל הזה כי חֵרֵף מערכות אלקים חיים".

ולא אבה נֹשׂא כליו כי ירא מאד. "פחד מה' לשלוח יד במשיחו" (מצודת דוד). וגם דוד היה כל כך נזהר, ואמר לאבישי (לעיל כו: ט): "אל תשחיתהו כי מי שלח ידו במשיח ה' ונִקָה?" וכן אמר דוד לשאול (שם: כג): "ולא אביתי לשלֹח ידי במשיח ה'".

כאן, ברגע האחרון, רמז הכתוב לסיבת עונשו של שאול: הריגת אחימלך, כהן ה', וכהני נוב, אחרי שסירבו עבדי שאול לשמוע לו, כמו שכתוב (לעיל כב: יז):  "ולא אבו עבדי המלך... לפגֹע בכהני ה'". וכאן לא אבה נושא כליו לפגוע במשיח ה'. ובזה הוא השכיל יותר משאול.

התאבדות; הפלות; לה' הארץ ומלואה, ואין לאדם בעלות אפילו על גופו

...ויקח שאול את החרב ויפֹל עליה. כבר אמרנו שהתאבדות היא חטא גדול. והפליגו בו רבותינו (מס' שמחות פרק ב): "המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו בכל דבר". והסיבה לזה היא כלל יסודי ביהדות: הקב"ה הוא אדון הכל, בורא ויוצר וקונה הכל. אנחנו וכל מה שברשותנו שייכים לו, והארץ ומלואה שלו הם. והאדם חייב להבין את זה, כי זה יביא אותו לקבלת עול מלכות שמים גמורה, לשפלות ולשבירת האנוכיות והגאוה, ובסופו של דבר לקדושה ולהתרוממות, שהיא תכלית האדם. ואין לך גאוה וגסות רוח יותר מכשאדם מסתכל על דבר מסוים ואומר: שלי הוא! שלי הוא וזכותי היא לעשות בו מה שאני רוצה! יסוד ושורש הרע שבימינו הוא בתחושה זו של עצמאות ותביעת "חופש" ו"חירות" ו"זכות", שבכל זה יש פריקת עול וגאוה וגסות הרוח וכפירה בה', וזה מה שמביא את האדם לשפיכות דמים ולאכזריות ולהרס העולם. שאם אין שולט עליו ואין עול, ואם הוא המכריע את גורל עצמו, אזי גם אם בתחלה הוא יפטפט על נכונותו שלא להזיק לזולת, אי אפשר שבסופו של דבר לא ישלטו עליו יצרו ותאותו, ויעשה הכל לעצמו למען תאותו. הפורק עול ה' סופו ליפול כעבד וכאסיר לעול תאותו הבהמית והאנוכית. לא רכושו של אדם שייך לו וגם לא גופו. והעוול והאיוולת של ימינו מתבטאים בדרישה הקולנית מצד נשים מבולבלות ש"זכותן" היא להרוג את העובר שבמעיהן. ואין לך הוכחה יותר גדולה מזו לאן מביאה התאוה והאנוכיות את האדם. חייו של האדם אינם שייכים לו, ואין לו זכות ורשות להתאבד ולשים להם קץ. הקב"ה שם את האדם בעולם לשם קיום משימה — להתקדש ולהתעלות, ועליו לחיות ולהגיע למטרה זו. ואין לאדם זכות אפילו לחבול בגופו, כמו שאמרו חז"ל (ב"ק צא:): "ואין אדם רשאי לחבל בעצמו".

מדה כנגד מדה

...ויקח שאול את החרב ויפֹל עליה. אמרו חז"ל (סוטה י.): "תנו רבנן:  חמישה נבראו [וחלק מגופם] מעין דוגמא של מעלה ["נשתנו מן התחתונים לתפארת" — רש"י]. וכולן לקו [דוקא] בהן [משום שחטאו בגאותם בהם]. שמשון בכחו, שאול בצוארו ["ויגבה מכל העם משכמו" — לעיל י: כג], אבשלום בשערו, צדקיה בעיניו, אסא ברגליו... שאול בצוארו דכתיב 'ויקח שאול...'" — "מקום שהורגין בחרב, והיינו צואר" (רש"י).

