שמואל ב

שמואל ב פרק ב

פרק ב

(א) ויהי אחרי כן. אחרי תום האבל, דוד עומד בפני עובדות חדשות לגמרי. עד עכשיו, על אף שנמשח למלך ע"י שמואל, מ"מ שאול היה עודנו בחיים ורדף אותו בלי חמלה, ורוב העם — ככולו — עמד לצידו של שאול. ועכשיו, הכל השתנה. שאול מת, ודוד צריך להחליט אם לצאת מהמחתרת ולחזור בגלוי ולממש את מלכותו, או לא. ולכן:

וישאל דוד בה', לאמר: הַאֶעֱלה באחת ערי יהודה? האם יהיה מסוכן לי לחזור ולגור בגלוי באחת מערי יהודה (ששם אני יותר בטוח מבכל שבט אחר מישראל)? אולי ימשיכו היהודים לפחד, שהרי אבנר בן נר ומשפחת שאול עדיין אוחזים בשלטון. ועוד — אולי ישנאו אותי היהודים על זה שברחתי לפלשתים.

ויאמר ה' אליו: עֲלֵה. הגיעה השעה שתממש את מלכותך.

ויאמר דוד: אנה אעלה? לאיזו עיר? איזו עיר היא הבטוחה והנכונה ביותר למלכות?

ארץ ישראל

ויאמר: חברֹנה. ולא בית לחם, ואע"פ שמבחינת הבטחון האישי היא הבטוחה ביותר, שהרי שם גרה משפחת דוד, דוקא חברון נבחרה, משום שהיא סמל הבטחון והאמונה בהקב"ה — עירו של כָּלֵב בן יפונה, שהאמין בה', ורוח אחרת היתה בו, והפציר ביהודים לעלות לא"י. יש כאן מדה כנגד מדה: עירו של כָלֵב, שקידש את השם במצות העלייה לא"י, נתעלתה כבירת המלכות הראשונה של דוד כאשר הוא עלה מהמחבוא.

(ב) ויעל שם דוד וגם שתי נשיו אחינֹעם היזרעֵלית ואביגיל אשת נבל הכרמלי. דוד חוזר לגמרי בגלוי. גם הוא עולה וגם שתי נשיו ומשפחתו. אם הקב"ה ציווה לעלות, אין לו שום חששות.

(ג) ואנשיו אשר עמו העלה דוד איש וביתו, וישבו בערי חברון. לא היה מספיק מקום בחברון, ולכן חלק מהם גרו בערי מחוז חברון. הנה, אנשי דוד "אשר עמו", שנשארו נאמנים לו כל ימי המירדף והסבל, ובטחו בהבטחת ה' לדוד, באים עכשיו על שכרם. דוד מעלה אותם מהסבל ומהמחתרת, והם ומשפחותיהם יושבים סוף סוף בשלוה בערי חברון. הבטחת ה' עומדת לעולם: אותו אלקים שמוריד את ישראל לגלות ולצרות "איש וביתו", כמו שכתוב (שמות א: א): "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, את יעקב איש וביתו באו", הוא האלקים שמבטיח ומקיים ומחזיר ומעלה את ישראל "איש וביתו".

(ד) ויבֹאו אנשי יהודה. הבטחת ה' מתגשמת. דוד יושב בחברון ואינו תובע מלכות. ובני יהודה באים מעצמם, ולא רק שאינם נוגעים בו לרעה, אלא להיפך:

וימשחו שם את דוד למלך על בית יהודה. הם מקבלים את דוד כמלך הלגיטימי והחוקי, ומושחים אותו בגלוי למלך ע"י נביא שהיה שם, אע"פ שכבר נמשח בסתר ע"י שמואל. ועל אף שיתר השבטים אינם מקבלים את מרותו ואת מלכותו, דוד אינו חושש כאן לפילוג, שהרי הוא מצוּוה ע"י הקב"ה להיות מלך, ואין האחדות והשלום עומדים בפני ציווי ה'. אדרבה — אלה שאינם סרים למשמעת ה', הם שמונעים מישראל את השלום. ומ"מ דוד איננו הולך לכפות את מלכותו על ישראל.

ויגִדו לדוד לאמר: [הנה] אנשי יבֵיש גלעד אשר קברו את שאול. אנשי יהודה מספרים לדוד על מעשה זה של יבש גלעד. ויתכן שעשו זאת כעצה לדוד, שישלח להם מֶסֶר של עידוד והוקרה, ולזכות בזה בתמיכתם כמלך; ומפסוק ז נראה שאכן עשה דוד כך (עיי"ש). אבל בלי ספק, הוא התרשם והוקיר את המעשה באמת, בכנות ובלבביות ובלי נגיעות. והוא ידע שמכל בני ישראל, אנשי יבש גלעד יהיו הנאמנים ביותר לשאול ולביתו, וא"כ, הוא עושה במטרה להקטין את השנאה, וגם כמחווה כֵּנָה.

מנהיג

(ה) וישלח דוד מלאכים אל אנשי יביש גלעד ויאמר אליהם: ברֻכים אתם לה' אשר עשיתם החסד הזה עם אדֹניכם, עם שאול, ותקברו אֹתו. הביטוי "ברוכים אתם לה'" נאמר למי שעשו חסד עם מישהו, ועל כן מברכים אותם ואומרים: כמו שאתם עשיתם חסד לזולת, כן תהיו ברוכים ומבורכים ע"י ה', שיעשה אִתכם חסד. כך, כששאול הודה לזיפים על שסיפרו לו איפה נמצא דוד, אמר (שמואל א כג: כא): "ברוכים אתם לה', כי חמלתם עלי". וכן אמרה נעמי על בועז (רות ב: כ): "ברוך הוא לה'". וכאן אמר דוד: ברוכים אתם על שעשיתם את החסד הזה של קבורה, אע"פ שסכנה גדולה היתה בזה. ואמר דוד גם "אדוניכם" וגם "שאול", משום שאנשי יבש גלעד עשו את מה שעשו רק מחמת הטובה שעשה להם שאול, ולא היו מחוייבים להסתכן מפני זה, ומה שעשו היה בעיניהם בגדר חסד; אלא שדוד אומר שבאמת יש כאן שני דברים: מדובר כאן ב"אדוניכם", מלך ישראל, שבזיונו הוא בזיון לה' וחילול השם, וכאשר מדובר בחילול השם, מחויב יהודי להסתכן כדי לחסל את החילול וכדי לקדש את שמו של הקב"ה, ולכן יש כאן גדר של "אמת", ולא רק חסד כמו שחשבו אנשי יביש גלעד; ובנוסף, ברוכים אתם שעשיתם את החסד עם "שאול", שהיה לכם קשר אישי אליו, שהרי הוא הציל אתכם מיד נחש מלך עמון, וזכרתם את הטובה ולא הייתם כפויי טובה.

(ו) ועתה, יַעַש ה' עמכם חסד ואמת. מכיון שמה שעשיתם היה באמת גם חסד וגם אמת, כאמור, הרי כמדה כנגד מדה, ישלם לכם הקב"ה גם חסד וגם אמת.

וגם אנכי אעשה אִתכם [גמול] הטובה הזאת, [על] אשר עשיתם הדבר הזה. גם אני אשלם לכם גמול על קידוש השם שעשיתם, ועל זה שקברתם את שאול המלך ואת יהונתן ידידי. ויתכן לפרש: גם אנכי, בהיותי מלך, אעשה אִתכם (אם יהיה צורך בזה) אותה טובה (ישועה מיד האויב) שבעבורה (כלומר, שבעבור שעשה שאול את זה בשבילכם) עשיתם את הדבר הזה כאות תודה. והפירוש האחרון נ"ל נכון בהקשר לפסוק הבא:

(ז) ועתה, מכיון שהובסו בני ישראל והפלשתים חיללו את השם והם בטוחים בכוחם, אין ספק שינסו שוב לדכא את ישראל, וא"כ:

תֶּחֱזַקנה ידיכם וִהְיו לבני חיל. אל תפחדו על אף שאין ספק שהפלשתים ינסו לצער אתכם.

