ירמיהו - קטעי פירושים

קטעי פירושים ירמיהו פרקים א-יז

קטעי פירושים ירמיהו פרקים א-יז

מנהיגים הבאים מעבר לא כשר

(א:א) דברי ירמיהו בן חלקיהו... אומר רש"י: "ליתי בר קלקלתא דתקנן עובדוהי, ירמיהו בא מרחב הזונה, ולוכח בר מתקנתא דמקלקלן עובדוהי, אלו ישראל שקלקלו מעשיהן שבאו מזרע כשר". פירוש: יבוא בן שבא מעבר מקולקל, שתיקן את מעשיו, ויוכיח את זה שבא מעבר כשר, וקילקל את מעשיו. ומעניֵן לראות כמה מנהיגים באו מעבר מקולקל — אברהם, משה, דוד, וירמיהו, וכן הרבה גרים שהיו תנאים ואמוראים. ונראה שבעל תשובה שהוגה ומתעמק מעצמו ברעיונות היהדות, ולא נולד לתוכם במקרה, ולא נעשו עליו הרגל וטבע, הוא היהודי הטוב והאמיתי ביותר, והוא מנהיג משכנע, שאיכפת לו. ועוד: מאחר שהרבה כאלה חיו בעצמם חיים של שקר ותוהו, תוכחתם מתקבלת יותר. ועוד: מאחר שגם במשפחתם יש פגם, הם יכולים להיות סובלנים יותר.

 

נביא ומנהיג — כשרונותיו הטבעיים התורשתיים, חינוכו וסביבתו

 

(א:ה) בטרם אֶצָרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך — נביא לגוים נתתיך. הרד"ק מביא: "...והחכם הגדול רבי משה בר מיימון ז"ל כתב כי זה ענין כל נביא, אי אפשר לו מבלתי הכנה טבעית בעיקר יצירתו שיהיה נכון לנבואה עם ההתלמדות...". וממשיך הרד"ק: "כי בעיקר יצירת האדם יש הכנה טבעית לנבואה... ולא זה בלבד אלא כל חכמה וכל טבע שיש באדם שהוא גובר בו, יש לו קצת הכנה בו בעיקר היצירה [כשרון טבעי] יגבר בה עם ההתלמדות". לכל נביא ומנהיג יש הכנה טבעית מעיקר יצירתו, ואח"כ, עם הכשרה והתלמדות, הוא מגיע לשיא הכח שלו במעלה זו. ולא רק בנבואה, אלא גם בכל מעלה וכשרון שיש לאדם, יש לו הכנה בגופו ובנפשו מעיקר יצירתו.

 

הנביא מנסה לסרב לקבל שליחות

(א:ו) וָאֹמר: אהה, אד_ני אלקים! הנה לא ידעתי דַבֵּר, כי נער אנכי. הנביא אינו רוצה להתנבא כי אין לו נסיון, והוא מפחד להוכיח, שהרי הוא צעיר, וילעגו לו או יכו אותו. קשה לנביא להוכיח את העם כאשר הוא צעיר או כשעוד לא הראה להם נסים. כך אומר רש"י: "איני כדאי להוכיחן, משה הוכיחן סמוך למיתתו [והוא] כבר נחשב בעיניהם בכמה נסים שעשה להם... אני בתחלת שליחותי אני בא להוכיחם!" וראו כמה נביאים ניסו לסרב או לברוח משליחותם הקשה!: משה, ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל, יונה...

 

אמונה; נביא ומנהיג

(א:ז) אל תאמר נער אנכי, כי על כל אשר אֶשלָחֲך תלך, ואת כל אשר אצוך תדבר. "כי בענתות באה לו הנבואה בתחילה, ורצה הא_ל לשָלחו לירושלים מקום המלוכה להוכיח את המלך" — רד"ק.

(א:ח) אל תירא מפניהם, כי אתך אני להצִלֶך, נאם ה'. אומר הרד"ק: "לא הבטיחו שלא יגעו בו, אלא יגעו בו ויכוהו, ויצילֵהו מידם שלא ימיתוהו...". הנביא חייב ללכת בשליחות ה' בזריזות, אע"פ שיש בכך סכנה אמיתית, שהרי עם ישראל בכל הדורות היה מוכן להתקומם על נביאיו ומנהיגיו. והוא חייב להיות חזק כברזל וכעיר מבצר.

הנביא מנבא על הטוב וגם על הרע

(א:י) ראֵה, הִפְקַדתיך היום הזה על הגוים ועל הממלכות, לנתוש ולנתוץ, ולהאביד ולהרוס — לבנות ולנטוע. על אף שבסוף, החזון של הנביא הוא האופטימי ביותר שיכול להיות, שהרי הוא מבטיח בנייה ונטיעה וגאולה — בכל זאת העם אינו רוצה לשמוע, מכיון שלעתיד הקרוב הוא מנבא שחורות. וקשה למנהיג להוכיח כאשר הוא בא בדברים מרים ולא נעימים.

(א:טז) ודברתי משפטי אותם על כל רעתם אשר עזבוני ויקַטרו לאלהים אחרים וישתחוו למעשי ידיהם. ישראל ייענשו על שעזבו את ה' והשתחוו למעשה ידיהם. ונראה שזה לאו דוקא בע"ז, אלא כל פעם שישראל אינו רוצה להכיר באדנותו של הקב"ה, בריבונותו ובהשגחתו.

בטחון בה'; אמונה; הנביא חייב ללכת בשליחות ה' ואף להסתכן

(א:יז) ואתה תֶּאְזֹר מָתניך וקמת ודברת אליהם את כל אשר אנכי אצוך; אל תֵּחַת מפניהם, פן אֲחִתְּך לפניהם. אם היהודי בוטח בה', הוא נושע. ואם הוא מפחד מהגוים ואינו עושה את מה שהקב"ה רוצה, הקב"ה מפיל אותו לפניהם. ונראה לי יותר מזה: שאם היהודי מפחד ואינו עושה את רצון ה', הפחד מתגבר מאליו, ובדרך הטבע הוא נופל ממילא לפני האויב. שהרי מי שמפחד ממישהו, פחדו גובר עליו באופן טבעי, עד שהוא נעשה יותר ויותר חלש ביחס אליו.

 

(א:יח) ואני, הנה נתתיך היום לעיר מבצר וּלְעַמוד ברזל ולחֹמות נחֹשת על כל הארץ; למלכי יהודה, לשרֶיהָ, לכהניה, ולעם הארץ. רְאו את המאבק ואת הבדידות של הנביא. כאשר המנהיג מדבר ומוכיח, או רוצה שהעם ילך בדרך קשה ומעולה, כל הארץ נגדו. כולם, מכל השכבות, יהיו נגדו! גם המלך וגם השרים והכהנים הם נגדו, אע"פ שביניהם יש ניגודים, סתירות ושנאה, שהרי הכהן בטבעו מתחרה במלך, וכולם נאבקים על הכוח ועל ההשפעה. וגם המון העם, שירמיהו רוצה לעזור להם בהבאת צדק ומשפט למדינה — לוחמים נגדו.

 

יסורי הנביא

(א:יט) ונלחמו אליך ולא יוכלו לך, כי אתך אני, נאֻם ה', להצילֶךָ. כתב בתרגום יונתן: "ויהון דינין ומגיחין לקבלך, למסתר ית פתגמי נבואתך". מתנגדי הנביא מפחדים מדבריו, וזאת סיבת מלחמתם נגדו. וינסו בכל הדרכים — גם באלימות, וגם בנסיון ללעוג, לעשות מהמנהיג צחוק.

אמונה

(ב:ב) ...זכרתי לך חסד נעורַיִך... לכתֵּך אחרַי במדבר בארץ לא זרועה. אומר רש"י: "כי האמנתם בי". וכן אומר מצודת דוד: "זכוּר לפני האמנה שהאמנת בי". בזכות האמונה, ניצולים ישראל מכלייה ומהשמדה על אף שנתחייבו ביסורים.

יש לשאול: למה פותח הנביא בשבח, בעוד כוונתו היא לגנות את ישראל להלן? התשובה היא, שכוונתו בפסוקים אלה לברר למה, למרות החטאים האיומים של ישראל, הקב"ה בכל זאת לא ישמיד אותם. ועל זה הוא משיב, משום שהקב"ה זוכר "חסד נעוריך וכו'", והיא האמונה שהאמינו בה' והיו מוכנים ללכת במדבר ולמסור נפש.

עונש הגוים על שהרעו לישראל; עם סגולה

(ב:ג) קֹדש ישראל לה'... כל אֹכליו יֶאשָמו, רעה תבֹא אליהם.

כאשר היהודי הולך אחרי הבל גם הוא מתהבל

(ב:ה) ...מה מצאו אבותיכם בי עָוֶל כי רָחֲקו מעלי, וילכו אחרי ההבל וַיֶהְבָּלו. יהודי שעוזב את הקדושה ואת האמת, ואוחז בהבל — בהכרח יִדרדר ויתהבל. מכיון שכל אורח חייו הוא עכשיו הבל, גם מושגיו ואישיותו הופכים להבל, והוא מושפל ויורד מטה מטה ברוחניות. ועוד: יהודי שהולך אחרי התרבות הזרה — מושפע על ידה עד שהוא הופך לחלק ממנה, ומכיון שהוא מוכשר, הוא נעשה לראש ולמומחה בתרבות הזאת.

 

ארץ ישראל נקראת "ארץ הכרמל"

(ב:ז) ואביא אתכם אל ארץ הכרמל לאכֹל פריה וטוּבה; ותבֹאו ותטמאו את ארצי, ונחלתי שמתם לתועבה. בזה שהיהודי חוטא, הוא מטמא את א"י.

 

תלמיד חכם שלומד ואינו מקיים

 

(ב:ח) ותֹפשי התורה לא יְדָעוני... אומר הרד"ק: "הם החכמים לומדי התורה, 'לא ידעוני' — שלא למדו התורה לשמה, לקיים מה שכתוב בה, אלא לומדים בפה ולא בלב, וזהו 'לא ידעוני', כי המחשבה הטובה והמעשים הטובים הוא דעתה [אולי צ"ל ידיעתה], לא הלימוד לבד". כך הוא גם היום, שלומדים כדי להתמנות רב בקהילה ולהרוויח כסף, או לשם גאוה, להיות מפורסם כראש ישיבה. וזה מביא לידי סילוף תלמוד תורה, שמדגישים את התורה "שלהם", ואת הפלפול ואת חריפות המוח, במקום ללמד את היסודות בראשונים. ויש גם קנאה ותחרות בין הישיבות, וגם חשש מ"לסכן" את הישיבה, ולכן אוסרים על הבחורים לצאת ולקיים מצוות של הציבור.

 

אפילו גדולי התורה לפעמים לא ראויים; חוסר בטחון; ידעתי; בטחון

 

הכהנים לא אמרו 'איה ה'', ותֹפשי התורה לא ידעוני; והרֹעים פשעו בי, והנביאים נִבאו בבעל ואחרי לא יועִלו הלכו. פירש רש"י: "'תופסי התורה' — סנהדרין". וכ"כ מצודת דוד: "הם הסנהדרין אשר עליהם משפטי התורה". ותימה! היתכן שהסנהדרין, גדולי התורה חטאו? ואם כן חטאו, מה היה חטאם? אין ספק שהחטא כאן הוא החטא של חוסר בטחון בה'. שהרי המעיין להלן בפרק, יראה שלכל הפחות חלק ממה שמדבר כאן הנביא על "עזיבת ה'" מכוון לכך שעזבו את בטחונם בה' מפחד האויב ובטחו באשור ובמצרים נגד בבל. כך נאמר (פסוק יג): "כי שתים רעות עשה עמי...", ופירש הרד"ק: "והיו בוטחים במלך אשור ובמלך מצרים...". וכן נאמר (פסוק טז): "גם בני נֹף ותחפנחס ירעוך קדקד", ואומר רש"י: "הם מצרים שאתם בוטחים עליהם לעזרה". וכן נאמר (פסוק יח): "ועתה, מה לך לדרך מצרים...". אם כן, אין הכוונה שגדולי הסנהדרין או רוב הכהנים שלמדו תורה עבדו ע"ז ח"ו, אלא שאחרי שבא בבל על ישראל בגלל עוונותיהם, אפילו הגדולים היו קטני אמונה ולא היו מוכנים לבטוח בה' ולהסתכן. ועל זה אמר שהכהנים לא אמרו "איה ה'", כלומר, לא חיפשו את הישועה במלחמה מה', והסנהדרין "לא ידע את ה'", והיה קטן אמונה, על דרך המאמר בסוטה (מח:): "מי גרם להם לצדיקים...".

 

כך כתב מצודת דוד: "'לא ידעוני' — לא רצו לדעת ולהכיר גודל רוממותי". לא רצו להסתכן וללכת בדרך הקשה של מלחמה נגד בבל באמונה בה' (ולא כמו צדקיהו ושריו שנלחמו בשאר העמים), כי לא היתה בהם מספיק אמונה להכיר את גודל רוממות ה', שאין שיקול של פיקוח נפש כשמדובר במלחמה על א"י, ולכן לא מחו כאשר המלך והשרים פנו לעזרה לגוים. ומהר"י קרא כתב: "אף הם שכחו הטובות שעשיתי להם". ולכן איבדו את האמונה והבטחון. וחולשה זו וחטא זה היו מאז ומתמיד אפילו אצל גדולים בישראל, וכן הוא בדורותינו. וזאת כוונת הפסוק כאן:

 

(ב:ט) לכן עֹד אָריב אִתכם, נאֻם ה', ואת בני בניכם אריב. אומר הרד"ק: "כמו שאמרתי על אבותיכם, כן אני צריך לומר לכם כי גם אתם רעים כמותם". ונראה שלכל הפחות לגבי הסנהדרין והכהנים, מדובר על חוסר האמונה שהראו אבותיהם, הגדולים שבדור המדבר (שהרי המרגלים היו מגדולי העם). וממשיך הרד"ק: "וכן אהיה צריך להריב עם בני בניכם כי גם הם יָרֵעו כָּכֶם...".

