פירוש המכבי ישעיהו

ישעיהו פרק א פס' כו-כח

ישעיהו פרק א פס' כו-כח

הגאולה; בעתה; מדה כנגד מדה; מנהיג; ידעתי; הגלות היא קללה; גוג ומגוג

(כו) ואשיבה שֹׁפטיך כבראשֹׁנה. הכל במדה כנגד מדה. היה לי חזון של "קריה נאמנה מלאתי משפט" (פסוק כא), עם משפט וצדק וקדושה הנובעים מענוה וצניעות. ואתם לא רציתם בזה, אלא העדפתם גאוה וגסות רוח ותאוה וחמדנות, שהביאו אתכם לידי רֶשע ועיוות הדין ושפיכות דמים ועוול. לכן אשיב את הצדק ואת המשפט ואת השופטים הנאמנים על ידי השבת ידי, כלומר, "ואשיבה ידי עליך" ביסורים — ובכך "ואשיבה שופטיך כבראשונה", שימלאו את הקריה משפט, וכך אחזיר את העטרה ליושנה. היה לי חזון להקים עם סגולה ונבחר וקדוש, שמסיר מתוכו את האנוכיות, ומתקדם בצדק וביושר ובצניעות; חלמתי על שופטים ומנהיגים שידריכו אתכם לכל זה, ובמיוחד על ידי דוגמה אישית של צניעות וחיים פשוטים, ע"י מסירות נפש למען העם, ע"י איכפתיות וצער על בעיות המצוקה. וכל זה היה יכול להיות אילו אך רציתם ואילו שמעתם לקולי ואילו קיימתם את מצוותי. אך לא רציתם, וא"כ אתם הבאתם עליכם בעצמכם את העונש ואת היסורים. ולכן, הדבר עוד יהיה, השופטים והחזון עוד יבואו — אך רק ע"י יסורים וצריפת הסיגים באש ובביעור. הגלות והיסורים שבה יסירו מכם את מנהיגיכם הרשעים, ואז — אחרי השבת ידי עליהם ועל כל העם — אשיב את המשפט והצדק ע"י שופטים צדיקים, שידריכו את העם וירוממו אותו. אמרו חז"ל (ילקוט שמעוני כאן): "'ואשיבה שופטיך' — זה משה ואהרן. 'ויועציך' — זה דוד ושלמה".

המנהיג יכול להנהיג בטוב או ברע, ובכך להשפיע על דורו, והוא גם יכול ללכת בעקבות הציבור ולא למחות בידם. וההשפעה בידיו. ואוי לדור שיש לו מנהיג שהוא עצמו מרשיע, שלא רק שהוא חוטא בזה ועושה עוול, אלא הוא גם מחטיא, מפני שהדור לומד ממנו. וכן אוי לדור שפרנסו מפחד מהעם, ולא רק שאינו מוחה בידם, אלא בגלל הפחד הוא אף הולך לקראתם ונותן להם את העוול שהם רוצים. ולכן הדמוקרטיה המסולפת מחריבה את העם, כאשר המנהיג תלוי בחסדי ההמון כדי שייבָחר, ובמקום להגיד את האמת או להדריך ולנקוט באמצעים נכונים אך מרים, הוא משקר ואומר את מה שההמון רוצה לשמוע. והרי השופט צריך לשפוט, והמלה "שפט" קרובה למלה "שבט", מקל, כלומר, הוא צריך לשפוט באומץ, בוודאות ובלי פחד, כמו שאמרו (סנהדרין ז:): "'ואלה המשפטים אשר תשים' (שמות כא: א)... אלו כלי הדיינין... מקל ורצועה ושופרא [לנידוי וחרם] וסנדלא [לחליצה]. 'ואצוה את שֹׁפטיכם בעת ההיא' (דברים א: טז) — אמר ר' יוחנן: כנגד מקל ורצועה תהא זריז". ופירש רש"י: "שיהו מטילין אימה על הציבור לשם שמים". והעיקר — לשם שמים! השופט חייב לשפוט משפט כפי ההלכה, כפי הדין שגזר הקב"ה. הוא חייב לשפוט דין צדק. הוא חייב להיות כפוף למשפט, ולדעת תמיד שלא הוא זה שיוצר את המשפט, אלא הוא רק מבצע ומוציא לאור את משפט ה', ואם לא יעשה כך הוא חוטא וגוזל ומרשיע. אך אם הוא אכן שופט לפי המשפט, עליו לשפוט בשבט ובמקל, ולא לגור מפני איש. כך אמר הקב"ה ליהושע (סנהדרין ח.): "טול מקל והך על קדקדם. דַבָּר אחד לדור ואין שני דַבָּרין לדור". ושופט הוא זה שמכונן ועורך ומסדר את עניני החברה, ובמובן זה המלה קרובה ל"שפת", כמו בפסוק (לקמן כו: יב): "ה' תשפֹת שלום לנו".

אמרו חז"ל (שבת קלט.): "אם ראית דור שצרות רבות באות עליו, צא ובדוק בדייני ישראל, שכל פורענות שבאה לעולם לא באה אלא בשביל דייני ישראל... ואין הקב"ה משרה שכינתו על ישראל עד שיכלו שופטים ושוטרים רעים מישראל, שנאמר: 'ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבור סיגיך ואסירה כל בדיליך, ואשיבה שופטיך כבראשונה...'". כלומר, כאשר אצרוף אתכם ביסורים, ואסיר מכם את בדיליך ("המובדלים לראשי עם" — רש"י סנהדרין צח.), אז אשיבה שופטיך כבראשונה, להדריך אתכם בדרך הישרה. ועיקר המחלה ושורש הבעיה הוא גסות רוח וגאוותנות של ראשי העם, שמביאות לידי חמדנות ואהבה עצמית. וכל זה מוליך לעושק ולרשעות. והקב"ה משלם לנו מדה כנגד מדה: אם לא יהיו ראשי העם ומנהיגיו טובים וצדיקים, הקב"ה יַגלה את ישראל וישלטו עלינו גוים רעים ואכזריים. כך אמרו חז"ל (סנהדרין צח.): "אי בטלי יהירי ["גסי רוח מישראל" — רש"י], [אז] בטלי אמגושי ["גדופי עכו"ם [עיין שבת עה.]... הבדלים מיראת המקום" — רש"י], דכתיב: 'ואצרוף כבור סיגיך...'", ופירש רש"י: "רבים וגדולים בגסותם, כשאצרוף ואסלקם ממך, אז אסירה כל בדיליך". כלומר, אם נבטל מבינינו את גסי הרוח, הקב"ה יבטל מעלינו את העונש של גוים המשפילים אותנו. כי הרי העונש הזה בא במדה כנגד מדה, שישראל שהיה גס רוח והתרומם בגאוותנות, מושפל ע"י הגוי המגדף אותו. עוד אומרת הגמרא: "אי בטלי דייני [הדיינים הרשעים וגסי הרוח מישראל], בטלי גזירפטי ["שופטים גוים החובטין את ישראל במקלות" — רש"י], דכתיב (צפניה ג: טו): 'הסיר ה' משפטַיִך, פִּנָה אֹיבֵך'". הסיגים הם גסות הרוח וגסי הרוח. כך כתב רש"י (שבת קלט.): "'סיגיך' הם גסי הרוח שמגדלין עצמן, לשון 'ישגה מאד' (איוב ח: ז)". אין דבר שהורס ופוגם בשלמות ובזַכות כמו סיגים של גאוה, והקדושה היא הזכות והטהרה של האדם המשוחרר מסיגים של גאוותנות. ומטרת הקב"ה היא עולם של קדושה וטהרה, נקי מהגאוה שהיא היפוכה של הקדושה.

ולכן הקב"ה יצרוף את העולם, ויבור מישראל ומהעולם את הסיגים. כך אמרו חז"ל (סנהדרין שם): "אין בן דוד בא עד שתכלה מלכות הזלה מישראל". ול"נ שהכוונה למלכות הזולה שאינה יקרה, כמו כסף שהוזל ערכו בגלל הסיגים שבו. וממשיכה הגמרא (שם) לומר: "אין בן דוד בא עד שיכלו גסי הרוח מישראל, שנאמר (צפניה ג: יא_יב): 'כי אז אסיר מקרבך עליזי גאותך [ולא תוסִפי לגבהה עוד בהר קדשי, והשארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ה']'". וכל זה יבוא ע"י צריפת העולם וישראל ביסורים נוראים. והיא גאולה של "בעתה", כי ישראל לא יחזור בתשובה בלי זה. ופרק מלא הוא בצפניה (שם: ב_ה,ח_ט): "לא שמעה בקול, לא לקחה מוסר, בה' לא בטחה... שריה בקרבה — אריות שֹׁאגים [שמפחידים וטורפים את העם], שֹׁפטיה זאבי ערב... נביאיה פֹחזים [גאוותנים וגסי רוח, מלשון "ופחז עלי יצרי" (נדרים ט:); וכן ממהרים ומבוהלים, כמו בפסוק "פחז כמים" (בראשית מט: ד), שמנבאים שקר מתוך פחד מהמנהיגים ומהעם, כי רוצים שיאהבו אותם, ולכן הם ממהרים לנבא מה שהעם והמנהיגים רוצים לשמוע], אנשי בֹּגדות [כלומר, ולכן הם בוגדים באמת ובתפקידם לומר את האמת המרה ביותר ולהוכיח את העם], כהניה חללו קֹדש, חמסו תורה ["גילו פנים בתורה שלא כהלכה" — מהר"י קרא (ד)]: ה' צדיק בקרבה, לא יעשה עַוְלה ["השרה שכינתו בקרבם, ולפיכך אינו יכול לראות במעשיהם הרעים, כי צדיק הוא ואין עוולה לפניו" — רש"י (ה)]... לכן חכו לי... כי באש קנאתי תֵּאָכֵל כל הארץ ["חכו לי עד היום ההוא שאצרף אתכם, כי לא תקחו מוסר עד אותו היום... והוא יום בוא גוג ומגוג" — רד"ק (ח)]; כי אז אהפֹּך אל עמים שפה ברורה, לקרֹא כֻלם בשם ה' לעבדו שכם אחד". כלומר, הצירוף יבור מהם את הרשעים, והנשארים יִשָארו בשפה ברורה, טהורה, זכה, וקדושה.

