נביאים ראשונים - קטעי פירושים

שופטים - קטעי פירושים

שופטים

נקמה

(א:ו-ז) ...ויקצצו את בהֹנות ידיו ורגליו [של אדֹני בזק]. ויאמר אדֹני בזק: שבעים מלכים, בהֹנות ידיהם ורגליהם מקֻצצים היו מלקטים תחת שֻלחני; כאשר עשיתי, כן שִלַם לי אלקים... אדוני בזק נענש, ללמד שכשמדובר ברשע, חייבים לעשות לו בדיוק כמו שהוא עשה. והנקמה הזאת של מדה כנגד מדה באה למנוע רֶשַע, לנקום את נקמת המדוכאים (לתבוע את כבודם), ולבער את הרעה מן הארץ.

ידעתי את ה'; מדה כנגד מדה

הרלב"ג שם (ו) כתב על זה: "סיבב זה ה' יתברך, להשיב לו מדה כנגד מדה, כמו שזכר: 'כאשר עשיתי כן שלם לי אלקים'".

ארץ ישראל — להוריש את הגוים; אמונה ובטחון; כיבוש הארץ

(א:יט) ויהי ה' את יהודה ויֹרש את ההר, כי לא להוריש את יֹשבי העמק כי רכב ברזל להם. תימה — מדוע לא יכלו יהודה להוריש אותם, וכי "רכב ברזל" יכול לעמוד נגד ה'? ואם הסיבה היא, כדברי המפרשים, שה' השאיר אותם לנסות את בני ישראל, א"כ למה כתוב שהסיבה היתה "רכב ברזל"? ובאמת, למה השאיר ה' גוים לנסות את בני ישראל, אחרי שהבטיחם שיירשו את הארץ, והבטיח לגרש את הגוים, ומדוע חִייב את בני ישראל לעשות את זה?

נראה, שבוודאי בתחילה לא התכוון הקב"ה להשאיר את הגוים, אלא רצה שעל בני ישראל תהיה מוטלת האחריות והמשימה לקיים את ירושת הארץ וגירוש הגוים בעצמם על אף הגוים ורכב הברזל, והם היו חייבים להילחם ולא לפחד. ואין ספק שאילו לחמו אז, היה הקב"ה עוזר להם ומוריש את הגוים מפניהם. אבל בני ישראל פחדו, כשראו גוים חזקים כגון יושבי העמק עם רכב הברזל שלהם, ולא רצו לצאת למלחמה עליהם כי פחדו ולא בטחו בה', ואמרו שבין כך ובין כך מספיק להם מה שיש להם, ולא הלכו למלחמה. אז, אחרי חטא זה, כעס הקב"ה, והחליט להשאיר את הגוים, ושלא לגרש את הגוים האלה בנסים, אלא לחייב את ישראל ללכת במלחמה טבעית, ושכל מלחמה מכאן ואילך תהיה בדרך הטבע, שגם יהודים יפלו. אבל ה' רצה לנסות את בני ישראל, ולראות אם בכל זאת יקיימו את הצו לגרש את הגוים האלה, ואילו בכל זאת היו בני ישראל יוצאים למלחמה טבעית (על אף שהיו נופלים מהם) — הקב"ה היה עוזרם והיו מנצחים. וזה פירוש הפסוק כאן: ה' היה עם יהודה שהלך בלי פחד אל ההרים, וה' עזר להם לכבוש את יושבי ההר שזה קשה יותר מלכבוש את העמק; אבל אחר כך, בני ישראל פחדו מלכבוש את העמק, מחמת רכב הברזל, ולכן ה' לא עזר להם ולא עשה נסים. כך תירגם יונתן: "...ובתר כן דחבו, לא יכילו לתרכא ית יתבי מישרא".

וזה הפירוש בפסוקים (להלן ב: ב-ג): "ואתם לא תכרתו ברית ליֹשבי הארץ הזאת... ולא שמעתם בקולי... וגם אמרתי לא אגרש אותם מפניכם והיו לכם לצדים ואלהיהם יהיו לכם למוקש" — שמכיון שלא גירשו את הגוים, אמר ה' שהוא לא יגרש אותם בעצמו, אלא בני ישראל יצטרכו להילחם בדרך הטבע, ויהודים יפלו. וכן נראה פירוש הפסוקים (ב: ככב): "...יען אשר עברו הגוי הזה את בריתי אשר צויתי את אבותם... גם אני לא אוסיף להוריש איש מפניהם מן הגוים אשר עזב יהושע וימת; למען נסות בם את ישראל השֹׁמרים הם את דרך ה' ללכת בם [כלומר, את הציווי לגרש את הגוים]... אם לא". ונראה עוד, שבתחילה הקב"ה היה מגרש את הגוים בפחד שהכניס לליבם, אבל עכשיו שראה שבני ישראל לא האמינו, לא יעשה זאת.

כוחי ועוצם ידי

כתב מצודת דוד: "מה שהוריש יהודה יושבי ההר, לא היה בעוצם ידו כדרך הטבע, כי אם יד ה' עשתה זאת".

בטחון

(א:כב) ויעלו בית יוסף גם הם בית אל, וה' עמם. כתב רש"י: "...ואע"פ שפסל מיכה עמהם...". נ"ל שהכוונה היא כך: אע"פ שפסל מיכה היה עמהם, והיא ע"ז, מ"מ היא היתה רק שיתוף ע"ז, שהאמינו בה' ושיתפו לו את פסל מיכה. אבל הם האמינו בה' ובאמת בטחו בה' ועלו למלחמה בבטחון בה', ולכן כתוב "וה' עמם". אפילו אם יש לישראל עבירות, אם הם בוטחים בה', הוא איתם.

אהבת ישראל

ויעלו בית יוסף... נראה שאפרים ומנשה עלו ביחד, כמו שמעון ויהודה, ולא כשאר השבטים.

חוסר אמונה

(א:כב,כז,כט) ויעלו בית יוסף... וה' עמם... ולא הוריש מנשה את בית שאן... ואפרים לא הוריש את הכנעני היושב בגזר... אע"פ שה' היה עמם, ובתחלה בטחו בו, בסוף חזרו בהם, ופחדו, ואיבדו את אמונתם.

גירוש הגוים מארץ ישראל

(א:כז) ולא הוריש מנשה את בית שאן... פירש רש"י: "...שהתחילו למעול בהקב"ה". זה שלא הורישו וגרשו את הכנעני היה מעילה בהקב"ה. ונראה מכאן כלל גדול: א"י היא ארצו של הקב"ה, וכל מי שאינו מכיר בזה, הוא מועל וגוזל את הארץ. והרי הכנענים שאמרו שזאת ארצם, היו חייבים או לצאת או להשלים (היינו, להודות שזאת לא ארצם), ולכן כאשר לא עשו זאת, ובכל זאת בני ישראל הניחום, היתה כאן מעילה בה'. לכן נ"ל, שגם אם נאמר שמצות השמדה או גירוש חלה רק על ז' העמים, זה דוקא משום שיתר העמים אינם טוענים שזאת ארצם, אבל אם יהיו כאלה, כגון הערבים, אזי גם עליהם חלה המצוה הזאת.

הגוים שבארץ ישראל

(א:כז-כח) ...ויואל [הסכים] הכנעני לשבת בארץ... ויהי כי חָזַק ישראל וישם את הכנעני למס. יש כאן עוד כלל גדול בגוים שבא"י: אע"פ שהכנעני ידע שהוא יהיה למס תחת שלטון זר, בכל זאת לא עזב מרצונו הטוב, כי הוא הסתכל על הארץ כעל שלו. ובכן, הטעות והחטא של בני ישראל היו שלא השמידו אותם ולא גירשו אותם ולא תבעו מהם ויתור על "בעלותם", כי בפחות מזה לא יעזבו מרצונם הטוב.

ארץ ישראל; לא ידעתי את ה'; מוסר מסולף

(א:כח,ל,לה) ויהי כי חזק ישראל, וישם את הכנעני למס, והוריש לא הורישוֹ... וישב הכנעני בקרבו ויהיו למס... ותכבד יד בית יוסף ויהיו למס. מה שבני ישראל סירבו לגרש את הכנעני, לא היה מתוך חולשה או מתוך פחד, שהרי כתוב "כי חזק ישראל". אלא, אע"פ שהכנעני לא השלימו עם ישראל, ולא קיבלו את שבע המצוות, ולא התחייבו לבער ע"ז מקרבם ולקבל את ריבונות בני ישראל — בכל זאת לא רצו בני ישראל לגרשם, מתוך מוסר מסולף, שהיו "צדיקים הרבה".

ארץ ישראל

(א:לא-לב) אשר לא הוריש את יֹשבי עכו... וישב האשֵרי בקרב הכנעני יֹשבי הארץ כי לא הורישוֹ. פירש מצודת דוד (לב): "...שהאשרי היה היושב בתוך הכנעני כי הם [הכנעני] היו יושבי הארץ ואדוניה... הסיבה היה בזה על שלא הורישם בתחלה בהיות לאל ידם, ולזאת קמו עליהם ומשלו בארץ". פסוק זה בא אחרי פסוקים כט-לג, שמספרים איך שאפרים, מנשה וזבולון לא הורישו את הכנעני, והכנעני ישב בקרבם — "וישב הכנעני בקרבו". ואילו על אשר כתוב "וישב האשרי בקרב הכנעני ישבי הארץ", וכן בנפתלי. זה בא להודיענו שאם מרשים לגוי לשבת בתוך בני ישראל, סופנו "לשבת בתוך הגוי", כלומר, שהוא ותרבותו ישלטו עלינו. ולומדים מכאן כלל גדול, שגם בני ישראל היושבים על אדמתם יכולים "לשבת בתוך הגוים". אם אין מגרשים את הגוים, הם ישתלטו על ישראל.