 

בטחון בבני אדם; עזיבת ה' ורדיפת ההבל

 

(ב:יג) כי שתים רעות עשה עמי: אֹתי עזבו, מקור מים חיים, לַחְצֹב להם בֹּארות, בֹּארֹת נשברים, אשר לא יָכִלו המים. פירש הרד"ק: "והיו בוטחים במלך אשור ובמלך מצרים, שהיו בוטחים בו שיעזרום מהאויבים הצרים אותם, כמו הבארות הנשברים". וכתב מהר"י קרא: "אילו עזבוני ולא הלכו להם אחרי אלהים אחרים, עדיין הייתי כדאי שאקצוף עליהן על שקיבלו אלוקותי עליהן ועזבוני, כ"ש שאותי עזבו והלכו להם אחרי אלהי נכר שאין בו ממש". ומכאן יש ללמוד שיש שני מיני יהודים: א) אלה שעוזבים את ה' ואינם אוחזים באלוה אחר או ברעיון אחר כקדוש. ב) אלה שעזבו את ה' ואוחזים במושגים ורעיונות במקום ה' ובניגוד לו.

 

הגוים שהם בוטחים בהם ישברו אותם

 

(ב:טז) גם בני נֹף ותַחְפַּנְחֵס יִרְעוּך קָדְקֹד. פירש מצודת דוד: "שהם מארץ מצרים אשר אתה בוטח בהם... גם המה ישברו אותך".

 

בטחון בבני אדם

 

(ב:יח) ועתה, מה לָך לדרך מצרים לשתות מי שִחור, ומה לך לדרך אשור לשתות מי נהר. פירש רש"י: "למה תעזבי אותי ותבטחי על מצרים". ועי' רד"ק, מצודת דוד, ומהר"י קרא.

 

לא ידעתי את ה'; יראת ה'; ה' מעניש בתוצאות הטבעיות של החטא

 

(ב:יט) תיַסְרֵך רָעָתֵך ומשֻבותַיִך תוכִחֻך. הרעה שעשית והמרד והסירוב ללכת ישר — הם עצמם יְיַסרו ויוכיחו אותך, ותסבלי מהתוצאות הישירות והטבעיות של חטָאַיִך. ועי' רש"י.

 

ודְעי ורְאי כי רע וָמָר עָזְבֵך את ה' אלקיך. אז תתבונני ותדעי כמה מר היה זה שעזבת את ה'.

 

ולא פַחְדָתִי אלַיִך נאֻם אד_ני אלקים צב_אות. לא היתה עליך יראת ה', וזה מה שדחף אותך.

 

מה בין ישראל לבני נח

 

(ב:כא) נְטַעתִּיך שׂורק. פירש רש"י: "הוספתי לך על שבע מצוות של בני נח שש מאות ושש, כמנין 'שורק'".

 

הגלות היא שיא העונש

 

(ב:כב) כי אם תכבסי בנֶתֶר [ותחזרי בתשובה, בכל זאת]... נכתם עֲוֹנך לפָנַי. העוון נשאר ככתם, ובתשובה לבד לא יתכפר, אבל יבואו גם יסורים.

 

אומר הרד"ק: "על כל פנים, אם עשו ישראל שבאותו הדור תשובה, היו נושעים מהאויב, ולא היה מַגְלֶה אותם, אבל היו מקבלים עונש עוונם הרב בארצם...". הגלות היא שיא העונש, ובאה רק כאשר ישראל הגיעו לשיא החטא, אבל קודם לכן נענשים בארצם.

 

מנהיגי שקר, לא הגונים

 

(ב:כו) כבֹשֶת גנב כי יִמָצֵא, כן הֹבִישו בית ישראל, המה, מלכיהם, שריהם, וכהניהם ונביאיהם. פירש רש"י: "'כי ימצא' — בתחלה כשהוא נמצא גנב, והוא היה מוחזק נאמן".

 

תשובה — לא אחד בפה ואחד בלב

 

(ב:כז,כט) אֹמרים לעץ אבי אתה... ובעת רעתם יאמרו: קוּמה והושיענו... כֻּלכם פשעתם בי.

 

בטחון; למה ה' מעניש את ישראל

 

(ב:כט) למה תריבו אלי; כלכם פשעתם בי, נאֻם ה'! יש פעמים שהעם והצדיק בכלל אינו מבין שהוא פשע, וכגון בימינו, באי_הנכונות לעלות לא"י, בנכונות להחזיר שטחי א"י, ובאי_הנכונות למסור נפש למען אחים ואחיות. ואין ספק שפשעו בעניינים כאלה שנחוצים בהם בטחון ואמונה.

 

צדיק הפושע

 

למה תריבו אלי; כלכם פשעתם בי, נאֻם ה'. אומר רש"י: "'כולכם' — אף הצדיקים במשמע. היינו דאמרי אינשי: בהדי הוצא לקיא כרבא (ב"ק צב.)".

 

(ב:ל) לַשָוְא הכיתי את בניכם, מוּסָר לא לָקָחו; אכלה חרְבְּכם נביאיכם. היהודי אינו רוצה לשמוע מוסר, והורג את הנביאים.

 

(ב:לא) מדוע אמרו עמי רַדְנו. פירש הרד"ק: "כלומר, יש לנו ממשלה, מלכים ושרים; לא נבוא עוד אליך". היהודים פונים עורף לה' וסומכים על בני אדם ודברים אחרים. ועיין גם בפסוקים כה, כז, כח, כט, לא_לז.

 

אמונה

 

כתב מהר"י קרא: "אמר להם ירמיהו לישראל: למה אתם אין עוסקים בתורה? אמרו לו: ואם אנו עוסקים בתורה במה נתפרנס? הוציא להם צנצנת המן שהיה מונח למשמרת, אמר להם: אבותיכם שעסקו בתורה — רְאו במה נתפרנסו, שהיה יורד להם המן בכל יום".

 

ישראל מוותרים על מושגים יהודיים ולוקחים עליהם מנהג וחוקת העולם כדי לקנות אהבת העמים

 

(ב:לג) מה תֵּיטִבִי דרכֵּך לבקש אהבה. פירש הרד"ק: "אהבת האומות, כמו שאמר (פסוק יח): 'מה לך לדרך מצרים... ומה לך לדרך אשור'".

 

לכן גם את הָרָעוֹת לִמַדְתְּ את דרכָיִך. פירש רש"י: "חזרת על כל רוע דרך ללמוד את המקולקלות שבכולם". כלומר, איך ניסית לשנות את אורח החיים היהודי המיוחד שלך, בנסיון לקנות את אהבת העמים, כדי שיבואו לעזרתך; ומשום כך הכנסת לחייך מנהגים לא יהודיים ונבזים, וביטלת מושגים יהודיים; והיית מוכנה אפילו למסור יהודים לגוים ולסכן יהודים משום "מה יאמרו הגוים" (כדמפרש בפסוקים הבאים, ונ"ל שפסוקים לג_לז קשורים). הם היו מוכנים לעשות הכל לקנות את אהבת העמים, ואפילו לשנות את דרכי התורה ואת מושגיה, ואפילו לזלזל את עצמם ואת התורה, ואפילו להקריב יהודים נקיים מחטא. וסימן ברור הוא למדינת ישראל.

 

(ב:לד) גם בכנָפַיִך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים — לא במחתרת מצאתים כי על כל אלה. נ"ל שמדובר על זה, שכדי לקנות את אהבת העמים, היו מוכנים לסכן ולהרוג יהודים נקיים, כגון למסור אותם לידי הגוים.

 

תשובה

 

(ב:לה) ותאמרי כי נקֵיתי, אך שב אפו ממני! הנני נשפָּט אותך על אָמְרֵך 'לא חטאתי'. אתם מצדיקים את עצמכם, ומשכנעים את עצמכם שמה שעשיתם אינו חטא אלא נסיון להציל את המדינה. ויש פה שתי רעות: הקרבת היהודים האחרים, ואי_נכונות להודות ולחזור בתשובה. כך כתב הרד"ק: "ובזה עוונך כפול... כפירת העוון — שתי עוונות". יהודי שאינו מוכן להודות על עוונו — נענש גם על העוון, אך נענש במיוחד על סירובו לחזור בתשובה.

 

(ב:לו) מה תֵּזְלי מאד לשַנות את דרכך, גם ממצרים תֵבֹשי כאשר בֹשתְּ מאשור. פירש רש"י: "'מה תזלי' — לשון זלזול [כלומר, את מזלזלת את עצמך]... לעזוב אותי ולסמוך על מצרים לעזרה בימי יהויקים וצדקיהו (לקמן לז)... 'כאשר בושת מאשור', שסמך אחז עליו, 'וַיָצַר לו ולא חֲזָקוֹ' כמה שנאמר (דברי הימים ב כח: כ)". וכן אומר הרד"ק: "מה תלכי הֵנָה וָהֵנָה לבקש עזר, ותשנה את דרכך פעם לאשור, פעם למצרים... 'מאשור' — ששלח לו אחז שוחד ואומר בדברי הימים 'ויצר לו ולא חזקו'. וכן בימי חזקיהו תפש כל ערי יהודה הבצורות. ואמר ג"כ 'תבושי ממצרים', שנתן יהואחז שוחד לפרעה נכה והעריך את הארץ לתת השוחד ויעזור לו ממלך בבל, ולא הועיל, כי יצאו גדודי כשדים ולא הוסיף עוד מלך מצרים לצאת...". ולי נראה לפרש "מה תזלי" — לשון הליכה וגם לשון זלזול: למה את מזלזלת בעצמך בהליכה מטורפת פעם לאשור, פעם למצרים, לבקש מהם עזרה; ולמה את מזלזלת בעצמך בנכונות לוותר על יהודים ועל כבוד עצמי.

 

(ב:לז) גם מאת זה תצאי וידַיִך על ראשֵך, כי מאס ה' במִבְטָחַיִך ולא תצליחי להם. פירש מצודת דוד: "כמו שיצאת בדאגה וביללה מאת מלך אשור, כן תצאי ממלך מצרים בדאגה, וידיך יהיו מונחים על ראשך כדרך המקונן. 'כי מאס ה'' — דבר שנאוי ונמאס בעיני ה' מה שאתה בוטח בעזרת מצרים [הגוים], ולכן לא תהיה לך הצלחה להם למצוא חן בעיניהם להיות לך לעזר...".

 

(ג:ב) כתב הרד"ק: "עם ועם עובד אלהיו, ואת הִתְאַוִית לכולם לעָבדם". וכ"כ מצודת דוד. היהודי מוכן לעבוד כל ע"ז חדשה בעולם, וללכת אחרי כל שגעון ותועבה חדשה.

 

(ג:ג) כתב הרד"ק: "אע"פ שהנביאים מוכיחים אותך, ואומרים לך: בושי ממעשיך, רְאי העונש שמשיגך בעבורם, עם כל זה... שהיית ממאנת בתוכחת הנביאים". ישראל אינם נרתעים מפני העונש, ואינם שומעים לנביאים.

 

מחילה; תשובה — שוב אלי ואשוב אליך

 

(ג:ה) היִנטֹר לעולם, אם ישמֹר לנצח?... פירש הרד"ק: "אם עשית זה [חזרת בתשובה], הינטור הא_ל לך לעולם עוונך?... לא יעשה זה, אלא בשובֵך אליו, ישוב אליך".

 

ישראל אינם שומעים לנביאים

 

(ג:ז) וָאֹמר... אלי תשוב; ולא שבה.

 

צביעות; תשובה

 

(ג:י) וגם בכל זאת לא שבה אלי, בָּגוֹדָה אחותה יהודה בכל לִבָּה, כי אם בשקר. היהודי צריך לשוב באמת ובכנות, ולא אחד בפה ואחד בלב.

 

היהודי לא לומד לקח; השואה

 

(ג:יא) כתב מהר"י קרא: "הם, עשרה שבטים, לא היה דור לפניהם שגלו בעוונם, ולא היה להם ממי ללמוד שיקחו מוסר, אבל שבט יהודה שראו שגלו עשרת השבטים לפניהם בימי הושע בן אֵלה, ובכל זאת לא יָראו ולא שבו אל ה', נמצא עשרה שבטים צדיקים מהם" (וכן כתב רש"י בפסוק ז). יהודי שראה עונש גדול ושואה, ואינו לומד ממנו לקח, ומוסיף לחטוא באותה צורה, נקרא חוטא יותר גרוע, כי הראשונים לא ראו עונש גדול שיקחו מוסר ממנו.

 

עשרת השבטים יחזרו

 

(ג:יב) כתב הרד"ק: "רמז להם שעתידים לשוב באחרית הימים... עם גלות יהודה". וכן נאמר בפסוק יח.

 

ידעתי את ה'; עבודה זרה היא 'לא ידעתי את ה''; תשובה

 

(ג:יג) אך דְעי עֲוֹנֵך [העוון העיקרי], כי בה' אלקיך פשעת. וכן בפסוק כא: "...כי הֶעֱוו את דרכם, שכחו את ה'...". לפני שהיהודי יכול להיגאל סופית, הוא חייב להכיר שהפשע הגדול הוא שפשע בה' ולא הכיר בו.

 

"בעתה אחישנה"; לא למענכם; קידוש השם וחילול השם; הגאולה באה באחת משתי דרכים; ידעתי

 

(ג:יד) ...שובו בנים שובבים... כי אנכי בעלתי בכם, ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה והבאתי אתכם ציון. אומר רש"י: "ששובבתם דרככם מרוב כל, שהייתם בשלוה ועונג, כמו שהוא אומר (עמוס ו: ה_ו): 'הפֹּרטים על פי הנֵבֶל... השֹׁתים במזרקי יין'... ונקראתם בשמי שאני אדון לכם, ואין כבודי להניח אתכם ביד אויבי". כמו שכתבתי הרבה פעמים, הגאולה באה באחת משתי דרכים, בבחינת "בעתה אחישנה". וכאן מזהיר הנביא "שובו בנים שובבים", חִזרו בתשובה, בנים מורדים וטפשים, שניטַפשו ע"י שטויות והבל ותענוגים וחומרנות, שמביאים לכפירה בה'; כי אם אינכם חוזרים בתשובה, "אנכי בעלתי בכם", בין כך ובין כך אני אמלוך עליכם, ואוציא אתכם מהגלות על כרחכם בחמה שפוכה, עד שתישָארו רק מיעוט קטן, ואעשה את זה משום שאתם חייבים להיענש, אבל אני אוציא אתכם מהגלות משום קידוש שמי, "והבאתי אתכם ציון". וכן רמז שאם כן יחזרו בתשובה, הוא ימלוך עליהם בכבוד, ויוציא כל יהודי ויהודי שרוצה לצאת מהגלות, אפילו "אחד מעיר...", ויחזיר אותם לציון בכבוד.

