פירוש המכבי ישעיהו

ישעיהו פרק א פס' א-ט

פרק א

נביא ונבואה; מסירות נפש; עם ישראל; יסורי הנביא

(א) חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על יהודה וירושלים בימי עזיהו, יותם, אחז, יחזקיהו, מלכי יהודה. ישעיהו חי מאה ועשרים שנה כנגד מאה ועשרים השנה של ארבעת המלכים האלה, והוא חי באותה תקופה שניבאו הושע, עמוס ומיכה. הושע קדם קצת לעמוס, ועמוס לישעיהו, וישעיהו למיכה, כמו שאמרו בסדר עולם (ריש פרק ב): "מלמד שכולן נתנבאו בפרק אחד".

ישעיהו היה מבית המלכות, כמו שאמרו (מגילה י:): "מסורת בידינו מאבותינו: אמוץ ואמציה [אמציה היה מלך יהודה, אביו של עוזיה] אחים היו". ויש לראות בזה את גדולתו של ישעיהו, שעזב את גדולתו החומרית ואת חיי השלוה והעושר שהיו לו בתור בן הארמון, והלך אחרי שליחותו ביד ה', כמו שכתוב (לקמן ו: ח): "את מי אשלח ומי ילך לנו, וָאֹמר: הנני שלָחֵני". מי בינינו מוכן לוותר על חיי עושר וכבוד ולהיות שליח ה' בדברים כבדים ומרים לעם? שהרי "חזון" היא לשון קשה, כמו שאמרו חז"ל (ילקוט שמעוני, רמז שפה): "בעשרה לשונות דיברה הנבואה: אמירה, הגדה, חידה, משל, מליצה, נבואה, משא, הטפה, וחזון, ואין אתה מוצא קשה מכולן אלא חזון, שכן אמר ישעיהו (כא: ב): 'חזות קשה הֻגד לי'" (ועיין פסוק ג' מה שאכתוב להסביר למה נאמר כאן "חזון").

ישעיהו בחר בחיים קשים ומסוכנים, שהרי בוודאי דבריו היו מביאים עליו שנאה גם מצד המלכות והמימסד וגם מצד העם, ואכן בסוף הוא נהרג ע"י המלך מנשה, כמו שאמרו (יבמות מט:): "מנשה הרג את ישעיה", והובא ברש"י כאן: "...עד שעמד מנשה וְהֲרָגוֹ". ורש"י (לקמן ו: ח) בפרק שליחותו של ישעיהו מביא את הפסיקתא (ע"פ פ' לג, וכן הוא בויקרא רבה י: ב) שאומר: "את מי אשלח להוכיח את ישראל? שלחתי את עמוס והיו קורין אותו 'פסילוס' לפי שהיה כבד לשון... והיו ישראל אומרים: הניח הקב"ה את העולם והשרה שכינתו על הדין קטיע לישנא!" (ועוד כתוב שם שנקרא עמוס משום שהיה עמוּס בלשונו). והרד"ק הביא אותו מדרש ביתר הרחבה: "'את מי אשלח?' שלחתי את מיכה והיו מכין אותו על הלחי... שלחתי את עמוס... 'ואֹמר [ישעיהו]: הנני, שלחני'. אמר לו הקב"ה: ישעיה! בָּנַי טרחנים הם, סרבנים הם. אם אתה מקבל להתבזות, לֵך. ואמר לו [ישעיהו]: על מנת כן [אני אלך]. היינו הוא דאמר (ישעיהו נ: ו): 'גוי נתתי למכים'". וכן אמרו (תנא דבי אליהו רבא, פט"ז): "ומה נשתנה ישעיה בן אמוץ מכל הנביאים שנתנבאו כל הטובות והנחמות לישראל? אמרתי לו: בני, מפני שמקבל עליו מלכות שמים בשמחה". בקיצור, בוא וראה שבתפקיד של הנביא והמנהיג היהודי, הוא יסבול מצד אויביו וגם מבני עמו, ומ"מ הוא הולך בשמחה!

נביא; צנעה ושפלות מביאות לידי גדולה וקדושה והתרוממות; ידעתי

חזון ישעיהו בן אמוץ. אמרו חז"ל (מגילה טו.): "דאמר עולא: כל מקום ששמו ושם אביו בנביאות — בידוע שהוא נביא בן נביא. שמו ולא שם אביו — בידוע שהוא נביא ולא בן נביא". א"כ אנו רואים שישעיהו היה ממשפחת מלכים ונביאים. עוד אמרו חז"ל (מגילה י:): "כל כלה שהיא צנועה בבית חמיה, זוכה ויוצאין ממנה מלכים ונביאים. מנלן? מתמר, דכתיב (בראשית לח: טו): 'ויראֶהָ יהודה ויחשבֶהָ לזונה כי כסתה פניה'. משום דכסתה פניה ויחשבה לזונה?! אלא משום דכסתה פניה בבית חמיה ולא הוה ידע לה, זכתה ויצאו ממנה מלכים ונביאים. מלכים מדוד; נביאים... מסורת בידינו מאבותינו: אמוץ ואמציה אחים היו". הרי שדוקא השפלות והצניעות מביאות לגדולה ולקדושה ולהתרוממות. אין אדם יכול להיות גדול אלא א"כ הוא קטן בעיניו, ואין אדם יכול להתרומם אלא א"כ הוא משפיל ומצניע את עצמו. וכן אמר ריב"ל (קידושין לא.): "אסור לאדם שיהלך ארבע אמות בקומה זקופה, שנאמר (לקמן ו: ג): 'מלֹא כל הארץ כבודו'".

נביא ואופן הנבואה; גר; הכל יכול; ידעתי

חזון ישעיהו בן אמוץ. הקב"ה משרה את שכינתו בכל מיני אופנים ועל כל מיני אנשים — בני מלכים ופשוטים, עשירים ועניים. אומר ילקוט שמעוני (שפה): "שני נביאים נתנבאו בלשון זה — ישעיה ועובדיה. ישעיה גדול שבנביאים ועובדיה קטן שבנביאים. וי"א גר היה. ומנין? אלא כל נביא שאינו מזכיר אבותיו [שאז היינו יודעים שהוא נביא בן נביא, לפחות] מזכיר מקומו [כגון עמוס (א: א): "אשר היה בנֹקדים מתקוע"]... עובדיה לא הזכיר לא אביו ולא מקומו אלא סתם 'חזון עובדיה' (עובדיה א: א), שהיה גר, שהיה ירוד שבנביאים [מבחינת יחוסו]". ומ"מ הם שוים בזה ששניהם היו נביאים ושניהם ניבאו באותו סגנון. וממשיך הילקוט: "הגדול שבנביאים והירוד שבנביאים, למה [באותו סגנון? לומר לך]: 'כי אין לה' מעצור להושיע ברב או במעט' (שמואל א יד: ו)". וכלל יסודי הוא זה — שלא אופי הנביא ורמתו הם שקובעים, מפני שהוא אינו אלא מכשיר בידי ה' ולה' יש הכח המלא, והוא בוחר בכל מיני נביאים ואפילו אנשים קטנים ופשוטים, כדי להראות לנו את כחו. וכן: אל יתגאה העשיר והחזק, שהרי ה' משפיל גאים ומגביה שפלים. ולכל אדם, אפילו גר, יש היכולת להתעלות לנבואה אם יזכה בכוחות עצמו לכך. ומשום כך בחר ה' בבצלאל משבט יהודה הגדול, ובאהליאב משבט דן הפחוּת, לבנות את המשכן.

ועוד: כל אחד מהנביאים רואה את נבואתו באופן אחר. כך אומר ילקוט שמעוני: "זה שאמר הכתוב (הושע יב: יא): 'ודברתי על הנביאים ואנכי חזון הרביתי...'. אמר הקב"ה: ודאי 'ודברתי על הנביאים' [כלומר, ודאי שלכל נביא דברתי], אלא 'אנכי חזון הרביתי'. שכולם — אין נבואתו של זה דומה לזה. והיאך? עמוס רואה אותי עומד... מיכה ראה אותי יושב... משה ראה אותי כגבור... דניאל ראה אותי כזקן... לכך נאמר (שם יב: יא): 'וביד הנביאים אֶדַמֶה'". ושוב הכוונה היא להבליט את המושג שלא בדרכי הטבע יתגבר הקב"ה, אלא בכוחו הכל יכול, וגם אם הוא נראה כיושב — הוא עומד. גם אם הוא נראה כזקן — הוא גבור. ומסיים הילקוט: "'כי אין לה' מעצור להושיע ברב או במעט' (שמואל א יד: ו)".

נביא וחז"ל — הנביא כפוף לסנהדרין

חזון ישעיהו. אומר ילקוט שמעוני: "'חזון עֹבדיה' (עובדיה א: א) — שניהם [ישעיהו שניבא ב"חזון", ועובדיה] שוין כאחד, והיאך? עובדיה לא נתנבא אלא בפני זקנים גדולים [כלומר, ברשות הסנהדרין]... מפי סנהדרין מנין? שנאמר (עובדיה שם): 'שמועה שמענו'. אף ישעיה נתנבא מפי סנהדרין, שנאמר (לקמן ו: ח): '...ומי ילך לנו' — מפי סנהדרין. שאע"פ שהיו מתנבאים מפי הקב"ה, אילו היתה סנהדרין זזה הימנו, לא היה לו רשות להתנבאות... ולכך נתנבאו שניהם ב'חזון', ש'חזון' בגימטריא 'שבעים ואחד', שנתנבאו שניהם בע"א סנהדרין". אין בישראל אדם שסתם מופיע ומתנבא. הוא חייב להיות כפוף לסנהדרין ולקבל מהם את סמכותו ורשות לנבא. הסנהדרין מדברים בשם ה' כי יש להם קבלה ממשה רבינו, "ולא תסור ימין ושמאל". אין אנו מכירים ב"נביאים" שאין להם סמכות של הסנהדרין. ומשום כך כל נביאי השקר, כולל זה שהנצרות מדברת בשמו, פסולים היו.