בטחון

כי מת אדֹניכם שאול. וא"כ אין מי שיילחם עבורכם, וגם מסיבה זו ישתוללו הפלשתים. ובכן, אתם תצטרכו להיות אנשי אמונה ובטחון, ולא לירא מפני האויב, אלא ללכת בדרכי ה' ולקדש את שמו בגבורה.

וגם אֹתי משחו בית יהודה למלך עליהם. אע"פ שאתם ושאר ישראל לא קיבלתם אותי כמלך, מ"מ תפקידי הוא להתנהג כמלך וללחום את מלחמות ה', ואני מבטיח לכם שכן אעשה, בדיוק כמו שעשה בשבילכם שאול. והנה אמר דוד: "תחזקנה ידיכם", כלומר, שיבטחו בטחון מלא בה', שאין ספק שישועתו קרובה לבוא אם רק נתחזק, נאמין, ונתחזק שוב להסתכן ולעשות בלי פחד את מה שהוא רוצה. ומשום כך המנהג הוא לומר פעמיים "חזק, חזק", וכן אמר יואב לאבישי (לקמן י: יב): "חֲזַק ונתחַזַק" — משום שצריכים בתחילה חיזוק להאמין, ואח"כ צריכים חיזוק לעשות ולפעול ע"פ האמונה. וכן אמר זכריה (ח: יג): "והיה כאשר הייתם קללה בגוים... כן אושיע אתכם והייתם ברכה — אל תיראו. תחזקנה ידיכם!"

(ח) ואבנר בן נר, שר צבא אשר לשאול, לקח את איש בֹשת בן שאול ויעבִרֵהו מחנָיִם. אבנר חושש שהפלשתים יחפשו אחרי זרע שאול, זרע המלכות, משום שהוא עשוי לשמש כנקודת מרד שמסביב לה יתרכזו בני ישראל. ומכיון שגבעת שאול ובנימין הם ליד ארץ פלשתים ומסוכנים מדי, אבנר מעביר את הבן האחרון שנשאר, איש בושת, למחניים, שהיא בעבר הירדן, משבט גד (עיין יהושע כא: לו), בגבול גד ומנשה (עיין יהושע יג: כו,ל), ועוד, שהוא ליד יבש גלעד, שאין ספק שזה היה מקום הנאמן לבית שאול.

נראה שאיש בושת היה חולה או חלש ולא היה יכול לצאת למלחמה, שאם לא כן, איך נפלו שאר אחיו במלחמה והוא לא? אלא נראה, שהוא לא יצא ללחום (ולא משום שהיה יותר מדי צעיר, שהרי עכשיו הוא לכל הפחות בשנות השלושים של חייו — עיין פסוק י). וכן בשמואל א יד, אחרי שכתוב על מלחמות שאול (שם: מז_מח): "וילחם סביב בכל אֹיביו... ויעש חיל...", כתוב (שם: מט): "ויהיו בני שאול יונתן ויִשְוִי ומלכישוע", ולכאורה קשה, היכן היו אבינדב ואיש בושת? לגבי אבינדב כתב שם הרד"ק: "וישוי הוא אבינדב" (וכ"כ המהר"י קרא), ולגבי איש בושת צריך לומר שהוא לא נזכר כי משום מה לא יצא ללחום, והפסוק מונה רק את הבנים שלחמו במלחמותיו. ויתכן ששמו "איש בושת" ניתן לו לגנאי בגלל זה (שלפי הרד"ק הנ"ל שמו היה באמת אשבעל, ונזכר בדברי הימים א ח: לג). ובכלל נראה שהוא היה בעל אופי חלש, שלא היה מתאים לשררה ומלכות ושגם לא רצה אותה; שהרי הטיפוס הדומינאנטי כאן הוא אבנר: הוא "לקח" אותו; "ויַמלִכֵהו" (פסוק ט); איש בושת פחד ממנו (לקמן ג: יא), ובמותו של אבנר "וירפו ידיו [של איש בושת]" (לקמן ד: א).

נראה שמחניים שנזכר כאן הוא אותו מקום שנזכר אצל יעקב, שהיה סמל לעזרת ה'. הרי ביעקב כתוב (בראשית לב: א_ב): "...ויפגעו בו מלאכי אלקים ["לשומרו" — רשב"ם; "לעזרו בדרך והוא לבדו" — אבן עזרא], ויאמר יעקב... מחנה אלקים זה, ויקרא שם המקום ההוא מחנים". כלומר, שני מחנות — אחד של יעקב, והשני מסביבו, מחנה ה' שהוא סביב למחנה ישראל כל זמן שישראל מאמין בו ובוטח בו. ומחניים הוא גם סמל לכלל ש"אין סומכין על הנס", שלכן היה יעקב צריך שני מחנות נגד עשיו — האחד משלו, והשני של מלאכי ה'.

מ"מ, אבנר בחר דוקא במחניים משום שהוא גם היה רחוק, בעבר הירדן, וגם קרוב מאד לאנשי יבש גלעד, ואולי גם משום שהוא מקום שסימל את עזרת ה'. וכן דוד ברח לשם כשהוא נס מפני אבשלום, שנאמר (לקמן יז: כד): "ודוד בא מחנָימָה ואבשלֹם עָבר את הירדן...".

(ט) ויַמלִכֵהו אל הגלעד ואל האשורי ואל יזרעאל. אבנר אינו מקבל את דוד כמלך. ויתכן שזה היה משום שהוא היה בן דודו של שאול, ורצה שהמלכות תישאר בשבטו ובמשפחתו. וחז"ל אמרו (בראשית רבה פב: ד): "אפשר אבנר אדם צדיק והוא חולק על מלכות בית דוד?! אלא מדרש דריש והמליך את איש בושת. הדא הוא דכתיב (בראשית לה: יא): 'ומלכים מחלציך יֵצֵאו' — זה שאול ואיש בושת". כלומר, מלכים יֵצאו מחלציך, שעדיין לא יצאו; והלא כל השבטים נולדו חוץ מבנימין, ומכאן שיהיו שני מלכים מבנימין, שהרי אמר "ומלכים", לשון רבים; והרי בינתיים מָלך רק מֶלֶך אחד — שאול, ולכן המליך אבנר את איש בושת.