ארץ ישראל

(ב:א) ...אַעֲלה אתכם ממצרים ואביא אתכם אל הארץ אשר נשבעתי לאבֹתיכם...

עם ישראל

...ואֹמַר: לא אָפֵר בריתי אתכם לעולם. ברית ה' קיים עם ישראל לעולם.

ארץ ישראל — אסור לכרות ברית עם הגוים

(ב:ב) ואתם לא תכרתו ברית ליֹשבי הארץ הזאת... ולא שמעתם בקולי — מה זאת עשיתם?! וכן אמר רש"י (א): "אעלה אתכם... על מנת להוריש את אויבי".

(ב:ג) וגם אמרתי: לא אגרש אותם מפניכם והיו לכם לצדים... מכיון שלא רציתם לגרש את הגוים, אני לא אגרש אותם בנסים, אלא תצטרכו ללכת למלחמה טבעית, ויהודים יפלו; אך אם תעשו זאת, אעזור לכם (ועיין לקמן ג: א ובמה שאכתוב שם).

ארץ ישראל; אמונה; לא ידעתי את ה'

(ב:ז,י,יא) ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע... ויקם דור אחר אחריהם אשר לא ידעו את ה'... ויעבדו את הבעלים. יש לשאול: מדוע פתאום נכנס כאן הענין של יהושע, שכבר היה וכבר מת? נ"ל שרצה לומר, שעל אף שבני ישראל שמרו את המצוות, מכל מקום, מכיון שלא הורישו את הגוים, משום שלא רצו לצאת למלחמה, מתוך חוסר אמונה, מזה צמחה העבודה זרה של בניהם. ותחלת החטא ועיקרו היתה של הדור בימי יהושע, אע"פ ששמרו מצוות. אם אין אמונה המתבטאת במעשים כגון כיבוש הארץ, עשיית המצוות אינה עוזרת.

שכר ועונש לאומי; ארץ ישראל — אסור לצאת מא"י

(ב:טו) בכל אשר יָצאו, יד ה' היתה בם לרעה... הרד"ק מביא: "ודרך הדרש (עי' סדר עולם רבה יב), כי על אלימלך ומחלון וכליון נאמר, שיצאו מא"י לגור בשדה מואב ומתו שם שלשתם".

בטחון; ארץ ישראל

(ב:כ-כג) ...יען אשר עברו הגוי הזה את בריתי... גם אני לא אוסיף להוריש איש מפניהם... למען נסות בם את ישראל השֹׁמרים הם את דרך ה' ללכת בם... וינח ה' את הגוים האלה... ולא נתנם ביד יהושע. יש לשאול: למה לא נתן ה' את הגוים האלה בידי ישראל כבר בימי יהושע? והלא בפירוש כתוב (ז): "ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע", וכי אדם נידון היום על מה שלא חטא עדיין? אלא, בוודאי שמרו בני ישראל את המצוות בימי יהושע, אבל כבר אז התעצלו ולא רצו לצאת למלחמה לכבוש את הארץ הנשארת, ועל חוסר אמונה זה כעס ה' כבר אז, והחליט שלא להוריש את הגוים עם נסים, עד אשר יֵצאו בני ישראל למלחמה.

ארץ ישראל; אמונה

(ג:א) ואלה הגוים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל, את כל אשר לא ידעו את כל מלחמות כנען. כלומר, ישראל לא ידעו את ניסי ה' במלחמות כנען, לא בטחו בכוחם במלחמות אלה, ולכן לא רצו להוריש את יתר הארץ. לכן השאיר ה' את הגוים הנ"ל לנסות אותם במלחמה טבעית, בעוונם. כך ממשיך הנביא ואומר:

(ג:ב) רק למען דעת דֹרות בני ישראל ללמדם מלחמה, רק אשר לפנים לא ידעום. פירש הרד"ק: "וצריכים הם שילַמדו אותם דרכי המלחמה, כי אין ה' נלחם בעבורם. רק הדור אשר היו לפנים לא ידעו דרכי המלחמה, כי לא הצטרכו להם, כי ה' נלחם להם".

ארץ ישראל — גירוש הגוים

(ג:ה) ובני ישראל ישבו בקרב הכנעני... מכיון שלא גירשו אותם, עכשיו, הם — בני ישראל — ישבו כעבדים בקרב הכנעני שמשל בארץ. ו"בקרב הכנעני" פירושו גם: בקרב התרבות של הכנעני, וכך ממשיך הנביא ואומר (ו): "ויקחו את בנותיהם... ויעבדו את אלהיהם".

מנהיג

(ג:י) ותהי עליו [עתניאל] רוח ה', וישפֹט את ישראל ויצא למלחמה... הטיפוס התורני המקורי של מנהיג: יש בו גם תורה וגם מלחמה. גם "וישפט", וגם "ויצא למלחמה". כך פירש מצודת דוד את "רוח ה'": "התעוררות חכמה לשפוט, ואמיץ לבב להלחם".

גאולה; מנהיג

רש"י כאן מביא: "דרש רבי תנחומא (עי' תנחומא, שמות כ): נסתכל במה שאמר הקב"ה למשה במצרים (שמות ג: ז): 'ראֹה ראיתי את עני עמי' — מה הן שתי ראיות הללו? אמר לו: רואה אני שעתידין לטעות בעגל ואעפ"כ 'ראיתי את עני עמי'... עתניאל אמר: בין זכים, בין חייבים, עליו להושיעם". יש כאן מקור ל"בעתה אחישנה".

מנהיג

הרד"ק כאן כותב: "תירגם יונתן 'ושרת עלוהי רוח נבואה מן קדם ה''. ויתכן לפרש רוח הכח והגבורה, כי התעורר בגבורה להילחם עם כושן, והוסר כל פחד ומורך לב ממנו בסיוע הבורא עליו. וכן תירגם יונתן 'ורוח ה' לבשה את גדעון' (לקמן ו: לד) — 'ורוח גבורה מן קדם ה''; וכן 'ותהי על יפתח רוח ה'' (לקמן יא: כט) — 'ושרא על יפתח רוח גבורה מן קדם ה''".

מנהיג; דמוקרטיה

(ג:טו) ...ויקֶם ה' להם מושיע את אהוד בן גרא... וישְלְחו בני ישראל בידו מנחה לעגלון... אין ספק שבני ישראל שלחו את המנחה בנסיון לפייס את עגלון, והיו מוכנים להיכנע לו. ואהוד עשה את מה שעשה בלי להתייעץ איתם, כי ידע שהם בוודאי יתנגדו לזה. ומכאן, שרוב העם בוודאי אינו מוכן להסתכן; וכן שהרוב אינו קובע.

(ג:כז) ...ויתקע [אהוד] בשופר... וירדו עמו בני ישראל מן ההר והוא לפניהם. המנהיג בראש, וכן בפסוק כח: "רדפו אחרי... וירדו אחריו".

חילול השם

(ד:ג) ...והוא [יבין] לחץ את בני ישראל בחָזְקָה... מביא רש"י (עי' ויקרא רבה ז: ו): "דרש רבי תנחומא: בגידופין...".

מושגים; בטחון

(ד:ו) ותאמר [דבורה] אליו [לברק]: הלא צוה ה' אלקי ישראל: לֵך ומשכת בהר תבור... פירש מצודת דוד: "משוֹך ליבות בני ישראל לפתותם... כי מאד פחדו מחילו הרב". וז"ל הרלב"ג: "על צד ההסתה והפיתוי בדברים... ויש להם לבטוח בזה בה' יתברך, כי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט (ע"פ שמואל א יד: ו)". ואז מסביר רלב"ג: "ואיך לא משכם ה' יתברך שם כמו שמשך [את] סיסרא...? כי ה' יתברך לא ישתדל בעשיית המופתים כי אם לעת הצורך...".

ארץ ישראל — הגוים שבה

על מה שאמרה דבורה שה' ציווה זאת, מביא רש"י: "ביד משה (דברים כ: יז): 'כי החרם תחרימם'. כך שנויה במכילתא (עי' ילקוט שמעוני, רמז מג בשם המכילתא)".

מלחמה; ארץ ישראל

הנה, כל השופטים יצאו למלחמה נגד אויביהם, על אף שהאויבים רק לחצו אותם ושלטו עליהם, ולא גזרו גזירות נגד התורה ולא רצו לחסל אותם. מכאן שפיקוח נפש אינו דוחה מלחמה.

אמונה; ידעתי את ה'

(ד:ז) ומשכתי אליך אל נחל קישון את סיסרא... פירש מצודת דוד: "אתן בלבו ללכת אל נחל קישון". וז"ל הרד"ק: "ראו איצטגניני סיסרא... כי מנוצח יהיה אם יֵצֵא, והקב"ה משך לבו לצאת". כלומר, שאם בני ישראל בוטחים בה' ויוצאים מרצונם (כי קודם לכן, בפסוק ו, כתוב: "ומשכת בהר תבור", שברק יפתה את בני ישראל ללכת ולבטוח בה'), ה' משפיע על האויב לעשות דברים שהם לגמרי בניגוד לשכל ולאינטרסים שלו.

אמונה; לא לפחד מהגוים

(ה:ב) בפרֹע פרעות בישראל, בהתנדב עם — ברכו ה'. כלומר, כאשר המצב היה קשה לישראל, שסיסרא החזק לחץ על ישראל, ובכל זאת התנדב העם ללכת למלחמה נגדו — בשביל דבר כזה, בשביל אמונה ובטחון כאלו, יש לברך את ה'. וכעין זה כתב הרלב"ג: "כי עם היות ישראל מושבתים ומבוטלים מהגבורה [מהכח] מפני לחץ סיסרא ויבין, והיו מפני זה בתכלית החולשה, ראוי מפני זה לברך את ה' יתברך, כשהתנדבו עם ישראל לעלות עליהם למלחמה, עם ראותם חולשתם [של עצמם] וגבורת סיסרא וחילו — כי זה היה נפלא מאד".