(ה) וירא נשא כליו כי מת שאול. כך חשב הנער, אבל באמת היה רק גוסס, והֲרָגו הגר העמלקי (שמואל ב א: י).

ויפֹל גם הוא על חרבו ויָמָת עמו. משום שלא רצה לראות בחילול עמו ומולדתו.

(ו) וימת שאול ושלשת בניו ונשא כליו, גם כל אנשיו. "עבדיו, עושי רצונו" (מצודת דוד).

עם ישראל ואחדות

ביום ההוא יחדָו. אפילו כאשר המלחמה היתה נואשת ואפסו התקוות, שאול ובניו וקבוצת האנשים שהיו נאמנים לשאול, לא נכנעו, אלא לחמו בגבורה יחדיו ונפלו יחדיו. שעל אף שכל אחד מישראל הוא יחיד ומיוחד, בכל זאת כל יחידי הסגולה חייבים להתאחד ולהיות יחדיו, עם סגולה. והקשר של "יחדיו" צריך להיות קשר של אחוה ואהבה, כמו (דברים כה: ה): "כי ישבו אחים יחדו...", ולא של שנאה, כמו (שם: יא): "כי ינָצו אנשים יחדו". ובזכות ההליכה יחדיו באה הגאולה, כמו שנאמר (הושע ב: ב):  "ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו, ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ" — מן הגלות. אבל לא כולם לחמו כך, ורוב בני ישראל ברחו, כמו שכתוב לעיל בפסוק א: "וינֻסו אנשי ישראל", וזאת היתה ניסה "יחדיו". וכתוב "אנשי ישראל" כרמז לפסוק שהבאנו: "כי ינצו אנשים יחדו", כלומר, אנשים ולא אחים. וכאשר ראו שאר ישראל את המפלה:

(ז) ויראו אנשי ישראל אשר בעבר העמק. לצד השני של עמק יזרעאל.

ואשר בעבר הירדן. לא עבר הירדן המזרחי, אלא האנשים שגרו לצד הירדן, מזרחה מהמלחמה.

כי נסו אנשי ישראל וכי מתו שאול ובניו, פחד אוחז אותם. וגם הם נקראו "אנשי ישראל" כדי להשוותם לאלה שנסו, ויש להוקיע אותם עוד יותר, שהרי אלה בכלל לא באו להילחם, אלא עמדו בצד כדי לראות מה תהיינה תוצאות הקרב.

קידוש השם וחילול השם; ריבונות הגוי בא"י

ויעזבו את הערים וינֻסו ויבֹאו פלשתים וישבו בהן. זהו חילול השם, שבני ישראל בורחים מערי א"י ונותנים לגוים להשליט את ריבונותם עליהן, וזאת היתה כוונת יואב כאשר אמר (שמואל ב י: יב): "חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלקינו". ופירש הרד"ק שם: "שלא יכבשו אותם אויבינו וישבו בהם... ואם יעשו כן לא יהיו ערי אלקינו אלא ערי אלהים אחרים". ואין חילול השם גדול מזה.

(ח) ויהי ממחרת ויבֹאו פלשתים לפַשֵט את החללים — לקחת מהם את בגדיהם ואת רכושם ולהשאירם עירומים ובבזיון, וכמו שאמר איוב (יט: ט): "כבודי מעלי הפשיט". בזה שהאויב פושט על הארץ והורס וגוזל ועושה בה כרצונו, הוא מבזה אותה ומפשיט ממנה את כבודה ומחלל אותה.

וימצאו את שאול ואת שלשת בניו נֹפלים בהר הגלבע. (ט) ויכרתו את ראשו — של שאול (ולא את של בניו), ותקעו את ראשו בבית דגון, כמו שכתוב בדברי הימים א י: י.

חילול השם הוא חילול בני ישראל

ויפשִטו את כליו וישַלחו בארץ פלשתים סביב לבַשֵׂר בית עצביהם ואת העם. שהרי שפלותם של ישראל היא חילול שם ה', שנראה כנצחון לאלילי האומות.