הקב"ה ישיב את השופטים כבראשונה, כמו שהיה בראש, בהתחלה. ושתי כוונות יש כאן: א) בראשית ובראשונה של העם, כאשר משה היה השופט ושפט צדק ובחר בשופטים הגונים, כמו שאמר (דברים א: יג,טז_יז): "הבו לכם אנשים חכמים ונבֹנים וידֻעים לשבטיכם ואשׂימם בראשיכם... ואצוה את שֹׁפטיכם... שָמֹע בין אחיכם, ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גֵרו, לא תכירו פנים במשפט, כקטֹן כגדֹל תשמעון, לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלקים הוא...". וכמה גדול המושג היהודי של משפט כמו שהיה בראשונה! ב) הקב"ה ישיב את המשפט כמו שהוא חשב בראשונה, בתחלת היום, בראשית יצירתו. כי עוד קודם שנברא העולם, החליט הקב"ה לבָראו על פי התורה ועל פי המשפט והצדק שבה. כך נאמר (משלי ח: כב,ל): "ה' קָנַני ראשית דרכו... ואהיה אצלו אָמוֹן", ודרשו חז"ל (בראשית רבה א: א): "התורה אומרת: אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה... כך היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם. והתורה אמרה (בראשית א: א): 'בראשית ברא אלקים'. ואין 'ראשית' אלא תורה [כלומר, בתורה שהיא נקראת "ראשית", ברא ה' את העולם], היאך מה דאת אמר 'ה' קנני ראשית דרכו'". כי כל כוונתו של הקב"ה היתה להקים עולם שישקף את הקדושה ואת הטהרה שבו, את השלמות ואת הטוב של הקב"ה. ולכן אמרו חז"ל (בראשית רבה א: ד): "העולם ומלואו לא נברא אלא בזכות התורה". ולכן אותה תורה ומשפט שהיו כוונתו בראשית, לפני שנברא העולם, יהיו גם בסוף.

ה' בחר בעם ישראל כסמל לאנושות שרצה לראות בראשונה, ועל שם כך נקרא ישראל "ראשית", כמו שאמרו (בראשית רבה א: ד): "ששה דברים קדמו לבריאת העולם... ישראל מנין? שנאמר (תהלים עד: ב): 'זכֹר עדתך קנית קדם'". וכן נאמר (ירמיהו ב: ג): "קֹדש ישראל לה', ראשית תבואתֹה". לכן, כדי לבצע את משפטי התורה שנקראת ראשית, נבחרו ישראל שנקראו ראשית, וחובתם היא לבצע את מחשבת ה' מבראשית. ולכן ראשיהם צריכים להיות ראשית, בחירים וראשונים במעלה. מפני שכל דבר ראשון, נבחר בכך, וזו זכות וחשיבות, כמו שנאמר במצוה הראשונה שנצטוו כלל ישראל (שמות יב: ב): "החֹדש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה" — משום שהוא ראשון בחדשים, הוא ראש וחשוב. וכן הראש של ישראל — המנהיג — נבחר בגלל חשיבותו וחשיבות תפקידו, והוא חייב לזכור שהוא ראש לישראל שנקראים "ראשית", ולבצע את התורה שהיא "ראשית". ויתנהג תמיד בשפלות כ"רש", עני ודל, בלי גאוותנות. ואל יחפש שוחד ועושר, אלא יהיה בעניני עלמא וחומרנות כרש ועני. ואם הראש ילך נגד הראשונות, הראשיות, ויעוות את המשפט, יתקיימו דברי הנביא (הושע י: ד): "ופרח כראש משפט", כלומר, יבוא כגמול — ראש, עשב מר ולענה, העונש המר. וכן נאמר (עמוס ו: יב): "כי הפכתם לראש — משפט, ופרי צדקה — ללענה".

הגאולה; בעתה; מנהיג; קיבוץ גלויות ואח"כ יסורים וגאולה שלמה; יראת ה'; סימני הגאולה; חילול השם; עונש הגוים; גוג ומגוג; ידעתי

ויֹעציך כבתחלה. השופט והמנהיג בישראל אינם סתם אנשים השולטים ורודים בעם. החוק והמשפט שהם מורים ומבצעים הם עצה לעם, איך לחיות ואיך ללכת בדרכי ה' שנקרא "יועץ", שנאמר (לקמן ט: ה): "פלא יועץ, א-ל גבור, אבי עד", כדי שיחיו חיי קדושה ושלוה. וכן נאמר: "וליֹעֲצֵי שלום שמחה" (משלי יב: כ). ועצם המלה "עצה" קשורה למלה "עץ", שהוא שתול ואיתן באדמה ולא יזוז, וגם נותן פרי ואינו סרק. כך גם אדם ההולך בעצת ה' ולא בעצת רשעים, יעמוד איתן, מבוסס, בשלוה, ולא ינוע ולא ינוד ולא יגלה ולא יצטער; וגם יוציא פרי של קדושה וגדולה ע"י מעשיו, וכן יזכה להוציא פרי של בנים ובני בנים העושים כמעשיו, כמו שנאמר (תהלים א: א_ד): "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים... כי אם בתורת ה' חפצו... והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו... וכל אשר יעשה יצליח. לא כן הרשעים, כי אם כמֹץ אשר תדפנו רוח".

כמו כן, ילקוט שמעוני (תהלים, תריד) אומר: "שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזין אותו ממקומו". והכוונה היא לא רק שלא יוזז ע"י גורמים חיצוניים, אלא שתהיה לו שלוה פנימית, ששום רוח לא תטריד אותו ולא תהדוף אותו. משא"כ ברשעים, גסי הרוח, שכמו שאמרו חז"ל (סוטה ה.): "כל אדם שיש בו גסות הרוח, אפילו רוח קימעא עוכרתו". כי הרשע יסגור עיניו לעצה, הוא יַעֲצֶה את עיניו, שנאמר (משלי טז: ל): "עֹצֶה עיניו לחשֹׁב תהפֻּכות", שסוגר את עיניו מפני עצה נכונה, כדי לעשות רֶשע, וממשיך הפסוק (שם: לא): "עטרת תפארת שיבה, בדרך צדקה תִּמָצֵא". כלומר, שהעוצה את עיניו לא יגיע לשיבה טובה ולשלוה, כי לזה מגיעים רק בדרך צדקה. כך אומר ילקוט שמעוני (משלי טז, תתקנה): "אם ראית אדם שמתחזק בתורה ובגמילות חסדים, עתיד לזכות לעטרת שיבה... הא למדת שאין הזקנה מצויה אלא 'בדרך צדקה'". והעצל העוצה את עיניו מהדרך הקשה של עצה טובה, "תאות עצל תמיתנו" (משלי כא: כה).

התורה נקראת "עץ", כמו שנאמר (משלי ג: יח): "עץ חיים היא למחזיקים בה". והצדיק אוכל מפרי העץ ומקבל ממנו עצה ותושיה, כמו שנאמר (שם יא: ל): "פרי צדיק עץ חיים", ואומר בראשית רבה (ל: ו): "'פרי צדיק עץ חיים' — מה הן פירותיו של צדיק? מצוות ומעשים טובים". וגם השופט עצמו נמשל לעץ, שהרי אמרו חז"ל (סנהדרין ז:): "כל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשירה בישראל, שנאמר (דברים טז: יח): 'שֹׁפטים ושֹׁטרים תתן לך', וסמיך ליה (שם: כא): 'לא תטע לך אשֵרה'". כלומר, מינוי דיין שאינו הגון הוא כנטיעת אשירה; אבל דיין הגון היא כעץ חיים. עוד אמרו חז"ל (תענית ז.): "'כי האדם עץ השדה' (דברים כ: יט)... אם תלמיד חכם הגון הוא, ממנו תאכל [כפרי מעץ];... ואם לאו, 'אֹתו תשחית וכָרָתָּ' (שם: כ)". השופט והמנהיג אוכל מעץ החיים — התורה, ומאכיל מזה עצה, תורה ומצוות, לעם. הוא, ש"אכל" עצה של צדק ומשפט ואמת, הופך ליועץ שמייעץ אותה עצה. ולכן אמר ישעיהו על המשיח (יא: ב_ה): "ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה', והריחו ביראת ה' ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח, ושפט בצדק דלים... והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע. והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו". כך צריך להיות שופט ומנהיג!

