פירוש המכבי ישעיהו

ישעיהו פרק א פס' יז-כא

ישעיהו פרק א פס' יז-כא

סור מרע ועשה טוב; צדק; הבחירה; תלמוד תורה; מושגים; גלות; קללה — מנהיג; בעתה אחישנה

(יז) לִמדו היטב. אחרי שהפסקתם את הרע, הָחֵלו בתהליך החיובי שהוא בדיוק היפוכו — עשיית הטוב. זה הוא הצו האלקי לאדם ולישראל: לַמדו את עצמכם איך לעשות טוב לזולת, ובַחרו בטוב הזה וַעֲשו אותו! חִדלו להביא קרבנות שוא והבל שהם טבולים ברע ובעוול. הָחֵלו להביא לי את הזבח האמיתי, זבחי טוב וחסד, וכמו שאמר הושע (ו: ו): "כי חסד חפצתי ולא זבח, ודעת אלקים מעֹלות". ויש במלה "היטב" כאן משמעות כפולה: לִמדו להיטיב, וגם עֲשו את הטוב בחוזק, מאד מאד, בלי שיעור. וכמו ביונה (ד: ד): "ההיטב חרה לך" — האם זה מצער אותך מאד ובחוזק. כלומר, עֲשֵה את הטוב בחוזק מאד מאד, וכמו שאמרו חז"ל (פאה א: א): "אלו דברים שאין להם שיעור... וגמילות חסדים". והטוב הזה לזולת הוא חלק מאורחות החיים הכלליים, שהם שמירת כל המצוות שבתורה, שכולם מהווים את ה"טוב", כמו שאמרו (ברכות ה.): "ואין 'טוב' אלא תורה, שנאמר (משלי ד: ב): 'כי לקח טוב נתתי לכם'". ושמירת כל הטוב הזה היא תכליתו של האדם עלי אדמות, ולכך נוצר, כדי לשמוע בקול ה' ולהודות שהוא אדוננו ולקבל את עולו — לשמוע ולדעת מה הוא מגדיר כ"טוב", ולעשותו. זאת סיבת החיים וזאת מטרת החיים, וזאת תביא את האדם לחיים הנצחיים של העוה"ב.

ויש בחירה ביד כל אדם לבחור בחיים או במוות, לעשות את הטוב, שהוא החיים, או את הרע, שהוא המוות. כך נאמר (דברים ל: טו): "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המָוֶת ואת הרע". והבחירה נתונה לכם, כי האדם הוא מיוחד בעולם. לבהמות אין יצר טוב ואין בחירה ואפשרות לעשות טוב. ומאידך גיסא, גם למלאכים אין בחירה, שהרי אין להם יצה"ר ואינם יכולים לבחור ברע. רק האדם — גדול היצורים — מסוגל לבחור, בכך שבתוכו ניתנו גם יצה"ר וגם יצה"ט. ולכן אמר ה' שהוא הגיש והציג לפני האדם את שתי הדרכים, והוא מצַוֶה עליו ומתחנן לפניו: "ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" (שם: יט); ואם לא, יבוא עליך העונש החמור ביותר: גלות, שנאמר (שם: יח): "לא תאריכֻן ימים על האדמה אשר אתה עֹבר את הירדן לבֹא שמה לרשתה". הגלות היא הקללה הגדולה ביותר.

גם כאן מצַוֶה הנביא ומתחנן בפני העם: לִמדו היטב! ראשית כל, לִמדו. בלי תלמוד תורה לא תדעו איך לעשות טוב, שהרי חוץ מהדרכים והמצוות והחוקים הספציפיים של טוב, שאי אפשר לדעת אותם בלי לימוד (כגון לקט, שכחה, פאה, מעשר עני, וכו'), יש גם המושגים של טוב, והרי לא כל דבר שהאדם מגדיר בשכלו ובהגיון וברגש שלו כ"טוב" הוא אכן טוב לפי מחשבת ה', כמו שנאמר: "לא מחשבותי מחשבותיכם" (לקמן נה: ח). הרי שאול חלק על הקב"ה והיסס בעניין מחיית עמלק, כמו שאמרו (יומא כב:): "'וירב בנחל' (שמואל א טו: ה) — ...על עסקי נחל [הוא רָב]... ומה נפש אחת אמרה תורה: הָבֵא עגלה ערופה, כל הנפשות הללו, על אחת כמה וכמה?!... ואם גדולים חטאו, קטנים מה חטאו?! יצאה בת קול ואמרה לו: 'אל תהי צדיק הרבה' (קהלת ז: טז)" — "אל תהי צדיק יותר מבוראך" (קהלת רבה ז:[טז]). והיינו מה שאמרו חז"ל (ספרי, עקב מט) על הפסוק (דברים יא: כב): "ללכת בכל דרכיו" — "אלו דרכי הקב"ה, שנאמר (שמות לד: ו): 'ה' ה', א-ל רחום וחנון, וכו''... מה המקום נקרא רחום וחנון, אף אתה הֱוֵי רחום וחנון". והכוונה היא, שתהא רחום וחנון כמוהו, בדיוק כפי שהוא מגדיר "רחמים" ו"טוב", כך תהיה אתה רחום וטוב, אע"פ שזה אינו הולם את מושגיך.

לִמדו היטב, עד שתהיו רגילים ללכת כך, שהתורה תהיה עבורכם כאילו מלמד הבקר ואתם תהיו "מלומדים", מודרכים על ידיה, כמו בפסוק (הושע י: יא): "ואפרים עגלה מלמדה". ואת זאת תוכלו לעשות אם לימודכם את חכמת התורה יהיה על בסיס של יראת שמים, יראת ה', כי רק היא תביא אותך לקבלת עול מלכות שמים על צוארך, ולהיכנע לפניו ולהשפיל את גאותך ואת דעותיך לפניו, ולעשות את רצונו רצונך. וזה מה שאמר הכתוב (דברים י: יב): "ועתה ישראל, מה ה' אלקיך שֹׁאל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך [ואז] ללכת בכל דרכיו". ואמרו חז"ל (שבת לא:): "אין לו להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד". וכן אמר דוד (תהלים קיא: י): "ראשית חכמה יראת ה'". והנה, עשיית הטוב עם הזולת, ההקרבה מצד אדם אחד למען זולתו, היא הביטוי הגדול ביותר לקבלת עול ולקדושה. כי בזה שאדם עושה בשביל הזולת, הוא שובר את גאותו ואת האנוכיות שלו, ובכך הוא מתקדש ומתעלה והולך בדרכי הקדושה של ה'. כי עיקר החסד והצדקה אינו בזה שהמסכן מקבל, אלא בזה שהנותן נותן. אין דבר גדול בלקיחת חסד. אבל חשובה נתינת הנותן, בגלל הרושם שהיא משאירה בנפשו ובנשמתו. ולכן מדגיש הנביא כל כך הרבה את החובה להיטיב. וכן אמר ירמיהו (ז: ה_ז): "כי אם היטיב תיטיבו את דרכיכם ואת מעלליכם [שעכשיו הם רעים]; אם עשוֹ תעשו משפט בין איש ובין רעהו, גר יתום ואלמנה לא תעשֹׁקו... ושִׁכַּנתי אֶתכם... בארץ אשר נתתי לאבותיכם למן עולם ועד עולם".

דִרשו משפט. אחרי שאתם יודעים ולומדים איך להיטיב עם הזולת, אל תשאירו את הלימוד הזה כתורה של "תיאוריה", אלא לִמדו אותה כדי להגשים אותה. "תורה לשמה" אין פירושה ללמוד תורה לשם לימוד, אלא ללמוד ולהגשים אותה שלא על מנת לקבל שכר. ולכן הוציאו את הטוב שלמדתם לפועל, ובמרץ. דִרשו את המשפט ואת היושר ואת הצדק, בַּקשו אותו, חַפשו אותו והוציאו אותו לאור ולפועל בלי פחד, כמו בפסוק (דברים יג: טו): "ודרשת וחקרת ושאלת היטב", כלומר, חפש היטב, וחזק מאד. הסתכלו בחברה וחַפשו היטב, חזק, את העוול ואת אי_היושר, כדי לחסל אותם ולהָפכם לצדק ולמשפט. ולא מספיק לשבת עד שמעשה עוול יבוא לידך ואז לתקנו, אלא חייבים לצאת ולחפש את העוול, לעקור אותו מהארץ ולהכין משפט על מכונו. וכן בכל דין ודין ובכל מעשה ומעשה, דְרוש חזק והיטב כדי להוציא את המשפט לאור בלי הכרת פנים. וכן דִרשו אודותיו, דַברו תמיד אודות המשפט, הָטיפו מוסר לעם ולמנהיגי העם שחייבים לעשות משפט, הוכיחו אותם על אי_משפט, בלי לפחד (ופירוש זה הוא מלשון "דרשה", כמו בפסוק [דברי הימים ב יג: כב]: "כתובים במדרש הנביא עִדו"). ומי שאינו דורש ומוכיח, הקב"ה ידרוש מעמו את הדם, כמו שאמר יחזקאל (יחזקאל לג: ו): "והצֹפה כי יראה את החרב באה ולא תקע בשופר... מיד הצֹפה אדרֹש".

והעיקר — לדרוש את ה' ואת משפטיו בלי פחד. שאין לפחד מהאנשים, אלא אדרבה, מי שדורש את ה' ואת האמת יחיה, כמו שאמר עמוס (ה: ו,יד_טו): "דרשו את ה' וִחְיו... דרשו טוב ואל רע למען תחיו, ויהי כן ה' אלקי צב-אות אתכם כאשר אמרתם, שִׂנאו רע ואֶהֱבו טוב והַציגו בשער משפט...". ואם תאמרו, הרי יש סכנה לצאת לשער, לקהל, לעם, ולומר את האמת, שהרי (עמוס ה: י): "שָׂנאו בשער מוכיח ודֹבֵר תמים יְתָעֵבו"; וכן אצל ירמיהו (לח: ד,ו): "ויאמרו השרים אל המלך; יומת נא את האיש הזה... כי האיש הזה איננו דֹרש לשלום לעם הזה כי אם לרעה... וישלִכו אֹתו אל הבור... ויטבע ירמיהו בטיט"? מ"מ תפקידו של היהודי הוא להוכיח ולמחות נגד עוול, ואין לפחד, אלא: "דִרשו ה' ועֻזו, בַּקשו פניו תמיד" (תהלים קה: ד) — יש לה' העוז להציל ולהעניש, ועליך רק לדרוש, לחפש אותו.

ואם תעשה מה שהוא רוצה במסירות נפש ובהקרבה ובלי פחד — תוכל לדרוש ולתבוע ממנו את הגאולה ("דרישה" מלשון תביעה, כמו בפסוק [בראשית ט: ה]: "מיד כל חיה אדרשנו"). כך אמר ישעיהו (נו: א): "שִׁמרו משפט וַעֲשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא", ואמרו חז"ל (בבא בתרא י.): "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, שנאמר: 'שמרו משפט...'". וכן אמרו (שבת קלט.): "אין ירושלים נפדה אלא בצדקה, שנאמר (לקמן א: כז): 'ציון במשפט תִּפָּדֶה, ושָׁבֶיה בצדקה'". ומאחר שה' הבטיח לכם ואתם קיימתם, חייב הוא לקיים את הבטחתו, כמו שאמר ישעיהו (סב: ו_ז): "...לא יֶחֱשו, המזכירים את ה' אל דֳמי לכם, ואל תתנו דֳמי לו עד יכונן ועד ישים את ירושלים תהלה בארץ", ופירש מצודת דוד (ז): "לא תניחו את ה' לשתוק מלבנותה, אלא תפצירו בו עד יכונן את ירושלים על כנה". כלומר, אם נדרוש את המשפט ואת תורת ה' ונקיימנו, תהיה לנו זכות לדרוש ולתבוע ממנו את הגאולה. וכן נאמר (דברים כו: טו): "השקיפה ממעון קדשך", ואמרו בספרי (שג): "עשינו מה שגזרת, עֲשה עמנו מה שהבטחתנו".

הקב"ה מתחנן אלינו שנדרוש אותו כל עוד עדיין יש זמן, ועל זה נאמר (לקמן נה: ו): "דִרשו ה' בהִמָצְאו, קרָאֻהו בהיותו קרוב", ופירש רש"י: "קודם גזר דין". כי אם נחזור בתשובה, אומר הנביא, לא נצטרך לצאת לגלות ולדרוש אותו שם, כמו שנאמר (דברים ד: כז,כט_ל): "והפיץ ה' אתכם בעמים... ובקשתם משם את ה'... כי תדרשנו בכל לבבך... בצר לך". וא"כ למה לכם הצרה והשואה הזאת? דִרשו אותו כאשר קיימת עת המצוא, כאשר השכינה עדיין ביניכם בא"י, לפני גזר הדין. וגם אחרי שגלו ישראל, יש עדיין ענין של "דרשו ה' בהמצאו", שהרי אם נחזור בתשובה, הגאולה תבוא מהרה בבחינת "אחישנה". ואם נחמיץ את הזמן, הקב"ה יגזור את הגאולה רק "בעתה" ובהרס. והנה ישראל אינו שומע, ועל זה מקונן הנביא (לקמן סה: א): "נדרשתי ללוא שאלו, נמצאתי ללא בִקשֻׁני". כך אומר מדרש שוחר טוב (תהלים י: [ב]): "משל לשיירא שהיתה מהלכת בדרך. כיון שחשכה לה באה אצל הבורגנין [בורגנים הם שובכים לעופות, והבורגני שומר עליהם]. א"ל הבורגנין: היכנס לי לבורגן מפני חיות רעות ומפני הלסטים. א"ל השיירא: אין דרכי ליכנס לבורגני. כיון שהלך, בא עליו אישון לילה ואפלה. חזר... והיה צועק ומבקש עליו שיפתח לו. א"ל הבורגנין: אין דרכו של בורגין להפתח בלילה ואין דרכו של בורגנין לקבל אדם. בשעה זאת, בשעה שביקשתי [להכניסך] לא רצית, ועכשיו אין אני יכול לפתוח לך. כך אמר להם הקב"ה לישראל: 'שובו בנים שובבים' (ירמיהו ג: יד), 'דרשו ה' בהמצאו' — ואין אחד מבקש מהן לשוב... כיון שנמסרו למלכיות ולאומות [שנמשלו לחיות — בנוסח שוח"ט], הם צועקים: 'למה ה' תעמֹד ברחוק' (תהלים י: א)".

תשובה; צדק ומשפט; שלוות רשעים; גאוה; עונש הגוים; קידוש השם; אמונה; מנהיג; ידעתי

אַשרו חמוֹץ. יַשרו את הדין של הגזול והעשוק, עֲשו את דינו המעוות — ישר; הַכניסו יושר לחיי המצוקה שלו; יַשרו את אשוריו, את צעדיו, הכושלים; הַדריכו אותו בדרך לצדק ויושר; הַכניסו אושר לחייו של האדם הסובל מעוול. והנה המלה "אשר" משמעותה — כפות הרגליים, וצעידה והליכה ישרה בבטחה ובאומץ. כך נאמר (תהלים יז: ה): "תָּמֹך אשורי במעגלותיך", וכן (שם לז: לא): "לא תִמעַד [תיכשל, תחליק] אֲשֻׁריו [צעדיו]". אדם שהולך בכח ובבטחון הולך ישר ובשמחה, באושר, ואינו נוטה ליפול או לסור מן הדרך. ולכן אמר הנביא: עֲזור לעָשוק לקבל צדק ויושר כדי שילך בבטחון בצעדים (אשורים) ישרים ומאושרים; הַכניסו אושר ושמחה לחייו העלובים של העשוק. והנה ההיפך הוא הנכון, שדוקא מנהיגים אלה, שהיו צריכים ליישר את העם ולהדריכם בדרך הנכונה, וגם להביא להם יושר ואושר, מתעים את העם ומדריכים אותם בדרך עקלקלה, ומאשרים את עושק המסכנים. כך נאמר (לקמן ג: יב,יד_טו): "עמי, נֹגשׂיו מעולל [הנוגשים, המנהיגים הלוחצים את העם הזה, הם ליצנים — אלה המתאווים לחיים טובים של הנאה מתמדת], ונשים משלו בו [נשותיהם של המושלים, שרוצות הנאה והגשמת התאוה, משפיעות על המושלים, וכאילו הן מושלות בעם], עמי מאשריך מתעים [אלה שמאשרים, שמדריכים אותך — מתעים אותך, לוקחים אותך מהדרך הישרה ומביאים עליך חורבן, כי מה הם עושים?]... גזֵלַת העני בבתיכם [של המנהיגים]; מה לכם תדכאו עמי ופני עניים תִּטחָנו?"

