שמואל ב

שמואל ב - פרק א

פרק א

(א) ויהי אחרי מות שאול. בכמה מקומות מתחילים ספרים בתנ"ך בסיפור על מות מנהיג, כסוף תקופה והתחלת תקופה אחרת: "ויהי אחרי מות משה עבד ה'" (יהושע א: א); "ויהי אחרי מות יהושע" (שופטים א: א); וכאן. אחד — סוף תקופה גדולה והתחלת תקופה דומה; אחד — סוף תקופה גדולה והתחלת תקופה שפלה; ואחד — סוף תקופה שפלה והתחלת תקופה גדולה. והעיקר הוא ללמדנו שהכל בידי שמים, ומה שיהיה בעתיד, תלוי ביחסנו ליעודנו כעם סגולה.

ודוד שב מהכות את העמלק. בשעת המלחמה של שאול בפלשתים לא ידע דוד מאומה על מה שאירע, משום שהוא עצמו היה עסוק במלחמה עם עמלק, וזה עתה שב ממנה.

וישב דוד בצקלג ימים שנים — לנסות לבנות שוב את העיר. וכל הזמן הזה לא ידע מאומה על האסון שקרה.

השגחה פרטית; חילול השם

(ב) ויהי ביום השלישי והנה איש בא מן המחנה מעם שאול ובגדיו קרֻעים ואדמה על ראשו. ההשגחה הפרטית מופיעה כאן במלא תקפה. גם בעבר היתה מלחמה, שניגפו בה בני ישראל לפני אויביהם, בזמן עֵלי, וגם אז רץ פליט מן המחנה לבשר את הבשורה הרעה, כמו שכתוב (שמואל א ד: יב): "וירץ איש בנימן מהמערכה ויבֹא שִלֹה ביום ההוא, ומדיו קרֻעים ואדמה על ראשו", ואמרו חז"ל (מדרש תהלים ז: ב): "זה שאול". ובוא ורְאֵה מדה כנגד מדה: שאול ראה תבוסה שבאה לישראל משום בזיון הקדשים וחילול השם ע"י הכהנים, חפני ופנחס. אך הוא לא למד מזה, אלא גם הוא חילל את השם וביזה את פקודתו, אצל עמלק, והפליג לעשות והרג את קדשי ישראל, הכהנים בנוב. ומדה כנגד מדה, הוא — שבישר את העונש כשהיה צעיר, ולא למד מחטאם של חפני ופנחס — נענש בזה שמבשר אחר בישר את מפלתו שלו ואת מותו. והמבשר הזה היה דוקא עמלקי.

מפלה לאומית

ויהי בבֹאו אל דוד ויפֹל ארצה וישתחו. גם בתבוסת ישראל בעי נאמר (יהושע ז: ו): "ויפֹל [יהושע] על פניו ארצה", ושם אמר (שם: ט): "וישמעו הכנעני... והכריתו את שמֵנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול!" כל תבוסה לאומית היא חילול השם, והיהודי נופל על פניו ארצה כסמל לנפילה הלאומית ולהשפלת העם והשכינה.

(ג) ויאמר לו דוד: אי מזה תבוא? לבו של דוד נוקפו והוא חושש שאסון נורא אירע. והוא שואל: "אי מזה תבוא?" ורוה"ק מדברת מתוך גרונו, שהרי המבשר הזה הוא עמלקי, השונא הגדול ומשטין ישראל, ובלשון זה אמר הקב"ה לשטן (איוב ב: ב): "ויאמר ה' אל השטן: אי מזה תבֹא?"

ויאמר אליו: ממחנה ישראל נמלטתי. העמלקי הזה בא להחניף לדוד, ושקר בפיו. מדבריו כאן נוצר הרושם, לא רק שהוא ישראלי, יהודי, אלא גם שהוא היה חלק מצבא ישראל ונמלט מהמלחמה. אבל ככל שהוא ממשיך לדבר, ברור שאינו יהודי ושלא לחם, ואפילו לא יצא למלחמה, שהרי הוא אומר להלן (ו): "נקרֹא נקרֵיתי בהר הגלבֹע...". ודוד שומע את המלים "ממחנה ישראל נמלטתי", ופחד אוחזו כאשר הוא מבין שקטסטרופה אירעה שם.

(ד) ויאמר אליו דוד: מה היה הדבר? הַגֶד נא לי! דוד כל כך נרגש, עד שאינו יכול לחכות בסבלנות. הוא חייב לדעת מיד (והמלה "נא" — פירושה: עכשיו) מה קרה.

ויאמר: אשר נס העם מן המלחמה. וזאת חרפה להם וגם חרפה לה' וחילול השם. ויותר גרוע, שלא עזרה להם המנוסה, שהרי:

וגם הרבה נפל מן העם [שניסו לנוס], וימֻתו — בדיוק כמו שמתו אלה שלא נסו, וכמו שאמר עמוס (ט: א): "לא ינוס להם נס, ולא ימלט להם פליט", כלומר, שכאשר הקב"ה גוזר תבוסה, אין אפשרות להימלט, וכמו שממשיך עמוס (שם: ב): "אם יחתרו בִשאוֹל משם ידי תִקָחֵם". אותם בני ישראל, שרק זמן קצר לפני כן הביסו את הפלשתים, עד שכתוב (שמואל א יד: כב): "וכל איש ישראל... שמעו כי נסו פלשתים" (אחרי שיהונתן היכה בהם), וכן (שם יז: נא): "...ויראו הפלשתים כי מת גבורם [גלית] וינֻסו" — עכשיו גלגל חוזר בעולם, והקב"ה מניס את ישראל. ואין זה שיש הבדל בין כוחם של ישראל ושל פלשתים עכשיו ומקודם, אלא אלה חזקים כמו שהיו וגם אלה, אבל "לא בכח יגבר איש", ו"לה' הישועה".

וגם שאול ויהונתן בנו מתו. זה המכה בפטיש. לשאר ציפה דוד, אבל קיווה, בכל זאת, ששאול ויהונתן יינצלו. והנה, סר מר המוות עליהם. ואע"פ שדוד יודע שעכשיו הוא מגיע למלכות, בכל זאת הטרגדיה הלאומית הרבה יותר חשובה וחמורה בעיניו.

(ה) ויאמר דוד אל הנער המגיד לו. בפסוק ב קרא לו "איש" וכאן "נער". דוד צריך להוציא ממנו פרטים, אבל הוא רואה שהמבשר הזה אינו מתנהג כאיש מבוגר, המבין שבעניינים כאלה, כשהוא מגיע בבגדים קרועים כאבל, וכשהרואים יודעים שמשהו נורא אירע, חייבים לספר את הכל מיד ולא לגרום למתח.

איך ידעת כי מת שאול ויהונתן בנו? תקוה נואשת צצה. אולי בכל זאת, הנער הזה אינו מדייק. אולי רק מפי השמועה חושב הוא ששאול ויהונתן מתו.

(ו) ויאמר הנער המגיד לו. כל הזמן אין נוקבים בשמו, משום שהמבשר בשורות רעות נשאר בעילום שם. וכן כאשר נתבשר דוד על מרד אבשלום, כתוב (להלן טו: יג): "ויבא המגיד אל דוד...". ונחלקו המפרשים לגבי אמיתות הסיפור של המגיד הזה אודות מות שאול. ולי נראה שעצם הסיפור היה אמת, אך כוונתו המקורית של העמלקי היתה אחרת, והוא גם שינה עובדות מסויימות כדי להחניף לדוד ולשפר את תדמיתו.

נקרֹא נקרֵיתי בהר הגלבֹע. מיד יש סתירה בסיפורו. קודם לכן הוא נתן את הרושם כאלו יצא עם העם למלחמה, ועכשיו, מתוך חקירתו של דוד, האמת מתחילה להתגלות. וכתב מהר"י קרא: "מקרה שהקרה דרכי שם, לא לעזור לא לזה ולא לזה". הוא לא יצא לעזור לישראל אע"פ שהוא טוען להלן שהוא התגייר. ויתכן מאד שהוא לא הגיע למלחמה במקרה, אלא היה שם כדי להפשיט את החללים, ובמקרה הגיע למקומו של שאול, וגם יתכן מאד שחשב להרוג את שאול, שהרי מפסוק ז נראה שעמד מאחריו, שנאמר: "ויפן אחריו ויראֵני".