(י) וישימו את כליו בית עשתרות. פירש הרד"ק: "והם פסילי העשתרות שהם אלהיהם. והם צלמים העשוים בצורות עשתרות [צאן], כמו (דברים ז: יג): 'ועשתרֹת צאנך'". ויתכן שהעשתרות היו אלילי המלחמה שלהם, כצאן שמנצחים בקרניהם, ולכן שמו את כליו שם. אבל את ראשו שמו בבית אלילם הראשי, דגון, כאות שהוא ניצח את ראש ישראל, את מלכם, וכביכול גם את אלקי ישראל ח"ו.

ואת גְוִיָתו [וגויות בניו] תקעו בחומת בית שָן. כדי לבזות את ישראל ולשבור אותם בראותם את חילול מלכם וחילול השם.

קידוש השם — להסתכן; מסירות נפש; הכרת הטוב

(יא) וישמעו אליו יֹשבי יבֵיש גלעד את אשר עשו פלשתים לשאול. היה צריך לכתוב "וישמעו עליו", אבל כתוב "אליו" ללמד שבזמן של חילול השם קול קורא לעם: צאו ומִנעו את חילול שמי! אך לא כל אדם שומע את הקול, בדיוק כמו שלא כל אדם שומע את הקול היוצא כל יום מסיני, שאמרו חז"ל (אבות ו: ב): "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת:  אוי להם לבריות מעלבונה של תורה". לא כל אחד מסוגל לשמוע את הצו האלוקי, אבל כל אחד חייב לאמן את אזניו ואת כל גופו לשמוע ולציית. ואנשי יבש גלעד למדו משאול את הלקח של חובת חיסול חילול השם אפילו במחיר של סכנה גדולה, וגם היו מכירי טובה לו על שעזר להם נגד נחש העמוני (לעיל פרק יא). ולכן, כאשר שמעו מה שנעשה לשאול ואת הבזיון וחילול השם שעשו הפלשתים:

(יב) ויקומו כל איש חיל וילכו כל הלילה. מדה כנגד מדה: שאול הכריח את כל ישראל לצאת לעזרת יבש גלעד, כמו שכתוב (לעיל יא: ז): "אשר איננו יֹצא אחרי שאול... כה יֵעָשֶה לִבקָרו [נתיחה], ויפֹל פחד ה' על העם ויצאו כאיש אחד", וכך כל אנשי יבש גלעד הלכו להציל את הגויות. וכמו ששאול הציל אותם בסוף הלילה (שהלך כל הלילה עד שהגיע לשם), כמו שנאמר (שם: יא): "ויבֹאו בתוך המחנה באשמֹרת הבֹקר", כך הלכו אנשי יבש גלעד כל הלילה והצילו את הגויות בסוף הלילה.

ויקחו את גוִיַת שאול ואת גוִיֹת בניו מחומת בית שָן — דבר מסוכן שדורש מסירות נפש גדולה! והנה, מה שסיכנו את עצמם לא היה כדי להציל אנשים ממוות, שהרי לקחו רק גויות. אבל בענייני חילול השם אין הבדל בין החיים למתים. אדם חייב לסכן את עצמו למען קידוש השם בכל דבר ודבר.

ויבאו יָבֵשה וישרפו אֹתם שם. כתב הרד"ק: "אפשר... כמו שכתבו רז"ל (ע"ז יא.): 'שורפין על המלכים, ומה הם שורפין עליהם? מטתן וכלי תשמישן'. או דעתו על שריפת בשמים [ומושחין עצמותיהן]... ויתכן לפרש כי הבשר שרפו, שהעלה רימה, ולא רצו לקָברם עם התולעים כי לא היה דרך כבוד, ושרפו הבשר וקברו העצמות". ואולי פירוש זה נכון, שהרי השתמשו במלה "גויה" ולא "גוף", ושמא "גויה" היא גוף שהתחיל כבר להירקב.

