כהן ונביא חלק ב

לארבעת ילדיי

לארבעת ילדיי
ילדים, מעת לעת מגיע הזמן לעצור ולשים לב שעברה עוד שנה. בהתעסקותנו היומיומית בבעיות הרגילות של חיינו, אנחנו נוטים לשכוח באיזו מהירות חולפות השנים. אתה עדיין צעיר, אתה עדיין משחק וצוחק, ואינך שם לב לגל השוצף של הזמן. אבל משהו השתנה. עוד שנה חלפה לה.

אני עומד בחדרכם, בחדרכם הקטן, ואורו מעומעם. דממה; אתם שוכבים כל כך בשקט, עיניכם עצומות, ואתם בכלל לא חשים במבטי המהורהר.

אנחנו הבאנו אתכם לעולם - הקב"ה, אמכם ואנוכי. היינו שלושת השותפים ביצירתכם. לפעמים, כשאני לבדי עם מחשבותיי, עוטפת אותי עצבות מסוימת, ואני תמה: איך ייתכן? אני מביט דרך חלון העולם ורואה את התועבות, את מערבולות הרשעות, את הברברים המתחזים לבני אדם, את כאבי הלב שאיש אינו יכול לחמוק מהם. אני רואה את הטרגדיות המזעזעות עד לשד עצמותינו, את הכאבים שאינן ניתנים לריפוי, את האנחות הדוקרות את הנשמה, את השאלות שאין עליהן תשובה,  את העייפות שאינה יודעת מנוחה.

כל זה, ילדים, משותף לכל בני האדם. כעת, אתם צריכים להוסיף לכל זה את היגונות הייחודיים שלנו, של עם ישראל. שהרי אנחנו יוחדנו. לא די לנו שאנחנו כורעים תחת עול שבעים שנות חיינו כמו כל יתר בני האדם. עבורנו נוספת המרה של האייכמנים, של האושוויצים, של השנאה הפתולוגית.

אני רואה את כל זאת בעולם; אותו עולם שהיה לי חלק בהבאתכם אליו, אותו עולם שעלי להוציא  אתכם אליו, עולם שזועק ונוהם ושואף לטרוף את גופיכם ולכבות את נשמותיכם - ואני מתייאש.

רק הקב"ה יודע את התשובות. החכמה וההבנה היא שלו, ועלינו רק לציית. הוא זה שציווה שתיוולדו - ובוודאי יש לכך סיבה. הוא זה שזרק אתכם אל האפסיות של עולמנו, בעוד שלפני כן ישבתם בפניו ונהניתם מלוא הכף מזיו שכינתו - ושוב, אין ספק שיש סיבה לדבר.

וכיון שיום אחד תשאלו אותי: "אבא, למה?" אני צריך לדעת איך להשיב לכם. אני חייב להיות מסוגל להביט בעיניכם ולומר: הודו לה' על כל מה שעלה בגורלכם. כמו שאתם מברכים אותו על מה שנראה בעיניכם טוב, כך ברכו אותו בלב שלם על כל מה שנראה  בעיניכם שחסר בו טוב.

דעו והבינו זאת, ילדים שלי: אדם לא נברא כדי להיות מאושר, לפחות לא בסוג האושר שמובן לנו. אדם לא נברא כדי לחיות בלי טרגדיות ובלי כאבי לב. אין זה ייעודו. המטרה שעליכם לשאוף אליה  אינה חיי הנאה, אלא חיי חובה; לא אושר, אלא עשיית טוב; לא שקט ושלווה, אלא קדושה.

הקב"ה ברא את העולם הזה כדי להגשים את השלמות, היופי והקדושה שקיימים בעולם כתוצאה ממציאותו. האדם נוצר כדי להיות היצור היחיד שמסוגל להבין ולהוקיר אותה שלמות מדהימה ועוצרת נשימה הקיימת בעולם. אדם נוצר כדי שיוכל להתרומם לאותן רמות של שלמות שקיימות בתוכו בפוטנציאל, כדי שהאידיאלים המושלמים של אהבה, טוב וצדק, שיחד מהווים את המצב האולטמטיבי של קדושה, יוכלו לרדת מן העולם הטרנצנדטלי, מתחום התיאוריה, אל תחום המציאות החיה, הממשית.


זוהי המשימה של כל בני האדם, אבל במיוחד זוהי המשימה של היהודי, האדם שהוקדש מלידה לכך. משא כבד היא, משימה זו; עול מפחיד היא, הבאת האור לגויים. אלו הם חיים שבהכרח אינם מאפשרים את השמחות הרגעיות, את ההנאות החולפות, את האושר השטחי השייכים לבהמת-האדם. אלו הם חיים שמושכים אליהם, כאילו במגנט רב-עוצמה, הקרבה ומות קדושים, שנאת הגויים וטרגדיות. אלו הם חיים של בדידות ושל שחייה נגד הזרם, של הליכה מול ההמון עם האומץ להיות שונה. כמו הולך אורח שנקלע לבדו לסערה שמצליפה בו, מכה בו, מרטיבה אותו לגמרי, ומנסה להביס אותו.

אבל איזו גדולה מונחת בחיים כאלו! איזה הוד, איזו נצחיות, איזו אמת! כן, זו המלה הנכונה: אמת. איזה כיעור יש בחיים של שקר! כמה מתועבים הם אותם חיים המבוססים מראשם ועד סופם
על חן שקרי, על שטחיות מתה! הרבה יותר טוב לא לחיות חיים כאלו בכלל. הרבה, הרבה יותר טוב - מעבר לכל השוואה - לחיות חיים של קדושה, של הקדשה. מפני שעל אף שהם קשים, הם נהדרים;  על אף שהם טרגיים, הם יפים; על אף שהם כואבים, הם - ורק הם - הם חיי אמת.

ולכן, ברכו את ה' והודו לו על כך שהוא אפשר לכם לחיות חיים אלו. ומתוך כך, חיו כפי שהוא  היה רוצה שתחיו. אהבו את הכל. הביטו בחיבה על כל מה שאתם רואים: על הפרח השברירי, על הכלב המבוהל, על  האדם המיואש. אהבו את כולם, ותנו לאהבה זו לרומם אתכם למעלות של קדושה.

"ולדבקה בו - מה הוא חנון ורחום, אף אתה היה חנון ורחום". חפשו את אלו הזקוקים לכם,  ועזרו להם. חפשו את המיואשים, ועודדו אותם. חפשו את הנדכאים, ולחמו את מלחמותיהם. היצמדו אל המצוות. כל אחת ואחת מהן - אם חמורה ואם קלה - נושאת בחובה זרעי קדושה שעליכם לזרוע. הם יעצבו אתכם ויטהרו אתכם כדי שתתעלו מן החול ותגיעו לקודש. היצמדו אליהן, אבל לא כמו רובוט שעושה בלי לחשוב, כמו מומיה. חשבו על מה שאתם עושים, והעמיקו באוצר הזה. ומעל הכל, שאפו להגיע לחכמה.

 ילדיי, אנשים רבים מתקיימים; אבל רק מעטים חיים. תפקידכם הוא לגדול, להתבגר ולבחור בחיים.