פירוש המכבי ישעיהו

קטעי פירושים ישעיהו פרקים ב- מב

קטעי פירושים ישעיהו פרקים ב- מב

(ב:ב_ד) ...ונהרו אליו כל הגוים... ואמרו לכו ונעלה אל הר ה'... ויורנו מדרכיו... כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. אומר הרד"ק (ב): "שכל הגוים יכבדוהו וינשאוהו ויבואו לעבוד בו לשם ה'".

הגאוה הבאה מגשמיות משפילה את האדם ברוחניות

(ב:ז_ט) ותמלא ארצו כסף וזהב ואין קצה לאֹצרתיו... ותמלא ארצו אלילים, למעשה ידיו ישתחוו... וישח אדם וישפל איש... ככל שרם לבב האדם יותר בגאוה ובעושר, כך "וישח אדם וישפל איש" יותר מבחינה רוחנית.

אחרית הימים; חטא העמים וחטא ישראל: גשמיות, גאוה ותאוה לכסף

(ב:ז_ח,י_כא) ותמלא ארצו כסף וזהב... ותמלא ארצו אלילים... בוא בצור והטמן בעפר מפני פחד ה' ומהדר גאנו. עיני גבהות אדם שפל, ושח רום אנשים, ונשגב ה' לבדו ביום ההוא. כי יום לה' צב_אות על כל גאה ורם ועל כל נשא ושפל. ועל כל ארזי הלבנון... ועל כל ההרים הרמים... ועל כל חומה בצורה. ועל כל אניות תרשיש... ושח גבהות האדם ושפל רום אנשים ונשגב ה' לבדו ביום ההוא. והאלילים כליל יחלֹף ובאו במערות צרים... מפני פחד ה' ומהדר גאונו בקומו לעֲרֹץ הארץ. ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו ואת אלילי זהבו אשר עשו לו להשתחוֹת... מפני פחד ה' ומהדר גאונו בקומו לעֲרֹץ הארץ. החטא של העמים ושל ישראל באחרית הימים יהיה הגאוה והבטחון העצמי ש"כוחי ועוצם ידי" עשה את כל זה. תהיה התקדמות ויהיה עושר, וישכחו את ה'. והקב"ה יבוא וישפיל את הגאים. ואז יבינו הכל ש"נשגב ה' לבדו".

(ב:כב) חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, כי במה נחשב הוא. אין לסמוך על האדם.

קדוש; ידעתי; אדון האדונים

(ג:א) כי הנה האדון, ה' צב_אות, מסיר מירושלים ומיהודה משען ומשענה... אומר הרד"ק: "ואמר 'האדון' להודיעם כי הוא אדון ובידו להרוס ולבנות, להשביע ולהרעיב, והם אינם חושבים כי הוא אדון... כי אם היו חושבים זה לא היו חוטאים...".

ה' משלם גמול

(ג:י) אִמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו. אומר הרד"ק: "לפי שלפעמים יהיה טוב לרשע בעולם הזה, אמר כי על כל פנים [=בכל זאת] תאבד נפשו גמול מעשיו הרעים, כי 'א_ל אמונה ואין עָוֶל' (דברים לב:  ד)". צריכים לשכנע את האנשים והצדיקים שדרך הטוב היא דרך האמת, אע"פ שרואים, לפעמים, רשע וטוב לו וצדיק ורע לו.

צדיק שאינו טוב

הרד"ק מביא את לשון הגמרא (קידושין מ.): "'כי פרי מעלליהם יאכלו' — וכי יש צדיק טוב ויש צדיק שאינו טוב? אלא טוב לשמים ולבריות — זהו צדיק טוב. טוב לשמים ורע לבריות — זהו צדיק שאינו טוב...".

שכר ועונש

(ג:יא) אוי לרשע רע, כי גמול ידיו יעשה לו. תוצאות מעשיו הרעים הן עצמן תהיינה עונשו. כלומר, שהתוצאות הטבעיות של המעשה הרע תהווינה אסון, וזה עצמו יהיה העונש.

מנהיגי שקר

(ג:יב) עַמִי, נֹגשָׂיו מעולֵל. מנהיגיו לוחציו הם ליצנים (רש"י), או: "כמו עולָל [תינוק], כמו שאמר (לעיל ג:  ד): 'ונתתי נערים שריהם'" — רד"ק.

ונשים משלו בו. "חלשים כמו נשים, או פירושו: מרוב רודפם תאותם במשגל, משלו בהם הנשים" — רד"ק. ונראה שהכוונה היא שלנשים אלה היתה השפעה על השרים.

עמי, מאשריך [מדריכיך] מתעים ודרך אֹרחֹתיך בִּלֵעוּ.

עם ישראל; שכר ועונש

(ג:יג) נצב לריב ה', ועֹמד לדין עמים. אומר הרד"ק: "בכל זמן הוא ניצב ועומד לדין כל הגוים, כ"ש עמו ישראל, שהשגחתו יותר עליהם מפני שהם קרובים אליו יותר משאר העמים".

מנהיג

(ג:יד) ה' במשפט יבוא עם זקני עמו ושריו, ואתם בערתם הכרם, גזֵלת העני בבתיכם. אומר הרד"ק: "כי גם זקני העם ושריו — עליהם עוון העם, שלא יוכיחו אותם, וגם הם אונסים וגוזלים דלת העם". מנהיג חייב למחות בידי הרשעים.

אהבת ישראל; ה' אלקי צב_אות ורואה הכל

(ג:טו) מה לכם תדכאו עמי ופני עניים תטחָנו, נאם ה' אלקים צב_אות. אומר הרד"ק: "כי הוא יודע במעשיכם הרעים, ואתם תחשבו: אין ה' רואנו. והנה הוא מעיד בכם את גזילת העני שהיא בבתיכם, ועל מה שתדכאו ותכו עניים, והוא רואה הכל וישפוט אתכם על הכל, כי הוא אדון צב_אות מעלה וצב_אות מטה".

אמונה; חיסול הגולה; אחרית הימים; בעתה אחישנה

(ד:א) והחזיקו שבע נשים באיש אחד... (ב) ביום ההוא יהיה צמח ה' לצבי ולכבוד... הגאולה יכולה לבוא באחת משתי דרכים, "בעתה" או "אחישנה". וכאן מדובר שלא זכו, והגאולה באה אחרי יסורים. כך כתב מצודת דוד (ב): "אחר שיתמרק עוון ישראל בקושי ובמרבית היסורים, אז תהיה גאולה שלמה". ולמי?

לפליטת ישראל. מפרש מצודת דוד: "להנשארים שחסו במקום ועמדו באמונתם". והרד"ק אומר: "ואמר 'לפליטת' כמו שכתוב (צפניה ג:  יא): 'אסיר מקרבך עליזי גאותך... והשארתי בקרבך עם עני ודל, וחסו בשם ה''". ומיד אח"כ הפסוק אומר: 

(ד:ג) והיה הנשאר בציון... 'קדוש' יֵאָמר לו. שחלק גדול של האמונה שלהם הוא שאלה חיו בא"י כאשר השאר ישבו בגלות, כי פחדו מהמלחמה בא"י וגם רצו ליהנות מהחיים הטובים. ובכן, דוקא יושבי הגלות נספו, ורק הנשאר בציון נשאר בחיים. ומשום כך — משום בטחונו שקידש בו את שם השם — הוא נקרא "קדוש".

(ד:ד) אם [כאשר] רחץ אד_ני את צֹאת בנות ציון. פירש מצודת דוד: "הדבר הזה יהיה כאשר ירחץ ה'... רצה לומר, כשיסיר מהם לכלוכי העוון".

ברוח משפט וברוח בָּעֵר. "'משפט' — ע"י יסורין. 'וברוח בער' — לבערם מן העולם" — רש"י. כאן מתחזק הענין של "בעתה" ויסורים.

לא ידעתי את ה'; רדיפה אחרי תענוג

(ה:יא_יג,טו,כא) הוי משכימי בבקר שֵכָר ירדפו... ואת פֹּעַל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו. לכן גָלה עמי מבלי דעת... וישח אדם וישפל איש ועיני גבֹהים תשפלנה... הוֹי חכמים בעיניהם... הרדיפה אחרי העושר והתאוה מעוורת את האדם, עד שהוא שוכח את ה', שהוא יוצר הכל ושהוא נותן עושר ומרים את האדם ומשפיל את הגאים. כלומר, שהעושר והתרוממות האדם בחומרנות דוחפים אותו לחשוב שהוא יכול להדריך בעצמו את יעודו. וזה מביא לידי גלות, כי אין דבר יותר משפיל מהגלות. ויש כאן מדה כנגד מדה — ה' משפיל גאים, כנגד הגאים שבעטו בה'.

קידוש השם

(ה:טז) ויגבה ה' צב_אות במשפט והא_ל הקדוש נקדש בצדקה.

נביא — לועגים לו ולפורענות

(ה:יט) האֹמרים: ימהר, יחישה מעשהו למען נראה! ותקרב וְתָבואה עצת קדוש ישראל ונדָעָה. פירש מצודת דוד: "אומרים בלעג: ימהר להביא מעשה הפורעניות שאומר, למען נראה אם יוכל עשוהו!"

עם נבל ולא חכם

(ה:כ_כא) הוֹי האֹמרים לרע טוב ולטוב רע, שמים חֹשך לאור ואור לחֹשך, שמים מר למתוק ומתוק למר. הוי חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבֹנים.

שכר ועונש

(ה:כה_כו) על כן חרה אף ה' בעמו ויט ידו עליו ויכהו... בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה; ונשא נס לגוים מרחוק ושרק לו מקצה הארץ והנה מהרה קל יבוא. אומר מצודת דוד (כו): "יעורר לב האומות היושבים ממרחק לבוא עליהם כאלו נשא להם נס...". הקב"ה מעניש את ישראל ומעורר את לב הגוים לבוא להילחם איתם.

אין לסמוך ולבטוח באדם

(ה:ל) וְינהֹם עליו ביום ההוא כנַהֲמַת ים, ונִבַּט לארץ והנה חֹשך צַר, ואור חשך בַעֲרִיפֶיהָ. אומר רש"י: "'וניבט לארץ'... — יביטו ישראל ויצפו שיעזרום מלכי ארץ שהם סומכין עליהם... 'והנה חושך' — שלא יהא עוזר להם". ישראל יצפו לעזרה מבעלי בריתם, ולשוא.

קידוש השם

(ו:ג) קדוש, קדוש, קדוש, ה' צב_אות, מלא כל הארץ כבודו. מתי מגיע ה' לשיא הקדושה? כאשר הוא ה' צב_אות.

נביא — העם לועג ומבזה לנביאים; ישראל טרחנים וסרבנים; מנהיג; עם ישראל; מלחמה

(ו:ח) וָאשמע את קול אד_ני אֹמר: את מי אשלח ומי ילך לנו? וָאֹמַר: הנני, שלָחֵני! אומר רש"י: "...שלחתי את עמוס והיו קורין אותו פסילוס [מגמגם]... והוא נתנבא שנתיים לפני הרעש [והזהיר אותם על זה]. והיו ישראל אומרים [בלעג]: הניח הקב"ה את העולם והשרה שכינתו על הדין קטיע לישנא!" וכן מביא הרד"ק: "...שלחתי את מיכה והיו מכין אותו על הלחי... שלחתי את עמוס והיו קורין אותו פסילוסא... אמר רבי פנחס: למה נקרא שמו 'עמוס'? על שהיה עמוּס בלשונות. 'ואומר [ישעיהו]: הנני, שלחני!' אמר לו הקב"ה: ישעיה, בָּנַי טרחנים הם, סרבנים הם; אם אתה מקבל להתבזות לך? ואמר לו: על מנת כן. היינו הוא דאמר: 'גֵוִי נתתי למכים' (לקמן נ:  ו)". וחשוב לציין שהפסוק "גוי נתתי...", מכוון ליהודים, אבל היהודי אינו נותן גֵו לגוי.

ויש להקשות: הרי משה וירמיהו סירבו כל כך להינבא, ולמה היה ישעיהו כל כך מוכן? ויש להשיב שירמיהו היה אדם פשוט, והוא הכיר את הטבע הבהמי של העם. וגם משה למד זאת על בשרו כאשר הלשינו עליו. אבל ישעיהו היה ממשפחת המלכות, ולא ידע.