הכח הזה של קנאות לקדש שם שמים היה סמלה של יבש גלעד. אליהו הנביא, שסימל את הקנאות הזאת ("קנֹא קנֵאתי לה' אלקי צב_אות" — מלכים א יט: י), היה מיבש גלעד, כמו שנאמר (שם יז: א): "ויאמר אליהו התִשבי מתֹשבי גלעד...", ותוספות (תענית ג., ד"ה ויאמר) כתבו: "כי אליהו מן התושבים" של יבש גלעד. ונדמה לי שזו גם כוונת הפסוק בירמיהו (ח: כב):  "הצֳרי אין בגלעד אם רֹפא אין שם?" שהרי הנביא שם מתחיל את הפרק (שם: א_ב): "בעת ההיא... יוציאו [האויב] את עצמות מלכי יהודה... ושטחום לשמש ולירח... לא יֵאספו ולא יקָברו...", והוא בזיון גדול וחילול גדול. וזה ההיפך ממה שעשו אנשי יבש גלעד, שקברו את העצמות וחיסלו את הבזיון בזה שמסרו את נפשם על קידוש השם. אבל בתקופת הנביא ירמיהו היו חוסר חזרה בתשובה, וחוסר אמונה בה', והישענות על הגוי, כמו שהוא כותב (שם: י_יא): "...מנביא ועד כהן כֻלֹה עשה שקר, וירַפו את שבר בת עמי על נקַלָה, לאמר: שלום, שלום, ואין שלום". ונראה שאמרו את זה מתוך הסתמכות על בעלי ברית, וזאת כוונת הפסוק (שם: כ):  "עבר קציר, כָּלָה קיץ, ואנחנו לוא נושענו" — שהם ציפו וחיכו לעזרה ממצרים כל הקיץ, והתאכזבו. ועל זה אומר הנביא: כולם עושי שקר, כולם איבדו את האמת ואת הנכונות לקדש את השם בתשובה ובבטחון בו. ואומר:  "הצרי אין בגלעד?" כלומר, האם אין לנו ללמוד את הרפואה מגלעד, סמל מסירות הנפש? או: האם אפילו בגלעד, מרכז הרפואה, אין רפואה?

חשוב להבין, שדוקא אנשי יבש גלעד, שתחילתם היתה כל כך עלובה, שהם היו היחידים שלא מסרו את נפשם על קידוש השם ולא באו למלחמה נגד גבעה, כמו שכתוב (שופטים כא: ח): "והנה לא בא איש אל המחנה מיבֵיש גלעד אל הקהל" — דוקא הם בסופו של דבר סימלו את מסירות הנפש. ולמה? משום שבעת צרתם מסר שאול את עצמו עליהם וקידש את השם, ולזכותם ייאמר שהם למדו לקח, ולא כרוב האנשים. והאירוניה היא, שבתחלה לא רצו למסור נפש ללכת נגד בנימין (שהרי גבעה היתה בבנימין), ובסוף מסרו נפש להציל גויות מבנימין.

מדה כנגד מדה; הכרת הטוב; חסד

(יג) ויקחו את עצמֹתיהם ויקברו תחת האֵשל בּיָבֵשָה ויצֻמו שבעת ימים. פירש הרד"ק: "זכר לאותן שבעת ימים שנתן להם זמן נחש העמוני, ובאותו זמן נושעו ע"י שאול, ולפיכך נתעסקו בו אנשי יבש, כי זכרו אותה התשועה שנושעו על ידו". וז"ל ילקוט שמעוני (רמז קמא, בשם פרקי ר"א):  "אמרו: אותו האיש הצילָנו מחרפת בני עמון — אין אנו חייבים לגמול לו חסד?! אמר להם הקב"ה: אתם גמלתם חסד עם שאול ועם בניו, אף אני נותן שכרכם לבניכם, לעתיד לבוא, כשעתיד הקב"ה לקבץ את ישראל — ראשון הוא מקבץ חצי שבט מנשה, שנאמר (תהלים ס: ט): 'לי גלעד ולי מנשה'". יש כאן שני דברים: ראשית, הכתוב בא להבהיר את גודל הענין של חסד אחד, שיכול להוליד הרבה חסדים, שהרי חסדו של שאול הוליד גמול מצד אנשי יבש, וזה הוליד חסד לבניהם מצד הקב"ה. כל כך גדול כוחה של מדה כנגד מדה. ושנית, הגאולה באה בגלל האמונה, שמביאה את האדם לקדש את השם בידיעה שחובה עליו לעשות את מצות ה'. וכן הצדק והחסד יחישו את הגאולה, במהרה בימינו אמן ואמן.