והנה שאול נשען על חניתו, גוסס, אחרי שהפיל את עצמו על חרבו ולא מת (אע"פ שהעמלקי לא ידע ששאול ניסה כבר להתאבד), והקים את עצמו, וניסה ליפול על חניתו ולגמור את חייו, ולא היה יכול מכיון שנחלש יותר מדי.

והנה הרכב ובעלי הפרשים [שהם ה"מורים" שמהם פחד שאול] הדבִּקֻהו. נראה שאע"פ שאמר כך, ויצר רושם כאילו הוא עמד שם באמצע הקרב — באמת הפלשתים הגיעו רק לאיזור, אבל אין להעלות על הדעת שהיו במקום, שהרי העמלקי לא היה מסכן את נפשו.

(ז) ויפן אחריו ויראֵני. העמלקי אומר כאן דברים שהם לרעתו, ואינו מבחין בזה — הוא אומר שהוא עמד והסתכל ולא ניסה לעזור. מה עוד, שיתכן שרצה להרוג את שאול, ורק כאשר במקרה פנה שאול לאחוריו, ראה אותו עומד שם, והבחין שזה לא חייל.

ויקרא אלי. משום שהעמלקי עמד קצת רחוק.

ואֹמַר: הנני. תפס לשונם של צדיקים: אברהם (בראשית כב: א,יא); יעקב (בראשית לא: יא); יוסף (בראשית לז: יג); משה (שמות ג: ד); שמואל (שמואל א ג: ד); וכל זה היה כדי להחניף לדוד. אבל יש תקדים לזה שרשע תופס את הלשון הזאת, שהרי גם בעשיו נאמר (בראשית כז: א): "ויאמר אליו: בני, ויאמר אליו: הנני".

(ח) ויאמר לי: מי אתה? שהרי לא היה בלבוש חייל. ושוב הכשילו אותו דבריו, שמשמע שלא היה נראה כישראלי, ושאול שאל מי הוא ולמה הוא שם.

ואֹמַר אליו: עמלקי אנכי. הכתיב הוא "ויאמר", כלומר, שבאמת דיבר כך, ולא הסתיר את העובדה שהוא עמלקי. מאחר ששנאתו היתה כה גדולה, והוא שמח לאידו של שאול, הוא רוצה להקניטו בשעתו האחרונה, ולועג לו: עמלקי אנכי! אני מאותו עם שכמעט השמדת! ושנאתו היא כל כך גדולה, עד שהוא שוכח את עצמו, ופולט את זה בפני דוד, ושוכח לרגע שבזה הוא גוזר על עצמו גזר דין מוות, שהרי חובה למחות את זכר עמלק.

(ט) ויאמר אלי: עֲמָד נא עלי ומֹתְתֵני. שאול רוצה למות לפני שהפלשתים יגיעו אליו ויתעללו בו, והוא מבין שהעמלקי השונא אותו יהיה מוכן להרוג אותו. אבל שאול נזהר שלא להגיד לו שהוא מפחד שהפלשתים יתעללו בו, כי אז יתכן שהעמלקי לא יהרוג אותו, אלא ישמח בהתעללות הפלשתים. לכן אומר לו שאול:

כי אֲחָזַני השָבָץ. "אחדני רתיתא" (תרגום יונתן); ולכן איני מסוגל לאחוז בחנית ולהתאבד.

כי כל עוד נפשי בי. בקושי יש לי כח, ונפשי בקושי נשארת בי. ולכן אני רוצה להתאבד ולא למות בידי הפלשתים, משום שאיני רוצה לתת להם את ההנאה שיהרגו אותי, וא"כ אני נותן לך את ההזדמנות, ויודע אני שאתה — כעמלקי — תרצה בכך. ושאול לא אמר לו שהוא מפחד מהתעללות, משום שאז אולי היה העמלקי נמנע מלהרגו, כאמור. אלא הוא אמר לו: הברירה היא בין שהפלשתים יהרגו אותי לבין שאתה תהרוג אותי. והמלה "מותְתֵני" משמעה לגמור את המיתה באדם שכבר ניזוק קשה, כמו (שמואל א יד: יג): "ויפלו לפני יונתן ונֹשֵא כליו ממוֹתת אחריו", ופירש שם מהר"י קרא: "יונתן מכה ומפיל ועבדו ממית אחריו אותו שלא המית [שלא גמר להמית] יונתן". וגם זה פיתוי לעמלקי. הוא אומר לו: תראה, אני מת בין כך ובין כך, או מפצעי או מזה שהפלשתים ימיתו אותי, לכן אני נותן לך את ההזדמנות.

רש"י מביא: "'השבץ'... ומדרש אגדה (ילקוט שמעוני, תחילת שמואל ב, רמז קמא): משום עוון הכהנים שהרג, וכתוב בהן: 'וכתֹנת תשבץ' (שמות כח: ד)". וכן הוא בתנחומא (מצורע ב): "קטיגוריא של נוב עיר הכהנים אוחזת אותי. ואין 'השבץ' אלא בגדי כהונה גדולה, שנאמר (שמות כח: כ): 'משֻבצים זהב יהיו במלואֹתם'". ונ"ל שבאמת אחז את שאול שבץ, רעדה, וזה היה משום שראה את העמלקי שהזכיר לו את עוונו בעמלק, שהיה "צדיק הרבה", והזכיר לו כמה צדק שמואל בתוכחתו לשאול על עמלק, כפי שרואים מזה ששאול הפך ל"רשע הרבה" בכהני נוב! והיא מדה כנגד מדה. והעמלקי השונא את שאול נופל בפיתוי, ואומר:

(י) ואעמד עליו וַאֲמֹתְתֵהו — בלי להסס; ולהיפך, בחפזון ובשמחה.

כי ידעתי כי לא יחיה אחרי נִפלו. בכל מלה הוא מכשיל את עצמו. הרי מסיפורו אין לדעת ששאול נפל על חניתו וניסה להתאבד מחשש להתעללות הפלשתים; וכן, מנין לו לעמלקי לדעת בוודאות שלא היה לשאול סיכוי לחיות? העמלקי נזהר שלא לומר שהוא הרג את שאול בדם קר, אבל הוא בטוח שדוד ישמח לשמוע ששאול מת, ושעתה הדרך פתוחה לפניו למלוך.

וָאקח הנזר אשר על ראשו ואצעדה אשר על זרעו, וָאֲביאֵם אל אדני הֵנָה. כתב מהר"י קרא: "'אצעדה' — אלו תפילין שבזרוע; ו'נזר' — אלו תפילין שבראש". וכן תירגם יונתן: "טוטפתא דעל דרעא". המחניף הזה מביא את התפילין של שאול לדוד, גם כסמל לבזיון שהוא מרגיש כלפיהם וגם כסימן שהוא באמת הרג את שאול, וחושב שבזה יזכה לאהבה ופרס. ובאמת הוא מביא על עצמו בחנופה זו את דברי חז"ל (סוטה מא: ): "כל המחניף לחבירו, סוף נופל בידו", וכן (שם): "כל אדם שיש בו חנופה נופל בגיהנם". ודוקא התפילין האלה הם סימן ליד השמאל של ה', שהוא יַראה בה את עוזו ואת משפטו, כאשר ישבור את אויביו, שמסומלים בעמלק, כמו שאמרו (ברכות ו.): "'ובזרוע עֻזו' (ישעיהו סב: ח) — אלו תפילין". וכן נשבע ה' למחות את זכר עמלק במלים אלה: "כי יד על כס י_ה — מלחמה לה' בעמלק מדֹר דֹר" (שמות יז: טז). והיד הזאת היא יד המשפט, השמאל, של התפילין.

(יא) ויַחֲזֵק דוד בבגדו ויקרָעֵם וגם כל האנשים אשר אתו. לתדהמת העמלקי, לא רק שאין דוד שש ושמח, אלא להיפך.