קידוש השם וקידוש בני ישראל

בפרע פרעות בישראל... פירש מצודת דוד: "במה שנקם הקב"ה נקמותיו ע"י ישראל...".

ידעתי את ה'; ה' איש מלחמה

(ה:ד-ה) ה', בצאתך משעיר, בצעדך משדה אדום, ארץ רעשה, גם שמים נטפו... הרים נזלו מפני ה', זה סיני, מפני ה' אלקי ישראל. הרד"ק מביא: "והחכם רבי אברהם אבן עזרא ז"ל פירש, כי הוא רמז למלחמות שנלחם הקב"ה בעבור ישראל... ופירוש 'בצאתך משעיר'... כי שם התחילו ישראל להילחם באומות, כשעברו את הר שעיר ונלחמו בסיחון ועוג, ויצא ה' יתברך לפניהם וניצחום, ובכוחו גברו בכל המלחמות ההם... ופירוש 'זה סיני' — כמו שזה סיני חרד מפני אלקי ישראל, כן חרדו כל העולם מפניו".

ארץ ישראל; בטחון; מלחמה; שכר ועונש לאומי

(ה:ח) יבחר אלהים חדשים — אז לָחֶם שְׁעָרים; מגן אם יֵרָאֶה ורֹמח בארבעים אלף בישראל. פירש מצודת דוד: "כאשר יבחר ישראל אלהים חדשים, אז בא מלחמה בעריו בעבור העונש, ולא כשמטיב דרכו. כי הלא בימי יהושע שנאמר 'כארבעים אלף... עברו... אל ערבות יריחו' (יהושע ד: יג), וכי היה נראה באותן ארבעים אלף מגן ורומח [כלומר, וכי היה צורך בנשק]? כי הלא בנס כבשו את יריחו ולא במלחמה".

מנהיג — גם הוא צריך להילחם

(ה:ט) לבי לחוקקי ישראל המתנדבים בעם — ברכו ה'. פירש הרד"ק: "גדולי ישראל ושופטיו ומנהיגיו שהתנדבו בעם לצאת למלחמה". וכ"כ מצודת דוד.

מנהיג — שלא להתגאות

(ה:יב) עורי, עורי דבורה... מביא רש"י: "ורבותינו אמרו (עי' פסחים סו: ), מפני שנתהללה ואמרה (פסוק ז): 'עד שקמתי דבורה', נסתלקה הימנה רוח הקודש".

בטחון; ה' כל יכול

(ה:יג) אז יְרַד [משל] שׂריד [מיעוט של בני ישראל] לאדירים עם [סיסרא וצבאו], ה' יְרַד לי בגבורים. השריד, המיעוט, הצליח לשלוט באדירים, משום שה' עזר לו.

אמונה; רבים ביד מעטים

(ה:יד) מִנִי אפרים, שָרשָם בעמלק... פירוש: בין השבטים שהיוו את השריד הזה, היה אפרים, ששורש האמונה שלו שיוכל לרדות באדירים, היה כאשר מנהיגו יהושע לחם בעמלק.

אהבת ישראל; מלחמה

מִנִי מכיר ירדו מחֹקקים, ומזבולֻן מֹשכים בשבט סֹפר. פירש הרד"ק: "שירדו למלחמה מן מכיר הגדולים והחכמים, ואע"פ שהיה מעבר לירדן, התעורר והתחזק לבוא למלחמה זאת. וכן מזבולון ירדו אפילו הסופרים והחכמים, ואין צריך לומר שאר העם". וכן כתב מצודת דוד: "ומזבולון ירדו כולם, ואף הסופרים, עם שאינם מלומדי מלחמה". אף בני תורה הולכים למלחמת מצוה.

בטחון; אהבת ישראל

(ה:טו-טז) ...בִּפְלַגות ראובן, גדֹלים חִקקי לב; למה ישבת בין המִשְפְּתַיִם [הגבולות] לשמֹע שרִקות עדרים? לפלגות ראובן גדולים חקרי לב. פירוש: כדי למצוא סיבה לזה שנחלק ראובן מיתר השבטים ולא בא לעזרת העם, צריך לחשוב עמוק והרבה. ורש"י (טו) פירש: "'חקקי לב' — ערמומות. ומה היא ערמומיתו? ישב לו בין משפתי המלחמה לשמוע מי נוצח ויהיה עמו". וז"ל הרד"ק (טז): "'למה ישבת בין המשפתים', והם מערכות וגדרות הצאן, 'לשמוע שריקות עדרים', כלומר, יושב ובוטח, ולא חששת למלחמת ישראל...".

(ה:יז) גלעד בעבר הירדן שָכֵן, ודן למה יגוּר אניות? אשר יָשַב לחוף ימים ועל מפרציו ישכון. בענין גלעד יש שני פירושים — האחד לשבח והשני לגנאי. לפי רש"י, זה לגנאי, וז"ל: "ולא בא אל המלחמה". והרד"ק מביא שני פירושים; הראשון לגנאי, כמו רש"י, ושואל על זה: "והלא מכיר אומר [בפסוק יד] שבא למלחמה, ומכיר אבי גלעד!" ומפרש בדרך אחרת לגנאי: "כי מה שאמר 'גלעד בעבר הירדן שכן', על בית יאיר בן מנשה אמר, שגם הוא היה חלקו בארץ הגלעד". אבל אח"כ הוא מפרש לשבח, שכוונת דבורה היא להוכיח את ראובן, ולומר לו, שהנה גם גלעד שכן בעבר הירדן כמוך, "ואע"פ שאתה מעבר לירדן, הלא גם הוא מעבר לירדן", ובכל זאת בא למלחמה. וכן פירש מצודת דוד.

לגבי דן, כל המפרשים מסכימים שדבורה גינתה אותו, כדברי רש"י: "וכן דן הכניס ממונו בספינות לעמוד ולברוח". וז"ל הרד"ק: "שעבר הירדן וברח מפחד האויב, והניס נכסיו לעבר הירדן, וכן תירגם יונתן".

(ה:יח) זבֻלון עם חֵרֵף נפשו לָמות, ונפתלי על מרומי שדה. פירש הרלב"ג: "כי הם ראו חיל עם סיסרא, ועם זה מסרו עצמם לסכנה לעלות עליהם למלחמה, מרוב בטחונם בה' יתברך". ואע"פ שלעיל (ד: ו) ציוותה דבורה לקחת עשרת אלפים דוקא "מבני נפתלי ומבני זבֻלון", זה היה משום ששני שבטים אלה סבלו מיבין ומסיסרא, שהיו בצפון. אבל אין הכי נמי, היתה חובה על כל ישראל לבוא למלחמה.

(ה:יט) באו מלכים, נלחמו, אז נלחמו מלכי כנען בתענך על מי מגִדו, בצע כסף לא לָקָחו. פירש מצודת דוד: "שבטי ישראל הנה לא באו לעזרת אחיהם, ומלכי ארצות אחרות באו לעזרת סיסרא ונלחמו בעבורו... הלא הגוים באו בחינם בעזרת סיסרא, ומדוע לא בא ראובן ודן בעזרת אחיהם?"

אהבת ישראל

(ה:כג) אוֹרוּ מרוֹז... אֹרו ארור יֹשביה כי לא באו לעזרת ה'... פירש הרד"ק: "שם עיר קרובה למקום המלחמה, ולא באו לעזרה, לפיכך קיללה אותם. אבל הרחוקים שלא באו, לא קיללה אותם". ובכל זאת בוודאי הוכיחה אותם, ועבירה היתה בידם.

חילול בני ישראל הוא חילול השם

כי לא באו לעזרת ה', לעזרת ה' בגבורים. פירש רש"י: "כביכול, שמי שהוא עוזר את ישראל, כעוזר את השכינה". והטעם הוא, כי כאשר בני ישראל מושפלים ומנוצחים, גם הקב"ה, כביכול, מנוצח. והדיוק הוא מהסיפא: "לעזרת ה' בגבורים", כלומר, לעזרת ה' ע"י עזרה לגבורי ישראל ולחייליו.

אמונה ובטחון; גאולה; בעתה אחישנה

(ו:יא) ויבֹא מלאך ה' וישב תחת האֵלה... כתב הרד"ק: "ולא נראה אליו בתחילת בואו; משל שהקב"ה נמצא להם לישראל בכל עת אם יפנו אליו ויקראוהו באמת...".

מנהיג — מדותיו

(ו:יא-יב) ויבא מלאך ה' וישב תחת האלה... וגדעון בנו חֹבט חִטים בַּגַת... ויֵרא אליו מלאך ה' ויאמר אליו: ה' עמך גבור החיל. מביא הרד"ק (יא): "ובדרש: נתעכב שם עד שמצא לו זכות, ואח"כ נראה לו. אמרו: יואש אביו היה חובט חטים. אמר לו גדעון: אבי, זקן אתה; היכנס לביתך ואני אהיה חובט, שאם יבאו המדינים אין בך כח לנוס. אמר המלאך: קִיַמתָ מצות כיבוד [אב], וראוי אתה שיִגָאלו בָּנַי על ידיך".

עם ישראל; מנהיג; אהבת ישראל

(ו:יב-יד) וירא אליו מלאך ה' ויאמר אליו: ה' עמך גבור החיל. ויאמר אליו גדעון: בי אדֹנִי, ויש ה' עמנו? ולמה מצאַתנו כל זאת? ואיה כל נפלאותיו אשר סִפרו לנו אבותינו לאמר: הלא ממצרים הֶעֱלנו ה', ועתה נְטָשָנו ה'... ויִפן אליו ה' ויאמר: לך בכֹחֲך זה והושעת את ישראל! מביא הרד"ק (יא): "אמר לו גדעון... אמש קראנו את ההלל והיה אבי מקראני 'בצאת ישראל ממצרים' (תהלים קיד: א). אם צדיקים היו אבותינו — עֲשה לנו בזכותם. ואם רשעים היו — כשם שעשית להם נס, כך עֲשה לנו נס. אמר הקב"ה: חייך, כך לימדת סניגוריא על בני! כדאי אתה שאדבר עמך. מיד, 'ויפן אליו ה' [פירש רש"י (יד): "הקב"ה בעצמו"] ויאמר: לך בכחך זה' — בכח זכות שלימדת סניגוריא על בָּני".