לא ידעתי; ישראל; עם נבל ולא חכם

(ו:ט_י) שמעו שמוע ואל תבינו, וראו רָאוֹ ואל תדעו, הַשְמֵן לב העם הזה, ואזניו הַכְבד, ועיניו הָשַע, פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין וָשָב ורָפָא לו. פירש רש"י (ט): "אני אומר לכם שמעו שמוע, ואתם אין נותנים לב להבין. ורְאו נסים שעשיתי לכם, ואינכם נותנים לב לדעת אותי". ועוד כתב רש"י: "נתנו לבם שלא ישמעו דברי נביאים, שהם יראים שמא יוטבו בעיניהם דבריו ויבינו בלבם וישובו אלי". וכן אומר הרד"ק (ט): "אתם שומעים באזניכם דברי הנביאים המוכיחים אתכם, ואין אתם מבינים. ותראו נפלאות הבורא ואין אתם יודעים. כלומר, לא תשימו לבב ואין אתם משגיחים אלי. ואתם משמינים בכוונה... שלא תשמעו ולא תראו ולא תבינו ולא תדעו, כי אינכם חפצים בתשובה... ועל הדרך הזה תירגם יונתן...".

ישראל; גאולה; עם נבל ולא חכם

(ו:יא_יג) וָאֹמר, עד מתי אד_ני [עד מתי לא ישמעו ישראל]? ויאמר: עד אשר אם שָׁאו ערים מאין יושב ובתים מאין אדם, והאדמה תִּשָאֶה שממה, ורִחַק ה' את האדם, ורבה העזובה בקרב הארץ, ועוד בה עשיריה, ושבה והיתה לבָעֵר... אומר רש"י (יא): "ידעתי כי לא ישובו עד תבוא פורענות עליהם וילכו בגולה...". היהודי שאינו רוצה לשמוע, ושרודף אחרי התאוה, ושרם לבבו, לא ישוב עד שיהיה מר לו.

חוסר בטחון

(ז:א_ב) ויהי בימי אחז... עלה רצין מלך ארם ופקח בן רמליהו מלך ישראל ירושלים... ויָנַע לבבו [של אחז] ולבב עמו כנוע עצי יער מפני רוח.

בטחון

(ז:ג_ד,ז) ...צא נא לקראת אחז... ואמרת אליו הִשָמֵר והַשְקֵט, אל תירא ולבבך אל יֵרַך משני זנבות האודים העשנים האלה... כה אמר ה' אלקים: לא תקום ולא תהיה!

אמונה

(ז:ט) אם לא תאמינו כי לא תֵאָמֵנו. אם לא תאמינו בה' שהוא יהרוס את ארם ואפרים, זה משום שאין בכם אמונה אמיתית, כלומר, קיום של אמונה. או פירושו: אם לא תאמינו, לא תישארו קיימים כעם.

בטחון בה'; שלא לסמוך על גוים

(ז:יא) שאל לך אות... אומר הרד"ק: "ידע שלא היה מאמין... ששלח מלאכים אל מלך אשור... ואם היה מאמין בדברי הא_ל לא היה עושה כן ולא היה שולח לו שוחד...". כלומר, שאסור לתת מרכוש יהודי לגוי, כדי שיבוא לעזור לו, במקום לסמוך על ה' במקום שיש הבטחת ה'. ועל אחת כמה וכמה שאסור להחזיר אדמות א"י לשם כך.

בטחון; קידוש השם

(ז:יב) ויאמר אחז: לא אשאל ולא אנסה את ה'. אומר הרד"ק: "כל זה היה מעט האמנה". ורש"י פירש: "אין רצוני שיתקדש שמו על ידי". וכן כתב מצודת דוד: "...ולא ארומם את המקום בעשיית האות, כי לא רצה שיתקדש שם שמים על ידו". הקב"ה מתקדש ע"י הבטחה וקיומה.

חוסר בטחון בה'

(ז:יג) ...המעט מכם הַלְאות אנשים, כי תַלְאו גם את אלקי. כלומר, כמו שאתם מחלישים אנשים, החיילים שלכם, כך אתם רוצים להחליש את ה'. וכוונתו היא, שכמו שאין לכם בטחון בכח אנשיכם, כך אין לכם בטחון בכח ה'.

אין לסמוך על בעלי ברית

(ז:יח) והיה ביום ההוא ישרֹק ה' לזבוב אשר בקצה יאֹרי מצרים ולדבורה אשר בארץ אשור. נ"ל שרצונו ללמד בזה את אחז, ששתי המדינות שהוא בוטח בהן יפלו בפני לה'. ויותר מזה — שתי המדינות, שישראל ביקשו מהן עזרה, יבגדו בהם.

בטחון והגאולה השלמה

(ח:ב) ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו. מביא הרד"ק: "מה ענין אוריה אצל זכריה? אלא אוריה נתנבא פורענות: 'ציון שדה תֵחָרֵש' (ירמיהו כו:  יח), וזכריה נתנבא נחמות: 'עֹד ישבו זקנים וזקנות וגו'' (זכריה ח:  ד). נבואת אוריה עדות לנבואת זכריה. כשם שנתקיימה נבואת אוריה, כך תתקיים נבואת זכריה".

ידעתי; קידוש השם; בטחון בה'; אמונה; אין ללכת אחרי רוב לחטוא

(ח:ט_יב) רֹעו עמים וָחֹתו, והאזינו כל מֶרחקי ארץ. התאזרו וָחֹתו, התאזרו וָחֹתו. עֻצו עצה ותֻפר, דַברו דבר ולא יקום, כי עמנו א_ל. כי כה אמר ה' אלי בחזקת היד, וְיִסְרֵני מִלֶכֶת בדרך העם הזה לאמר: לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר, ואת מוראו לא תירְאו ולא תעריצו. אין לפחד מהאויב. אומר רש"י (יא): "הזהירני שלא להיות בעצת שבנא הסופר וסיעתו שנקשרו למרוד על חזקיה". ומצודת דוד מרחיב על זה: "והזהיר אותי מלכת בדרך העם הזה, והם שבנא וסיעתו שהמה מתפחדים מחיל סנחריב, וחושבים למרוד בחזקיהו מלכם ולהשלים עם סנחריב". עוד אומר רש"י (יב): "'לא תאמרון קשר' — אתם, סיעתו של חזקיהו, אע"פ שהם מועטים מסיעת שבנא, לא תאמרו 'אחרי רבים להטֹת' (שמות כג:  ב)... שעם שבנא, לפי שהוא קשר רשעים ואינו מן המנין". ועיין מס' סנהדרין כו. לא תמיד אחדות היא דבר טוב.

ידעתי; קידוש השם; ה' אלקי ההיסטוריה

(ח:יג) את ה' צב_אות, אֹתו תקדישו, והוא מוראכם והוא מעריצכם. פירש הרד"ק: "הוא אדון צבאות מעלה ומטה, ובידו הכל, ואם תיראו אותו ותקדישו, הוא יציל אתכם מצבאות מטה הנלחמים עליכם. 'והוא מוראכם' — שתיראו אותו לבדו... והוא יתן לכם עריצות וכח, ולא יוכלו אויביכם להרע לכם".

אמונה ובטחון

(ח:יז) וחכיתי לה' המסתיר פניו מבית יעקב וקִוֵיתי לו.

אמונה ובטחון

(ט:א) העם ההֹלכים בחֹשך ראו אור גדול — בענין חזקיהו וסנחריב.

קידוש ישראל ע"י נצחון

(ט:ב) הִרְבִּיתָ הגוי, לו הִגְדַלת השמחה... פירש רש"י: "נעשו גדולים לכל שומעיהם כששמעו האומות הנסים שנעשו להם".

בטחון

(ט:ג) כי את עֹל סֻבֳּלו... הַחִתֹּתָ כיום מדין. בטחון בה' מביא ישועה.

אמונה ובטחון

(ט:ו) ...קנאת ה' צב_אות תעשה זאת. מביא רש"י: "ואמרו רבותינו: ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג. אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: מי שקיצץ דלתות ההיכל ושיגרן למלך אשור יֵעשה משיח? מיד סתמו הכתוב". והכוונה היא למה שנאמר (מלכים ב יח:  טו_טז): "ויתן חזקיה את כל הכסף הנמצא בית ה'... בעת ההיא קִצַץ חזקיהו את דַלְתות היכל ה'... ויתנֵם למלך אשור". בזכות האמונה, ישראל נגאלים גאולה שלמה, ובגלל חוסר אמונה ובטחון בה', ומשום שסומכים על הגוים, הגאולה השלמה נלקחת ממנו.

קידוש השם

...קנאת ה' צב_אות תעשה זאת. פירש רש"י: "שקינא [ה'] לציון, על אשר יעץ עליה ארם ופקח... ולא אחז ראוי לכך ואף זכות אבות תמה". זה לפי הכלל "לא למענכם אני עושה זאת" (ע"פ יחזקאל לו:  כב). ואומר מצודת דוד: "כל זה הצדקה יעשה על כי יתקנא על מה שחרף סנחריב כלפי מעלה". זו קנאה, שהוא צריך לקנֵא לשמו.

גאוה; עם נבל ולא חכם

(ט:ז_ט) דבר שלח אד_ני ביעקב ונפל בישראל; וידעו העם כֻּלו, אפרים ויושב שֹׁמרון, בגאוה ובגֹדל לבב לאמר: לבֵנים נפלו, וגזית נבנה; שִקְמים גֻדָעו וארזים נחליף. אומר מצודת דוד (ט): "מה בכך שנפלו בנין הלבנים? הלא נבנה תמורתן באבני גזית... אם האויב גלה המקצת, הנה עתה נתחזק ביותר כי חושבים שבא במקרה והיא לא תתמיד". חטא ישראל הוא הגאוה, שחושבים שגורלם הוא בידם.

ארור הגבר אשר יבטח באדם

(ט:י) וישַגֵב ה' את צָרֵי רצין עליו... אומר רש"י: "הם בוטחים במה שנסמכו על רצין מלך ארם, והקב"ה ישגב את מלך אשור עליו...".

לא ידעתי את ה'

(ט:יא_יב) ארם מקדם ופלשתים מאחור וַיאכלו את ישראל בכל פה — בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה. והעם לא שב עד המכהו, ואת ה' צב_אות לא דָרָשו.

נביא שקר

(ט:יד) ...ונביא מורֶה שקר, הוא הזנב.

מנהיגי שקר מתעים את העם

(ט:טו) ויהיו מְאַשְרֵי העם הזה, מַתְעים, ומְאֻשָרָיו מְבֻלָעים. מדריכי העם מתעים אותם, ומשום כך, המודרכים נשחתים.

מנהיגי שקר מתעים את העם

(י:א) הוֹי החֹקקים חִקקי אָוֶן. "הם סופרי הדיינים, על כי... כותבים דבר שאינו הגון וכשר" — מצודת דוד.

ומכַתבים עמל כִּתֵּבו. "הדיינין עצמם, המצווים לסופריהם לכתוב" (שם).

שכר ועונש

(י:ג) ומה תעשו ליום פקֻדה ולשואה ממרחק תבוא, על מי תנוסו לעזרה ואנה תעזבו כבודכם.

ה' אלקי ההיסטוריה

(י:ה) הוֹי אשור, שבט אפי, ומטֶה הוא בידם זעמי. הקב"ה משתמש בגוי כשבט אפו, ועל ידו הוא מעניש את ישראל. אבל הגוי אינו מבין שזה מאת ה', והוא חושב שבכוחו הוא עושה כל זה, כמו שנאמר (פסוקים ז_טו): "והוא לא כן יְדַמה ולבבו לא כן יחשֹׁב, כי להשמיד בלבבו...".

קידוש השם; ה' אלקי ההיסטוריה

(י:טז_יז) לכן ישלח האדון ה' צב_אות במשמניו רזון, ותחת כבֹדו יֵקַד יקֹד כיקוד אש. והיה אור ישראל לאש, וקדושו ללהבה, ובָעֲרה ואכלה שיתו ושמירו ביום אחד. כאשר הקב"ה נוקם ומקדש את שמו, הוא נקרא "צב_אות", ואותו ה' שהוא "אור" לישראל יהיה "אש" לגוים.

קידוש השם; לא לסמוך על אדם; היהודי הדתי קטן האמונה

(י:כ_כא) והיה ביום ההוא, לא יוסיף עוד שאר ישראל ופליטת בית יעקב להשען על מכהו, ונשען על ה' קדוש ישראל באמת; שְאָר ישוב, שְאָר יעקב אל א_ל גבור. פירש רש"י (כ): "'על מכהו' — לסמוך על מלכי מצרים שהם היו תחלת המציקים להם". ואומר הרד"ק: "כמו שהיה אחז נשען על מלך אשור, והיה מכהו במה שהיה מכביד עליו... אבל ראוי להישען על ה' צב_אות, כי לא יבקש מהאדם דבר אלא שיישען בו באמת ויושיענו מכל צרותיו. ולפי שחזקיהו נשען על ה', הכה מלך אשור שהיה מכהו, ונודע לכל כי ה' קדוש ישראל". יש יהודים שכביכול הם דתיים ומאמינים, אבל בעת סכנה הם נסוגים, ופונים לעזרה ממקום אחר. לכן אומר הנביא שיבוא יום שהיהודי יישען על ה' באמת.