הגאולה; גוג ומגוג; נקמה; קידוש השם

חזון ישעיהו. אומר ילקוט שמעוני: "וכשנגלה הקב"ה על אברהם, ב'חזון' נגלה עליו. היה [אברהם] מתיירא, שנגלה עליו בדבר קשה [ש"חזון" הוא הקשה שבלשונות הנבואה], שנאמר (בראשית טו: א): 'אחר הדברים האלה... במחזה'. אמר לו הקב"ה: מתיירא אתה שנראיתי לך בחזון? חייך שאיני מראה לבניך אלא ב'חזון' היאך אני פורע משונאיהם. שכך ראה דניאל, שנאמר (דניאל ז: ב): 'חזה הוית בחזוי עם ליליא...'". כלומר, שהנקמה נגד הגוים, שבה יתעלה ויתרומם ויתקדש שמו של ה', תבוא דוקא ע"י "חזון", לשון של יד קשה והשמדה. משום שרק בכוח ה' יבינו הגוים את אמיתותו של הקב"ה, כמו שאמרו (מכילתא, בילקוט שמעוני יחזקאל לח, שעח): "א"ר שמעון בר יוחאי: אין שמו של הקב"ה מתגדל בעולם אלא כשהוא עושה משפט ברשעים. ואית לן קריין סגיאין [הרבה פסוקים להוכחות]: 'ונשפטתי אתו בדבר ובדם' (יחזקאל לח: כב), ואח"כ — 'והתגדלתי והתקדשתי'. [וכן] 'שמה שבר רשפי קשת מגן וחרב' (תהלים עו: ד), אחריו מהו אומר? 'נודע ביהודה אלקים, בישראל גדול שמו'. [וכן] 'ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה''" (ועיין גם לקמן סו: יח_יט ורד"ק שם; לקמן ה: טז; לקמן מה: טו; ירמיהו טז: כא). ומשום כך הופיע הקב"ה לאברהם בברית בין הבתרים בחזון, כרמז להשמדת הגוים, שיְעַנו את ישראל, ובזה יהיה חילול השם מכיוון ששפלותם של ישראל חילול שמו הוא (רש"י יחזקאל לט: ז). וזאת כוונת המשך הילקוט: "אף הגואל שהוא גואל לבניך, ב'חזון' אני מראה אותו לבניך, שנאמר (דניאל שם: יג): 'חֲזֵה הַוִית בחזוֵי ליליא וארו עם ענני שמיא כבר אנש...'. אל תתיירא שנגליתי לך בחזון — 'אל תירא אברם' (בראשית שם)". כלומר, הגואל הזה יבא בחרון אף להשמיד את הגוים ולגאול אתכם. כי רק ע"י גאולתכם תבוא גאולת הקב"ה כביכול, כמו שאמרו חז"ל (ילקוט שמעוני, תהלים מז, רמז תשנד): "כל זמן שהרשעים שולטים בעולם, כביכול אין הקב"ה יושב על כסאו". הקב"ה נראה חלש כביכול, כל זמן שהרשעים שולטים על ישראל בעולם.

אהבת ישראל; תוכחה

חזון ישעיהו. אומר רש"י: "שאין זה תחילת הספר... וכן שנינו בברייתא דמכילתא: 'בשנת מות המלך עוזיהו' [שנצטרע] (לקמן ו: א) — תחילת הספר, אלא שאין מוקדם ומאוחר בסדר". ומ"מ יש להקשות למה לא נפתח הספר בדבר המתאים, דהיינו בחירת ישעיהו לנביא, שנמצא עכשו בפרק ו? ועוד קשה מה שאמרו חז"ל (פסיקתא רבתי פ' לג) על זה שאמר ישעיהו (ו: ה): "כי איש טְמא שפתים אנכי ובתוך עם טמא שפתים אנכי יֹשב", שכעס הקב"ה ושלח מלאך ובידו רצפה, ואמרו: "מהו 'רצפה'?... רץ פה שאמרה דלטורא [הלשנה ולשון הרע] על בָּנַי". ותימה — הרי בפרקים שלמים של הספר, אחרי שנבחר לנביא, מוכיח ישעיהו את ישראל (וכן כל נביא ונביא מתנבא כך ואף אחד מהם לא נענש על זה), וספר ישעיהו גופא נפתח דוקא בביקורת ובתוכחה חמורה על ישראל, כגון (פסוק ד): "גוי חֹטא, עם כֶּבֶד עון, זרע מרעים, וכו'..."? אלא התשובה היא, שבוודאי חייב אדם להוכיח את ישראל על רשעות מסויימת, וכך עשו ישעיהו וכל הנביאים. וזה שנענש ישעיהו (וכן אליהו במדבר) היה משום שהמלים הקשות כלפי ישראל שאמרו להקב"ה לא היו לתועלת. בוודאי חייב הנביא לצאת ולהוכיח את ישראל קשות, כשהם שומעים, כי אולי יחזרו בתשובה. אבל איזו תועלת תצא מזה שהנביא מותח ביקורת על ישראל כאשר הוא מדבר עם הקב"ה ואין ישראל שומעים? זו אינה תוכחה אלא רק דלטוריה. אם כן, הכלל הוא שבודאי חייבים להוכיח את ישראל מתוך אהבת ישראל וכדי להחזירו לתשובה. ומי שמוכיח מתוך שנאה ואיבה — טועה, וגם מי שמוותר על הרשעות ואינו מוכיח בגלל "אהבת ישראל" מסולפת — טועה. אלא התוכחה חייבת להיות לשם שמים ובאהבה. ומשום כך נפתח הספר דוקא בתוכחה, כי בסופו של דבר זו התפקיד של הנביא.

עם ישראל

חזון ישעיהו בן אמוץ... בימי עזיהו, יותם, אחז, יחזקיהו. ישעיהו התנבא בתקופה של ארבעה מלכים ששלשה מהם עשו הישר בעיני ה', ומכל מקום בא והוכיח את העם בתוכחות איומות. ומכאן, שאע"פ שהמלכים באופן אישי הלכו בדרכי ה', מכל מקום בקרב העם — ובמיוחד בשכבה העשירה — חלה הידרדרות מוסרית, והמלכים לא נקטו אמצעים של ממש נגד זה. בקרב העם התפשטו ע"ז, גילוי עריות ושפיכות דמים, מלוּוים בעושק ואי_צדק, על אף שהיה גם פולחן של יהדות, כמו שצווח ישעיהו להלן בפרק זה. וכן ראינו אצל יותם שכתוב: "ועוד העם משחיתים" (דברי הימים ב ז: ב); וכן חזקיהו דיבר אל העם לאמר: "ויהי קצף ה' על יהודה וירושלים ויתנם לזעוה, לשַמָה ולִשְׁרֵקה כאשר אתם רֹאים בעיניכם" (דברי הימים ב כט: ח). ושלא לדבר על אחז שחטא ועשה הרע בעיני ה'.

עם ישראל — הפרת הברית בין ישראל להקב"ה; לא ידעתי

(ב) שִׁמעו שמים והאזיני ארץ כי ה' דִבר. ישעיהו מעמיד את ישראל לדין על שהפרו את ברית ה', ומזמין כעדים אותם שני עדים הקיימים לעולם — שעל פיהם יקום דבר — שעמדו כעדי שמיעה כאשר משה הכניס את בני ישראל לברית, כמו שאמר שם: "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי" (דברים לב: א). הוא אומר: שִמעו את הטענה וההאשמה של ה' שהוא מדבר כלפי ישראל. אמרו חז"ל (ספרי, האזינו שו): "משה העיד בישראל שני עדים שהם קיימים לעולם ולעולמי עולמים... אם ירצו לומר לא קיבלנו את התורה, מי בא ומכחישם? לפיכך העיד עליהם שני עדים שהם קיימים לעולם...". ועדים אלה שקיימים לעולם הם גם סמל לכך שהצדק והמשפט הם הכרחיים ושאי אפשר לברוח מגמול ועונש. כך אמרו חז"ל שם: "א"ל משה לישראל: שמא אתם סבורים לברוח מעל כנפי השכינה או לזוז מעל הארץ?!" כלומר, כמו שזה בלתי אפשרי, כך אי אפשר לברוח ממשפט ה', כמו שאמר עמוס (ט: ב): "אם יחתרו בשאול משם ידי תקחם, ואם יעלו השמים משם אורידם". ומלכתחלה בחר משה בעדים אלה גם מסיבות אחרות: שהשמים והארץ אינם רק עדים לברית אלא הם גם משלמי הגמול, שאם יקיימו ישראל את הברית יתנו להם העדים האלה ברכה, ואם לאו — השמים והארץ יענישו אותם במניעת ברכותיהם. כך אמרו חז"ל שם: "בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, מה נאמר בהם? 'יפתח ה' לך את אוצרו הטוב, את השמים, לתת מטר ארצך בעתו [ולברך את כל מעשה ידך]' (דברים כח: יב) [דהיינו ברכת שמים וארץ], וכשאין ישראל עושים רצונו של מקום, מה נאמר בהם? '...ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה' (דברים יא: יז)". והדבר מתאים, שהרי בכל משפט, יד העדים צריכה להיות בהענשה בראשונה, ולכן אלה שהעידו גם מענישים. כך אמרו חז"ל שם: "בזמן שאתם מתחייבים אין פושטים בו יד אלא עדים... ואח"כ בני אדם...".