הוא התחיל בגלעד ובאזור הצפון מזרחי, ומשום כך כתוב "אל" ולא "על", כלומר, עד הגלעד ואל כל הכיוון ההוא; ואח"כ הרחיב את המלכות לכיוון הצפון המערבי אל כיוון אשר, עד אשר, ואז דרומה למרכז הצפון של הארץ עד אזור יזרעאל. זאת, כי שם הפלשתים היו יותר חלשים מבמרכז ובדרום הארץ, שהיו סמוכים לארצם. ואח"כ, לאט לאט, ככל שהתחזק הצבא תחת מנהיגותו של אבנר, הרחיב אבנר את מלכות איש בושת לדרום הארץ, שבט שבט. ומשום כך, מכאן ואילך כתוב "על" ולא "אל":

ועל אפרים, ועל בנימִן. לאט לאט הוא מגיע עד יהודה ועד הריכוז של הפלשתים, ובכך הוא משלים את המלכת איש בושת על כל ישראל חוץ מיהודה. ומשום כך הפסוק מסיים:

ועל ישראל כֻלֹה. א"כ, עכשיו יכולים להתחיל את מנין מלכות איש בושת, שהרי עד שמלך על כל השבטים שנשארו לא היה ראוי לחשבו למלך על ישראל. ולכן כתוב:

(י) בן ארבעים שנה איש בשת בן שאול במלכו על ישראל [כולו] ושתים שנים [בלבד] מלך. בפסוק הבא נראה בע"ה שדוד מלך בחברון שבע וחצי שנים. א"כ, חמש וחצי שנים עברו ממות שאול עד שהצליח אבנר ללכד את השבטים מסביב לאיש בושת, ובכל השנים האלו לא ניסה דוד ללחום נגד איש בושת, משום שלא רצה ח"ו ללחום מלחמת אחים. ורק אחרי חמש וחצי שנים, כשמלך איש בושת, התחילו התקריות בין שני הצדדים, והן ארכו שנתיים עד עריקתו של אבנר ומותו של איש בושת. כך כותב הרלב"ג: "...כי דוד לא הסכים לרדוף בית שאול וזרעו... ולא רצה למהר את הקץ להגיע לו במהירות המלוכה עד שרצה ה' יתברך, אשר לו נתכנו עלילות".

אהבת ישראל; חוסר אחדות

אך בית יהודה היו אחרי דוד. אע"פ שראו בני יהודה שבאמת התחזק בית שאול תחת אבנר שר הצבא, ואיש בושת מלך שוב על כל שאר ישראל, מ"מ לא פחדו, ונשארו נאמנים לדוד. ומכאן יש ללמוד כלל גדול: לכאורה קשה, הרי הרוב המכריע בחר באיש בושת, והלא חיוב מפורש הוא "אחרי רבים להטֹת" (שמות כג: ב), ואיך פרשו בני יהודה מהציבור? אלא, כאשר מתנגש החוק הכללי והציבורי עם חוק התורה ועם צו ה', על זה קוראים אנו את הפסוק (ישעיהו ח: יב): "לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר", שהקשר הזה אינו מן המנין, כמו שאמרו חז"ל במעשה חזקיהו ושבנא (סנהדרין כו.), עיי"ש.

(יא) ויהי מספר הימים אשר היה דוד מלך בחברון על בית יהודה [לבד] שבע שנים וששה חדשים. זה זמן די ארוך לאדם שהובטח ע"י ה' שהוא ימלוך על כל ישראל. הנה, אחרי שנתיים של יסורים וגלות, דוד מחכה עוד שבע וחצי שנים ואין סימן להגשמת ההבטחה; ובכל זאת הוא בוטח ומאמין ומחכה בסבלנות.

(יב) ויצא אבנר בן נר ועבדי איש בשת בן שאול ממחנים גבעונה. אחרי שליכדו את העם מסביב לאיש בושת, התחילו לתכנן איך להחזיר את מושב המלכות לבנימין. ונראה שהפלשתים הרסו את עיר שאול, גבעת שאול, ולכן החליטו אבנר ואנשיו לשים את הבירה בגבעון, שגם היא בבנימין, לא רחוק מגבעת שאול. והם התכוננו לשכנע גם את יהודה לנטוש את דוד לפני שיגיעו למלחמה.

(יג) ויואב בן צרויה. הוא שר צבאו של דוד.

ועבדי דוד יצאו. נראה שידעו על יציאת אבנר, ויצאו לנסות להתווכח אתו. ואולי ביקשו את הפגישה.

ויפגשום על ברֵכַת גבעון יחדָו. לכאורה, המלה "יחדיו" מיותרת. ונראה שדבר גדול ועגום נרמז כאן: הרי "יחדיו" מרמז על אחדות, והפגישה הזאת היתה יכולה להיות פגישה של יחדיו, של: "הנה מה טוב ומה נעים, שבת אחים גם יחד" (תהלים קלג: א), אבל מיד:

שנאת ישראל

וישבו אלה על הברכה מזה ואלה על הברכה מזה. מיד התפלגו וישבו כשני מחנות. ומה היה סופם? "ויחזִקו איש בראש רעהו... ויפלו יחדו" (להלן פסוק טז). אם לא יהיה "יחדיו" של אהבה, סופו שיהיה "יחדיו" של שנאה המביאה לטרגדיה.

הם דיברו, וברור שאבנר לא הצליח לשכנע את יואב ואת אנשיו לנטוש את דוד. ונראה שהויכוח החריף, והשנאה התגברה, ושני הצדדים התחממו, ופתאום אבנר — אע"פ שהוא צדיק — נופל לתוך הפח של כעס:

(יד) ויאמר אבנר אל יואב: יקומו נא הנערים וִישַחֲקו לפנינו. אבנר רוצה לחסל את ה"מרד" של דוד, והוא אומר ליואב: בוא ונראה מי ינצח בסופו של דבר בעימות הבלתי נמנע. נתחיל כבר היום את המאבק שחייב לבוא. יקומו חיילים משני הצדדים ויֵאבקו. הוא בטוח שהוא יכול להתגבר על כל ישראל, והוא מזלזל בכוחו של דוד ושל השבט האחד, יהודה. בעיניו הכל "משחק". והנה, מרוב כעסו מזלזל אבנר בדם ישראל ובנפשות ישראל. הוא קורא לחיילים "נערים", דבר שאינו לכבודם, והכתוב להלן אינו משתמש בלשונו. ועוד — הוא אומר "וישחקו", כינוי ביש למלחמה ושפיכת דמים, וזלזול בחייהם של ישראל. אמרו חז"ל (ויקרא רבה כו: ב): "אבנר — למה נהרג? אמר ר' יהושע בן לוי: אבנר נהרג על שעשה דמן של נערים שחוק...". ונ"ל שעיקר חטאו היה שזילזל במשיחותו של דוד, שהרי ידע ששמואל משח אותו למלך ע"פ ה', ובכל זאת לא קיבל את זה על עצמו.

ויאמר יואב: יקֻמו. גם יואב מרוב כעסו אינו רודף שלום, אבל לזכותו יֵאמר שהוא לא זה שפתח במאבק. אולם, כאשר אבנר מניח בפניו את האתגר, הוא מסכים, וגם לו יש חלק בדם הנקי שנשפך.

(טו) ויקֻמו [משני הצדדים] ויעברו — אחד מהצדדים עבר מצד זה של הברֵכה לצד השני.

במספר. מספר שוה לכל צד, דהיינו:

שנים עשר לבנימִן ולאיש בשת בן שאול. שנים עשר איש דוקא, כדי לסמל את המאבק על שלמות כל העם, כל שנים עשר השבטים. עוד מודיע לנו הפסוק, שאבנר סובב את עצמו ואת איש בושת עם אנשי בנימין, בני שבטם, שהם לכאורה הנאמנים לו ביותר (אבל איך האשליה הזאת התפוצצה כאשר דוקא שני בני שבט בנימין רצחו את איש בושת, להלן פרק ד!). ופעם שלישית הדגיש הפסוק: "איש בושת בן שאול", להסביר שהסיבה שישראל עמד לצד איש בושת היא משום שאכן היה בן שאול, ולכן היה בעיניהם יורש העצר הלגיטימי.