מלחמה; מנהיג

(ו:יד) ויפן אליו ה' ויאמר: לך בכחך זה והושעת את ישראל... פירש הרד"ק: "פנה אליו והלבישהו גבורה, ואמר לו: 'לך בכחך זה'. פירוש: בכח שהוסיף לו, על דרך (לקמן יא: כט): 'ותהי על יפתח רוח ה'', שתרגומו: 'רוח גבורתא מן קדם ה''. 'ויד ה' היתה אל אליהו' (מלכים א יח: מו) — 'רוח גבורה מן קדם ה''".

אמונה

(ו:טו-טז) ויאמר [גדעון] אליו: בי אדני, במה אושיע את ישראל? הנה אַלפִּי הדל במנשה ואנכי הצעיר בבית אבי! ויאמר אליו ה': כי אהיה עמך, והכית את מדין כאיש אחד.

מושגים

(ו:כה) ...והרסת את מזבח הבעל אשר לאביך... כיבוד אב ואם חשוב, אך לא בניגוד לה'.

ידעתי את ה'

(ו:כה-כו) ...ויאמר לו ה' [לגדעון]: קח את פר השור אשר לאביך... והרסת את מזבח הבעל אשר לאביך ואת האשרה אשר עליו תכרֹת... ולקחת את הפר השני [שהוקצה לע"ז] והַעֲלִית עולה בעצי האשרה אשר תכרֹת. ה' מכה בע"ז.

קידוש השם צריך להיות בפרהסיא

(ו:כז) ...ויהי כאשר ירא את בית אביו ואת אנשי העיר מֵעֲשות יומם, ויעש לילה. כלומר, שגדעון פחד להרוס את מזבח הבעל ולכרות את האשרה. וכתב הרלב"ג: "עם שזה היה קידוש השם, והיה מן הראוי שיהיה בפרהסיא לפי מה שהיה אפשר לו... ולולי יראתו את בית אביו... היה עושה זה ביום להוסיף בזה פרסום".

מלחמה; מנהיג

(ו:לד) ורוח ה' לבשה את גדעון... תירגם יונתן: "ורוח גבורא מן קדם ה'".

חוסר אמונה

(ו:לו-לז) ויאמר לו גדעון אל האלקים: אם יֶשךָ מושיע בידי את ישראל כאשר דברת, הנה אנכי מַציג את גִזת הצמר בגֹרן... כתב הרלב"ג (לו): "והנה גדעון היה עדיין מאמין ואינו מאמין...".

ידעתי את ה' — אסור לנסות את ה'

(ו:לט) ויאמר גדעון... אֲנסֶה נא רק הפעם בַּגִזָה... הביא הרד"ק: "כתב רבינו סעדיה ז"ל, כי הנסיון ביכולת הבורא אסור... אבל גדעון לא היה לו ספק ביכולת הבורא, אלא רצה לנסות אם הוא ראוי לנס גדול כזה".

אמונה

(ז:ב-ד,ז) ויאמר ה' אל גדעון: רב העם אשר אתך מִתִּתִּי את מדין בידם, פן יתפאר עלי ישראל לאמר: ידִי הושיעה לי... מי ירא וחרֵד ישׂב ויצפֹּר מהר הגלעד... ויאמר ה'... עוד העם רב, הורד אותם אל המים ואֶצְרְפֶנו לך שם... ויאמר ה'... בשלש מאות האיש המלקקים אושיע אתכם... זאת, אע"פ שכתוב בפסוק (יב): "ומדין ועמלק וכל בני קדם נֹפלים בעמק כארבה לרֹב ולגמליהם אין מספר כחול שעל שפת הים לרֹב". "שקר הסוס לתשועה" (תהלים לג: יז).

אמונה

(ז:יג-יד) ויבא גדעון, והנה איש מספר לרעהו חלום, ויאמר: הנה חלום חלמתי, והנה צליל לחם שעֹרים מתהפך במחנה מדין, ויבא עד האהל ויכהו ויפל, ויהפכהו למעלה ונפל האהל, ויען רעהו... אין זאת בלתי אם חרב גדעון... נתן האלקים בידו את מדין... פירש מצודת דוד (יד): "כאשר דבר קל כצליל הפך את האוהל החזק ממנו, כן גדעון החלש ינצח עם רב וחזק". "כי לא בכח יגבר איש" (שמואל א ב: ט).

מלחמה; אמונה

(ז:יח) ...ואמרתם: לה' ולגדעון. תירגם יונתן: "חרבא דמקטלא מן קדם ה' ונצחנא על ידי גדעון". וז"ל מצודת דוד: "התשועה תיוחס לה', ובא ע"י גדעון". דרך היהדות היא (תהלים קמט: ו): "רוממות א-ל בגרונם וחרב פיפיות בידם".

אהבת ישראל

(ח:ה-ו) ויאמר לאנשי סֻכות: תנו נא ככרות לחם לעם אשר ברגלָי, כי עֲיֵפים הם, ואנכי רֹדף אחרי זבח וצלמֻנע מלכי מדין. ויאמר שרי סֻכות: הֲכף זבח וצלמֻנע עתה בידֶך כי נִתן לצבָאֲך לָחם? מתוך פחד האויב, לא רצו יהודי סוכות (וגם פנואל) לעזור לגדעון, אפילו בדבר מועט כזה. ומלשון "ויאמר שרי סוכות", לשון יחיד, נראה שההחלטה היתה פה אחד.

מנהיג חייב להנהיג כל ימיו

(ח:כט-ל) וילך ירֻבעל בן יואש וישב בביתו, ולגדעון היו שבעים בנים... כי נשים רבות היו לו. יש לשאול: למה בפסוק כט נקרא "ירובעל", ובפסוק ל נקרא "גדעון"? ועוד: מה בא הכתוב להודיענו בזה שהלך וישב בביתו? הנה מצודת דוד כתב (כט): "לא טרח הרבה בהנהגת העם, כי ישב בביתו במנוחה, ולזה הִרבָּה נשים ובנים". ויפה כתב. וזאת כוונת הפסוקים: אותו ירובעל, שנקרא על שם ריבו עם הבעל ומסירות נפשו למען עם ישראל, הלך עכשיו לביתו, ולא המשיך להדריך את העם בדרך הטובה, והפך שוב לאותו גדעון שהיה לפני כן. ומשום כך כתוב (פסוקים לג-לד): "...וישובו בני ישראל ויזנו אחרי הבעלים... ולא זכרו בני ישראל את ה' אלקיהם...".

מנהיג עלוב והעם שבוחר בו; דמוקרטיה וההמון

(ט:טו) [משל יותם בן גדעון לאנשי שכם] ויאמר האטד אל העצים: אם באמת אתם מֹשחים אתי למלך עליכם — בֹּאו, חֲסו בצִלִי; ואם אַיִן — תצא אש מן האטד, ותֹאכל את ארזי הלבנון. נראה שהוא בא לומר כך: אם אתם מוכנים לקבל עץ עלוב, כלומר, מנהיג אפסי כזה, להיות מלך עליכם, א"כ "חֲסו בצלי", הֱיו מוכנים לקבל את ה"צל" — הממשל — העלוב והבלתי יעיל שלו, יחד עם האפשרות שיהפוך לרודן, ואל תתלוננו אח"כ, שהרי אתם רציתם בו. אך אם אתם משתמשים בו רק כדי לקבל את צרכיכם, ולא איכפת להם לא ממנו ולא מהמדינה, אזי השנאה והבוז ההדדיים יביאו לזה שתצא אש ממנו וישחית אתכם יחד עם כל המדינה.

מנהיג

(ט:יז-יח) [דברי יותם] אשר נלחם אבי עליכם, ויַשלֵך את נפשו מנגד... ואתם קמתם על בית אבי היום וַתהרגו את בניו... העם משלם למנהיג רעה תחת טובה.

שכר ועונש

(ט:כג-כד) וישלח אלקים רוח רעה בין אבימלך ובין בעלי שכם... לבוא חֲמס שבעים בני ירֻבעל ודמם לשום על אבימלך... ועל בעלי שכם...

בטחון; בטחון בגוי

(ט:כו) ויבֹא געל בן עבד... ויבטחו בו בעלי שכם. פירש רש"י: "מאומה אחרת היה". שוב יש כאן בטחון בגוים.

שכר ועונש

(ט:נו-נז) ויָשֶב אלקים את רעת אבימלך... ואת כל רעת אנשי שכם השיב אלקים בראשם...

אמונה; אין סומכין על הנס

(י:ד) כתב הרלב"ג: "...להודיע כי מי שהוא נעזר בה' בדבר מה, אין ראוי מפני זה שיִשָען על הנס".

עם ישראל; לא ידעתי את ה'

(י:ו) ...ויעבדו את הבעלים ואת העשתרות ואת אלהי ארם... צידון... מואב, ואת אלהי בני עמון ואת אלהי פלשתים, ויעזבו את ה' ולא עֲבָדוהו. פירש רש"י: "אפילו בשותפות עם אלו". על אף שאמר אליהו (מלכים א יח: כא): "עד מתי אתם פֹסחים... אם ה' האלקים, לכו אחריו, ואם הבעל, לכו אחריו", הכוונה היתה להראות להם את הסכלות בשיתוף ע"ז ועבודת ה', אבל ודאי שעזיבת ה' לגמרי היא חטא חמור יותר.