אבלות

(יב) ויספדו, ויבכו ויצֻמו עד הערב — על שאול ועל יהונתן בנו, ועל עם ה' ועל בית ישראל כי נפלו בֶחרב. מפלה לאומית! דוד נתקף בהלם, והוא קורע את בגדיו על שלשה דברים: על מות שאול שהוא המלך והנשיא של הסנהדרין; ועל יהונתן שהוא אב ב"ד; ועל השמועה המחרידה שרוב העם נפל במלחמה. אמרו חז"ל (מועד קטן כו.): "נשיא ואב ב"ד ושמועות הרעות [שחייבים לקרוע עליהם] מנלן? דכתיב: 'ויחזק'... 'שאול' — זה נשיא; 'יהונתן' — זה אב"ד; 'על עם ה' ועל בית ישראל' — אלו שמועות הרעות... [ולגבי שמועות רעות] לא אמרו אלא ברוב ציבור וכמעשה שהיה" — בשאול. הרמב"ם (הל' אבל ט: ו) פירש שמדובר שנפל רוב הציבור שהיה במקום. אבל הרמב"ן (תורת האדם עמ' סז) סובר שקורעים דוקא כאשר רוב הציבור התקבץ למלחמה וניגף לפני האויב, גם אם רק מיעוטם נפל ממש. וכן פסקו בטור ובשו"ע (יו"ד סי' שמ: לו).

המכה הלאומית כל כך גדולה עד שלא רק שקורעים, אלא שדוד גוזר שיספדו ויצומו כל היום עד הערב. וכתוב (פסוק יא): "ויחזק דוד... וגם כל האנשים...", משום שבתחילה לא ידעו אנשי דוד אם יש מקום לקרוע כאן על שאול מכיון שהוא היה רודף, שרדף את דוד; ואולי כבר איבד את מלכותו ודוד היה באמת המלך; ועוד, שאולי הוא כבר לא היה ראוי להיות הנשיא מכיון שחטא חטאים חמורים. אבל כאשר ראו שדוד קרע, גם הם עשו כך. והנה, לא כתוב "ויאחז" אלא "ויחזק", והיא ה"מדה כנגד מדה" האחרונה, שהרי קריעת מלכות שאול התחילה באופן סמלי בכתוב (שמואל א טו: כז): "ויַחֲזֵק בכנף מעילו ויקָרַע", ועתה, מלכותו נקרעה ממנו; הוא ובניו מתים; ועם ישראל הוכה מכה לאומית, ועל זה קורע דוד את בגדיו...

חילול השם

כתוב גם "על עם ה'" וגם "ועל בית ישראל". והכוונה ברורה: שלכל מכה — בין ליהודי יחיד כיהודי, ובין לעם ישראל — יש שתי משמעויות. הראשונה היא המכה גופה ליהודי או לעם, שהיא צרה כשלעצמה; והשניה היא, שכל כשלון ובזיון של בית ישראל הוא גם כשלון ובזיון כביכול להקב"ה, שהרי עם ישראל הוא עם ה', וחילול ישראל הוא חילול השם. וזאת כוונת הפסוק כאן: "על עם ה'" — על חילול שמו של הקב"ה. והסיבה שקורעים על צרת רוב הציבור ושאסור לאחות את הקרע, היא משום חילול השם, שהרי צריכים לקרוע גם על ברכת השם (מו"ק שם) קריעה שאינה מתאחה לעולם. וכן צריכים לקרוע על אב ואם, שהרי כבודם הוא ככבוד ה', והם שותפים בבן ביחד עם ה', וא"כ גם כאן יש כעין חילול. "ועל בית ישראל" — על הצרה והסבל שנגרמו לעם ישראל גופו.

(יג) ויאמר דוד אל הנער. בערב, דוד מצַוֶה להביא אליו את העמלקי. והלה נבוך ורואה שלא רק שלא רכש אהדה ולא קיבל פרס, אלא שהוא עצמו בסכנה משום פליטת פיו, שנודע שהוא עמלקי, שישראל נצטוו להמיתו.

המגיד לו. הוא נקרא כך משום שכל הסיפור הזה מבוסס רק על דבריו של הנער המגיד הזה. ודוד פונה אליו:

קידוש השם וחילול השם

אי מזה אתה? אֱמור את האמת. כאשר באת, נתת רושם כאילו אתה מישראל, כשאמרת (פסוק ג): "ממחנה ישראל נמלטתי", ובסיפורך פתאום נודע שאמרת לשאול (פסוק ח): "עמלקי אנכי". אם כן, מי אתה באמת? וחשוב לראות כאן, שכאשר דוד רוצה לדעת מאיזה עם הוא, הוא שואל אותו: "אי מזה אתה?" כלומר, מאיזו ארץ אתה? משום שהעם קשור לארץ, ואין זה טבעי שאדם יגור מחוץ לארצו, ושם העם קובע את שם הארץ ואח"כ שניהם קשורים יחד.

העמלקי מנסה במאמץ נואש להסביר, ואומר:

בן איש גר עמלקי אנכי. כן, אני מגזע עמלק, אבל אבי התגייר, וא"כ אני יהודי. והנה לפי הראב"ד (וכן הוא מנסה לפרש את הרמב"ם, הל' מלכים ו: ד), מקבלים עמלקי שבא להתגייר, והסברא לכך פשוטה: הרי עמלק הוא סמל של "לא ידעתי את ה'" (שמות ה: ב) — של חירוף וגידוף ה'. וכאשר אדם מעם זה בא ומקבל עליו עול מלכות שמים, אין לך קידוש השם גדול מזה. אבל במכילתא (סוף בשלח, מסכתא דעמלק ב) כתוב: "אם יבוא אחד מכל האומות שבעולם להתגייר שיקבלוהו, ומביתו של עמלק שלא יקבלוהו". ומשום כך הרג אותו דוד.

(יד) ויאמר אליו דוד. דוד אינו מאמין לו שאביו התגייר, אבל גם אם דבריו אמיתיים, הוא חייב מיתה, משום:

איך לא ירֵאתָ לשלֹח ידך לשחת את משיח ה'?! ראשית כל, מזה שנפלטו מפיך המלים "עמלקי אנכי!", נראית השנאה הטמונה מתחת לגרות שלך. אין זה אלא ששנאתך היתה כל כך גדולה, עד שהסכמת בנקל לשים קץ לחיי המלך, משיח ה'. ושנית, אפילו יהודי אמיתי וממוצע, אסור לו להרוג מלך ואפילו לקרב את מיתתו. הרי אסור לישראל לחבול אפילו בעצמו, כדברי חז"ל (ב"ק צא: ): "ואין אדם רשאי לחבול בעצמו"; וכ"ש שאסור לחבול באחרים; וכ"ש שאסור להתאבד, כמו שכתוב (בראשית ט: ה): "ואך את דמכם לנפשׂתיכם אדרֹש"; וכ"ש להרוג את הזולת: "כי בצלם אלקים עשה את האדם" (שם: ו); וכ"ש להרוג את משיח ה', שהדבר הזה הוא גם חילול השם, בזה שהוא הורג את מי שה' משח למלך, וגם סכנה טמונה בזה, שמא יתרגלו למרד ולחיסול מלכים. כך כתב הרלב"ג: "ואע"פ שלא היו שם עדים... עשה דוד זה להוראת שעה שלא יקֵלו האנשים לשלוח ידם במלכות". ובמיוחד כאן, שהיתה סכנה שאנשים יהרגו את בית שאול בחשבם שדוד יתן להם שכר על זה.

דוד השתמש במלה "לשחת", משום שכאשר המלך — המנהיג וסמל החוק והסדר — נהרג, נשחת כל מבנה החברה, ואנדרולומוסיה באה למדינה, ועימה באה הפרת כל כללי האנושות והתרבות, שהרי כאשר אין משטר, איש הישר בעיניו יעשה, ויסודות האנושות נהרסים. וזאת כוונת חז"ל (סנהדרין נז.): "בכל מקום שנאמר 'השחתה' — אינו אלא דבר ערוה וע"ז. דבר ערוה, שנאמר (בראשית ו: יב): 'כי השחית כל בשר את דרכו'. ע"ז, דכתיב (דברים ד: טז): 'פן תשחִתון ועשיתם [לכם פסל]'". וברור שהשחתה היא גם לשון שפיכות דמים, וזה עצם פירושו, ולא היה צריך לומר זאת. א"כ, שלשת עמודי תבל — שלא לרצוח, שלא לעבוד ע"ז, ולהיות מוסריים באישות — נהרסים כאשר אנדרולומוסיה באה לעולם (וכן, כאשר הם מתחילים להתפשט, הם גורמים לאנדרולומוסיה, וזהו מעגל קסמים). וכך היה המצב בתקופת נח (בראשית ו: יא): "ותִשָחֵת הארץ לפני האלקים" — משום שלא יראו מאלקים, נשחתה הארץ. וז"ל רש"י שם (יג): "כל מקום שאתה מוצא זנות וע"ז, אנדרלומוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים".