ואתם, המנהיגים, בגאותכם ובאנוכיותכם, השלכתם מעליכם עצה ותושיה, הפרתם כל עצתי, זרקתם מעליכם את יראת ה', והלכתם בעוול ובחמס אחרי מועצותיכם, כמו שנאמר (ירמיהו ז: כד): "ולא שמעו ולא הִטו את אזנם, וילכו במֹעצות, בשרִרות לבם הרע". ובגאותם ניאצו את יועץ ישראל, שעליו נאמר (לקמן יד: כז): "כי ה' צב-אות יעץ ומי יפר!" (ויש לעיין, אולי יש מקור משותף לשתי מלים אלה, שמי שמנאץ את ה' בועט בעצתו, ויש חילוף אל"ף ועי"ן; ועיין במה שאכתוב להלן בס"ד). ולכן הקב"ה הורס את אלו שיועצים מלבם והורס גם את עצתם, שנאמר (שם ח: י): "עֻצו עצה ותֻפר". השוטים האלו לא זכרו את מה שעשה הקב"ה לבלעם ובלק ולעצתם, כמו שנאמר (מיכה ו: ה): "עמי, זכָר נא מה יעץ בלק... ומה ענה אֹתו בלעם... למען דעת צדקות ה'", ולא שעו למה שהקב"ה יעץ להם, ולכן תבוא עליהם השואה והגלות. והקב"ה יחזיר את היועצים כבתחלה, כמו שהיו בתחלה, יועצים ושופטים שהלכו ביראת ה', ושיָדעו כי: "תחלת חכמה יראת ה'" (משלי ט: י), שלא כמו זה שמשליך מעליו עצה ויראת ה' כמו בלעם. וכן על הפסוק (קהלת י: יב_יג): "...ושפתות כסיל תבלענו, תחלת דברי פיהו סכלות", כתב רש"י (יב): "כגון בלעם שפרץ גדרן של אומות, שגדרו עצמן מן העריות מדור המבול ואילך, והוא יעץ להם להיות מפקירין נשותיהם לזנות..." (ועיי"ש). הגאוה הוליכה אותו לפרוק מעליו יראת ה', והביאה אותו לעצה רעה.

הקב"ה ימחה מהעולם את הגאוותנים ואת היועצים הרעים, הן מישראל והן מהגוים, כי כולם חיללו את השם בזה שלא פחדו ממנו. והגוים שניאצו את ה' בזדון יבואו על עונשם במיוחד. כך ניבא ישעיהו על צור (כג: ח_ט): "מי יעץ זאת על צֹר המעטירה, אשר סֹחריה שָׂרים, כִּנעָנֶיה נכבדי ארץ. ה' צב_אות יְעָצָהּ, לחלל גאון כל צבי...". ופירש הרד"ק (ט): "לפי שהיתה מתגאה ברוב עָשרה, והיתה נותנת העטרה לעצמה ולא לא-ל, לפיכך ציווה להחריבה". וכך יהיה עם כל הגוים שיתאספו יחד למחות את שם ישראל מן העולם בתקופת גוג ומגוג, כמו שאומר דוד המלך ע"ה (תהלים פג: ג_ו): "כי הנה אויביך יהמָיון ומשנאיך נשאו ראש [ודע שכל פעם שכתוב "משנאיך" (במקום "שונאיך"), הכוונה לאלה שמכחישים את אלוקות ה' ומחללים את שמו], על עמך יערימו סוד ויתיָעצו על צפוניך [הם בועטים בעצת ה', ובגאותם מערימים בעצותיהם להשמיד את עם ה']; אמרו: לכו, ונכחידם מגוי, ולא יזָכר שם ישראל עוד; כי נועצו לב יחדָו, עליך ברית יכרֹתו". ואומר רש"י: "ברית זו אינה אלא עליך, להשכיח את שמך, שאין אתה קרוי אלקים אלא לנו — 'אלקי ישראל'. ומאחר שלא ייזכר שם ישראל, אף שמך הגדול אינו נזכר. כך מצאתי". הגוים יתאספו לחלל את שם ישראל — להשמיד את ישראל ולהוציאם מן העולם, כך שהעולם יהיה ריק מהם, כמו חלל. ומכאן שחילול שם ישראל הוא חילול שמו של ה'. וזאת, משום שהנכונות להשמיד את ישראל מראה בוז לגבי יכולת ה' להציל את עמו. לכן, משום שהגוי קם בעצה שלו ולועג ומואס בעצת ה', הקב"ה יקים וינקום את שמו, וישמיד את הגוים האלה, ואז: "וידעו כי אתה שמך ה' לבדך, עליון על כל הארץ" (שם: יט).

אמרו חז"ל (מגילה יז: , ששם מוסבר למה סודרו ברכות השמונה עשרה כפי שסודרו): "וכיון שנתקבצו גליות, נעשה דין ברשעים, שנאמר 'ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבור סיגיך... ואשיבה שופטיך כבראשונה'...". מזה אנו רואים שגם אחרי קיבוץ גלויות, עוד לא תהיה הגאולה הסופית, ועוד יישארו רשעים, ורק אח"כ יבוערו הרשעים. וכך נאמר בענין גוג ומגוג (יחזקאל לח: ח_ט,יא_יב): "...באחרית השנים תבוא אל ארץ משובבת [שהושבה] מחרב, מקֻבצת מעמים רבים [א"י]... והיא מעמים הוּצָאָה וישבו לבטח כֻּלם, ועלית כשואה... ואמרת: אעלה על ארץ פרזות, אבוא השֹׁקטים, יֹשבי לבטח... להשיב ידך על חרבות נושבות ואל עם מאֻסָף מגוים", ואומר רש"י (ח): "ואשיאך באחרית השנים לבוא אל ארץ ישראל המשובבת מחרב, ששבו יושביה מן הגולה... וסמוך לבואך עליהם, חזרו". ודבר גדול אנו לומדים משם לזמננו, שהרי בתנ"ך מוצאים אנו פעם אחר פעם שני תסריטים של גאולה: האחד — בהדר ובגאון, בלי יסורים ובלי שואות, והשני — מלוּוה ביסורים ובאסון. ורק אחד מהם יהיה, ותלוי בישראל איזה מהם יהיה, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין צח.): "זכו — 'אחישנה'; לא זכו — 'בעתה'". ויהיה מה שיהיה, קיבוץ גלויות יבוא לפני הגאולה השלמה. אם יחזרו בתשובה, חלק גדול יעלה ארצה מן הגוים ביוזמתו — שהרי אסור לשבת בגלות (כמו שאומר הרד"ק שם (ח): "זה יהיה בעת הישועה, אחר צאת כל ישראל מהגלות או רובם"). ואז, כאשר רוב העם יושב בא"י, הקב"ה יביא את גוג ואת כל העמים איתו להשמיד את העם ואת הארץ, והוא יגיע לא"י, אבל הקב"ה ישמיד אותו ולא יאונה לישראל כל רע. ובהשמדת העמים האלה, הגוים שיישארו בחיים בעולם יראו את קידוש השם, וידעו שהוא האלקים, ויקבלו כולם את עול מלכותו.

ואם לא יחזרו ישראל בתשובה, הקב"ה יביא את הגאולה לא למענם, אלא למען שמו שחוּלל בגוים, והיא תהיה מלוּוה ביסורים נוראים. ויהיה קיבוץ גלויות חלקי, ויעלה עליהם גוג עם העמים ויכבוש את הארץ לתקופה קצרה, כמו שנאמר בזכריה פרק יד, וכן אמרו חז"ל (סנהדרין צח:): "אין בן דוד בא עד שתתפשט המלכות על ישראל תשעה חדשים". וישראל יסבול יסורים נוראים, ואז ישמיד ה' את גוג. ועל זה אמר עולא (שם): "ייתי ולא איחמיניה" — יבוא ולא אראנו. והנה, בימינו אנו, כשהקב"ה פתח בתהליך הגאולה, והיא נפתחה בגאולת "בעתה" — שואה נוראה, ורק אח"כ מדינה עצמאית, ראינו את הקיבוץ החלקי, ואיך נשב בחיבוק ידים כאשר אנו יודעים שבלי תשובה, מרחפת עלינו שואה בל תתואר?! ועלינו למהר, לנוס כבורחים מהמוות, ולחזור לאבינו שבשמים, במצוות מעשיות ובאמונה ובטחון בו, כולל את כל המצוות שהדתיים, כביכול, מואסים בהן — ו"מי עִוֵר כי אם עבדי!" (לקמן מב: יט). הכרזת ריבונות על כל שטחי א"י המשוחררים; ביעור הנגע הישמעאלי מן הארץ; קריאת חירום לעלייה לא"י; ועשיית משפט, צדק וחסד.