ואל תטעו לחשוב שהרשעים האלה, שמדכאים את העניים, יצליחו, כמו שנוטים לחשוב אלה שרואים את הצלחת הרשעים, כמו שאמר מלאכי (ג: יד_טו): "אמרתם: שוא עבֹד אלקים, ומה בצע כי שמרנו משמרתו... ועתה [במקום זה] אנחנו מאשרים זדים [הולכים בדרך ומסכימים עם הרשעים כי הם מצליחים, שהרי: ] גם נבנו עֹשי רשעה, גם בחנו אלקים וימָלֵטו" — כי זה לא נכון. ועל זה אומר הנביא (שם: ה,י,יב,יח_יט): "וקָרַבתי אליכם למשפט... ובעֹשקי שכר שכיר, אלמנה ויתום ומטֵי גר ולא ירֵאוּני... הָביאו את כל המעשר אל בית האוצר... ובחנוני נא בזאת... ואִשרו אתכם כל הגוים... ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע... כי הנה היום בא בֹּער כתנור...". וביום ההוא יהיו יראי ה' מאושרים, כמו שכתוב (תהלים קכח: א): "אשרי כל ירא ה'", ואז יבינו: "אשרי שא-ל יעקב בעזרו" (שם קמו: ה), ויבין היהודי את האזהרה: "ואל תאשר בדרך רעים" (משלי ד: יד), כי: "אשרי שֹׁמרי משפט" (תהלים קו: ג) — רק עושר שבא במשפט וביושר, יביא לידי אושר. ועוד אמר דוד (שם עג: ב_ג): "ואני כמעט נָטָיוּ רגלי, כאַיִן שֻפכו אשֻרָי, כי קִנֵאתי בהוללים, שְׁלום רשעים אראה" (ועיין מה שאכתוב בזה להלן בס"ד).

העשוק נקרא "חמוֹץ" או "חמוּץ", כי הוא קרבן לעושֵק שנקרא חומֵץ, שנאמר (שם עא: ד): "פלטֵני... מכף מעַוֵל וחומץ". ו"חומץ" דומה למלה חמס, וקרוב גם למלה "אומץ" (כמו שנפרש בס"ד). החומס, החמסן, החומץ, גוזל בלי יראה ומצפון, משום שהוא גס רוח, גאוותן, מתמלא ומתנפח באנוכיות ובאהבת עצמית, וזה מקור הרשע. השאור שבעיסה נמצא אצלו. וכמו שחמץ הוא סמל הגאוה והאנוכיות של האדם, וצריכים לבער אותו בפסח ולאכול את המצה, השפלה והענייה שלא החמיצה, כך צריכים לבער את החמץ, את הגאוה, מהאדם, כי היא שמביאה אותו לידי חומץ ועושק. והנה הקב"ה ברא את היין שהוא כ"כ חשוב ומשובח, עד שכתוב עליו (שם קד: טו): "ויין ישמח לבב אנוש". והוא עשה בטבע הדברים, שהיין יכול להפוך לחומץ, שהוא יין עז ויותר מדי חזק, ונקרא "חומץ" מלשון "אומץ". והוא רמז של מוסר השכל (כמו שכל דבר חומרי שברא הקב"ה בטבע, יש כנגדו מוסר השכל), שאותו היין היפה והטוב — יכול להפוך לחומץ. והרי ישראל נמשלו לכרם של יין, והם השחיתו את דרכם, שנאמר (לקמן ה: ז): "כי כרם ה' צב-אות בית ישראל... ויְקַו למשפט והנה משפח, לצדקה והנה צעקה". כלומר, שהכרם שהיה מיועד להוציא יין, הוציא חומץ — גאוה, שהולידה עוול ועושק. ואמרו חז"ל (ילקוט שמעוני שיר השירים, תתקפא): "'כי טובים דָדֶיך מיין' (שיר השירים א: ב) — נמשלו דברי תורה ליין... מה יין אין מתקיים אלא בפחות שבכלים [חרס ולא זהב], אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה". רק השפלות תביא לעליונות, ואילו הגאוה — החומץ — תביא לידי עוול ועושק ורשעות.

במזמור דלעיל ממשיך דוד ואומר (תהלים עג: יא,כא-כב): "ואמרו [הרשעים]: איכה ידע א-ל, ויש דעה בעליון?!... [וגם דוד הירהר בזה ומסתפק ואומר: ] כי יתחמץ לבבי [גם לבבי נוטה להתחמץ ולהיות כגאים האלה המצליחים]... ואני בער ולא אֵדָע". כי בסופו של דבר, הקב"ה בא והורס את החומץ הזה, הבא מאומץ, חוזק. שהחומֵץ מדכא את העשוק באומץ ובחוזק, וגם מחזק את לבו באומץ נגד ה'. ולכן אומר הנביא על הקב"ה (לקמן סג: א_ג): "מי זה בא מאדום חמוץ בגדים [בבגדים מטונפים בצבע אדום חזק, אדמימות חזקה]... מדוע [כל כך] אדֹם ללבושֶך ובגדיך כדֹרך בגת? פורה [גת] דרכתי לבדי, ומעמים אין איש אתי! וָאֶדרכם באפי... וְיֵז [נזרק, מלשון הזייה] נצחם [דמם, שהוא כוחם ועוזם] על בגדי [שהרי דרכתי עליהם ועל עוזם, והנה דמם העז והאדום מאד, שהוא סמל כוחם, ולא יכלו לעמוד נגדי], וכל מלבושַי אֶגְאָלתי" — ליכלכתי בדם. הקב"ה דורך על הגוים בגלל גאותם ורשעותם, והוא בא לגאול (להושיע) את ישראל, ובכך לקדש את שמו שמחולל ע"י גאות הגוים, ורק ע"י השמדתם הוא יכול לעשות את זה; כלומר — הגאלת (לכלוך) בגדיו של הקב"ה בדם אויביו מביאה לידי גאולתנו. וההגאלה הזאת באה גם מהמלה "הגעלה", שהלכלוך הוא מגעיל. והוא רמז לישראל, שאם ימאסו בתורה, כמו שכתוב (ויקרא כו: טו): "ואם את משפטי תגעל נפשכם", הקב"ה יעניש אותם. ומ"מ (שם: מד_מה): "ואף גם זאת בהיותם בארץ אֹיביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלֹתם... וזכרתי להם ברית ראשֹׁנים אשר הוצאתי אֹתם מארץ מצרים לעיני הגוים להיות להם לאלקים...". כלומר, בגלל חילול שמי לא אגעל אותם, אלא אגאל אותם על ידי הגאלת מלבושַי בנָקמי את נקמתי מהגוים. כך מסיים הנביא שם: "כי יום נָקָם בלבי, ושנת גאולי באה...".

תשובה; צדק ומשפט; לא ידעתי; חילול השם; עונש הגוים

שִפטו יתום ריבו אלמנה. שִפטו את משפטם הצודק וריבו את ריבם, "כי הם העשוקים ברוב ואינכם משימים אזניכם לצעקתם" — רד"ק. והמדכא את החלש והמסכן עוונו גדול מנשוא, שנאמר (שמות כב: כא_כג):  "כל אלמנה ויתום לא תענון; אם עַנֵה תעַנֶה אֹתו, כי אם צָעֹק יצעק אלי, שָמֹע אשמע צעקתו". ונ"ל שנכפלה הלשון שם כדי להגיד שעינוי יתום ואלמנה יותר גדול מעינוי של שאר אדם, בגלל חולשתם וחוסר יכולתם להגן על עצמם, ולכן גם צעקתם יותר גדולה ומכאיבה, וגם שמיעת ה' אותם היא יותר מהירה. שהרי העוון של העושק הוא בזה שהאדם כ"כ מתרכז בעצמו, עד שלא איכפת לו מהזולת, ואם גאותו ואנוכיותו הן כל כך גדולות עד שלא איכפת לו אפילו מהמסכן שבמסכנים, אזי בוער חרון אף ה', והפסוק ממשיך: "וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב, והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתֹמים" — במדה כנגד מדה.

ואם אתם לא תריבו את ריבם, הקב"ה יריב את ריבם, שנאמר (משלי כב: כב_כג): "...ואל תדכא עני בשער, כי ה' יריב ריבם וקבע את קֹבעיהם נפש". ואפילו כאשר האדם אינו מענה את האלמנה או את היתום בעצמו, והוא רק יודע על זה ואינו מוחה, הוא נענש (ועיין היטב היטב באבן עזרא בשמות, שם, והלשון ברורה). אתם חייבים להתערב עבורם ולשפוט את משפטם ולריב את ריבם, גם אם ע"י זה תגיעו לריב עם עושקיהם. כי נכון ש"דרכיה דרכי נֹעם וכל נתיבֹתיה שלום" (שם ג: יז), אך לא על חשבון הזולת המסכן. אם אפשר להוציא לצדק דינם של היתום והאלמנה, בדרכי שלום, ודאי שחייבים לעשות כך, אבל אם העושֵק הוא נבל ורשע, וגם כשמבקשים ממנו בדרכי נועם אינו מוכן לעשות צדק ומשפט, אתם חייבים ללחום למען הצדק והיושר גם אם בכך תגיעו לידי ריב ושנאה. כך אומר דוד (תהלים קלט: כא): "ובִתקוממיך אתקוטָט". וכן כאשר נחמיה ראה את מגיפת נישואי התערובת, הוא בא בריב ובכפייה ובחוזק לבער את הנגע, שנאמר (נחמיה יג: כה): "ואריב עמם ואקללם ואכה מהם אנשים...". והעיקר שיכוון את לבו רק לשם שמים, ולא ח"ו בגלל כעס פרטי ואכזריות שבתוכו.

הרי החרב והגלות באים על העוול והעושק של החלשים האלה. כך, יהודי בבל שלא עלו לא"י שלחו לזכריה לדעת האם עליהם עדיין לשמור את צום תשעה באב, והוא ענה (זכריה ז: ה): "כי צמתם וסָפוֹד בחמישי [תשעה באב] ובשביעי [צום גדליה] וזה שבעים שנה [כל שבעים השנה שאתם בגלות] הצום צמתֻּנִי אני?" כלומר, האם הצום היה בעדי, לכבודי, משום שביקשתי אותו?! הלא לא רציתי את הצומות האלה, כי הם באו בגלל עוונותיכם, ואתם צמים בגלל עוונותיכם, כדי לחזור בתשובה, ואם תעשו זאת אני אביא את הגאולה ולא תצטרכו לצום, ואדרבה, אהפוך את צומות אלה לחגים. והוא מביא את אזהרת הנביאים לאבותיהם כאשר ישבו בשלוה בא"י לפני החורבן: "משפט אמת שְׁפֹטו, וחסד ורחמים עֲשו איש את אחיו, ואלמנה ויתום, גר ועני אל תעשֹׁקו... וימאנו להקשיב... ואֵסָעֲרֵם על כל הגוים אשר לא ידעום" (שם: ט_יא,יד). ועכשיו אומר הנביא, אם אכן תעשו כך, הגאולה הסופית תבוא, כלשונו (שם ח: טז,יט): "דַברו אמת איש את רעהו, אמת ומשפט שלום שִׁפטו בשעריכם... [ואז] צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה...". והכל תלוי בכם, כי אם לא תשפטו את המדוכאים, ה' ישפוט אתכם, כמו שאמר ישעיהו (ה: ג): "שפטו נא ביני ובין כרמי".

והנה במקום לריב את ריב האלמנה והעשוק, ובכך להיענות ולקבל את מצוות ה', עַם זה מתחילת לידתו רב עם הקב"ה, שנאמר (במדבר כ: יג): "המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה'". וכן נאמר (לקמן מה: ט): "הוֹי, רב את יֹצרו". ולכן אומר ה' במדה כנגד מדה, שאם אינם מוכנים לריב את ריב העשוק, הקב"ה יריב עם ישראל. כך נאמר (הושע ד: א): "כי ריב לה' עם יושבי הארץ, כי אין אמת ואין חסד ואין דעת אלקים בארץ". וכל זה בגלל שאין דעת אלקים, אין פחד אלקים ויראת ה'. גאות האדם נובעת מזה ומביאה לידי: "מי ה' אשר אשמע בקֹלו... לא ידעתי את ה'" (שמות ה: ב), כמו שאמר פרעה בגאותו. וכן אמר הנביא (לקמן ג: יג_טז): "נצב לריב ה'... ה' במשפט יבוא עם זקני עמו ושריו... מה לכם תדכאו עמי... יען כי גבהו בנות ציון...". וחוסר הידיעה בכח ה' גם מביא בסופו של דבר להשפלת גאותו, מצד זה שמפחד האויב הוא רץ למצוא בעל ברית גוי שיעזור לו, והוא נשען על הגוי לעזרה. היהודי עוזב את ה' ומחפש אוהב אחר, כמו אשה שעזבה את בעלה הראשון ומחפשת מאהב אחר, כאילו הראשון מת והיא אלמנה ממנו. כך אומר הושע (ב: ד,ז): "ריבו באמכם, ריבו, כי היא לא אשתי ואנכי לא אישה... כי זנתה אמם... כי אמרה אלכה אחרי מאהבי...". והכל, גם העושק וגם הרדיפה אחרי הגוי, נובע מחוסר ידיעה שה' כל יכול. מצד אחד עושקים אלמנה, ומצד שני הם הופכים את עצמם לאלמנה. והקב"ה ישבור בריבו את גאות האדם, שנאמר (שמואל א ב: ג_ד,ח,י): "אל תרבו תדברו גבֹהה גבֹהה... כי א-ל דעות ה', ולו נתכנו עלִלות; קשת גבֹּרים חתים... מקים מעפר דל, מאשפֹּת ירים אביון... ה' יחתו מריבָו...".

ומ"מ יש כאן גם רמז לנחמה ולגאולה, שהרי גם הגוים לא ידעו את ה', ועל זה תבוא הגאולה, אף אם אין ישראל ראויים לכך, כדי לקדש את שמו המחולל. ויש קץ לסבל גם אם אין ישראל ראויים לזה, שנאמר (תהלים קג: ט): "לא לנצח יריב ולא לעולם יטור". ואז יתנקם בגוים, שנאמר (ירמיהו כה: לא): "...כי ריב לה' בגוים, נשפט הוא לכל בשר". ואז יראו הגוים ויבינו שגלות ישראל והשפלתו לא באו בגלל כח הגוים ובגלל אמיתותה של דתם, אלא שאת כל זה פעל ה' כעונש לישראל, ועתה יָקום וינקום בגוים על חילול שמו ועל זה שהציקו לישראל. כך נאמר (מיכה ז: ח_י): "אל תשמחי אֹיַבתי לי [פירש הרד"ק — "שארך גלות ישראל ברשותה יותר מאלף שנה, וחושבת כי אבדה תקות ישראל, והיא [האויב הרשע] שְׂמֵחה לאידה"], כי נפלתי — קמתי! כי אשב בחֹשך — ה' אור לי, זעף ה' אשא כי חטאתי לו, עד אשר יריב ריבי ועשה משפטי... ותֵרֶא אֹיַבתי ותכסֶהָ בושה, האֹמרה אלי: איו ה' אלקיך! עיני תראינה בה, עתה תהיה למרמס, כטיט חוצות".