ושנים עשר מעבדי דוד. לאו דוקא מיהודה, שהרי בדברי הימים א יב, מסופר על אנשי גד ומנשה ואפילו מבנימין, שהצטרפו אליו בצקלג. וכעת מתחיל ה"שחוק" האומלל ושפיכת דם נקי בישראל:

שנאת ישראל

(טז) ויחזִקו איש בראש רעהו וחרבו בצד רעהו. איזו טרגדיה של שנאת חנם! הקב"ה אמר (ויקרא יט: יח): "ואהבת לרעך כמוך"; "לא תעמד על דם רעך" (שם: טז) — והם לא רק שלא אהבו אלא שנאו; לא רק שעמדו אלא אף קמו להילחם אחד עם רעהו. התורה אמרה (ויקרא כה: לה): "וכי ימוך אחיך... והחזקת בו... וחי עמך"; וכאן "ויחזקו" איש את "רעהו" והרגו זה את זה, במקום אהבת אחים.

ויפלו יחדָו. "כל ישראל ערבים זה בזה" (שבועות לט.), שכאשר הם חוטאים הם נופלים "יחדיו". וההיסטוריה של העם מרומזת בתורה, שמצד אחד כתוב (דברים כה: ה): "כי ישבו אחים יחדָו", ומצד שני כתוב (שם: יא): "כי ינצו אנשים יחדו, איש ואחיו". והבחירה בידינו, לבחור בברכה: "ויענו כל העם יחדו" (שמות יט: ח); וכן "וילכו שניהם יחדו" (בראשית כב: ו), או לבחור בקללה: "ולא יכלו לשבת יחדו" (שם יג: ו).

ויקרא [ישראל] למקום ההוא חֶלקת הצֻרים אשר בגבעון. את "חלקת הצורים" תירגם יונתן: "אחסנת קטליא" (חלקת ההרוגים), ואומר רש"י: "על שם החֲרָבות" — היינו חרבות צורים. ומהר"י קרא כתב: "חלקת החזקים". ובין כך ובין כך הכתוב צווח "אשר בגבעון": באותו מקום הראה הקב"ה — מלך ישראל — את כחו ואת גבורתו נגד חמישה מלכים, כאשר קרא יהושע (יהושע י: יב): "שמש בגבעון דום", ולא נפל שם אחד מישראל; ועכשיו כאשר הם נאבקים על המלכות של בשר ודם, תוך שנאת ישראל, נפלו מאות, באותה גבעון.

(יז) ותהי המלחמה קשה עד מאד ביום ההוא. השנאה הביאה למאבק של "שחוק". היא מתחילה בשנים עשר איש מכל צד, אך סופה של שנאת חנם היא התפתחות למלחמה מרה, וכולם השתתפו, והמאבק הפך למלחמה. ולא הפך לסתם מלחמה, אלא למלחמה "קשה עד מאד", שאין לך מלחמה קשה יותר — מבחינה אובייקטיבית וגם מבחינה סובייקטיבית — ממלחמת אחים. הם עצמם לחמו קשה מרוב שנאה. ועצם המלחמה הביאה את הכתוב לקונן: "מלחמה קשה עד מאד".

על שנאת אחים ראוי שיחול הביטוי "עד מאד". ונ"ל שעל פי זה יש לפרש יפה את דברי הכתובים בברכת יצחק ליעקב. כאשר חזר עשיו והביא ציד לאביו, כתוב (בראשית כז: לג_לד): "ויחרד יצחק חרדה גדֹלה עד מאד, ויאמר: מי אפוא הוא הצד ציד ויָבֵא לי... ואברכהו? גם ברוך יהיה... ויצעק [עשיו] צעקה גדֹלה ומרה עד מאד...". ויש להקשות: מה היתה החרדה הגדולה עד מאד בזה שהבין יצחק שרימו אותו? ועוד: אם נחרד, מדוע אמר "גם ברוך יהיה" (וכן הקשה הרמב"ן שם)? ועוד: האם יש משמעות לזה שגם אצל עשיו כתוב "עד מאד"? ועוד: מה כוונת רש"י שכתב (שם: לג, ע"פ תנחומא תולדות יא): "ראה גיהנום פתוחה מתחתיו"? ונראה לפרש ע"פ הכלל הנ"ל, שאין שנאה כשנאת אחים. כשעשיו הגיע, ויצחק לפתע פתאום מבין שיעקב לקח את הברכה, הוא חרד חרדה גדולה עד מאד, משום שהוא יודע שמכאן תצא שנאת אחים נוראה שתביא לידי שפיכת דמים! חרדה גדולה עד מאד — בודאי! ומשום כך — משום שהוא חושש לחייו של יעקב מול שנאת עשיו — הוא ממהר "לחתום" על הברכה שנתן ליעקב, כדי להבטיח שיינצל משנאת אחיו. ומחמת שנאת האחים שנוצרה בזה, כתוב גם אצל עשיו "עד מאד". ומשום כך אמרו חז"ל במדרש (שהביא רש"י) שיצחק ראה גיהנום פתוחה — שאין גיהנום וזוועה יותר גדולים משנאת אחים, ומהמלחמה ומהאיבה שנוצרות ממנה.

וכן להיפך: אהבת ישראל — הנכונות למסור נפש על יהודי אחר — מביאה לשמחה הגדולה ביותר, שמחה של "עד מאד". ולכן, כאשר שאול וישראל הולכים לעזרת אנשי יבש גלעד וחוזרים ומחדשים את המלוכה, כתוב (שמואל א יח: טו): "וישמח שם שאול וכל [כולם באחדות ואהבה] אנשי ישראל עד מאד".

ויִנָגֶף אבנר ואנשי ישראל לפני עבדי דוד. אבנר לא נכנע ליוזמת ולפקודת הקב"ה, וברור שאי אפשר שיצליח. הוא ואנשי ישראל (כאן לא כתוב אנשי איש בושת, אלא "אנשי ישראל") כולם, אינם יכולים להפר את עצת ה', והם ניגפים לפני עבדי דוד, שהוא עבד ה'. ונראה שאבנר — שהוא בעצם צדיק — מבין פתאום שהוא חָטא כאן חֵטא גדול ומר. ומשום כך:

(יח) ויהיו שם [במלחמה] שלשה בני צרויה. צרויה היתה אחותו של דוד, כמו שנאמר (דברי הימים א ב: טז): "ואחיותיהם [של בני ישי], צרויה ואביגיל; ובני צרויה: אבְשי ויואב ועשה_אל, שלשה...".

יואב ואבישי ועשהאל. נ"ל שבדברי הימים (שם) מנה אותם לפי גילם, וכאן מנה את יואב ראשון משום שהוא היה שר צבא דוד.

השגחה פרטית; שנאת חנם; לא לקלים המירוץ

ועשהאל קל ברגליו כאחד הצבָיִם אשר בשדה. ומשום כך הוא מחליט לרדוף אחרי אבנר ולשים קץ למלכות בית שאול, שהרי הכל ידעו שהאיש החזק מאחורי איש בושת היה אבנר, ובמותו לא יוכל איש בושת לעמוד נגד דוד. והנה ידו של דוד לא היתה בכל מה שאירע כאן. הוא לא ידע שיואב יצא להתווכח עם אבנר, ועל אחת כמה וכמה שלא ידע על המלחמה. דוד לא היה מוכן להרים יד נגד איש בושת ונגד ישראל. וכל מה שאירע כאן היה יום עגום לישראל. כולם — אבנר ויואב ושאר הלוחמים — היו אשמים במה שקרה. עשהאל, אע"פ שהוא רואה שאבנר וישראל ניגפים לפני אנשי דוד, ושאינם רוצים להילחם עוד, ושרבים כבר מתו, אינו מוכן להפסיק את ההרג. הוא בוטח במהירותו וביכולתו להשיג את אבנר ולהרגו. ואכן, כאשר אדם חוטא, כל כחותיו לא יעזרו לו, משום ש"לא לקלים המירוץ". כך אמרו חז"ל (קהלת רבה ט: [יא]א): "'כי לא לקלים המֵרוֹץ' (קהלת ט: יא) — זה עשהאל... אתמול 'ועשהאל קל ברגליו', והיום 'ויכהו אבנר... [וימת תחתָו]' (לקמן פסוק כג)". "לה' הישועה" (תהלים ג: ט), והוא המשגיח העליון, ורק כשנעשה את דברו ונבטח בו וגם נשתדל באמצעים טבעיים, נצליח. וכן אמר עמוס (ב: יד_טז): "ואבד מנוס מקל וחזק לא יְאַמֵץ כֹחו... וקל ברגליו לא יְמַלֵט... ביום ההוא, נאֻם ה'". "ביום ההוא" — ביום שישראל הולך נגד ה' והוא נפרע מהם. וגם כאן, ביום של שנאת אחים, כתוב (פסוק יז): "ביום ההוא".