(טו) ויקרא דוד לאחד מהנערים. הוא רוצה ללמד את הנער הישראלי שלא לחזור על חטאו המקורי של שאול — שהיה צדיק יותר מבוראו. הוא רצה שהנער הישראלי שהוא קרא לו, יבין שהצדק והיושר הם ביד ה'; ואם המגיד הזה הוא עמלקי, הוא חייב מיתה מצד הדין; וגם אם הוא באמת גר, וא"כ דינו כיהודי, מכל מקום זה שהרג בנקל מלך בישראל, סיכן את החברה ואת המדינה ופתח פתח לאנדרולומוסיה; וכל המרחם על אדם זה אינו רחמן אלא אכזר וטיפש והורס, והוא עוזר לרעה להתפשט ואז ייהרגו גם טובים וחפים מפשע.

נקמה; ציות וסירוב לפקודה

ויאמר: גַש, פגַע בו; ויַכֵּהו וימֹת. מצאנו לשון "גישה" למלחמה (שופטים כ: כג): "האוסיף לגשת למלחמה", וכן (ירמיהו מו: ג): "ערכו... וגשו למלחמה". וכן למשפט (שמות כד: יד): "מי בעל דברים ["מי שיש לו דין" — רש"י] יִגַש אֲלֵהם", וכן (ישעיהו נ: ח): "מי בעל משפטי יִגַש אלי". וכן לקודש (במדבר ח: יט): "...בגשת בני ישראל אל הקֹדש", וכן (שמות כח: מג): "בגִשְתם אל המזבח". וכאן הורה דוד לנער שהוא ניגש לכל שלושת הדברים הללו: למלחמה, נגד אדם שהוא כנראה עמלקי; למשפט, על שרצח מלך; ולקודש, לבער את הרע מן הקודש ולנקום את נקמת המשיח הקדוש. ויש גם ענין של "גישה" לרעה, כמו שכתוב אצל אנשי סדום (בראשית יט: ט): "ויגשו לשבֹר הדלת", וכן בגלית (שמואל א יז: טז): "ויגש הפלשתי השְכֵם והערֵב". וגישה לשם רע היא אסורה, ויש רמז לזה כאשר שאול עצמו ציווה לאנשיו להרוג את כהני נוב ואמר (שמואל א כב: יז): "סֹבו והמיתו כהני ה'... ולא אבו עבדי המלך... לפגֹע בכהני ה'", שיש מקום שחובה להרוג, ויש מקום שאסור להרוג אפילו ע"פ ציווי המלך. ויתכן שלזה רמזו חז"ל בתנחומא (כי תצא יא) כשאמרו: "בנו של דואג האדומי היה. 'ויאמר אליו דוד: דמך על ראשך' (לקמן פסוק טז) — דמיך כתיב, הרבה דמים שפכת, הרגת נוב עיר הכהנים". ללמד מדה כנגד מדה: היית צריך לסרב לרצוח על פי פקודה בלתי חוקית, ולכן תמות על פי פקודה חוקית.

ובערת הרע מקרבך

(טז) ויאמר אליו דוד: דמך על ראשך. כלומר, הדם שלך ששפכנו עכשיו, הוא דם שנשפך על פי דין, ונתחייבת מיתה. שאילו לשפוך דמו של אדם, הנברא בצלם אלקים, כאשר הוא נקי מחטא ועונש, הוא פשע הזועק עד השמים, כמו שכתוב (בראשית ד: י): "קול דמי אחיך צעֲקִים אלי מן האדמה". ודמו של הנרצח הוא בראש הרוצח, שהרי נאמר (שם ט: ו): "שֹׁפֵך דם האדם, באדם דמו יִשָפך, כי בצלם אלקים עשה את האדם". אבל רק כסיל ופתי טוען שאין מקום לשפוך דם אדם כלל וכלל, שהרי טענה כזאת היא כוזבת ומטופשת, ומבטיחה קיום והמשך לעוול ולרצח ולשפיכת דם נקי. והתורה חייבה במקרים רבים להרוג אנשים, שהם חייבים מיתה בגלל רעתם. והאדם נברא רק כדי שיעשה טוב, ואם אינו עושה טוב, אלא אדרבה, עושה רע, אין סיבה שיחיה, ולהיפך, יש סיבה שימות ולא יקלקל את העולם וגם לא ישפוך דם נקי. ועל זה אמרה התורה כמה פעמים: "ובִערת הרע מקרבך". וההורג אדם כזה אינו רוצח, אלא הורג ע"פ הדין.

הלשון היא "על ראשו" או "בראשו", משום שהקב"ה ברא את האדם עם בחירה חפשית, ונתן לו דרך חיים, דרך טובה, וציווהו לבחור מרצונו הטוב בדרך זו; ואדם הבוחר ברֶשע אינו יכול לטעון שמהקב"ה ומהשגחה פרטית יצא הדבר, שהרי "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות לג: ). הקב"ה חנן את האדם בשכל ובהבנה לדעת את האמת ולבחור בה, והיא מסומלת ע"י ראשו ומוחו, מקום השכל. ולכן מי שרוצח אדם שהוא חף מעונש מיתה, דמיו של הנרצח בראשו — בבחירה השכלית — של הרוצח, והרוצח חייב מיתה. וכן להיפך, אם הנרצח היה חייב מיתה, דמיו בראשו, משום שהוא בחר בשכלו בדרך העוול. ולא רק "דמים" אלא גם שאר גמול ועונש תלויים בראשו של אדם, כגון (שמואל א כה: לט): "ואת רעת נבל השיב ה' בראשו"; וכן (עובדיה א: טו): "כי קרוב יום ה' על כל הגוים; כאשר עשית [אדום] יֵעָשה לך — גמֻלך ישוב בראשֶך"; וכן (תהלים ז: יז): "ישוב [ההשבה היא מדה כנגד מדה] עמלו [רשעו] בראשו, ועל קדקדו, חמסו יֵרֵד". הקודקוד הוא סמל הפאר והגאוה, ומשום כך חוטא האדם, שהרי הוא יודע שהקב"ה ציווה עליו דרך אחת והוא בוחר בכוונה בדרך אחרת, מפני שבגאוותו הוא מסרב להיות משועבד לה'. לכן דמו וגמולו בראשו, בגאותו. ונראה לי עוד, שמשום כך שם הקב"ה לרוצח הראשון אות בראשו, כדי שקין יהיה סמל לכל רוצח, שרוצח בראשו ובגאותו ובשכלו.

חנופה ורצח

כי פיך ענה בך לאמר: אנכי מֹתַתי את משיח ה'. שהרי אתה עצמך התגאית בזה ונידבת את הבשורה, אתה העדת בעצמך. דוד מלמד שהיה כאן דבר כפול: סיבת ההודאה היתה כי המגיד רצה להחניף לו, והרי החנופה מביאה עוול והרס לעולם. ועל זה כתב (תהלים קו: לח): "ותחנף הארץ בדמים"; וכתוב (במדבר לה: לג): "ולא תחניפו את הארץ... כי הדם הוא יחניף את הארץ". שיש שרוצים לומר, שאדרבה, הארץ תהיה מוסרית אם לא נהרוג רוצח, ולכן הזהירה התורה שזאת "חנופה" לארץ, וכאילו בשפיכת הדם יהיה טוב לארץ ויגדל פרי — אין זה נכון, אלא אל תחניף ואל תטמא אותה בזה.