כוחה של תשובה; הצורך להיות מוכן לשמוע את האמת; גאוה ושפלות; ידעתי

(יח) לכו נא ונִוָכְחָה, יאמר ה'. על אף כל חטאיכם, יש עדיין זמן לחזור בתשובה, עד הרגע האחרון לפני שנגזר הדין הלאומי. ולכן ה' מתחנן לפניכם: בואו עכשיו, מיד, ונשב שנינו ביחד, בנוכחות שני הצדדים, כדי להתווכח — ששנינו נגיש את עמדותינו ואת טענותינו כדי לברר ולהוכיח את האמת. שהרי רק הנכונות לשבת בנוכחות הצד השני ולשמוע באזניים קשובות לטענותיו, יכולה להביא לידי בירור אמת והוכחת האמת. אדם שאינו מוכן לשמוע תוכחה, לעולם לא יגיע לידי הוכחות ואמת. וכל השנים לא רציתם לשמוע את האמת, ולא נתתם לנביאַי את האפשרות להשמיע לאזניכם את תוכחתם ואת הוכחותיהם, כמו שכתוב (עמוס ה: י): "שָׂנאו בשער מוכיח...", וכן (משלי טו: יב): "לא יֶאֱהַב לץ הוכֵחַ לו". והוא היפוכו של: "הוכַח לחכם ויֶאֱהָבֶךָּ" (שם ט: ח). פחדתם מוויכוח, משום שהאמת היא קשה ומרה, ולכן ברחתם מהנביאים והשתקתם אותם. ועל כן תבוא עליכם הרעה, אלא אם כן תהיו מוכנים בשעה מאוחרת זו להתווכח ולשמוע ולהבין, "כי את אשר יאהב ה' יוכיח" (משלי ג: יב). ואם לא תהיו מוכנים לשמוע את תוכחת ה' בדברים ולחזור בתשובה, הוא יוכיח אתכם בעונש כדי שתיווכחו שהוא האלקים, כמו שנאמר (יחזקאל ה: טו): "בעשותי בך שְׁפָטים באף ובחמה ובתֹכְחוֹת חמה", וכן (הושע ה: ט): "אפרים לשַמָה תהיה ביום תוכחה". ואם תהיו באמת מוכנים לקבל תוכחה ולחזור בתשובה, ותעשו את מה שהקב"ה דורש, הקב"ה יהיה חייב לסלוח לכם ולתת לכם את ברכותיו, כמו שאומר רש"י כאן: "ואחר שתשובו אלי — 'לכו נא ונוכחה' יחד, להודיעני: עשינו מה שעלינו, עֲשֵה מה שעליך, ואני אומר: 'אם יהיו חטאיכם...'".

אם יהיו חטאיכם כשנים. גם אם יהיו חטאיכם כל כך בולטים ונוצצים ומזהירים כצבע הבולט ביותר, דהיינו אדום, ואפילו האדום_האדום של שני, דהיינו התולעת המוציאה את המשי האדום שנקרא שני. ויתכן שנקרא כך על שם שהוא אדום פי שניים מהצבע האדום הרגיל; ועוד, מכיון שהאדום הזה הוא סמל הגאוה (כמו שנכתוב בס"ד), הוא נקרא "שני" גם כדי לרמוז על הגאוותן הזה שאינו מסתפק במה שיש לו, אלא רוצה פי שניים מכל אדם. וגם אם יהיו חטאים של שָׁנים, שעברתם על תורתי הרבה שנים, כמו שאמרו חז"ל (שבת פט:): "'כשנים'? 'כשני' מיבעי ליה [מלשון "תולעת שני"]? א"ר יצחק: אמר להם הקב"ה לישראל: אם יהיו חטאיכם כשנים הללו, שסדורות ובאות מששת ימי בראשית ועד עכשיו [כלומר, גם אם חטאתם מבריאת העולם ועד עכשיו, מ"מ] 'כשלג ילבינו'" — מ"מ:

כשלג ילבינו. אני אמחק את הצבע האדום הזה, שלפי ההגיון אי אפשר להורידו ולהסירו ולמָחקו, והוא יהפוך ללבן, סמל הטהרה. ולכן אמרו חז"ל (שבת פו.): "מנין שקושרין לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח? שנאמר: 'אם יהיו חטאיכם...'". ועוד אמרו (יומא סז.): "בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתח האולם מבחוץ; יז_יח

הלבין — היו שמחין, לא הלבין — היו עצבין ומתביישין... התקינו שיהיו קושרין אותו חציו בסלע וחציו בין קרניו [של השעיר]". תינוק שבא לעולם, בא לעולם בלי חטא, בלי כתם, עם נשמה טהורה ונקייה. וזה מסומל בצבע לבן, שלמעשה אינו צבע, אלא חוסר צבע, נקי מכל צבע וכתם, טהור. וכל חטא שהוא עושה בעולם מוסיף לו כתם ולכלוך על הנשמה הנקייה והזכה הזאת. והלכלוך והחטא מסומל בצבע אדום, שהוא צבע הדם. והקב"ה עשה את הדם בצבע זה, שהוא הבולט, המזהיר, המחמם והמרשים ביותר. וקרא לצבע "אדום" משום שהוא צבע הדם. וכל חטא מסומל בצבע אדום, של דם, ללמד שכמו שהדם הוא הנפש, כמו שכתוב (ויקרא יז: יא): "כי נפש הבשר בדם הִוא", כך אדם שחוטא מתחייב בנפשו, ודמו בנפשו, וכל חטא שלו מסומל בכתם של צבע אדום על נשמתו, לסמל שהוא מתחייב בנפשו ושופך בעצמו את דמו.

ועוד: יש קשר בין המלים והמושגים דם; אדם; אדמה; אדום. כי האדם נקרא כך על שם שנברא מן האדמה, שנאמר (בראשית ב: ז): "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה". ונ"ל שאותה אדמה היתה אדומה, והאדם נברא ממנה לרמוז שני דברים: האחד, שהוא אדום כצבע הדם שהוא נפש האדם, ויֵדע האדם תמיד שהחטא יביא לנטילת נפשו. והשני, שהאדמה היא שפלה, ודורכים עליה, ויֵדע האדם שתקוותו רק עפר ורימה, שנאמר (בראשית ג: יט): "עד שובך אל האדמה כי ממנה לֻקָחתָּ, כי עפר אתה ואל עפר תשוב". ואמרו חז"ל (בראשית רבה יד: ח): "ממקום כפרתו נברא, הוא מה דאת אמרת (שמות כ: כא): 'מזבח אדמה תעשה לי'. אמר הקב"ה: הרי אני בורא אותו ממקום כפרתו — והלואי יעמוד". ודע שהאדום הוא סמל הגאוה והעושר, שנאמר (ירמיהו ד: ל): "כי תלבשי שני כי תַעְדִי עדי זהב... לשוא תִּתְיַפִּי", וכן (שמואל ב א: כד): "המלבִשכם שני עם עדנים", וכן (נחום ב: ד): "מגן גבֹרֵיהו מְאָדָם אנשי חיל מתֻלעים". ולכן הקב"ה עשה את האדם מאדמה אדומה, ללמדו שכל גאותו לא תועיל, כי סופו לעפר. ולכן נקרא הצבע האדום גם "שָׁני" או "שָׁנִים" (כאן), לרמז לאדם שאת השָנִים המועטות שניתנו לו לחיות, הוא מאבד בחטאים, ובכך הוא שופך את דמו.

והנה שני זה הוא המשי בצבע האדום שיוצא מתולעת. כך נאמר בתרומת המשכן (שמות כה: ד): "ותולעת שני", ואמרו על זה (ירושלמי, כלאים ט: א): "מה שני תולעת דבר שיש בו רוח חיים, אף כל דבר שיש בו רוח חיים". וכן בכל מקום שכתוב "תולעת שני" הכוונה היא לאותו משי אדום שיוצא מהתולעת. כך במצורע, ציוותה התורה שיקח בכפרתו (ויקרא יד: ד): "ועץ ארז ושני תולעת ואזֹב". וכן בפרה אדומה (במדבר יט: ו): "ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת". והכוונה בכל אלה להדגיש את שפלות האדם, שכל גאותו המסומלת באדום, צבע שבולט ומרשים ומחמם, באה מעפר ותחזור לעפר. שהרי האודם האדום ביותר בא דוקא מאדמימות התולעת, ותקוות אנוש רימה ותולעה, והאדם הוא רק "תולעת ולא איש" (תהלים כב: ז). ומשום שהמצורע נענש בגלל גאותו, מביאים עץ ארז ואזוב ותולעת שני להשפילו. כך אמרו בפסיקתא (פ' יד) על הפסוק בויקרא שם: "'וידבר [שלמה] על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יֹצֵא בקיר' (מלכים א ה: יג)... אמר שלמה... מפני מה מצורע מיטהר בגבוה שבגבוהים ובנמוך שבנמוכים?... ע"י שאדם מגביה [עצמו] כארז, לוקה בצרעת; וכיון שהוא משפיל עצמו כאזוב, מתרפא באזוב". והוא מביא גם תולעת שני להראות שכל גאותו, המשי שלובש, הפאר שבמלבושו ובחייו, שווה לתולעת הנמוכה והשפלה, שבסופו של דבר תשתלט עליו ותאכל את גופתו בקבר באדמה. ואע"פ שלגבי המשכן כתב רבינו בחיי (שמות כה: ג): "ולא מצינו משי בנדבת המשכן, לפי שהוא יוצא מגוף השרץ שהוא התולעת, ולא הוכשר למלאכת שמים אלא דבר טהור [עיין שבת כח.]... וצבע תולעת השני אינו מגוף התולעת אלא מתוך גרגרים שהתולעת בתוכם" (וכן כתב הרמב"ם, הל' פרה אדומה ג: ב), מ"מ נ"ל כדברי הירושלמי. ואולי דוקא במשכן ובפרה אדומה היה כדברי רבינו בחיי, אבל ודאי שבמצורע ובכל מקום שרצו להבליט את השפלות ואת החטא, לקחו ממש אודם של תולעת.

ומעניֵן שסמל הכח והגאוה הוא השיניים והמתלעות, כמו שכתוב (משלי ל: יג_יד): "דור מה רָמו עיניו ועפעפיו יִנָשֵׂאוּ, דור חֲרָבות שניו ומַאֲכָלות מְתַלעֹתיו לאכֹל עניים מארץ...". והקב"ה, ביוצרו את לשון הקודש, הקפיד לדמות מלים אלו ל"תולעת" ו"שני", ללמד שלמעשה כל השיניים והמתלעות האלו של גאוה ורשע — יישברו, שהרי למעשה האדם הוא רק תולעת ורימה, וכל השָני שלו הוא רק עפרא דארעא. הגאוותן וגס הרוח שרוצה להתרומם, בסופו יֵרד לרימה ולתולעים; ואילו המשפיל את עצמו כרימה ותולעת, יתרומם ויתעלה. וזה רמוז בלשון הקודש, שאדם שהוא ירא ה' ובוטח בו ומשפיל את עצמו כרימה, הוא מתרומם, ואם לאו הוא יורד לרימה ולתולעת. ויש לזה רמז במה שכתוב אצל אלה שהותירו מן המן (שמות טז: כ): "וירֻם תולעים". האדם יכול להיות בגדר "וירום תולעים", או "וירום למעלה". והעיקר לזכור "אף כי אנוש רִמה ובן אדם תולֵעה" (איוב כה: ו).

גם במושג של "שלג" משתמע הענין של שפלות, במה שאמר דוד המלך (תהלים נא: ט): "תחטְאֵני [תסיר חטאי] באזוב ואטהר; תכבסֵני ומשלג אלבין". מדובר שם על החטא עם בת שבע, שבא בגלל תאותו וגאותו, שבגלל שהוא רצה לספק את תאותו, לקח אשת איש וגרם למותו של אוריה, בעלה. ולכן הוא ביקש מה' שיכפר לו, כמו מצורע שצריך כפרה עם אזוב ותולעת שני, מפני שגם הוא חטא בגאוה, ואז יהיה טהור כשלג (ואכן אמרו חז"ל [סנהדרין קז.]: "ששה חדשים נצטרע דוד ונסתלקה הימנו שכינה"). והשלג משקף את נשמת האדם, שגם הוא יורד מן השמים לבן וזך, ומהרגע הראשון שהוא מגיע לעולם, הוא מתחיל להתלכלך. והכוונה היא — אם תעשו תשובה, תוכלו למחוק מעליכם את הלכלוך, אבל תחזרו להיות כמו שלג, שעומד שוב להתלכלך, ולכן אפילו אחרי שחזרתם בתשובה ונתכפרתם, בכל יום ויום חייבים אתם שוב לחזור בתשובה על הכתמים והעוונות שמשחירים ומאדימים אתכם כל יום. והשלג הוא גם סמל השפלות, שיורד על האדמה והכל דורכים עליו.

כוחה של תשובה; גאוה ושפלות; צרעת; יסורים; מנחה; ידעתי; מסירות נפש; מושגים; אמונה

...כשלג ילבינו. התשובה וההליכה בדרך הישרה, שמביאות את האדם למחיקת הכתם ולליבון נשמתו, אינן דברים קלים, אלא דורשות מסירות נפש וכח הקרבה; וכל זה בא בצער וביסורים, אבל בכך האדם בונה את עצמו ומתגדל ומתעלה כבנין. הלבֵנה, שהיא יחידת הבנין המרכזית, נעשית מחול ומסיד שבאים מהאדמה, ומערבים אותם עם מים, ואח"כ שמים אותם באש במשרפה, כמו שכתוב (בראשית יא: ג): "הבה נִלְבְּנָה לבנים ונשרפה לשרֵפה", כלומר, נעשה לבֵנים ע"י שימת הטיט, התערובת עם המים, במשרפה, שהיא נקראת גם "המלבן" (ירמיהו מג: ט). ושם הוא מתחזק ע"י שהאש מוציאה ממנו את כל הלחות והרכות, ואז יוצאות הלבֵנים נקיות (או לבנות) מהחומרים המזיקים להן; ומשום כך היא נקראה "לבֵנה", משום שהיא נקיה מהסיגים המחלישים. וגם האדם שרוצה להיבנות בקדושה ולהתעלות, צריך "להתלבן". מעשיו, שהם הלבֵנים שבבניינו, צריכים להיות מזוקקים ומלובנים ומצורפים במסירות נפש ובהקרבה, ואז הם יוצאים כלבֵנים חזקים וטובים. ובכך ילבינו מעשיו כשלג. וכן אמר דניאל (יא: לה): "ומן המשכילים יִכָּשְלו לצרוף בהם ולבָרֵר ולַלְבֵּן עד עת קץ". ולי נראה ששורש המילים "לבן" ו"לבֵנה" הוא "לב", והכוונה היא כמו שכתב שלמה המלך ע"ה (משלי יז: ג): "מצרף לכסף, וכור לזהב, ובֹחן לבות ה'", כלומר, שכמו שהכסף והזהב צריכים להיכנס לאש של המצרף והכור כדי לצאת נקיים וטהורים ו"לבנים" מסיגים, כך הלב נעשה נקי מכל סיג רק ע"י יסורים של הקרבה ומסירות נפש, כמו שכתוב (תהלים סו: י): "כי בחנתנו אלקים, צרפתנו כצרָף כסף". כלומר, ההבחנה והמבחן והנסיון באים רק ע"י צריפת האדם כצרוף כסף.