 

הגאולה הסופית

 

הרד"ק הביא מדרש: "אחד מעיר מזַכֶּה את כל העיר, ושנים ממשפחה [מדינה] מזכים את כל המשפחה, ובזכותן יֵצאו כולם מהגלות".

 

מנהיגים לא הגונים; מנהיג חייב להנהיג את העם לפי רצון ה'; ידעתי

 

(ג:טו) ונתתי לכם רֹעים כלִבי, ורָעו אתכם דֵעָה והַשְׂכֵּיל. הרועה היהודי חייב להיות אדם שהולך לפי לבו של ה', ולהנהיג את העם "דעה", שהיא כוללת גם "ידעתי את ה'", וגם ידיעת המושגים של קדושה.

 

ידעתי את ה'

 

(ג:יז) בעת ההיא יקראו לירושלים כסא ה', ונִקְווּ אליה כל הגוים לשם ה' לירושלים... בתקופת המשיח, יבואו הגוים לדעת ולהודות שה' היא האלקים.

 

חטא הגוים

 

...ולא ילכו [הגוים] עוד אחרי שרִרות לבם הרע. חטא הגוים הוא שהלכו אחרי חיי הבל וחומרנות ואנוכיות (שרירות ליבם), ולא ידעו את ה'. והרד"ק מפרש "שרירות לבם" — חיזוק לבם. וכך נראה בעיני, ויש ללמוד מזה שכל פעם שאנו רואים במקרא שרשע "חיזק את לבו", זה בגלל האנוכיות שבו, שאינו רוצה לדעת את ה'.

 

ארץ ישראל נקראת "נחלת צבי"; הגלות היא קללה ויעוד היהודי הוא להיות בא"י ולא בגלות

 

(ג:יט) ואנכי אמרתי: איך אֲשִיתֵך [אשים אותך] בַּבָּנים? וְאֶתֶּן לך ארץ חמדה, נחלת צבי, צִבְאות גוים — הנחלה הטובה והמפוארת של כל צבאות הגוים. ורש"י פירש: "'איך אשיתך' — אַת עדתי ואומתי [המיוחדת והנבחרת] בתוך שאר בנים [שאר אומות העולם]...? לפיכך ביררתי מנה יפה, ואתן לך ארץ חמדה".

 

וָאֹמר: אָבי תקְרְאי לי ומֵאחרי לא תשובי. הנה, רבים טועים (ויש גם מזידים) וטוענים ששליחות ישראל היא להיות אור לגוים, ולכן חייבים ישראל להישאר בגלות בקרב הגוים. ובא הפסוק ואומר שהקב"ה אמר: "איך אתן לך נחלה בין האומות?" (מהר"י קרא). ואם תאמר, למה לא?! התשובה היא שאי אפשר להיות אור לגוים בגלות, כי האור יכבה — או על ידי התבוללות, או ע"י השמדה. וה' בחר בא"י כדי שישראל יבנה לו מדינה קדושה של סגולה, ויקרא לה' "אבי".

 

התורה

 

(ג:כב) שובו בנים, שובבים — אֶרְפָּה משוּבֹתֵיכם... התורה היא החיסון נגד המחלה הרוחנית (ועיין שמות טו: כו ובספורנו).

 

לא ידעתי את ה'; אמונה; חוסר בטחון בה'; שלא לסמוך על הגוים, בעלי ברית בני אדם

 

(ג:כג) אכן לַשקר מִגְבָעות, המון הרים, אכן בה' אלקינו תשועת ישראל. אומר הרד"ק: "אנחנו, שהיינו מצפים מהגבעות עזר מהאומות, וכן מההרים היינו מצפין שיבוא המון מן הגוים לעזרתנו, לשקר היה, כמו שאומר (איכה ד: יז): 'בצִפִּיָתֵנו צפינו אל גוי לא יושִע'... ובאָמרו 'תשועת ישראל', לפי שעֵינו עליהם לטובה, כשילכו בדרכיו, ישמרֵם תמיד, ולא כן שאר האומות". "לא ידעתי את ה'" מוצא את ביטויו המעשי בזה שהיהודי אינו בוטח בה' אלא בבני אדם בעלי ברית.

 

צביעות

 

(ד:ד) הִמֹלו לה' והָסִרו עָרְלות לבבכם.

 

מנהיגים תמהים, ונביאי שקר שמנבאים "שלום"

 

(ד:ט) והיה ביום ההוא [שבבל תגיע לירושלים]... יאבד [עצות] לב המלך ולב השרים, וְנָשַמו [ישתוממו] הכהנים, והנבִאים יִתְמָהו. פירש הרד"ק: "'והנביאים' — נביאי השקר, 'יתמהו' — כי שקר ניבאו לעם, שהיו אומרים להם: שלום יהיה לכם...".

 

העם הולך אחרי הרוב; עם ישראל

 

(ד:י) וָאֹמר: אֲהָה, אד_ני אלקים! אכן, הַשֵׁא הִשֵׁאת [אתה הִסתְתָ, פיתית את העם ללכת בדרך הרעה] לעם הזה ולירושלים לאמר: שלום יהיה לכם... המנהיג האמיתי מוכן להטיח כלפי מעלה בשביל אהבת ישראל, למצוא להם זכות. והרד"ק מפרש: "כיון שאתה מאריך אף לנביאי השקר, המטעים אותם ומשׁיאין אותם 'שלום, שלום' [ע"י זה ששנים עוברות והחורבן לא בא] — הרי הוא כאילו אתה משׁיא אותם, ויחשבו רוב העם כי ה' דיבר איתם, והם על שני הסעיפים; אם ישמעו לי ואם ישמעו להם. ורובם נוטים אחריהם לפי שהם רבים...". זה טבע ההמון, שאפילו כאשר דברי היחיד נשמעים נכונים, אינם יכולים להשתחרר מהצורך ללכת אחרי הרוב. ול"נ שהעם תמיד נוטה אחרי הרוב, משום שקשה מאד להיות במיעוט, והעם מעדיף שקט ושלוה ממאבק נגד הזרם. ומה עוד כאשר הרוב מבטיח להם דברים טובים ונעימים, שאז ההמון בודאי יפנה עורף למיעוט שמדבר דברים מרים וקשים.

 

שכר ועונש; צביעות; תשובה

 

(ד:יד) כַּבסי מֵרָעה לִבֵּך ירושלים, למען תִּוָשֵׁעי; עד מתי תָּלין בקרבך מחשבות אונֵך. היהודי צריך לשוב באמת ובכנות, ולא אחד בפה ואחד בלב.

 

שכר ועונש

 

(ד:יח) דרכך ומעלָלַיִך עשו אלה לך, זאת רָעָתֵך כי מר, כי נגע עד לִבֵּך.

 

אנשי חזון; הנביא

 

(ד:יט) מֵעַי, מֵעַי אוחִילָה, קירות לבי הֹמֶה לי, לבי לא אַחֲרִש — כי קול שופר שָמַעַתְּ נפשי, תרועת מלחמה. אומר הרד"ק: "ואמר 'נפשי' ולא אמר 'אזני', כי עדיין לא שמעו אזניו כי עדיין לא בא [באמת] האויב. אבל נפשו שמעה בנבואה... כלומר, אַת, נפשי, גרמת לי שלא אוכל להחריש, כי אַת שמעת קול שופר...". בחוש הנבואה "שמע" ירמיהו את הנולד, והרגיש אותו בנפשו, כאשר שאר העם היה אטוּם. יש אנשים שמסוגלים להרגיש ולראות בחוש את העתיד, בשעה שהעם אינו שומע כלום.

 

עם נבל ולא חכם; לא ידעתי את ה'; חוסר בטחון

 

(ד:כב) כי אֱויל עמי, אותי לא יָדָעו; בנים סְכָלִים המה ולא נבונים המה; חכמים המה להָרַע, ולהֵיטִיב לא יָדָעו. הרד"ק אומר: "...לפי שנקראו בני הא_ל, כמו שאמר (דברים יד: א): 'בנים אתם לה' אלקיכם'. ואמר: אלה הבנים 'סכלים המה ולא נבונים המה'. כלומר, תבונתם וחכמתם אינה נחשבת תבונה וחכמה אלא סכלות, כיון שלא ידעו את ה', כמו שאמר (לקמן ח: ט)... 'הנה בדבר ה' מאסו וחכמת מֶה להם!'... ואחר שאינם יודעים את ה' ולא עושים מצוותיו, חכמתם היא ערמה ותחבולה להרע, לא להיטיב...". הקב"ה נתן לעם ישראל בינה ללמוד תורה ודרך להתקדש, ואם אינו עושה את זה, כל חכמתו היא באמת הבל וריק, וגם רע, והפקחות והחכמה של היהודי מופנות או לדברי גשמיות והבל, או לאידיאולוגיות רשעות, מסוכנות ורעות.

 

ה' לא ישמיד את ישראל

 

(ד:כז) שְמָמָה תהיה כל הארץ, וכָלָה לא אעשה.

 

בטחון בבני אדם ולא בה'; נהיה ככל הגוים

 

(ד:ל) לשוא תִּתְיַפִּי, מאסו בך עֹגְבִים, נפשֵך יבַקֵשו. אומר הרד"ק: "כנסת ישראל היתה מתדמה במעשה האומות... כדי שיאהבו אותם ויאמרו 'הרי היא כמוני'". הנסיון להיות ככל הגוים הוא נסיון להחניף להם ולמצוא חן בעיניהם, וכל זה הבל ואין בו מועיל. וממשיך הרד"ק: "להיפך בא מה שחשבתם, כי אתם סילקתם בטחונכם מעלי ובטחתם באומות, והתדמיתם להם במעשיכם כדי למצוא חן בעיניהם ויהיו חושקים בכם, והנה מאסו בכם עד שיבקשו נפשותיכם להרוג ולאבד". וכך עשתה מדינת ישראל כשוויתרה על יהודים ועל אינטרסים יהודיים כדי למצוא חן בעיני הגוים, וכל זה הבל ואין בו מועיל.

 

אין סיכוי לשחד את הערבים ולהביא שלום ע"י וויתורים

 

כתב מצודת דוד: "מה תִּתְרַצי אצל הגוים בשוחד ודורונות, הנה כל זה לא יועיל לך כי נהפכו לך לאויבים". זהו כלל גדול, שאי אפשר לשחד את הערבים ולקנות אותם במלים ובמתנות, כי הם אויבים, ואין דרך להשלים איתם.

 

דור יתום; איש האמת נרדף

 

(ה:א) שוֹטטו בחוצות ירושלים, ורְאו נא, ודְעו ובַקשו ברחובותיה אם תמצאו איש, אם יש עֹשׂה משפט מבקש אמונה — וְאֶסלח לה. הקשה הרד"ק: היתכן שלא היה צדיק אחד? וענה: "כי החסידים שהיו בירושלים היו מתחבאים בבתיהם, ולא היו יכולים להתראות ברחובות ובחוצות מפני הרשעים". ואני שואל, א"כ איך יצא ירמיהו בפרהסיא? ולכן נ"ל שעל זה התלונן הנביא, על שלא היה עוד אחד כמוהו המוכן לצאת בגלוי ולדבר את האמת, ועל זה אמר: "אם תמצאו איש", וכמו שנאמר במשה (שמות ב: יב): "ויִפן כֹה וָכֹה וירא כי אין איש", כלומר, שאע"פ שהיו המון עברים עובדים שם, לא היה אחד שהגיע למדרגת "איש" להסתכן ולמסור נפשו. וכך התלונן גם אליהו: "וָאִוָתֵר אני לבדי" (מלכים א יט: י). ואח"כ אמר: מאחר שאין צדיק המוכן למסור נפש, אין גם "עושה משפט" ו"מבקש אמונה".

 

כתב הרד"ק: "כיון שנהרגו ע"י אויבים, אע"פ שהיו רשעים וחייבי מיתה, נתכפר להם במיתתן". יהודי שנהרג ע"י גוי, אע"פ שהיה רשע, נתכפר.

 

צביעות; תשובה

 

(ה:ב) ואם חַי ה' יאמֵרו, לכן לַשקר יִשָבֵעו. היהודי צריך לשוב באמת ובכנות, ולא אחד בפה ואחד בלב.

 

ישראל עקשנים; ישראל מסרבים לעשות תשובה; עם נבל ולא חכם

 

(ה:ג_ד) הלוא לאמונה הִכִּיתָה אותם... חִזקו פניהם מִסֶלע, מֵאֲנו לשוב... אך דלים הם, נוֹאֲלו כי לא ידעו דרך ה'. עי' במפרשים. גם המון העם אינו מבין, משום דלות מוחם, וגם הגדולים שבהם ניתקו את עול ה'.

 

ה' מביא פורענות כאזהרה

 

כתב מצודת דוד (ד): "'דרך ה''... שמביא פורענות לְגַלות אוזן למוסר".

 

וישמן ישורון ויבעט

 

(ה:ז) וָאַשְׂבִּע אותם וַיִנְאָפו.

 

שכר ועונש; ידעתי

 

(ה:ט) ...העל אלה לא אפקֹד [אשגיח], נאֻם ה', אם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפשי? ואותן מלים בפסוק כט.

 

ה' לא ישמיד את ישראל

 

(ה:י) עֲלוּ בְשָׁרותיה וְשַחֵתו, וכָלָה אל תעשו...