אהבת ישראל

(יז) ויקֹנן דוד את הקינה הזאת על שאול ועל יהונתן בנו. הדרך פתוחה לדוד למלוך על ישראל, אבל הוא אינו שש בגלל זה. הטרגדיה הלאומית — נפילת המלך ותבוסת ישראל, וכן הטרגדיה האישית — מיתת ידידו הטוב יהונתן, הן מעל ומעבר לכול. ולכן הוא מקונן קינה — שהיא בדרך כלל שיר על אסון לאומי, וכמו שאחרי נפילת יאשיהו במלחמה עם מצרים במגידו, כתוב (דברי הימים ב לה: כה): "ויקונן ירמיהו על יאשיהו... והנם כתובים על הקינות". ומשמע, שהיו קינות שהיו לזכר עולם למהלומות לאומיות. ודוד רוצה שהעם ידע שנפילת כל מלך בידי אויבי ישראל היא סיבה לקינה, אפילו כאשר התבוסה היתה תוצאה מחטא, משום שחייבים להתאבל על כל אסון לאומי, אבלות שהיא קינה גם על חילול השם. ולכן מתחיל דוד את קינתו (בפסוק הבא): "ללמד בני יהודה קשת", כדי שהדבר הזה לא יקרה עוד ולא יחולל שם ה'. ואע"פ שהכאב הטבעי והגדול ביותר — מבחינה אישית — הוא על מות יהונתן האהוב עליו, מ"מ עיקר האבל הוא על מות שאול, מלך ישראל ומשיח ה', ולכן הקדים דוד בקינה את שמו של שאול.

(יח) ויאמר. המלה "ויאמר" נמצאת בפסוק הזה ולא בפסוק הקודם, להורות שכאן מתחילה הקינה, דהיינו:

מלחמה; קידוש השם; אין סומכין על הנס; דרך היהדות במלחמה

ללמד בני יהודה קשת. פירש רש"י: "מעתה שנפלו גבורי ישראל, צריכין בני יהודה ללמדם מלחמה ולמשוך בקשת". וזה חלק מהקינה. דוד אומר: ח"ו שנחזור על הטרגדיה הזאת, שמשום שבני ישראל לא היו מלומדים מספיק בדרכי מלחמה, באה עליהם התבוסה. דוד מלמד את עמו, בלי להתייחס לרצון ה' להעניש את שאול, ש"הנסתרות לה' אלקינו" (דברים כט: כח) ורק הנגלות הן לנו, שאנו צריכים לעשות את הכל בדרך הטבע, בלי לסמוך על נסים, להבטיח את הנצחון בדרכים טבעיות. ולא ע"י תפילה בלבד תבוא הגאולה, אלא צריכים להילחם. וכן לימד אותנו דוד, שעיקר הקינה לאבל אינה לבכות סתם על מה שהיה, אלא לבכות על העבר כדי ללמוד ממנו ולהבטיח שלעתיד לא נחזור על דרכנו. דוד בא להבטיח, שלעולם לא תהיה עוד תבוסה לישראל וחילול שם ה'. אומר הרד"ק: "אמר לאנשיו: אל תתייאשו מן הטובה ואל ירך לבבכם", שהרי מובטח לנו שנתגבר על אויבינו אם נלך בדרכי ה', אם גם לא נסמוך על נסים.

הוא נקט "בני יהודה", כאומר: עכשיו, שיש לי שלטון רק בשטח מסוים של יהודה — שידע ששם יקבלו אותו כמלך — אני אנהיג גיוס חובה ללמד לבני יהודה דרכי מלחמה; מה עוד שההבטחה של יעקב ומשה בברכותיהם היתה, שיהודה יהיה השבט המוליך את ישראל למלחמה והמנצח במלחמות.

הנה כתובה על ספר הישר. כל זה: ההצדקה למלחמה נגד האויב; הצורך ללמוד איך להילחם; וייעוד יהודה כמנהיג — הכל כתוב כבר בספר התורה, שהוא הספר הישר, המלמד אותנו את המוסר האמיתי, את הדרך לקדושה ולטהרה, משפט וצדק, ושאעפ"כ רואה במלחמה דבר חיובי וישר כאשר היא באה לשם הגנה, נקמה וקידוש השם. ואל נטעה כאותם כסילים הטוענים שאסור לנו ללחום אפילו מלחמת צדק, שאלימות אסורה במוחלט, כי טענה זו לא רק שאינה מוסרית וישרה, אלא היא אווילית. ההגדרה של יושר מוגדרת ע"י ספר הישר, התורה, שניתנה מפי יוצר היושר, הקב"ה, ואל נהיה צדיקים יותר מבוראנו.

חז"ל דרשו (ע"ז כה.): "מאי 'ספר הישר'? אמר... ר' יוחנן: זה ספר אברהם, יצחק, ויעקב שנקראו ישרים... והיכא רמיזא? 'יהודה! אתה יודוך אחיך, ידך בעֹרף אֹיביך!' (בראשית מט: ח). ואיזו היא מלחמה שצריכה יד כנגד עורף? הוי אומר: זו קשת" — שמדביק בה ובחץ שלה, את האויב הפונה עורף ובורח. ה"ישרים", האבות, עצמם, סמכו את ידיהם על המלחמה כשהיה צורך בה. אברהם יצא למלחמה להציל את לוט; יעקב הכין את עצמו לתפלה, דורון ולמלחמה (עם עשיו), ואף בירך את יהודה בברכת המלחמה; ואין להעלות על הדעת שלא למד את זה מיצחק. ואע"פ שיצחק אמר (בראשית כז: כב): "והידים ידי עשו", אין הכוונה כמו אלו שמסלפים את האמת בדרושים נאיביים על פסוק זה, שכולם הבל, אלא הכוונה שם היא, שיעקב חייב להרים את קולו בתפלה לפני שהוא יוצא למלחמה, וכמו שאמר משה (דברים לג: ז): "שמע ה' קול יהודה... ידיו רב לו".

הגמרא שם ממשיכה: "רבי אלעזר אומר: זה ספר משנה תורה... דכתיב 'ועשית הישר והטוב...' (שם ו: יח). והיכא רמיזא? 'ידיו [של יהודה] רב לו' (שם לג: ז). ואיזו היא מלחמה שצריכה שתי ידים? הוי אומר: זו קשת". וז"ל הרמב"ן (דברים לג: ז): "ייחד המדה הזאת ליהודה בעבור כי להם המלחמה וממנו המלכות לעולם... והוא סוד הכתוב שאמר: 'ללמד בני יהודה קשת... ספר הישר'. כי הוא הקשת הנראה בענן [לנח], שנאמר בה (בראשית ט: יז): 'זאת אות הברית'". פירוש: הקשת, שהיא סמל המלחמה, היא גם סמל הברית שבין הקב"ה לאדם. שאם למטה, יבטח האדם בה' ויקרא אליו ויֵצא עם הקשת של מלחמה, אזי הקשת מלמעלה — בענן — תבוא לעזרתו.

ומכיון שדאג דוד לעתיד, שלא תחזור הטרגדיה שאירעה, ממשיך דוד להתאבל על הטרגדיה שבעבר, ואומר:

(יט) הצבי ישראל! הוא קורא לא"י ולעם ישראל, ואומר: "הצבי ישראל — שִמעו!" וכמו שכתב הרד"ק: "הה"א [של "הצבי"], ה"א הקריאה" — כאילו הוא קורא להם.

עם ישראל — צבי וחפץ והדר העמים והארצות; אמונה וקבלת עול

הנה, ארץ ישראל נקראת "צבי", כמו שנאמר (ירמיהו ג: יט): "ואנכי אמרתי: איך אֲשִיתֵך בַבָנים! ["אַת עדתי ואומתי בתוך שאר בנים, מעורבת בין הגוים, לפיכך ביררתי מנה יפה ואתן לך ארץ חמדה" — רש"י], ואתן לך ארץ חמדה נחלת צבי צִבאות גוים...". ועיין תנחומא, משפטים (יז). ולמדנו משם כלל חשוב: ה' מסביר למה נתן לישראל ארץ מיוחדת: כי ידעתי שאי אפשר להשאיר אותם בין שאר בָנַי, היינו בין האומות, משום ששם, כמיעוט, יתבוללו ויתקלקלו. ולא רק שלא יוכלו לשמש כאור לגוים, אלא הם אף יושפעו ע"י הגוים. לכן ראיתי צורך שתהיה לישראל ארץ משלהם, שהיא תהיה ארץ נבחרת וסגולה והדר. והמלה "צבי", פירושה: הדר וגאון; וחמדה ותשוקה משום ההדר שבו. וכן כתוב על א"י (יחזקאל כ: ו): "צבי היא לכל הארצות".