וההלבנה הזאת והטהרה הזאת באות רק ע"י שפלות ושבירת הגאוה. וזה מה שאמר דוד (שם נא: ט,יב): "תחטאני באזוב [סמל השפלות] ואטהר, תכבסני ומשלג אלבין... לב טהור בְּרָא לי אלקים". הלב נברא זך וטהור, והוא מלובן מכל חטא. אך האדם מלכלך אותו ע"י חטאיו, ובמיוחד ע"י חטא הגאוה. ולכן ממשיך שם דוד (פסוק יט): "זבחי אלקים רוח נשברה, לב נשבר ונדכֶּה". ומשום כך, המצורע שנענש על גאותו, לוקה בכך שבשרו הופך לבן כשלג, כמו שכתוב (במדבר יב: י): "והנה מרים מצֹרעת כשלג", וכן אמרו חז"ל (נגעים א: א): "מראות נגעים שנים שהן ארבעה: 'בהרת' — עזה כשלג". ויש בזה לקח — במקום להיות שפל וטהור כשלג, הוא התגאה, ולכן ילקה בצרעת כשלג. והפוך מזה היה בבוני מגדל בבל, שליבנו לבנים, לא להתקדש בשפלות ובצנעה, אלא להיפך, להגיע עד השמים. ולא תיתכן עבודת ה' במקדש, שהוא עצמו נקרא "לבנון" (כמו שאמרו חז"ל [יומא לט: ]: "למה נקרא שמו 'לבנון' [שנאמר (זכריה יא: א): "פְּתַח לבנון דלתיך"]? שמלבין עונותיהן של ישראל"), אלא אם כן יהיו חטאי ישראל לבנים כשלג, כי אי אפשר לעבוד בלבנון כאשר האדם אדום בחטאים. ולכן אמרו חז"ל (שם): "ארבעים שנה קודם חורבן הבית [השני] לא היה גורל עולה בימין ולא היה לשון של זהורית מלבין ולא היה נר מערבי דולק והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן" — בגלל חטאיהם.

והנה, מצות קרבן מנחה היא: "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה', סֹלת יהיה קרבנו, ויצק עליה שמן ונתן עליה לבֹנה" (ויקרא ב: א). ועיין מה שכתבתי בשמות א: ה על קרבן המנחה, שהיא מסמלת את השפלות והבטחון, כמו שאמרו חז"ל (מנחות קד:): "מפני מה נשתנית מנחה שנאמר בה 'נפש'? אמר הקב"ה: מי דרכו להביא מנחה? עני. מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפָנַי". ולכן לכבוד העני הידרו את המנחה בשמן ובלבונה. והלבונה באה כסימן ל"לבן" של שפלות ושל ריח ניחוח לה'. והיא גם חלק מקטורת הסמים, כמו שכתוב (שמות ל: לד): "...קח לך סמים... ולבֹנה זכה". ולכן היא סמל לרצון וריצוי ה', ומשום כך אמרו בסוטה (יד.): "כל המנחות טעונות שמן ולבונה, וזו [של סוטה] אינה טעונה לא שמן ולא לבונה". וכן אצל מנחת חוטא כתוב (ויקרא ה: יא): "לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבֹנה", ופירשו חז"ל (סוטה טו.): "שלא יהא קרבנו מהודר". כלומר, הלבונה, הטהורה והזכה, היא סמל ההידור של היהודי.

אם יאדימו כתולע כצמר יהיו. נ"ל שכוונתו היא כך: הרי השני הוא משי אדום שיוצא מתולעת, והתולעת עצמה יותר אדומה אפילו מהשני. ולכן אמר, שאם חטאיכם יהיו רעים ואדומים כשנים, אהפוך אותם לזכים לגמרי, לשלג, שאין לך לבן יותר עז ולבן משלג, כמו שאמרו בנגעים (א: א): "בהרת עזה כשלג", ואמר הרמב"ם בפירוש המשניות שם: "והיותר חזק מהן — לובן הבהרת; וענין 'עזה כשלג', שהלובן עז וחזק כשלג". ואח"כ הוסיף: ואם תאמרו שעברתם על עבירות כל כך חמורות שאי אפשר לכפר עליהן, שהן אדומות כתולעת עצמה, מ"מ אני אומר שאהפוך אותן ללבנות כצמר, שאין זה לבן כמו שלג, כמו שאמרו חז"ל שם: "השאת — כצמר לבן; שנייה לה — כקרום ביצה". ובפירוש הרא"ש בהגה"ה כתב: "וסדר לבנינותן: שלג, צמר, סיד, קרם". והכוונה היא, שיבואו עליכם יסורים, אך לא ח"ו חורבן ושואה. והנה הכל ביד ה', לסלוח או להעניש, להציל או להשמיד, ואל תרדפו אחרי הגוים למצוא בעלי ברית מחוסר אמונה בה', כמו שאמר הושע (ב: ז): "כי זנתה אמם... כי אמרה אלכה אחרי מאהבי, נֹתני לחמי ומימי, צמרי ופשתי...", כי כל אלה לא יעזרו לך, ולהיפך, בכוח ה' להשמיד את כל אויביכם אם אך תאמינו בו, כמו שכתוב (לקמן נא: ז_ח): "אל תיראו חרפת אנוש ומגִדֻפֹתָם אל תֵּחָתּו, כי כבגד יאכלם עש, וכצמר יאכלם סָס [תולעת האוכלת את הצמר]". ועל זה אמר (שם מא: יד): "אל תיראי תולעת יעקב" — כלומר, אל תירא מזה שאתה קטן ושפל ומעט בעמים. אם תתנהג באמת כתולעת כלפי ה' — בלי גאוה ובשפלות — אין לך ממה לירא, כי ה' יעזור. וזה מה שאמרו (מכילתא, בשלח, מסכתא דויהי, פרשה ב): "מה תולעת זו אינה מכה את הארז אלא בפה, כך אין להם לישראל אלא תפלה". כלומר, אם תבטחו בה', ותחזרו בתשובה, ותתנהגו כתולעת יעקב, אזי גם אם חטאיכם אדמו כתולע מקודם, אסלח לכם ואציל אתכם.

גאולה; עונש הגוים; נקמה; מלחמה; קידוש השם; ידעתי; אמונה; חוסר אמונה

לכו נא ונִוָכְחָה... כמו בכל הנבואות יש כאן גם רמז לגאולה, שבאחרית הימים, כאשר הקב"ה יביא את הגאולה, בין "בעתה" (עם תוכחה לישראל) ובין ב"אחישנה", הקב"ה יבוא לוויכוח וריב עם כל הגוים, ויעניש אותם על גאותם, שלא ידעו את ה', וכן על הצקתם לישראל, שבאמצעותה חיללו את שם ה', שנאמר (תהלים קמט: ו_ז): "רוממות א-ל בגרונם וחרב פיפיות בידם, לעשות נקמה בגוים, תוכחות בלאֻמים". בנקמה זו הוא יוכיח אותם על פשעיהם, וכן יוכיח לעולם שהוא האלקים, בזה שינקום בגוים החזקים האלה ויקדש את שמו בגבורתו (והפסוק הזה מלמד אותנו אגב אורחא את דרכה של היהדות: לא בכח בלבד, ולא בתפלה בלבד, כי אין סומכין על הנס, אלא אמונה ויציאה למלחמה ביחד — "רוממות א-ל" ו"חרב פיפיות"). ועיקר התוכחה של הקב"ה כלפי הגוים תבוא בגלל גאותם וחילול שמו, שבהצלחתם הם ניסו להוכיח שהם ואלהיהם רמים. כך, סנחריב ורבשקה חֵרפו וגידפו את ה' ואמרו (לקמן לו: טו,כ): "ואל יַבְטַח אתכם חזקיהו אל ה' לאמר הַצֵל יצילנו ה'... מי בכל אלהי הארצות האלה אשר הצילו את ארצם מידי, כי יציל ה' את ירושלים מידי". וחזקיהו קרע את בגדיו לשֵמע חילול השם הזה, ושלח לישעיהו לאמר (שם לז: ג): "...יום צרה ותוכחה ונאצה היום הזה", ופירש רש"י: "האויבים מוכיחים להשתבח בהצלחתם לאמר: ידינו רמה ואין אלהים כאלהינו". ורק בנצחון במלחמה ובהשמדת הגוי, הוא ייווכח ויבין שה' הוא האלקים. וזה מה שאמר חזקיהו (שם: כ): "ועתה ה' אלקינו, הושיענו מידו, וידעו כל ממלכות הארץ כי אתה ה' לבדך".

אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו, אם יאדימו כתולע, כצמר יהיו. השני, המשי האדום והמזהיר והעשיר, הוא סמל הגאוה של ישראל וגם של הגוים, ועל גאותם יביא עליהם הקב"ה מפלה. כך אומר התנחומא (תרומה ז): "'וזאת התרומה...' (שמות כה: ג). 'זהב' — כנגד מלכות בבל... 'כסף' — כנגד מלכות מדי... 'נחֹשת' — כנגד מלכות יון... 'ועֹרֹת אילִם מְאָדָמים' (שם: ה) — כנגד מלכות אדום... אמר הקב"ה: אע"פ שאתם רואין ארבע מלכויות מתגאות ובאות עליכם, אני מצמיח לכם ישועה מתוך שעבוד. מה כתיב אחריו? 'שמן למאֹר' (שם: ו), זה מלך המשיח, שנאמר (תהלים קלב: יז): 'שם אצמיח קרן לדוד, ערכתי נר למשיחי'". ואם ישראל יבין ויאמין בזה ויבטח בה', הקב"ה יחיש את הגאולה בזכות האמונה והבטחון הזה. אם יעקב יהיה כתולעת שהיא סימן השפלות, אך יאמין בה', ה' יכניע את הגאוה של הגוים המסומלת ע"י האדמימות שבאה מהתולעת. ועל זה כתוב: "אל תיראי תולעת יעקב" (לקמן מא: יד). אומר הפסיקתא דרב כהנא (פסקא כג, בחדש השביעי, דף קנ: _קנא.): "'ואתה, אל תירא עבדי יעקב...' (ירמיהו ל: י) — מדבר ביעקב [אבינו], דכתיב (בראשית כח: יב): 'ויחלֹם והנה סֻלם...' — מלמד שהראה הקב"ה ליעקב אבינו שרה של בבל עולה ויורד, ושל מדי עולה ויורד, ושל יון עולה ויורד, ושל אדום עולה ויורד. א"ל הקב"ה: יעקב, אף אתה עולה. באותה שעה נתיירא יעקב אבינו ואמר: תאמר, שכשם שיש לאלו ירידה, אף אני יש לי ירידה? א"ל הקב"ה: 'אל תֵּחת ישראל'; אם אתה עולה אין לך ירידה לעולם. ולא האמין ולא עלה... [ועל זה כתוב (תהלים עח: לב): ] 'בכל זאת חטאו עוד ולא האמינו בנפלאותיו' — זה יעקב שלא האמין ולא עלה. א"ל הקב"ה: אילו האמנת ועלית לא היית יורד לעולם; עכשיו שלא האמנת ולא עלית, יהיו בניך משתעבדין בארבע מלכויות בעוה"ז...". ולכן יֵדע היהודי ש"וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב: ד), ושבזכות האמונה תבוא הגאולה. ואם נחזור בתשובה שלמה, כולל האמונה והנכונות למסור נפש ולהסתכן כלפי הגוים, ואם נתלבן כשלג וכצמר ונסיר את האדום, אזי הגאולה בוודאי תבוא ע"י מלך מלכי המלכים, שכוחו נרמז בפסוק (תהלים קמז: טז_כ): "הנֹתן שלג כצמר... לא עשה כן לכל גוי...".

השגחה; תשובה; שכר ועונש הכרחי; מושגים; א"י; ערבים

(יט) אם תאבו ושמעתם. אם תחליטו שאתם רוצים לקבל את המוסר ואת התוכחה, ואכן תשמעו ותשנו את מעשיכם — הקב"ה, שהוא היוצר והמנהיג והמשגיח והמדריך והמגלגל את כל מה שנעשה בעולם, ישלם לכם גמול טוב:

טוּב הארץ תֹאכֵלו. כמו שאמר הנביא (ירמיהו ב: ז): "ואביא אתכם אל ארץ הכרמל לאכל פריה וטוּבה". והגר"א (כאן) פירש: "'אם תאבו ושמעתם' — היינו שתים: החֵפץ לעשות, והמעשה". כלומר, לפני שאדם יכול להגיע לשינוי מעשיו הרעים ולהתחיל בעשיית מעשים טובים, הוא חייב לשבור את ההרגל והטבע של דרכיו הרעות. ודבר זה קשה מאד, כי האדם הזה כבר נכנס לתוך שיגרה, ויצרו מפתהו, שהרי הרבה יותר נוח ונעים וקל לחטוא מלאחוז בדרך הקשה של קדושה והתרוממות, מה עוד כאשר הוא כבר התרגל לזה. לכן, הוא חייב לרצות, לעשות החלטה ומאמץ עליון לשנות את דרכיו, ואח"כ לפעול ולעשות. וזאת כוונת הנביא: ראשית כל, "אם תאבו" — אם תרצו לשמוע, תוכלו לשמוע. והנה בכל התורה הפועל "אבה" בא בשלילה, בעניין סירוב ומיאון, אי_רצון, בנוסח של "ולא אבה". כך נאמר (שמות י: כז): "ולא אבה לשלחם", וכן (דברים ב: ל): "ולא אבה סיחֹן". וכאן הוא בא בתור דבר חיובי, אם תרצו. אך נ"ל שגם כאן יש גם רמז לאי_רצון וסירוב, שהרי בהכרח, אדם שעשה רע עד עכשיו ורוצה לשנות את דרכו, חייב למאן ולסרב ליצרו ולפיתויו. ולכן כאן ראשית כל הוא בגדר (משלי א: י): "אם יפתוך חטאים, אל תֹּבֵא". ולפי זה, כוונת הנביא כאן היא: אם תתחזק ותאבה למאן ליצר הרע, תוכל לשמוע ולעשות הטוב. וכל הרע בעולם מתחיל בזה שהאדם אינו אובה לשמוע לטוב, ולא שאינו יודע מה טוב ומה רע. אדרבה, ברוב המקרים הוא יודע מה באמת עליו לעשות, אלא שמכל מיני סיבות — חולשת האופי, יצרו הרע, הפיתוי — הוא אינו רוצה ואינו מוכן להתחזק ולשנות את דרכו. וזה מה שאומר הכתוב בתוכחה (ויקרא כו: כא): "ואם תלכו עמי קרי ולא תאבו לשמֹע לי". וכן במכת הארבה אמרו עבדי פרעה לפרעה (שמות י: ז): "הטרם תדע כי אבדה מצרים?" ופירוש נפלא כתב על זה האבן עזרא: "הטרם תרצה שיתברר לך?"