ועכשיו ישעיהו מתחיל את האשמתו ואומר:

בנים גִדלתי ורוממתי. בחרתי בבני ישראל כבָנַי, המיוחדים והאהובים לי, כמו שכתוב: "בנים אתם לה' אלקיכם" (דברים יד: א), וכמו שאמרו חז"ל (אבות ג: יד): "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום; חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום". ורוממתי אותם מכל העמים, כמו שכתוב (שם: ב): "כי עם קדוש אתה לה' אלקיך ובך בחר ה' להיות לו לעם סגֻלה מכל העמים אשר על פני האדמה". וכן: "ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה, לתהלה ולשם ולתפארת..." (שם כו: יט). והם קיבלו את הכבוד וההדר הזה בתנאי שיהיו מלוּוים בתפקיד של שמירת בריתי. ובמקום לשמור את הברית ולהיות נאמנים לה:

והם פשעו בי. הם מרדו בי, והפרו את הברית ואת הבטחתם. ומרד באב הוא פשע גדול, וכאשר האב הוא גם מלך, גדול הפשע מנשוא (ועיין במה שאכתוב בס"ד בפסוק כח).

עם ישראל לא ידעו את ה'; לא ידעתי; אמונה

(ג) ידע שור קֹנהו וחמור אֵבוס בעליו. אפילו הבהמה שאין לה דעת ותבונה, מכל מקום היא מכירה את בעליה בגלל הרגל העבודה איתו ובגלל ההנאות והאוכל שהוא נותן לה. השור, שהוא יותר מבין, מכיר את בעליו בזה שהוא עובד אתו כל יום, ובוודאי בזה שהוא מאכיל אותו, אבל אפילו החמור האטום מכיר את בעליו על ידי זה שהוא ממלא את אבוסו. אמרו חז"ל (מכות כב: ,כג.): "ושתי רצועות [של מכות לעבריין] של חמור... אמר הקב"ה: יבוא מי שמכיר אבוס בעליו וייפָּרע ממי שאינו מכיר אבוס בעליו". אע"פ שהבהמות האלו נבראו בלי שכל ותבונה, הן מכירות את כח בעליהן, ויודעות שהן סמוכות על חסדיהם.

ישראל לא ידע. ישראל, שהם בני אדם שנבראו בדעת ובתבונה, בכושר ההכרה והידיעה, ושבחרתי בהם להיות בָּנַי וסגולתי — לא ידעו, כי לא רצו לדעת ולהבין מה עשיתי עבורם בעבר. לא רצו להבין שכל קיומו של העם הזה, יציאתם ממצרים מכור הברזל, ונצחונם על מלכות מצרים האדירה, וכל המכות והנסים והאותות שראו, וכיבוש הארץ מגוים גדולים וחזקים מהם, היו על יָדִי, ושאני אדונם ומפי הם חיים. וכל מה שאירע להם בעבר, אירע בהתאם להתנהגותם, שאם שמרו את התורה היה טוב, ואם לא שמרו באו עליהם אסונות. הנה ישראל, שה' בחר בו להיות אור לגוים בתפקיד להפיץ את ידיעת ה' בעולם, שה' הוא האלקים — הוא עצמו לא רצה לדעת. כך אומר רש"י: "לא אבו לידע". ומצודת דוד אומר: "לא אבו לדעת אותי, להיות נשמעין לי". ודברי רש"י והמצודת דוד מדוייקים, כי שורש הבעיה אינה חוסר הראייה והעדר היכולת, אלא חוסר הרצון לראות ולהבין את האמת הקשה, כי הרי אם אמנם אמת הוא שהקב"ה הוא האדון, אזי בהכרח מוטלת עלינו החובה והתפקיד של עול תורה ומצוות. ומשום כך מעדיף ישראל שלא לראות; הוא אינו רוצה לראות. זו מחלת האנושות, כדברי האבן עזרא על הפסוק: "הטרם תדע כי אבדה מצרים" (שמות י: ז), שכתב: "הטרם תרצה שיתברר לך".

עמי לא התבונן. כמו שהוא אינו רוצה להסתכל על העבר ולהבין אותו, כמו כן אינו מתבונן על מה שחייב להיות בעתיד. כך אומר הספרי (שט): "'ישראל לא ידע' — לשעבר; ו'עמי לא התבונן' — לעתיד". וכן אומר הספרי: "'עם נבל' (דברים לב: ו) — לשעבר, 'ולא חכם' — לעתיד לבוא... מי גרם להם לישראל שיהיו מנוולים ומטופשים? שלא היו בונים בדברי תורה". והכוונה ברורה. מי שמתעלם מהשגחת הקב"ה על החיים ועל יעודו של ישראל בעבר, עושה זאת כדי שלא להסתכל על חובתו שלו היום, ולעתיד, ועל חובת עם ישראל, עכשיו ובעתיד. האמונה שרק דבקות בה' ובמצוותיו תציל את ישראל, מחייבת את האדם לנקוט בצעדים מפחידים ומסוכנים לכאורה. הוא צריך לנטוש את ההסתמכות על הגוי ועל בעל הברית; הוא חייב לנקוט צעדים שירגיזו את העולם ויביאו עלינו שנאה ואיבה. הוא חייב לבנות את תכניותיו המדיניות והלאומיות, מלבד אלו הפרטיות, במושגים של תורה. באמונה ובדבקות לה' בונים מדינה ומדיניות. ומכיון שהוא קטן אמונה, הוא אינו רוצה להתבונן בהבל ובחוסר ההגיון שיש בתכניתו הבנויה על "מציאות" ועל "הגיון טבעי", ומעדיף לסמוך על הגוי ולעבור על הברית ועל חובותיה. ובגלל זה הוא אינו מתבונן באסון שחייב לבוא, בגלל אי_רצון להאמין שהייעוד היהודי נקבע אך ורק לפי הכלל: "אם בחֻקֹתי תלכו... ונתתי שלום בארץ... ואם בחֻקֹתי תמאסו... ונִגפתם לפני אֹיביכם" (ויקרא כו: ג,ו,טו,יז), ודוקא לפי מושגים אלו. יוצא מזה, שהבהמה שאין לה תבונה, מגיעה לידיעה מוחשית, ואילו ישראל שמבין ורואה, מגיע לידי אטימות הבהמה. ועל הסירוב לראות ולהתבונן באה הנבואה דוקא ב"חזון", במדה כנגד מדה: החזון — הראייה של העונש הכבד — בא בגלל הסירוב לראות ולהבין.

לא ידעתי את ה'; עם נבל ולא חכם

ידע שור קנהו וחמור אבוס בעליו; ישראל לא ידע, עמי לא התבונן. אומר רש"י: "לא אבו לידע; וידעו ודשו בעקב, ועמי לא נתן לב להתבונן". ומצודת דוד כתב: "לא אבו לדעת אותי להיות נשמעין לי... ואינם אפילו כחמור הזה המכיר בטובה". ואומר הרד"ק: "...הם לא ידעו כי אני המטיב להם, ונתתי להם ארץ נחלה, וגירשתי גוים מפניהם, שאם הכירו זה לא עזבוני... כי בשמרם את תורתי הם בטובה, ובעזבם אותה הם ברעה — איך לא התבוננו זה?!" ישראל אינם רוצים לדעת את ה'.

עם ישראל בורחים מן הגדלות; לא ידעתי

(ד) הוי, גוי חֹטא... הנביא מלא אהבת ישראל ולבו נשבר וכואב לו לראות את הידרדרות העם. והוא צועק כמו אדם שסובל ואבל, בקול גדול ובאנחה השוברת את הלב: "הוי"! זהו גם ביטוי לכאב האישי, וגם כעין אבלות על מה שקרה לישראל, כמו שתירגם יונתן: "וי על דאתקריאו עם קדיש, וחטו". יש כאן גם כעין קריאה נואשת לישראל לשמוע ולקחת מוסר השכל. כך אומר הרד"ק: "'הוי' לשון קריאה וצעקה, הן לאבל [המתאבל], הן להשמיע השומע". ואומר רש"י: "הלא כבר 'כל ראש לחלי' (לקמן פסוק ה) ולמה לא תבינו?!...".

עם ישראל בורחים מן הגדלות; אם בחוקותי תלכו; הגלות היא קללה; שכר ועונש

הוי גוי חטא, עם כבד עון, זרע מרעים, בנים משחיתים. הנביא מבליט את הפער בין מה שרצה הקב"ה מישראל לבין המציאות, בין ההדר שכינה אותם בו לבין השפלות שהגיעו אליה. כך אומר רש"י: "'הוי' — יש לזעוק על 'גוי קדוש' [כלומר, שה' כינה את ישראל "ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט: ו)] שנהפך להיות 'גוי חוטא'; ועם שנאמר בו: 'כי עם קדוש אתה' (דברים ז: ו; יד: ב) נהפך להיות 'עם כבד עוון'...; 'זרע מרעים' — והם היו '[כי הם] זרע ברך ה'' (לקמן סא: ט); בנים היו להקב"ה [שנאמר "בנים אתם לה' אלקיכם" (דברים יד: א)], נהפכו ל'משחיתים'". הבחירה היא בידי האדם אם להיות בגדר "ותחסרהו מעט מאלקים" (תהלים ח: ו), או לרדת מתחת לרמת חיה ובהמה. "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם — אכן כאדם תמותון..." (שם פב: ו_ז). הקב"ה הרים את ישראל למעמד של קדושה ("גוי קדוש" "עם קדוש", "בנים אתם לה' אלקיכם... כי עם קדוש אתה לה' אלקיך") ונתן להם יעוד של ברכה — "זרע ברך ה'", לחיות חיים של טהרה, התעלות והתרוממות, המובילים לקדושה העליונה. והם ברחו מן הברכה והעדיפו את חיי ההבל והריק שמורידים את האדם לשפלות ולטומאה. במקום להתעלות עד כוכבי השמים, נפלו עד עפר הארץ, ושם הם חוטאים, כבדי עוון, מרעים ומשחיתים.