חילול ישראל

(י:לב) ...ינֹפף ידו הר בת ציון גבעת ירושלים. אומר מצודת דוד: "כשראה את ירושלים, היה מניף ידו עליה בדרך בזיון ולעג, כאומר: הלא בנקל אכבשנה". זהו בזיון של ירושלים ע"י אשור.

ידעתי; קדוש; אלקי ההיסטוריה; חילול השם; משפיל גאים

(י:לג_לד) הנה האדון ה' צב_אות מסָעֵף פֻּארָה במַעֲרָצָה, ורמי הקומה גדֻעים, והגבֹהים ישפלו... והלבנון בְּאדיר יפול. אומר הרד"ק (לג): "סנחריב חשב כי אין עליו אדון, כמו שאמר (פסוק יג): 'בכח ידי עשיתי'... אמר הנביא: האדון ה' צב_אות הוא אדון צב_אות מעלה ומטה, והוא יפיל צבא מלך אשור".

יראת ה'; ידעתי את ה'

(יא:ב) ...ונחה עליו [על המשיח] רוח ה', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'. (ג) והריחו ביראת ה'... המשיח ידע את ה', ויהיה ירא ה', שהרי ידיעת ה' קשורה ליראת ה'. כך אומר הרד"ק (ב): "ו'דעת ויראת ה'' שניהם סמוכין על ה', כלומר, שידע ה' ויירא ממנו". דהיינו, ש"רוח דעת ויראת ה'" פירושו — ידיעת ה' שמוליכה ליראת ה'. וזה הכוונה גם במה שכתוב "רוח חכמה... ויראת ה'", כמו שאמר אבן עזרא (שמות יח:  כא): "כי לא יתכן להיות ירא שמים רק מי שהוא חכם". כי רק חכם שיֵדע את ה' יכול להיות ירא שמים אמיתי. ועוד: בלי יראת ה', העצה והחכמה שילמד יהפכו אותו לגס רוח וגאוותן. אך עם יראת ה', הוא יבין שהוא צריך להיות עניו ושפל, ולא ינסה להשתלט על העם אלא אם כן הוא צריך להורות לשם ה' והם לא רוצים, ואז תהיה לו רוח עצה וגבורה, שיהיה גבור ללחום את מלחמת ה' נגד כל העם. ומשום כך הפסוק חוזר שוב על המושג של יראת ה' בהמשך.

אמונה; סימן המשיח

(יא:ה) והיה צדק אֵזור מתניו והאמונה אֵזור חלציו.

ארץ ישראל; ידעתי את ה'

(יא:ט) לא יָרֵעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה'. אומר הרד"ק: "כל א"י קרא הר קדשי". ורק בא"י תהיה הגאולה.

גאולה

(יא:י_טז) הגאולה יכולה לבוא באחת משתי דרכים, והנביאים ניבאו על שתיהן, אבל למעשה היא תבוא רק באחת משתי הדרכים. ובפסוקים אלו מדובר בגאולה של "אחישנה".

גלות היא קללה; שעבוד וגאולת מצרים — סימן לגאולה השלמה

(יא:יא) והיה ביום ההוא יוסיף אד_ני שנית ידו לקנות את שְאָר עמו אשר ישאר מאשור וממצרים... ומאיי הים. אומר רש"י: "'שנית' — כמו שקנאם ממצרים שהיתה גאולתם ברורה מאין שעבוד. אבל גאולת בית שני אינה מן המנין שהרי משועבדים היו לכורש". ואין גאולה וקדושה אם אין גאולה שלמה. וכן אומר הרד"ק: "כי ראשונה קנה אותם מבית עבדים ממצרים, וביום קיבוץ גלויות יוסיף ה' שנית ידו לקנותם מכל הגוים... ועל גלות בבל לא נאמר זה כי לא יצאו [חזרו] אלא יהודה ובנימין... לפיכך לא נוכל לומר על אותו הקיבוץ 'שנית'. כי ממצרים יצאו כל ישראל, לא נשאר אחד [כי ה' הרג את אלה שלא רצו לצאת מהגולה], ולא יֵאמר 'שנית' אלא [על גלות] שתדמה לראשונה, וקיבוץ זה הגלות [של עכשיו] תהיה שנית למצרים שיצאו כולם". ולפי זה נ"ל שאלה שלא ירצו לצאת — יִסְפו בגלות, כמו במצרים.

ידעתי את ה'

(יא:יב) ונשא נס לגוים. זה יהיה ביום גילוי השכינה וידיעת ה'.

גבולות א"י בעתיד

(יא:יד_טז) ועָפו בכָתֵף פלשתים ימה, יחדָו יבֹזו את בני קדם, אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון מִשְמַעְתם... בעתיד, ישראל ישלטו על כל הארצות סביבותם. כך אומר הרד"ק (יד): "אע"פ שאין ניכרים... והנה הם בין דת ישמעאלים ובין דת נוצרים — כשזוכר אדום ומואב ובני עמון, רצה לומר, ארצותם והיושבים בהם היום".

בטחון בה'; לה' הישועה

(יב:ב) הנה א_ל ישועתי, אבטח ולא אפחד, כי עזי וזמרת י_ה ה', ויהי לי לישועה.

קידוש השם

...כי עזי וזמרת י_ה ה'... אומר רש"י: "עד הנה היה שמו חלוק, ובמפלתו של עמלק נעשה שלם...". וכן, בעת אחרית הימים, הכל ידעו את ה' בנצחונו ושמו יהיה מקודש ושלם. קידוש השם בא ע"י נצחונו על הכופרים בו. ובשמות (טו:  ב) כתוב: "עזי וזמרת י_ה", ולא הוסיף "ה'", והטעם הוא, שבזמן ההוא של קריעת ים סוף, העולם עדיין לא הכיר בכללו את ה', ולכן שמו לא היה שלם.

בטחון בה'

(יב:ג) ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה. וברור שאדם ששואב ממעייני הישועה והבטחון בה', אף פעם לא יחסרו לו מימי ישועה. כך אומר מצודת דוד: "כמו השואב מים מן המעין הנובע, הנה שואב הוא בששון, כי לא ידאג פן יכלה המים, כן תשאבו בששון את הישועה ממעיני הישועה, כי לא תופסק התשועה, כי יד ה' לא תקצר".

ידעתי את ה'

(יב:ד) ואמרתם ביום ההוא: הודו לה'... הודיעו בעמים עלילֹתיו, הזכירו כי נשגב שמו. (ה) זַמרו ה' כי גֵאות עשה, מודעת זאת בכל הארץ. פירש הרד"ק (ה): "וזאת הגאות תהיה מודעת בכל הארץ, שיוציא עם דל מבין עמים הרבים והעצומים...".

ידעתי; קידוש השם

(יב:ו) צַהֲלי ורֹני יושבת ציון כי גדול בקרבֵּך קְדוש ישראל. פירש הרד"ק: "גדול שמו בקרבך בנפלאות שעשה, כמו שאמר בנבואת גוג ומגוג ביחזקאל (לח:  כג): 'והתגדִלתי והתקדִשתי...'".

עונש הגוים

(יד:א) כי ירחם ה' את יעקב... והניחָם על אדמתם ונלוה הגר עליהם... אומר הרד"ק: "יודו [הגרים] כי בסיבתם [של ישראל] היה החורבן ההוא [שבא על בבל], לפי שהרעו לישראל יותר מדאי". הגוים יוענשו על שדיכאו את ישראל, ואף שזה היה בגזירת ה', אבל הם דיכאו יותר מדי.

לא ידעתי את ה'

(יד:ט_י,יב_טז) שְאול מתחת רגזה לך לקראת בואך... הֵקים מכסאותם כל מלכי גוים. כֻּלם יענו ויאמרו אליך: גם אתה חֻלית כמונו... איך נפלת משמים, הֵילֵל בן שחר, נגדעת לארץ חולש על גוים! ואתה אמרת בלבבך: השמים אעלה, ממעל לכוכבי א_ל ארים כסאי... אֶדַמֶה לעליון, אך אל שאול תוּרד, אל ירכתֵי בור, רֹאיך אליך ישגיחו... הזה האיש מרגיז הארץ, מרעיש ממלכות! זוהי גאות מלך בבל.

קדוש; ה' כל יכול

(יד:כד,כז) נשבע ה' צב_אות לאמר: אם לא כאשר דִמיתי, כן הָיָתָה: וכאשר יעצתי היא תקום... כי ה' צב_אות יעץ ומי יָפֵר, וידו הנטויה ומי ישיבנה.

לא ידעתי את ה'; חוסר בטחון

(יז:י) כי שָכַחַת אלקי ישעֵך וצור מעֻזֵך לא זכרת...

גאולה

(יז:יד) לעת ערב והנה בַלָהָה, בטרם בֹּקר איננו, זה חלק שוֹסֵינו וגורל לבֹזְזֵינו. ה' יושיע את ישראל, והעמים יפלו וייענשו.

בטחון בה'; אין לסמוך על הגוים

(כ:ה_ו) וְחַתו וָבֹשו, מכוש מַבָּטָם ומן מצרים תפארתם. ואמר... הנה כֹה מבטֵנו אשר נסנו שם לעזרה להנצל מפני מלך אשור, ואיך נִמָלֵט אנחנו. הקב"ה עשה את זה כדי לעקור מלבבות ישראל את הבטחון בגוים, מפני שהם סמכו על מצרים ועל כוש, ולכן הקב"ה היה צריך להשפיל את אלה, ולהשאיר את ישראל בלי בעלי ברית, ואז הציל אותם. כך אומר הרד"ק (ה): "שהיה בטחונם בכוש ובמצרים, לפי שהיו בעלי מלחמה למלך אשור, כמו שאמר על תרהקה 'מלך כוש... יצא להלחם אתך' (לקמן לז:  ט)... וכאשר נהג מלך אשור את שבות מצרים וגלות כוש, היה בשנת ארבע עשרה לחזקיהו, והיו מביטים לכוש שילחמו למלך אשור, ומתוך כך ימלטו מידו... וכאשר יראו מפלת כוש ומצרים... יֵחתו ויֵבושו".

חוסר בטחון בה'; הדרך היהודית — לבטוח בה' וגם ללחום

(כב:ט_יא) ...ותקַבְּצו את מי הברכה... וַתִּתְצו הבתים לבַצֵר החומה... ולא הבטתם אל עֹשֶיהָ, ויֹצְרָה מרחוק לא ראיתם. אומר רש"י (יא): "ואם תאמרו, אף חזקיה עשה כן, שנאמר (דברי הימים ב ב:  ה): 'ויתחזק ויבן את כל החומה...' — חזקיהו בה' אלקי ישראל בטח...". ומכאן שעל היהודי גם לסמוך על ה' וגם להכין מלחמה.

אומר הרד"ק (ח): "הכינות עצמך למלחמה ולא לתשובה ומעשים טובים, כלומר, הבטתך היתה אל הנשק ולא אל הא_ל...". ועוד אומר הרד"ק (יא): "...כי הוא היה מציל אתכם אם שבתם אליו יותר מכל ההכנות שעשיתם".

לא ידעתי את ה' הוא חילול השם; קדוש; ה' צב_אות — הוא אדון ההיסטוריה; א_ל הנצחון והנקמות; קידוש השם

(כב:יב_יד) ויקרא א_דני אלקים צב_אות ביום ההוא לבכי ולמספד... והנה ששון ושמחה... אָכֹל בשר ושָתוֹת יין, אָכוֹל ושָתוֹ כי מחר נמות. ונגלָה באזני ה' צב_אות אם יכֻפר העוֹן הזה לכם עד תמֻתון, אמר א_דני אלקים צב_אות. ישראל לעגו לדברי ה' שהזהירם לחזור בתשובה, והם לעגו ואכלו ושתו, ובטחו על עצמם, ולא ידעו את כח ה', וזה היה חילול השם. כך אומר הרד"ק (יג): "לא דאגו ולא פחדו לדברי הא_ל, אלא לעגו ושמחו... וזהו חילול השם". והביא עוד (יד): "ואמרו רז"ל (יומא פו.): כל מי שיש בידו חילול השם, אין כח בתשובה לתלות וביוה"כ לכפר ולא ביסורין למרק, אלא כולן תולין ומיתה ממרקת, שנאמר: 'אם יכופר העוֹן הזה...'".