המלה "אבה" קשורה למלה "אוה", ומהן באות המלים "תאוה" ו"תאבה". אין לאדם תאוה ללכת בדרכי ה', מפני שהן מגבילות אותו ומונעות ממנו מלאכול ומלזלול ומלבלוע את כל התענוגים בעולם. ואדרבה, יש לו תאוה ותאבה לחומריות ולגשמיות ולתענוגי הגוף, ומשום שהוא תאב לאלה, לא יאבה ללכת בדרכי ה'. ולכן מבטיח לו ה', שאם אכן ישתחרר מהתאוה להבל הגשמי, ויתאוה ויאבה ללכת בדרכי ה', בסופו של דבר הוא יאכל מכל טוב הארץ, גם הנפשי וגם החמרי. גם מושגיו ודרישותיו ותאוותיו ישתנו, כי מאחר שנתקיים בו: "טוּב טעם ודעת למדני" (תהלים קיט: סו), וילך אחרי הפסוק "טעמו ורְאו כי טוב ה'" (שם לד: ט), יבין מהו הטוֹב והטוּב האמיתיים, ויבין: "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך" (שם לא: כ), ויבין שהטוב האמיתי היא בעוה"ב, כמו שכתוב: "לראות בטוב ה' בארץ חיים" (שם כז: יג). ובנוסף, אכן יאכל מטוב הפירות גם בעוה"ז. ולהיפך, מי שחושב שיאכל ויהנה בתאוה כאשר ישתחרר מעול ה', לא יאכל הוא אלא אויביו, במדה כנגד מדה, כמו שנאמר (דברים כח: לג): "פרי אדמתך וכל יגיעך יאכל עם אשר לא ידעת". מדה כנגד מדה: לא אבית לשמוע, ואבית לאכול בלי לשמוע לה' — יבא אויב ויאכל את טוב ארצך.

והנה הקב"ה מוכן לתת לישראל לאכול מטוב הארץ, לא רק את הטוּב שהוא הוציא ועמל בו אלא גם את הרכוש והטוּב של הגוים שם, שנאמר (שם ו: י_יא): "והיה כי יביאך ה' אלקיך אל הארץ... לתת לך ערים גדֹלֹת וטֹבֹת אשר לא בנית ובתים מלאים כל טוּב אשר לא מלאת...". וזה בא ללמדנו שכל העולם נברא ונקנה ע"י הקב"ה, והכל שלו הוא, ולכן הוא לוקח ממי שירצה ונותן למי שירצה, ונתן את רכוש הגוים — שהוא למעשה רכושו — לישראל, ואין כאן שמץ של גזל, כי הכל שלו, והוא קבע שא"י וכל רכושם של הגוים שם שלחמו או שברחו — יהיו של ישראל. כך אמרו חז"ל (בראשית רבה א: ב): "מה טעם גילה הקב"ה לישראל מה שנברא ביום הראשון ומה שנברא ביום השני? מפני אומות העולם, שלא יהיו מונין את ישראל ואומרין להם: הלא אומה של בזוזים אתם. וישראל משיבין אותן... העולם ומלואו של הקב"ה; כשרצה נתָנָה לכם, וכשרצה נטָלָה מכם ונתָנָה לנו. הדא הוא דכתיב (תהלים קיא: ו): '[כח מעשיו הגיד לעמו] לתת להם נחלת גוים'". וכבר דקדקו מזה שכתוב "הגיד לעמו" ולא "הגיד לגוים", שעיקר ההבנה צריכה להיות לישראל, כי למעשה הגוי לא ירצה להבין בלאו הכי, שהרי א"י היתה של שם והכנענים נטלו אותה מהם (כמו שמביא רש"י, בראשית יב: ו), ומ"מ לא איכפת לגוי, אלא הגוי מחפש עילה וכל תשובותינו לא יועילו לשכנע אותו. אלא עיקר התשובה כאן מכוונת לישראל, שלא יהיה בלבו ספק שא"י שייכת לו. וכן נאמר (תהלים קה: מד): "ויתן להם ארצות גוים ועמל לאֻמים יירָשו".

וכל זה בא להפגין את בעלות ה' ואת כוחו ועוזו ואת שעבוד הגוי ורכושו לו ולעמו הנבחר, עם ישראל. ולכן יש בזה יותר מברכה לישראל, אלא יש גם חובה שלא לתת לגוי לשבת בא"י אם לא השלים ע"י קבלת שבע מצוות בני נח וגם שעבוד ומסים. כי מצוה לגרש גוי כזה מן הארץ ולרשת אותו ואת רכושו, שהרי הוא מחלל שם שמים בסירובו להיכנע לה' ולעמו, כמו שנאמר (במדבר לג: נב,נה_נו): "והורשתם את כל יֹשבי הארץ מפניכם... ואם לא תורישו את יֹשבי הארץ מפניכם, והיה אשר תותירו מהם לשִׂכִּים בעיניכם... וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יֹשבים בה". וכתב רש"י: "'והורשתם' אותה מיושביה, ואז 'וישבתם בה', תוכלו להתקיים בה. ואם לאו לא תוכלו להתקיים בה". והספורנו פירש: "שאם לא תבערו אותם, אע"פ שאתם תכבשו את הארץ, לא תזכו להורישה לבניכם". וכתב אור החיים (שם: נג,נה): "...כאן מדבר הכתוב [גם על] חוץ משבעה עממין הנמצאין שם... 'וצררו אתכם' — פירוש, לא מלבד שיחזיקו בחלק מהארץ שלא זכיתם בו אלא... וצררו אתכם על חלק שאתם יושבים בו, לומר: 'קומו צאו ממנו'". ומשום כך עמד יהושע והזהיר את ישראל מצוה אחת באמצע הירדן, כאשר המים עלו בגובה של שנים עשר מיל. כך אמרו חז"ל (סוטה לד.): "עודם [ישראל] בירדן, אמר להם יהושע: דעו על מה אתם עוברים את הירדן: על מנת שתורישו את יושבי הארץ מפניכם... אם אתם עושין כן — מוטב. ואם לאו — באין מים ושוטפין אותיכם. מאי 'אותיכם'? אותי ואתכם". ונ"ל לפרש את הסיפא, שהמלה "אותי" מכוונת להקב"ה, שאם לא יגרשו את הגוים, יהיה חילול השם, ומזה תבוא עליהם גלות, וחילול ישראל הוא גם חילול שמו.

ולכן אמרו (ויקרא רבה יז: ו): "שלוש פרוזדיגמאות שלח יהושע אצלם — הרוצה לפנות, יפנה; להשלים, ישלים; לעשות מלחמה, יעשה". ומי שהשלים חייב לקבל עליו שבע מצוות, וגם שעבוד ומסים. והכוונה היא שאסור לתת לגויי א"י לשבת בה אלא אם כן קיבלו עליהם שבע מצוות בני נח ובזה נהיו לגרי תושב; ואח"כ יקבלו עליהם גם מס ועבדות — שניהם, ולא מספיק אחד, כמו שנאמר בספרי (שופטים, ר), וכן נאמר (דברים כ: יא): "יהיו לך למס ועבדוך". וכך אומר הרד"ק (יהושע ט: ז): "ואם היו משלימים ועוקרים ע"ז ומקבלים שבע מצוות, צריך עוד שיהיו למס ויהיו עובדים לישראל ונכבשים תחת ידיהם, כמו שהוא אומר (דברים כ: יא): 'יהיו לך למס ועבדוך'". וכתב הרמב"ם (הל' מלכים ו: א): "והעבדות שיקבלו הוא שיהיו נבזים ושפלים למטה, ולא ירימו ראש בישראל, אלא יהיו כבושים תחת ידם ולא יתמנו על ישראל לשום דבר שבעולם". וכן אמר עזרא (ט: יב): "ועתה בנותיכם אל תתנו לבניהם... ולא תדרשו שלֹמם וטובתם עד עולם, למען תֶּחֶזקו ואכלתם את טוב הארץ והורשתם לבניכם עד עולם". ואוי לנו כי הזנחנו את המצוה הזאת, ועוד נשלם ביוקר בעד עוון זה, רחמנא ליצלן.

ואם תשמעו אל כל מצוות ה' אזי: "חיל גוים תאכֵלו ובכבודם תתימָרו" (לקמן סא: ו). וסופם של הגוים שעלו עם גוג ומגוג להיאכל ע"י עוף השמים וחית הארץ, כמו שנאמר (יחזקאל לט: יז_יח): "אמֹר לצפור כל כנף ולכל חית השדה... בשר גבורים תאכֵלו ודם נשיאי הארץ תשתו...".

השגחה; שכר ועונש הכרחי; תשובה; עול מלכות שמים; עם ישראל; מושגים

(כ) ואם תמאנו ומריתם. אם תקשו עורף ותכבידו לב, ולא תרצו להשליך מעליכם את הרע, לנסות לחזור בתשובה, ובזה תמרדו בי, שאינכם רוצים לקבל עליכם את עול מלכותי, ואתם ממשיכים לעשות רע; ואם תמשיכו ללכת בדרכי אבותיכם, שמיאנו לשמוע ושמרדו בי, כמו שכתוב במן (שמות טז: כח): "עד אנה מאנתם לשמֹר מצוֹתי ותורֹתי"; ואם תמשיכו במיאון כמו שאמר זכריה (ז: ט_יב): "משפט אמת שפֹטו וחסד ורחמים עֲשו איש את אחיו ואלמנה ויתום גר ועני אל תעשֹׁקו... וימאנו להקשיב, ויתנו כתף סֹרָרֶת ואזניהם הכבידו משמוע ולבם שמו שמיר משמוע את התורה..."; ואם תמשיכו בדרככם, דרך המרי, כמו שכתוב (דברים לא: כז): "כי אנכי ידעתי את מריך ואת ערפך הקשה"; ואם תמירו, תשנו ותחליפו, את מצוותי הטובות בהבל וריק, כמו שכתוב (ירמיהו ב: יא): "ועמי המיר כבודו בלוא יועיל", שהרי מי שממיר, שמחליף את עול ה' ומצוותיו בדבר אחר, הוא גם מורד וממרה את ה', כמו שכתוב (דברים א: מג): "ותמרו את פי ה'"; ואם לא תלמדו מפרעה שכתוב אצלו (שמות ז: יד): "כבד לב פרעה, מֵאֵן לשלח העם", והוא לא רצה לחזור בתשובה, והרי אתם יודעים מה אירע לו; ואם תמשיכו ב"מריבה" עם ה', שהרי מריבה באה ממרי נגד ה' (כמו שאכתוב בס"ד על הפסוק בבמדבר כ: כד) — דעו שמהמרי שלכם יצא לכם מר ומרירות נפש, כמו שהבטיח שמואל (שמואל א יב: טו): "ואם לא תשמעו בקול ה', ומריתם את פי ה', והיתה יד ה' בכם ובאבותיכם". ובגלל המיאון, ימנע ה' מכם את הטוב שהיה צפוי לכם. במקום שתאכלו אתם כל טוּב, גם את טוּב אויביכם:

חרב תאֻכְּלו. "לא תהיו אוכלים אבל אכוּלים לחרב" — רד"ק. במקום המכה יט

שהכיתי בחרב את פרעה על שמיאן לשמוע, שזה הביא לכם גאולה וארץ שלכם, אביא אליכם את מכת החרב של הגוי, ואתם תצאו לגלות ותתקיים הנבואה של: "קול ברמה נשמע... רחל מבכה על בניה, מֵאנָה להנחם על בניה כי איננו" (ירמיהו לא: יד). ובמקום הברכה הגדולה של בשורת הגאולה שהיתה לכם במצרים, כאשר הקב"ה התגלה למשה, ושם כתוב (שמות ג: ב): "והסנה איננו אֻכָּל", תאוכלו בחרב, מדה כנגד מדה. ועוד מדה כנגד מדה: אתם לא רציתם לשמוע, וכך הקב"ה לא ירצה לשמוע את צעקתכם בבוא יום הגמול. כך אמר זכריה (ז: יא,יג): "וימאנו להקשיב... ואזניהם הכבידו משמוע... ויהי כאשר קרא ולא שמעו, כן יקראו ולא אשמע, אמר ה' צב_אות". וכן נאמר (משלי א: כד_כו,כח_ל): "יען קראתי ותמאנו... ותוכחתי לא אביתם, גם אני באידכם אשחק... אז יקראֻנני ולא אענה... תחת כי שנאו דעת... לא אבו לעצתי נאצו כל תוכחתי". אין אפשרות לברוח מזה; תהיה או ברכה או קללה. או שתחזרו בתשובה ואז תהיה ברכה, או שלא תחזרו ותהיה קללה. ואין בידכם לברוח מזה:

כי פי ה' דבר. כמו שכתוב (ויקרא כו: כה): "והבאתי עליכם חרב נֹקמת". וא"כ, איך אפשר להינצל מזה? והרי "וכיון שדיבר, הוא יקים את דברו" — רד"ק. והעונש בא על ישראל כי פי ה' דיבר בשתי דרכים. האחת היא, שישראל חייב לקבל עליו עול מלכות שמים, להשתעבד לה' ולציית למוצא פיו, ולדעת שכל חיי האדם ומעשיו צריכים להיות לפי ה' ועל פי ה', שנאמר (דברים ח: ג): "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". והשניה, שישראל חייב לדעת שאם הוא יעבור וימרה את פי ה', אותו פי ה' כבר הבטיח שיקבל על זה עונש ואין מנוס והצלה מזה, כי ישראל עבד לה', כמו שכתוב (ויקרא כה: מב): "כי עבָדַי הם", והעבד משתעבד לאדונו ומקבל עליו את עולו, ואם הוא פורק את העול, זהו מרי ומרד, שייענש עליו. ואין משוא פנים בזה, שהרי אפילו משה ואהרן נענשו על זה, כמו שכתוב (במדבר כ: כד): "על אשר מריתם את פי למי מריבה". וכן הנביא עידו, שהוכיח את ירבעם, ועבר על פקודת ה' שלא לאכול לחם בבית אל, ואכל עם נביא השקר, ונענש ע"י שאריה המית אותו, ונאמר בו (מלכים א יג: כא_כב): "יען כי מרית פי ה'... לא תבוא נִבלתך אל קבר אבֹתיך".

והבחירה היא ביד האדם. מצד אחד (משלי יב: יד): "מפרי פי איש ישבע טוב", אך מצד שני הוא גם אוכל את פרי חטאו. ואת הבחירה הציג כאן ישעיהו: "אם תאבו... ואם תמאנו". והוא תנאי כפול, כתנאי בני גד ובני ראובן, שאפילו לרבי מאיר שמצריך תנאי כפול, התנאי נשאר תנאי והעובר עליו נענש. כך אמרו חז"ל (קדושין סא:): "אלא לר' חנינא בן גמליאל [שס"ל שהתנאי קיים גם בלי תנאי כפול] למה לי [כאן שני תנאים, "אם תאבו" "ואם תמאנו"]? אצטריך. סלקא דעתך אמינא 'אם תאבו' — [תקבלו] טובה; 'ואם תמאנו' — לא טובה ולא רעה, קמ"ל" — שאין מנוס, או שתאבו ותקבלו טובה או שתמאנו ותקבלו רעה. מכאן אנו למדים דבר גדול, שעם ישראל הוא נבחר על אפו ועל חמתו, ולא יכולה להיות בריחה מהמשימה של קדושה ועליונות.