 

שלום, שלום ואין שלום; לא ידעתי; כפירה בה' ובהשגחתו — כחש באלוקי ההיסטוריה; מנהיג

 

(ה:יב) [בית ישראל] כִּחֲשו בה' ויאמרו: לוא הוא [אין הוא משגיח, וא"כ] ולא תבוא עלינו רעה. "כחשו בהשגחת המקום... כי הואיל ואין משגיח, אין שכר ועונש" — מצודת דוד. והרד"ק פירש: "לא הוא שישגיח עלינו... ואם נעשה כחפצנו 'לא תבוא עלינו רעה'".

 

וחרב ורעב לוא נראה. "אע"פ שמפחידין אותנו נביאיו [של ה'] על זה, שקר הם אומרים, כי לא תבוא להם נבואה, כי הוא אינו רואֵנו ואינו יודעֵנו" — רד"ק.

 

(ה:יג) והנביאים יהיו לרוח והדִבֵּר אין בהם — כֹּה יֵעָשֶה להם. הרד"ק מפרש שמדובר בנביאי השקר: "הנביאים שמטעים אותם ואומרים שלום יהיה לכם, יהיו... כמוץ לפני רוח... שהם סומכין בחלומותיהם... ומבטיחים העם לטוב כדי שימצאו חן בעיניהם כשמְיַפִּין להם מעשיהם ואומרים: לא תבוא עליכם רעה...". והכוונה היא, שאין צורך לחזור בתשובה, מפני שאין השגחה, ותוצאת המלחמה אינה תלויה בתשובה. ומצודת דוד מפרש את זה כהמשך למה שהעם אומר ומגנה את נביאי ה': "דברי הנביאים [האמיתיים, של ה'] יהיו דומים לדברי רוח שאין בהם ממש. 'והדיבר אין בהם' — לא ה' דיבר בם, כי היו מכחישים דברי הנבואה. 'כה יעשה' — כי היו מקללים את הנביאים לאמר להם: כה יעשה ה' להם כפי הרעות אשר הם מתנבאים עלינו".

 

ה' לא ישמיד את ישראל

 

(ה:יח) לא אעשה אִתכם כָּלָה.

 

שכר ועונש; מדה כנגד מדה; ידעתי

 

(ה:יט) והיה כי תאמרו: תחת מֶה עשה ה' אלקינו לנו את כל אלה? ואמרת אֲליהם: כאשר עזבתם אותי ותעבדו אלהי נכר, בארצכם, כן תעבדו זרים בארץ לא לכם.

 

עם נבל ולא חכם

 

(ה:כא) שִמעו נא זאת, עַם סכל ואין לב, עינַיִם להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו. כלומר, שיש מה לראות ומה לשמוע, והם אינם מסוגלים לכך.

 

(ה:כב_כד) האותי לא תירָאו... אשר שמתי חול גבול לַיָם, חָק עולם ולא יעבְרֶנְהו... ולעם הזה היה לב סורר ומורה... ולוא אמרו בלבבם: נִירָא נא את ה' אלקינו, הנֹתן גשם יורה ומלקוש בְּעִתו...

 

שכר ועונש; מדה כנגד מדה; ה' מביא פורענות כאזהרה

 

(ה:כה) עֲוֹנותיכם הִטו אלה [היטו מכם את הידיעה וההשכלה], וחטֹאותיכם מנעו הטוב מכם. הקב"ה רוצה לתת לישראל טוב וברכה, אבל הם מונעים את זה בעצמם בחטאיהם.

 

וישמן ישורון

 

(ה:כח) שָמְנוּ עָשְתוּ, גם עָברו דברי רָע.

 

שלום, שלום ואין שלום

 

(ה:ל) שַמָה [תמהון] ושַעֲרורה נִהְיְתָה בארץ. (לא) הנבִאִים נִבאו בַשקר. "ויאמרו שלום יהיה לכם, ובזה מַטים העם לדרך רע" — רד"ק.

 

והכהנים יִרדו על ידיהם [ימשלו בעזרת הנביאים], ועמי אָהֲבו כן, ומה תעשו לְאחריתָה? "רצה לומר, רוצים בכל זה לפי שהם מייפים להם מעשיהם הרעים" — רד"ק. העם אינו רוצה לשמוע אמת מרה, ומעדיף לשמוע שקר נעים.

 

סירוב לשמוע לתוכחות הנביאים

 

(ו:י) ולא יוכלו להקשיב; הנה דבר ה' היה להם לחֶרְפה.

 

שלום, שלום ואין שלום; מנהיגים דתיים צבועים

 

(ו:יג) כי מקְטַנָם ועד גדולָם כֻּלו בוצע בָּצַע — חומד ממון, שאלה ערכי החברה.

 

ומנביא ועד כהן. "...או מכהני הלויים, כי גם הם היו רעים" — רד"ק.

 

כֻּלו עשֶה שָקר. ואיך?

 

(ו:יד) וירַפְּאו את שבר עמי על נְקַלָה לאמר: שלום, שלום ואין שלום. פירש רש"י: "קל הוא לנביאי השקר להוציא מפיהם ולומר 'שלום יהיה לכם'. ובדבר זה מרפאין בדיבורים את השֶבֶר העתיד לבוא עליהן".

 

(ו:טו) הובישו כי תועבה עשו [כך צריכים להרגיש, ומ"מ] גם בוש לא יֵבושו. אינם מתביישים בזה שהם יודעים שהוא עוול, ויותר מזה:

 

גם הַכְלִים לא יָדָעו. הגיעו למצב כל כך שפל, שהם אפילו אינם יודעים שצריכים להתבייש מזה.

 

ישראל; העם אינו רוצה לשמוע לתוכחות הנביאים, אינו רוצה ברכה

 

(ו:טז) כה אמר ה': עִמדו על דרכים ורְאו, ושַאֲלו לִנְתִבות עולם, אֵי זה דרך הטוב; ולְכו בה, ומִצְאו מרגוע לנפשכם — ויאמרו: לא נלך! עִמדו על הדרכים שעומדות בפניכם, ללכת בדרכי ה' או לא, ושַאלו את החכמים והנביאים האמיתיים שלמדו תורה, ויודעים שרק המצוות והמושגים של ה' הן הדרכים שעמדו לעם ישראל לעולם, ואז תלכו בהן, ותמצאו מרגוע ושלום אמיתי. והנה הקב"ה רוצה לתת לכם את הגאולה, ואתם מסרבים! הקב"ה רוצה לתת לישראל טובה וברכה, אבל הם מונעים את זה בעצמם בחטאיהם. והוא חוזר ומדגיש:

 

(ו:יז) והֲקִמֹתי עליכם צֹפִים [נביאים] — הַקשיבו לקול שופר! ויאמרו: לא נקשיב! הנביאים רואים את האמת המרה, ושומעים את קול האויב בא, ומזהירים אתכם; אבל אתם אינכם רוצים להקשיב, אלא רוצים להשלות את עצמכם בנבואות נביאי השקר, על שלום של שקר.

 

שכר ועונש; מדה כנגד מדה

 

(ו:יט) שִמעי הארץ, הנה אנכי מביא רעה אל העם הזה, פרי מחשבותם, כי על דבָרַי לא הִקשיבו, ותורָתִי — וימאסו בה. הנה, העונש שהקב"ה מביא על ישראל הוא בדרך כלל עונש טבעי, שהוא תוצאה טבעית וישירה של החטא. לדוגמה: כאשר אין בטחון בה', ובוטחים בגוים, הבגידה של הגוים והרס המדינה היהודית הם תוצאות ישירות של החטא של סמיכה על הגוי.

 

(ו:כ) למה זה לי לבונה... עֹלותיכם לא לרצון... הקב"ה מואס בקרבנות המובאות ע"י יהודים שאינם מאמינים בו באמת ואינם נכנעים לו.

 

העונש בא פתאום

 

(ו:כו) כי פתאֹם יבֹא השֹׁדד עלינו. נ"ל שהקב"ה מזהיר ומזהיר, ומביא פורעניות קטנות, ויותר גדולות, ובין כל אחת מהן הוא נותן זמן לחשוב ולהתבונן ולחזור בתשובה. ואחרי כל האזהרות והפורעניות, העונש הגדול שעליו הזהיר בא פתאום.

 

(ו:כז) בָּחוֹן נתתיך בְעַמי מבצר. הנביא חייב להיות מבצר ולהוכיח את העם בלי פחד.

 

סרוב לשמוע דבר ה' בתוכחות הנביאים

 

(ו:כח_כט) כֻּלם סָרֵי סוררים... לשָוְא צָרַף צָרוֹף.

 

(ז:ב) עֲמֹד בשער בית ה'. "הוא שער מזרחי, כי הוא המיוחד שבשערים" — רד"ק. הנביא צריך לעמוד בשער הראשי ולדבר את דברי ה', אע"פ שהעם לא ישמע לו. וקראת שם את הדבר הזה, ואמרת: שִמעו דבר ה' כל יהודה, הבאים בשערים האלה להשתחוֹת לה'.

 

שכר ועונש

 

(ז:ג) הֵיטִיבו דרכיכם ומַעַלְלֵיכם [ואז] וַאֲשַכְּנָה אֶתכם במקום הזה... ולא תהיה גלות.

 

דתיים צבועים ופולחן במקום יראת ה' אמיתית; בתי הכנסת וה"טמפלים" לא יצילו; לא ידעתי; שכר ועונש; ישראל סומכים על שקר; אמונה

 

(ז:ד) אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמר: היכל ה', היכל ה', היכל ה' המה. פירש מהר"י קרא: "'אל תבטחו לכם' — במה שאתם עולים לירושלים שלוש פעמים בשנה [ומשום כך אמר "היכל ה'" שלוש פעמים], ומעתה אתם רשאין לעבוד ע"ז". וחוץ מזה, ביחד עם תפילותיהם היו מעוותים את המשפט, כמו שאמר:

 

(ז:ה_ז) כי אם הֵיטֵיב תֵּיטִיבו את דרכיכם ואת מעלליכם, אם עָשוֹ תעשו משפט בין איש ובין רעהו; גר יתום ואלמנה לא תעשֹׁקו, ודם נקי אל תשפכו במקום הזה, ואחרי אלהים אחרים לא תלכו לְרַע לכם; ושִכַּנתי אתכם במקום הזה, בארץ אשר נתתי לאבותיכם, לְמִן עולם ועד עולם. כאן נוצרת תמונה של עם צבוע שפוסח על שני הסעיפים, בשָמרם פולחן של דת, ומאידך גיסא — חוטא. וכל ה"דת" שלהם אינה דת של קבלת עול מלכות שמים, אלא דבר שעשוי לספק את הָרגשות שלהם, ולהניח את דעתם, שבזכות הפולחן, ובזכות בית המקדש ששם הם שומרים אותו, יינצלו מאסון. ועל זה אומר הנביא:

 

(ז:ח) הנה אתם בֹּטחים לכם על דברי השקר לבלתי הועיל. פירש מצודת דוד: "הוא בטחון ההיכל". ונראה שגם דברי נביאי השקר היו בטחון להם, וגם על זה אמר ירמיהו שלא יועיל. ועי' רד"ק. ובא הנביא ואומר שבית המקדש גופא לא יציל את ישראל (ועיין להלן פסוקים ט_טו, כא_כג).

 

הפולחן הצבוע לא יועיל; לא ידעתי; חילול השם

 

(ז:ט) הֲגָנֹב, רָצֹחַ ונָאֹף והִשָׁבֵע לשקר וקַטֵר לַבָעַל, והָלֹך אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתֶּם. (י) ובאתם ועמדתם לפָנַי בבית הזה אשר נקרא שמי עליו ואמרתם: נִצַלנו! למען עֲשות את כל התועבת האלה!... (יד) ועשיתי לַבית אשר נקרא שמי עליו אשר אתם בֹּטחים בו... כאשר עשיתי לשִלוֹ. כי מקום אשר "נקרא שם ה' עליו" הוא קדוש, ואיך יוכל המקום הזה לסבול תועבות של פולחן צבוע, שרק מחלל את שמו ומרוקן את הקדושה ממנו. ולכן הבית נשאר ריק מקדושה, ולכן הוא יחרב. כי אין קודש וחול יכולים לדור ביחד. וכל זה הוא גם לקח ל"טמפלים" של הרפורמים והקונסרבטיבים, שהם פולחן בלי קבלת עול ה'.

 

חילול השם

 

(ז:יב) כי לְכו נא אל מקומי אשר בשִילוֹ אשר שִכַּנתי שמי שם בראשונה, ורְאו את אשר עשיתי לו מפני רעת עמי ישראל. אומר הרד"ק: "ולא חששתי לכבודי, אחר שהיו הם מבזים אותו". הקב"ה אינו חושש לכבודו ולחילול שמו, כאשר ישראל מבזים אותו.

 

הקב"ה מתרה ומזהיר עוד פעם ועוד פעם

 

(ז:יג,כה) וָאדבר אליכם הַשכם ודַבֵּר... וָאשלח אליכם את כל עבָדַי הנביאים, יום הַשְכֵּם ושָלֹחַ.

 

עם ישראל; ידעתי; קבלת עול מלכות שמים; הנה שמוע מזֶבַח טוב; עם סגולה; ישראל נשאר לעולם עם ה'; צבועים

 

(ז:כא) כה אמר ה' צב_אות, אלקי ישראל. שהוא אלקי ההיסטוריה, כל יכול.

 

עֹלותיכם [שהם נשרפים כליל], סְפו [הוסיפו] על זבחיכם. שהם נאכלים לבעלים, חוץ מהאימורים שהם למזבח וחזה ושוק שהם לכהנים.

 

ואִכלו בשר. כלומר, אִכלו גם את העולה, "שהרי אינם מקובלות לפנַי, ולמה תפסידום" — רש"י. אני, ה', איני רוצה בהן, מפני שמטרת העולה היא שהיהודי יקריב את זה כליל לה', כולו, כסמל שהוא — שהיה צריך להיות במקום הקרבן — מוכן למסור את נפשו כולו ולתת את עצמו כולו תחת עול ה'. והנה ישראל עושים ההיפך ואינם מקבלים את משמעת ה', א"כ למה לה' עולות? והרד"ק כתב: "היו מביאים עולות להראות עצמם שהם עובדים את ה' בנראה".