היא נקראת "צבי" משום שהנהדר בחיות הוא הצבי, שהוא ממהר לרוץ יותר מכל החיות, כמו שאמרו חז"ל (כתובות קיב.): "למה א"י נמשלה לצבי?... מה צבי זה קל מכל החיות, אף א"י קלה מכל הארצות לבשל את פירותיה". וכן בירך יעקב את נפתלי (בראשית מט: כא): "נפתלי אַיָלָה שלֻחה". ובמיוחד הוא סימן לזריזות ומהירות, ולכן הארץ של עם ישראל מכונה "צבי", שמראה גם על היופי וההדר של הריצה; וגם מפני שהרץ מהר הוא מיוחד וראשון בין הרצים, וכך גם ישראל וארצו הם המיוחדים והראשונים בעיני ה'; ומורה גם על הזריזות והמהירות למטרה מסוימת, לעשות רצון ה', לרוץ להתקדש ולהתעלות ולקבל עול מלכות ה' על אף הקשיים והסכנות. ואברהם אבינו שהוא אבי האומה סימל את הזריזות ואת ההדר הללו בעקידה, שנאמר (שם כב: ג): "וישכם אברהם בבקר", ואמרו על זה חז"ל (פסחים ד.): "שזריזין מקדימים למצוות". ומשום כך נבחרו בניו להיות העם הנבחר, הראשון, הזריז, עם הדומה לצבי. וכן ארצם קרויה כך על שמם, משום שהיא הארץ שנבחרה לעשות בה את רצונו של מקום במהירות כצבי, ואין תפארת והדר יותר מזה. ומשום שתפקידו של היהודי הוא להידמות להקב"ה ("מה הוא רחום..."), א"כ תכלית היהודי היא להתקדש, ולהגיע למדרגת הקדושה העליונה ביותר שהוא יכול, שהרי הקב"ה הוא שיא הקדושה; וא"כ ישראל הוא "צבי", שהרי גם הקב"ה נקרא "צבי", שנאמר (שיר השירים ב: ט): "דומה דודי לצבי", שהקב"ה הוא הצבי המהיר, התפארת והפאר שאין כמוהו. וכל מה שהוא ברא נקראים צבאות ה', וגם בזה יש רמז לצבי המהיר לעשות רצון קונו, כמו שכתוב (שם: ז): "השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה...".

גאוה

יש כאן מדה כנגד מדה: אם ירוץ היהודי כצבי לעשות רצון אביו שבשמים, הקב"ה יחיש את הגאולה שגם היא נקראת "צבי" (ישעיהו ד: ב): "ביום ההוא [של הגאולה] יהיה צמח ה' [הגאולה שתצמח] לצבי ולכבוד...", כלומר, תהיה לתפארת וגם תבוא במהירות, בבחינת "אחישנה". ומ"מ כח הריצה והמהירות וכח התפארת, כמו כל הכוחות, יכולים להביא לידי גאוה, ולריצה לא לשם קדושה אלא לשם כבוד עצמי. ולכן המלה "צבי", תפארת ופאר וריצה במקום הראשון, משמשת גם כינוי לגאוה. ולכן צוֹר, סמל הגאוה משום עושרה ומקומה הראשון במסחר, נענשה, ואמר עליה ישעיהו (כג: ט): "ה' צב_אות יְעָצָה, לחלל גְאון כל צבי...". כלומר, ה' שהוא יוצר כל צבאות הארץ ונותן לאדם את כח המירוץ, משפיל את גאון צור ואת גאותה, שחשבה שהיא הצבי המהיר והמפואר ביותר.

מ"מ, קורא כאן דוד לא"י ולעם ישראל:

חילול השם

על במותיך חלל, איך נפלו גבורים! איך יתכן שעל הריך הקדושים, הרי הגלבוע והסביבה, הָרי א"י, ארץ הצבי והקודש, שעליהם מקריבים ישראל להקב"ה קרבנות לא_ל עליון, נפלו חללים וגבורים?! הַרי חללים אלה שנפלו בידי הערלים הפלשתים מהווים חילול השם, שהרי כל נצחון של הגוי על צבאות ישראל בא"י הוא חילול השם ובזיון; ואיך הביא הקב"ה גם טרגדיה לעם וגם חילול לשמו?! ונ"ל שבכל מקום שכתוב "חלל" מדובר באדם שנהרג ע"י אחר, בדרך כלל במלחמה, ויש בזה מענין חילול השם.

חילול השם וחילול בני ישראל

(כ) אל תגידו בגת, אל תבשרו בחוצֹת אשקלון. אל תדברו על זה ואל תפיצו את הבשורה הרעה בקרב הפלשתים הערלים. ומכאן ואילך הפכה שם העיר "גת" לשם דבר, שכאשר קוננו על צרה ובושה לאומית, השתמשו בביטוי "אל תגידו בגת", כמו (מיכה א: י): "בגת אל תגידו" — על החורבן שבא על שומרון וירושלים; שלכאורה קשה, והלא בימי מיכה הפלשתים כבר לא היוו גורם רציני, ובוודאי לא הם שניצחו את ישראל בימיו? אלא, ש"גת" — שבימי דוד היתה בירת הפלשתים ומושב מלכותם — הפכה לשם דבר וכינוי לגוי שניצח את ישראל וחילל את כבודו וחילל שם שמים. ולכן אמר דוד: אל תעזרו לפרסום התבוסה בידי הגוים.

פן תשמחנה בנות פלשתים, פן תעלֹזנה בנות הערלים. וכל שמחה ועליזות מצד הגוים בשמעם על תבוסת היהודים, הן חילול שם שמים. דוד משתמש כאן בשם "הערלים", שהוא כינוי למי שאינו מאמין, וכופר בהקב"ה, ולא בא בברית עמו, ושמחלל את השם בחירוף ובגידוף, בשמחה ובעליזות, בחשבו שהוא יכול לנצח גם את ישראל וגם את הקב"ה. וגם על גלית אמר דוד (שמואל א יז: כו): "כי מי הפלשתי הערל הזה כי חרף מערכות אלקים חיים".

לשון "עלז" היא לשון של שמחה של גאוה, כמו שאמר צפניה (ב: טו): "זאת העיר העליזה היושבת לבטח, האֹמרה בלבבה: אני, ואפסי עוד!" — כלומר, אני ואין עוד אפס איתי. וכן (שם ג: יא): "כי אז אסיר מקרבֵּך עליזי גאותֵך...". ומשמחת הנצחון על ישראל באה העליזות הגאוותנית, שמחרפת ומגדפת את ה' ומחללת את שמו.

(כא) הָרֵי בַגלבֹע. היה צריך לכתב "הרים בגלבע" או "הרי הגלבע", שזאת באמת הכוונה, אבל כתב כך כדי להדגיש את המלה "הרי", לפי משמעותה במקומות אחרים בתנ"ך, לרמז ש"הרי" שבגלבוע כאן דומים ל"הרי" הנזכרים במקומות אחרים, כגון (ירמיהו יג: י,טז): "העם הזה הרע, הַמֵאֲנים לשמוע את דבָרַי, ההֹלכים בשרִרות לִבָּם... תנו לה' אלקיכם כבוד... ובטרם יתנגפו רגליכם על הרי נשף [חושך]...". ירמיהו מוכיח את העם, על שבגאותם הם ממאנים לשמוע לה', ולכן הוא מזהיר אותם שיפלו בהרי חושך, משום שההרים הם סמל הגבהות והגאוה, שהאדם מטפס למעלה בגאותו ומגביה את עצמו. וגם שאול, שלא שמע לדבר ה', והתגאה וחשב להיות צדיק יותר מבוראו, נפל דוקא בהרים, הרי הגלבוע, כאות של מדה כנגד מדה.

אַל טל ואַל מטר עליכם וּשׂדי תרומֹת. כלומר, אל יפלו עליכם טל ומטר כדי שלא יהיו עליכם שדי תרומות. והכוונה לפי הרד"ק היא: "לא תהיה בה ברכה ולא תגיע לקצור שיפרישו ממנה תרומות". ויונתן תירגם: "לא תהי בכון עללא כמסת דיעבדון מיניה חלתא" — פירוש: לא יהיה בכם קציר בשיעור המספיק לעשות עיסה שיש להפריש ממנה חלה. וז"ל מצודת דוד: "שלא יצמח בהן דבר מה להיות מהן חלק לגבוה". ושתי סיבות לדבר: האחת — משום שלא ראוי לקצור ולשמוח במקום שאירעה בו מפלה לאומית, אלא מוטב שהמקום יישאר בחורבן כזכרון עולם, כדי שנזכור את החטא ולא נחזור עליו. והשנייה — אין ראוי לקדש את השם בתרומה ובחלה ובחלק לגבוה, מאותו מקום שאירע בו חילול השם נורא!