ידעתי; גאות הגוים

(כג:ח_ט) מי יעץ זאת על צֹר המעטירה, אשר סֹחריה שרים, כִּנְעָנֶיהָ נכבדי ארץ? ה' צב_אות יְעָצָה, לחלל גאון כל צבי, להָקֵל כל נכבדי ארץ. היתה לצור גאוה ורדיפה אחרי חיי הנאה; וה' משפיל גאים.

ידעתי את ה'

(כד:יג) כי כה יהיה בקרב הארץ בתוך העמים כנֹקֶף זית... פירש הרד"ק: "כן יהיו העמים [מעט], כי רובם יסופו והמעט יישארו, והנשארים יודו בא_ל וביכָלתו, כי הוא אדון הכל ובידו הכל, כשיראו מפלת גוג ומגוג...". וכן נאמר (פסוקים יד_טו): "...בגאון ה' צָהֲלו מִיָם, על כן בָּאֻרים כַּבדו ה', באיי הים, שֵם ה' אלקי ישראל".

ידעתי את ה' וקידוש השם

(כד:כג) ...כי מָלַך ה' צב_אות בהר ציון ובירושלים ונגד זקניו כבוד.

ידעתי את ה'

(כה:א) ה' אלקי אתה, ארומִמְך, אודה שמך כי עשית פלא... פירש הרד"ק: "...אתה שופטִי כי לקחת משפטי מהגוים. עתה אני מכיר שאתה אלקַי באמת — על כן 'ארוממך'... כלומר אתן לך בתהילתי רוממות, לפי שהתרוממת ונישאתָ על כל הגוים. ואמר 'ארוממך' ואמר 'שמך' כי הוא שמו ושמו הוא. 'כי עשית' עמנו פלא... כי לקחתנו מבין הגוים שהיינו נפזרים ביניהם ועובדים להם. ועוד, אחרי קיבוץ גלויות, שיתקבצו עלינו גוג ומגוג ועמים רבים אשר אתו, יפילם על הרי ישראל כולם... פלא גדול יהיה זה". וכן על פסוק ג: "על כן יכבדוך עַם עָז...", אומר מצודת דוד: "בראות ממשלתך יכבדוך כל עם חזק...". ה' ניכר ע"י נצחונו על הגוים.

בטחון

...עצות מרָחֹק, אמונה אֹמֶן. אומר הרד"ק: "העצות שאמרת מזמן רחוק ע"י נביאיך — נתקיימו קיום חזק". העצה הישנה שנתת מזמן עתיק וקדמון, כלומר, לבטוח בה' ולהאמין בו והוא יציל אותנו מכל הגוים, היתה באמת נכונה. והנביא משתמש בלשון "אמון" פעמיים, לומר שהאמונה שדרשת היא באמת אמינה ונכונה.

בטחון

(כה:ד) כי היית מעוז לדל... בצר לו... אומר הרד"ק: "ולולי רחמי הא_ל לא היה לנו תקומה".

גוג ומגוג

(כה:ו) ועשה ה' צב_אות לכל העמים בהר הזה. "בהר ציון, כי שם יהיו נקבצים כל הגוים על ירושלים" — רד"ק.

משתה שמָנים, משתה שמָרים. פירש רש"י: "שהם סבורים שיהא נוח להם כשמן, יהפוך למשתה שמרים", ושמרים קשים לגוף (מצודת דוד). וכתב הרד"ק: "שיזמינם לבוא לסעודה זאת, וזהו ענין שאמר (יחזקאל לט:  ב): 'והעליתיך מירכתי צפון...'". כלומר, שהקב"ה רוצה לקדש את שמו ולקחת נקמה מהמחרף ומגדף, בעל הגאוה, גוג. וגוג יתכנן תכניות לחסל את ישראל, וביניהן, לעלות על א"י. והקב"ה יפתה אותו לעלות, וימשוך אותו לדרך זו, בזה שיַראה לו שיש תנאים טובים לעלות, משום שהקב"ה רוצה להראות את גדולתו נגד כל העמים, ודוקא בא"י.

ידעתי את ה'

(כה:ז) ובִלַע בהר הזה פני הַלוט, הַלוט [מכסה] על כל העמים... נראה לפרש שאז, בנצחונו של ה', יוסר המכסה מעיני כל העמים, ויראו ויבינו בבירור שה' הוא האלקים.

הגלות היא חילול ישראל

(כה:ח) בִּלַע המָוֶת לנצח, ומחה א_דני אלקים דמעה מעל כל פנים, וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ, כי ה' דִבֵּר. אומר מצודת דוד: "לא ימָצֵא עוד מי יחרף את ישראל, כי לא יהיו עוד גולים בין האומות".

בטחון

(כה:ט) ואמר ביום ההוא, הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו, זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו.

קידוש השם

(כה:י) כי תנוח יד ה' בהר הזה... פירש רש"י: "'יד ה'' — גבורתו של מקום".

לא ידעתי את ה'; עונש הגוים על שעזרו לשונאי ישראל ועל גאותם

ונָדוֹש מואב תחתיו... אומר מצודת דוד: "על שעזרו את הבאים למלחמה על ירושלים". וכתב הרד"ק: "וזכר הֵנָה מואב, כי יהיה לעזר לגוים הבאים מארץ צפון לירושלים עם גוג ומגוג". מכאן רואים שאפילו גוי שרק עוזר לשונאי ישראל — ייענש. ולי נראה שהזכיר מואב כי בכל הנביאים הוא הסמל לגאוה, והגאוה הזאת גורמת ל"לא ידעתי את ה'".

ה' משפיל גאים

(כה:יא_יב) ופֵרַשׂ ידיו בקרבו... והשפיל גאותו עם אָרְבּות ידיו...

בטחון

(כו:ב_ד) פִּתחו שערים ויבֹא גוי צדיק שֹׁמר אמֻנים; יֵצֶר סָמוך, תִּצֹר שלום שלום, כי בך בָּטוח; בִּטחו בה' עדֵי עד כי בי_ה ה' צור עולמים.

גאולה; בטחון

(כו:ה_ו) כי הֵשַח יֹשבי מרום, קריה נשגבה; ישפילנה, ישפילָה עד ארץ, יגיענה עד עפר. תרמְסֶנָה רָגֶל, רגלי עני, פַּעֲמי דלים. פירש הרד"ק (ו): "שירמסו ישראל גאותם וגאונם, ויהיו אדונים עליהם תחת אשר היו עבדים תחתיהם".

קידוש השם מתגלה ע"י נקמתו בגוים

(כו:ח) אף אֹרח משפטיך ה' קִוִינוך, לשמך ולזכרך תַּאֲוַת נפש. קיווינו לראות את דרכך לשפוט את הגוים ולקחת נקמה מהם, כי בכך רואים את שמך ואת זכרך. כך אומר רש"י: "לראות שם שיצא לך מאז לעשות נקמה בצָרֶיך".

בטחון

אף אֹרח משפטיך ה' קוינוך, לשמך ולזכרך תאות נפש. לפי הרד"ק ומצודת דוד: אפילו כאשר הקב"ה מייסר אותנו בגלות, אע"פ כן קוינו לו ולישועתו. וכן לקמן פסוק טז: "ה', בצר פְּקָדוך...".

לא ידעתי את ה'

(כו:י_יא) יֻחן רשע, בַּל לָמַד צדק... ובל יראה גֵאות ה'. ה' רָמָה ידך, בל יֶחֱזָיוּן, יֶחֱזו ויֵבֹשו קנאת עם... הגוים אינם מבינים את פשר המאורעות ושה' עושה אותם, ורק כאשר הקב"ה יֵצא בגלוי ויקנא לעמו וינקום את נקמתם, ידעו הגוים ויבינו.

חילול השם קשור לחילול ישראל

(כו:יא) ...יחזו ויבֹשו קנאת עם, אף אש, צָרֶיך תֹאכלם. אומר מצודת דוד: "...שהאש תאכל צרֶיךָ, והם הצרים לישראל, וכאלו צרו למקום".

ידעתי; השגחה פרטית; ה' אלקי ההיסטוריה

(כו:יב) ה' תשפֹּת שלום לנו, כי גם כל מעשינו פעלת לנו. רק ה' יכול לערוך ולהביא שלום עלינו, כי את כל מה שקורה לעם ישראל — הוא פעל.

ידעתי; אמונה ובטחון

(כו:יג) ה' אלקינו, בְּעָלונו אדֹנים זולתך [משלו עלינו אדונים ואלילים מלבדך] לבד בך נזכיר שמך. אומר הרד"ק: "ואילו היינו זוכרים שם אלהים אחרים כאויבינו אשר היינו תחתיהם, היינו ניצולים מידם, והיינו במעלה ובגדולה כמוהם. ולא רצינו, וסבלנו העינוי, וזכרנו את שמך לאויבינו, ואמרנו כי בך בטחוננו, ולא נמיר אותך באחר".

הגאולה השלמה; חבלי משיח

(כו:יז) כמו הָרָה תקריב ללדת, תָּחיל תזעק בחבליה, כן היינו מפניך ה'. אומר רש"י: "רואין אנו צרות מתחדשות, וסבורים אנו שהם מיני סימני ישועה וגאולה". לפני הגאולה השלמה, יבואו יסורים נוראים על כל העולם, והם סימני הגאולה.

בעתה אחישנה

(כו:כ) לֵך עמי, בֹּא בחדריך וסגֹר דְלָתְך בעדֶך; חֲבִי כמעט רגע עד יעבָר זעם. כמו שפירשתי הרבה פעמים, יש לישראל שתי דרכים לגאולה, "זכו — אחישנה; לא זכו — בעתה" (סנהדרין צח.). וכאן הנביא אומר, שבין כך ובין כך הגאולה תבוא ביסורים נוראים על העולם, אבל אם ישמעו ישראל למלים "לך עמי, בא בחדריך...", שפירשו כל המפרשים שהכוונה היא להסתתר בתשובה ובמעשים טובים — שאז הזעם יעבור ולא יגע בהם, ויהיה טוב להם. כך אומר הרד"ק: "זה הפסוק אמר במלחמת גוג ומגוג, שתהיה צרה לישראל מעט זמן... וזה משל להיסתר במעשים טובים ובתשובה שלמה...".

נקמה; ובערת הרע

(כו:כא) כי הנה ה' יֹצא ממקומו לפקֹד עוֹן יֹשב הארץ עליו, וגִלתה הארץ את דָמיהָ ולא תכסה עוד על הרוגיה. אומר הרד"ק: "...וכאשר לא יִנָקם הדם [הנקי], יֵראה כאלו הוא מכוסה תחת הארץ, וכשיִנָקם, כאילו הוא מגולה. וכן אמר איוב: 'ארץ אל תכסי דמי' (איוב טז:  יח)...".

ידעתי את ה'; השגחה פרטית

(כז:ח) בסַאסְאָה בשַלְחָה תריבֶנָה. בסאה שלה, כלומר, במדה המלאה והשלמה, כאשר אתה (ה') שולח אותה (ממך, כלומר, מעניש אותה), אתה רָב איתה, כלומר, היא מקבלת את כל מדת העונש כאשר מגיע הזמן. והעונש דומה לחטא — שמכיון שהסאה היא המדה המרכזית, קראו למדת העונש "סאה", ומכאן הביטוי "עד שתתמלא הסאה", עד שהמדה תתמלא, כלומר, עד שהחטא יהיה גדול ויגיע למידת סאה, ואז היא תקבל את העונש המלא. ודרשו בגמרא (סוטה ח:): "מנין שבמדה שאדם מודד, בה מודדין לו? שנאמר: 'בסאסאה בשלחה תריבנה'". כלומר, מדובר בפסוק כאן לא רק על המדה, הכמות, של העונש, אלא גם על האיכות, כלומר, שהעונש מתאים לחטא. וממשיכה הגמרא שם: "אין לי אלא סאה, מנין לרבות תרקב [חצי סאה], וחצי תרקב... [כלומר, שאפילו בעד חטאים קטנים, מקבל האדם את העונש המתאים]... ומנין שכל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול" — כלומר, שהאדם אינו מקבל מיד את העונש אם אינו גדול וחמור כדי סאה, אבל זה מצטבר עד לסאה, ואז הוא נענש.

הקב"ה מעניש במדה כנגד מדה, כדי להראות את השגחתו, שלא רק שהוא יכול להעניש, אלא שהוא יכול גם להעניש במדה כנגד מדה. ולפעמים הוא מגדיל לעשות, ומעניש במדה כנגד מדה כתוצאה ישירה מהחטא, כלומר, שמהחטא של האדם, ממעשיו, נובע עונש כתוצאה טבעית והכרחית; והעונש גם לובש צורה דומה, מדה כנגד מדה.