(יט) וירדף עשהאל אחרי אבנר. אבנר בורח, ואין הצדקה להרוג יהודי בחינם. ובכן, רומז הכתוב בלשון "וירדוף" שלעשהאל יש דין של "רודף", המתחייב בנפשו.

ולא נטה ללכת על הימין ועל השמאול מאחרי אבנר. אדם הדבק במטרה טובה — ברכה ומצוה לו כאשר הוא משלים את המצוה ומקיים אותה בדייקנות על כל פרטיה ודקדוקיה, ואינו סר מהמצוה ימין או שמאל (כמו שכתוב [דברים יז: יא]: "לא תסור... ימין ושמאל"), והוא דבק במצוה על אף כל הקשיים. אבל הכתוב אומר (משלי ד: כז): "אל תט ימין ושמאול, הסר רגלך מרע". הדבקות במטרה היא טובה אך ורק כאשר הרדיפה היא אחרי דבר טוב, ואז חייבים להישאר בדרך הזאת בלי לנטות ימין ושמאל, שהרי בנטייה יש נטייה לרע. אבל אם הדרך גופה היא דרך רעה, בוודאי חייב האדם להסיר את רגלו ממנה ולנטות לטוב. ואילו כאן עשהאל דבק במרדף אחרי אבנר ובהמשך מלחמת האחים.

יש לציין כאן גם תופעה עצובה ומסוכנת, והיא: נטיית יותר ויותר תלמידים להסתמכות טוטאלית על הרב או על ה"גדול", ללכת אחריו כעיוורים בחושך בלי לנטות ימין או שמאל, בלי רצון ויכולת לחשוב לעצמם. פולחן האישיות הזה, שלמעשה מונע מהתלמיד את היכולת ואת הצורך לחשוב, מסוכן גם לתלמיד וגם ליהדות. במקום לחפש את עבודת ה', הם מקבלים על עצמם את עבודת הרב, ואם יגיד היום "לבן" ומחר "שחור", התלמיד ילך אחריו כפתי המקבל כל דבר, ויתגאה בזה שהוא נשמע לרבי שלו ולמצוה של "לא תסור... ימין ושמאל". אכן, תופעה מרה ומסוכנת היא, שהופכת את היהודי מאדם חושב לרובוט. ברור שאדם חייב ללכת אחר פסק הדין של רבו, אבל בענייני השקפה חייב הוא לחשוב ולנתח, והוא חייב גם להתווכח עם רבו אם אין דבריו נראים לו ואם יש לו הוכחות סותרות לכאורה. וגם בפסק דין, אם נראה לו שרבו טעה, עליו לבוא ולשאול ולא לקבל את הפסק סתם. ואע"פ שכל זמן שרבו מחזיק בפסק, עליו לציית לפסק, מ"מ מחובתו ללחוץ שוב ושוב עד שרבו יסכים לו או עד שהתלמיד ישתכנע שאכן צדק הרב. וחבל שדורנו הפך לדור של "פה להם ולא ידברו, עינים להם ולא יראו".

והנה עשהאל המהיר משיג את אבנר:

(כ) ויפן אבנר אחריו. אבנר הבורח שומע שמישהו רץ אחריו ומשיגו, ופונה לראות מי זה, ושואל:

האתה זה עשהאל. אולי היה במרחק מה עדיין, וזה גם היה לפנות ערב, ואבנר רואה אדם מוּכָּר; ויתכן גם, שהוא מבין שרק אדם אחד יכול לרוץ כל כך מהר.

ויאמר: אנכי. קצת גאוה משתמעת כאן. "כן, אנכי", כלומר, אני המפורסם והיחידי שיכול לרוץ כך. ואבנר יודע שדעת עשהאל נחושה להרוג אותו.

(כא) ויאמר לו אבנר: נְטֵה לך על ימינך או על שמאלך. אבנר, יותר מנוסה במלחמה וגבור ותיק, מתחרט על הדם שנשפך ורוצה לשים קץ למלחמה. הוא מנסה לשכנע את עשהאל, הצעיר ממנו, להפסיק את המרדף אחריו קודם שיגיע לטרגדיה, ואומר לו:

ואֱחֹז לך אחד מהנערים. פירש מצודת דוד: "...אם מפני הכבוד לא תרצה לשוב מאחרי, עֲשֵה זאת: 'נְטֵה'... להיות נראה שלא אחרַי רדפת כי אם אחר נער אחר... ולא תכנו נפש...".

וקח לך את חלִצָתו — כהוכחה שתפסת מישהו ובזה תוכל להתפאר. והנה המלה הרגילה לבגד היא "מלבוש", שמורה על האדם שלובש את בגדו. וכאן משתמש אבנר במלה "חליצה", המורה על הסרת, חליצת, הבגד מאדם בעל כרחו, והוא סימן של בושה. וכן (דברים כה: ט): "וחלצה נעלו מעל רגלו", ביבם שאינו רוצה לייבם, שמביישים אותו בחליצת הנעל וביריקה על הקרקע בפניו. וכן, כאשר שמשון הרג את הפלשתים ולקח את בגדיהם בעל כרחם, כתוב (שופטים יד: יט): "...ויך מהם שלשים איש ויקח את חליצותם...".

אבנר מנסה למצוא דרך שיוכל עשהאל לצאת בכבוד בלי לשפוך דם, וגם שדמו לא יישָפך, ואומר: הָסֵר את החליצה מהנער וכך תסיר את עצמך מעלי.

ולא אבה עשהאל לסור מאחריו. בדרך כלל, המלה "אבה" פירושה לשמוע לקול של מישהו; לעשות את רצונו; לקבל את דעתו או את מרותו. ונ"ל שזה בא מלשון "אב", השייכת למושג של בן השומע לאב ומקבל את אבהותו עליו. אולם עשהאל אינו מוכן לשמוע. הוא חושב שאבנר רק מפחד ממנו, והוא נחוש בדעתו להורגו.