שים לב לתהליך שיש כאן: בתחלה העם מתחיל לחטוא בדברים שהם הנאה לו, והוא תאב להנאות; ומאחר שזרק מעליו עול מלכות שמים בגלל כבדותו עליו, ואחרי שהשתחרר מההשקפה של קדושה — שמטרת האדם לקדש את יצרו ולהתעלות בריסון שאיפותיו — אין לדבר סוף, עד שהוא מלא וגדוש חטאים ועוונות. ועכשו, במקום לשאת את כובד עול ה', הוא כורע תחת הנטל של כובד העוון. ו"עוון" יותר חמור מ"חטא". האדם מתחיל ב"חטא", מלשון להחטיא את המטרה, כלומר, שלא לקלוע אל המטרה, כי בהתחלה הוא אינו מתכוון להרשיע, ורק אינו מבין מה היא מטרת האדם, והוא שם לנגד עיניו רק את האנוכיות ואת הנאת תאותו. הוא מתחיל באיסורים קלים, אבל אין לדבר סוף, מכיוון שככל שהוא מאכיל יותר את תאותו, היא נעשית יותר רעבה, ומשום כך הוא מגיע לעוונות ולפשעים כבדים. ובהכרח הוא עובר את הקו, מזה שהוא חוטא ועובר עוונות (בטיעון שהוא לא מזיק לאנשים, וכל פעולה שהיא להנאתו ואינה מזיקה לזולת, אין בה עוול) לגדר "מרעים", אדם רע ורשע, רשע לאלקים ורע לבני אדם. ומשם בהכרח הוא מגיע לשיא השפל — "משחית", הכופר בה' ועובד ע"ז, משחית את העולם כולו ברשעותו. וגרוע מהכל — בסכלותו, הוא משחית גם את עצמו, כמו שנאמר: "כי אויל עמי, אותי לא ידעו, בנים סכלים המה ולא נבונים המה, חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו" (ירמיהו ד: כב).

כמו כן, אנו רואים שהנביא דיבר כאן על תהליכים שעובר ישראל כאומה, והוא השתמש בארבעה כינויים: "גוי", "עם", "זרע", ו"בנים". כלומר, הקב"ה לקח גוי — קבוצה של אנשים עם עבר משותף, כמו שכתוב: "או הֲנִסָה אלקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי" (דברים ד: לד), והפך את הגוי הזה, שהיה ככל הגוים, לעם, עם ישראל. ומהרגע שבחר בעם הזה להיות עמו, הוא היה לזרע קדוש לדורות ולעולם, ואהוב על הקב"ה כבניו. והעם, במקום להבין את זה — ככל שהתהליך נמשך, הוא השחית יותר: מחטא לעוון, למרעים, למשחיתים.

עזבו את ה'. החליטו לעזוב את ה' ואת דרכו בגלל כובד עול מלכות שמים ועול מצוות. וככל שהוא התבולל יותר, בתחלה בדרכי הגוים ובהשקפותיהם, ואח"כ בעבודה זרה שלהם, כך נעשו לו דרכי ה' יותר מוזרות ולא מובנות ואף מתועבות. וזאת כוונת הנביא שאומר:

נאצו את קדוש ישראל. בגלל ההתבוללות בתרבות ובהשקפות הזרות, ישראל ניאצו, ביזו, מאסו, זרקו מעליהם בשאט נפש את הקב"ה ואת הקודש שהוא ותורתו מסמלים. כך אומר תרגום יונתן: "קצו בדחלת קדישא דישראל". כלומר, עתה לא רק שישראל לא שמרו את התורה ואת ההשקפות של קדושה, אלא אף התנגדו להם, וראו בהם דבר רע שיש לברוח ממנו, עד שהגיעו למצב של:

נָזֹרו אחור. הקדושה היהודית ציוותה על היהודי להידבק באורח חיים מיוחד ולמאוס בחיים של חומרנות וכפירה; לאחוז בקדושה ולפרוש ולהינזר מהטומאה והחילוניות; והם עשו את ההיפך. הם מאסו בקדוש ישראל ובקדושי ישראל, ופרשו בדוקא מהקדושה, ופנו לה עורף. כך אומר רש"י: "אין נזירה בכל מקום אלא לשון פרישות". וכך הוא בזמננו, שההתבוללות כל כך טימטמה ובילבלה את מוחות רוב העם, עד שהם מודדים כל דבר לפי קנה מדה גויי וזר, והמושגים של התורה נראים להם זרים ומתועבים. הם פורשים ומובדלים דוקא מהדבר שחוייבו לדבוק בו, ודבקים דוקא בדברים שחוייבו להיבדל ולפרוש מהם.

ובגלל הניאוץ והמיאוס הזה, הביאו ישראל על עצמם אסון לאומי. במדה כנגד מדה מאס בהם הקב"ה והביא עליהם עונש, כי א"א שישראל ישבו בשלום ובשלוה כל זמן שהם מואסים בתורת ה'. אמרו חז"ל (ילקוט שמעוני, הושע, רמז תקכז): "'ימאסם אלקי כי לא שמעו לו, וְיהיו נֹדדים בגוים' (הושע ט: יז) — אמר הקב"ה: אני ביקשתי שתהיו נתונים בשלוה, שנאמר: 'ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם' (עמוס ט: טו). אימתי? 'אם בחֻקֹתַי תלכו... וישבתם לבטח בארצכם' (ויקרא כו: ג,ה). ואתם לא עשיתם כן, אלא 'ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על ה' [אלקיהם]' (מלכים ב יז: ט) — ואשר לא היו כן נתתם עלי... דכתיב: 'עזבו את ה''. אל תקרי 'עָזבו' אלא 'עִיזבו' [כלומר, הכריחו כביכול את ה' לעזוב את עצמו]. אני נקראתי 'ה' א-ל רחום וחנון', ומפני עוונותיכם עשה עצמו אכזר, שנאמר (איכה ב: ה): 'היה אד_ני כאויב'... לכך אמר הושע: 'ימאסם אלקי'". והנה רואים אנו שמאיסת ישראל בערכי ה' ובמושגיו, מביאה במדה כנגד מדה, למאיסת ה' בישראל — והמאיסה הזאת מתבטאת בגלות. כלומר, אי אפשר שישראל שמואסים בתורת ה' יוכלו לדור בארץ חמדה, שהיא הכלי לחיות בו את תורת ה'. ולכן הגלות היא תמיד קללה, והיא העונש הגדול ביותר, ובאה אחרי שמאסו ישראל בתורת ה'. וכן במדבר: "וימאסו בארץ חמדה" (תהלים קו: כד), ומשום כך נגזרה עליהם גזירת גלות, להיות במדבר ארבעים שנה. וכן: "ואם בחקתי תמאסו" (ויקרא כו: טו), אז: "ואתכם אזרה בגוים" (שם: לג). וכן: "וימאסו את חקיו" (מלכים ב יז: טו), ואז: "וימאס ה' בכל זרע ישראל... ויגל ישראל מעל אדמתו..." (שם: כ,כג). יוצא מדברינו שמאיסת ישראל בה' מולידה את מאיסת ה' בישראל, ואת העונש החמור ביותר שיש, ושמתאים למאיסה בה': גלות מכלי החמדה, א"י.

קידוש השם וחילול השם

מאיסת ה' בישראל באה משום שהם כביכול מכריחים אותו להעניש אותם, ובזה הם מחללים את השם בשתי דרכים: ראשית, כאשר הוא מביא עליהם עונשים, הוא נראה כאכזרי, ובזה גדולתו וצדקתו וטובתו מעורערות; ושנית, תבוסת ישראל בידי הגוי מערערת את כחו ואת עוזו. כלומר, קצף ה' וזעמו בא בגלל חטאי ישראל; אבל מאיסתו באה משום שהם גורמים לחילול שמו, וזה הקשר בין "עזבו את ה'" לבין "נאצו את קדוש ישראל". כי על המלים "קדוש ישראל" כתב הרד"ק: "שנתקדש בתוכם בנפלאותיו ובנקמותיו אשר עשה באויביהם, והם עזבוהו". ועתה, אחרי שנאצו ומאסו בה', והוא חייב להעניש אותם, אויבי ישראל גוברים עליהם, והקב"ה מחולל, שהרי שפלותם של ישראל — חילול השם היא.

ואע"פ שחטאו ישראל, מ"מ נשארו בנים לה'. כך אמרו חז"ל (קידושין לו.): "'בנים אתם לה' אלקיכם' (דברים יד: א) — בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים, אתם קרויים בנים; אין אתם נוהגים מנהג בנים — אין אתם קרויין בנים. דברי ר' יהודה. ר' מאיר אומר: בין כך ובין כך אתם קרויין בנים, שנאמר: 'בנים סכלים המה' (ירמיהו ד: כב), ואומר: 'בנים לא אֵמֻן בם' (דברים לב: כ), ואומר: '...בנים משחיתים'".