גאולה; בטחון; ידעתי את ה'; תשובה

(כט:ד_ה) ושפלְתְּ, מארץ תדבֵּרי... ומעפר אמְרָתֵך תצפצף, והיה כאבק דק, המון זָרָיִך... והיה לפֶתע פתאֹם. אומר מצודת דוד (ה): "ובעבור מרבית ההכנעה, יכמרו רחמַי עליך, ויהיו המון הזרים הצרים עליך כאבק דק... הדבר הזה יהיה בפתע פתאום...". הגאולה תבוא בפתע פתאום אם אך נחזור בתשובה.

לא ידעתי את ה'; חוסר יראת ה' ואמונה; מנהיגי שקר

(כט:ט_יד) התמַהְמְהו וּתְמָהו, השתעשעו וָשֹׁעו, שָכרו ולא יין, נָעו ולא שֵכָר. כי נָסַך עליכם ה' רוח תרדמה וַיְעַצֵם את עיניכם, את הנביאים, ואת ראשיכם החֹזים כִּסָה. ותהי לכם חָזוּת הכל, כדברי הספר החתום אשר יתנו אֹתו אל יודע ספר לאמר: קרא נא זה, ואמר: לא אוכל כי חתום הוא. ונתן הספר על אשר לא יָדע ספר לאמר: קְרא נא זה, ואמר: לא ידעתי ספר. ויאמר א_דני: יען כי נִגַש העם הזה, בפיו ובשפתיו כִּבדוני, ולבו רִחַק ממני, וַתהי יראתם אֹתי מצוַת אנשים מְלֻמדה. לכן הנני יוסף להפליא את העם הזה הַפְלֵא וָפֶלֶא, ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבֹניו תסְתַּתָּר. פירש מצודת דוד (י): "'רוח תרדמה'... — כי הבא ליטמא פותחין לו. 'ויעצם' — הוא סגר את עיניכם עד שלא תבחינו אף בדבר הנראה לעינים". אלה שאינם יראים את ה' ואינם מאמינים בו ואינם בוטחים בו באמת, אינם יכולים לדעת את ה', והם הולכים ותועים כעיוורים, ואינם יכולים להבין את פשר המאורעות ומה יהיה. והתוצאה הזאת — חוסר ההבנה — היא תוצאה טבעית וישירה, מאחר שהיהודי אינו מאמין באמת ואינו הולך בדרך האמונה. והראיה — שהרי כל הפרק מדבר על סנחריב (עיין ברש"י פסוק ה), וכן פרק ל (עיין ברד"ק בפסוק א שם) ופרק לא. והחטא שבתחלת הענין של סנחריב היה שלא בטחו בה' (חטא שבנא הסופר), וחוסר הבטחון הזה בא משום שהם באמת לא יראו את ה' אלא היו עובדי פולחן. ואלה שבטחו בה' והאמינו בישועתו יוכחו כאמיתיים ביום ישועת ה' (עיין פסוקים יז_כד).

מנהיג; "דתיים" עובדי פולחן

(כט:יג) ...כי נגש העם הזה... ולבו רחק ממני... אומר הרד"ק: "מי שאינו עושה אלא מה שמצוּוה לבד, ואינו מוסיף מעצמו, אינו עושה הדבר מחפצו מרצונו". והנביא ממשיך: 

(כט:טו) הוי המעמיקים מה' לַסְתִּר עצה; והיה במַחְשָך מעשיהם, ויאמרו: מי רֹאֵנו ומי יֹדְעֵנו. זה המשך לעובדי הפולחן, שאין להם יראת ה'.

ידעתי את ה'; השגחה פרטית

(כט:טז) הַפְכְּכֶם, אם כחֹמֶר היֹצֵר יֵחָשֵב, כי יאמר מעשה לעֹשֵהו — לא עָשָני, ויֵצֶר אָמר ליֹצרו — לא הֵבין.

ידעתי את ה'; בטחון בה'

(כט:יז_כד) כל הפרשה הזאת היא ענין של גילוי השכינה וידיעת ה' והוכחתו, גם לאלה שלא בטחו בה' והיו עיוורים, וגם לאלה שבטחו בה' ועכשיו התגלה שהם צדקו. והנה פירוש הפסוקים: 

(כט:יז) הלא עוד מעט מִזְעָר ושב לבנון לכרמל והכרמל ליער יֵחָשֵב. בעוד זמן קצר מאד, ובפתע פתאום (כמו לעיל פסוק ה), ה' יתגלה, וישפיל את הגאים ויגביה שפלים, והכל יֵדעו את ה'.

(כט:יח) ושמעו ביום ההוא החֵרְשים דברי סֵפֶר, ומֵאֹפל ומֵחֹשך עיני עִוְרים תראֶינה. ביום ידיעת ה', דהיינו מפלת סנחריב, כל העיוורים, שלא בטחו בה' אלא נשענו על מצרים, יראו את טעותם ויבינו את האמת.

(כט:יט) ויָסְפו ענָוִים בה' שמחה, ואביוני אדם בקְדוש ישראל יגילו. פירש מצודת דוד: "אז יוסיפו הענוים לשמוח במה שבטחו בה' מאז, כי יראו שלא נאבדה תקוותם". ויש לעמוד על פירוש המלה "ויספו": הכוונה היא, שאדם שבוטח בה' שָלֵו ושמח אפילו כאשר השעה והמצב גרועים. וכאשר הישועה באה ומתגלה צדקתו, הוא מוסיף על השמחה.

(כט:כ) כי אָפֵס עָרִיץ וכָלָה לץ ונכרתו כל שֹׁקדי אָוֶן. ביום ההוא לא יהיה גוי חזק או אדם חזק שיוכל לעמוד בפני ה'; וכן, המושג של "כחי ועוצם ידי" יתבטל; וכן, כל הלצים שלעגו לבוטחים בה' — יֵעלמו.

(כט:כא) מחטיאי אדם בדָבָר, ולמוכיח בשער יְקֹשוּן, וַיַטו בַתֹּהו צדיק. הפסוק הזה חוזר על הפסוק הקודם: שייכרתו אלה שהם מחטיאי אדם בדבר, ואלה הם מנהיגי השקר שיעצו חוסר בטחון, ובכך החטיאו את העם; וכן ייכרתו אלה שהיו למוקש לצדיקים שבטחו בה' והוכיחו את העם (ועיין רד"ק שפירש "יקושון" מהמלה "קשש", כמו מקושש, מלקט, שאלה שרוצים להתנגד למוכיח משמיצים אותו ואומרים לו: הרי עשית כך וכך, ואיך תעשה את עצמך מוכיח); וכן ייכרתו אלה שמטים מהדרך הנכונה אנשים שנטייתם היא לטובה, והם צדיקים — ע"י דברי תוהו ואי_בטחון.

(כט:כב) לכן כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם — לא עתה יֵבוש יעקב ולא עתה פניו יֶחֱוָרו. ה' פדה את אברהם ממצב בלתי_אפשרי ומסכנה איומה, כי אברהם בטח בו, וה' הראה לו שהיכולת בידו לעשות הכל ולהתגבר על הכל; והוא אומר לבית יעקב, שעכשיו, בזמנו של סנחריב, לא תהיה עת בושה ליעקב, בזה שבניו נכנעים ונופלים לפני האויב, שזהו בושה וחילול לישראל.

קידוש השם

(כט:כג) כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי, והקדישו את קְדוש יעקב ואת אלקי ישראל יעריצו. אומר הרד"ק (ל:  א): "ומה שאמר בכל פרשה מהם 'קדוש ישראל', לפי שנקדש בישראל בדבר מחנה אשור". קושייתו היא, למה תמיד נסמך "קדוש" ליעקב או ישראל ולא לשאר האבות? ותירץ מה שתירץ. ולי נראה שדוקא ישראל קשור לקידוש שמו של ה', כי הקב"ה שינה את שמו של יעקב ל"ישראל" בעת שהראה לו שהוא יכול להתגבר על המלאך, וה' מתקדש ושמו מתקדש בנצחונו על שונאי ישראל. ויש בסמיכת גאולה לתפלה "קדוש ישראל".

(כט:כד) ויָדעו תֹעי רוח בינה, ורוגנים ילמדו לֶקַח. אומר מצודת דוד: "אפילו התועים ברוחם לבלי דעת אותי, ידעו אז בינה".

בטחון

(ל:א) הוֹי בנים סוררים נאֻם ה', לעשות עצה ולא מִנִי. אומר הרד"ק: "לא די להם בעוונם ובחטאתם, אלא שמוסיפין עליהם חטאת זו, שישאלו על פָּנַי עזר מאחר שלא ברשותי, וזהו מרד גדול העבד באדוניו, שנתלה באדון אחר על פניו".

(ל:ב_ד) ההֹלכים לרדת מצרים ופי לא שָאָלו, לָעוֹז במעוז פרעה ולחסות בצל מצרים, והיה לכם מעוז פרעה לְבֹשת והֶחסוּת בצל מצרים לִכְלִמה, כי היו בצֹען שריו ומלאכיו חָנֵס יגיעו. אלה היו שרי יהודה ומלאכי המלך. ומחוסר בטחון זה נכבשו ערי יהודה — עיין מצודת דוד (פסוק ד).

(ל:ה) כל הֹבִאיש על עם לא יועילו למו, לא לעֵזֶר ולא להועיל כי לבֹשֶת וגם לחרפה. ההליכה בהכנעה כעבדים אל מצרים היתה בושה וחרפה להם, מלבד העובדה שזה לא הועיל.

חוסר בטחון

(ל:ו_ז) משָׂא בַּהֲמות נגב, בארץ צָרָה וצוקה, לָבִיא וָלַיִש מהם, אֶפְעֶה ושרף מעופף, ישאו על כֶּתֶף עֲיָרִים חֵילֵיהם, ועל דַבֶּשֶת גמלים אוצרֹתם — על עם לא יועילו. ומצרים הבל וריק יַעזֹרו, לכן קראתי לָזאת רהב הם שָבֶת. פירש רש"י (ו): "וזהו הגידוף והחרפה שמחרפין אותן, רואין את אלו שטוענין משאות ממונם על בהמתם להוליך שוחד למצרים חנם, ומסכנין עצמן במדברות...". ישראל מביישים את עצמם ומסכנים את עצמם בהישענם על מצרים, וכל זה לא יועיל.

בטחון; שלא לסמוך על הגוי

(ל:ח_ט) עתה בוא, כָתְבָה על לוח אִתָּם... וּתְהִי ליום אחרון לָעַד, עד עולם, כי עם מְרי הוא, בנים כֶּחָשִים... כִתבו לדורות, שיֵדעו ישראל לעולם שהסומך על הגוי ולא על ה', מורד ומכחיש באבינו שבשמים.

ישראל אינם רוצים לשמוע את האמת

(ל:י) אשר אמרו לָרֹאים — לא תראו; ולַחֹזים — לא תֶחֱזו לנו נְכֹחות; דַברו לנו חֲלָקות, חֲזו מַהֲתַלות. אומר הרד"ק: "חֲזו לנו כדברי אלו הנביאים [נביאי השקר] שרואים לנו שלום וטוב".

(ל:יא) סורו מִנֵי דרך, הַטו מִנֵי אֹרח, הַשביתו מפנינו את קְדוש ישראל. המעיין במלים "קדוש ישראל" שבאות תמיד כסמל לנצחון ה', יראה שיש לפרש כך: הַשביתו מפנינו את הרעיון שיש לסמוך על "קדוש ישראל", כלומר, על המושג שהקב"ה יצילנו בלי לסמוך על בני אדם.

ידעתי; קידוש השם

(ל:יב) לכן כה אמר קדוש ישראל... אומר הרד"ק: "ואמר 'קדוש ישראל' על הבוטחים בו, כי הבוטחים בו ומקדישים שמו הוא יהיה בעזרם". וכן נאמר בפסוק טו: "כי כה אמר א_דני אלקים קדוש ישראל, בשובה ונחת תִּוָשֵעוּן...". וכן לקמן לא:  א: "ולא שעו על קדוש ישראל".

חוסר בטחון

(ל:יב_יג) ...יען מָאָסְכם בדבר הזה [בטחון בה'] ותבטחו בעֹשק ונָלוֹז, וַתִּשָעֲנו עליו, לכן יהיה לכם העוֹן הזה כפֶרֶץ נֹפֵל, נִבְעֶה בחומה נשגָבָה, אשר פתאֹם לְפתע יבֹא שִׁבְרָה. ההלם יבוא פתאום. באופן פתאומי כל האשליות תֵעלמנה, והכשלון יבוא מהר.

קידוש השם; בטחון

(ל:טו) כי כה אמר א_דני אלקים, קדוש ישראל: בשובה ונחת תִּוָשֵעון, בהשקט ובבִטְחָה תהיה גבורתכם. אומר רש"י: "אין אתם צריכים לבקש לכם מעוז מצרים ולאבד ממונכם, כי בשובה ונחת תהיה לכם תשועה בלא שום טורח אם תשמעו לי".