אהבת ישראל

(כב) ויֹסף עוד אבנר לאמר אל עשהאל: סור לך מאחרי. אבנר מתחרט מעומק לבו על שפיכת הדמים שגרם, ואינו רוצה להמשיך בזה. הוא מוסיף ומתחנן אל עשהאל להרפות ממנו: סור מהרע הזה, שהרי —

למה אַכֶּכָּה ארצה. אם לא תסור מאחרי, ותסכן אותי, אהרוג אותך, שהרי שני דברים ברורים: א) אני יותר מנוסה במלחמה ממך. ב) מה שאעשה יהיה לפי ההלכה, שהרי אתה ממש רודף, והבא להרגך השכם להורגו. כך אמרו חז"ל (סנהדרין מט.): "אתיוה ליואב, דייניה, אמר ליה: מאי טעמא קטלתיה לאבנר? אמר ליה: גואל הדם דעשהאל הואי. [אמר לו: ] עשהאל רודף הוה! אמר ליה: היה לו להצילו באחד מאבריו. אמר ליה: [שמא] לא יכיל ליה? אמר ליה: השתא בדופן חמישית כיון ליה [כנגד הצלע החמישית שהכבד והמרה תלוים בו], דכתיב (להלן פסוק כג): 'ויכהו... אל החומש'... באחד מאיבריו לא יכיל ליה?! אמר ליה: ניזיל אבנר...". פירוש: נניח את הענין של אבנר ונטפל ברצח עמשא. האמת היא שעשהאל היה רודף, ושאבנר לא רצה להרגו, אלא שבגלל הנסיבות לא היה יכול לכוון את חניתו, כמו שנראה בע"ה; אבל מחמת הספק, הניחו הדיינים את הענין.

אבנר אומר: איני רוצה להרוג אותך, מפני שאיני רוצה לשפוך דם יהודי, וחוץ מזה, הרי אתה אחיו של יואב —

ואיך אשא פָנַי אל יואב אחיך. האצילות של אבנר גלויה. הוא יודע שעמיתו, שר צבא דוד, הוא יואב, ושבמסגרת תפקידו הוא יצטרך להיפגש איתו, ולכן הוא אומר לעשהאל: איך אוכל לדבר עמו בלי רגשי אי_נוחות אם אהרוג את אחיו? איך אוכל להרים את ראשי ולהביט בפניו? ועוד: אם אהרוג אותך, יואב אחיך ישנא אותי לעולם, ולעולם לא יהיה מוכן לשלום בין דוד ואיש בושת.

קידוש וחילול השם ובני ישראל קשורים זה לזה

ואיך אשא פני אל יואב אחיך. הביטוי "לשאת פנים" מכוון למי שחטא, או שנענש, או שהוא האובייקט של כעס. פניו כבושות ארצה, ואינו יכול להביט בפניו של הכועס או של זה שהוא חטא אליו. ולכן מי שמוחל לאדם, או עושה עמו טובה, נושא, מרים, את פניו של המתבייש או החוטא, כדי שיוכל הלה להביט בפניו. וכך אמר כאן אבנר לעשהאל: איך אשא את פני לאחיך יואב אם אהרוג אותך?

לפי זה, קשה להבין את פירוש הפסוק (במדבר ו: כו): "ישא ה' פניו אליך...", ופירש רש"י: "יכבוש כעסו". ותימה — אם כן, אם הקב"ה כובש את כעסו ומוחל לישראל, היה לו לכתוב: "ישא ה' פניך..."? נ"ל שהתשובה לזה היא יסוד גדול בתורה, והיא תשובה על עוד קושיות חשובות, והן: מדוע כל הברכות מתחילות ב"ברוך אתה ה'..."? מדוע היהודי מברך את ה' על הברכה שהוא מקבל, והרי היה צריך להיות "ברוכים אנו, ה'..."? ועוד: איך יכול האדם לברך את ה'? עוד מצאנו (ברכות ז.): "א"ר ישמעאל בן אלישע [הכהן הגדול]: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים. וראיתי אכתריאל, י_ה, ה' צב_אות, שהוא יושב על כסא רם ונשא, ואמר לי: ישמעאל בני, ברכני. אמרתי לו: יהי רצון מלפניך, שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת הרחמים ותיכנס להם לפנים משורת הדין. ונענע לי בראשו". וקשה: איזו ברכה זו בשביל הקב"ה? אלא ההסבר הוא, שהקב"ה מקודש או מחולל ע"י ברכותיהם או קללותיהם של ישראל, דהיינו, שאם הם ברוכים, והם חיים חיים של הצלחה בארצם, וידיהם על העליונה, שזאת הברכה הגדולה, הרי גם הוא מקודש, משום שכוחם והצלחתם מעידים על כוחו ועל יכולתו; ואם הם גולים לחו"ל ושפלים, הרי בשבילו זאת קללה וחילול השם, משום שאז הוא נראה חלש בעיני הגוים. ולכן ראה רבי ישמעאל את הקב"ה כ"כתריאל" (כלומר, כמלך שיושב בכתר של א_ל), "ה' צב_אות" (כינוי לגבורתו וכחו של בורא כל העולם), ויושב על "כסא רם ונשא". וכל זה היה משום שישראל היו אז בארצם ולא בגלות, ובית המקדש היה קיים, והקב"ה התגדל והתקדש. אבל הימים היו ימים רעים, והקב"ה הכין את הגלות משום שעם ישראל חטא, והקב"ה ידע שאם יהיה חורבן וגלות הרי גם הוא יחולל וכל כבודו ומלכותו יושפלו, ולכן ביקש ברכה שזה יימנע. ואמר לו רבי ישמעאל, הלוואי שגם אם יחטאו ישראל, תיכנס להם לפנים משורת הדין ולא תַגלה אותם ולא תחלל את כבודם, ואז גם כבודך ומלכותך לא יחוללו! א"כ, הכח לחלל את השם ואת כבודו הוא בידינו; וגם לנו יש הכח לברך את ה' ולקדש אותו — בזה שאנו מקיימים מצוות ומכירים שהוא בוראנו. ולכן אנו אומרים: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם..." — אנו מכירים בך, מאמינים בך, מקיימים את המצוה, וכך נזכה לגאולה ושיבה מן הגלות, ובכך גם אתה תבורך ותתקדש.

(כג) וימאן לסור. המלה "מיאן" יותר חזקה מ"לא אבה". משמעה סירוב גמור, מתוך עקשנות, ששום הגיון לא יזיז את הממאן, כמו (שמות י: ג): "עד מתי מֵאנת לֵענֹת מפני", וכן (דברים כה: ז): "מֵאֵן יבמי להקים לאחיו שם". וכאשר מבין אבנר שאין שום סיכוי ותקוה לשכנע את עשהאל, והנה עשהאל, הקל כצבי, ממש משיג אותו — ברגע האחרון ובצעד פתאומי:

וַיַכֵהו אבנר בְאַחֲרֵי החנית. בלי לפנות אחורה, אבנר מכה את עשהאל בתנועה אחורית מפתיעה, עם הצד האחורי של החנית, כלומר, לא בצד החד שבדרך כלל משתמשים בו, שהוא העשוי להמית, אלא בצד העבה. הוא התכוון פשוט להכות בו מכה חזקה שתזיק לו אבל לא תהרגהו. אבל בעת שנאת חנם, השטן מקטרג, והחנית מכה דוקא:

אל החֹמש — הצלע החמישית, מקום שמרה וכבד תלויים שם (סנהדרין מט.), והוא המקום שרוב החיילים המנוסים מכוונים אליו את נשקם. כך עשה יואב כאשר הרג את אבנר (לקמן ג: כז, ועיין מה שאכתוב שם בע"ה), וכן רוצחי איש בושת (לקמן ד: ו). זהו מקום רך, ועשהאל, הרץ במהירות עזה, מוסיף תנופה שעוזרת לחנית להיכנס במהירות דרך כל גופו.

ותצא החנית מֵאַחֲריו, להפתעתו של אבנר ולתדהמתו.

ויִפָל שם וימת תחתָו. הוא מת במקומו, מיד, ונאמר "תחתיו" משום שתחת האדם יש תמיד מקום הקרקע שהוא עומד עליו, ובמקום הזה מת עשהאל מיד.