הגאולה; בעתה; ה' כל יכול; ארץ ישראל; ידעתי; פדיון הבן; קידוש השם; שם ישראל

אחרי כן יִקָרֵא לך עיר הצדק. "כבתחלה (פסוק כא): 'צדק ילין בה'" — רש"י. והמלה "עיר" באה מלשון "ער", התעוררות והמיה. שבניגוד לכפר שהוא שקט, העיר — שהיא מלאה אנשים — תמיד הומיה וערה, כמו שנאמר (לקמן כב: ב): "עיר הומיה, קריה עליזה". והיסורים יהפכו אותה ל"המון עיר עֻזב" (לקמן לב: יד). וחבָל שרק "אחרי כן", אחרי העונש הנורא, תבינו ותחזרו להיות עיר הצדק. חבל שבלי היסורים והסבל לא לקחתם מוסר. חבל שלא למדתם מכל הגדולה שלי ומן הטובות שעשיתי בשבילכם כאשר בחרתי בכם מכל העמים והוצאתי אתכם ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה, ובישרתי את הגאולה במלים "אחרי כן", כשאמרתי לאברהם (בראשית טו: יד): "ואחרי כן יֵצאו ברכֻש גדול". את כל זה עשיתי, וראיתם את גדולתי, ומ"מ בגדתם בי ולא רציתם להישאר עיר הצדק. אני כיניתי את ציון בכינויים נהדרים: "עיר הצדק"; "עיר הקֹדש" (לקמן נב: א): "עיר ה', ציון קדוש ישראל" (שם ס: יד); "עיר האמת" (זכריה ח: ג): "עיר אלקים" (תהלים מו: ה). ואתם מרדתם, והלכתם אחרי גאותכם ותאותכם, והפכתם אותה "לזונה" (לעיל פסוק כא); "עיר הדמים" (יחזקאל כב: ב), ואילצתם אותי להחריב אתכם ולהגשים את הנבואה (עמוס ו: ח): "והסגרתי עיר ומלֹאה". אתם מאסתם בעיר "מלאתי משפט" (לעיל פסוק כא), ובמדה כנגד מדה "והסגרתי עיר ומלואה".

קריה נאמנה. עיין במה שכתבתי לעיל, פסוק כא, על "קריה". ונ"ל שהמלה "עיר" באה גם מלשון "עור", שיש במשמעותו "גילוי", שהרי כאשר אין בגדים, העור גלוי ונראה לעין, ולכן החלק הנסתר של הגוף נקרא "ערוה", כי הוא עור שלא יֵראה ולא יִגָלה (ויתכן ש"עור" הוא קרוב ל"אור", ויש חילוף אל"ף ועי"ן). והמשפחות שמגיעות לעיר לחיות ביחד, רוצות לכסות את ערוותן הפרטית ואת סודותיהן מפני האחרים, משום שהם זרים אלו לאלו, כמו שאמר יוסף לאחיו (בראשית מב: ט): "לראות את ערות הארץ [סודות] באתם", ולכן בונים לעצמם בתים עם קירות, שבהם מכוסים כל ענייניהם הפרטיים, ולכן היא נקראת "קריה". וכאשר הקב"ה בא ומערה (שופך) את חמתו הוא מערה (מגרש מתוך בתיהם) את תושבי העיר. והגוי שמחריב את העיר, והורס את הבתים, מגלה את כל מה שיש בהם, כמו שנאמר (תהלים קלז: ז): "ערו, ערו עד היסוד בה".

משפט וצדק; עונש הגוים; בעתה; חילול השם

(כז) ציון במשפט תִּפָּדֶה. הפדייה והגאולה תבואנה בגלל המשפט והצדקה, ותבואנה באחת משתי דרכים. אילו רציתם, הייתם יכולים למנוע את הגלות. וגם כשכבר יצאתם לגלות, בידכם להיגאל ולהיפדות מיד, ע"י חזרה בתשובה שעיקרה אמונה בה' ואחיזה במדותיו של משפט וצדקה, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין צח.): "אין ישראל נפדית אלא בצדקה", בעיקר להשליך מעליכם את האנוכיות והתאוה לחומרנות, ובמקום זה, שיהיה רצון לעשות למען הזולת. אך לא רציתם; ומכל מקום הגאולה תבוא אבל מסיבה אחרת, גם היא מכח משפט וצדקה, אך לא בזכותכם. לא למענכם אני עושה זאת, את הגאולה והפדייה של ישראל, כי אתם לא חזרתם בתשובה. אם הפדייה לא תבוא ע"י המשפט שאתם עשיתם, היא תבוא ע"י המשפט והצדק שהגוים לא עשו, שבכך עיוותו את כל מטרתי בבריאת העולם ושמו ללעג את כל מחשבותי וגם חיללו את שמי. שהרי כל מטרתי היתה ליצור עולם שכל בני האדם בו יכרעו לי ברך, ושיישבע לי כל לשון, שידעו שה' הוא האלקים, וילכו באורחות המשפט והצדק שציוויתי. והם ניאצו אותי, לא הכירו בי, וגם עינו ורצחו את עמי, עם ישראל, וחירפו את שמי בזה שבעטו במלכותי, שהרסו את יסודות המשפט והצדק, והקימו מלכות של רשע ועוול — רצח, גזל, ודיכוי. לא רק שהשכיחו מהעולם את הצדק ואת המשפט, אלא שבזה גם כפרו בצדיק ובשופט, הקב"ה. לכן, עקב כל העוונות האלה — חיסול המשפט והצדק, כפירה בה' וחירופו, והשמדת חלק מעמו ישראל — אני חייב להעניש אותם, כדי שאוכיח לעולם שאכן יש שופט וצדיק בארץ, וכדי לכונן את המשפט ואת הצדק על מכונם, שזו מטרת בריאת העולם. ולכן ציון תפָּדה, לא בזכות ישראל, אלא בזכות המשפט והצדק שהגוים מאסו בהם ורמסו אותם. בגלל הצורך להוכיח לגוים שאכן הקב"ה מלך, ושהוא רוצה לכונן מלכות משפט וצדק, הגוי יֵענש וציון תפָּדה.

הנביא כתב את המלה "תפָּדה" בכוונה, אע"פ שלמושג של "גאולה" יש הרבה מלים בלשון הקודש, כגון "גאולה", "חרות" "הצלה" ו"פדות" (כמו שכתבתי). כי המלה "פדות" (שקשורה ל"פדיון") באה על הצלה בתמורה, כלומר, כשבמקום דבר אחר, ניצל דבר זה. כך מצינו אצל פדיון (ויקרא כז: כז): "ואם בבהמה הטמאה [שהקדיש טמאה לבדק הבית], ופדה בערכך...". כלומר, כאשר המקדיש רוצה להוציא את הבהמה לחולין, הוא צריך לפדות אותה, על ידי שתמורתה הוא יתן ערכה ועוד חמישית. אם כן, רואים שהפדות היא גאולת דבר תמורת משהו אחר. וכן בפדיון בכור בהמה ואדם, המושג הוא — יציאה ע"י נתינת משהו ככופר שמכפר עליו, כמו שנאמר (שמות יג: יג): "וכל פטר חמֹר תפדה בשה... וכל בכור אדם בבניך תפדה [בכסף]". וכן בבעל שור מועד שהרג אדם נאמר (שמות כא: ל): "אם כֹּפר יושת עליו ונתן פדיֹן נפשו". כלומר, שהכסף שהוא נותן הוא כופר שבא בכפרה, ותמורתו הוא נפדה מהמוות. וזה מה שאומר כאן הנביא: לא למענכם באה הגאולה, אלא אתם נפדים; כלומר, מה שעשה הגוי, מעשיו הרעים וחילול שמי, הם הכפרה והפדיון שלכם, שמאפשרים לכם לצאת. וחוץ מזה, הגאולה של "בעתה" תבוא במחיר של יסורים כבדים על ישראל, וזה הכופר, הפדיון שישלמו. והלשון קצת מתאימה אפילו למצב שיחזרו בתשובה, כי הגאולה לא באה בחינם, אלא במחיר התשובה; ומ"מ בגאולה של "בעתה" בוודאי שייך יותר הענין של "פדות", כי אינם ראוים לגאולה מצד עצמם.

ישעיהו אומר פעמיים: "ופדויי ה' ישֻבון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם, ששון ושמחה ישיגו, ונסו יגון ואנחה" (לקמן לה: י וכן נא: יא). ונ"ל שהטעם שאמר כך פעמיים הוא לומר שהפדות תבוא באחת משתי דרכים, בעתה או אחישנה, והנביא נתן שני תסריטים, ואחד מהם יתקיים. וגם גאולת ישראל ממצרים היתה "פדות", כמו שנאמר הרבה פעמים (דברים ז: ח) "ויפדך מבית עבדים"; וכן (שם טו: טו): "ויפדך ה' אלקיך". כי לא בזכותם יצאו בני ישראל ממצרים, שהרי לא היו ראויים לזה, אלא למען קידוש שמו הוציאם הקב"ה, כמו שאמר יחזקאל (כ: ח_ט): "וימרו בי ולא אבו לשמֹע אלי... ואֹמר לשפֹּך חמתי עליהם... בתוך ארץ מצרים, ואעש למען שמי לבלתי הֵחֵל לעיני הגוים...". כלומר, גם שם, הגאולה באה תמורת דבר אחר, ומעשי הגוים נגד ישראל — שבזה חיללו את השם — הביאו לישראל את הגאולה. והקב"ה הפגין את זה באופן מעשי כאשר הרג את בכורי מצרים כפדיון וכופר תחת ישראל שהוא בכור ה', כמו שכתוב (שמות ד: כב_כג): "...כה אמר ה': בני בכֹרי ישראל... ותמאן לשלחו, הנה אנכי הֹרג את בנך בכֹרך". המצרים היו הפדיון והכופר שבהם יצאו בני ישראל ממצרים, והבכור סימל את זה, ולכן ציווה הקב"ה לדורות מצות פדיון הבן, לאות לנו שלא בזכותנו יצאנו ממצרים, וכדי שנדע את המושג של חילול וקידוש השם. וכל המושג הזה בולט בפסוק (שמואל ב ז: כג): "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ, אשר הלכו אלקים לפדות לו לעם ולשום לו שֵם, ולעשות לכם הגדולה ונֹראות לארצך, מפני עמך אשר פדית לך ממצרים". ואמרו חז"ל (ספרי, בהעלותך פד) שבזה שפדה את ישראל, גם פדה את עצמו כביכול. וכן נאמר (דברים ט: כו): "ונחלתך אשר פדית בגָדלך", כלומר, ע"י הפדות, שהבסת את מצרים — התגדלת.