 

(ז:כב) כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוצִיאִ אותם מארץ מצרים על דברי עולה וָזָבַח. כלומר, זה לא היה עיקר התורה. כך אומר הרד"ק: "כי עיקר המצוה לא היתה על דברי עולה וזבח, אלא 'שמעו בקולי והייתם לי לעם'. ובזה התנאי נתן להם התורה, ואין בכל עשרת הדברים — שהם כלל התורה כולה — זֵכֶר עולה וזבח... ליחידים לא ציווה להקריב קרבן כמו שציווה ליחידים לעשות משפט ושאר המצוות. ולא ציווה ליחיד לעשות קרבן אא"כ יחטא בשוגג, וציווה בשריפת האימורין להשיב החוטא אל לבו לכוף התאוות הבהמיות לפי שתולדתם מחֵלֶב ודם". ומצודת דוד (כג) פירש: "והבאת הקרבנות היא כאחד מכל המצוות, שאין נחת בהם בזולת שְמוע בקול ה'".

 

(ז:כג) כי אם את הדבר הזה צִוִיתי אותם לאמר: שִמעו בקולי והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם. פירש רש"י: "תחילת תנאי [שתהיו לי לעם] לא היתה אלא 'אם שמוע תשמעו בקֹלי... והייתם לי סגֻלה' (שמות יט: ה)". כלומר, הבסיס של היהדות, של התורה ליחיד וגם לעם, הוא קבלת עול מלכות שמים, שהרי גם כאשר הקב"ה בא בברית עם בני ישראל בסיני, אמר להם ששמיעה בקולו — עול מלכותו — היא התנאי המוקדם, שאם יקבלו את ה' כאלקיהם, כהכל יכול שחייבים לירא ממנו וללכת בכל דרכיו ולעשות רצונך כרצונו... אז תהיו לעם.

 

ואתם תהיו לי לעם. פירש מצודת דוד: "ולא אחליפכם באומה אחרת". ועיין מה שכתבתי בפרשת נצבים כט: ט_יב.

 

והלכתם בכל הדרך [כל הדרך, לא מקצתה] אשר אצוה אתכם — למען יִיטַב לכם. פירש מצודת דוד: "לא יבוא לי תועלת מזה, רק למען ייטב לכם". שהרי אתם תתקדשו ותתעלו ע"י זה שתשמעו אלי ותשברו את היצר והגאוה.

 

עם ישראל; מושגים — ראשון; ידעתי את ה'; המצוה לא כפולחן אלא כקבלת מלכות ה'

 

ראשית כל, וראשית שֵכֶל, היא יראת ה', לשמוע בקולו ולציית לו ולקבל את עול מלכותו, שמזה נובעת קבלת המצוות משום שהם ציווי ה', וקבלת כולן ולא כמה מהן ולא חלק מהן. והקרבנות והתפלות הם חשובים רק כאשר הם נובעים מקבלת עול מלכות שמים, וכחלק של כל שאר המצוות. ורואים את כל זה בניתוח של הפסוק: "שִמעו בקולי" — קַבלו עליכם עול מלכותי. "והייתי לכם לאלקים" — שהוא דן ומעניש וגוזר ומדריך את העולם, ואינו רק תיאוריה תיאולוגית. "ואתם תהיו לי לעם" — עם שרואה את עצמו משועבד לה' וליעודו ולמצוותיו, ולא עם כשאר העמים העושה את רצון עצמו. "והלכתם בכל הדרך" — תלכו אחרי ה' לכל אורך הדרך, ולא חצי הדרך ובלי הסתייגויות. וה"דרך" של ה' היא המושגים והרעיונות שהוא נותן לנו, ושהמצוות באות לסַמֵל ולפָרֵט. ואח"כ אומר הקב"ה דבר אדיר וחשוב: הרי אמרנו שמגמת האדם היא לדעת את ה', לקבל את עול מלכותו, למסור נפש עליו ולהאמין ולבטוח בו. וכן אמרנו שמגמתו היא להתקדש ולהגיע למדרגה רוחנית עליונה. ועכשו מסביר הקב"ה, שכל מה שהוא דורש לדעת את ה', ולקבל את עול מלכותו וכו', אינו לתועלת עצמו, כלומר, הקב"ה אינו צריך את זה, אלא כל זה "למען ייטב לכם", כדי שע"י זה תתגברו על היצר, תשברו את הגאוה והאנוכיות, ותגיעו לקדושה.

 

המנהיג חייב לדבר אפילו כשהוא בטוח שלא ישמעו לו; העם מסרב לשמוע תוכחה

 

(ז:כז) ודברת אליהם את כל הדברים האלה, ולא ישמעו אליך, וקראתָ אליהם ולא יענוּכָה. גם אם המנהיג יודע בבירור ובוודאות שהעם לא ישמע, הוא חייב לדבר אליהם את האמת. כך אומר הרד"ק: "ידעתי כי לא ישמעו אליך, ואפילו לא יענוכה כשתקרא להם [כלומר, שלא יסכימו לתת לך את האפשרות להופיע לפניהם ולדבר, ולא יענו לבקשתך] — אע"פ כן הַזהירֵם". והנה כל זה נאמר כאשר הקב"ה אומר לו שהוא יודע שלא ישמעו, ובכל זאת הוא חייב ללכת ולדבר. ועל אחת כמה וכמה, כאשר אין לנו בת קול כזה, ואיננו בטוחים בכך, שאף אם בתוך תוכנו אין לנו ספק שלא ישמעו — חייבים המנהיגים לדבר.

 

אמונה

 

(ז:כח) ...אבדה האמונה ונכרתה מפיהם.

 

סירוב היהודי לחזור בתשובה

 

(ח:ד_ז) אם ישוב ולא ישוב...

 

א"י; בני תורה, נביאים, ומנהיגים צבועים; נביאי שקר מנבאים שלום; שלום, שלום ואין שלום

 

(ח:ח) אֵיכָה תאמרו: חכמים אנחנו ותורת ה' אִתנו? אכן הנה לשקר עשה עֵט, שקר סֹפרים. (ט) הֹבִשו חכמים, חַתו   ויִלָכֵדו, הנה בדבר ה' מָאָסו וחכמת מֶה להם? (י) ...כי מִקָטֹן ועד גדול כֻּלֹה  בֹּצע בָּצַע, מנביא ועד כהן, כֻּלֹה עֹשה שקר (ועיין דברים דומים לעיל ו: יג_טו). הנביא מדבר אל הכהנים והנביאים, שהם תלמידי חכמים ויושבים ולומדים, ובכל זאת עוברים עבירות בזה שאינם מוחים על הבצע שנעשה, ובזה שאין להם בטחון בה' ומסכימים לסמוך על הגוי, במחשבה שאז יהיה שלום. אומר הנביא: איך תגידו שאתם תלמידי חכמים וגדולים ויודעים את התורה? "אם 'תורת ה'' אתכם, מה תועיל אם לא תקיימו אותה?" — רד"ק (ח). כלומר, אם אתם יודעים שצריכים לעשות מצוות שהן קשות, ושצריך להסתכן, ואם אתם יודעים שאסור לעשות דברים מסויימים, למה אינכם מתנהגים כראוי? ומכיון שאין אתם עושים את מה שצריכים לעשות, אם כן שקר הם כל דברי התורה שאתם כותבים; ובמיוחד לגבי דברי התורה שאתם כותבים כדי להוכיח שיהיה שלום. כך אומר רש"י: "הנה חכמתכם לשקר בכם [אתם משתמשים בחכמתכם למטרות שקר], לרפאותכם על נְקַלָה". וכוונתו לפסוק הבא:

 

(ח:יא) וַיְרַפּוּ את שבר בת עמי על נְקַלָה, לאמר שלום, שלום, ואין שלום. והנה בימינו תפסו ת"ח את עיטם לכתוב דברי תורה, להתיר את הישיבה בגלות, שהיא חטא מר ופשע שלא יכופר, וריפאו על נְקַלָה את החוששים, ואמרו "יהיה שלום בגלות; לא תבוא שואה". וכן פסקו להחזיר שטחים אם יש ענין של פיקוח נפש, ובזה השליכו אחרי גֵוום את האמונה והבטחון בכח ה' הכל יכול. וכן עמדו על דם רעים יהודים, ולא השתתפו בצער הרבים ובנסיונות להצילם. ומה שמטריד כל אחד הוא העסק שלו, הישיבה שלו, והתורה שתצא מהמוסד שלו. וזה בצע, ומזה נובעת הקריאה שאם אך ילמדו — יהיה טוב ושלום. וזה אינו נכון, כי ביחד עם ת"ת יש "עת לעשות", וחייבים ללכת ולמסור נפש ולעשות מה שלומדים. והגיעו למצב שאפילו אינם מתביישים. וזה מה שכתב הנביא:

 

(ח:יב) הֹבִשו כי תועבה עשו. כי אין תועבה יותר גדולה מאדם שלומד ויודע מה שחייב לעשות, ואינו עושה.

 

גם בוש לא יֵבֹשו והִכָּלֵם לא יָדָעו; לכן יִפלו בַנֹפלים, בעת פקֻדתם יִכָּשְלו — אמר ה'. ואל יתמה הרואה וישאל: איך נפלו יהודים ת"ח אלה ששמרו את המצוות? כי באמת לא שמרו.

 

א"י; נביאי שקר מנבאים שלום; שלום, שלום, ואין שלום

 

(ח:טו) קוה לשלום [כמו שאמרו מנהיגיכם ות"ח שבכם], ואין טוב [כי לא יבוא]; לעת מַרְפֵּה, והנה בְעָתָה — חרדה.

 

שכר ועונש; אמונה

 

(ח:יט) הנה קול שַוְעת בת עמי מארץ מַרחקים; הה' אין בציון, אם מלכהּ אין בה? מדוע הִכְעִסוני בִּפְסִלֵיהם, בהַבְלי נֵכר. פירש רש"י: "אני שומע שסופן לצעוק בארץ מרחקים, ולמה כל זאת? הלא ה' בציון, ואם ישובו אליו, יִמָצֵא להם". ולי נראה שכוונת הפסוק היא כך: "הנה קול שועת בת עמי מארץ מרחקים", כלומר, שהם צועקים לעזרה לארצות רחוקות ולבעלי ברית במדינות אחרות. ולמה זה? הלא יש ה' בציון. ונראה שהפירוש הזה אמיתי, שהרי הפסוק הבא אומר:

 

לסמוך על ה' ולא בני אדם

 

(ח:כ) עבר קָציר, כָּלָה קיץ, ואנחנו לוא נושָענו. ואומר רש"י: "ציפינו לעזרת מצרים ולא באה. אמרנו: יעבור הקציר ויהיו פנויין ויבואו, והנה עבר זמן הקציר באייר וזמן הקיץ בתמוז, ולא באו".

 

ידיעת ה'

 

(ט:ב) וַיַדְרְכו את לשונם קַשְתם שקר, ולא לֶאמונה גָברו בארץ, כי מֵרָעָה אל רעה יָצָאו, ואֹתי לא יָדָעו, נאֻם ה'.

 

(ט:ה) שבְתְּך בתוך מרמה, במרמה מֵאֲנו דעת אותי, נאֻם ה'.

 

עם סגולה ועונש ה'; ה' לא ישמיד את ישראל

 

(ט:ו) אומר מצודת דוד: "אם אניחם להיות משוקעים בעוון, הלא המה עדת עמי, וראויים המה להיות עם קדוש, ואם אעשה עמהם כלייה, הלא המה עדת עמי ורחמַי עליהם. ולכן אֶצְרְפֵם ביסורים למָרֵק מהם העוון, למען יישארו מנוקים מהעוון". וכן אומר הרד"ק: "...כי איך אניחם ברעתם, והם נקראים עמי".

 

שכר ועונש

 

(ט:ח) העל אלה לא אֶפְקָד בם, נאֻם ה'? אם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפשי?

 

שכר ועונש

 

(ט:יד) ...הנני מאכילָם את העם הזה לַעֲנָה, והשְקִיתִים מֵי ראש.

 

אין מנוח ומנוס בגלות

 

(ט:טו) וַהֲפִצותים בגוים אשר לא ידעו המה ואבותם, ושִלחתי אחריהם את החרב עד כַּלותי אותם. "אותם — רובם" — רד"ק. ואומר מצודת דוד: "'ושילחתי' — אל המקומות אשר ינוסו ויתפזרו הֵנָה וָהֵנָה, שמה אשלח את חרב האויב עד אכלה אותם". והנה ברור שהקב"ה לא יתן ליהודים למצוא מנוח לכף רגלם. אבל במה שאמר על כל ישראל "עד כלותי אותם", יש לשאול: הרי אמרו בפסחים (פז:): "צדקה עשה הקב"ה בישראל שפיזרן לבין האומות". ואמנם, אין הפירוש כפי שפירשו הכסילים והשוטים, שהגלות היתה צדקה ליהודים, אלא פירוש הוא שאם הקב"ה כבר חִיֵיב אותם גלות, צדקה עשה איתם שפיזרם ולא הגלה אותם למקום אחד, שבו יושמדו; אך מ"מ אם הנביא מדבר עתה על חרב שירדפם בכל המקומות, מה קרה לצדקת הפיזור? והתשובה היא, שהנביא אומר לישראל, שבכל מדינה שיִמָצאו בה, בסופו של דבר היהודים יפלו בחרב או יגורשו. ובסופה של הגלות, יהיה חיסול גמור של הגלות, מכיון שהיהודי יכול לצאת משם לא"י ואינו רוצה.

 

התראה על האסון

 

(ט:טז) ...התבוננו, וקִרְאו לַמקוננות וּתְבואֶינָה... פירש מצודת דוד: "תנו לב להבין בהרעה הזאת המעותדת לבוא...".

 

חילול ישראל וחילול השם; גלות

 

(ט:יח) ...בֹּשנו מאד כי עזבנו ארץ, כי השליכו מִשְכְּנותינו. גלות היא החילול והבושה הגדולה.