ויהי כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשהאל, וימֹת — ויעמֹדו משתוממים! שהרי מיתה ע"י אחורי החנית היא מאד נדירה, וברור לכול שהיה כאן דבר בלתי רגיל ושכמעט אי אפשר היה לאבנר לכוון את מכתו. הפסוק בא להוסיף בזה ספק בטענה של יואב, שהרג את אבנר משום שהיה לאבנר לכוון את חניתו לאחד מן האברים הלא מסוכנים. ויתכן מאד, שחוץ מהתדהמה הזאת, באה מיתתו של עשהאל הגבור והאהוב על כולם כהלם, ופתאום הבינו את חומרת המלחמה הזאת, והבינו שיואב לא ינוח עד שיתנקם באבנר, וזה מבשר מלחמה ארוכה ומרה.

(כד) וירדפו יואב ואבישי אחרי אבנר. אולי גם האחים הוכו בהלם לרגע, ומ"מ אינם עומדים במקום. מעבר לרצון לנצח את אבנר, עכשיו הם רוצים גם להתנקם בו על מיתת אחיהם.

והשמש באה. השמש מתחילה לשקוע בעיתה.

חוסר אהבת ישראל

והמה באו עד גבעת אַמָה אשר על פני גיחַ דרך מדבר גבעון. אחרי שרדפו את אבנר דרך מדבר גבעון, הם מגיעים לגבעת אמה ("אולי היתה אמת המים בצד הגבעה" — רד"ק), שמשקיפה על פני מקום בשם גיח. וכל זה היה באזור הגבעות בבנימין, והוא מקום שמקולל פעמיים: במאורע המזעזע בפילגש בגבעה, כתוב (שופטים יט: יד): "ותבֹא להם השמש אצל הגבעה אשר לבנימן", וגם כאן "והשמש באה" כשהם בגבעה. הכתוב מלמדנו מוסר השכל מר: דוקא על הגבעה הרמה, הופך העם העליון והקדוש לעם שפל המלא שנאה ורצח, ואכן: השמש שוקעת עליהם...

אהבת ישראל

(כה) ויתקבצו בני בנימן אחרי אבנר ויהיו לאגֻדה אחת ויעמדו על ראש גבעה אחת. הכח של בנימין מאז ומתמיד היה טמון באחדות שלו, ובנאמנות של כל אחד מהשבט לבני שבטו. בכח זה עמדו מול כל שאר השבטים אצל פילגש בגבעה, וכך גם עכשיו. הסיבה העיקרית שהקב"ה אינו נותן לדוד את המלוכה מיד, היא מפני גודל האהבה הפנימית של שבט בנימין, ואחדותו. גם כאן, אפילו אחרי שנחלו תבוסה מידי אנשי דוד, אין הם בורחים אלא הם מתרכזים מסביב לאבנר, בן שבטם, ועושים אגודה אחת ועומדים על גבעה אחת. כך אמרו חז"ל (ילקוט שמעוני, נצבים, רמז תתקס): "'אתם נצבים' (דברים כט: ט) — אימתי? כשתהיו אגודה אחת, 'היום כולכם'". וכן בספרי (ראה, צו): "'לא תתגודדו' (דברים יד: א) — לא תעשו אגודות [הרבה], אלא הֱיו כולכם אגודה אחת". וכן בספרי (נשא, מב): "גדול השלום שאפילו עובדי ע"ז, ושלום ביניהם, כביכול אין השטן נוגע בהם".

(כו) ויקרא אבנר אל יואב, ויאמר: הֲלָנצח תאכל חרב?! אבנר רואה שאם המלחמה לא תופסק מיד, ואם יחד עם זה לא יתפייסו, המלחמה עלולה להימשך שנים ביתר מרירות ואיבה. לכן, הוא מוכן למחול על כבודו ולבקש סוף וקץ לשפיכת הדמים. הביטוי "תאכל חרב" נמצא במקומות נוספים על שנאת אחים, כמו אצל מלחמת אבשלום ודוד (לקמן יח: ח): "ויֶרֶב [בהמות] היער לאכֹל בעם מאשר אכלה החרב", וכן (ירמיהו ב: ל): "אכלה חרבכם נביאיכם". זוהי הטרגדיה (ישעיהו א: יט_כ): "אם תֹאבו ושמעתם — טוב הארץ תאכלו; ואם תמאנו ומריתם — חרב תאֻכְּלו".

הלוא ידעתה כי מרה תהיה באחרונה, אם לא נפסיק ולא נתפייס מיד עכשיו. אין לך שנאה יותר גדולה משנאת אחים. והתורה רמזה לנו בכייה לדורות, שכאשר עשיו הבין שיעקב אחיו רימה אותו (בראשית כז: לד): "ויצעק צעקה גדֹלה ומרה עד מאד". ומה התרופה לשנאה עזה? אהבה עזה! כך, כאשר מרדכי שמע על הגזרה נגד ישראל אחיו (אסתר ד: א): "ויזעק זעקה גדולה ומרה".

ועד מתי לא תאמר לעם לשוב מאחרי אחיהם? אבנר מדבר עכשיו בלשון של אהבת ישראל, אבל לא די בזה למחוק את עברו, שהוא מנע משאול להתפייס עם דוד. הרי דוד כרת את כנף מעילו של שאול, ורצה להוכיח בזה שאינו רוצה להרגו, ואמר לו (שמואל א כד: יא): "ואבי — רְאֵה גם רְאֵה את כנף מעילך בידי". ואמרו על זה חז"ל (תנחומא, חוקת ד): "א"ל אבנר [לשאול]: מה את בעי מן גלימא? אמרת בסירה הועדת! [בקוץ הוא נקרע]. כיון דאתי לגבי מעגל, א"ל (שמואל א כו: יד): 'הלוא תענה אבנר!' בכנף מעיל אמרת: 'בסירה הועדת', חנית וצפחת [שלקחתי משאול כאשר היה ישן] בסירה מי הועדו?!" ועל זה אמרו חז"ל שנדון ליהרג.

(כז) ויאמר יואב: חַי האלקים! יואב מתרגז עוד יותר על התוכחה מצד אבנר, שהלא הוא — אבנר — אשם בשפיכות הדמים, ועכשיו הוא מוכיח את יואב!

כי לולא דִברת. אילו אתה לא אמרת "ישחקו הנערים",

כי אז מהבֹקר [כבר היה] נעלה העם איש מאחרי אחיו — היו שני המחנות נפרדים בשלום כראוי לאחים. כאן יואב אומר "נעלה העם", ורוה"ק מרמזת בזה על השכינה ששרתה על הכפורת מעל הארון, וקול ה' דיבר מבין שני הכרובים, עם פני תינוקות — "ופניהם איש אל אחיו" (שמות כה: כ), סמל האהבה והאחוה, כמו שכתוב (שם: כב): "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפֹרת מבין שני הכרֻבים". וביחזקאל (ט: ג,ט) כתוב: "וכבוד אלקי ישראל נעלה מעל הכרוב... ויאמר אלי: עוֹן בית ישראל ויהודה גדול במאד מאד ותִמָלא הארץ דמים...". ע"י האהבה והאחוה, ישראל נעלה, מתרומם ומתקדש. אבל ע"י שנאת חנם, השכינה נעלה ומסתלקת וישראל מושפל.

חוסר אהבת ישראל

(כח) ויתקע יואב בשופר ויעמדו כל העם, ולא ירדפו עוד אחרי ישראל ולא יָספו עוד להִלחם. לא שנעשה שלום בין המחנות, אלא היתה הפוגה, שביתת נשק ארעית. הרי יואב אינו שוכח את מות אחיו, והוא גומר אומֶר להינקם מאבנר, וגם אבנר מבין את זה.