הנה ה' לעג להם, כמו שכתוב (ז): "ויחר אף ה' בישראל וימכרם ביד פלשתים וביד בני עמון", שעל אף שבני ישראל עבדו את אלהי עמון ופלשתים, בכל זאת עמון ופלשתים שלטו בהם. ויותר מזה: ממה שכתוב בפסוק ו שבני ישראל עבדו רשימה שלמה של ע"ז של האומות, וע"ז של עמון ופלשתים הם בסוף, נראה שישראל — מתוך מצבם הנואש — עבדו דוקא לע"ז של עמון ופלשתים, בנסיון להחניף למושלים, וזה לא עזר.

שכר ועונש

(י:ו-ז,יא-טז) ויֹסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה' ויעבדו את הבעלים ואת העשתרות... ויעזבו את ה' ולא עבדוהו. ויחר אף ה' בישראל וימכרם ביד פלשתים וביד בני עמון... ויאמר ה'... הלא ממצרים... וצידונים ועמלק ומעון לחצו אתכם... וָאושיעה אתכם מידם ואתם עזבתם אותי... לכו וזַעֲקו אל האלהים אשר בחרתם בם... ויאמרו בני ישראל... חטאנו... ויסירו את אלהי הנכר מקרבם ויעבדו את ה' ותקצר נפשו בעמל ישראל.

קידוש השם; אהבת ישראל

(י:טז) ...ותקצר נפשו בעמל ישראל. פירש רש"י: "כביכול לא היה רחבת מקום לסבול...". ויתכן שנפשו של הקב"ה כאילו התקצרה, וזה כעין חילול שמו, ומשום כך הושיע את ישראל.

ארץ ישראל — אסור להחזיר שטחים

(יא:יג) ויאמר מלך בני עמון... כי לקח ישראל את ארצי בעלותו ממצרים... ועתה השיבה אתהן בשלום. אבל יפתח לא החזיר אפילו למען השלום.

ארץ ישראל — החזרת שטחים

(יא:טו) לא לקח ישראל את ארץ מואב ואת ארץ בני עמון. יפתח פתח בטענות "הגיוניות", ואח"כ עבר לטענה העיקרית, שה' נתן לנו את א"י ואין להחזיר. וכך אמר: א) מה שאתה דורש לא היה רק של עמון אלא גם של מואב. ב) בכלל לא לקחנו את הארצות האלו לא מכם ולא ממואב, אלא מסיחון, שהוא כבש אותן מידיכם. כך כתב מצודת דוד: "אם המחוז ההיא היתה מאז [בעבר] של מואב ועמון, הנה בעת שלקחה ישראל לא היתה עוד ארצם". וכן על הפסוקים (כא-כב): "ויתן ה' אלקי ישראל את סיחון... ביד ישראל... ויירשו את כל גבול האמרי...", כתב מצודת דוד (כב): "א"כ, המחוז ההיא לקחו מסיחון אשר כבש הוא מאז ממואב ומעמון". ויש להוסיף, שנ"ל שגם קודם לכן זה לא היה של עמון ומואב, אלא הם לקחום מאחרים. וממשיך:

(יא:טז-יח) כי בעלותם ממצרים... וישלח ישראל מלאכים אל מלך אדום לאמר: אֶעְבְּרָה נא בארצך, ולא שמע מלך אדום, וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה... ויָסָב את ארץ אדום ואת ארץ מואב... ולא באו בגבול מואב כי ארנון גבול מואב. זו טענה שלישית: בני ישראל לא פתחו במלחמה על ארץ מואב.

(יא:יט-כ) וישלח ישראל מלאכים אל סיחון... נעברה נא בארצך... ויאסֹף סיחון את כל עמו... וילחם עם ישראל. זו טענה רביעית: סיחון פתח במלחמה, ועליו לשלם, כדי שהתוקפן ילמד לקח. ואז פונה יפתח לטענה העיקרית:

(יא:כא,כג-כד) ויתן ה' אלקי ישראל את סיחון... ביד ישראל ויכום, ויירש ישראל את כל ארץ האמרי יושב הארץ ההיא... ועתה ה' אלקי ישראל הוריש את האמרי מפני עמו ישראל, ואתה תירשנו?! הלא את אשר יורישך כמוש אלהיך אותו תירש ואת כל אשר הוריש ה' אלקינו מפנינו אותו נירש. פירש מצודת דוד (כג): "'מפני עמו ישראל' — לשיירשו הם ולא שיוחזר לך...". ואז הוא חוזר לטענה "הגיונית":

(יא:כה) ועתה, הטוב טוב אתה מבלק בן צפור מלך מואב? הרוב רב עם ישראל, אם נלחֹם נלחַם בם? כלומר, הוא לא הלך למלחמה עם ישראל על המחוז הזה, ורק שלח את בלעם מפני שחשש לארצו.

(יא:כו) בשבת ישראל בחשבון... ובכל הערים על ידי ארנון שלש מאות שנה, ומדוע לא הצלתם בעת ההיא? כלומר, בוודאי ידעתם שזה לא שלכם, ועכשיו אתם מחפשים אמתלא.

מלחמה; מנהיג

(יא:כט) ותהי על יפתח רוח ה'... ותירגם יונתן: "ושרת על יפתח רוח גבורא מן קדם ה'". וז"ל מצודת דוד: "רוח גבורה מה' ואומץ הלב".

ידעתי את ה'

(יא:לו) ותאמר [בת יפתח] ... פציתה את פיך אל ה', עֲשֵה לי כאשר יצא מפיך אחרי אשר עשה לך ה' נקמות מאֹיביך... זהו שיא ידיעת ה'! יפתח ובתו היו יכולים להתחמק, ולפרש את הנצחון כאילו לא בא מה' אלא מחמת "כחי ועוצם ידי", ולהינצל בכך מהנדר; ובכל זאת ידעו את ה' והודו בו.

ידעתי את ה'; מנהיג חייב להיות עניו

(יא:מ) הרד"ק הביא מדברי חז"ל (בראשית רבה ס: ג): "ולא היה שם פנחס שיתיר לו נדרו...? אמר פנחס: הוא צריך לי — יבוא אצלי. ויפתח אמר: ראש קציני ישראל אני — ואלך אצלו?! בין לדין לדין אבדה הנערה. ושניהם נענשו: יפתח בנשילת אברים מת, שנאמר (לקמן יב: ז): 'ויִקָבר בערי גלעד'. פנחס נסתלקה ממנו רוח הקודש, שנאמר (דברי הימים א ט: כ): 'ופינחס בן אלעזר... לְפָנים ה' עמו', ועכשיו לא היה עמו".

מנהיג חייב להיות עניו

(יב:ט) ויהי לו [לאבצן — בועז] שלשים בנים, ושלשים בנות שלח החוצה, ושלשים בנות הביא לבניו מן החוץ. הרד"ק הביא מדברי חז"ל (ב"ב צא.): "וסמך לו דְבַר מנוח, ללמדך שלא יתגאה אדם לא בעושר ולא בבנים. כי אבצן עשה ששים סעודות בין בניו ובנותיו, ובכולן לא זימן מנוח לפי שהיה עקר, והיה אומר: כודנתא [פרדה] עקרתא, במאי פרע לי? ואירע לו מפני זה, שכולן מתו בחייו, והיה לו למנוח בן קיים, והיה שופט ישראל, כי ראה ה' בעלבונו".

גאולה — שלוש השבועות

(יג:ה) והוא יָחֵל להושיע את ישראל... אומרת הגמרא (סוטה ט: -י.): "הוחל שבועתו של אבימלך, דכתיב (בראשית כא: כג): 'אם תשקֹר לי ולניני ולנכדי'". ופירש רש"י שם: "בטלה, לשון 'לא יחל דברו' (במדבר ל: ג), לפי שהם עברו על השבועה תחילה". וכן הגמרא שם מסבירה למה בחר שמשון בשועלים: "אמר שמשון: יבא שועל שחוזר לאחוריו, ויפרע מפלשתים שחזרו בשבועתן". כל שבועה שחלה על בני ישראל, ותלויה בשבועה של גוים, משום שניתנו באותו זמן — בטלה אם הגוי מפר את שבועתו. ומשום כך, שלוש השבועות (כתובות קיא.) שחלו על בני ישראל, שתים מהן, שלא למרוד בגוים ולא לעלות לא"י בחומה, בטלות ומבוטלות, משום שהגוים עינו את בני ישראל והפרו את שבועתם.

גאולה; ידעתי את ה'; השגחה פרטית

עוד אומרת הגמרא שם (סוטה ט: ): "תנו רבנן: שמשון בעיניו מרד, שנאמר (לקמן יד: ג): '...קח לי כי היא יָשרָה בעיני', לפיכך נקרו פלשתים את עיניו... והכתיב: 'ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא'?! [ומתרצים: ] כי אזל מיהא, בתר ישרות עיניו אזל". אע"פ ששמשון הלך בעבירה, הקב"ה ניצל את זה לישועת בני ישראל. מכאן רואים שאפילו אדם ההולך לעבירה יכול להיות אמצעי של ה' להציל את ישראל. ונ"ל שהקב"ה בחר בפושעים להקים את מדינת ישראל, כי הם היו מוכנים לזה, עם כל פשעיהם, והשאר לא היו מוכנים. ושמשון, על אף חטאיו בנשים, בכל זאת היה מלא גאות העם ואהבת ישראל, בעוד הצדיקים שבדור פחדו מהפלשתים.

אמת

עוד אומרת הגמרא שם (סוטה ט: ): "ניכרין דברי אמת".