המדקדק ישים לב שכאן דיבר על "ציון" ואח"כ על "שָבֶיה", והכוונה לגאולת "ציון", כלומר, ארץ ישראל, ומלבד זה פדות "שביה", כלומר, ישראל. כי אין די בגאולת ישראל משעבוד ומיסורים, ושיישארו בגלות כבני חורין ומאושרים בלי סבל. אין פדות ואין גאולה בלי שחרור ופדות של א"י ושיבת ישראל לתוכה. כך כתב הרמב"ן (שמות ג: יב): "והיה אפשר שיצילם מידם בארץ גושן עצמה או קרוב משם, אבל הבטיח עוד להעלותו מן הארץ ההיא כולה אל מקום הכנעני". וכן כתב הספורנו (דברים ו: כא): "ובהיות שבעבדותנו לא היינו יכולים לקנות השלמות המכוון מאתו, הפליא לעשות להוציאנו ולהביא אותנו אל הארץ, שנוכל לקנות בה אותה השלמות". והכוונה היא, שאפילו בלי עבדות ממשית, גם אם אנחנו רק כפופים לעם ולתרבות זרים, לא נוכל לקנות לנפשנו את האוירה הבלעדית של תורה. וזאת גם כוונת האבן עזרא (דברים ד: י) שכתב: "כי ה' ידע שלא יוכלו לעשות מצוותיו כראוי והם בארצות המושלים בהם". וזאת כוונת הפסוק (שמואל ב ז: כב) שהבאתי לעיל: "ולעשות לכם הגדולה ונֹראות לארצך". כלומר, לשניכם: לכם — גדולה, ולארצך — נוראות, כי בלי ארץ ישראל אין עם ישראל שלם ולא יוכל להשיג את שלמותו. ולכן אמר כאן "ציון במשפט תפדה" — וממשיך:

הגאולה; בעתה אחישנה; גלות; עונש הגוים; סוכות; בטחון; סימני הגאולה; גלות היא קללה; א"י, עליה

ושָׁבֶיהָ בצדקה. גם ציון, הארץ, וגם אלה שגלו, יִפָּדו ויִגָאלו. אלה שגלו והיו שבויים ביד הגוים, ובעל כרחם ישבו ישיבה בגלות, ישובו לא"י. ודע שהגלות היא שבי, כלא, וקללה, כמו שנאמר (נחמיה ח: יז): "ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סֻכות וישבו בסֻכות, כי לא עשו מימי ישוע בן נון כן בני ישראל עד היום ההוא, ותהי שמחה גדולה מאד". ורבים תמהו על הפסוק הזה ושאלו: וכי לא עשו סוכות מימי יהושע ועד נחמיה?! אלא נ"ל שיש כאן כוונה גדולה: בוודאי חגגו את חג הסוכות כל השנים, אבל את הכוונה האמיתית והשמחה המלאה של סוכות — לא היו כל הדורות בין יהושע לעזרא ונחמיה יכולים להרגיש. שהרי רק דור שיוצא מהשבי, מבית הכלא שהוא גלות, ויודע שזאת גלות ושבי — יכול להרגיש את השמחה הבלתי ניתנת לתיאור של פדות וחרות. חג הסוכות בא כתזכורת מתמדת לגלות. הסוכה היא דירה ארעית, קטנה, עלובה; היא היא הגלות. ולכן הדור הראשון שהגיע לא"י בימי יהושע, וטעמו את טעם מצרים והמדבר, ועכשיו ישבו כל השנה בארצם, שמחו שמחה עצומה כל סוכות כאשר ישבו רק שבעה ימים בגלותם, "בשבְיָם", וידעו שלמעשה זה רק ארעי, ויש להם בית וארץ שלהם. איזו שמחה היא זאת, לדור שטעם את השבי ואת הגלות האמיתיים, ועכשיו יש לו חרות וארץ משלו! כמה הוא שמח, כאשר הסוכה היא רק תזכורת בשבילו!

אבל כל שאר הדורות לא יכלו להבין את עומק השמחה של סוכות, ולכן כתוב שם שמימי יהושע ועד נחמיה לא עשו סוכות כזאת של "ותהי שמחה גדולה מאד" — כלומר, לא היתה שמחה כזאת. וודאי וודאי שיהודי שעדיין נמצא בשבי של הגלות לא יוכל להבין את השמחה. שהרי כאשר הוא יוצא מסוכתו — סמל השבי והגלות — הוא עדיין נמצא בשבי ובגלות. ואוי לדור שיושב בשבי, ואינו מבין שהוא נמצא בו! ואוי ואבוי לדור שיושב בגלות, ואינו מבין שהוא בשבי, ואינו רוצה לצאת ממנו! ומאחר שרוב היהודים בבבל לא הבינו שהם בשבי, ולכן לא חזרו לא"י, הדגיש הכתוב כאן שאלה שאכן חזרו הבינו שהם "השבים מן השבי", ולכן שמחו "שמחה גדולה מאד". ויֵדע היהודי שיושב בשבי של הגולה ומסרב לצאת, שהוא חוטא חטא שלא יכופר, והיציאה מן הגלות עבורו תהיה גם שיבה לציון וגם ענין של "שובה" — תשובה.

הגאולה והשיבה הן בידי ישראל. אם אך יחזור בתשובה, הקב"ה יביא לו את הגאולה וישיב אותו לא"י, בבחינת "אחישנה", גאולה מהירה ונהדרת. כך נאמר (דברים ל: ב_ג,ה): "ושבתָּ עד ה' אלקיך ושמעת בקֹלו [=אם תחזור בתשובה]... ושב [ישיב מן הגולה] ה' אלקיך את שבותך... והביאך ה' אלקיך אל הארץ אשר ירשו אבֹתיך וירשתה...". כאן רואים בפירוש שהשיבה לה' תביא שיבה לציון וגאולה. וברור שהגלות תוארה כאן כקללה והשיבה כברכה, ואיך לא ירצה היהודי לקבל את הברכה ויעדיף לשבת בקללה? והלא עצם ישיבתו בגלות כאשר יוכל לצאת ממנה, מהווה חטא וסתירה לתשובה לה'! ומהפסוק עצמו יש רמז שהגלות היא קללה וחילול השם ואיסור מוחלט. כך אמרו חז"ל (מגילה כט.): "'ושב ה' אלקיך את שבותך' — 'והשיב' לא נאמר, אלא 'ושב', מלמד שהקב"ה שב עמהן מבין הגליות". והסיבה העיקרית היא, שכאשר ישראל בגולה, הקב"ה מחולל בזה שהגוים אומרים (יחזקאל לו: כ): "עם ה' אלה [ומ"מ] ומארצו יצאו". וא"כ, אם עצם הגלות הוא חילול השם, איך יעיז היהודי להישאר שם, והרי ישיבתו שם מנוגדת לתשובתו לה'?

ודע שהשיבה מהגלות בזמננו — על אף שהיתה בבחינת "בעתה" ולא בזכותנו — היא השיבה האחרונה, ולא תהיה עוד גלות, כי יש רק שלש גלויות, כמו שאמרו (תנחומא, שופטים ט): "'[והיה בכל הארץ, נאם ה', פי שנים בה יכרתו יגועו] והשלִשית יִוָתר בה' (זכריה יג: ח) — שאין מתיישבין [ישראל] בארצם [לעולם ועד] אלא בגאולה שלישית. גאולה ראשונה זו גאולת מצרים; גאולה שניה זו גאולת עזרא; השלישית אין לה הפסק". וכן (פסיקתא זוטרתא, דברים א: ח): "'לתת להם, ולזרעם אחריהם'... — ר' אומר: 'לתת להם' — אלו עולי המדבר; 'ולזרעם' — אלו עולי בבל; 'אחריהם' — אלו ימות המשיח" (וזה שלפעמים מדברים חז"ל על ארבע גלויות, הוא משום שכוללים גם את גלות עשרת השבטים, אבל גלויות של כל העם מא"י, יש רק שלש). וכן על הפסוק שהבאנו לעיל אמרו חז"ל (נדה מו:): "'אשר ירשו אבותיך וירשתה' (דברים ל: ה) — ירושה ראשונה ושניה יש להן [כלומר, היו צריכים לקדש את הארץ בראשונה, כשיהושע ירש את הארץ, והיו צריכים לקדשה שנית, כאשר עזרא ירש את הארץ, אבל] שלישית ["לעתיד לבוא" — רש"י] אין להן" — "דלא יצטרכו לרשתה ולקדשה, דלא בטלה קדושתה, מגזירת הכתוב" (רש"י). והסיבה היא, שמכיון שהביאה מן הגולה השלישית היא האחרונה, כבר גזר ה' בביאה השניה — של עזרא — לקדש את הארץ לצמיתות. וא"כ, אילו קטני אמונה הם כל אלה, לרבות שומרי הפולחן הנקראים "דתיים" כביכול, שיושבים בגלות מפחד אסון בא"י שישמיד את המדינה ויביא לעוד גלות, ח"ו. הרי הדבר הזה לא יהיה! רק קטני האמונה אינם מאמינים לדברי חז"ל. ועונשם יבוא במדה כנגד מדה — שדוקא בגולה יתמו ויכלו מן הארץ.