ישראל אינם לוקחים מוסר אע"פ שסובלים; גאוה; מדה כנגד מדה; ידעתי; מנהיג

(ה) על מֶה תֻכו, עוד תוסיפו סרה. למה לכם לספוג מכות ולסבול עונשים ולא להבין על מה אתם מוּכים? למה לכם להוסיף לסור מן הדרך אשר ציווה ה', ובכך רק תסבלו יותר עונשים? אע"פ שאתם מוכים, וסובלים עונשים, אסונות ומכות, מכל מקום אתם מוסיפים ללכת באותה דרך, או ליתר דיוק, לסור באותה צורה מהדרך שציוויתי ללכת בה. איך אינכם מתבוננים ואינכם מצליחים להבין את הקשר בין האסון הלאומי לבין החטא? כך אומר הרד"ק: "ולא תחשבו כי הא-ל הוא המכה אתכם על עוונותיכם, אלא תלכו בקרי ותאמרו כי הרע בא עליכם דרך מקרה [וזאת כוונת "והלכתם עמי קרי" (ויקרא כו: כג) — שתחשבו שכל מה שקורה לכם הוא רק מקרה ולא ע"פ השגחת ה'] ולא עונש עוונותיכם". וזאת העבירה האירונית ביותר, השיא של מדה כנגד מדה. הסרוב להאמין בהשגחת ה' ובכך להבין את פשר המכות הלאומיות, מביא בהכרח להמשכת הדרך הקודמת, ומביא עוד יותר אסונות ועונשים. וזאת כוונת מצודת דוד: "על העבירה עצמה שלקיתם עליה — על העבירה ההיא בעצמה תוסיפו עוד לעשות סרה". וזה הגמול של גס הרוח, הגאוותן, שמאמין רק בכוחות עצמו ואינו מוכן להשתעבד לכח עליון. בגאותו הוא מסרב לדעת את השגחת ה', ובכך מביא על עצמו את התוצאה הטבעית של חטאו — עוד יסורים. ויש בזה לקח עגום ואפשרות נוראה: שלא ילמד לקח ויהי מה! ששום שואה — ואפילו הנוראה ביותר — לא תצליח להחזיר בתשובה את העיקש הגאוותן הזה, ואדרבה — ככל שיסבול העם יותר, הוא יטען שדוקא זה מוכיח שאין אלקים, ח"ו.

כל ראש לחלי וכל לבב דוי. עד כדי כך חמורים עקשנותו וסרובו להאמין ולהשתעבד לעול מלכות ה'! המכות והאסונות כבר כיסו את כל גופו. כל ראש מוכה וכואב וחולה, וכל לב חולה מדאגה; כאשר הראש מסמל את ההגיון, והלב — את הרגשות. והכוונה היא: הלא ניסיתם את הכל; הלכתם אחרי כל עצה הגיונית שהיתה בראשכם, וגם ניסיתם כל דרך רגשית ולא הגיונית ("אולי יאהבו אותנו אויבינו"; "אולי אם נעשה מאמץ לאהוב אותם או לוותר להם, יהיה טוב") — והכל נכשל. כל תכניותיכם ההגיוניות והרגשיות נכשלו, ועכשיו אתם יושבים מוכים ואחוזי רעדה, פחד, ודאגה — ואע"פ כן אינכם רוצים לחזור אל ה' ולנסות את דרכו. אתם מעדיפים להתאבד ולא להיות כפופים לעול! ורש"י פירש: "הלא כבר 'כל ראש לחלי', ולמה לא תבינו?".

(ו) מכף רגל ועד ראש אין בו מתֹם. כל גוף המדינה חולה, ואין שטח או תחום שמתַפקד, אלא הכל מתמוטט, מהדבר הקטן ביותר ועד הדברים הגדולים, וכמו שכתוב בתוכחה (דברים כח: לה): "יככה ה' בשחין רע... אשר לא תוכל להֵרָפֵא, מכף רגלך ועד קדקדך". וזה משום שישראל אינם מאמינים בי ובהשגחתי, ולכן אין ביניהם אפילו אחד — לא מהקטנים ולא מהמנהיגים — שהוא שלם באמונתו ובמסירות נפשו. כך אומר תרגום יונתן: "משאר עמא ועד רישא [מהקטן עד הראש שבעם] לית בהון דשלים בדחלתי".

פצע וחבורה ומכה טריה. אתם סובלים בכל הגוף מפצע ("מכת חרב" — רש"י; "מכה בברזל חד" — הגר"א; "מכה המוציאה דם" — רד"ק), והוא סמל למלחמות מבחוץ, של אויבים שבאים בחרב ומוציאים את דמנו; ובד בבד, כל הגוף מלא חבורה ("שנצבר הדם תחת העור" — הגר"א, רד"ק), והוא סמל למכות הפנימיות, התמוטטות הכלכלה והחברה. ושניהם — גם הפצע וגם החבורה — לא ניתנים להרפא, אלא הם תמיד "ומכה טריה", כלומר, לא רק שהם פצע וחבורה, אלא הם גם מכה טריה, שמסרבת להתרפא אלא ממשיכה תמיד להיות: "לחה ורטובה, תמיד נובעת" — רש"י. ואומר הרד"ק: "וזה סימן למכה שאין לה רפואה".

לא זֹרו, ולא חֻבָּשו ולא רֻכְּכָה בשמן. כל התרופות וכל המאמצים הדחופים והנואשים אינם עוזרים לרפא את המכות מבחוץ ומבפנים הממשיכות לנבוע והמסרבות להתרפא. "לא זורו" — גם אם מנסים לפזר עליהן אבקה של סממנים המרפאים בדרך כלל לפי כללי הרפואה, אין זה עוזר כאן. וגם אם מנסים לשים עליהן תחבושת, שזאת לא תרופה אלא באה רק לכסות את הפצע, אפילו כאחיזת עיניים אין זה פועל. בסופו של דבר, אפילו הפתרונות והרפואות הארעיים שבאים רק לרכך את המצב לזמן מה, אינם מועילים אפילו לזמן קצר. וכל זה חייב להיות, כי הקב"ה הוא המכֶּה, וא"כ איך תצפו להתגבר על המכָּה? כך אומר הרד"ק: "כי לא תועיל בה רפואה, כמו שאמר בתוכחות 'אשר לא תוכל להרפא' (דברים כח: לה)... וכיון שאתם רואים כי לא תועיל רפואה למכתכם, היה לכם לחשוב כי מה' היה כמו שייעד לכם בתוכחות". וממשיך הנביא ומצביע על המציאות:

שכר ועונש לאומי; אין לסמוך על הגוי; קידוש השם; הגאולה; נקמה; עם ישראל

(ז) ארצכם שממה, עריכם שרֻפות אש. הביטו סביבותיכם, וראו! ארץ ישראל שממה. כבר כתוב (מלכים ב י: לב_לג): "בימים ההם [של יהוא בן יהושפט] החל ה' לקצות בישראל, ויכם חזאל בכל גבול ישראל, מן הירדן מזרח השמש את כל ארץ הגלעד, הגדי, והראובני והמנשי...". וכבר בא תגלת פלאסר מלך אשור בימי פקח מלך ישראל: "ויקח את עיון ואת אבל בית מעכה... ואת הגלעד ואת הגלילה כל ארץ נפתלי ויגלם אשורה" (מלכים ב טו: כט). ואחרי גלות השבטים בעבר הירדן ובצפון הארץ ושממתם, נהרסה ממלכת ישראל ויצאו שאר השבטים לגלות, כמו שכתוב (מלכים ב יז: ו): "בשנת התשִעית להושע לכד מלך אשור את שֹׁמרון ויֶגֶל את ישראל אשורה". וכן בא סנחריב בימי חזקיהו (מלכים ב יח: יג): "על כל ערי יהודה הבצֻרות ויתפשׂם". כך שדברי התוכחה: "והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה" (ויקרא כו: לג) כבר התחילו להתגשם. וכל זה עדיין לא עזר לפקוח עיני עיוורים שלא אבו לראות, ועל כן מזהיר ישעיהו שהקב"ה ישלים את העונש כך שכל הארץ תהיה שממה וכל הערים יהיו שרופות וחרֵבות, כמו שאמר יחזקאל (יב: כ): "והערים הנושבות תחרבנה והארץ שממה תהיה, וידעתם כי אני ה'". כלומר, רק אז, בשממה שלמה ומלאה, ובגלות טוטלית, תדעו שמאת ה' היתה זאת. וממשיך הנביא:

אדמתכם, לנגדכם זרים אֹכלים אֹתה. הרי לא רק סבלתם תבוסות ואסונות מלחמה, אלא גם הושפלתם על ידי הגוים הזרים שהשתלטו עליכם ואילצו אתכם לשלם מסים. הם באים לתוך שדותיכם וכרמיכם ובתיכם, ואוכלים לנגד עיניכם את פרי הארץ ואת שכר עמלכם, וצוחקים עליכם כאשר הם משפילים אתכם, ואתם עומדים לעיני נשיכם וילדיכם בחוסר אונים ובחרפה. "ואין בכם יכולת למנעם" (רד"ק). וכך הזהיר משה רבינו את ישראל בתוכחה (דברים כח: מט,נא): "ישא ה' עליך גוי מרחֹק, מקצה הארץ... גוי אשר לא תשמע [לא תבין] לשֹׁנו [ואלה הם ה"זרים"]... ואכל פרי בהמתך ופרי אדמתך... עד האבידו אֹתך". וכן: "בניך ובנֹתיך נתֻנים לעם אחר, ועיניך רֹאות וכָלות אליהם כל היום, ואין לאל ידך" (שם: לב).

ושממה כמהפכת זרים. הנה נותרה רוב הארץ שממה, חרבה, והרוסה, והשתנה מראֶהָ לגמרי, כמו מהפכה שעושים זרים בארץ שאינה שלהם, שבאים והורסים אותה עד היסוד. וזאת לא היתה מהפכת זרים ממש, כי אשור היתה דוקא בעל ברית של ישראל, וישראל רצו אליה וסמכו עליה, ודוקא היא באה והרסה את הארץ. ומשום כך כתוב "כמהפכת זרים", לומר לך שהגוי שאתה מסתכל עליו כבעל ברית ואהוב, יתנהג אליך כזר. ומהפכה זו הפכה ארץ יפה ועשירה ונאה, ארץ צבי, להיפוכו — שממה וחרבה, כמו שהזהיר הקב"ה (דברים כט: כב): "כמהפכת סדֹם ועמֹרה... אשר הפך ה' באפו ובחמתו". וב"זרים" רמז כאן גם למה שכתוב שם (שם: כא,כג_כד): "ואמר הדור האחרון... והנכרי אשר יבֹא מארץ רחוקה... על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת... על אשר עזבו את ברית ה'...". וכל זה קרה לכם, ועוד אתם מסרבים לשוב לה'. וכמו שאמר עמוס (ד: יא): "הפכתי בכם כמהפכת אלקים את סדֹם ואת עמֹרה ותהיו כאוד מֻצל משרֵפה — ולא שבתם עָדַי, נאֻם ה'".

יש כאן מדה כנגד מדה — "זרים אוכלים אותה" והיא "כמהפכת זרים", וכן: "ונתתי אתכם ביד זרים" (יחזקאל יא: ט), מפני שרדפתם אחרי זרים ועבודה זרה. וכך אמרו ישראל (ירמיהו ב: כה,כז): "לוא, כי אהבתי זרים ואחריהם אלך [והיא הרדיפה אחר אשור ומצרים והתרבות הזרה שלהם]... אֹמרים לעץ אבי אתה, ולאבן — את ילדתנו". ונאמר (דברים לב: טז): "יקנִאֻהו בזרים, בתועבֹת יכעיסֻהו"; וכן (הושע ז: ח_ט): "אפרים בעמים הוא יתבולל, אפרים היה עֻגה בלי הפוכה, אכלו זרים כחו והוא לא ידע". כלומר, אתם רדפתם אחרי תרבות זרה ועבודה זרה ובעלי ברית זרים, ורציתם להתבולל בהם, וחיפשתם מאהבים ועזרה מהם; ודוקא זרים יבואו — גם מבין אלה שרדפתם אחריהם — וישוממו את ארצכם. וכן אמר ירמיהו (ב: לו_לז): "מה תזלי מאד לשנות את דרכך — גם ממצרים תבֹשי כאשר בֹּשת מאשור [שחשבת שהיא תעזור לך והיא בגדה בך], גם מאת זה תצאי [כמו שיצאת מאשור] וידיך על ראשך [מאוכזבת ומקוננת ואוחזת את ראשך], כי מאס ה' במבטחיך ["מה שאתה בוטח בעזרת המצרים" — מצודת דוד (לז)] ולא תצליחי להם". וכן אמר יחזקאל (טז: לז): "לכן הנני מקבץ את כל מאהביך אשר עָרַבת עליהם... וגליתי ערותך אֲלֵהֶם...". כי הקב"ה שונא עבודה זרה, ושונא את הסמיכה על הגוי.

ומ"מ, ביום הגאולה, ישלם הקב"ה לכל הזרים האלה כמו שעשו לישראל, וכך אמר יחזקאל (לב: טו): "בתתי את ארץ מצרים שממה... וידעו כי אני ה'". כי רק במכת ה' שמחריבה את הגוים, יקדש את שמו ויתעלה, ובגלל חילול שמו הקב"ה יגאל את ישראל — ולא מפני שזכינו לזה. ומשום כך הקב"ה משלם לגוי בדרך שהגוי היכה את ישראל, כדי שהגוי יבין שמה שהוא עשה לישראל, לא עשה מעצמו, אלא ה' ניצל אותו כשבט אפו. ובזה הקב"ה הופך את חילול שמו, שמסומל בתבוסת ישראל, לקידוש שמו, שבא ע"י נצחון ישראל, וכמו שאמר יחזקאל (לה: יא): "ונודעתי בם כאשר אֶשְפְּטֶךָ". ולכן אותם הביטויים והמלים שכתובים בעונש ישראל מרומזים בעונש הגוים. הנה הקב"ה אמר כאן "עריכם שרופות אש". וכאשר חזרו היהודים מבבל והתחילו לבנות את בית המקדש, בא סנבלט (נחמיה ג: לג_לה): "וילעג על היהודים... ויאמר: מה היהודים האֲמֵלָלִים עֹשׂים... היחיו את האבנים מערֵמות העפר והמה שרופות...". ונחמיה התפלל אל ה' ואמר (שם: לו_לז): "שמע אלקינו כי היינו בוזה והשב חרפתם אל ראשם... וחטאתם מלפניך אל תמחה כי הכעיסו כנגד הבונים". כלומר, החרפה והחטא הם מלפניך, ונגדך, שהרי הם חרפו את הבונים, את עמך שבונה את מקדשך, ושפלותם היא שפלותך. וכן אמר יחזקאל (לה: ט_יג,טו): "שממות עולם אתנך [את שעיר]... יען אמרך: את שני הגוים ואת שתי הארצות [יהודה וישראל], לי תהיינה וירשנוה — וה' שם היה [ולא פחדתם]. לכן חי אני נאום אד_ני אלקים... ונודעתי בם [בישראל] כאשר אשפטך, וידעת כי אני ה' שמעתי את כל נָאָצותֶיך אשר אמרת על הרי ישראל לאמר: שממו, לנו נתנה לאכלה — ותגדילו עלי בפיכם... כשמחתך לנחלת בית ישראל על אשר שממה, כן אעשה לך, שממה תהיה הר שעיר וכל אדום כֻּלָהּ — וידעו כי אני ה'". ומצד שני, יבואו לישראל נחמה וגאולה ובנייה והתאוששות, כמו שאמר ישעיהו (סב: ד): "ולארצך לא יֵאָמֵר עוד שממה, כי לך יקרא חפצי_בה, ולארצך בעולה", וכן (יחזקאל לו: לד): "והארץ הנשמה תֵּעָבֵד תחת אשר היתה שממה לעיני כל עובר". וכן לגבי "זרים", נאמר (לקמן סא: ה): "ועמדו זרים ורעו צאנכם". וכן (ירמיהו ל: ח): "והיה ביום ההוא... אשבֹּר עֻלו מעל צוארך... ולא יעבדו בו עוד זרים".

שכר ועונש לאומי; סוכות; עונש הגוים; מושגים; גאולה; חוסר בטחון

(ח) ונותרה בת ציון כסֻכה בכרם. מכל ישראל, הקרויה בת ציון (כי הקב"ה הוא בעלה וכנסת ישראל היא אהובתו), נשאר רק שריד מעט וקטן, אחרי שגלו עשרת השבטים ואדמתם נחרבה, ואחרי שאשור כבש והחריב את כל ערי יהודה, ונשארה רק ירושלים באוכלוסיה דלה יחסית. וכמו סוכת שומרים עלובה, שיושב בה השומר וצריך לדאוג כל הזמן מהעופות ביום ומהגנבים ביום ובלילה, כך יושבים השרידים והנשארים מישראל בדאגה מתמדת ובשמירה בלתי פוסקת מהאויב. והנה בית ישראל היה צריך להיות כרם גדול ורחב ויפה, וכמו שאמר ישעיהו (ה: ז): "כי כרם ה' צב-אות בית ישראל ואיש יהודה נטע שעשועיו". ומשום שחטא, מה עשה ה'? "ואשיתֵהו בָתָה [אשימהו שממה], לא יִזָמֵר ולא יֵעדר, ועלה שמיר ושית [קוצים]" (שם: ו). מהכרם היפה והנהדר הזה, נשארה כמעט רק שממה; אין ענבים, יש רק קוצים; אין אנשים שעובדים אותה וששומרים עליה וששמחים בה — יש רק סוכה עלובה שנשארה לשמור על מעט כרם שנשאר. וכל זה משום שבעטו בה' ופנו לו עורף, כמו שאמר ישעיהו (שם): "ויקו למשפט והנה משפח...". וכן:

כמלונה במִקשה. גם מלונה היא סוכת השומר, אלא שהיא בשדה קישואים. ורש"י מסביר שנקראת מלונה, משום שלעומת כרם, שהשומר צריך לשבת שם גם ביום לשמור מהעופות וגם בלילה לשמור מפני הגנבים, הרי בשדה קישואים אין צורך בשמירה ביום משום שהקישואים הם קשים והעופות אינם אוכלים אותם, ולכן השומר יושב ושומר ולן שם רק בלילה, ומשום כך היא נקראת "מלונה". ואומר הנביא שלמעשה, המצב של ישראל מידרדר כל כך, שאין לישראל כבר שם של "כרם" אלא הוא ירד לדרגה של קישואים, שהם הרבה פחות חשובים מענבים ומכרם. וכן, המצב כל כך מפחיד, שבת ציון כאילו יושבת בלילה במלונה תמיד, שצריכים לשבת על המשמר באופן קבוע, כשומר שיושב במלונה בלילה ושומר על המִקשָה.

כעיר נצורה. האוירה היא של פחד ואימה מהאויב, כאילו כל העם חי במצור כשהאויב מסביב להם ומחכה לכבוש אותם ולהשמידם. כל זה הוא המצב שהגעתם אליו אחרי שהפרתם את ברית ה' והלכתם אחרי כוחכם ושכלכם, אחרי שזרקתם מאחרי גֵוכם את האמונה והבטחון בה', ובטחתם בגוים, בבעלי ברית זרים. וכל זה מדה כנגד מדה — הקב"ה יצר אתכם וכרת אתכם ברית למען תשמרו את הברית ואת המצוות, כמו שנאמר (לקמן מב: ו): "ואצרך ואתנך לברית עם", וכן (תהלים כה: י): "כל ארחות ה' חסד ואמת לנצרי בריתו ועדתיו". וכן (משלי ו: כ): "נצֹר בני מצות אביך". והוא הבטיח לשמור עליכם ולנצור אתכם אם תשמרו את בריתו, כמו שנאמר (דברים לב: י): "יצרנהו כאישון עינו". וישראל שכחו שהוא יְצָרָם, ושהוא נוצר ושומר אותם, ושעליהם לנצור את בריתו — וכנגד זה הביא אותם למצור, שיהיו כעיר נצורה.

ועוד: הקב"ה יצר את ישראל והביאם לציון כדי להשכין שם את תורתו וצדק ומשפט ולהקים מדינה וחברה קדושה, כמו שאמר ישעיהו (פסוק כא): "מלֵאֲתִי [ירושלים] משפט, צדק ילין בה", וכן (תהלים כה: יב_יג): "מי זה האיש ירא ה', יורנו בדרך יבחר; נפשו בטוב תלין וזרעו יירש ארץ". ובמקום זה הפכו ישראל את ארצם ואת חברתם לעצרת בוגדים, כך שהנביא זועק שמוטב לו לברוח משם וללון במדבר, כמו שכתוב (ירמיהו ט: א): "מי יתנני במדבר מלון אֹרחים, ואעזבה את עמי... כי כלם מנאפים, עצרת בֹּגדים". ובמדה כנגד מדה הפך אותם הקב"ה "למלונה במקשה". ונ"ל שאמר כאן "מקשה" כרמז לנכונות של ישראל לסגת מה' ומקדושתו, ומן הגדולה שנתן להם, עבור דברים זולים וחומריים, כמו שהיו מוכנים לוותר על התורה ועל א"י במדבר תמורת אוכל, כמו שנאמר (במדבר יא: ה): "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם — את הקשואים...". וגם ישראל בדורו של ישעיהו הזניחו את ה' והלכו אחרי ההבל.

ועוד: במקום הבטחון שהיה להם לבטוח בהקב"ה, כמו שנאמר (תהלים קמ: ח): "סכותה לראשי ביום נשק [מלחמה]", וכמו שראו ביציאתם ממצרים שהקב"ה הגן עליהם בענני כבוד, כמו שכתוב (ויקרא כג: מג): "כי בסֻכות הושבתי את בני ישראל..." — במקום זה, מרדו בו ובטחו בגוים ובבעלי ברית; ובמדה כנגד מדה הקב"ה הפך את בת ציון להיות כסוכה בכרם, וכן: "ויחמס כגן שֻכו [סוכו]; שִחת מֹעדו... וינאץ בזעם אפו מלך וכהן" (איכה ב: ו) (ונ"ל שבגלל "נאצו את קדוש ישראל", ה' שילם לישראל "וינאץ בזעם אפו..."). ומאחר ששכחו את גדולת ה' ואת גאולתו, שנאמר בה (תהלים קו: יא): "אחד מהם לא נותר"; ושכחו את עונש המרגלים ודור המדבר שלא בטחו בה' ועל כן "ולא נותר מהם איש" (במדבר כו: סה); ולא האמינו שה' כל יכול, ושהוא יכול לעשות הכל, ואפילו להחיות את המתים, כמו שהחיה את בנה של האלמנה בצרפת עם אליהו ששם כתוב: "לא נותרה בו נשמה" (מלכים א יז: יז) — לכן בא עליהם העונש של: "ונותרה בת ציון...".

אך באותו סגנון של עונש יבואו גם הגאולה ועונש הגוים, כמו שכתוב (לקמן ד: ג,ו): "והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים, קדוש יאמר לו... וסֻכה תהיה לצל יומם מחֹרב...". ועוד נראה שיש קשר הדוק בין האמונה שישראל יִוָתֵר וייגָאל לבין מצות הסוכה, שהיא סמל הבטחון שהקב"ה הוא סוכה לראשינו. כך אמר זכריה (יד: טז): "והיה כל הנותר מכל הגוים הבאים על ירושלים, ועלו מדי שנה בשנה להשתחות למלך ה' צב_אות ולחֹג את חג הסכות". כי חג הסוכות מסמל את השגחת הקב"ה ואת הגנתו על ישראל, וכן אמר עמוס (ט: יא): "אקים את סֻכת דוד הנֹפלת". וכן כאשר מדובר ביום הגדול והנורא, שבו יבוא ה' וירעיש את העולם ויֵשב על כסא מלכותו, כתוב (לקמן כד: כ): "נוע תנוע ארץ כשכור, והתנודדה כמלונה". וזאת תהיה נקמת ה' בכל העמים שלא ידעו את ה' ושחירפו וגידפו אותו — אותה בת ציון תלעג להם ותתגבר על כולם ובכך תקדש את שם ה', וכמו שאמר ישעיהו על סנחריב שחירף וגידף את ה' (מלכים ב יט: כא_כב): "בָּזָה לך, לעגה לך בתולת בת ציון... את מי חרפת וגדפת ועל מי הרימות קול ותשא מרום עיניך? על קדוש ישראל!"

עם ישראל לא יושמד לעולם; שכר ועונש לאומי; קידוש השם; הגלות היא קללה; לא תהיה עוד גלות; ידעתי; בטחון; עונש הגוים

(ט) לולי ה' צב-אות הותיר לנו שריד כמעט. בגלל החטאים והתועבות שבידינו, ומשום שהפרנו את הברית, ובמקום להיות עם קדוש ועליון ומיוחד, הפכנו להיות שפלים כמו הגרועים ביותר שבעמים — מגיעה לנו באמת כלייה והשמדה גמורה. שהרי למה בחר בנו הקב"ה והוציאנו ממצרים, אם לא כדי שנהיה עם סגולה, עם תפקיד להתקדש ולהתעלות ולהיות אור לגוים, ע"י שמירת התורה וקבלת עול מלכות שמים ומצוות? כך כתוב: "אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים" (במדבר טו: מא). כלומר, הוצאתי אתכם מארץ מצרים רק על מנת שאהיה לכם אלקים ואתם תהיו עבָדַי. כך אומר הספרי (שלח, קטו): "עבָדַי אתם; על מנת כן פדיתי אתכם, שאהיה גוזר ואתם מקיימים". ואם אינכם עושים כך, למה לי אתכם? אינכם יותר טובים משאר העמים הנענשים בכלייה. ויותר מזה — מכיון שבחרתי בכם ומרדתם בי, הייתם צריכים להתחייב כלייה, כמו שאמרו בתורת כהנים (אחרי מות, יג: כב) על הפסוק: "ולא תטמאו בהם, אני ה' אלקיכם" (ויקרא יח: ל) — "אם מִטַמים אתם בהם, נפסלים אתם מאחרי, מה הנייה יש לי בכם, ואתם מתחייבים לי כלייה; לכך נאמר 'אני ה' אלקיכם'". וכן בתורת כהנים (קדושים, ט: יב) על הפסוק: "ואבדִל אתכם מן העמים להיות לי" (ויקרא כ: כו), אמרו: "אם מובדלים אתם מן העמים — הרי אתם לשמי. ואם לאו — הרי אתם של נבוכדנצר מלך בבל וחבריו". כלומר, אין אתם שונים משאר העמים, ואתם נתונים בידיהם לכלייה כמו כל שאר העמים.

ומן הדין כך היה צריך להיות, אלא שהקב"ה ששמו "ה' צב-אות", משמע אדון כל צבאות תבל, שברא את הכל וששולט בכל ושהוא כל יכול, וששיתף את שמו הגדול והנורא, "ה' צב-אות", בישראל, כאשר בחר בהם להיות להם לאלקים — הרי הוכחת כוחו ואמיתותו כאלקים נבחנת ע"י עלייתם או שפלותם של ישראל, מפני שבעיני הגוים, השמדת ישראל — שהוא ידוע כעם ה' — תהיה הוכחה, כביכול, שאין לה' כח ושהוא אינו האלקים, ח"ו. ומשום כך, בעבור קידוש שמו הגדול — ה' צב-אות — שבל יחולל ע"י הכחדתנו, החליט הקב"ה להעניש אותנו ביסורים נוראים ובשואות, אבל תמיד להשאיר לנו שריד, שארית הפליטה, שהוא מעט מהעם, ולעולם אי אפשר שישראל יושמד, כמו שאמר ירמיהו (ל: יא): "...כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הפִצותיך שם, אך אתך לא אעשה כלה; ויסרתיך למשפט, ונקֵה לא אנקך". וכך היה מזמן האבות, כמו שאמר יעקב אבינו ללבן (בראשית לא: מב): "לולי אלקי אבי... היה לי, כי עתה ריקם שלחתני". וכך אמר משה בפירוש (דברים לב: כז): "לולי כעס אויב אגור [אלמלא פחדתי מכעס האויב שישמיד אותך, שהאויב והעולם לא יבינו את סיבת השמדתכם], פן ינכרו צרימו [שמא צריהם של ישראל יהיו "נכרים" ולא יכירו את הסיבה האמיתית], פן יאמרו ידנו רמה ולא ה' פעל כל זאת" — לולא זה הייתי משמיד את ישראל. אם כן, מכיון ששפלותם של ישראל היא חילול שמו, ומכ"ש השמדתם, משום כך השאיר לנו הקב"ה שריד, שחלק קטן מהעם ניצל מהשואות. אבל בלי זה, היה העם הקטן והדל הזה מזמן כבר נעלם.