(ל:טו_טז) ולא אביתם. ותאמרו: לא, כי על סוס נָנוס. "נתרומם כנס הזה, בעזרת סוסים הבאים ממצרים" — מצודת דוד (טז). על כן תנוסון, ועל קל נרכב, על כן יִקַלו רֹדפיכם.

בטחון; ה' שומע שוועת ישראל

(ל:יח_כ) ולכן יחַכֶּה ה' לַחֲנַנְכם, ולכן ירום לְרַחֶמכם, כי אלקי משפט ה', אשרי כל חוכֵי לו... בָּכוֹ לא תבכה, חָנוֹן יָחְנְךָ לקול זַעֲקֶךָ, כְּשָמְעָתו עָנָך... והיו עיניך רֹאות את מוריך. נ"ל לפרש: מכיון שסמכתם על מצרים ולא על ה', ה' לא יעזור לכם עד שתתפללו אליו ותבטחו בו.

בטחון

(לא:א,ג) הוי היֹרדים מצרים לעזרה, על סוסים ישָעֵנו, וַיבטחו על רכב כי רָב ועל פָּרָשים כי עָצמו מאד, ולא שָעו על קדוש ישראל ואת ה' לא דָרָשו... ומצרים אדם ולא א_ל, וסוסיהם בשר ולא רוח, וה' יַטֶה ידו וכשל עוזר ונפל עָזֻר, ויחדָו כולם יִכְלָיון. מפרש רש"י (ג): "שהקב"ה סומך הכל בידו, וכשיַטֶה אותה יפלו, כזה שאוחז דבר בכפו וכשהוא מרכין כפו הוא נופל". והרד"ק אומר (ג): "אין בידם לעזור אם לא ירצה הא_ל, כי בידו הטוב או הרע".

עוד אומר הרד"ק (ב): "...כי לא דרשו [ישראל] אל ה', וירדו אל מצרים לעזרה, בעבור כי דעתם ומחשבותם כי לא יֵיטיב ה' ולא יָרע...". ולפי רש"י (א) ומצודת דוד, מדובר על הושע ועשרת השבטים ששלחו מלאכים אל סוא מלך מצרים.

ידעתי את ה'

(לא:ב) וגם הוא חכם וַיָבֵא רע ואת דבריו לא הֵסיר... פירש הרד"ק: "מה שניבאו הנביאים בשמו, לא הסיר אותם הדברים, אלא הקים אותם, למען ידעו כי הא_ל משגיח בעניני בני אדם ומדבר עם הנביאים ושולח אותם להוכיח בני אדם, ובראותם שיבוא עליהם הרע שדיברו להם הנביאים בשם ה', יֵדעו כי רואה אותם".

בטחון

(לא:ה) כצִפֳּרים עפות כן יָגֵן ה' צב_אות על ירושלים, גָנוֹן והִצִיל, פָּסוֹחַ והִמליט.

ישראל עוזבים את ה'

(לא:ו) שובו לַאֲשר הֶעְמִיקו סרה, בני ישראל.

ידעתי את ה'

(לא:ז_ט) כי ביום ההוא ימאָסון איש אלילי כספו ואלילי זהבו... ונפל אשור בחרב לא איש... נאם ה' אשר אוּר לו בציון ותנור לו בירושלים.

עם נבל ולא חכם

(לב:ג) ולא תשעֶינָה עיני רֹאים ואזני שֹׁמעים תִקְשַבנה. (ד) ולבב נִמְהָרים יָבין לָדָעת ולשון עִלְגִים תמהר לדבר צָחוֹת. (ה) לא יִקָרֵא עוד לנבל נדיב... (ט) נשים שַאֲנַנות קֹמנה, שְמַעְנָה קולי, בנות בֹּטחות האזֵנָה אִמרתי. (י) ימים על שָנָה תרגַזְנָה בֹּטחות, כי כלה בציר, אֹסֶף בלי יָבוֹא. (יא) חִרדו שאננות, רְגָזָה בֹּטחות: פְּשֹׁטָה ועֹרָה וַחֲגורה על חֲלָצָיִם.

מפלת הגוים

(לג:א) הוֹי שודד ואתה לא שדוד, ובוגד ולא בגדו בך; כַּהֲתִמְךָ שודד, תוּשַד; כַּנְלֹתְך לבגֹד, יבגדו בָך.

בטחון

(לג:ב,ו) ה' חָנֵנו, לך קִוִינו, הֱיֵה זרֹעָם לַבְקָרים, אף ישועתנו בעת צרה... והיה אמונת עתיך חֹסן ישועֹת, חכמת ודעת, יראת ה' היא אוצרו. אומר רש"י (ו): "אַת, שהאמנת בהקב"ה בעתים [הרעים] שעברו עליך וציפית לישועה, תהיה לך לחוסן". וכך אומר הפסוק: האמונה והבטחון בעת צרה היו לישראל לחוזק ישועות, לחכמה ולדעת (ולא כמו הטיפשים, שלעגו ולא האמינו, ובטחו בבני אדם). כי האוצר של האדם שהוא מבטחו — הוא יראת ה'.

ידעתי את ה'

(לג:ג) ...מֵרֹמְמֻתֶך נָפְצו גוים. אומר הרד"ק: "שידעו כי רַמְתָּ ונשגבתָּ עליהם, ולא הועילה להם גבורתם ורב חילם".

(לג:ה) נשגב ה' כי שֹׁכן מרום. אומר הרד"ק: "בזאת התשועה נשגב הוא, שישגבוהו העמים על הנס הזה, ויודו לו כי הוא שוכן מרום ובידו להשפיל הגבוהים ולהרים השפלים".

אמונה; יראת ה'

(לג:ו) יראת ה' היא אוצרו. אומרת הגמרא (שבת לא.): "אמר רבא: בשעה שמכניסין אדם לדין, אומרים לו: נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? צפית לישועה? פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר? ואפילו הכי, אי 'יראת ה' היא אוצרו', אין; אי לא, לא".

השואה

(לג:ז_ח) ...מלאכי שלום מר יִבכָּיון... מָאַס [האויב] ערים לא חשב אֱנוש. פירש הרד"ק (ח): "לא חשב אותנו לכלום". וכן כתב מצודת דוד: "לא חשב אותנו לבני אדם". והנה לפי הרד"ק (פסוק א): "ואם עתידה בימות המשיח [כלומר, אם מדובר בפרק זה בנבואות עתידות] יאמר 'הוי שודד' (פסוק א) על מלך העכו"ם שיהיה בימים ההם, והיא מלכות רביעית במראה דניאל...". ושוב כותב הרד"ק (ב): "ואם בימי המשיח [מדובר], יפחדו מפני גוג ומגוג...". וכך נ"ל, שמדובר כאן על הגלות המרה שתלך משפל אל שפל, ושואות וטרגדיות בלי תקדים יבואו על ישראל, שלא רק שיושמדו מהם מספרים מדהימים, אלא שיבזו אותם כאילו אינם אנושיים ואינם בני אדם. וכך ראינו בימינו, רחמנא ליצלן.

קידוש השם; בעתה אחישנה

(לג:י) עתה אקום יאמר ה', עתה אֵרוֹמָם... פירש רש"י: "מרוב רעות שעשה האויב לעמי לא אתאפק עוד. עתה אקום וארומם ואנשא".

רבות מחשבות בלב איש

(לג:יא) תַּהֲרו חֲשַש [תבן דק], תֵּלדו קש, רוחכם אש תֹּאכַלכם.

ידעתי את ה'

(לג:יג) שִמעו רחוקים אשר עשיתי ודְעו קרובים גבֻרתי.

חוסר בטחון

(לג:יד) פחדו בציון חטאים [חוטאים], אחזה רְעָדָה חֲנֵפים; מי יגור לנו אש אוכֵלָה [אשור], מי יגור לנו מוקדֵי עולם? פירש הרד"ק, שמדובר על שבנא וסיעתו: "אבל הצדיקים אשר בה — הם פחדו ובטחו בה', ולא אמרו 'מי יגור', כי ידעו כי הא_ל יצילם בשובם אליו וזעקם והתפללם לפניו, והם חזקיהו וסיעתו".

בטחון; צדק

(לג:יד_טז,יט_כ,כב) ...מי יגור לנו מוקדי עולם? הֹלך צדקות ודֹבר מישרים, מֹאס בבֶצע מַעֲשַקות, נֹער כפיו מתמֹך בשֹׁחד, אֹטם אזנו מִשמֹע דמים, ועֹצם עיניו מֵראות ברע. הוא מְרומים ישכֹּן, מְצָדות סלעים משגַבו, לחמו נִתָּן, מימיו נאמנים... את עם נועז לא תראה... עיניך תראינה ירושלים נָוֶה שאנן... כי ה' שֹׁפטֵנו, ה' מחֹקקֵנו, ה' מלכנו, הוא יושיענו. אם ישראל ילך בדרכי ה', הוא יינצל מהאויב וישכון לבטח.

לא תהיה עוד גלות

(לד:א) קִרבו גוים לשמֹע ולאֻמים הַקשיבו... אומר הרד"ק: "הנה כשתחרב ארץ אדום, יֵצאו ישראל מגלות זה שלא יוסיפו עוד לגלות".

עונש הגוים; גוג ומגוג

(לד:ב) כי קצף לה' על כל הגוים וחֵמָה על כל צבאם. פירש הרד"ק: "שיצבאו גוי על גוי, ובזה יהיה ההרג והטבח בהם".

הֶחֱרימם, נְתָנָם לַטָבח... (ח) כי יום נָקָם לה', שנת שִלומים לְריב ציון.

גאולה

(לה:א,ו) יְשֻׂשׂוּם מדבר וצִיָה, ותָגֵל ערבה ותפרח כחבצלת... כי נבקעו במדבר מים ונְחָלים בערבה... מכאן ראיה לדברי חז"ל (סנהדרין צח.): "אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר: 'ואתם הרי ישראל, ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל [כי קרבו לבוא]' (יחזקאל לו:  ח)". ואלה דברי הרד"ק (א): "א"י שהיתה כמדבר מיום שגלו ישראל ממנה, עתה בחורבן ארץ אדום תשיש ותגיל, כי כשתחרב זאת תתיישב זאת".

בטחון; מנהיג; גאולה

(לה:ג_ד,י) חַזקו ידים רפות, ובִרְכַים כֹשלות אַמֵצו, אִמרו לְנִמְהרי לב — חִזקו, אל תיראו! הנה אלקיכם נָקָם יבוא, גְמול אלקים, הוא יבוא ויֹשַעֲכם... ופדויי ה' ישֻבון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם, ששון ושמחה ישיגו, ונסו יגון ואנחה.

עם נבל ולא חכם

(לה:ה) אז תִּפָּקַחנה עיני עִוְרים, ואָזְנֵי חֵרְשִים תִּפָּתַחנה.

לא למענכם אני עושה זאת; קידוש השם; ארץ ישראל

(לז:לב) כי מירושלים תצא שארית, ופליטה מהר ציון; קנאת ה' צב_אות תעשה זאת. אומר רש"י: "שיקנא לשמו ולא מחמת זכות שבידכם. למדנו שתמה זכות אבות".

אמונה ובטחון; סמיכת גאולה לתפילה

(לח:ב) וַיַסֵב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל אל ה'... זכָר נא את אשר התהלכתי לפניך באמת ובלב שלם והטוב בעיניך עשיתי. אומרת הגמרא (ברכות י:): "מאי 'והטוב בעיניך עשיתי'? א"ר יהודה אמר רב: שסמך גאולה לתפילה. ר' לוי אמר: שגנז ספר רפואות". חזקיהו ביקש רחמים מה' שלא ימות, ותלה זאת בזכות שסמך גאולה לתפילה וגנז ספר רפואות (ופירש רש"י (שם): "כדי שיבקשו רחמים"), ששני הדברים האלה מראים בטחון בה' והכרה שרק הוא הגואל ומרפא לישראל.

הגאולה וקיבוץ גלויות

(מ:א,יא) נחמו נחמו עמי, יאמר אלקיכם... כרֹעה עדרו ירעה, בזְרֹעו יקבץ טְלָאִים, ובחֵיקו ישא...

גלות — לא תהיה גלות שלישית; גאולה

(מ:ב) דברו על לב ירושלים וקראו אליה, כי מלאה צְבָאָה, כי נרצה עוֹנָה, כי לקחה מיד ה' כפלַיִם בכל חטֹאתיה. אומר הרד"ק: "ובאָמרו 'כפליים', רצה לומר שתים. והוא אומר על שתי גלויות שגלו ישראל — גלות בבל וזה הגלות. ולמה היה זה? בעבור כל חטאתיה". וכן אומר מצודת דוד: "'כפליים' — רצה לומר שתי גלויות, גלות בבל וגלות אדום".