אהבת ישראל; מנהיג

עוד אומרת הגמרא שם (סוטה י.): "ואמר ר' יוחנן: שמשון דן את ישראל כאביהם שבשמים [פירש רש"י שם: "במשפט צדק"], שנאמר (בראשית מט: טז): 'דן ידין עמו כאחד...' [כתוב "כאחד שבטי ישראל", ודרשו כ"אחד" — כמו ה' שהוא אחד]. ואמר ר' יוחנן: שמשון על שמו של הקב"ה נקרא, שנאמר (תהלים פד: יב): 'כי שמש ומגן ה' אלקים'... מה הקב"ה מגין על כל העולם כולו, אף שמשון מגין בדורו על ישראל". בוא וראה את כוחה של אהבת ישראל! עם כל חטאיו, הגמרא משבחת כאן את שמשון משום שהוא דן בצדק גדול את עמו, לא ביקש מהם שוחד, והֵגֵן עליהם.

אמונה ובטחון

עוד אומרת הגמרא שם (סוטה י.): "שמשון חיגר בשתי רגליו היה". וזה תמוה! אבל זה בא להודיענו, שאע"פ שבמראהו שמשון לא היה נראה כאדם חזק, ואדרבה, היה חיגר — מ"מ אין הולכים לפי המראה. והקב"ה נתן כח לחיגר הזה להושיע את ישראל.

מנהיג; מלחמה

(יג:כה) ותָּחֶל רוח ה' לפַעֲמו... תירגם יונתן: "רוח גבורא מן קדם ה'...".

השגחה פרטית

(יד:ב-ד) ...ויאמר [שמשון] אשה ראיתי בתמנתה מבנות פלשתים, ועתה קחו אותה לי לאשה. ויאמר לו אביו ואמו: האין בבנות אחיך ובכל עמי אשה... ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא כי תֹאֲנה הוא מבקש מפלשתים; ובעת ההיא פלשתים מֹשלים בישראל. קשה: איך לקח שמשון אשה פלשתית? ועוד — איך הכניס הקב"ה ללבו של שמשון מחשבה כזו? ועוד — מדוע נוסף כאן: "ובעת ההיא פלשתים מושלים בישראל"? נראה לי, שבוודאי שמשון גייר את האשה, כמו שאמרו חז"ל (עיין מצודת דוד כאן פסוק ב, ורד"ק יג: ד), ובכן הוא לא חָטָא חֵטא ממש. והקב"ה לא הכניס בלבו לאהוב את האשה לכתחלה כדי שיחטא, ח"ו, שהרי הקב"ה אינו לוקח מיהודי את הבחירה החפשית. אבל הוא הכניס בלבו לאהוב את האשה — כלומר, ה' ניהל את חייו ברגע זה והכניס בלבו רגש מסויים, דבר שהוא אינו עושה בדרך כלל אלא אם כן יש לכך סיבה חשובה. ואת הסיבה הזאת כתב הנביא: "ובעת ההיא פלשתים מושלים בישראל", שכדי להציל את עמו, שינה הקב"ה קצת את טבע העולם.

מנהיג; מלחמה

(יד:ו) ותצלח עליו [על שמשון] רוח ה'... תירגם יונתן: "ושרת עלוהי רוח גבורא מן קדם ה'". וכן תירגם להלן פסוק יט, וכן להלן טו: יד.

ידעתי את ה'; ה' משפיל גאים

(יד:יד) מהאֹכֵל יָצָא מאכל ומֵעַז יָצָא מתוק... נ"ל שבחידה זו התכוון שמשון לרמוז לפלשתים את כח ה' שמשפיל גאים, ואמר שהאוכל, היינו הפלשתים שאוכלים ומשחיתים את ישראל, הופך למחרת למאכל, ושהעז — שיש בזה גם משמעות של "גבור" וגם משמעות של "מר" — הופך למתוק, שכאשר ינוצחו הפלשתים יהיה זה דוקא יום מתוק לישראל.

ארץ ישראל; מלחמה

(יד:יט) ...ויך [שמשון] מהם שלשים איש ויקח את חליצותם... הרד"ק מביא את דברי חז"ל (עי' נזיר ד: ), שהיה מותר לשמשון להיטמא למתים משום שהוא לא נדר בעצמו להיות נזיר, ורק מן השמים עשאוהו נזיר, ולכן רק מה שאסר עליו המלאך בפירוש חל עליו. אבל הרד"ק אומר: "או נוכל לומר כי היה נזהר מלהיטמא למת אלא במקום מצוה, והמלחמה בפלשתים מצוה היתה, להילחם בהם ולהושיע את ישראל מידם, ומה' היה הכל... והנה קיבלו רבותינו ז"ל (נזיר מז.) כי נזיר מיטמא למת מצוה". כלומר, שעצם העובדה שהפלשתים לחצו ומשלו בישראל חייבה את היהודי להילחם בהם ולהושיע את ישראל, וזאת נקראת מלחמת מצוה, והפלשתי המת הפך למת מצוה, לא לענין החובה לקוברו אלא לענין ההיתר להיטמא לו.

אמונה; עם ישראל

(טו:ג-ד,ו-ז) ויאמר להם שמשון: נִקֵיתי הפעם מפלשתים כי עֹשה אני עמם רעה... וילכֹד שלש מאות שועלים... ויאמרו פלשתים: מי עשה זאת? ויאמרו: שמשון חֲתן התִּמְני, כי לקח את אשתו ויתנָה למרעהו; ויעלו פלשתים וישרפו אותה ואת אביה באש. ויאמר להם שמשון: אם תעשון כזאת, כי אם נִקמתי בכם ואַחַר אחדל. מדובר אחרי שאביה של אשתו הפלשתית של שמשון אמר לשמשון (ב): "אמֹר אמרתי כי שָנֹא שְנֵאתָה", ונתן אותה למרעהו. והנה כל המפרשים פירשו, ששמשון אמר בתחלה שעכשיו הפלשתים לא יאשימו אותו כי בדין הוא עושה. ואין זה סביר, כי בוודאי ידע שיאשימו אותו, כי ה"עונש" שנתן להם כאן לא התאים כלל וכלל לעבירה של חותנו. עוד פירשו שמה ששרפו את אשתו היה כדי לפייסו, וגם זה נראה לי רחוק מאד, שאם כן, למה אמר שמשון אחרי כל זה "אם תעשון כזאת, כי אם ניקמתי בכם"?

אלא נראה לי לפרש לגמרי אחרת: שהנה יש להקשות, למה בכל השופטים, מסופר שקם השופט ומכה את האויב ומציל את בני ישראל מידם לתקופת מה, ואילו אצל שמשון מסופר רק על מכות בודדות אבל לא על הצלה גמורה? ויש לומר, שבזמנו של שמשון הגיעו בני ישראל לשפל היאוש והפחד וחוסר האמונה, ולא היו מוכנים לעזור לשמשון כלל וכלל (וכמו בסיפור לקמן על שבט יהודה שהיה מוכן למסור את שמשון לפלשתים, וכן על הפסוק לקמן טו: כ: "וישפט את ישראל בימי פלשתים עשרים שנה", פירש הרד"ק: "שלא היתה תשועתם שלימה"). ומכיון ששמשון היה צריך ללחום בעצמו בלי ישראל, וידע שישראל לא יילחם, היה זהיר שלא לתת לפלשתים תואנה להאשים את ישראל. ולכן בכל מה שעשה, חיפש איזו סיבה אישית שהפלשתים יתלו את המכה כולה בו ולא בישראל. ולכן אמר (פסוק ג) "להם" — לפלשתים שישמעו — "ניקֵיתי הפעם מפלשתים כי עושה אני עמם רעה", כלומר, אני בעצמי אהיה נקי מהפלשתים, כי אני עושה איתם רעה על מה שעשו לי. ובוודאי ידע שמשון שה"עונש" שיתן עולה על החטא, אבל זה לא היה איכפת לו מכיון שהוא חיפש תואנות, אלא שרצה שהם יחשבו שהוא עושה את זה מסיבות אישיות. וזה שהפלשתים שרפו את אשתו לא היה כדי לפייס את שמשון, אלא מכיון שחשבו שהוא כל כך אהב אותה עד שהוא שרף את שדותיהם, ביקשו לנקום בו בכך ששרפו אותה. ושמשון קפץ על ההזדמנות הזאת, ושוב אמר להם סיבה אישית, על אף שידע שזה לא יהיה הסוף ושהם ינסו לנקום בו שוב (ולכן ברח לסלע עיטם), ואז שוב תהיה לו תואנה אישית להכות בהם. ובדיוק כך קרה, כאשר הפלשתים באו לרדוף אחריו ואמרו לאנשי יהודה (י): "לאסור את שמשון עלִינו לעשות לו כאשר עשה לנו". הרי שהם נפלו בפח, ולחמו נגד שמשון על רקע נקמה אישית.

עם ישראל; מוסרים; מלחמה

(טו:י) ויאמרו איש יהודה [לפלשתים]: למה עלִיתם עלֵינו? פירש רש"י: "הלא עֲבדים אנחנו לכם?" כלומר, אנו עושים בקפדנות את רצונכם. אבל זה לא היה מספיק לפלשתים, ותמיד הגוי יחמיר את העבדות ויוסיף על ההשפלה.

ויאמרו: לאסור את שמשון עלִינו לעשות לו כאשר עשה לנו. פירש רש"י: "שתאסרוהו [אתם, היהודים] ותסגירוהו לנו". וכן כתב מצודת דוד (יב): "כי הפלשתים גזרו עליהם לאוסרו ולהביאו".

(טו:יא) וירדו שלשת אלפים איש מיהודה... ויאמרו לשמשון: הלא ידעת כי מֹשלים בנו פלשתים; ומה זאת עשית לנו? זו הדוגמה הקלאסית של היהודי המפחד מהגוי. הוא מוכן לשבת כעבד, וגם לוותר על רשעות הנעשית ליהודי אחר, ובלבד שהוא לא יסתכן.

ויאמר להם: כאשר עשו לי כן עשיתי להם. פירש הרד"ק: "רע עשו לי ורע עשיתי להם, וכן (ויקרא כד: כ): 'כאשר יתן מום באדם כן יִנָתֶן בו'". שמשון מלמד את היהודים לקח פשוט ויהודי: אסור לוותר על מכה מצד גוי, וחייבים להחזיר לו. ומענין שגם הפלשתים הבינו את זה באמרם (י): "...לעשות לו כאשר עשה לנו". ושמשון אמר בזה שני דברים: א) יש לכם ללמוד ממני, שכאשר הגוי עושה לך עוולה, אתה חייב להגיב. ב) הייתם צריכים לענות לפלשתים: "שמשון עשה את מה שעשה מסיבה אישית, ואם כן מדוע אתם מאשימים אותנו ומערבים אותנו בזה?" וזה לא עזר, משום שהיתה ליהודים מנטאליות עבדית, והם עונים:

(טו:יב) ויאמרו לו: לֶאֱסָרך ירדנו, לתִתְך ביד פלשתים. היהודים מוכנים למסור יהודי לגוים כדי להציל את עצמם. ואין ספק שהיו כאלה שמצאו אפילו "הצדקה" הלכתית, ופסקו ששמשון הוא בגדר של "רודף", ולכן מותר למוסרו ואפילו להורגו. ומשום כך אמר להם שמשון: "הִשָבעו לי פן תפגעון בי אתם".

ידעתי את ה'; כוחי ועוצם ידי

(טו:יח-כ) ויצמא מאד ויקרא אל ה' ויאמר: אתה נתת ביד עבדך את התשועה הגדלה הזאת, ועתה אמות בצמא ונפלתי ביד הערלים! ויבקע אלקים את המכתש אשר בלחי ויצאו ממנו מים... על כן קרא שמה עין הקורא... וישפט את ישראל בימי פלשתים עשרים שנה. ה' עשה בכוונה, שמיד אחרי הנצחון הגדול של שמשון, הוא יסתכן מחוסר מים, כדי שלא יתגאה ולא יחשוב שכחו ועוצם ידו עשו לו את החיל. ושמשון הודה בדבר, ובזכות אמונתו זו זכה להיות שופט. ומטעם זה נוסף בסוף הסיפור (פסוק כ): "וישפט את ישראל...", שלכאורה לא שייך לכאן. אלא, הפסוק בא לומר שבזכות בטחונו ואמונתו, בעוד שבני ישראל בכלל לא עזרו לו, שפט עשרים שנה "בימי פלשתים", כלומר, על אף שהנצחון לא היה שלם מאחר שבני ישראל לא עזרו לו.

אמונה

(טז:ג) ...ויֶאֱחֹז [שמשון] בדלתות שער העיר ובשתי המזֻזות ויִסָעֵם [עקרם] עם הבריח וישם על כתפיו, ויַעֲלֵם אל ראש ההר אשר על פני חברון. יש לתמוה: למה נשא שמשון את השער מרחק כל כך גדול? הלא עצם עקירת השער היה דבר נפלא, ולמה לו לשאתו מעזה עד חברון? נראה, שרצה להראות לבני שבט יהודה, שחברון היתה בירתם, את שפלותם ואת חוסר האמונה שהיה בהם. שהרי בפרק הקודם מסופר שהם פחדו כל כך מהפלשתים עד שהיו מוכנים אפילו למסור את שמשון לידיהם. ולכן בא שמשון, והראה להם את הגבורה הזאת, כסמל למה שהקב"ה היה עושה למען בני ישראל אילו האמינו בו ואילו מסרו את נפשם עליו.

ידעתי את ה'; קידוש השם

(טז:ז) אם יַאַסרֻני בשבעה יְתָרים לחים... וחָליתי והייתי כאחד האדם. את המלה "וחליתי" תירגם יונתן: "ואחלוש", היינו, אהיה חלש. ולי נראה, שהוא בא גם מהמלה "חול", כלומר, כחו של שמשון לא היה דבר טבעי אלא בא לו מחמת קדושתו, וברגע שבגד בשליחותו ובקדושה זו, קדושתו הפכה לחולין, ונחלש. והוא אמר לה "וחליתי", והיא הבינה שאמר "ואיחלש", אך הוא רמז בזה גם שיהפוך לחולין.

עם ישראל — קדושתו וכוחו רק מה'

(טז:יט) ...ותקרא [דלילה] לָאיש ותגַלַח את שבע מַחְלְפות ראשו, ותָּחֶל לְענותו ויָסַר כחו מעליו. העינוי והסרת הכח התחילו כבר בגילוח השער, בהפרת צו ה'. ברגע שהיהודי מֵפֵר את ייעודו ואת שליחותו, כבר מתחילים הסרת כחו והעינוי.

חילול השם

(טז:כג-כה) וסרני פלשתים נאספו לזבֹּח זבח גדול לדגון אלהיהם ולשמחה, ויאמרו: נתן אלהינו בידֵנו את שמשון אויבֵנו. ויראו אתו העם ויהללו את אלהיהם, כי אמרו: נתן אלהינו בידֵנו את אויבֵנו ואת מחריב ארצנו ואשר הִרְבָּה את חללינו. ויהי כטוב לִבָּם, ויאמרו: קִרְאו לשמשון וִישַׂחֶק לנו... חילול שמשון היה חילול השם והרמת כבוד דגון.

מנהיג

(טז:כח) ויקרא שמשון אל ה', ויאמר: ה' אלקים, זָכרֵני נא וחזְקֵני נא אך הפעם הזה... הגמרא אומרת על זה (סוטה י., והובא ברש"י כאן): "אמר רב: אמר שמשון לפני הקב"ה: רבונו של עולם! זכור לי עשרים שנה ששפטתי את ישראל, ולא אמרתי לאחד מהם: העבר לי מקל ממקום למקום".

ידעתי את ה'

ויקרא שמשון אל ה'... אע"פ שצמח שערו שוב, לא בזה היה כחו, אלא היה צריך להתפלל לה', ולהודות שה' הוא האלקים, ולבקש ממנו כח.

קידוש השם

(טז:ל) תמֹת נפשי עם פלשתים. יש לשאול, איך התאבד שמשון, והלא זה אסור? אלא, למען קידוש השם זה מותר. ואין בזה שיקול של פיקוח נפש, שאין מתחשבים בפיקוח נפש אם יתחלל השם. ובוודאי חייב אדם ללכת למלחמה ולשים את עצמו בספק סכנה, ולא לחלל את השם בטענה של ספק פיקוח נפש.

ובערת הרע מקרבך

(יז:א) כתב הרד"ק: "ונסמך [סיפור פסל מיכה]... דבר פילגש בגבעה, כי בעוון פסל מיכה נהרגו כמה אלפים מישראל במלחמת בנימין, ולולא זה לא היו מתים מישראל, כי בדין היו נלחמים עם בנימין לבער הרעה מישראל".

עבודה זרה

(יז:ג) ...ותאמר אמו [של מיכה]: הַקדֵש הקדשתי את הכסף לה'... לעשות פסל ומסכה... פירש הרלב"ג: "עשאו תחלה לא לשם ע"ז...". אסור שיהיה שום שמץ של שותפות ע"ז עם ה'.

ידעתי את ה'; מנהיג

(יז:ו) בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה. כאשר אין מנהיג, האנשים עושים מה שהם רוצים. והמושג של "איש הישר בעיניו" הוא מושג רע, שהרי היהודי חייב לעשות את מה שטוב בעיני ה'.

מנהיג; יחוס אינו הבטחה

(יז:ז) ויהי נער מבית לחם יהודה ממשפחת יהודה והוא לוי... הרד"ק מביא: "ורז"ל דרשו (עי' ב"ב קט: ) כי בן גרשום בן משה רבינו היה, ולפי שעשה מעשה מנשה [מנשה מלך יהודה, שעבד ע"ז] שהיה מיהודה, אמר עליו 'ממשפחת יהודה'. לפיכך תלוי בו הנו"ן כשאמר עליו (לקמן יח: ל): 'ויהונתן בן גרשׂם בן מנשה', תלוי נו"ן מלמעלה בין המ"ם והשי"ן, לומר כי נכד משה היה, ולכבוד משה תלוי עליו הנו"ן, כלומר, כי עשה מעשה כאילו היה בן מנשה ולא בן משה". ומכאן אזהרה שאי אפשר לסמוך על היחוס, ואיש בחטאו יומת.

(יז:ט) ויאמר אליו לוי [למיכה]... ואנכי הלך לגור באשר אמצא "פרנסתי להשתכר" — רש"י.

מושגים — כיון דדש דש; חוסר פרנסה

(יז:י-יא) ויאמר לו מיכה: שְבָה עִמָדי והיה לי לאב ולכהן, ואנכי אתן לך עשרת כסף לימים ועֵרך בגדים ומִחיָתֶך, וילך הלוי; ויואל הלוי לשבת את האיש... על המלים "וילך הלוי" הסכימו כל המפרשים שהכוונה היא שהוא הסכים להצעת מיכה. וקשה — שראשית כל, מהמלים משמע ההיפך, שהוא הלך ולא הסכים; ושנית, אם כמו שכתבו המפרשים, למה היה הפסוק צריך לחזור על זה ולומר "ויואל הלוי לשבת"? אלא ודאי נראה שלא הסכים בתחלה, כי הוא ידע שזה היה עוול, והרי היה נכדו של משה רבינו, אבל מיכה הלך אחריו והפציר בו והציע לו פרנסה בטוחה, ומחמת חוסר פרנסתו הסכים. וכיון שדש, דש... (ועיין מה שאכתוב להלן יח: כ, ועיין רלב"ג להלן יח: ל).

ידעתי את ה'; עול מלכות שמים; רפורמה

(יז:יג) ויאמר מיכה: עתה ידעתי כי ייטיב ה' לי, כי היה לי הלוי לכהן. פירש מצודת דוד: "כי הכהן ראוי להיות מבני לוי". רואים מכאן, שמיכה לא היה סתם מומר להכעיס, ולא עבד ע"ז לשמה, אלא ניסח "יהדות" משלו, ואולי כוונתו היתה טובה. והלקח הוא, שאין הכוונה מספקת, וחייבים לעשות כמו שציווה ה'.

אהבת ישראל

(יח:ז,כז-כח) ...ויבאו [מרגלי דן] לָיְשָה, ויִראו את העם אשר בקרבה יושבת לבטח כמשפט צִדֹנים שׂקט ובֹטֵח, ואין מַכלים דבר בָּאָרץ יורש עֶצֶר, ורחוקים המה מצידֹנים ודבר אין להם עם אדם... ויבֹאו על ליש, על עם שׂקֵט ובֹטֵח ויכו אותם לפי חרב... ואין מציל כי רחוקה היא מצידון ודבר אין להם עם אדם.... יש להקשות: איך נתן הקב"ה לשבט דן שעבד ע"ז, ושהכה עם שלכאורה היה נקי מחטא, להצליח? ועיין רד"ק (כז) שכתב: "ובאגדה (תנחומא, כי תשא יד)... עבדין ע"ז והיא מצלחא בידיהון. יש צדקה גדולה מזו? היינו הך דכתיב (דניאל ט: ז): 'לך ה' הצדקה ולנו בשת הפנים'".

ולי נראה, שהעיר הזאת היתה דוקא עיר של רשעות, ורק משום כך נתן הקב"ה לשבט דן להצליח על אף הע"ז שבידיו. והחטא הגדול שלהם היה של אנוכיות וגאוה, וחוסר איכפתיות לזולת. הגאוה היתה, שהם היו בטוחים ושקטים בכח עצמם, שכוחם יעשה להם חיל; והאנוכיות וחוסר האיכפתיות שלהם היו בזה שלא היה להם דבר עם אדם, וכמעשה סדום לא נתנו לאנשים לגור שם ולהגיע לשם, וחשבו רק על עושרם ועל רכוש עצמם. ויורש העצר — השליט — לא לימד אותם מוסר, ולא ניסה לשנות את זה ולבייש אותם ("ואין מכלים"). ועיין יחזקאל פרקים כוכח, ותראה שהחטא של צור (וכנראה צידון יחד איתה) היה הגאוה והאנוכיות שבאו מרוב עושר, ומשום כך לא חשבו על הזולת, ובעטו בה'. ונראה שאנשי ליש היו מגזע זה, ועוד יותר, שהם לא רצו אפילו לקשור קשר ולהתחבר לצידונים. ולכן, החטא הגדול הזה הביא עליהם חורבן.

(יח:כ) ויִיטַב לב הכהן. הנער הלוי ששימש ככהן למיכה, שמח על הצעת שבט דן שהוא יכהן להם.

כיון דדש דש

ויקח את האפוד ואת התרפים ואת הפָסל ויבֹא בקרב העם. הלוי הזה, שבתחלה לא רצה לשמוע להצעת מיכה (עיין מה שכתבתי לעיל יז: ייא), משום שהיה נכד משה וידע שזאת עבירה, כבר התרגל לזה, וחשב על עצמו כבר ככהן לפי ההלכה, והוא לוקח בעצמו את הע"ז ונכנס בקרב העם החוטא.

ארץ ישראל; מושגים; חוסר פרנסה

(יח:ל) ויהונתן בן גרשֹּׁם בן מנשה הוא ובניו היו כהנים לשבט הדני... פירש הרלב"ג: "והיה חושב שראוי לאדם לעבוד ע"ז ואל יצטרך לבריות. ואין הענין כן, אבל ראוי לעבוד עבודה שהיא זרה לו". יש אנשים שנשארו בגלות ועובדים "ע"ז בטהרה" (תוספתא ע"ז ה: ב), משום שאינם יכולים להתפרנס במקצוע שלהם בא"י. ועל זה אומר אני: מוטב לעבוד עבודה שהיא זרה להם בא"י, מאשר לעבוד ע"ז בחו"ל.

חילול השם; עם ישראל; אהבת ישראל

(יט:יא-יב) [דברי הנער, כאשר נטה היום] ...לכה נא ונָסורָה אל עיר היבוסי הזאת [ירושלים] ונלין בה. ויאמר אליו [לנער] אדניו [בעל הפלגש בגבעה]: לא נסור אל עיר נכרי אשר לא מבני ישראל הֵנָה, ועברנו עד גבעה. איזו בושה! היהודי הזה בחר דוקא שלא ללון בעיר של ע"ז אלא בעיר יהודית, ודוקא שם אירע לו מה שאירע!

ארץ ישראל; גאולה; עם ישראל

(כ:א) ...ויֵצאו כל בני ישראל, ותִּקָהל העדה כאיש אחד לְמִדָן ועד באר שבע וארץ הגלעד, אל ה' המצפה. למה כתוב "אל ה'", וכי היה הארון שם? הסביר הרד"ק: "במקום שיתקבצו כל ישראל או רובם, שם שכינה שורה, כמו שנאמר (תהלים פב: א): 'אלקים נצב בעדת א-ל'". ומכאן ברור שאילו היו רוב עם ישראל עולים ארצה, היתה השכינה שורה בא"י. ומדוע אין השכינה שורה בא"י אלא על כל ישראל או רוב ישראל? כי יש לכל יהודי חלק מהשכינה שהלך אתו לגלות, ורק כאשר הוא עוזב בעצמו את הגלות וחוזר לא"י, יכול הוא להחזיר את החלק הזה. לכן יש חיוב אישי על כל יהודי לעלות לא"י, כדי להחזיר את חלק השכינה שהלך אתו לגלות.

מושגים; משכב זכור

(כ:ה) אותי דִמו להרֹג... בעל הפילגש בגבעה מספר לבני ישראל שכך אירע. אך בפרק יט משמע שלא רצו להורגו אלא רצו ממנו משכב זכר, ולכן אומר הרלב"ג (א): "לדעתו שהוא יתיר עצמו להריגה ולא יתגאל בזה החטא הגדול המגונה תכלית הגנות, ר"ל משכב זכור".

עם ישראל — כל ישראל ערבים זה בזה

(כ:יב) וישלחו... בכל שבטי בנימִן לאמר: מה הרעה הזאת אשר נִהְיְתה בכם? אע"פ שרק גבעה חטאה, אמרו שהרעה היתה "בכם", משום שכל ישראל ערבים זה בזה.

מושגים; ובערת הרע מקרבך

(כ:יג) ועתה, תנו את האנשים בני בליעל אשר בגבעה ונְמִיתֵם ונְבַעֲרָה רעה מישראל...

ארץ ישראל; קידוש השם; מלחמה

(כ:כא) ויצאו בני בנימִן מן הגבעה וישחיתו בישראל ביום ההוא שנים ועשרים אלף איש ארצה. יש להקשות: למה נוצחו בני ישראל, והלא רצו לבער את הרעה מישראל ועשו את זה "כאיש אחד חברים" (פסוק יא)? יש שפירשו, שנוצחו משום שלא שאלו בה' כראוי אם ינצחו או ינוצחו, ורק אחרי הפעם השנייה שאלו כראוי (עיין רש"י ורלב"ג בפסוק יח). אבל קשה לחשוב שלאחר שבני ישראל בעצמם הופכים לקנאים לה', שהוא יכה אותם על זה; ועוד, איפה יש הוכחה שבפעם השניה שאלו כהוגן? ורש"י (כא) כתב: "נענשו על שלא קינאו כמו כן במעשה דמות מיכה שהיה כבר". וכ"כ רד"ק (כא), וסיים: "אמר להם הקב"ה: בכבודי לא מחיתם, בכבוד בשר ודם מחיתם?!" ורואים מזה שעל חילול השם חייבים למחות. וכך היום, כמו שאילו היה האויב מכה ביהודים, ודאי שהיינו יוצאים לפעולת תגמול, כך גם כאשר האויב תובע את אדמות ה', עלינו להתכונן למלחמה (ועיין מה שאכתוב לקמן, פסוק כח).

עם ישראל; מושגים; אסור להחזיק ידי עוברי עבירה

(כא:א) ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר: איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה. פירש מצודת דוד: "על כי החזיקו ידי עוברי עבירה".

אהבת ישראל

(כא:ב) ויבֹא העם בית אל... וישאו קולם ויבכו בכי גדול, על שנדרו שלא לתת מבנותיהם לשבט בנימין. בפרק כ, כאשר בכו על שניגפו לפני בנימין ואיבדו אנשים, לא כתוב "בכי גדול", אלא (כג): "ויבכו לפני ה'", וכן (כו): "ויבכו ויֵשבו שם לפני ה'". ורק כאשר היה מדובר באבדן של שבט, בכו "בכי גדול".

עם ישראל ערבים זה בזה; אהבת ישראל

(כא:ה,ח) מי אשר לא עלה בקהל מכל שבטי ישראל אל ה'? כי השבועה הגדולה היתה לאשר לא עלה אל ה' המצפה לאמר: מות יומת... והנה, לא בא איש אל המחנה מיבֵיש גלעד אל הקהל. נראה לי, שזה שבא נחש מלך עמון על יבש גלעד (שמואל א יא), ורצה לנקר עין ימין של כל אחד מהם, היה עונש להם על כך שכאן לא רצו לבוא למשימה לאומית כאשר קראו להם. והקב"ה העניש אותם בזה שהם היו צריכים לבקש עזרה, כמו שכתוב שם (ג): "הרף לנו שבעת ימים ונשלחה מלאכים בכל גבול ישראל, ואם אין מושיע אֹתנו, ויצאנו אליך".