שכר ועונש; פשע, עוון וחטא; עם ישראל; בעתה; השואה; חוסר בטחון; עונש הגוי; א"י, עליה; מושגים

(כח) ושבר פֹּשעים וחטאים יחדָו. מצאנו שלוש לשונות של עבירה נגד ה' והפרת המצוות: חטא, עוון ופשע. הפסוק אומר (ויקרא טז: כא): "...והתוַדָה עליו את כל עוֹנֹת בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטֹאתם", ואמרו חז"ל (יומא לו:): "'עוונות' — אלו הזדונות [שעושה במזיד אך לא להכעיס], וכן הוא אומר (במדבר טו: לא): 'הִכָּרת תִּכָּרת הנפש ההיא, עוֹנה בה'; 'פשעים' — אלו המרדים ["העושה להכעיס" — רש"י, ופורק מעל עצמו עול מלכות שמים], וכן הוא אומר (מלכים ב ג: ז): 'מלך מואב פשע בי' [יהורם מלך ישראל אמר את זה ליהושפט, והרי מואב השליך מעליו את עול ישראל]... 'לכל חטאתם' — אלו השגגות. וכן הוא אומר (ויקרא ד: ב): 'נפש כי תחטא בשגגה'... [ומשום כך מי שעובר על מלאכת שבת בשוגג מביא קרבן חטאת]. אלא כך היה מתוודה: חטאתי, ועויתי, ופשעתי לפניך אני וביתי...". ובא הנביא לומר, שה' יביא על ישראל "שבר", שבו יספו יחדיו גם הפושעים וגם החטאים. ונ"ל שהשתמש במלה "שבר" כדי לרמז למכה הנוראה שגם תשבור אותם פיסית, וגם תשבור את עקשותם, שפרקו עול מלכות שמים, כמו שנאמר (ירמיהו ה: ה): "אך המה יחדָו שברו עֹל...", כי הפורק עול מלכות שמים עושה זאת מתוך גאוה וגאון, שהוא חושב את עצמו חזק, וכופר בה' ובכוחו ובהשגחתו.

לכן אומר הנביא שיביא "שבר" על הפושעים שהתגאו על ה', וישבור את גאותם. וכן נאמר (ויקרא כו: יט): "ושברתי את גאון עֻזכם", וכן נאמר (משלי טז: יח): "לפני שבר גאון", וכן (שם יח: יב): "לפני שבר יגבה לב איש", וכן (שם יז: יט):  "מגביה פִּתחו מבקש שבר". ולכן, כאשר אדם רעב ואין לו לחם, והוא צריך לבוא בשפלות לבקש או לקנות לחם ממי שיש לו, הפעולה נקראת "שבר", כמו בפסוק (בראשית מא: נז): "וכל הארץ באו מצרימה לשבֹּר אל יוסף, כי חזק הרעב בכל הארץ". ולשון זו נופלת גם על המכירה וגם על הקנייה, כי עצם הפעולה שוברת את הכבוד של מי שאין לו, וחייב לבקש תבואה. ולכן בא כאן שבר על הפושעים, אלו שמורדים בה' ושפורקים מעליהם בגאוה את עול מלכותו. וכל זמן שלא יחזרו בהכנעה ובתשובה ובאמונה ובטחון מלאים אל ה', יסבלו שבר אחר שבר, הרבה שברים, כמו שאמר ירמיהו (ד: כ):  "שבר על שבר נקרא". ואם ימשיכו כך, הקב"ה יביא את הגאולה האחרונה ב"שבר" סופי, בשואה נוראה ח"ו, כמו שנרמז בצפניה (א: י,טו): "והיה ביום ההוא נאֻם ה', קול צעקה... ושבר גדול מהגבעות... יום עברה היום ההוא, יום צרה ומצוקה, יום שֹׁאה ומשׁואה, יום חֹשך ואפלה...". וכל "שבר" היה כך, אבל בממדים הרבה פחות גדולים מה"שבר" האחרון של גאולת "בעתה".

ודע וזכור לקח גדול שלימד אותנו כאן הנביא: שהקב"ה הוא ארך אפים, ונותן ארכה ופסק זמן לפושעים ולעושי עוון לחזור בתשובה. אך כאשר נגזרה הגזירה, בא השבר על כל ישראל — גם על הפושעים וגם על עושי עוון וגם על החוטאים (אלה שחטאו רק בשוגג), וגם על צדיקים שלא חטאו, אלא רק לא מיחו בידי הפושעים והחוטאים. ועוול גדול הוא זה, וחטא עצום בעיני ה', כי איך יֵשב הצדיק בשלוה ויראה באבדן רעהו החוטא? איך יֵשב ויחשוב "את נפשי הצלתי"? ולכן גם הוא קשור לגורלו של הרשע, ואם הוא רוצה להינצל, יקום ולא יעמוד על דם רעהו, שהרי בסופו של דבר גם בדמו מדובר, ח"ו, ואפילו בצדיקים גמורים (ועיין במה שאכתוב להלן בסוף פסוק זה). כי עם ישראל אחד הוא, וכל ישראל ערבים זה בזה — גם לטוב וגם לרע. לפעמים מיעוט של צדיקים דוחים את הפורענות לזמן מה, בצדקותם, ובכך ניצולים רוב של רשעים, כמו ששנינו (גיטין נו.): "דר' צדוק יתיב ארבעין שנין בתעניתא דלא ליחרב ירושלים", וכן (איכה רבה ב: ד): "שלש שנים ומחצה הקיף אדריאנוס קיסר לביתר, והיה שם ר' אלעזר המודעי עסוק בשקו ובתעניתו, ובכל יום ויום מתפלל ואומר: רבונו של עולם! אל תשב בדין היום". וכך גם כאשר הגזירה נגזרת, הצדיקים נספים ח"ו עם הרשעים. ומשום כך יש חובה קדושה למחות נגד הפשע, ולנסות להחזיר את הפושעים בתשובה, כי כאשר תבוא השואה ח"ו, היא תבוא על כל יהודי — צדיק ורשע. וכך מלמד אותנו הקב"ה את המושג הגדול של אהבת ישראל, של הקשר ההדוק בין כל יהודי ויהודי, של "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט: ח), דהיינו "ואהבת לרעך" — כי הוא "כמוך", הוא אתה, ואתה הוא. לשניכם אותו גורל אם ח"ו תבוא השואה. על הצדיק לרוץ ולנסות למחות ולהוכיח את הרשע, כי הרי הוא אחיו, וגורלו קשור לגורלו. אלא שהנביא כאן לא דיבר על הצדיקים, כי הוא צדיק המדבר לרשעים ומנסה לשכנעם לחזור בתשובה.

ודע שב"שבר" האחרון, אע"פ שכל ישראל יסבול, מ"מ יהיה הבדל, שכל הפושעים והמורדים יחוסלו, אבל עושי העוון והחוטאים, על אף שיסבלו שבר נורא, מ"מ חלק מהם יישארו, כמו שאמר ירמיהו (נ: כ): "בימים ההם ובעת ההיא [מהמלה "ובעת" משמע שמדובר על העת של "בעתה"] נאֻם ה', יבֻקש את עוֹן ישראל ואיננו ואת חטֹאת יהודה ולא תִמָצֶאינה, כי אסלח לאשר אשאיר". לא אמר "פושעים", כי הם יאבדו מן העולם לגמרי; אבל לגבי עושי עוונות וחטאים, על אף שיסבלו וייהרסו והמון יספו, מ"מ תהיה מהם שארית. כי יש הבדל גדול בין הפושע, שפורק עול מלכות שמים וחוטא כדי להכעיס, לבין מי שעובר עוון בזדון אך רק לתיאבון, משום שהוא חלש. גם אלה ייענשו עונש חמור, ומ"מ תהיה מהם שארית. וכ"ש החוטא, שהוא עושה בשוגג, וגם זה עוול, שהרי אילו היתה בו יראת שמים היה טורח ללמוד ולשאול, ומ"מ הוא עוד רחוק מזדון. וישעיהו (נט: כ) אומר: "ובא לציון גואל ולשבי פשע...", כלומר, שאלה שישובו מפשע יחיו, אבל הפושעים יכלו ולא יישארו לראות את ביאת הגואל ואת נצחונו.

כפי שאמרנו, "חוטא" הוא שוגג. ונקרא כך, כי המלה "חוטא" משמעה מי שאינו קולע למטרה, כלומר, הוא מכוון אבל מחטיא, כמו שנאמר (שופטים כ: טז): "קֹלע באבן אל השערה ולא יחטִא". ואמרו חז"ל (ב"מ לג:): "'והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטֹאתם' (לקמן נח: א). 'והגד לעמי פשעם' — אלו תלמידי חכמים, ששגגות נעשות להם כזדונות. 'ולבית יעקב חטאתם' — אלו עמי הארץ שזדונות נעשות להם כשגגות, והיינו דתנן (אבות ד: יב): '...הוי זהיר בתלמוד, ששגגת תלמוד עולה זדון'". ודבר גדול הוא זה ועיין בו.

ודע וזכור עוד דבר גדול בענין זה של שוגג, בשאלה למה חוטאים — היינו העושים בשוגג — יֵענשו יחד עם הפושעים; והוא על פי ה"שבר" שדיבר עליו ירמיהו (ד: כ,כב): "שבר על שבר נקרא... כי אויל עמי, אותי לא ידעו, בנים סכלים המה ולא נבונים המה...". וכן (שם ח: ח,יא): "איכה תאמרו חכמים אנחנו ותורת ה' אתנו, אכן הנה לשקר עשה, עט שקר סֹפרים... וירַפו את שבר בת עמי על נקלה, לאמר: שלום, שלום ואין שלום". הנה, יתכן שיהיה תלמיד חכם שיושב ולומד, ובטוח שתורת ה' איתו, והוא מקיים את המצוות השיגרתיות, אך המושגים והערכים של התורה מסולפים אצלו. ויתכן שהוא באמת אינו מבין את זה, ורק בשוגג הוא הולך אחרי מושגים מסולפים. ובימינו אנו רואים את זה בצורה מדהימה ובולטת, איך שעיקרי המושגים מעוותים אצל כל כך הרבה ת"ח, ונעדרת אצלם ההבנה שחייבים לנטוש את הגלות הארורה, ולשבת בא"י, והם ממששים כעיוורים באפילה, ובונים לעצמם ציון וירושלים בחו"ל, בארץ הטומאה. הם מאמינים בתמימות ששלום יהיה להם, ומרפאים על נקלה את שבר כל העם היושב שם, ומרדימים אותם ובכך מחטיאים אותם — בשוגג, אך מביאים אותם להשלות את עצמם, ששלום יהיה להם.

כך גם עם המנהיגים הרוחניים שפוסקים שחייבים להחזיר שטחים בגלל פיקוח נפש, והמה תוצרי הגלות, שהביאה לסילוף כל המושג של בטחון אמיתי וקידוש השם. והם מצטרפים למחנה השלום האוילי — למחנה הפושעים והכופרים ועושי העוון, משום שבשוגג למדו ולִמדו בדרך מסולפת, ומשום שבני תורה האלה — וביניהם גם צדיקים — קטני אמונה הם. שהרי גם צדיק יכול להיות קטן אמונה, כדברי חז"ל (סוטה מח:): "מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנן לעתיד לבא? קטנות ["אמנה" — רש"י] שהיה בהן שלא האמינו בהקב"ה". וכי יתכן שצדיק יהיה קטן אמונה, שלא יאמין בהקב"ה? כן, עי"ז שבתלמודו סולף העקרון הגדול של אמונה ובטחון. ולכן לא רק הוא בעצמו רועד מהגוי, אלא הוא גם מרפא את שבר היהודים בתלמוד מעוות של "שלום, שלום" ע"י ויתורים לגוי. ועל זה יבוא "שבר פושעים וחטאים יחדיו". וכן אמר ירמיהו (ה: ג_ה): "ה', עיניך הלוא לאמונה... חזקו פניהם מסלע, מאנו לשוב, ואני אמרתי אך דלים הם ["אין להם דעת ובינה כמו הגדולים, לפי שהם כורמים ויוגבים, וכל עסקיהם עבודת האדמה, ולא יתעסקו בדברי מוסר ובתורה..." — רד"ק]... אלכה לי אל הגדֹלים... כי המה ידעו דרך ה'... אך המה יחדָו שברו עֹל...". לגבי האמונה, שעיני ה' נתונות אליה, גם הקטנים וגם הגדולים יחדיו פרקו עול. אלה בזדון ואלה בשגגה — אבל התוצאה אחת היא. ומאחר שבשגגתם הם גם פוסקים הלכה שמביאה לחילול השם (שהרי הישיבה בחו"ל והחזרת שטחים ופחד הגוים כולם מביאים לכך), עליהם אמרו חז"ל (אבות ד: ד): "אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם".

הגאולה של שבר תבוא "בעתה", לא בגלל זכויות ישראל, אלא מפני חטאי הגוי, שגם הוא התגאה כלפי שמיא. כך נאמר (ירמיהו נ: כב_כד,כח): "קול מלחמה בארץ ושבר גדול, איך נגדע ויִשָׁבֵר פטיש כל הארץ, איך היתה לשַמָה בבל בגוים... נמצאת וגם נתפשת כי בה' הִתגָרִית... להגיד בציון את נקמת ה' אלקינו — נקמת היכלו" — דהיינו, הנקמה בבבל שחיללה את שם ה' בשריפת בית המקדש, ובגאוותה חשבה שהיא ניצחה את הקב"ה, כביכול.

ובכלל, הפושע, מי שמורד בה', עושה כך מתוך גאוה. והמלה "פשע" באה מהשורש "פוּש", שפירושה — ריבוי, התפשטות ושומן. כך נאמר (חבקוק א: ח): "ופָשו [התרבו] פרשיו". וכן (ירמיה נ: יא): "כי תפושו [תשמינו, בריבוי בשר] כעגלה דָשָה". "פשע" קרוב גם ל"פושׂה" או "פשׂייה", בחילוף ה"שׁין" וה"שׂין", כמו בפסוק (ויקרא יג: ז): "ואם פָּשֹׂה תִפשֶׂה המספחת בעור" — בצרעת, שיתפשט הנגע בעור. וידוע שהצרעת באה בין השאר על גסות הרוח, ומשום כך כפרתו היא בעץ ארז ואזוב (כמו שכתבתי הרבה פעמים). וכן "פסיעה", שהיא צעד והליכה, היא ענין של התפשטות הרגל, ויש גם שהיא כתובה ב"שׂין", כמו בפסוק (לקמן כז: ד): "אפשֳׂעה בה", והכל אחד הוא. גס הרוח, הגאוותן, מתפשט ומתרבה ומשמין, ובגאותו הוא פוסע גדולות. וזה מקור הפשע. ומה תקנתו של פושע? "אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו" (ברכות ה.), שהפשפוש היא ההתפשטות על כל מעשיו ובדיקתם. ו"פשפוש" הוא גם במובן "נמס", כמו במדרש (ילקוט, איכה תתרו): "היו מפשפשין [נמסים] ונופלין", שהרי דבר שהוא גוש וקשה ומלוכד, כאשר הוא נמס — הוא מתפשט. וכן הלב הקשה של הפושע גס הרוח, כאשר הוא מפשפש במעשיו וחוזר בתשובה, לבו נמס.

שכר ועונש; פושע וחוטא; גאוה; השגחה; ישראל ערֵבים; עם ישראל; אמונה; יראת ה'; בעתה; ידעתי; בטחון; קידוש השם

ועֹזבי ה' יִכְלו. עוזבי ה' הם ה"פושעים" שהוזכרו לעיל, שכפרו ומרדו בה', והם עזבו את ה' בטענה שהוא עזב את הארץ, כלומר, שאין הוא משגיח על הארץ. וכן לגבי הע"ז של זקני ישראל נאמר (יחזקאל ח: יב): "כי אֹמרים אין ה' רֹאה אֹתנו, עזב ה' את הארץ". ומודגש ההבדל שיהיה בכל זאת בין הפושעים, אלה שמרדו בה', ועזבו אותו — דהיינו "עוזבי ה'" — לבין השאר, שעברו עבירות לא כדי למרוד בה' אלא בגלל חולשתם. בוודאי גם החוטאים ועושי העוונות יסבלו, והרבה מהם יספו ח"ו, אך הפושעים, עוזבי ה', יִכלו לגמרי, כלומר — כולם יֵענשו, וכולם יֵענשו בכלייה. ומשום כך השתמש במלה "יכלו", שמשמעותה "כל", הכל, לומר שהעונש יבוא בשלמות ובאופן טוטאלי על כולם, וכן תהיה כלייה, גמר וסוף, כמו בפסוק (מלכים ב יג: יז): "והכית את ארם... עד כלה". והסיבה היא, כי הפושע, העוזב ומנאץ את ה', עוזב את הכל, שהרי כפירה היא בעיטה ביסוד ובבסיס של היהדות. אם אין הקב"ה, ח"ו, אין כלום מן התורה. ועוד: בגאותו הוא שם את עצמו מעל לכל, והוא מתאוֶה לכל, כי המלה "כלה" קשורה לתאוה לכל, כמו שנאמר (תהלים פד: ג): "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'", ופירש אבן עזרא: "וכמעט כלתה מרוב התאוה". ומשום כך נקראו ה"כליות" בשם זה, כי הם מושב המחשבה והתאוה, שנאמר (ירמיהו יז: י): "אני ה' חֹקר לב, בֹּחן כליות, ולתת לאיש כדרכָו, כפרי מעלליו".