 

תלמיד חכם שאינו מקיים

 

(ט:כב) אל יתהלל חכם בחכמתו... פירש מהר"י קרא: "אדם שלמד תורה ואינו מקיים מה שכתוב בה, אין הילולו בכך שלמָדָה, אלא גנאי הוא לו שלמָדָה ואינו מקיים מה שכתוב בה... שאין החכמה מזהיר את האדם על הלימוד אלא בשביל המעשה, דכתיב (דברים ו: ג): 'ושמעת ישראל ושמרת לעשות'".

 

גבור חכם ועשיר

 

אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל הגבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעָשרו. גבור לא יינצל בכח, וחכם לא יינצל בחכמה, ועשיר לא יינצל בעושר.

 

ידעתי את ה'

 

(ט:כג) כי אם בזאת יתהלל המתהלל, הַשְׂכֵּל ויָדֹע אותי, כי אני ה' עֹשה חסד, משפט וצדקה בארץ, כי באלה חָפַצתי, נאֻם ה'. מכאן יכולים להבין מה הוא "לדעת את ה'": לדעת א) שהוא האלקים שמנהיג את העולם ואין עוד, ב) ושהוא מנהיג את העולם בחסד, משפט וצדקה, ג) ושהוא רוצה שנלך בדרכיו ואחרי מדותיו, מפני שאם נלך בדרכיו ונתבונן בטובו ובגדולתו, נבוא להכרה מלאה וידיעה מלאה. כך כתב הרד"ק: "והַשְׂכֵּל הא_ל הוא שישכיל כי הוא אחד קדמון, ואינו גוף, והוא בורא הכל ומשגיח על הכל, ומנהיג כל העולם בחכמתו, עליונים ותחתונים. וידיעת הא_ל הוא ללכת בדרכיו לעשות חסד, משפט וצדקה, כי כן עושה אותם הוא בארץ".

 

עונש הגוים על שהרעו לישראל יותר מדי

 

(ט:כד) כתב הרד"ק: "נבוכדנצר... וזרעו לקו באחרונה לפי שהֵרֵעו לישראל יותר מדי".

 

עם סגולה; הבדלה בין ישראל לעמים; מילה

 

(ט:כה) כתב הרד"ק: "שלא נבדלו מן האומות במילתן אלא שיִבָּדְלו מהם גם כן במעשיהם, וכיון שמעשיהם כמעשה הגוים, והם ערלי לב, לא תועילֵם מילת בשר... כי מילת הבשר ניתנה לברית ולאות להיות סגולה מכל העמים לעבוד את ה'...". הקב"ה רצה להבדיל בין ישראל לעמים, ולכן שׂם אות מילה על בשר ישראל, אבל עיקר ההבדלה היא במעשיהם, ואם הם מתנהגים כשאר העמים, הרי גם הם ערלי לב.

 

ה' אלקי ההיסטוריה — כל יכול; ידעתי; קידוש השם

 

(י:ו_ז) מֵאֵין כמוך ה', גדול אתה וגדול שמך בגבורה. מי לא יִרָאֲךָ מלך הגוים כי לך יָאָתָה, כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מֵאֵין כמוך. ע"י גבורתך ונצחונך, יכולים להכיר ששמך גדול ושאתה גדול.

 

ה' הוא האלקים — כל יכול; ידעתי; קבלת עול מלכות שמים

 

(י:י) וה' אלקים אמת, הוא אלקים חיים ומלך עולם... ולא יָכִלו [יסבלו] גוים זעמו. אומר השולחן ערוך (או"ח, הלכות ק"ש, סו: ה): "ואלו הן בין הפרקים [שמותר להפסיק אז בין ליראה בין לכבוד]: בין ברכה ראשונה לשניה... אבל בין 'ויאמר' ל'אמת ויציב' לא יפסיק [אפילו ליראה] שלא להפסיק בין 'ה'' ל'אמת'...". וכתב המשנה ברורה (ס"ק כח): "הטעם משום דכתיב 'וה' אלקים אמת', לפיכך אין להפסיק בו [כלל], והוא חמור אפילו מאמצע הפרק [שבו מותר להפסיק משום יראה]". וטעם אחד הוא שלמשך אמירת מלה אחת אפשר להמתין מלתת שלום. ונ"ל שיש טעם הרבה יותר חשוב, והוא, שהענין של הכרזת "ה' אלקים אמת" הוא היסוד של האמונה, וכמו שמתחילים את ה"שמע" במלים "ה' אלקינו, ה' אחד", כך מסיימים בקבלת עול מלכות שמים.

 

עם סגולה

 

(י:יב,טז) עֹשֵׂה ארץ בכֹחו, מכין תֵּבֵל בחכמתו, ובתבונתו נָטָה שמים;... לא כְאלה [האלילים] חֵלק יעקב — כי יוצר הכל הוא וישראל שבט נחלתו; ה' צב_אות שמו.

 

מנהיגי ישראל אינם מבינים שצריכים לדרוש את ה'; א"י

 

(י:כא) כי נִבְעֲרו [נשתטו] הָרֹעים, ואת ה' לא דָרָשו, על כן לא השכילו, וכל מַרְעִיתם נָפוצָה. ולכן, גם אם הולכים בדרך תבונה, כגון שאינם מוכנים לוותר על אדמות א"י, זה לא יועיל — כי לא דרשו את ה'. כלומר, זה מבוסס על מדיניות והגיון ואסטרטגיה — אבל לא על בטחון ואמונה בה'.

 

השגחה פרטית; ה' אלקי ההסטוריה; ידעתי

 

(י:כג) ידעתי, ה', כי לא לָאָדָם דרכו, לא לְאיש הֹלך והָכין את צַעֲדו. פירש רש"י: "אין ביד כל אדם כח להצליח דרכו, ואם לא על פיך, אין כח ביד אויב להחריב ביתך".

 

הגלות היא הקללה העיקרית

 

(י:כד) יַסרֵני ה', אך בְּמשפט; אַל באפך, פן תַּמְעִטֵני. לפי מהר"י קרא ירמיהו ראה שבבל בא: "ואין לך תוכחת חימה [אף] כתוכחת גלות". לכן ביקש רחמים שה' יְיַסר את ישראל בכל יסורים "ובלבד שלא תייסרֵני ע"י האומות, שהיא תוכחת של 'אף'". והוסיף "שכשישראל מסורין ביד האומות, האומות ממעטין אותן".

 

חילול השם קשור לחילול ישראל; ידיעת ה'

 

(י:כה) שפֹך חמתך על הגוים אשר לא יְדָעוך, ועל משפחות אשר בשמך לא קָרָאו, כי אכלו את יעקב... מאחר שלא ידעו אותך וביזו את שמך, אכלו את יעקב...

 

הנביא חייב לדבר

 

(יא:ב) שִמעו את דברי הברית הזאת ["אתה [ירמיהו] ושאר הנביאים" — מצודת דוד], ודברתם אל איש יהודה ועל יֹשבי ירושלים.

 

עם ישראל; הבטחת א"י; אמונה; ברית ה'; שכר ועונש; עם סגולה

 

(יא:ג_ה) ...ארור האיש אשר לא ישמע את דברי הברית הזאת, אשר צויתי את אבותיכם ביום הוציאי אותם מארץ מצרים מִכּוּר הברזל, לאמר: שִמעו בקולי ועשיתם אותם ככל אשר אצוה אתכם, והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלקים, למען הָקים את השבועה אשר נשבעתי לאבותיכם, לתת להם ארץ זָבַת חלב ודבש כיום הזה... כתב מצודת דוד (ד): "תכלית הברית ההוא כולו לאמר 'שמעו בקולי'...".

 

היהודי מסרב לשמוע לה'

 

(יא:ח_י) ולא שמעו ולא הִטו את אָזנם...

 

שכר ועונש; עם ישראל

 

(יא:י_יא) ...הֵפֵרו בית ישראל ובית יהודה את בריתי אשר כָּרַתִּי את אבותם; לכן כה אמר ה': הנני מביא אליהם רעה אשר לא יוכלו לצאת ממנה...

 

מי ביקש זאת מידכם; עם סגולה

 

(יא:טו) כתב מצודת דוד: "ישראל שהיו מקדם עם סגולתי, מה להם לבוא בבית המקדש?... הקרבנות שאתה מקריב... אינני חפץ בהם".

 

עם ישראל; אהבת ישראל; יסורי הנביא — רוצים לרצוח אותו כדי להשתיק את הנבואה

 

(יא:יח) וה' הודיעַני וָאֵדָעָה, אז הִרְאִיתַנִי מַעַלְלֵיהם. מביא הרד"ק: "פירש אדוני אבי ז"ל, 'הודיעני' שהיו חושבים להאכילֵני סם המוות, כמו שאמר בפסוק שאחר זה... כי לא היה עולה על לבי, כי אני לא הֲרֵעותי להם; אם אני מוכיח אותם, לטובתם אני עושה...".

 

(יא:יט) ואני ככבשׂ אלוף, יוּבַל לִטבוח. פירש מצודת דוד: "לא מדעתי אני הולך לְנַבאות עליהם הרעה, כי יד ה' היתה חזקה עלי ללכת אליהם ולנבאות... כי אין חפצי לנבאות עליהם רעה".

 

ולא ידעתי כי עָלַי חשבו מחשבות; נַשחיתה עץ בלַחְמו. "נשים סם המוות במאכלו" — מצודת דוד. ושאר המפרשים קשרו אותו לסופו של הפסוק:

 

ונִכְרְתֶנו מארץ חיים, ושמו לא יִזָכֵר עוד. אומר רש"י: "לפי שאני מודיעם הרעה, הם אומרים להָרְגֵנִי". שההמון אינו רוצה לשמוע את המר, אפילו הוא אמת.

 

יסורי הנביא — אפילו קרוביו שונאים אותו, בדידותו המוחלטת

 

(יא:כ) ...כי אליך [ה'] גִלִיתי את ריבי. אומר הרד"ק: "אין לי אח וקרוב לגלות את ריבי, כי הם חשבו להַמִיתֵני".

 

(יא:כא) לכן כה אמר ה' על אנשי עֲנָתות המבקשים את נפשך, לאמר: לא תִנָבֵא בשם ה' ולא תמות ביָדֵנו. ההמון אינו רוצה לשמוע את המר האמיתי, גם אם זה בשם ה'. ולא שאינם רוצים שירמיהו ינבא בשם ה', אלא רוצים שינבא טובות. ושאל הרד"ק: "ואיך אמר ירמיהו 'וה' הודיעני', והרי היו אומרים לו על פניו כי ימיתוהו אם יתנבא?" ול"נ שהיו כאלה שאיימו עליו בגלוי, ועל אלה מדובר כאן. והיו גם מבני משפחתו כאלה שלא איימו עליו, והסיבה שחשבו להרגו היא כי הם פחדו ממה שעלול ההמון לעשות להם מכיון שהם בני משפחתו (ואולי באמת היו איומים גם עליהם). והפחד של האינטרס הפרטי דחף אותם למזימה לרצוח את ירמיהו. ואין ספק ששיכנעו את עצמם שהוא לטובת העם. וכמה צרות נבעו מזה שהעם פחדו לעצמם ולאינטרסים הצרים שלהם, ומשום כך לא הסתכנו ולא יצאו למען אחים, ועמדו על דם רעיהם (ובמיוחד בימי השואה ובעשרות שנות הסבל של יהודי רוסיה), וכן מסרו חיילים יהודים לבריטים. ועוון זה הוא חמור מאד.

 

דתיים צבועים; רשע וטוב לו; ידעתי; אמונה

 

(יב:א_ב) צדיק אתה ה' כי אָריב אליך, אך משפטים אֲדַבר אותָך: מדוע דרך רשעים צָלֵחָה, שָלוּ כל בֹּגדֵי בָגֶד, נטעתָּם גם שֹׁרָשו, ילכו גם עשו פֶרי, קרוב אתה בפיהם ורחוק מִכִּלְיותיהם. פירש מצודת דוד (ב): "גם כי בפיהם מראים עצמם ירֵאים אל הא_ל, זהו מן השפה ולחוץ. אבל רחוק אתה ממחשבות כליותיהם — ולא יאמינו בך באמת".

 

כפירה בהשגחת ה'; לא ידעתי את ה'

 

(יב:ד) עד מתי תֶּאֱבל הארץ... מֵרָעַת יֹשבי בה... כי אמרו: לא יראֶה את אחריתֵנו.

 

יסורי הנביא, והוא מתייאש, וצריך חיזוק נגד מתקוממיו

 

(יב:ה) כי את רַגְלִים [הרגלים שלך, ירמיהו] רצתָּה [נגד אנשים], וַיַלְאוךָ [והם עייפו אותך], ואיך תתַחֲרֶה את הסוסים [הגדולים והשרים בירושלים]; ובארץ שלום אתה בוטח, ואיך תעשה בִּגְאון הירדן? זה היה בתחילת השליחות של ירמיהו, כאשר ניבא רק בענתות עירו ובקרב מכיריו, ובכל זאת התקוממו נגדו וניסו להרוג אותו, וירמיהו התייאש והתלונן לה'. ועתה הקב"ה עונה לו. אומר הרד"ק: "אני רואה אותך חלוש ונלאֶה בשליחותי, וצריך שתחזק עצמך ולבך... והם הלאוך [אנשי ענתות, משפחתך] והפחידוך להמיתך, ואיך תתחרה את הסוסים כשתלך לירושלים, שהם שרים גדולים וגם המלך שם... צריך אתה שתתחזק, שלא תפחד מהם, ותדבר להם שליחותי בלא מורא...".

 

גם המון העם רץ אחר תאוה ורע

 

(יב:ו) כי גם אַחֶיך ובית אביך גם המה בגדו בָך, גם המה קראו אחריך מָלֵא [אספו אנשים לרודפך]; אל תַּאֲמֵן בם כי ידברו אליך טובות. אומר הרד"ק: "כי היית בוטח בהם, ואמרו להאכילך סם המוות".

 

עם סגולה

 

(יב:ז) נתתי את יְדִדות נפשי בכף אֹיבֶיהָ. ישראל נקראים "ידידות נפשי".

 

(יב:יא) נָשַמה כל הארץ כי אין איש שם על לב. ישראל אינם מבינים את פשר הצרות.

 

יעוד הגוים; ידעתי את ה'; א"י

 

(יב:יד_יז) כה אמר ה' על כל שכֵנָי הרעים, הנֹגעים בנחלה אשר הנחלתי את עמי את ישראל: הנני נֹתְשָם מעל אדמתם ואת בית יהודה אֶתוש מתוכם. והיה אחרי נָתְשִי אותם, אשוב ורחמתים, והֲשִיבֹתים איש לנחלתו ואיש לארצו, והיה אם לָמֹד יִלְמדו את דַרְכֵי עמי להִשָבֵע בשמי, חַי ה' כאשר לִמדו את עמי להִשָבֵע בבעל — ונִבְנו בתוך עמי. ואם לא ישמָעו, ונתשתי את הגוי ההוא נָתוֹש ואַבֵּד, נאֻם ה'. אם ילמדו להכיר את ה' ולדעת אותו שהוא האלקים, "ונבנו בתוך עמי", פירוש — יתגיירו, שיצטרפו לבני ישראל. ואם לא יֵדעו את ה' — יאבדו.

 

גבולות א"י — נהר פרת

 

(יג:ד) קח את האֵזור אשר קנית... וקום לֵך פְּרָתָה וטָמְנֵהו שם... פירש הרד"ק: "לפי שהוא גבול א"י".

 

עם סגולה; קידוש וחילול השם קשורים לישראל

 

(יג:יא) הִדְבַּקתי אלי את כל בית ישראל... להיות לי לעם ולשם וְלִתְהִלָה וּלְתִפְארת.

 

גאוה וכפירה בה'

 

(יג:יג_יד) הנני ממלא את כל יֹשבי הארץ הזאת ואת המלכים... ואת הכהנים ואת הנביאים ואת כל ישבי ירושלים — שִכָּרון. ונִפַּצְתים איש אל אחיו, והאבות והבנים יחדָו, נאֻם ה'... הקב"ה יתן לגאוה שלהם למלא אותם בשכרון של אשליות, ואז פתאום ינפץ אותם.

 

ה' מזהיר את ישראל

 

(יג:טו_יז) שִמעו והאזינו... ובטרם יתְנַגְפו רגליכם...

 

חוסר אמונה ופחד מהגוים; אמונה; מדה כנגד מדה

 

(יג:כא) מה תאמרי כי יִפְקֹד עָלַיִך, ואַת לִמַדת אֹתם עָלַיִך אלֻפים לְראש... אומר רש"י: "לימדת אותם עליך אלופים, חזקיהו שהראה לשלוחי מרודך בלאדן את כל בית נכֹאתה [אוצרו] (ישעיהו לט)". וכ"כ מצודת דוד: "אתה בעצמך הרגלת את הבבלים להיות עליך אלופים... כי על שהראה חזקיה לשלוחי מרודך בלאדן מלך בבל את כל בית נכותו, הסית ליבם אותם להילחם בישראל פעם בפעם, לקחת האוצרות". והרד"ק למד אחרת: "כי אחז שלח למלך אשור (מלכים ב טז: ז): 'עבדך ובנך אני, עֲלֵה והושִעֵני מכף מלך ארם ומכף מלך ישראל הקומים עלי', אמר: אַת גרמת לך שיַגְלוך אלה ויחריבוך, כי את הרגלת אותם עליך, כי רחוקים היו מארצך. מה תאמרי כשיבואו להחריבך, כי כבר באו להושיעך!" ודבריו נראים נכונים. העונש שה' מביא על ישראל הוא בדרך טבעית, שנובעת ממעשיהם הרעים.

 

ידעתי; למה גלות כעונש — והגלות היא חרפה; מדה כנגד מדה

 

(יג:כב) וכי תאמרי בלְבָבֵך: מדוע קְרָאֻני אלה? הכוונה היא למה שכתוב בפסוק יט: "הָגְלַת יהודה כֻּלָה הָגְלָת שְלומים" — שלמה. והתשובה היא:

 

ברֹב עֲוֹנֵך נִגְלו שוּלַיך — ערוותך. וכן בפסוק כו: "חשׂפתי שולַיִך על פניך ונראָה קְלונֵך". מכיון שעבדה עבודה זרה, וכיחשה בה', וסירבה לדעת את ה', וכל זה הוא זנות כי ישראל מאורסים לה', קיבלה עונש של מדה כנגד מדה בזונה, שהוא לבייש אותה, ואין לך עונש גדול מהגלות, שהיא בושה וכלימה. והמלה "גלות" באה מלשון "לגַלות", כלומר, לגלות את ערוותה ובושתה — כשאין לה כח והיא קרבן לכל תאוות הגוים.

 

שכר ועונש

 

ברב עונך נגלו שוליך, נֶחְמְסו עֲקֵבָיִך.

 

ישראל לא רוצים לחזור בתשובה

 

(יג:כג,כז) הֲיַהֲפֹך כושי עורו... גם אתם תוכלו להֵיטִיב... אוי לָך ירושלים לא תִטְהֲרִי...

 

חוסר אמונה ופחד מהגוים

 

(יג:כה) זה גורָלֵך מנת מִדַיִך מֵאִתי, נאֻם ה', אשר שכחת אותי וַתִבְטְחִי בשָקר. נראה שפירוש "מנת מדיך" הוא — מדה כנגד מדה. וכתב מהר"י קרא: "שכר זה לפעולה זו, יען שכחת אותי ותבטחי על עזרת האומות שהם עזרת שקר". ואין ספק שהוא חוזר על מה שאמר בפסוק כא, שמכיון שהם בטחו באומות, בא להם עונש טבעי של מדה כנגד מדה.

 

בעתה אחישנה; קידוש השם קשור לקידוש ישראל

 

(יד:ז) אם עֲוֹנֵינו ענו בנו, ה' עֲשֵה למען שמך... פירש הרד"ק: "עשה למען שמך הנקרא עלינו", שאנו נקראים עם ה'. ורש"י כתב בפירוש: "ומדרש אגדה: למען שמך המשותף בשמֵנו". וכן כתב הרד"ק (פסוק ט): "שמך משותף בשמֵנו — 'ישראל'". ועוד כתב רש"י: "עֲשה מה שתעשה עמנו למען שם גדול שיֵצא לך, שאתה מושל בכל ואנחנו עמך וצאן מרעיתך, ולא נאה שתתן שֵם נצחונך לפסילים". וזה כעין מה שכתב הרד"ק (שמואל ב י: יב) בענין "בעד עמנו ובעד ערי אלקינו", שכאשר הערים נופלות ליד הגוים, שם אליליהם נופל עליהן, וזה לא נאה. וכתב מצודת דוד (כאן): "עֲשה עמנו צדקה למען שמך לבל יחוּלל בעמים, כי פן יאמרו זהו מבלתי יכולת ה' להושיע לעמו... ואין אנו ראוים לתשועה, לכן עשה למען שמך".

 

בטחון

 

(יד:ח) מִקְוֵה ישראל, מושיעו בעת צרה...

 

קידוש השם קשור לקידוש ישראל

 

(יד:ט) למה תהיה כְּאיש נדְהָם, כגבור לא יוכל להושיע, ואתה בקרבנו ה' ושמך עלינו נקרא, אל תַּנִחֵנו. פירש רש"י: "לפיכך אין כבודך בכך".

 

אסור לבטוח בגוים

 

(יד:י) כה אמר ה' לעם הזה, כן אָהֲבו לנוע, רגליהם לא חָשָׂכו, וה' לא רָצָם, עתה יזכֹּר עונם וְיִפְקֹד חַטֹאתם. אומר הרד"ק: "...כי הם הולכים למצרים ולאשור לבקש מהם עזר מאויביהם, ולא בטחו בי, ורגליהם לא חשכו מִלֶכֶת אע"פ שהיו מוכיחים אותם הנביאים... ואעפ"כ לא מנעו רגליהם מִלֶכֶת. וכיון שאהבו לנוע, אני אַנִיעם וְאַגְלם בין העמים". ועי' מצודת דוד. כולם כתבו שכמו שישראל היו מוכנים לנוע מארצם כדי לבקש עזרה בארצות הגולה, כך במדה כנגד מדה, ה' ישליכם לגולה.

 

נביאי שקר; שלום, שלום ואין שלום — מטעים את העם

 

(יד:יג) וָאֹמַר: אֲהָה, אד_ני אלקים, הנה הנְבִאִים אֹמרים להם: לא תִרְאו חרב, ורעב לא יהיה לכם, כי שְלום אמת אֶתֵּן לכם במקום הזה. פירש הרד"ק: "מה יוכל ישראל לעשות אם הנביאים מַטְעים אותם, ואומרים להם 'לא תראו חרב ורעב'?" וכן אומר מצודת דוד: "...מדוע יִכְלו, הלא אין להם אָשָם, כי הנה נביאי השקר מטעים אותם... ולזה חושבים שמעשיהם מרוצים לה', ומהראוי להביא העונש על הנביאים ההם לבד!"

 

אסור לשמוע לנביאי שקר

 

(יד:יד) ויאמר ה' אלי: שקר הנְבִאִים נִבְּאִים בשמי! לא שְלחתים ולא צִוִיתים ולא דִברתי אליהם; חזון שקר... ותַרְמִית לִבָּם [ערמה] המה מתנבאים לכם. ואם תאמר — בכל זאת מנַיִן לעם לדעת, והלא סמכו על הנביאים? יש לומר שכוונת הפסוק היא: ברור לַכֹּל שהם מדברים שקר, שהרי כל זמן שיש ע"ז, ועיוות משפט, וחוסר אמונה, שבוטחים על הגוי ומפחדים ממנו — אי אפשר שיהיה שלום, והם בוודאי שקרנים. ועי' מצודת דוד.

 

(יד:טו) לכן, כה אמר ה' על הנְבִאִים הנִבְּאִים בשמי... והמה אֹמרים: חרב ורעב לא יהיה בארץ הזאת — בחרב וברעב יִתַּמו הנְבִאִים הָהֵמָה.

 

השגחה פרטית; הקטנים מתים בעונש אבותיהם; אסור לשמוע לנביאי שקר

 

(יד:טז) כתב הרד"ק: "היה להם לבחון בין נביאי האמת לנביאי השקר... 'ובניהם ובנותיהם' — הקטנים בעונש אבותיהם, כי כן הוא המשפט מאת הא_ל יתברך, שהוא (דברים לב: ד) 'א_ל אמונה ואין עָוֶל'".

 

ה' אינו מואס בישראל

 

(יד:יט) כתב מהר"י קרא: "שאי אפשר דבר זה, שלא תמאס ביהודה ולא בציון תגאל נפשך, שכן כתבת לנו בתורתך (ויקרא כו: מד): 'ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם...'".

 

קידוש השם קשור לקידוש ישראל

 

(יד:כ_כא) ידענו ה' רִשְעֵנו... אל תִּנְאַץ למען שמך, אל תְנַבֵּל כסא כבודֶך... אומר מצודת דוד (כא): "עם כל זה אל תבַזה אותנו, 'למען שמך' — לבל יחוּלל בעמים, באָמרם שמקוצר יד עזב עַמו".

 

השגחה פרטית; אמונה; ידעתי את ה'

 

(יד:כב) הֲיש בהַבְלֵי הגוים מַגְשִמִים, ואם השמים יתנו רְבִבִים? הלא אתה הוא ה' אלקינו ונקַוֶה לָך, כי אתה עשית את כל אלה. ברכת הגשמים היא רק בידי ה'.

 

בעתה אחישנה

 

(טו:א) כתב מהר"י קרא: "ולפי שבתחילה החזירו [משה ושמואל] אותם [את ישראל] למוטב, ואח"כ באו להתפלל עליהם — שמעתי להם. אבל אם יעמדו להתפלל עליהם עד שלא חזרו בתשובה, לא הייתי שומע להם". וכוונתו היא, שיש ענין של "בעתה אחישנה", וכאשר מגיע הקץ (בעתה) הקב"ה בוודאי גואל את ישראל גם אם לא חזרו בתשובה, משום חילול שמו. אבל קודם שהגיע הקץ, אין ישראל נגאלים בלי תשובה.

 

(טו:ב) אשר למָוֶת למָוֶת... ואשר לַשְבִי לַשֶבִי. כתבו רש"י ורד"ק: "שבי כולהו איתנהו בגווה". גלות היא העונש העיקרי.

 

עם לבדד ישכון

 

(טו:ה) כי מי יחמֹל עליך ירושלים... ומי יסור לשְאֹל לשָלֹם לך.

 

שכר ועונש

 

(טו:ו) אַת נטשת אֹתי, נאֻם ה', אחור תֵּלֵכִי, וָאַט את ידי עליך וָאַשחִיתֵך, נִלְאֵיתי הִנָחֵם.

 

יסורים של הנביא

 

(טו:י) אוי לי אמי כי ילִדתִּני [להיות] איש ריב ואיש מדון [מריבה] לכל הארץ. פירש רש"י: "ירמיהו היה מתאונן על עצמו, שהיו שונאין אותו בני עירו על דברי תוכחותיו". הוא היה איש ריב לכל הארץ, כי הוכיח את כולם, וגם ה"דתיים" רבו איתו, והוא נשאר בדד.

 

לא נָשִיתי [הִלְוֵיתי] ולא נָשו בי — לא לויתי. שלפעמים יש סיבה לשנאה, או כלפי המלוה שנושה או כלפי הלווה שאינו משלם, אבל אני לא הלויתי ולא לויתי, ובכל זאת:

 

כֻּלֹה מקַלְלַוְני. אומר הרד"ק: "ששונאים אותי מפני שאני מוכיח אותם לטובתם". ישראל מקללים ומאיימים על הנביא, והוא סובל חרפה ולעג ובזיונות ומבודד.

 

מנהיג ונביא

 

(טו:יא) אמר ה': [אני נשבע] אם לא שֵׁרִיתִיךָ לְטוב. אשאיר אותך לטוב בסופו של דבר. ועוד נשבע אני:

 

אם לוא הִפְגַעתי [לשון בקשה ותפילה] בְךָ בעת רעה ובעת צרה את האֹיֵב. פירש רש"י: "וגם ישראל ביקשו ממנו [אחרי שהרעה באה] שיתפלל בשבילם, כאשר נאמר לו: 'והתפלל בעדנו אל ה' אלקיך... כי נשארנו מעט מהרבה' (לקמן מב: ב)". וכן כתב מהר"י קרא: "ישראל שהם אויבים לך עכשיו, יבואו בעת צרתם ויבקשו ויפגיעו ממך לדרוש בעדם את ה'". כאשר באה הפורענות, פונים אליו העם ומבקשים שיעזרם.

 

יסורים של נביא

 

(טו:טו) אתה ידעת ה'! זָכְרֵנִי ופָקְדֵנִי והִנקם לי מֵרֹדפַי... דע שְׂאֵתי עליך חרפה. פירש מצודת דוד: "תן לב לדעת, מה שאני נושא וסובל חרפה — בעבורך, במה שאני מתנבא בשמך".

 

יסורים של נביא — והשמחה של נבואה הופכת ליגון; אשליה שהיהודים ישמעו לו; הנביא לפעמים מתייאש

 

(טו:טז) נמצאו דבריך וָאֹכלֵם, וַיהִי דבָרְךָ לי לששון ולשמחת לבבי, כי נקרא שמך עלי, ה' אלקי צב_אות. כשנתמניתי להיות נביא, שמחתי בזה שהנני נביא ה', נביא אמת, נביא שה' מדבר אליו. אבל לא תיארתי לעצמי כמה קשה יהיה התפקיד. כך כתב רש"י: "כי דימיתי שישמעו אלי". ואע"פ שמתחלה לא רצה משום שידע שזה עם קשה, בכל זאת אחרי שרוה"ק שרתה עליו היה בטוח שישמעו לו אחרי שכנוע. אבל עכשיו —

 

(טו:יז) לא ישבתי בסוד משַׂחֲקים וָאֶעְלֹז. אחרי שהוכחתי אותם, שנאו אותי והחרימו אותי, ולא נתנו לי לשבת איתם, ולשחק ולצחוק ביחד.

 

מפני ידך, בדד ישבתי, כי זעם מִלֵאתָני. מפני הנבואה של פורענות שדיברתי על ידך שתעניש אותם, או מפני ידך שלקחה אותי להיות נביאך, נתבודדתי מכל החברה, מפני ששונאים את נבואות הזעם שלי.

 

(טו:יח) למה היה כְאֵבִי נצח ומכתי אֲנוּשָה, מֵאֲנָה הֵרָפֵא. הנביא נופל לתוך דכאון ויאוש, ומתאונן: למה אין סוף לכאב שלי? ונראה לו שלעולם לא יחזרו ישראל בתשובה, ולעולם יצערו אותו. ואז הוא מתלונן להקב"ה:

 

הָיוֹ תהיה לי כמו אַכזָב. הֶפסק ועזיבה, מקור שפוסק ומאכזב.

 

מים לא נֶאֱמָנו? האם אחרי הבטחותיך, תאכזב אותי, ותהיה כמים שפוסקים ומאכזבים ואינם נאמנים? אומר הרד"ק: "בעבור שאמר לו בתחילת נבואתו 'ואני הנה נתתיך היום לעיר מבצר וכו'' (לעיל א: יח), והנה הם מחרפים ומכים אותי!... היה דעתו שבמלחמה ההיא [נגדו] לא תהיה תמידית... ובראותו כי לא היה הפסק, נתרעם על הא_ל".

 

מנהיג חייב להיזהר שמא יושפע ע"י הרשעים

 

(טו:יט) ...יָשֻבו המה אליך ואתה לא תָשוב אליהם. אומר הרד"ק: "אבל זה הישמר לך שלא תשוב לרעתם בהשתדלותך עמהם, שמא יַטעוך ברוב טענותם". ואזהרה גדולה היא זו, לכל אחד שהולך בקרב העם להחזירם בתשובה ושיושב איתם ובתוכם, שייזהר שלא ישפיעו עליו, כי יש להם נשק גדול של תאוה ויצר הרע.

 

הנביא; אמונה

 

(טו:כ) ונתתיך לעם הזה לחומת נחֹשת בצורה, ונלחמו אליך ולא יוכלו לך, כי אִתך אני להושיעֲךָ ולהצילֶךָ, נאֻם ה'. אומר הרד"ק: "כי אני לא אמרתי שמלחמתם אליך תהיה [רק] לזמן, ואתה לא הבינות היטב דבָרַי. אלא כמו שהבטחתיך כן אקיים, כי לא יוכלו לך להמיתך, אבל הם יִלָחמו אליך בין בדברים בין במכות ובין בבזיון, כל זמן שתוכיחם. וכל זה הטורח תסבול להשיבם אלי, כי אם לא תשוב כולם, א"א שלא תשוב מקצתם, כמו שראינו, שאמרו מקצתם כשרצו להמיתו, אמרו השרים (לקמן כו: טז): 'אין לאיש הזה משפט מָוֶת כי בשם ה' אלקינו דִבֶּר אלינו', ואם תטרח בזה ולא תחוש לחרפתם וגידופם, תקבל שכר מאתי". הנביא חייב ללכת לדבר, וא"א שלא ישכנע מקצת העם, והקב"ה יציל אותו משונאיו.

 

(טו:כא) והצלתיך מיד רָעים ופְדִתִיך מכף עָריצים.

 

לא ידעתי את ה' — הוא החטא העיקרי

 

(טז:יא_יב) על אשר עזבו אבותיכם אותי... ואתם הֲרֵעֹתם לעשות מאבותיכם, והִנְכם הֹלכים איש אחרי שרִרות לבו... אבותיכם עבדו ע"ז כי האמינו בכח עליון, וחשבו שזהו העבודה זרה. אבל אתם באמת אינכם מאמינים בכח עליון, וכופרים בכל, ואתם נתפסתם לתאוה ולחומרנות, והולכים אחרי שרירות לבכם, וזה ענין של "לא ידעתי את ה'", ואין לך חטא גדול מזה. וכאשר יש לך דור שלם שכופר בכל (ואפילו בע"ז), ואינו מאמין בכח עליון כלל וכלל, אין לך דור גרוע מזה.

 

(טז:יג) והֵטַלתי אתכם מעל הארץ הזאת על הארץ אשר לא ידעתם, אתם ואבותיכם. אין מדובר כאן בגלות בבל, שהרי אברהם בא מעבר הנהר, שהוא בבל. והנה "הטלתי" היא מלשון להטיל, לזרוק בחוזק, ולכן מתאים לומר הטלה "על הארץ" ולא "אל" הארץ.

 

א"י; לא ידעתי את ה'; מדה כנגד מדה

 

על הארץ אשר לא ידעתם. אתם לא ידעתם את ה', ולכן אני אטיל אתכם לארץ אשר לא ידעתם.

 

ועבדתם שם את אלהים אחרים. תירגם יונתן: "ותפלחון תמן לעממיא פלחי טעותא", כלומר, תעבדו את עובדי העבודה זרה, דהיינו — הגוים שם.

 

עלייה; הגלות היא עונש ואין עתיד בגלות

 

יומם ולילה, אשר לא אתן לכם חנינה. הגוים לא ירחמו עליכם. כך אומר הרד"ק: "לא ירחמו עליכם האויבים".

 

אין מנוח בגלות; ולא תחנם

 

הנה המלה "חנינה" מתפרשת בשתי דרכים: או חן או חנייה, כמו ב"ולא תחנם" (דברים ז: ב), שהגמרא (ע"ז כ.) פירשה בשתי דרכים: "לא תתן להם חנייה" (לגור בא"י), וכן "לא תתן להם חן". ואמרו שם: "שמע מינה תרתי". ובכן, משמע שאפילו כאשר היהודי יהיה מוכן כבר להתבולל בגלות, ולמצוא מנוח שם, לא יוכל, משום שלא ימצא חן בעיני הגוים, ולכן לא ירחמו עליו; ובכן, בסופו של דבר לא יתנו לו חנייה, ויגרשו אותו. כך אומר מצודת דוד: "על אשר לא אתן לכם חן בעיני האומות, לכן תעבדו אותם יומם ולילה ולא תמצאו מנוח". והנה היה צריך לומר "לא יתנו לכם חנינה", כלומר, הגוים. אלא הכוונה היא, שהקב"ה אומר: אף אם תרצו להתבולל ולהינצל מהשעבוד, אני עצמי לא אתן לכם לעשות את זה, אלא אוציא אתכם בחמה שפוכה, ולא אתן לכם חן בעיני הגוים, אלא אטֶה את לבבם מכם, ולא יתנו לכם חנינה, כלומר, לא חן ולא חנייה שם, אלא יגרשו אתכם מארצם או ישמידו אתכם. וכן הכוונה בפסוק בפרשת ואתחנן "ולא תחנם" — לא תתן להם חן, ומתוך כך, לא תתן להם חנייה.

 

גאולה שלמה עיקר ויציאת מצרים טפל; ה' לא ישמיד את ישראל

 

(טז:יד_טו) ולא יֵאָמֵר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ צפון... כתב רש"י (יד): "שבועה היא בידי שאגאול אתכם". ועי' גם רד"ק ומצודת דוד.

 

השגחה פרטית

 

(טז:יז) כי עֵינַי על כל דרכיהם, לא נִסְתְּרו מלפָנָי.

 

א"י מקודשת מכל הארצות

 

(טז:יח) ושִלַמתי ראשונה... על חַלְלָם את ארצי. כתב הרד"ק: "שהיא ארץ טהורה והם טימאוה, כי לא תסבול הארץ תועבות ומעשים רעים... כי היא מקודשת מכל הארצות". כלומר, אינה סובלת ע"ז ותועבות, כי אלה מחללים את הארץ, כלומר, מסירים ממנה את הקדושה המיוחדת לה, והיא נשארת חלל, ריקה מקדושה.

 

ידעתי את ה'; בטחון בה'

 

(טז:יט) ה' עֻזי ומָעֻזי ומְנוסי ביום צרה, אליך גוים יָבֹאו מאפסי ארץ, ויאמרו, אך שקר נָחֲלו אבותינו... באחרית הימים הגוים יכירו וידעו את ה'.

 

ידעתי את ה' ע"י כח ה' וגבורתו; ה' אלוקי ההיסטוריה

 

(טז:כא) לכן הנני מודיעָם בפעם הזאת! אודיעֵם את ידי ואת גבורתי — ויָדעו כי שמי ה'. פירש מצודת דוד: "אודיעם את כח ידי... ואז יֵדעו אשר שמי ה', המורה על היכולת המוחלט, ולא יהיו עוד נבוכים בדבר, כמו שהיו לשעבר בגאולות הראשונות". ואומר רש"י: "'שמי ה'' — כמשמעו: מושל ושליט לקיים גזירתי". ידיעת ה' ע"י הגבורה היא ההוכחה הסופית.

 

גלות — עונש עיקרי

 

(יז:ד) ושָמַטְתָּה ובְךָ מִנחלתך אשר נתתי לך...

 

לבטוח בה'

 

(יז:ה,ז) ארור הגבר אשר יבטח באדם ושָׂם בָּשָׂר זרֹעו, ומן ה' יסור לבו... ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו... כתב הרד"ק (פסוק ה) על "ומן ה' יסור לבו": "כי אם לא יסור לבו מה', אינו רע שיבטח באדם שיעזרֵהו, ותהיה כוונתו כי בעזרת הא_ל יוכל האדם לעָזרו, לא זולתו".

 

ידעתי; ה' יודע מחשבות אדם; שכר ועונש

 

(יז:י) אני ה' חֹקר לב, בֹּחן כליות, ולתת לאיש כדְרָכָו, כפרי מעלליו.

 

בטחון

 

(יז:יג) מקְוֵה ישראל ה', כל עזביך יֵבֹשו, וְסוּרַי בארץ יִכָּתֵבו, כי עזבו מקור מים חיים, את ה'.

 

יסורי הנביא — לועגים לנביא

 

(יז:טו) הנה הֵמָה אֹמרים אלי: איה דבר ה'? יבוא נא — עתה! העם לועג לנביא ואומר לו: אתה מנבא שחורות כבר זמן רב. איה כל הנבואות האלו? יבואו כבר!

 

הנביא אינו רוצה לנבא

 

(יז:טז) ואני לא אַצְתי [מיהרתי] מֵרֹעֶה אחריך. לא מיהרתי, לא רציתי להיות רועה לעמך, ושמחתי בחלקי כרועה צאן.

 

ויום אנוּש לא התאוֵיתי: אתה ידעת... לא רציתי לנבא על יום פורענות; את זה אתה יודע.

 

אמונה; שמירת שבת; מושגים

 

(יז:כא_כב,כד_כה,כז) כה אמר ה': הִשָמרו בנפשותיכם ואל תשאו משא ביום השבת... וכל מלאכה לא תעשו, וקדשתם את יום השבת כאשר צויתי את אבותיכם... והיה אם שָמֹע תשמעון אלי... ובאו בשערי העיר הזאת מלכים ושרים יֹשבים על כסא דוד... ויָשבָה העיר הזאת לעולם... ואם לא תשמעו אלי לקדש את יום השבת... והִצַתִּי אש בשעריה... אומר הרד"ק (כד): "...ששמירת שבת עיקר גדול באמונת הא_ל, בחידוש העולם ובאמונה באותות ובמופתים ובקיום כל התורה. וכל המשמר השבת באמונה ישרה לא במהרה הוא חוטא בשאר המצוות. ואמרו רז"ל (שבת קיח:): כל המשמר שבת כהלכתה, אפילו עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו [ונראה לי שדוקא כדור אנוש, שראו את הע"ז כאמצעי לה', והכירו בה']... והמצוה הראשונה שנצטוו ישראל קודם מתן תורה היא שבת. ואתה רואה כמה גדולה שמירת שבת, שהרי תלה חורבן ירושלים בשמירת שבת...".