ידעתי את ה'; קיבוץ גלויות

(מ:ג) קול קורא, במדבר, פַּנו דרך ה', יַשרו בערבה מסִלה לאלקינו. "דרך ירושלים... לשוב גליותיה לתוכה" — רש"י.

(מ:ד_ה) כל גֶיא יִנָשֵא וכל הר וגבעה ישפלו... ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדָו כי פי ה' דִבֵּר. אומר הרד"ק (ה): "אז, כשיֵצאו מן הגלות ביד רמה... אז יִגָלה כבוד ה' לעיני כל העמים". קיבוץ גלויות הוא ידיעת ה'.

ידעתי; עונש הגוים; גוג ומגוג; גאולה

(מ:ו) קול אֹמר: קְרא! וָאֹמר: מה אקרא? כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה. אומר מצודת דוד (וכן הרד"ק): "ואף אם מי מהם עשה חסד מה, לא יֵחָשֵב למאומה... כי מאד הרעו לישראל והכריע הכף". א"כ אנו רואים שהרעות שעשו לישראל הן מכריעות. ונראה לי עוד, שעונשם יבוא משום שגוג ומגוג ימרדו נגד ה', וינסו לעקור את א"י ואת הגאולה, שהרי הפסוק הזה בא אחרי: "נחמו, נחמו עמי... קול קורא במדבר: פנו דרך ה'... ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדו כי פי ה' דבר" (מ:  א,ג,ה).

ידעתי את ה'; גאולה

(מ:ז_ח) יבש חציר נָבֵל ציץ כי רוח ה' נשבה בו, אכן חציר העם. יבש חציר, נָבֵל ציץ, ודבר אלקינו יקום לעולם.

נביא; גאולה

(מ:ט) על הר גבֹה עלִי לך מבשרת ציון, הרימי בַכח קולך מבשרת ירושלים, הרימי אל תירָאי, אִמרי לערי יהודה: הנה אלקיכם! נביא חייב להכריז על ישועת ה' ולא לפחד.

בעתה אחישנה

מבשרת ציון. אומר רש"י: "'מבשרת'... ובמקום אחר הוא אומר 'רגלי מבשר' (לקמן נב:  ז). זכו — קל כזכר. לא זכו — תש כנקבה, ומאחֵר פעמיו עד הקץ".

בטחון; גאולה

(מ:י) הנה א_דני אלקים בחזק יבוא, וזרֹעו מֹשלה לו, הנה שכרו אתו. אומר הרד"ק: "'שכרו' — שיתן לבוטחים בו בגלות".

ידעתי את ה'

(מ:יב) מי מדד בשָעֳלו מים, ושמים בזֶרֶת תִּכֵּן, וכָל בַּשָלִש עפר הארץ, ושָקַל בַּפֶּלס הרים וגבעות במֹאזנים? מי תִכֵּן את רוח ה'... את מי נועַץ וַיְבִינֵהו... ודרך תבונות יודיענו? אומר רש"י: "'מי מדד וגו'' — כל זה היה בו כח לעשות, וכ"ש שיש בו כח לשמור הבטחות הללו". וכן אומר הרד"ק: "'מי מדד' — אמר: לא יתמהו הגוים אם אוציא את ישראל מעבדותם, שעמדו ברשותם כמה שנים, כי מי שברא העולם מאַיִן יכול לעשות זה".

בטחון; ידעתי את ה'

(מ:טו) הן גוים כמַר מדלי, וכשַחַק מֹאזנים נחשבו, הן איים כדק יטול. אומר מצודת דוד: "ואם כן הוא, איך יעמדו למולו למחות בידו מלהוציא את ישראל מתוכם?"

ידעתי את ה'; גאולה

(מ:יז) כל הגוים כְּאַיִן נגדו, מֵאפס וָתֹהו נחשבו לו. (כא) הלוא תֵדעו, הלוא תשמעו, הלוא הֻגד מראש לכם, הלוא הֲבינותם מוסדות הארץ? (כב) היֹשב על חוג הארץ ויֹשביה כחגבים... (כד) וגם נָשַף בהם וַיִבָשו...

ידעתי; עונש הגוים; גאוה

(מ:כג) הנותן רוזנים לְאָיִן, שֹׁפטי ארץ כַּתֹּהו עשה. פירש הרד"ק: "שמתגאים בגדולתם ובוטחים בכוחם ובחילם".

קידוש השם; בטחון; ידעתי את ה'

(מ:כה) ואל מי תדמיוני וְאֶשוה? יאמר קדוש. אל מי תדמו אותי — שאני כל יכול ומנצח את המלכים — יאמר קדוש ישראל. והתואר "קדוש ישראל" קשור תמיד לכח ה' ולגאולתו.

ידעתי את ה'

(מ:כו) שְאו מרום עיניכם, ורְאו מי ברא אלה. הרד"ק מביא: "ואמרו רז"ל (שבת עה.): כל מי שאינו מחשב בתקופות ומזלות, עליו הכתוב אומר (לעיל ה:  יב): 'ואת פֹּעל ה' לא יביטו, ומעשה ידיו לא ראו'. ואמרו: מנין שמצוה לאדם לחשב בתקופות ומזלות? שנאמר (דברים ד:  ו): 'ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים'. איזו היא חכמה ובינה שהיא לעיני העמים? זהו חישוב תקופות ומזלות. ואמרו רז"ל: כל היודע לחשב בתקופות ומזלות, ואינו מחשב, אסור לספר הימנו". ידיעת ה' באה בהסתכלות בחוקי הטבע ומלימודם.

ידעתי את ה'

(מ:כז_לא) למה תאמר יעקב ותדבר ישראל: נסתרה דַרְכִּי מה', ומאלקי משפָּטִי יעבור. הלוא ידעת אם לא שמעת, אלקי עולםה', בורא קצות הארץ, לא יִיעַף ולא יִיגָע — אין חקר לתבונתו. נֹתן לַיָעף כח... ובחורים כָּשוֹל יִכָּשֵׁלו, וקוֹיֵ ה' יחליפו כח... ילכו ולא ייעפו.

בטחון

(מ:כט) נֹתן ליעף כח. פירש הרד"ק: "והוא יתן, כשירצה, כח ועצמה לישראל, שהם בגלות, ויעפים ויגעים מאין אונים".

ידעתי; בטחון; גוג ומגוג; גאות העמים

(מא:א) הַחֲרישו אֵלַי איים ולאֻמים יחליפו כח... יחדָו לַמשפט נקרָבָה. הגוים יתחזקו ויתנגדו ליהודים ולא"י, וינסו למנוע מהיהודים מלצאת מהגולה ולחזור לא"י, והקב"ה יבוא איתם במשפט. פירש הרד"ק: "כי הם מחסרים כוחי ויכולתי, ואומרים שאין בי כח להציל ישראל מידם". ועל זה בא הכתוב ומנחם את ישראל: 

(מא:ב_ג) מי העיר ממזרח [אברהם שהיה במזרח — כך פירשו כל המפרשים]... יתן לפניו גוים ומלכים יַרְדְ, יתן כעפר חרבו, כקש נִדָף קשתו; ירדְפֵם, יעבור שלום... א"כ, כמו שאברהם בטח בה' וניצל, גם אתם בִּטחו בה' ותִוָשְעו. ועוד: הקב"ה מזכיר לגוים שגם אברהם אבינו היה יחיד מול ארבעה מלכים, ובכל זאת בטח בה' וניצח אותם. כך אומר הרד"ק (ב): "היש פלא כזה [=יותר מזה]?! איש אחד בין כל בני הארץ שהיו כולם עכו"ם, ומוכיחם על אמונתם ולא פחד מהם וממלכיהם... ומי הוא שאתן לפניו גוים והרדה אותו במלכים והם ארבעה מלכים... רְדָפָם אברהם בשלוש מאות ושמונה עשר איש, והיכם והציל מהם כל השבי וכל הרכוש אשר לקחו, וזה היה ברוב בטחונו בי".

בטחון

(מא:ד) מי פעל ועשה, קֹרא הדֹרות מראש, אני ה' ראשון. אני עשיתי נסים לראשונים בימים ראשונים.

ואת אחרונים אני הוא. פירש רש"י: "אף עמכם בנים אחרונים אהיה ואעזור אתכם".

עם סגולה; עם ישראל קיים לעולם

(מא:ח_ט) ואתה ישראל, עבדי, יעקב אשר בחרתיך, זרע אברהם אֹהבי, אשר החזקתיך מקצות הארץ, ומאצילֶיהָ קְרָאתיך, וָאֹמר לך עבדי אתה — בחרתיך ולא מאסתיך.

קידוש השם; בטחון

(מא:ח_יג) ואתה ישראל עבדי... בחרתיך ולא מאסתיך, אל תירא כי עמך אני, אל תִּשתָּע כי אני אלקיך. אִמצתיך, אף עֲזַרתיך, אף תְּמכתיך בִּימין צִדקי. הן יבֹשו ויכָּלמו כל הנֶחֱרים בך, יהיו כְאַיִן ויאבְדו אנשי ריבך, תבקשם ולא תמצָאֵם אנשי מצֻתֶך, יהיו כְאַיִן וכאפס אנשי מלחמתך, כי אני ה' אלקיך מחזיק ימינך, הָאֹמר לך אל תירא — אני עזרתיך.

בטחון; קדוש ישראל; קידוש השם; דרך היהדות

(מא:יד) אל תירְאי תולעת יעקב. מביא הרד"ק: "מה תולעת זו אינה מכה את הארזים אלא בפה, והיא רכה ומכה את הקשה, כך ישראל, כל כוחם בתפלה, ומכים רשעי העולם שהם חזקים כארזים...".

מְתֵי ישראל. נראה לי שהביטוי "מְתי" כאן, ובפסוק (דברים כו:  ה, כח:  סב): "במְתי מעט", מורה על אנשים מעטים שניצבים מול הרבה אויבים, ובעיניהם ובעיני ההגיון הם כמתים.

אני עזרתיך נאֻם ה', וגֹאֲלֵך קדוש ישראל. אומר מצודת דוד: "'אני עזרתיך' — מאז: 'וגואלך' — ואהיה גואלך לעתיד, אני, קדוש ישראל".

(מא:טו) הנה שמתיך למורַג חָרוץ חדש, בעל פיפיות, תדוּש הרים... אומר הרד"ק: "כנגד תולעת יעקב, הנה שמתי אותך לרשעים בצאתך מהגלות למורג וחרוץ חדש".

קידוש השם; ידעתי; בטחון; קדוש ישראל

(מא:טז) תִּזְרֵם ורוח תשָׂאֵם, וסערה תפיץ אֹתם, ואתה תגיל בה', בקְדוש ישראל תתהַלָל. אומר מצודת דוד: "תתפאר בעצמך במה שתלית בטחונך בקדוש ישראל".

(מא:יז_כ) העניים והאביונים מבקשים מים וָאַיִן... אני ה' אֶעֱנֵם, אלקי ישראל לא אֶעֶזבם... אשים מדבר לאגם מים... אתן במדבר ארז שִטָה... למען יראו ויֵדעו וישימו וישכילו יחדָו כי יד ה' עשתה זאת וקדוש ישראל בְּרָאָהּ.

עונש הגוים; גאוה

(מא:כא) קָרבו ריבכם, יאמר ה', הַגישו עצֻמותיכם, יאמר מלך יעקב. אומר רש"י: "כל האומות — בואו וריבו והתוכחו עם בָּנַי... טענות בריאות וחזקות שלכם". בטענות הגוים נגד ישראל, הם מכחישים את זכות ישראל לא"י ומתנגדים להקב"ה.

קידוש השם; ידעתי את ה'

(מא:כג_כד) הַגידו [הגוים] האֹתיות לאחור ונֵדְעָה, כי אלקים אתם... הן אתם מֵאַיִן... תועבה יבחר בכם.

גאולה

(מא:כז) ראשון לציון הנה הנָם; ולירושלים מבשר אֶתן. פירש מצודת דוד: "...הראשון שיבוא לציון מהגלות יבשר ויאמר: הנה באה הגאולה, ומיד הנה הם יבואו, ולא יהיה תוחלת ממושכה".

השגחה

(מב:ה) כה אמר הא_ל ה' בורא השמים ונוטיהם, רֹקַע הארץ וצאצאיה, נֹתן נשמה לעם עליה ורוח לַהֹלכים בה.