כמו כן, מאחר שאנשי עיר הנידחת עזבו את ה' ופרקו מעליהם את הכל, לכן במדה כנגד מדה (דברים יג: יז): "ואת כל שלָלָה תקבֹּץ אל תוך רחֹבה, ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל לה' אלקיך, והיתה תל עולם לא תבנה עוד". ועל "כליל לה' אלקיך" פירש רש"י: "לשמו ובשבילו". ואבן עזרא פירש: "כלה לה' אלקיך, בעבור כבוד ה' תשרפנה באש". וכן מצאנו בחז"ל (סנהדרין קיא:): "אמר הקב"ה: אם אתם עושין דין בעיר הנידחת, מעלה אני עליכם כאילו אתם מעלים עולה כליל לפני". אלה שרצו בגאותם לבעוט בכל, ולהשתחרר מעול התורה, ולרכוש את הכל, שיהיה כל העולם והנהגתו בידם — לא יישאר מהם ומרכושם כלום. אנו יודעים שמצות אהבת ישראל היא מצוה רבה, וכמה חייב אדם להקריב למען הזולת, וכמה מגונה היא מדת השנאה; ומ"מ המרחם על האכזר — הוא החוטא, וכן האוהב את מי שיביא חורבן לעולם, אין בזה אהבה אלא שנאה לאותו עולם שייחרב ע"י הרשע הזה. ולכן מצוה וחובה לשנוא את מי ששונא את ה', כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קלט: כא_כב): "הלוא משנאיך ה' אשנא ובִתקוממיך אתקוטָט ["הקמים עליך להכחיש את ההשגחה" — מצודת דוד], תכלית שנאה שנֵאתים...". כלומר, בתכלית — בשלמות ובכל השנאה שיש — אני אשנא את אלה שעזבו את הכל, ושבעטו בכל, בהקב"ה שהוא בורא הכל, ושעליו נאמר (בראשית ב: ב): "ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה".

ההבדל בין עוזבי ה' שיכלו, לבין שאר ישראל, שמהם יישאר פליטה, נזכר בדברי ישעיהו (סה: ח_ט,יא_יב): "...כאשר יִמָצֵא התירוש באשכול [היין בתוך קבוצה של ענבים], ואמר [האומר] אל תשחיתהו כי ברכה בו [כלומר, אע"פ שיש בו גם זגים וחרצנים, מ"מ אל תשחית את הכל שהרי יש בו גם דבר טוב — היין], כן אעשה למען עבדַי לבלתי השחת הכל, והוצאתי מיעקב זרע... ואתם עֹזבי ה', השכֵחים את הר קדשי ["רשעי ישראל שהחזיקו בע"ז" — רש"י (יא); "אנשי הדור שהיו עובדים ע"ז, והם יכלו ברשעתם, הם ונשמתם, ולא יראו בטובת ישראל לעתיד לבוא" — רד"ק]... ומָנִיתי אתכם לחרב וכֻלכם לטבח תכרעו, יען קראתי ולא עניתם...". כאן אנו רואים שפושעים הם "עוזבי ה'", והם יספו ויכלו, בעוד שתישאר שארית משאר העם. וכדאי להדגיש כאן שוב, שכאשר יתן לגזירה להתבצע, אפילו צדיקים ניספים, משום שעם ישראל גוף אחד הוא, כמו שכתבתי לעיל. וצדיקים גמורים ממש, ששמרו את כל התורה בשלמותה, ראויים להינצל לגמרי מהשבר והשואה, אבל אם לא מיחו במסירות נפש, כבר אינם נחשבים לצדיקים גמורים, וגם הם ניספים. כך אנו רואים ביחזקאל, שהקב"ה ציווה למשחיתים להשחית בירושלים, ולצדיקים הדביק תָּו, כמו שכתוב (ט: ד): "והִתוִית תָּו על מצחות האנשים הנאנחים ["הצדיקים" — רש"י]". ומ"מ אמר (שם ט: ו): "ועל כל איש אשר עליו התו, אל תגַשו, וממקדשי תָּחֵלו...", ואמרו חז"ל (ע"ז ד.): "אל תקרי 'ממקדשי' אלא 'ממקודשי', אלו בני אדם שקיימו את התורה מאל"ף ועד תי"ו... כיון שהיה בידם למחות ולא מיחו הוו להן כצדיקים שאינן גמורים". א"כ רואים שרק צדיק גמור לגמרי ניצל משואת העם. ומי ששמר את כל התורה ורק לא מיחה, הוא כצדיק שאינו גמור, ואלה נספים עם הציבור בשבר העם, מכיון שכל ישראל גוף אחד הוא. כך אמרו חז"ל (שם): "'והִכְרַתי ממך צדיק ורשע' (יחזקאל כא: ח) — בצדיק שאינו גמור".

ומדה כנגד מדה, מאחר שעזבו ישראל את ה', הוא מסתיר את פניו מהם ועוזב אותם. כך נאמר (דברים לא: טז_יז): "...ועֲזָבַני והפר את בריתי... וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים...". ומ"מ במלה זו של פורענות, יש רמז לגאולה, שנאמר (לקמן מא: יז) "אני ה' אענם, אלקי ישראל לא אעזבם". וכן (שם ס: טו): "תחת היותך עזובה ושנואה... ושמתיך לגאון עולם...". וכן (שם סב: ד): "לא יֵאמר לך עוד עזובה, ולארצך לא יֵאמר עוד שממה". וגם אם לא יהיו ראויים לכך, הוא יגאלם בגלל שפלותם המוחלטת, שהיא חילול שם ה', מפני שבעיני הגוים הגאוותנים והלועגים אין אלקי ישראל קיים ח"ו. נמצא, שדוקא משום שהגוי חושב שהקב"ה עזב את העולם, ועזב את ישראל, דוקא משום כך הוא יעזרם. אמרו חז"ל (סנהדרין צז.): "תנו רבנן: 'כי ידין ה' עמו [ועל עבדיו יתנחם], כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב' (דברים לב: לו) — אין בן דוד בא... עד שיתייאשו מן הגאולה, שנאמר 'ואפס עצור ועזוב'; כביכול, אין סומך ועוזר לישראל". כלומר, כאשר המצב יהיה כל כך עגום ונורא, עד שישראל יתייאש מן הגאולה, וודאי וודאי שהגוים יכפרו במציאות הקב"ה, אלקי ישראל (שהרי הפסוק שבא מיד אח"כ הוא [שם: לז]: "ואמר [הגוי]: אי אלקימו, צור חסיוּ בו"), דוקא אז — בשפל חילול השם — ינקום הקב"ה באויביו ויקדש את שמו.

בפסוק שם "עצור" פירושו "סומך", שהרי הסומך את הנופל עוצר ומונע בעדו מליפול, ו"עזוב" פירושו "עוזר", שהרי מצאנו שהתורה השתמשה דוקא בשרש "עזב" כאשר הכוונה ל"עזר", בפסוק (שמות כג: ה): "עזֹב תעזֹב עמו", לגבי חמור שרובץ תחת משאו, שמצוה היא לעזור לו על ידי התרת חבלי המשא, ומשום כך כתוב "עזוב", כלומר, תעזוב_תתיר את חבלי המשא. אך רמז גדול לימד אותנו הקב"ה כאשר קבע את "עזב" כשם נרדף ל"עזר" גם לגבי ישראל והגאולה. כי דוקא כאשר יתייאשו ישראל מהגאולה, וכאשר הם וכל הגוים יחשבו שהקב"ה עזב את ישראל ואת העולם, דוקא אז "עזוב יעזוב" את ישראל, יעזור להם ויגאל אותם. כך כתב הרשב"ם (דברים לב: לז): "ומפני כבוד שמי אצילם ואנקום באויביהם... עתה כשיגדל העניות והצרה בשונאי ישראל [כינוי ליהודים] כל כך שאזלת ידם ויאמרו האומות 'ידינו רמה' 'ואמר אי אלקימו', לכן אנקם מהם להתקדש שמי שהם מחללים". ולכן הַכנֵס בתוכך את האמונה והבטחון הזה, ואל תהיה כמו אלה שמתייאשים מן הגאולה, אלא הָבֵא והָחֵש את הגאולה בתשובתך. ודע שהיאוש הזה יסמל תקופה כ"כ נוראה, שאפילו אנחנו, שעברו עלינו כל כך הרבה גלים ומשברים, עוד לא טעמנו טעם כמוה, ח"ו. והנאמנים ביותר והבוטחים ביותר בה' יתייאשו מרוב השואה וההצלחה של הגוי, שישחוט יהודים בגלות ויכבוש את א"י לתשעה חודשים. ולמה לנו כל הסבל והיגון והשבר הזה, כאשר בידינו למנוע אותו ע"י תשובה אמיתית ושלמה?

ואל נחשוב שאי אפשר שייכנס בנו איזה שמץ של "עוזבי ה'". שהרי הבסיס לעזיבת ה' הוא חוסר יראת שמים. מי שמצליח לפרוק ממנו את היראה, מסוגל לעשות הכל. ולכן גם אדם שהוא כביכול "דתי", צריך לדעת תמיד שראשית חכמתו היא יראת ה', ובלי זה אין לו כלום, ויוכל להגיע למעמד של פושע, עוזב ה'. וזאת כוונת חז"ל כשאמרו (ברכות ח.): "מאי דכתיב 'ועוזבי ה' יכלו'? זה המניח ספר תורה [בשעת הקריאה] ויוצא". וכן בפסיקתא (בילקוט שמעוני שצא): "מי שמניח ס"ת ויוצא, עליו הכתוב אומר (ירמיהו ב: ה): 'מה מצאו אבותיכם בי עָוֶל כי רחקו מֵעָלי'". מי שאין בו יראת שמים אמיתית גם לא יהסס מלצאת באמצע קריאת תורת ה', ומעשהו מסמל חוסר יראת ה'. ורמזו חז"ל שחוסר יראת ה' יביא לידי עזיבת ה', ח"ו.