ובאמת אפילו מתוך הגלות והבזיון הזה היינו צריכים לראות את גדולת ה', שהרי קיום עם דל וקטן וחלש, בלי ארץ, בלי ממשלה, בלי צבא, הנע ונד מקצות תבל עד קצות תבל, מושפל וסובל שואות, ועל אף כל זה חי וקיים — צריך להיות ההוכחה הגדולה ביותר שהוא אכן עם מיוחד ושאלקיו הוא האלקים. וזה מה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים צד: יז): "לולי ה' עזרתה לי — כמעט שכנה דומה נפשי". והנה, במקום להבין את זה, גם ישראל וגם הגוים מתעלמים מזה, ומחללים את השם בזה שאינם מייחסים לו לא כח ולא השגחה בעולם, אלא רואים את שפלות העם וגלותו ומסיקים מזה שאין אלקים בישראל, ח"ו.

והרי ישראל ראו את כח ה' להשמיד גוים גדולים ועצומים יותר מישראל, כמו בסיחון מלך חשבון — מלך חזק וממלכה חזקה — שכתוב (דברים ב: לד): "לא השארנו שריד". וכן אצל עוג, המפלצת, שאמר ה' (דברים ג: ב): "אל תירא אֹתו כי בידך נתתי אֹתו", ואח"כ (שם: ג): "ונכהו עד בלתי השאיר לו שריד". וכאשר התאספו מלכי כנען: "כחול אשר על שפת הים לרֹב" (יהושע יא: ד), אמר הקב"ה ליהושע: "אל תירא מפניהם" (שם: ו), ואח"כ (שם: ח): "ויכם עד בלתי השאיר להם שריד". ומכל זה לא למדו לא ישראל ולא הגוים כלום!

הקב"ה רוצה שנהיה עם קטן ולבד כדי שבזה יוכיח את גדולתו — שלא יוכלו הגוים לנגוע בנו. וזאת הברכה של: "אתם המעט מכל העמים" (דברים ז: ז). והוא רוצה להשאיר אותנו לבד בברכת: "עם לבדד ישכֹּן" (במדבר כג: ט). והרי מזמן אבינו יעקב רמז לנו על זה: "ויִוָתר יעקב לבדו" (בראשית לב: כד). והקב"ה הבטיח לנו: "והותִרך ה' לטובה" (דברים כח: יא). ואנחנו איננו מבינים זאת, ובוחרים בַּמעט של "כמעט כסדום" וב"הותיר לנו שריד כמעט".

המלה "כמעט" משמשת גם כתיאור לכמות וגם כתיאור של זמן, כמו בפסוק (תהלים עג: ב): "ואני כמעט נָטָיוּ רגלי", וכן (עזרא ט: ח): "ועתה כמעט רגע [זמן מועט] היתה תחִנה מאת ה'...". וכאן הוא אומר שלולי ה', ישראל היה מושמד, אבל הודות לו נשאר "שריד כמעט", שריד קטן. וכמו כן, הוא תיאור של זמן:

כמעט כסדֹם היינו. בִּין רגע, בזמן קצר, היינו מושמדים לגמרי והיינו כסדום שנהפכה והושמדה באופן טוטאלי. "כי אנחנו עשינו מעשיהם והיינו חייבים כלייה כמוהם" — רד"ק. הנה הקב"ה רצה לתת לאדם גדולה ועליונות: "ותחסרהו מעט מאלקים..." (תהלים ח: ו), ואנחנו דחינו את העליונות ובחרנו בקללה של "כמעט כסדום היינו". וכן אמר דוד: "אני אמרתי: אלקים אתם ובני עליון כלכם! אכן כאדם תמותון..." (תהלים פב: ו_ז).

לעמֹרה דמינו, בחורבן שהיה צריך לבוא עלינו כמו שבא עליהם, באותו דמות ותיאור שהפכנו את עצמנו. ובגלל אותו חטא גדול ועיקרי של סדום ועמורה שאימצנו לעצמנו, חייבים אנו כלייה כמותם. ומהו החטא? שפל האנוכיות והחמדנות, והשאיפה והתאוה לעושר ולעולם הזה, שהולידה קמצנות ושנאת הזולת ורצח, כדי לשמור על רכושם. וזאת התוצאה ההכרחית של האנוכיות וההתרכזות העצמית, של אדם שאינו מקבל על עצמו ריסון וקדושה ופרישה מתאוָה. מי שאינו שואף לרוחניות בהכרח יהפוך להיות כמו בהמה, ובכך הופך לשונא הזולת, לגוזל ולרוצח. והדמות שדָמינו לה מרומזת בתהלים (קמד: ג_ד): "ה' — מה אדם ותדעהו, בן אנוש ותחשבהו? אדם להבל דמה, ימיו כצל עובר". זה הדמיון של האדם. וכאשר הוא מוסיף על זה ירידה ולא התעלות קדוֹשה, אלא רץ אחרי הבל ובהמיות, נאמר עליו (תהלים מט: כא): "אדם ביקר ולא יבין, נמשל כבהמות נדמו". וכל זה במקום מה שאמר ה': "זאת קומתך דמתה לתמר" (שיר השירים ז: ח). וכן אמר הנביא (ירמיהו ו: ב) על ישראל: "הנָוָה והמעֻנגה דָמיתי בת ציון". ושני פירושים בדבר: מצד אחד דימיתי והשויתי את בת ציון ליפה וענוגה, ומצד שני אחרי שחטאה אמרתי לקחת את הנוה והמעונגה ולדמות (להחריב) אותה, שהרי המלה "דמה" משמעה גם חורבן, כמו בפסוק (ירמיהו כה: לז): "ונָדַמו נאות השלום".

דמינו לעמורה מפני ששכחנו את גדולת הקב"ה, שמי ידמה לו ומי ישוה לו, כמו שכתוב (תהלים פט: ז): "כי מי בשחק יערָך לה', ידמה לה' בבני אלים". וכן (לקמן מו: ה): "למי תדמיוני ותשוו ותמשלוני ונדמה". ואנחנו בגאותנו דימינו את עצמנו לבעלי יכולת, וחשבנו שבכוחנו ובעוצם ידנו נגביר ונוכל להגשים את כל שאיפותינו בלי לשים לב לה'. והנה התוצאה — רצינו להידמות לאלים, ולעמורה דמינו. אי אפשר לברוח מיד ה' ומעונשו. יהודי הבורח מתפקידו לא יימלט, כמו שאמר מרדכי לאסתר: "אל תדמי בנפשך להמלט" (אסתר ד: יג). מה שיעלה בדמיון האדם לא יהיה.

אבל הקב"ה משלם לגוים שבאו על ישראל ועל אלקי ישראל בגאותם, כמו שאמר ישעיהו על בבל (לקמן יד: יג_יד): "ואתה אמרת בלבבך — השמים אעלה... אֶדַמֶה לעליון". ועל זה השיבו ה' (שם: טו): "אך אל שאול תוּרד". וכן תבוא נקמה על אויבי ישראל באותו נוסח כמו כאן, שכך ביקש דוד: "הותר בני תמותה, והָשֵב לשכנינו שבעתַיִם אל חיקם, חרפתם אשר חרפוך א-דני" (תהלים עט: יא_יב). וכן: "ולא יהיה שריד לבית עשיו" (עובדיה א: יח), וכן (תהלים ב: יב): "כי יבער כמעט אפו". ולישראל תהיה נחמה באותן לשונות: "חֲבִי כמעט רגע עד יַעֲבָר זעם" (לקמן כו: כ), שאח"כ תבוא הגאולה. וכן (יחזקאל לט: כח): "וידעו כי אני ה'... וכנסתים אל אדמתם ולא אותיר עוד מהם שם". רק ע"י כניסה וחזרה לא"י אפשר לדעת את ה', כי הגלות היא קללה וחילול השם וחייבת להתחסל, ולא ישאיר הקב"ה שריד בגלות. כך, כאשר ישראל רצו לברוח מא"י למצרים אחרי שנהרג גדליה, ואמרו: "לא, כי ארץ מצרים נבוא, אשר לא נראה מלחמה... וללחם לא נרעב, ושם נשב" (ירמיהו מב: יד), אמר הנביא (שם: טז_יח): "והיתה החרב אשר אתם יראים ממנה, שם תשיג אתכם... והרעב אשר אתם דֹאגים ממנו — שם ידבק אחריכם מצרים, ושם תמֻתו... ולא יהיה להם שריד ופליט... והייתם לאָלָה, ולשַמָה ולקללה ולחרפה...". הגלות היא קבר, ושם לא יישאר שריד ופליט. ואילו בא"י, אע"פ שאם היהודים יחטאו בה, הם יסבלו מכות איומות, מ"מ יישאר מהם שריד לפליטה, כמו שאמרו חז"ל (תנחומא, שופטים ט): "'והשלשית יִוָתר בה' (זכריה יג: ח) — שאין מתיישבין בארצם אלא בגאולה שלישית. גאולה ראשונה זו גאולת מצרים; גאולה שניה זו גאולת עזרא; השלישית אין לה הפסק". וכל זה הוא מוסר ותוכחה גלויה לנו: צאו משם, מבית הקברות ששמו גלות, וחִזרו לא"י פן ידבקכם החרב והשואה.