כי שם נגעל מגן גבורים. המלה "נגעל" מתפרשת כאן בשתי דרכים. האחת: "המגן פלט משיחתו [בשמן] כאילו לא היה שמן במגן" — מהר"י קרא (וכ"כ רש"י: "כל 'הגעלה' — לשון דבר הפולט מה שנותנין בו"). והשנייה: "כי שם נגעל ונמאס [מלשון "וגעלה נפשי" — ויקרא כו: ל] מגן גבורים" — מצודת דוד (וכ"כ הרד"ק); פירוש: הקב"ה מאס במגיני ישראל ולא נתן להם לפעול, כי הוא רצה בתבוסתם. ושני הפירושים נכונים, ומראים את דרך היהדות במלחמה: שמצד אחד, חייבים לצאת למלחמה עם נשק ולעשות את הכל בדרך הטבע, שהרי אין סומכין על הנס. ומצד שני, צריכים לדעת ש"שקר הסוס לתשועה" (תהלים לג: יז), ו"לא לקלים המֵרוֹץ" (קהלת ט: יא), אלא הקב"ה הוא הקובע אם לתת למגן יעילות או לא. ולכן, כאשר געלה נפשו של ה' בשאול, גם נגעל ונפלט השמן מהמגן, וכמו כן:

מגן שאול בלי מָשיח בשמן. מכיון שהקב"ה פנה עורף לשאול וגעלה נפשו ומאס בו, נאמר (שמואל א טו: כג): "יען מאסת את דבר ה' וימאסך ממלך"; ומכיון שחזר בו ממשיחת שאול למלך והסיר ממנו את השם "משיח ה'", ממילא הוסר גם השמן שמשח בו שאול את מגינו להגן על עצמו. לא הוא המשיח, ולא מגינו הוא משוח, שהרי ה' גזר עליו למות וגזר על המלוכה לעבור מידיו. ועתה, מנחם דוד את העם בנחמה של גאוה לאומית, ואומר:

קידוש השם; מלחמת מצוה

(כב) מדם חללים, מחֵלב גבורים, קשת יהונתן לא נָשׂוג אחור. אע"פ שידע יהונתן שהוא עומד מול מספרים אדירים של האויב ומול גבורים מתוחכמים, מומחי מלחמה, ושהמצב נואש והסיכויים לנצחון הם כמעט אפסיים — מ"מ לא ברח, ולא ניסה להתחמק מתפקידו, משום שהבין שכאן מדובר במלחמת מצוה, כי אסור לתת לגוי להשתלט על א"י ולמשול בה, והבין שדבר כזה מהווה חילול השם. הוא הבין שאין מתחשבים בפיקוח נפש כשמדובר בחילול השם, ולכן יצא ומסר את נפשו ולחם בעוז ובגבורה. ולפני שמת, קשתו לא החטיאה את המטרה, אלא כל פעם שהוא משך את קשתו לאחור לירות חץ, החץ מצא את המטרה — ונפלו פלשתים בדמם ובחלבם. בקיצור, גם קשתו של יהונתן וגם יהונתן עצמו לא נסוגו אחור, לא ברחו, אלא יהונתן משך את קשתו אחור ללחום בערלים ובזה קידש שם שמים.

וחרב שאול לא תשוב ריקם. גם שאול לא היסס, לא ברח מהתחייבותו ומקידוש השם, אלא עמד ולחם, נגד כל ההגיון, וגם חרבו לא שבה ריקם אלא הרגה המונים מהפלשתים. ולשאול מגיע, אולי, יותר שכר, שהרי ערב הקרב נתבשר בוודאות שהוא ימות, ובכל זאת יצא לקדש את השם. ואולי משום כך כתוב בלשון עתיד "לא תשוב ריקם", כלומר, שבשכר זה שקידש שם שמים בחרבו, החרב לא תשוב ריקם, אלא עוונו יכופר. ואולי יש רמז גם במה שאמר דוד "מדם חללים מחלב גבורים", שהרי כאשר נקרעה ממלכת שאול ממנו סופית אחרי חטאו בעמלק, אמר לו שמואל (שמואל א טו: כב): "הַחֵפץ לה' בעֹלות וזבחים, כשמֹע בקול ה'", וזה כעין תוכחתו של ישעיהו (א: יא): "...שבעתי עֹלות אילים וחֵלב מריאים, ודם פרים... לא חפצתי". ויתכן שדוד אומר שכפרת החלב והדם של הפלשתים שהפיל שאול, כיפרה על זה שהוא הקריב חלב ודם של קרבנות ולא שמע בקול ה'. שהרי במלחמתו האחרונה שמע שאול בקול ה' בדרך שאין יותר גדולה ממנה — במסירות נפש על מלחמת מצוה. וכעין זה ממשיך דוד:

(כג) שאול ויהונתן, הנאהבים והנעימִם בחייהם. הנאהבים ע"י ה' בחייהם, בהתחלת המלכות, והנעימים על ה', שגרמו לו הנאה וקורת רוח במעשיהם — בקבלת עול מלכותו ובמסירות נפשם לקידוש שמו.

ובמותם לא נפרדו. אף במותם לא נפרדו מה', אלא שניהם — גם שאול — זכו לעוה"ב, מפני שקיבלו עליהם את עול מלכותו ומסרו את נפשם על קידוש השם; ואין נועם יותר מזה. כך כתב הרד"ק: "תירגם יונתן: 'לא איתפרשו מעמהון'. כלומר, אע"פ שהיו יודעים מותם במלחמה — לא נפרדו מעם ה' ולא נעצרו ולא נסו מן המלחמה". אלא:

מנשרים קלו, מאריות גָבֵרו. "ללחום מלחמות ה'" — מצודת דוד. כלומר, אע"פ שידעו שהמצב נואש, רצו לעשות את רצון קונם בזריזות ובמהירות, ואזרו חיל ואומץ וגבורה כאריות כדי שיתקדש שם שמים.

דע כלל גדול: מפלה לאומית ותבוסה לעם מהוות חילול השם לאומי, משום שהגוי רואה את נצחונו ואת תבוסתם של ישראל, וחושב שכוחו עשה את כל זה, ושהקב"ה — אלקי היהודים — חלש וחסר אונים, ח"ו. מאידך גיסא, באותה תבוסה יכול להיות גם קידוש השם לגבי היהודי הפרטי, בינו לבין הקב"ה, מכיון שהיחיד מראה את אהבתו ואת הקשר שלו לה' על אף שנוטלים ממנו את החיים.

אהבת ישראל; הכרת טוב

(כד) בנות ישראל! אֶל שאול בכֶינה. בנות ישראל, על אף שכולנו צריכים להתאבל על הטרגדיה הלאומית ועל חילול השם — לכֶן יש ענין אישי להכיר בטוב שעשה לכן שאול, ולבכות, ואתן חייבות יותר מכל האחרים להתאבל על מותו, ואם כן, פְּנו אל מקום נפילתו, ובְכו עליו.

המַלבִּשכם שָני — בגדים נאים, צבעוניים ויקרים.

עם עֲדָנים — עם כל מיני תפנוקים, דברים יפים המפנקים את האדם, שהרי "מרוב הצלחתו על הפלשתים היו ישראל בשלום בימיו ולא שללו אותם אויביהם בימיו ולזה היה זה אל שילבשו בנות ישראל שָני עם עדנים" (רלב"ג). כלומר, ששאול נתן לכן את המתנה היקרה ביותר — שלום, ומשום כך יכולתֶן להתפנות ולחיות חיי שלוה ועונג.