יסורים מביאים לתשובה; הדס; מנהיג

אומר ויקרא רבה (יג: ד): "אמר ריש לקיש: אם זכיתם — תאכלו. ואם לאו — תאוכלו למלכיות. אמר רב אחא... 'חרב תאֻכלו' — חרובין תאכלו [כלומר, תהיו כ"כ עניים שתצטרכו להתקיים על חרובין]. דא"ר אחא: וצריך יהודאה לחירובא עביד תתובא, יאי מספיניתיה ליהודאי כעזקתא סומקתא דעל לביה דסוסיא חיוורא". פירוש — היהודי צריך ליסורי עניות שמביאים אותו לידי אכילת חרובים מפני דחקו, ומתאימה עניות ליהודי כמו רצועה אדומה שעל לב סוס לבן, ורק אז יעשה תשובה. ועל זה אמר ה' ליחזקאל (ב: ה): "והמה אם ישמעו ואם יחדלו, כי בית מרי המה וידעו כי נביא היה בתוכם". כלומר — יתכן שלא ישמעו כי הם בית מרי, ומ"מ הנביא חייב להוכיח אותם כדי שלא יאמרו שלא הוזהרו. וכן אולי בכל זאת יחזרו בתשובה. ודברי רב אחא הם תוכחה גלויה, שרק באמצעות יסורים יחזור ישראל בתשובה, כי "וישמן ישֻרון ויבעט" (דברים לב: טו). ויתכן שהביא את המשל של רצועה אדומה על סוס לבן, משום שמדובר כאן בחטאים, שהם כאילו אדומים, שיהפכו ללבן על ידי תשובה.

והנה הנביא זכריה אמר (א: ח): "ראיתי הלילה, והנה איש רֹכב על סוס אדֹם, והוא עֹמד בין ההדסים אשר במצֻלה, ואחריו סוסים אדֻמים שְׂרֻקים ולבנים". ופירשו חז"ל (סנהדרין צג.): "ביקש הקב"ה להפוך את כל העולם כולו ללילה. 'והנה איש רוכב' — אין איש אלא הקב"ה, שנאמר (שמות טו: ג): 'ה' איש מלחמה ה' שמו'... 'על סוס אדום' — ביקש הקב"ה להפוך את העולם כולו לדם [בגלל החטא שהוא כאילו אדום]. כיון שנסתכל בחנניה, מישאל, ועזריה [שקידשו שם שמים] נתקררה דעתו [ומנין שהם קררו את דעתו?] שנאמר '...בין ההדסים...', ואין הדסים אלא צדיקים...". ונראה לי שנקראו צדיקים "הדס" על פי דברי חז"ל (סוכה לב:): "'ענף עץ עבֹת' (ויקרא כג: מ) — שענפיו חופין את עצו... ואימא זיתא? בעינן 'עבות' ["מעשה שרשרת, שיהו מורכבין זה על זה" — רש"י]... תנו רבנן: קלוע כמין קליעה ודומה לשלשלת, זהו הדס... והוא דקיימי תלתא תלתא טרפי בקינא" — שלשה עלים יוצאים מתוך קן או עוקץ אחד. א"כ רואים שההדס א) מכסה את העץ ב) בא כשלשלת ג) ועליו יוצאים משורש אחד. והוא מסמל את הצדיקים, אבל לא את כל הצדיקים, אלא רק את אלה שמוכנים למסור נפש על קידוש השם ועל עם ישראל. הם מגינים על העם כהדס שמכסה את העץ, והם מבינים שהם חלק משרשרת שיוצאת משורש אחד ושכל ישראל ערבים זה בזה, ולכן הם מוסרים נפש להציל את ישראל. וכך עשתה אסתר ומשום כך נקראה הדסה, כמו שאמרו במגילה (יג.): "ולמה נקרא שמה 'הדסה'? על שם הצדיקים שנקראו הדסים". וחנניה, מישאל ועזריה קידשו שם שמים ומסרו את נפשם, ובכך הצילו את דורם. ומסיימת הגמרא בסנהדרין: "מלאים רוגז [בגלל מעשי הגוים והיהודים המרגיזים] נעשים שרוקים [צבע שחור — עיין רד"ק], ואדומים [בגלל החטא] נעשו לבנים". ועל פי נבואה זו אמר רב אחא שהתשובה היא כמו רצועה אדומה, שמסמלת את החטא, שהיא על סוס לבן, שהוא מסמל את הכפרה.

והעיקר — שאין מנוס מהבחירה בין טוב לרע, ומהייעוד היהודי. כך אומר הספרי (עקב, מ): "רשב"י אומר: ככר ומקל ירדו כרוכים מן השמים...: אם תעשו את התורה, הרי ככר לאכול. ואם לאו, הרי מקל ללקות בו... רבי אלעזר אומר: ספר וסייף ירדו כרוכים מן השמים...: אם עשיתם את התורה הכתובה בזה, אתם ניצולים מזה. ואם לאו, הרי אתם לוקים בו". וכל זה "כי פי ה' דיבר". אך דְבָרו הוא גם הבטחה לטוב, כמו בפסוק (לקמן מ: ה): "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדו כי פי ה' דבר", וכן (שם נח: יד): "אז תתענג על ה'... והאכלתיך נחלת יעקב אביך, כי פי ה' דבר", וכן (מיכה ד: ד): "וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד כי פי ה' צב-אות דבר".

ברית ישראל עם ה'; קבלת עול מלכות שמים; אהבת ה' לישראל; איש ואשה; אמונה ונאמנות; עם ישראל; חוסר בטחון

(כא) איכה היתה לזונה קריה נאמנה. הנביא מקונן בבכי ומוכיח את ישראל על הידרדרותו וטפשותו. כך אמרו חז"ל (ילקוט שמעוני ישעיהו [שפט] מהפסיקתא): "אין 'איכה' אלא לשון תוכחה... אין 'איכה' אלא לשון קינה". והוא אומר: איך הפכה ירושלים (שהיא מסמלת את ישראל) מעיר נאמנה ואמיתית, תמימה עם ה', שלמה והגונה עם ה', לבוגדת ומשקרת, שזנחה את תורת ה' ואת הבטחתה להקב"ה לשמור את מצוותיו; וכאילו היא אשת איש שהפרה את נאמנותה לבעלה וזינתה עם גברים אחרים. שהרי הקב"ה כרת ברית עם ישראל, כמו שכתוב (דברים ה: ב): "ה' אלקינו כרת עמנו ברית בחֹרב", וישראל הסכים וקיבל עליו את הברית והבטיח לקיימה, כמו שכתוב (שמות כד: ז): "ויקח [משה] ספר הברית ויקרא באזני העם, ויאמרו: כל אשר דִבר ה' נעשה ונשמע". וכן נאמר (דברים כו: יז_יח): "את ה' הֶאֱמרת [הגדלת, פרסמת] היום להיות לך לאלקים וללכת בדרכיו... ולשמֹע בקֹלו, וה' האמירך היום להיות לו לעם סגֻלה...". וקבלה וברית זו קדושה היא ובל יעבור, והיא ברית נאמנות, שנאמר (שם ה: כט): "ושמרתם לעשות כאשר צוה ה' אלקיכם אתכם, לא תסֻרו ימין ושמאל". כלומר, כל סטייה ובגידה אסורה מפני שזו הפרת נאמנות, אלא (דברים יח: יג): "תמים תהיה עם ה' אלקיך", שלם ונאמן. וכן נאמר (לקמן כו: ב): "פתחו שערים ויבא גוי צדיק שֹׁמר אֱמֻנִים". והנה בגדו באמונה, באמת שלהם, וכמו שאמר דוד (תהלים יב: ב): "כי פסו אֱמונים מבני אדם".

המשמעות של אמונה היא: דבר חזק שעומד הכן על מכונו בלי לזוז, ובלי לסטות מקו ודרך מסויימים. ולכן האֳמן נקרא כך, כי הוא נאמן ליצירתו ואינו סוטה מהרעיון שבה. וכן האומנת מגדלת ילד בנאמנות ואינה זזה מתפקידה. וכן האמונה בהקב"ה היא דבר שאין לזוז ממנה. וזה מה שאמר דוד (תהלים עח: לז): "ולבם לא נכון [חזק, בלי לזוז] עמו, ולא נאמנו בבריתו". ולכן השומע ברכה חייב לענות "אמן", ובזה הוא מאשר ומחזק את הברכה, כמו שאמרו חז"ל (שבועות לו.): "אמן [יש] בו שבועה, בו קבלת דברים, בו האמנת דברים... שנאמר (ירמיהו כח: ו): 'אמן, כן יעשה ה', יָקֵם ה' את דבריך'". ופירש רש"י: "וראוי לענות 'אמן' על דבר תפלה ותחינה, שהוא לשון מאמן הדברים, שיהא רצון שיהא אמת כן". ואומר התנחומא (הובא בילקוט שמעוני, תהלים מא, תשמא): "כל העונה אמן בעוה"ז זוכה לענות אמן לעוה"ב". ונאמנות היא גם חיזוק של ההבטחה או המלה שמישהו נתן, שלא יזוז ויסטה ממנה. והמלה "אמת" גופא באה מאותו מקור, וכתבו בעלי הדקדוק ששרשו האמיתי הוא "אמן", והיה ראוי להיות "אַמֶנֶת". וכולם לשון חיזוק. ולכן אומרים בברכות ק"ש: "אמת, ויציב, ונכון, וקיים, וישר, ונאמן...", שכולם לשון חוזק בלי לזוז ולסטות, לא ימוש ולא ימוט.

ונ"ל שגם המלים "אֵם" ו"אומה" באות ממקור זה, מפני שאין יותר נאמנות וחיזוק מזה שיש בין האם לבנה ובין האומה לאזרחיה, ואין גרוע ממי שמשקר ובוגד באם או באומה. ונ"ל שגם המלה "ימין" בהוראת יד ימין באה ממקור זה, כמו בפסוק (לקמן ל: כא): "כי תאמינו וכי תשמאילו". ועל שם זה נשבעו יהודי בבל: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" (תהלים קלז: ה), משום שיד הימין נתפסה כסמל הנאמנות, ומי שבוגד בירושלים ראוי שתבגוד בו ידו הימנית, סמל האמונה. ונראה שזה משום שהיד הימנית, האַמָה, היא סמל הכח והחוזק, שאילו יד שמאל לגבי רוב האנשים היא היד החלשה, ומשום כך מניחים תפילין על יד שמאל, כמו שכתוב: "והיה לאות על ידכה" (שמות יג: טז), ואמרו חז"ל (מנחות לז.): "יד כהה" — חלשה. ונראה לי שהאמה, היד החזקה, היא המקור לכל המלים האלה שפירושן אמיתות וחוזק.

ישראל והקב"ה נמשלו לזוג של אוהבים, כביכול, ובריתם היא כביכול ברית קידושין (ויש שקושר "וה' האמירך", ללשון ארוסין), כמו שנאמר: "אני לדודי ודודי לי" (שיר השירים ו: ג), וכן: "וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי בצדק ובמשפט... וארשתיך לי באמונה..." (הושע ב: כא_כב). כי אין לך אהבה הדדית יותר גדולה מזו. והנישואין הם ע"י קידושין, שכל אחד מהזוג מקודש ומוקדש לשני, ואין כניסה לזר. ומשום כך דוקא את שיר השירים, שמנוסח בנוסח של אהבת זוג דודים, כסמל לאהבת הקב"ה וכנסת ישראל — כל כך שיבחו חז"ל בלשון "קדושה". כך אמרו חז"ל (שיר השירים רבה א: יא): "...שאין כל העולם כולו כדאי כיום שניתנה בו שיר השירים. למה? שכל הכתובים קודש, וזה קודש קדשים". האיש והאשה הוקדשו זה לזה, וח"ו שיבגוד זה בזה. ועל זה אמר שלמה (שיר השירים ד: יב): "גן נעול אחֹתי כלה, גל נעול מַעְיָן חתום", והוא תואר כבוד לאשה הישראלית, שהיא נעולה בפני כל גבר חוץ מבעלה. כך אמרו חז"ל (שיר השירים רבה ד: [יב]א): "'גן נעול' — אלו הבתולות; 'גל נעול' — אלו הבעולות...". וא"כ הבגידה של האשה היא חטא עצום, מפני שהיא בוגדת בגופה, בעצמה, וכמו שאמרו חז"ל (ברכות לד.): "אשתו כגופו". והיא הפֵרה את ברית הקידושין, כמו שנאמר (הושע ב: ד): "ריבו באמכם ריבו, כי היא לא אשתי ואני לא אישה, ותָסֵר זנוניה מפניה...". היא הפכה מנאמנה לזונה.

הענין של "זונה" הוא — אשה שסוטה מדרכה הישרה. יש לה דרך ישרה שהיא נאמנה ואין לזוז ממנה, והיא סוטה ממנה. ועל שם כך נקראת הבוגדת בבעלה גם "סוטה". ועל שם זנות זאת, סטייה זאת, כתוב (הושע ט: א): "כי זנית מעל אלקיך". הזונה זונה אחרי משהו שמפתה אותה. וכך נאמר (במדבר טו: לט): "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זֹנים אחריהם". היא רוצה למלא את התאוה שלה, ומשום כך באה המלה "זונה" מהשורש "זָן", שעניינו מי שמשביע את עצמו באוכל או במשקה או בהנאת גופו. כל הנאה שמשביעה את התאוה היא בגדר מזון לנפש רעבה. כך אמרו חז"ל (שמות רבה ג: א): "אבל נדב ואביהוא פרעו ראשיהן וזנו עיניהן מזיו השכינה...". והזונה משביעה במזון המין את תאוותה האסורה. וכן זונה מקצועית בוגדת תמורת כסף, המשביע ומזין את תאוותה. כך אמר הושע (ב: ז): "כי זנתה אמם, הֹבישה הורתם, כי אמרה אלכה אחרי מאהֲבַי, נֹתני לחמי ומימי, צמרי ופשתי, שמני ושקויָי". ומשום כך השוה הנביא את ישראל שבגד בה' בזה שהפר את תורתו, וגם הלך אחרי גוים בעלי ברית לעזרה, לאשה שבגדה בבעלה. ועל זה אמר להושע (א: ב): "...קח לך אשת זנונים... כי זָנֹה תזנה הארץ מאחרי ה'". ודע שהזורק מעליו את בטחונו בה', והולך אחרי בעלי ברית בשר ודם, כזונה יֵחשב. ואוי לנו אם נבגוד בדודנו, הקב"ה, ונלך אחרי גוים לעזרה. וכך אמר הנביא יחזקאל (כג: ה): "ותִּזֶן אָהֳלָה תחתי ותַּעְגַב על מאהביה אל אשור קרובים". ופירש רש"י: "ושלחו להם להיות להם לעזר... והנביא מדמה הדבר לאשה מנאפת, שאם היו עובדים להקב"ה לא נצטרכו למלכי אשור". והרד"ק (לקמן ל: א) מדמה את זה לבגידת עבד ברבו: "וזהו מרד גדול העבד באדוניו, שנתלה [העבד] באדון אחר, על פניו [של האדון הראשון]". והכל אחד הוא.

והנה אדם שנותנים בו אמונה והוא בוגד בה, אדם שאינו אדם נאמן, גם אינו יכול להיות אדם מאמין. וזאת כוונת ישעיהו (ז: ט) כשאמר: "אם לא תאמינו, כי לא תֵאָמֵנו". כלומר, אם אינכם מאמינים בהבטחת ה', זה משום שאינכם אנשים נאמנים ומהימנים, ולכן קשה לכם להאמין באחר. ומשום כך הפכה הקריה הנאמנה לזונה. אבל הקב"ה אינו כן — הוא נאמן לשלם ונאמן להיפרע. ולכן מדה כנגד מדה, הקריה הנאמנה שהפכה לזונה, תושמד על ידי הקב"ה, שמִלתו והבטחתו נאמנה לעד. כך נאמר (הושע ה: ט): "אפרים לשמה תהיה, ביום תוכחה, בשבטי ישראל הודעתי נאמנה". שכך הוא הבטיח, וכך הוא מקיים, כי הוא נאמן להיפרע לטוב ולרע. והיכן הבטיח? פירש הרד"ק: "כשהוכחתים במדבר... הודעתי אותם נאמנה, כלומר, דבר אמת: 'אם בחֻקֹותי תלכו' (ויקרא כו: ג)... וכיון שלא שמעו לי, אחריב את ארצם ואַגלם ממנה, כי כן הודעתים באמת".