עם סגולה; ידעתי את ה'

(מב:ו) אני ה'... ואֶתֶּנְך לברית עם, לאור גוים. אומר מצודת דוד: "להאיר עיני הגוים כולם לדעת שה' הוא האלקים". ועיין רד"ק.

(מב:ז) לפקֹח עינים עִוְרות, להוציא ממסְגֵר אַסיר, מבית כלא יֹשבי חֹשך.

ידעתי את ה'

(מב:ח) אני ה' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן... אומר רש"י: "שמי הוא מפורש בלשון אדנות וכח. ועלי להראות שאדון אני".

גאולה

(מב:ט) הראשֹׁנות הנה באו וחדשות אני מגיד, בטרם תצמחנה אשמיע אתכם. את התשובה לשאלת "מה יהיה?" — יכולים להבין מדברי הנביאים.

ידעתי את ה'

(מב:י) שירו לה' שיר חדש תהלתו מִקְצֵה הארץ... אומר רש"י: "על כרחם, כשיראו את גבורתי לישראל, יודו כל הגוים כי אלקים אני".

קידוש השם; עונש הגוים

(מב:יב_יג) ישימו לה' כבוד ותהלתו באיים יגידו. ה' כַּגבור יֵצֵא, כאיש מלחמות יָעיר קנאה, יָריע אף יצריח, על אֹיביו יתגבָּר. אומר הרד"ק (יג): "לתשועת ישראל... קנאת ישראל שהעבידום בגלות כמה שנים".

קידוש השם; בעתה אחישנה

(מב:יד) הֶחֱשֵיתי מעולם, אַחֲריש אֶתאפָּק, כַּיולֵדה אֶפעה, אֶשֹׁם וְאֶשאף יחד. אומר רש"י: "זה ימים רבים החשיתי על חורבן ביתי... עתה הציקתני רוחי ומעתה כיולדה אפעה". וכן אומר הרד"ק: "אמר הא_ל יתברך: מזמן רב החשיתי ושתקתי בצער ישראל בגלות והתאפקתי בסבל לחצם... עתה אצעק כמו היולדת שצועקת בחבלים... כי יותר מדאי התאפקתי ולא אוכל עוד לסבול בצערם".

ידעתי את ה'

(מב:טז) והוֹלַכתי עִוְרים בדרך לא יָדָעו... אשים מַחְשָך לפניהם לאור... עשִיתִם ולא עזבתים.

לא ידעתי את ה'; שכר ועונש; עם ישראל אינו רוצה לראות ולהבין ולכן הוא נענש

(מב:יח_כ) החֵרְשים שְמָעו והעִוְרים הַביטו לראות. מי עִוֵר כי אם עבדי וחֵרֵש כמלאכי אֶשלח, מי עִוֵר כמשֻלם, ועִוֵר כעבד ה'? רָאות רבות ולא תשמֹר, פָּקוח אזנים ולא ישמע. מי יכול להיות עיוור יותר מעבדי ישראל, שבחרתי בו להיות עבד ושליח לעמים, ולהיות שלם, והראיתי לו נסים, ונתתי לו תורה שהיא בינה וחכמה בשבילו — הלא הוא יותר עיוור ופושע מכל שאר עמי תבל.

(מב:כא) ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. מתחלה רצה הקב"ה לבחור בישראל כדי שצדקו ושמו הגדול ואמיתותו וקדושתו יהיו גדולים ואדירים, ע"י זה שישראל ילְמְדו וילַמדו את התורה, ויהיו אור וסמל לגוים ודוגמה להם, ובכך התורה וישראל יהיו גדולים ואדירים. אבל ישראל לא רצו, ולכן: 

(מב:כב) והוא עם בָּזוז ושָׁסוי, הָפֵחַ בחוּרים [בתוך החורים] כֻּלם... היו לָבַז ואין מציל, מְשִסה ואין אֹמר: הָשַב! הם נענשו, והם עתה עם שסוי ובזוז, והכבוד והגדולה של התורה ושלהם — נעלמו. ובכל זאת הם עדיין לא רואים ואינם רוצים לראות. והנביא ממשיך: 

(מב:כג) מי בכם יאזין זאת, יקְשִב וישמע לְאחור. "לאחור" — מה שיהיה לעתיד לבוא, באחרונה, אם ימשיכו למרוד.

(מב:כד_כה) מי נתן למְשִסה יעקב, וישראל לבֹזזים — הלוא ה'! זוּ חטאנו לו, ולא אָבו בדרכיו הָלוך ולא שמעו בתורתו. וישפֹּך עליו חֵמה אפו וֶעֱזוז מלחמה — ותלַהֲטֵהו מסביב ולא יָדָע, וַתבער בו ולא ישִים על   לב. אומר רש"י (כה): "'מסביב' — כדי שיראו ויקחו מוסר, כענין שנאמר (צפניה ג:  ו_ז): 'הכרַתי גוים נָשַמו פִּנותם... אמרתי אך תיראי אותי, תִּקחי מוסר'... 'ולא ידע' — יודע הוא אלא שדש בעקב, לא חש להבין זאת ולשוב מרשעו. 'ותבער בו' — אחר פורענות הגוים שמסביב, בערה בעצמו". וכלל גדול הוא — שהקב"ה מתחיל להתרות בישראל כאשר סביבותיהם המצב מתחיל להרע, כגון בארה"ב, שהמצב הכללי נעשה רע ועוד יותר רע. והם לא לוקחים מוסר ולא רוצים לראות. ואפילו כאשר המצב של היהודי מתחיל להיות רע, עדיין אינו רוצה להבין. ואפילו כשבא חורבן, הוא אינו רוצה לדעת למה.

בטחון; ידעתי; קידוש השם; קדוש ישראל; עם ישראל; עם נבחר

(מג:א) ועתה, כה אמר ה', בֹּרַאֲך יעקב. אומר הרד"ק: "שתכיר כי אני בוראך ובורא העולם".

ויֹצֶרְך ישראל; אל תירא כי גְאַלתיך, קראתי בשמך — לי אתה. אומר הרד"ק: "'לי אתה' — ועלי לגָאלך". פירוש — מכיון שלי אתה, ושמי נקרא עליך, עלי לגאול אותך, כי קידוש שמי תלוי בקידוש ישראל.

(מג:ב) כי תעבֹר במים, אתך אני, ובנהרות לא ישטפוך, כי תלך בְּמו אש לא תִכָּוֶה וְלֶהָבה לא תבער בך. (ג) כי אני ה' אלקיך. אומר מצודת דוד: "והכל בידי".

קְדוש ישראל מושיעֶך, נתתי כָפְרְךָ מצרים, כוש וּסְבָא תחתיך. (ד) מאשר יָקַרְתָּ בעיני נכבדְתָּ, ואני אהבתיך, וְאתן אדם תחתיך ולאֻמים תחת נפשֶך.

גאולה — "לא למענכם"; עונש הגוים הוא גם כפרה על חטא ישראל

(מג:ג_ד) ...נתתי כפרך מצרים, כוש וסבא תחתיך... ואתן אדם תחתיך ולאֻמים תחת נפשך. אומר רש"י (ד): "'ואתן אדם תחתיך' — תמיד אני רגיל בכך". ויתכן שהכוונה היא, שאע"פ שאתם לא זכיתם, לא למענכם אני עושה זאת, אלא שהגוים הרשיעו עוד יותר בחילול שמי, ולכן עוונכם יכופר בעונשם.

גאולה; קבוץ גלויות

(מג:ה_ו) אל תירא כי אתך אני, ממזרח אביא זרעֶך וממערב אקבצך. אֹמר לצפון — תֵּני, ולתימן אל תכְלָאִי; הָביאי בנַי מרחוק ובנותי מקצה הארץ.

ידעתי את ה'; עם ישראל

(מג:ו) אֹמר לצפן תני... הביאי בני מרחוק ובנותי מקצה הארץ. (ז) כל הנקרא בשמי... נראה לי לפרש כך: כל הבנים אלה שאוציא מהגלות — כל בני ישראל אלה נקראו בשמי, ושמי קשור בהם.

ולכבודי בראתיו. לכבודי ולמען דעת העולם אותי בראתי את ישראל, כדי שיהיה עם קדוש ויקדש את שמי.

יצרתיו אף עשיתיו. אני יצרתי את ישראל ועשיתיו לעם קדוש.

(מג:ח) הוציא עם עִוֵר ועינים יש, וחרשים ואזנים לָמו. הם לא עשו את רצוני, והגליתי אותם, ובכן המטרה של ידיעת ה' לעולם לא התקיימה. לכן אני אקח את העם העיוור הזה מהגלות, ואראה את כבודי לכל העולם וגם להם, וכולם יבינו שאני ה'.

(מג:ט) כל הגוים נקבצו יחדָו וְיֵאָספו לאֻמים, מי בהם יגיד זאת וראשֹׁנות ישמיעֻנו, יתנו עֵדיהם ויצדָקו, וישמעו ויאמרו אמת. כל הגוים יתקבצו ויראו את נס הגאולה, ויודו על האמת, שה' הוא האלקים.

(מג:י) אתם עֵדַי נאֻם ה' ועבדי אשר בחרתי, למען תדעו ותאמינו לי ותבינו כי אני הוא, לפני לא נוצר א_ל ואחרַי לא יהיה. עם ישראל, ע"י יציאתו מהגלות, ישמש כעד נאמן, כדי שאחת ולתמיד יֵדעו גם ישראל וגם העולם שה' הוא האלקים.

ידעתי את ה'; בטחון

(מג:יא_יג) אנכי, אנכי ה' ואין מבלעדַי מושיע. אנכי הגדתי והושעתי והשמעתי, ואין בכם זר, ואתם עֵדַי נאֻם ה' ואני א_ל. גם מיום אני הוא ואין מיָדִי מציל, אפעל ומי ישיבֶנָה? מדברי הנביאים, ישראל יכולים לדעת מה יהיה.

גאולה וגלות; בטחון; קדוש ישראל ומלכו

(מג:יד_יח) כה אמר ה' גֹאַלכם, קְדוש ישראל, למענכם שִלחתי בבלה והורדתי בָרִיחִים כֻּלם... אני ה' קְדושכם, בורא ישראל מלכְּכֶם. כה אמר ה' הנותן בַּים דרך... המוציא רכב וָסוס, חַיִל וְעִזוז, יחדָו ישכבו, בַּל יקומו...   אל תזכרו ראשֹׁנות וקדמֹניות אל תתבֹּנָנו. אל תזכרו את הישועות הראשונות — אשור ובבל, וגם אל תזכרו את הקדמוניות — מצרים וכו'. וקרא לישועות של אשור ובבל "ראשונות" לאפוקי ה"אחרונות" שיהיו בעתיד, בגאולה האחרונה.

בעתה אחישנה

(מג:יט) הנני עֹשה חדשה, עתה תצמח הלוא תֵּדָעוה; אף אשים במדבר דרך, בישִמון נְהָרות. אומר הרד"ק: "הנני עושה פליאה חדשה, והוא אומר על קיבוץ גלויות... ובאמרו 'עתה', וענין המלה הזאת על זמן קרוב, לפי שהגאולה קרובה לבוא אם ישובו ישראל בתשובה, וזה כמה הגיע זמנה אם זכו ישראל, כמו שאמרו רז"ל (סנהדרין צז:): ובעוונותינו שרבו, יצאו מהם מה שיצאו... 'הלא תדעוה!' — תדעוה מקדם, כי כתובה בתורת משה, שנאמר (דברים ל:  ג): 'ושב ה' [אלקיך] את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים'...". וכן כתב מצודת דוד: "'עתה תצמח' — בזמן קרוב תהיה, אם בקולו תשמעו".

עם ישראל

(מג:כ) ...כי נתתי במדבר מים... להשקות עמי בחִירִי.

ידעתי את ה'; עם ישראל

(מג:כא) עם זוּ יצרתי לי — תהלתי יספֵּרו.

חוסר בטחון

(מג:כב) ולא אֹתי קָרָאתָ יעקב, כי יָגַעתָּ בי ישראל. אומר הרד"ק: "אפילו לא קראת לי בעת צרתך".

צדיק ורע לו

(מג:כח) וַאֲחַלל שָרֵי קֹדש... אומר הרד"ק: "אמר כי שרי קודש שיש בישראל הם מחוללים ביד האויב, ונִסְפִּים בעוון השרים הפושעים והעם, כי הטובים הם נספים בעוון הרעים כשהם רבים". כלומר, כאשר רבו הרשעים (גם אם אינם רוב), והגיעו למספר כה גדול, שברור שהנגע לא ייעלם מעצמו, ה' מביא חורבן על כל העם.

הגלות היא חרפה

וְאֶתְּנָה לַחֵרֶם יעקב וישראל לְגִדופים. פירש הרד"ק: "שהם לחרפה וגדופה בין הגוים".