המעלה עֲדִי [תכשיטים] זהב על לבושכן. יש מפרשים את כל זה, על השלל שהיה מביא שאול לנשי ישראל, ועבור זה ראוי להן לבכות עכשיו שנהרג שאול. ולי נראה שאמר להן דוד שעליהן להתאבל על כל הברכה שקיבלו משאול, והיא מחולקת לשני עניינים. ראשית כל, ההנאה הגופנית והגשמית שקיבלו משלל אויביהם — המלבושים והתכשיטים הנאים, ו"העדנים", דהיינו הדברים המעדנים ומפנקים את האדם בגשמיות, שהרי בדרך כלל המלה "עדן" מורה על הגשמיות, כמו שכתוב (ישעיהו מז: ח): "ועתה, שמעי זאת עדינה, היושבת לבטח", וזה מלשון "עדן", ומשום כך נקרא הגן "גן עדן", מפני שהוא נוצר כדי שאדם הראשון יֵשב שם בנחת ובשלוה. ושנית, הכבוד והיראה והשלום שקיבלו מצד הפלשתים שפחדו מהם, וזה היה קידוש שם שמים, שהפלשתים הכירו בכח ישראל ובאלקיו. ולזה רמז דוד באמרו: "המעלה עדי זהב", משום שעדי מסמל את הכתרים שניתנו לבני ישראל בסיני כשאמרו "נעשה ונשמע" (עיין שמות לג: ד: "ולא שתו איש עֶדיוֹ עליו", ובמה שאמרו חז"ל על זה בשבת פח), וזה בא מלשון "עֵד", שבני ישראל היו עדים למציאות ה' ולאמיתותו, שהרי ראו ושמעו במו עיניהם ובמו אזניהם את הופעתו, ומשום כך קיבלו עליהם את עול מלכותו. א"כ, העדי שם היה סמל לקבלת עול מלכות שמים, ולבחירת ישראל לעם סגולה ונבחר, המוכן לעשות את רצון קונו, והמקדש את השם; וגם העדי כאן — הכתר והקישוט — שבא לנשים ע"י תבוסת הפלשתים, סימל את זה, והוא היה סמל לכח ה' ולקידוש שמו. ולכן אומר דוד: בנות ישראל! עליכן במיוחד להתאבל על שני דברים אלה, שמסומלים ברכוש ובשלל ששאול היה מביא לכן.

השגחה פרטית; לה' המלחמה

(כה) איך נפלו גִבֹּרים בתוך המלחמה. אין זו שאלה. דוד עומד וחושב בעצבות על הלקח הגדול, שכמו שאומר קהלת (ט: יא): "...לא לקלים המֵרוֹץ ולא לגבורים המלחמה...", שכל גבורת האדם וכל כוחותיו לא יעמדו לו בתוך המלחמה אא"כ הקב"ה בעזרו, וכל כלי המלחמה מיותרים, ואין להם שום קשר להצלחה או לכשלון, אם אין ה' בעזרנו. וכן כתוב (דברי הימים א ה: יח_כב): "בני ראובן וגדי וחצי שבט מנשה מן בני חיל, אנשים נֹשׂאי מגן וחרב ודֹרכי קשת, ולְמודֵי מלחמה, ארבעים וארבעה אלף ושבע מאות וששים יֹצאי צבא. ויעשו מלחמה עם הַהַגריאים... ויֵעָזרו עליהם וַיִנָתנו בידם ההגריאים... כי לאלקים זעקו במלחמה ונַעְתוֹר להם כי בטחו בו. וַיִשְבּו מקניהם... ונפש אדם מאה אלף כי חללים רבים נפלו [מצד הגוים] כי מהאלקים המלחמה...". פירוש: ראובן, גד וחצי שבט מנשה היו אמנם מצויידים בכלי זיין וגם מלומדים בהם, כי האדם אינו יכול לסמוך על נסים אלא הוא חייב ללכת בדרך הטבע ולהצטייד וללמוד איך ללחום; אבל הם היו רק 44,760; ואעפ"כ הם הצליחו להפיל הרבה חללים ולקחת בשבי מאה אלף מן האויב. וכל זה היה בניגוד להגיון ולחוקי הטבע, אלא שזעקו לה' ובטחו בו, ואז הכל אפשרי, "כי מהאלקים המלחמה". וכן להיפך. ועל זה מקונן דוד, וממשיך:

יהונתן, על במותיך חלל. אפילו יהונתן, שהיה הגבור שבגבורים וגם עמד על הבמות ועל ההרים ששם נוח להילחם — נפל. אותו יהונתן, שעם נער אחד הביס את הפלשתים (שמואל א פרק יד) וקידש את השם, עכשיו נפל חלל, ושם ה' חוּלל, להורות שכל גבורתו של האדם תלויה בה'. ועכשיו, לאחר שכבש את רגשותיו הפרטיים ודיבר על המפלה הלאומית, מרשה לעצמו דוד ביטוי אישי של צער ואבל, ואומר:

אהבת ישראל

(כו) צר לי עליך, אחי יהונתן. אני מיצר בעבורך, ויש לי צער וצרה בגלל מיתתך ביד צר. המלה "צר" פירושה — דוחק, שאין מקום לאדם לעמוד ישר וברווחה, כמו שכתוב (מלכים ב ו: א): "...הנה נא המקום אשר אנחנו יֹשבים שם לפניך, צר ממנו...". ועוד — כאשר אדם במקום צר מאד, הוא לבד, ולזה התכוון דוד: אתה, יהונתן, היית ידידי היחיד, ועכשיו שאתה מת, אני כאילו בעולם צר, שאין אדם איתי, ואני נשארתי לבדי, שבור וכפוף, ומשום כך אני מתאבל ומיצר. שהאהבה בין שני בני אדם הופכת את שניהם לגוף אחד, שכל אחד תלוי בחברו וצריך אותו, ואם אחד הולך, חבירו מרגיש כאילו הוא נדחק ונחנק ואין לו נחת רוח בעולמו.

נעמת לי מאד. אתה הפכת את חיי ואת עולמי לנעימים. העולם היה רחב ומלא נעימות ושמחה וציפיות, ועתה, שאינך חי בעולם, לקחת את הנעימות והשמחה והרווחה, ואני נשאר עגום ואבל וצר. ואע"פ שדוד מדבר כאן בנימה אישית, מ"מ למלה "צר" יש בדרך כלל רמז לחילול השם, שהרי המלה "צר" פירושה גם אויב ושונא, כמו בפסוק (אסתר ז: ו): "איש צר ואויב המן הרע הזה". והוא נקרא "צר" משום שהוא מיצר לישראל ודוחקו, וגם לוקח ממנו את אדמתו. וכל זה הוא חילול השם, שהרי שפלותם של ישראל היא חילול שמו. וכן אמר ישעיהו (סג: ט): "בכל צרתם, לו צר" — כלומר, שכאשר בני ישראל נמצאים בצרה, גם לו, להקב"ה, צר, מפני ששמו מחולל. וכן אמר דוד (לקמן כד: יד), כאשר נתן לו גד הנביא שלש ברירות: "צר לי מאד; נִפְּלָה נא ביד ה' כי רבים רחמָו וביד אדם אל אֶפֹלָה". וכתב שם הרד"ק: "אבל בשניים [האחרים] היה חרפה בגוים בנוסם לפני אויביהם... וכן ברעב כי היו הולכים בארצות הגוים והיו חרפה בהם...".

נִפְלְאַתָה אהבתך לי. האהבה העזה שהיתה בינינו היתה פלא, דבר נפלא, שהרי בדרך כלל אין בין גברים אהבה כזו (וזה שיש בעולם התועבה המגועלת של יחסי מין בין גברים, משכב זכור, זו אינה אהבה, אלא סטייה נפשית ותאוה פיזית, המבוססת על מחלת נפש ונשמה), והאהבה העזה ביותר בעולם היא האהבה היפה שבין גבר לאשה, וגם היא מבוססת חלקית על מין ואהבה פיזית. ומשום כך מתפלא דוד ואומר: אהבתנו עלתה אפילו —

מאהבת נשים. דוד אהב נשים הרבה, אך האהבה הזאת ליהונתן היתה גדולה מכל אהבה לאשה, והיתה כולה טהורה, שכל אחד רצה לתת לזולת במקום לקבל ממנו, וזה סוד האהבה האמיתית.

מלחמה

(כז) איך נפלו גבורים. דוד גומר את הקינה שלו וחוזר לטרגדיה הלאומית. בפעם השלישית הוא צווח: רְאו איך נפלו גיבורי העם ובכך חוּלל השם!

וַיֹאבדו כלֵי מלחמה — כל כלי המלחמה שהיו להם לא עזרו להם, שרק "לה' הישועה" (תהלים ג: ט). וז"ל ילקוט שמעוני (רמז קמא): "מכאן שהצדיקים קרויין 'כלי מלחמה'". כלומר, שכלי המלחמה האמיתיים הם הצדיקים שמאמינים בה' והולכים בדרכיו, שלכן הקב"ה עוזר להם להתגבר על שונאיהם.