ועל כן אמר כאן ישעיהו "איכה", שהרי הקב"ה הבטיח לכם טוב או רע, והכל לפי מעשיכם, וכל ההבטחות נאמרו בלשון "איכה". כך אמרו חז"ל (פסיקתא איכה, קכא; ומובא בילקוט שמעוני כאן שפט): "משה ראה את ישראל בשלוותן, ואמר (דברים א: יב): 'איכה אשא לבדי' [ומדובר על ריבוי ישראל]; ישעיהו ראה אותן בפחזותן [בהתנהגות בלי לחשוב], ואמר: 'איכה היתה לזונה'; ירמיהו ראה אותם בניוולן ואמר (איכה א: א): 'איכה ישבה בדד'". כלומר, הבחירה היא בידי ישראל: אם יהיו נאמנים, יהיו רבים ושלֵוִים כ"איכה" של משה; ואם לא, יגיעו ל"איכה" של ירמיהו.

ברית ישראל עם ה'; קבלת עול מלכות שמים; השגחה; מסירות נפש; אמונה ונאמנות; עם ישראל; בטחון; קידוש השם

קריה נאמנה. עצם קיומה של הקריה היא הוכחה לנאמנות הקב"ה ולהשגחתו. שהרי הוא לקח אתכם ממצרים, מבית עבדים, וירשתם ערים וקריות גדולות ורבות, כמו שנאמר לגבי סיחון (דברים ב: לו): "לא היתה קריה אשר שגבה ממנו, את הכל נתן ה' אלהינו לפנינו". והמלה "קריה" באה מלשון "קיר" ו"תקרה", מפני שהקריה היא עיר, ובניגוד לעם שאין לו עיר, אלא נע ונד באהלים, אלה שיושבים בקריה יושבים בבתים הבנויים מקירות ומכוסים בתקרה. ועצם הקריה, הבתים של קיר ותקרה, שמפרידים בין משפחה למשפחה, מעידים על הנאמנות, שזוג זה שייך לקיר זה ולתקרה זו, לבית זה ולא לאחר. האיש והאשה קשורים ודבקים זה לזה ולא לשום אדם אחר. ונ"ל ש"קריה" באה גם מלשון "מקרה", שהרי אין אנשי העיר והקריה מגיעים לשם מתוך תיכנון, אלא נקבצים לשם אנשים מכל המקומות, כאילו במקרה נקבצו יחד.

אך אל יחשוב האדם שאין כאן השגחה, ואל יתגאו בקרייתם, כמו שמזהירה התורה (דברים ח: יב,יד,יז_יח): "פן תאכל ושבעת ובתים טֹבים תבנה וישבת... ורם לבבך... ואמרת בלבבך: כחי ועֹצם ידי עשה לי את החיל הזה. וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל...". וקל לאדם לחשוב שכל הקריה שבנה, לא נבנתה ולא קמה ע"י השגחת ה' אלא ע"י כחו ועוצם ידו, וקל מאד לחשוב שכל התושבים שהגיעו, הגיעו במקרה ביחד. אך אין זה אמת. כל הקריה שיש לך באה רק בגלל חסדי ה' והשגחתו, והוא הנותן לך קיר ותקרה. וכל מי שנקבצו לכאן לא הגיעו במקרה בלתי מושגח, אלא כל מה שיקרה לך — כל ה"מקרה" — הוא בהשגחתו. כך אמר הקב"ה למשה (במדבר יא: כג): "היד ה' תקצר?! עתה תראה הֲיִקְרְךָ דברִי אם לא". מפני שכל מקרה שקורה בעולם אינו "מקרה" של חוסר השגחה, אלא יש השגחה: "כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד להם" (קהלת ג: יט). הכל מתנהל על ידי יד אחת, וכל מקרה הוא בהשגחה. ומי שמכין לכם קריה וקיר ותקרה למטה, הוא: "המְקָרה במים עליותיו" (תהלים קד: ג), למעלה. והקב"ה נשאר נאמן להבטחתו ונתן לכם קריה, בתנאי שגם היא תשאר נאמנה, ולא תכפור בה', ולא תחשוב שכל מה שקרה אך "מקרה" הוא, ולא תגיד: "איכה ידע א-ל" (תהלים עג: יא). כי כבר הזהיר הקב"ה (ויקרא כו: כא,כד): "ואם תלכו עמי קרי ולא תֹאבו לשמֹע לי... והלכתי אף אני עמכם בקרי...". כלומר, אם תמרדו ותלכו נגד רצוני, כי תגידו שאין הקב"ה משגיח בעולם והכל במקרה, גם אני אלך עמכם בקרי, ואתן לשונאיכם לכבוש אתכם ולהגלות אתכם, והוא מדה כנגד מדה, כי אז יֵרָאה כאילו אין הקב"ה משגיח בעולמו אלא הגוים יכולים לעשות מה שהם רוצים. וזאת המשמעות של "אף אני עמכם בקרי" — שאני אסתיר את פני כאילו איני משגיח בעולם, ושונאיכם יתגברו עליכם.

"קרי" הוא לשון עראי, דבר שבא פתאום ולא באופן קבוע. בבלעם כתוב (במדבר כג: ג_ד): "ויאמר בלעם... אולי יִקָרה ה' לקראתי... ויקָר אלקים אל בלעם". ופירש רש"י שם (ד): "'ויקר' — לשון עראי". ובפסוק: "ויקרא אל משה" (ויקרא א: א), כתוב "ויקרא" ב"אלף" זעירא, לרמז שלאומות העולם מופיע ה' רק בלשון "ויקר", רמז למדה כנגד מדה — אתם, אומות העולם, אומרים שאין לה' השגחה בעולם, ולכן אף אני לא אופיע אליכם באופן קבוע ומסודר. ולכן אמרו חז"ל (בראשית רבה עד: ז): "אין הקב"ה נגלה על הגוים אלא בלילה", כמו בבלעם (במדבר כב: כ), אבימלך (בראשית כ: ג) ולבן (שם לא: כד). כל אלה רצו להזיק לישראל, ולכן הופיע אליהם הקב"ה להזהירם שהוא משגיח בעולם ולהזהירם לבל יפעלו נגד ישראל. וזו מדה כנגד מדה, שהם אינם מתייחסים אליו כבלתי מוגבל, וכך הוא מופיע אליהם. ואולי יש רמז לזה בעמלק, שכתוב בו (דברים כה: יח): "אשר קָרך בדרך", שחטא עמלק היה בזה שהכחיש את השגחת ה' ולא פחד ממנו, ובזה ניסה להוכיח שכל הנסים במצרים היו רק דרך "מקרה". וכך אמרו חז"ל (תנחומא, תצא ט): "'קרך' — הִקרך לפני אחרים [עשה את בני ישראל קרים לפני הגוים]... משל למה הדבר דומה? לאמבטי רותחת שלא היתה בריה יכולה לירד בתוכה. בא בן בליעל אחד וקפץ לתוכה. אע"פ שנכוה, הקירה לפני אחרים. אף כאן, כיון שיצאו ישראל ממצרים, הקב"ה קרע הים לפניהם ונשתקעו המצרים לתוכו. נפל פחדן על כל האומות... כיון שבא עמלק... אע"פ שנטל את שלו מתחת ידן [שהוכה], הקירן לפני אומות העולם". א"כ כוונתו היתה לקרר את היראה שראתה בה' משגיח ומנהל העולם.

ולענין בלעם שהזכרתי יש לצרף את דברי חז"ל (בראשית רבה שם): "אין הקב"ה נגלה לנביאי הגוים אלא בחצי דיבור, דכתיב (במדבר כג: ד): 'ויִקָר אלקים אל בלעם'... אין הלשון הזה 'ויקר' אלא לשון טומאה. הוא מה דאת אמרת (דברים כג: יא): 'כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה'". כלומר, ששכבת הזרע צריכה להיות קדושה ומקודשת, והקב"ה ברא אותה כדי לאכלס את העולם, כמו שכתוב (לקמן מה: יח): "לא תֹהו בְרָאָהּ, לשֶבֶת יְצָרָהּ", ולא סתם להנאת גוף האדם. ומי שמקפיד על זה מקבל עליו את מרות הקב"ה, ומודה בזה שהוא משגיח על הכל. אך מי שמוציא זרע במקרה, כאשר הוא רוצה, גם כופר בהשגחת ה'. ולכן השחתת הזרע בדרך זו נקראת "קרי", על שם פריקת עול ההשגחה, ונדבק לזה שם של טומאה. ומסיים המדרש: "אבל בנביאי ישראל בדיבור שלם [משום שהם מכירים בשלמותו], בלשון חיבה, בלשון קדושה, בלשון שמלאכי השרת מקלסין אותו: 'וקרא זה אל זה ואמר: קדוש, קדוש, קדוש' (לקמן ו: ג)".

ודבר יפה יש ללמוד מקרבן עולת עוף, שבו כתוב (ויקרא א: יד_טו): "ואם מן העוף עֹלה קרבנו לה', והקריב מן התֹּרים או מן בני היונה את קרבנו, והקריבו הכהן אל המזבח ומלק את ראשו... ונמצה דמו על קיר המזבח". ויש להבין למה דוקא כאן צריך למצות את הדם על הקיר. והנה אומר רבינו בחיי (ויקרא א: יד): "על דרך הפשט בחר הכתוב הגדולים בתורים [כלומר, שהגדולים כשרים בתורים ולא הקטנים] מפני הדבקות, כי הנקבה מהם כשתאבד בן זוגה לא תדבק באחר לעולם. וכן ישראל הדבקים בהקב"ה לעולם לא ימירוהו באחר..." (וכן כתב הרמב"ן). ולכן ציווה הקב"ה שדם העוף הדבק והנאמן הזה יִמָצה על קיר המזבח, המסמל את הנאמנות בתוך הזוג, ובין כנסת ישראל להקב"ה.

מְלֵאֲתִי משפט. היית מלאת משפט כפי שרציתי וציוויתי, שבירושלים, מקום קדשי, ח"ו שיהיה עוול וחוסר משפט. כך אמרו חז"ל (אבות א: יח): "על שלושה דברים העולם קיים: על הדין ועל האמת ועל השלום, שנאמר (זכריה ח: טז): 'אמת ומשפט שלום שִׁפטו בשעריכם'". ואצל ה', המשפט חייב להיות מלא ושלם ומתמיד, וכמו ששיבח הקב"ה את כלב באָמרו (במדבר יד: כד): "ועבדי כלב, עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרַי". כלומר, אע"פ שגם יהושע התנגד למרגלים, כלב היה מלא באמונתו, כולו שלם ותמים, שהרי הוא הסתכן וקם לפני העם ומחה, כמו שכתוב (שם יג: ל): "ויהס כלב את העם". ועל אף שיהושע לא הלך בעצת המרגלים, מ"מ אמונתו לא היתה מלאה ושלמה כזו של כלב; שמסירות נפש היא שיא ושלמות האמונה. ולכן אצל אהרן, כאשר נתחנך להיות כהן, היו שמונה ימי מילואים, להדגיש את הצורך בשלמות ובמלֵאות. וכן נאמר (שמות כט: כב): "כי איל מִלֻאים הוא", ופירש רש"י: "שלמים, לשון שלמות, שהושלם בכל". וכן נאמר (שם: לג): "למלא את ידם לקדש אֹתם", ופירש רש"י: "שע"י המילואים הללו נתמלאו ידיהם ונתקדשו לכהונה". והוצרכה באהרן הדגשה זו, משום שבחטא העגל הוא התפשר, ושלא כחור שעמד ומחה ומסר את נפשו, אהרן ניסה להתפשר, מתוך כוונות טובות, ומ"מ אמרו חז"ל (סנהדרין ז.): "לא נאמר מקרא זה ["ובֹצע בֵּרֵך נִאֵץ ה'" (תהלים י: ג)] אלא כנגד מעשה העגל, שנאמר (שמות לב: ה): 'וירא אהרן ויבן מזבח'... ראה חור [שֶמִחָה] שזבוח לפניו. אמר: אי לא שמענא להו, השתא עבדו לי כדעבדו בחור, ומיקיים בי (איכה ב: כ): 'אם יֵהרֵג במקדש ה' כהן ונביא', ולא הויא להו תקנתא לעולם...". ומ"מ טעה בזה, מפני שהקב"ה דורש שלמות באמונה; אמונה מלאה עד מסירות נפש. ומאחר שגם כלב וגם חור מילאו אחרי ה', באמונה מלאה, נבחר נכדם בצלאל לבנות את המשכן, מקדש ה', ועליו כתוב (שמות לא: ג): "ואמלא אֹתו רוח אלקים...".

וכן ביהודה מצאנו (סנהדרין ו:): "לא נאמר 'בוצע' אלא כנגד יהודה, שנאמר (בראשית לז: כו): '...מה בצע כי נהרֹג את אחינו'. וכל המברך את יהודה הרי זה מנאץ". והכוונה היא, שלא מגיעה ליהודה ברכה על שהציל את יוסף, מפני שלא גמר את ההצלה ולא החזירו לאביו (עיין רש"י שם), שאין מצוות לחצאין. כך אומר בראשית רבה (פה: ג): "כל מי שהוא מתחיל במצוה ואינו גומרה, קובר את אשתו ואת בניו. ממי אתה לומד? מיהודה. 'ויאמר יהודה: ... מה בצע...'. היה לו להוליכו על כתיפו אצל אביו". וכלל גדול הוא זה ואל תשכחהו.

ולכן בשביל החושן שנקרא "חֹשן משפט" (שמות כח: טו), ואמרו בזבחים (פח:): "חושן מכפר על הדינין [שטעו בהם]", לקחו "אבני מִלֻאים" (שמות כה: ז), ונאמר (שם כח: יז): "ומלֵאת בו מִלֻאת אבן". ורבינו בחיי כתב (שמות כה: ז): "'אבני שֹׁהם ואבני מלֻאים לאפֹד ולחֹשן'... ופירש הרמב"ן ז"ל כי טעם 'מילואים', שהיו שלמות, וכן תירגם אונקלוס: 'אשלמותא'". כי המשפט והצדק חייבים להיות שלמים.

ולכן לא רק שירושלים היתה מלאה משפט, אלא היתה גם מלאה משפט מלא, בלי פחד ויראה מהעשיר ומהשר. והנה במקום שתהיה מלאה משפט, הנביא צווח לעיל (פסוק טו): "ידיכם דמים מָלֵאו". ולכן במדה כנגד מדה, נאמר (ירמיהו יג: יג): "הנני ממלא את כל ישבי הארץ הזאת... שכרון". שם מדובר על נבואת אזור הפשתים, שציווהו ללבוש ואח"כ לטמון ואח"כ להוציא שוב, ויראה שהוא נתקלקל, ואמר ה' (שם: יא): "כי כאשר ידבק האזור אל מתני איש, כן הדבקתי אלי את כל בית ישראל... ולא שָׁמֵעו". כלומר, הדבקתי אותם אלי בנאמנות, והם בגדו בי, ולכן יבוא עליהם עונשם.