ויתקע בשופר. מצאנו לשון זו כמה פעמים — לפעמים בתחילת מלחמה ולפעמים בסופה, אבל יותר חשוב: לפעמים במלחמה בין ישראל לגוים, ולפעמים במלחמה בין ישראל לישראל. אהוד לחם במואב, וכתוב (שופטים ג: כז): "ויתקע בשופר בהר אפרים", וגדעון לחם במדין, וכתוב (שם ו: לד): "ויתקע בשופר ויִזָעֵק אביעזר אחריו". אבל במלחמת אחים, באבשלום, מצאנו (לקמן יח: טז): "ויתקע יואב בשופר ויָשָב העם מִרדֹף אחרי ישראל כי חשַׂך [ריחם] יואב את העם"; שם היתה שנאת אחים אבל יואב חיסל את השנאה בהמתת אבשלום. וכן בשבע בן בכרי (שם כ: א): "ויתקע בשופר ויאמר: אין לנו חלק בדוד...".

ירדפו — לשון עתיד. והכוונה היא, שאנשי דוד "לא יספו", הם הפסיקו להילחם, וגם לא היה בדעתם בעתיד לרדוף אחרי ישראל ולהמשיך את המלחמה; אבל השנאה שיצאה מצד יואב וההרגשה מצד אבנר שלא יהיה שלום עכשיו עד אשר צד אחד ינצח, גרמו שאע"פ שמצד העם "לא ירדפו", שלא יספו עוד להילחם עכשיו, למעשה אכן היתה מלחמה. המלה "יספו" רומזת גם על ההיפך, כמו שכתוב אצל יהודה ותמר (בראשית לח: כו): "ולא יסף עוד לדעתה", וכתב שם רש"י: "י"א לא הוסיף, וי"א לא פסק".

(כט) ואבנר ואנשיו הלכו בערבה כל הלילה ההוא. רוח של חשדנות אוחזת את אבנר. הוא אינו מאמין שיואב יפסיק את המלחמה, ולכן הוא ממהר לברוח מהמקום, והולך בערבה — דרך ישרה בלי הרים — כל הלילה.

ויעברו את הירדן. אפילו האתרים מעידים על פילוג: ישראל מעבר הזה ודוד מעבר הזה.

וילכו כל הבִּתְרון. לא מצאנו מקום כזה בכל התנ"ך, ושוב יש כאן רמז לחלוקה — מקום שמבותר, חלוק לשנים, כמו (בראשית טו: י): "ואת הצפֹר לא בָתָר".

ויבֹאו מחנָיִם. גם מקומו של איש בושת מרמז על פילוג — "מחניים", שני מחנות.

(ל) ויואב שב מאחרי אבנר. הוא מבין שאין תועלת בהמשך המלחמה בחושך ובתוך נחלת בנימין.

ויקבֹץ את כל העם. הוא מקבץ אותם לחזור הביתה, אבל רוצה לראות אם מישהו חסר, וכמה נפלו במלחמה.

וַיִפָקדו מעבדי דוד תשעה עשר איש ועשהאל. איך העוונות מביאים עלינו את הטרגדיה! הרי הקב"ה הבטיח שאם נלך בדרכיו נצא למלחמה ולא יפול אפילו איש אחד, כמו שקרה במלחמת ישראל במדין (במדבר לא: מט): "עבדיך [שרי הצבא] נשאו את ראש אנשי המלחמה... ולא נפקד ממנו איש". וזה כאשר בני ישראל יוצאים למלחמת מצוה על פי רצון ה', לעשות את פקודיו — אז לא נפקד איש מהפקודים (נ"ל שמשום כך נקראו יוצאי הצבא במלחמת המצוה ההיא "פקודים" — משום שעשו את פקודי ה'). אבל כאשר יוצאים למלחמה שלא ברצון ה', ועל אחת כמה וכמה כאשר יש שנאה בין ישראל, אז בוודאי נפקדים יהודים. כך אמרו במלחמת האחים בין בנימין לשאר השבטים אחרי מעשה פילגש בגבעה (שופטים כא: ג): "...למה ה' אלקי ישראל היתה זאת בישראל, להִפָקֵד היום מישראל שבט אחד". ויש ללמוד מזה גם ענין עצום של בטחון: אם סומכים על הקב"ה ולא על הגוי, לא רק שה' יצילנו גם אם אין ההגיון סובל את זה (כגון, כשלכאורה אין מספיק נשק), אלא אף לא יפלו יהודים! ועוד יותר: אילו היו הגונים, לא היו צריכים להשתמש בכלי זיין.

כאן נפלו עשרים איש מעבדי דוד, כי הקב"ה ציווה שבני ישראל מבן עשרים שנה ומעלה יֵצאו לצבא, שנאמר (במדבר א: ג): "מבן עשרים שנה ומעלה כל יֹצא צבא בישראל תפקדו אתם לצבאֹתם...". אלה שיוצאים למלחמת ה' הם קדושים ומצווים ומופקדים בפקודות ה'. והפסוק בא לרמוז, שכאשר ישראל נלחמים מלחמה שאינה מלחמת ה', נופלים יוצאי הצבא מבן עשרים.

(לא) ועבדי דוד הִכו מבנימן ובאנשי אבנר, שלש מאות וששים איש מתו. כלומר, אבל אל נִטעֶה לחשוב שרק מאנשי דוד נפלו, כי יותר, הרבה יותר, נפלו מאנשי אבנר ואיש בושת, שאע"פ שהמלחמה לא היתה הגונה, מ"מ הקב"ה התחיל לממש את זכותו של דוד למלכות, ולכן המלחמה הראשונה היא תבוסה לאיש בושת — רמז וסימן ואזהרה בשבילו שיוותר על המלכות ויקבל את דוד כמלך. וכתוב "אנשי אבנר", להודיע שאע"פ שלעיל (פסוק יב) קרא להם "עבדי איש בשת", האמת היא שרק הודות לאבנר הלכו שאר שבטי ישראל (חוץ מבנימין) אחרי איש בושת.

(לב) וישאו את עשהאל ויקברֻהו בקבר אביו אשר בית לחם. שניים שנפלו בעקבות מלחמת אחים בתקופת דוד נקברו בקברי אביהם. אחד הוא עשהאל, והשני הוא אחיתופל, יועצו של אבשלום במרד נגד דוד, שנאמר בו (לקמן יז: כג): "וימת ויִקָבֵר בקבר אביו".

וילכו כל הלילה יואב ואנשיו, ויֵאֹר להם בחברון. גם יואב ואנשיו ממהרים לחזור לעירם, חברון, ולא משום הסכנה, שהרי כבר היו בבית לחם יהודה, אלא משום שרצו לספר לדוד אודות המפנה החד שחל ביחסים עם אבנר ואיש בושת. והנה רֶמֶז מר רָמַז הכתוב במלים "ויאר להם בחברון", רמז לפסוק בתהלים (קיח: כז): "א_ל ה' ויָאֶר לנו; אִסרו חג [קרבן חג] בעבֹתים עד קרנות המזבח". יואב כבר עכשיו תיכנן את נקמתו באבנר, ועתיד היה לשפוך דם נקי של אבנר מחמת עשהאל (וכן של עמשא בן יתר), ובסופו של דבר ברח אל המקדש, שנאמר (מלכים א ב: כח): "ויָנָס יואב אל אֹהל ה' ויַחֲזֵק בקרנות המזבח", ושם נהרג ע"י בניהו על פי צו שלמה ועל פי ציווי ה' (שמות כא: יד): "מעם מזבחי תקָחֶנו למות".