חילול ישראל וחילול השם; משפט וצדק מלא; ברית ה' עם ישראל; הערבים בא"י; החלב והגאוה; עם ישראל; ידעתי

מלאתי משפט. כל המפרשים פירשו בפשטות שה"יוד" יתירה, וכאילו כתוב: "מלאת משפט", שהעיר היתה פעם מלאה משפט. ונכון הוא. ומ"מ יש להסביר למה נכתבה המלה כפי שנכתבה. והנה אמרו חז"ל (סוטה לד.): "עודם ישראל בירדן, אמר להם יהושע: דעו על מה אתם עוברים את הירדן, על מנת שתורישו את יושבי הארץ מפניכם, שנאמר (במדבר לג: נב): 'והורשתם את כל יֹשבי הארץ מפניכם'. אם אתם עושין כן — מוטב. ואם לאו — באין מים ושוטפין אותיכם. מאי 'אותיכם'? אותי ואתכם". הרי שהגמרא מקשה על ה"יוד" המיותר במלה "אותיכם", והתשובה היתה, שהיא מורכבת משתי מלים — "אותי" ו"אתכם". ולי ברור שהמלה "אותי" מכוונת להקב"ה, דהיינו — שאם לא תורישו את גויי א"י ותשאירו אותם שם, יֵצא מזה חילול השם, שנתתם לגוים שאינם מכירים בכח ה' ובריבונותו לשבת בארצכם, ובסופו של דבר יגרשו אתכם מארצכם, וזה יהיה חילול השם גם לכם וגם לי, להקב"ה. וכמו ששם תוספת ה"יוד" מורה על שיתוף צרת ה' וחילול השם בצרת ישראל וחילול ישראל, כמו שנאמר (תהלים צא: טו): "עמו אנכי בצרה", כך כאן הכוונה היא שכאשר ישראל מלאים משפט, כביכול גם הקב"ה הוא כך, אך כאשר יש עוול, כביכול גם הקב"ה הוא כך, שהרי שמו נקרא על שמם.

אמרו חז"ל (פתיחתא דאיכה רבתי יב: ד): "ארבע מאות ושמונים בתי כנסיות היו בירושלים חוץ מבית המקדש. מנין? 'מלאתי' בגימטריא הכי הוי [=481]. וכל אחת ואחת היה לו בית ספר למקרא ובית התלמוד למשנה. וכולן עלה אספסיאנוס [המלך] והחריבם". הרי שכל התורה הזאת לא עמדה להם מול עוון שנאת חנם. צאו ולִמדו מזה את חולשת תלמוד תורה כשאינו בא לידי מעשה.

צדק ילין בה. הצדק היה בעבר חלק מתמיד של ירושלים, כאילו תושב שלן וישב בעיר, במקום הקבוע שלו. כך אומר הרד"ק (ירמיהו ד: יד): "וענין 'תלין' אינו לינת לילה, אלא השקידה על הדברים תמיד, כי כן נמצא בלשון הקודש לשון 'לינה' בזה הענין", כמו בפסוק (איוב מא: יד): "בצוארו ילין עֹז", וכן (שם לט: כח): "סלע ישכֹּן ויתלֹנן". וכוונתו היא, שלכאורה, המלה "לוּן" מורה על לינת לילה שהיא רק ארעית, ואכן כך הוא ברוב המקומות. ומ"מ הקב"ה, ביוצרו את הלשון הקודש, רצה להחיל את לשון "לינה" גם על ישיבה קבועה ומתמדת בעוה"ז, כדי להדגיש שני דברים. האחד, שהישיבה הקבועה ביותר בעולם הזה היא רק ישיבה ארעית, שהאדם צריך לקום ממנה, ולעזוב את המקום, מפני שאין לו בעוה"ז מקום קבוע, כי הכל רק "מלון" — מקום של לינת לילה. והשני, שהלינה של הלילה, השינה, היא אזהרה יומיומית, מוסר הַשְׂכֵּל קבוע, ורמז תמידי ללינה הסופית והבלתי_נמנעת, המיתה; שהקב"ה ברא את האדם באופן שהוא יתעייף כל יום, ובכך יבין כמה חלש הוא, ויצטרך ללון, לישון, כך שבמשך כמה שעות הוא כמחזיר את נשמתו לבוראו, דבר שיעשה בסוף ימיו, בדרך קבע, במיתתו, כאשר ילין לעד בקברו ויצטרך לעמוד לדין בפני בוראו. ועל זה אמר דוד (תהלים מט: יג): "ואדם בִּיקָר בל ילין נמשל כבהמות נִדְמוּ". כלומר, האדם לא ילין בקבר עם יקרו ורכושו, אלא כשימות וילין לעד, הוא ימות כמו בהמה ששוכבת דום ובדומיה, בלי כסף, בלי עושר ובלי הנאות העוה"ז. וילמד האדם לקח מזה, שכל חייו הם רק כלינת לילה במלון (ויש שאמרו שהמלה "לון" מתחלפת במלה "ליל"), ומ"מ, כאשר נמצא האדם עלי אדמות, כל חייו הוא חייב להלין בתוכו את הצדק ואת היושר, שהם יהיו תושבים שחיים בתוכו. ואשרי האדם שבחיים אלה יהיה "יֹשב בסתר עליון, בצל ש-די יתלונן" (תהלים צא: א), כי אם יעשה זאת בעוה"ז, יבוא לישיבה מתמדת, ולא רק ללינה ארעית של עוה"ז. והרוצה ללון בצל ש-די לעוה"ב, ילון בעומקה של תורה בעוה"ז.

הנביא מקונן על זה שפעם, בעבר, היתה ירושלים מקום של צדק מתמיד, שצדק ילין בה, ערב ובוקר וצהרים, ועתה התהפכה, כמו שאמר הנביא (ירמיהו ד: יד): "כַּבסי מֵרָעה לבך ירושלים, למען תִּוָשֵעי, עד מתי תלין בקרבך מחשבות אוֹנֵך". ודע, שאין חלל נפשו של האדם נשאר ריק. או שהוא מתמלא משפט וצדק, כלומר, שצדק ומשפט יתאחזו וישבו בו, או שדבר רע ימלא את הריק. אם צדק לא ילין בירושלים, היא בהכרח תתמלא "מחשבות אונך".

והנה הקב"ה גזר בקרבן הפסח: "ולא ילין לבקר זבח חג הפסח" (שמות לד: כה). וכתוב עוד קודם לכן (שמות כג: יח): "ולא ילין חלב חגי עד בֹקר". ומשם למדו על איסור לינה של חלבי כל הקרבנות, כמו שאמרו במכילתא (משפטים, מסכתא דכספא, פרשה כ): "בא הכתוב ללמדך על החלבים שהם נפסלין בלינה". וכן אמרו במשנה בברכות (ב.): "הקטֵר חלבים ["של כל קרבנות" — רש"י] ואֵברים ["של עולה" — רש"י], מצוותן עד שיעלה עמוד השחר". והנה איסור אכילת חֵלב מקורו בפסוק (ויקרא ז: כג,כה): "...כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו... כי כל אֹכל חלב מן הבהמה... ונכרתה הנפש האֹכלת מעמיה". ובתורת כהנים (ויקרא פרק כ: ו), על הפסוק (שם ג: יז): "חֻקת עולם לדֹרֹתיכם בכל מושבֹתיכם, כל חלב וכל דם לא תאכלו", אמרו: "שינהוג הדבר לדורות... בארץ ובחו"ל". והסיבה לאיסור אכילת חלב, ולשריפתו על המזבח בקדשים, היא משום שהחלב, השומן, מסמל את הגאוה ואת גסות הרוח של האדם, שהיא היפך הקדושה, שבאה רק ע"י ענוה ושפלות. כך נאמר (תהלים יז: י): "חֶלְבָּמו סגרו, פִּימוֹ דִברו בגֵאות". וכן (שם עג: ו_ז): "לכן עֲנָקַתמו גאוה... יצא מחֵלב עינֵמו". ולכן אסר עלינו הקב"ה את אכילת החלב, אפילו בחולין, וכ"ש בקרבן קדוש, שהוא דבר והיפוכו. ולכן דוקא בקרבן פסח התחיל הקב"ה לאסור את החלב — שהרי זאת היתה תחלת הגאולה, שכל מטרתה היתה ליצור עם קדוש לה'. לכן בשלש המצוות העיקריות של חג זה, רמז הקב"ה לביטול היש ולהשפלת הגאוה: פסח — קרבן הפסח, שלא יאכלו מחלבו וגם לא ילינו אותו עד בקר. כלומר, שילמדו לעקור את החלב, את הגאוה, מקרבם, ולא יתנו לה לשבת וללון ולהיאחז בתוכם. וכן מצה, שלא יתנו לבצק להתחמץ בזה שנותנים לבצק לשהות — ללון — בתנור, וזה רמז שלא להחמיץ את האפשרות למנוע מהחמץ, הגאוה, מלהופיע. ומרור — שהוא זכרון למרירות של העבדות, שרק בכח ה' ניצלנו ממנה. ומתוך לינת הגאוה בתוך האדם, הוא מגיע למצב של חוסר שביעות רצון וחוסר הסתפקות, והתלוננות על כל דבר. לעולם אינו מרוצה, לנצח אינו מאושר. כך אמרו חז"ל (סוטה ה.): "כל אדם שיש בו גסות הרוח, אפילו רוח קימעא עוכרתו".

רצח; ברית ישראל עם ה'; תוכחה; פריקת עול; עם ישראל; ידעתי; מנהיג; א"י; עונש הגוים; נקמה

ועתה מרצחים. רוצחים את האדם לשם בצע כסף, ורוצחים את הנביאים המוכיחים אותם. אומר ילקוט שמעוני כאן (רמז שצ): "עבדין קטולין, הרגו את אוריה ואת זכריה". וכן נאמר (הושע ו: ה): "על כן חצבתי בנביאים, הרגתים באמרי פי". והביא הרד"ק: "ואדוני אבי ז"ל פירש: ... מתו בשליחותי כמו זכריה ואוריה". המלה "רצח" יונקת מהשורש "רצה", מפני שאדם הפורק מעליו עול מלכות שמים ועול מצוות, שמשתחרר מכל ריסון והולך בחפשיות אחרי תאוותו ותשוקתו, אחרי מה שהוא רוצה, לא יעצור אפילו על סף רצח כדי לספק את רצונו. ורצח של אדם הוא שיא השפלות של ה"רצה" של האדם. וזה מה שאמר איוב (כד: יג_יד): "המה היו במֹרדי אור ["ה', שהוא אור המאורות" — אבן עזרא], לא הכירו דרכיו... לאור יקום רוצח, יִקְטָל עני ואביון". הרוצח הזה פרק מעצמו עול מלכות שמים, ומרד בה' שהוא "אור" העולם, שנותן אור וגם רואה הכל, ואדם זה כופר בו ואינו פוחד ממנו; הוא לא חש את "מאור" העולם, ולאור היום רוצח עני ואביון. וכל זה בגלל שרצונו לכסף התגבר על כל השאר. כך אמר דוד (תהלים צד: ו_ז): "אלמנה וגר יהרֹגו ויתומים ירצֵחו, ויֹאמרו: לא יראה י_ה...". אומר הנביא: הסתכל על הזועה — מעיר נאמנה לצדק, שהֵגֵנה במשפט על החלש, הנדכא, היתום והאלמנה, הפכה ירושלים לעיר שלא רק שאינה עוזרת להם, אלא שאף רוצחת אותם, בהכרח. אמרה התורה (במדבר לה: לג_לד): "ולארץ לא יכֻפר לדם אשר שֻפך בה כי אם בדם שֹׁפכו, ולא תטמא את הארץ... אשר אני שֹׁכן בתוכה". שהרי אמרו חז"ל (ספרי זוטא, מובא בילקוט שמעוני, במדבר לה, תשפח): "'ולא תטמא את הארץ' — היא טהורה מליטמא ותוכל ליטמא, ואין כל הארצות טהורות מליטמא [שהן טמאות מתחילתן]... מגיד הכתוב ששפיכת דמים מטמא את הארץ ומסלקת את השכינה". ולכן אמרו חז"ל (אבות ה: ט): "גלות בא לעולם על ע"ז, ועל גילוי עריות, ועל שפיכות דמים, ועל שמיטת הארץ".

והקב"ה, שמשגיח על כל העולם, יביא עונש ובסוף גאולה באותם רמזים של הפסוק הזה. בגלל הזנות, ובמיוחד הרדיפה אחרי התרבות הזרה של הגוים ואחרי עזרָתָם במלחמה, אומר יחזקאל (כג: כט_ל): "...ונגלה ערות זנונַיִך וזִמָתֵך ותזנותיך, עָשֹׂה אלה לך בזנותך אחרי גוים...". אך הגאולה בוא תבוא, ונאמר בה (שם מג: ט): "עתה יְרַחֲקו את זנותם ופגרי מלכיהם ממני, ושכנתי בתוכם לעולם". בעוונות תושביה באה עליה הקללה של: "בֵּעָטֵף עולל ויונק ברחֹבות קריה" (איכה ב: יא), אבל הקב"ה הוא הקובע והכל יכול, גומל עונש לגוים על גאותם ועל עינוי ישראל, ולכן חוזה חבקוק על בבל (ב: ח): "כי אתה שלוֹתָ [השלכת] גוים רבים, יְשָלוּך כל יתר עמים; מדמי אדם ["בנקמת דמי ישראל הקרוים 'אדם'" — רש"י] וחמס ארץ ["ארץ ישראל" — רש"י] קריה ["היא ירושלים" — רש"י] וכל יֹשבי בה". ואז יזכה לישראל לראות את היום שבו: "גדול ה' ומהלל מאד בעיר אלקינו הר קדשו... הר ציון ירכתי צפון קרית מלך רב" (תהלים מח: ב_ג), שהרי ה' כל יכול. ונאמר: "בִּטחו בה' עדי עד... כי הֵשַׁח [הוריד והשפיל] יֹשבי מרום, קריה נשגבה ישפילנה..." (לקמן כו: ד_ה).

מאחר שבגדתם בנאמנות ובאמונה, יביא ה' עליכם כאשר הבטיח: "מכות גדֹלֹת ונאמנות" (דברים כח: נט). אך בלשון אמונה יפלו הגוים, ואז: "ואֶכְרְתָה לכם ברית עולם, חסדי דוד הנאמנים... למען ה' אלקיך ולקדוש ישראל כי פֵאֲרָך" (לקמן נה: ג,ה). ומאחר שירושלים היתה מלאה משפט ועכשיו המירה אותו ברצח, אומר יחזקאל (כג: לג): "שכרון ויגון תִּמָלֵאִי כוס שַׁמָה ושממה". אך באחרית הימים: "ידין בגוים מלא גויות" (תהלים קי: ו). וכן אמר יחזקאל על אדום (לה: ח_ט): "ומלאתי את הָרָיו חלליו... וידעתם כי אני ה'". אך באחרית הימים, ה', אשר "את השמים ואת הארץ אני מלא" (ירמיהו כג: כד), יגשים את הנבואה (לקמן יא: ט): "לא יָרֵעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דֵעה את ה' כמים לים מְכַסים". ואילו רק רצו ישראל לשמוע בקול ה'! "אנכי ה' אלקיך המעלך מארץ מצרים, הרחב פיך ואמלאהו; ולא שמע עמי לקולי... לוּ עמי שֹׁמע לי... כמעט אויביהם אכניע..." (תהלים פא: יא_יב,יד_ טו). ולא ילין עוד עוול ורצח בירושלים, אלא כעבור חושך הגלות, וכאור בוקר הגאולה, יתקיימו דברי דוד (תהלים ל: ו): "בערב ילין בכי ולבֹּקר רנה".

והעיקר — שמגמת הקב"ה היתה להקים אתכם לעם מובדל וקדוש, שיקים מדינה וחברה לשם ולתפארת, שכל העמים יתרשמו ממנה וילמדו ממנה, כמו שכתוב (דברים כח: י): "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך", וכן (שם ד: ו): "ואמרו: רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". ואתם שיניתם את כל זה, ועשיתם ההיפך. ועל זה ממשיך הנביא ואומר: