ירמיהו - קטעי פירושים

קטעי פירושים ירמיהו פרק יח-הסוף

קטעי פירושים ירמיהו פרק יח-הסוף

ה' אלקי ההיסטוריה

(יח:ו_י) הנה כחומר ביד היוצר, כן אתם בידי בית ישראל.

גמול ועונש, טוב ורע

(יח:ט) הרד"ק כותב שגם אם הקב"ה כבר גזר על הרע, הוא מעביר אותו אם ישראל חוזרים בתשובה. אבל הטוב, כיון שכבר גזר עליו, הקב"ה מביא אותו לעולם, אלא שהוא לא מתקיים אם עושים ישראל את הרע בעיניו.

(יח:יא) ועתה אֱמָר נא... שובו נא... הקב"ה מתחנן לפני ישראל שיחזרו בתשובה; והתשובה תעביר את רוע הגזרה.

ישראל מסרבים לחזור בתשובה

(יח:יב,יד_טו) ואמרו נואָש, כי אחרי מחשבותינו נלך ואיש שרִרות לבו הרע נעשה... אם יִנָתְשו מים זרים... כי שכֵחֻני עמי...

הסתר פנים; מדה כנגד מדה; השגחה פרטית; ידעתי

(יח:יז) כרוח קָדִים אֲפיצֵם לפני אויב, עֹרֶף ולא פנים אֶרְאֵם ביום אֵידָם. פירש הרד"ק: "מדה כנגד מדה: כמו שהם פנו אלי עורף ולא פנים, כן אפנה להם עורף ולא פנים... אסתיר פני מהם ולא אראם בפנים להושיעם, רק ראיית עורף, שהוא הסתרת הפנים והשלכה אחר גֵו".

מנהיג — העם מסרב לשמוע לנביא ומתנכל להָרגו; המימסד הדתי מרגיש את סכנת הנביא

(יח:יח) ויאמרו [אנשי ענתות]: לְכו ונַחְשְבָה על ירמיהו מחשבות, כי לא תֹאבַד תורה מכהן ועֵצָה מחכם ודָבָר מנביא. כלומר, כדי שאנחנו, שהיום מנהיגים ומדריכים את העם, לא נאבד את כוחנו ואת השפעתנו — למורד הזה. המימסד פחד מירמיהו, וראה בו סכנה למעמדם, לכן יעצו:

לְכו ונַכֵּהו בַלָשון. פירש הרד"ק: "שנלשין עליו למלך בדברים רעים כדי שימיתֵהו".

ואל נקשיבה אל כל דבריו. היהודים אינם רוצים לשמוע, ויותר מזה, אינם רוצים שאחרים ישמעו ויושפעו.

המנהיג — יכול להיות שהוא היחיד שצודק; אמונה

ואל נקשיבה אל כל דבריו. פירש מצודת דוד: "אז לא נשמע כמו כל הדברים שדיבר הוא [כלומר, לא נשמע דברים מעין אלה שמדבר ירמיהו], כי אין מי בנביאים לדבר דברים כמותו". והנה היו נביאים, והיו גדולים, והיו תלמידי חכמים — אך הרשעים ידעו שאם יחסלו את ירמיהו, זה יהיה סוף לדיבוריו, כי אין אחר שידבר כמותו. האחרים או שפחדו או שלא הבינו את האמת. וירמיהו עמד לבד ויחיד, והוא צדק כאשר כל השאר טעו.

מנהיג

(יח:כ) הַיְשֻלַם תחת טובה רעה... זכֹר עָמְדִי לפניך לדבר עליהם טובה להשיב את חמתך מהם. המנהיג צריך לבקש רחמים על ישראל.

(יח:כב) ...כי כָרו שוּחה [חפרו בור] לְלָכְדֵני ["שחשדוהו מאשת איש" — רש"י], ופַחים טָמנו לרגְלָי. (כג) ואתה ה', ידעת את כל עצתם עלי למָוֶת; אל תכפר על עֲוֹנָם...

(יט:ב)   ויצאתָ אל גיא בן הִנֹם אשר פתח שער החַרְסִית, וקראתָ שם את הדברים אשר אדבר אליך... (יד) ויבא ירמיהו מהתֹּפת [בית הבמות שנמצא בגיא בן הינום] אשר שלָחוֹ ה' שם להִנָבא, ויעמֹד בחצר בית ה' ויאמר [את הנבואה] אל כל העם. הנביא חייב להינבא בפומבי.

יסורים של הנביא; דתיים צבועים

(כ:א_ב) וישמע פשחור בן אִמֵר הכהן, והוא פָקיד נָגיד בבית ה', את ירמיהו נִבָּא את הדברים האלה. ויכֶּה פשחור את ירמיהו הנביא ויתן אֹתו על המַהְפֶּכֶת. "יש מפרשים שהוא בית הסוהר. ואדוני אבי ז"ל פירש: כלי שהוא עשוי שני עצים, ועושין בינתיים בית צואר, ומכניסין שם צוארי האסורין" — רד"ק (ב).

אשר בשער בנימִן העליון אשר בבית ה'. הנה, כהן ופקיד ונגיד של בית המקדש — היכה את ירמיהו, ואסרו אותו בבית המקדש.

נביא שקר מנבא שלום

(כ:ו) ואתה פשחור [הכהן ונגיד בית ה' שהכה את ירמיהו ואסר אותו] וכל יֹשבֵי ביתֶךָ תלכו בשֶבי... אתה וכל אֹהֲבֶיך אשר נִבֵּאתָ להם בשָקר.

הנביא הוא מבודד; הנביא מתלונן על יסוריו

(כ:ז) פִּתִּיתַני ה', וָאֶפָּת. ואם תאמר: איפה פיתה אותו ה'? יש לומר, שירמיהו לא רצה ללכת בשליחות, וה' אמר לו (לעיל א: ז): "אל תאמר נער אנכי...", כלומר, שפיתה אותו בייעוד ובאתגר הגדול של נביא, וכמו שאמר ירמיהו (טו: טז): "...ויהי דברך לי לששון ולשמחת לבבי, כי נקרא שמך עלי...".

חֲזַקתַּני, וַתּוּכָל. חיזקת אותי בדברים ושיכנעת אותי, ומאז:

הייתי לִשחוק כל היום, כֻּלֹה [כל העם] לֹעֵג לי. זו הבדידות הטוטאלית של הנביא.

(כ:ח) כי מִדֵי אֲדַבר, אֶזְעָק. כל פעם שאני מדבר, דיבורי הוא בזעקה על החטאים שלהם ועל העונש הבא עליהם.

חָמָס וָשֹׁד אֶקרא. אני תמיד מוכיח אותם.

כי היה דְבַר ה' לי לחרפה וּלְקֶלֶס כל היום. הרי העם אינו סובל את האמת המרה!

(כ:ט) ואמרתי, לא אֶזְכְּרֶנו ולא אדבר עוד בשמו; והיה בלבי כאש בֹּעֶרֶת עָצֻר בעצמֹתָי, ונִלְאֵיתִי [לא יכולתי] כַּלכֵל [לסבול את העם], ולא אוּכָל — להתאפק. הנביא מנסה לברוח מתפקידו, אבל אי אפשר.

יסורים של נביא מצד אוהביו

(כ:י) כי שמעתי דִבַּת רבים, מָגוֹר [באסיפה] מסביב [לי]: הַגידו [נעשה עצמנו כקושרים קשר נגד המלך] ונַגִידֶנו [ונגיד את זה לירמיהו]; כל אֱנוש שלֹמִי [כל אוהבי, כביכול], שמרֵי צַלעִי. הם באמת מחכים ומביטים שאֶתָקֵל ואפול, ולכן מציעים לי את זה, ואומרים:

אולי יפֻתֶּה ונוּכְלָה לו, ונִקְחָה נקמָתֵנו ממנו. והנה אחרי תלונתו בכל זאת מתאושש הנביא ואומר:

ידעתי; מנהיג אמיתי

(כ:יא) וה' אותי כגבור עָרִיץ, על כן רֹדְפַי יִכָּשלו ולא יֻכָלוּ... הקב"ה מציל את הנביא אם הוא באמת הגון ונאמן, מקבל את שליחותו ומאמין בו.

(כ:יב) וה' צב_אות בֹּחן צדיק, רֹאֶה כְלָיות וָלב — ויודע אם המנהיג או הנביא הזה באמת תוכו כבָרוֹ, ואם הוא עושה את מה שהוא עושה לשם ה', או לכבוד. ומכיון שירמיהו יודע שהוא הגון ונאמן, הוא אומר:

אֶראה נקמתך מהם... כך אומר הרד"ק: "אותו שהוא צדיק לעיני בני אדם, לא יֵדעו בו אם תוכו כברו. וה' צב_אות בוחן אותו אם לבו בסתר כמו מעשיו בגלוי... ואם לאו, יגַלֵהו ויפרסמֵהו לעיני האנשים, שיֵדעו מי הוא. כלומר שיכשילהו במעשיו" — כלומר, מדה כנגד מדה, בתוצאות הטבעיות של מעשיו.

יסורי ותלונות הנביא, הנביא מקלל את יום הולדתו

(כ:יד) ארור היום אשר יֻלַדתי בו, יום אשר ילָדַתנִי אמי — אַל יהי ברוך. (טו) ארור האיש אשר בִּשַׂר את אבי לאמר: יֻלד לך בן זכר... (יח) למה זה מֵרֶחֶם יצאתי לראות עָמָל ויגון, וַיִכְלו בבֹשת יָמָי. תימה: הרי זה עכשיו (בפסוקים יא_יג) יצא הנביא מדכאונו שבפסוקים ז_י, ואמר (פסוק יא): "וה' אותי... על כן רֹדפי יכשלו...", ולמה הוא שב מיד לדכאון? אלא, ללמדנו שהמנהיג צריך לדעת שחייו יהיו עשויים משלבים של התרוממות ושפל; וגלגל חוזר בעולם, והיום יהיה בדכאון ומחר ישמח, וחוזר חלילה.

(כא:ב) דְרָש נא בַעֲדֵנו את ה'. בעת צרה פונה החוטא אל הנביא, אבל אינו חוזר בתשובה.

יהודים לא מבינים

(כא:ה) ונלחמתי אני אִתכם ביד נטויה...

שכר ועונש

(כא:יד) ופָקַדתי עליכם כִּפְרִי מעלליכם, נאֻם ה', והִצַתי אש ביַעְרָה ואָכְלָה כל סביבֶיהָ.

עם ישראל; שכר ועונש

(כב:ג_ה,ח_ט) עֲשו משפט וצדקה, והצילו גזוּל מיד עשוֹק, וגר יתום ואלמנה אל תֹּנו, אל תחמֹסו, ודם נקי אל תשפכו במקום הזה; כי אם עָשוֹ תעשו את הדבר הזה, ובָאו בשערי הבית הזה מלכים יֹשבים לדוִד על כסאו... ואם לא תשמעו את הדברים האלה, בי נשבעתי נאֻם ה', כי לחָרְבָּה יהיה הבית הזה... ועברו גוים רבים על העיר הזאת, ואמרו איש אל רעהו: על מֶה עשה ה' כָּכָה לעיר הגדולה הזאת? ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלקיהם...

הגלות היא העונש העיקרי

(כב:י) אל תבכו לְמת... בְּכוּ בָכוֹ לַהֹלך, כי לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו. יותר טוב ליפול בידי האויב בארץ ישראל מללכת לחיות בגלות (וכן בפסוקים יד, כו_כז, ועיין גם כה: ה).

צדק; היהדות אינה מבקשת סיגוף; ידעתי את ה'; קדושה

(כב:טו) ...אביך הלוא אָכל ושָתה ועשה משפט וצדקה — אז טוב לו. הנביא מדבר אל צדקיהו בן יאשיהו. אומר הרד"ק: "איני תופשׂ אותך בהנאותיך אם היית עושה משפט וצדקה. כי אביך יאשיהו אכל ושתה כדרך המלכים ונהנה בטובתו, וכיון שעשה משפט וצדקה, 'אז טוב לו', והיה בטוב כל ימיו. אבל אתה נהנה בטובת העולם הזה בדרך רעה, שבנייניך שאתה נהנה בהם אינם ביושר ובמשפט, כי אם בעושק; וכן מאכלך ומשקך ושאר הנאותיך הם בחמס...".

ידעתי את ה'

(כב:טז) דָן דין עני ואביון אז טוב, הלא היא הדעת אֹתי. לעשות צדק ומשפט ויושר הוא לדעת את ה', כי אדם שעושה רֶשע — מתאוֶה לגופו, והולך אחרי שרירות לבו.

(כב:יז) כי אין עיניך ולבךָ כי אם על בצְעֶךָ... ועל המרוצָה לעשות. שכל חייו הם מרוצה אחר הממון והתאוה.

(כב:כ) עֲלִי הלבנון וּצֳעָקי... כי נשברו כל מאַהֲבָיִך. פירש מצודת דוד: "האומות שהיו לך לעזרה, והם אשור ומצרים...". אין לסמוך על אדם, אלא על ה'.

(כב:כא) דִבַּרתי אֵלַיִך בשַלְוֹתַיִך, אמרְתְּ לא אשמע. ישראל מסרב לחזור בתשובה כאשר יש שלוה.

(כב:כג) יֹשַבְתְּ בלבנון מקֹנַנְתְּ בָּארזים, מה נֵחַנְתְּ בבֹא לך חבלים, חִיל כיולֵדה. כל הבתים והעושר הם הבל בבוא האויב.

גבולות א"י

(כב:כט) ארץ ארץ אָרץ, שִמעי דבר ה'. אומר רש"י: "א"י, שלש ארצות היו בה — יהודה, ועבר הירדן, והגליל".

המנהיגים הרעים — אינם דואגים לעם; שכר ועונש

(כג:א) הוֹי רֹעים, מאבדים ומְפִצים את צאן מרעיתי... (ב) לכן כה אמר ה' אלקי ישראל, על הרֹעים, הרֹעים את   עמי; אתם הֲפִצֹתֶם את צאני וַתַּדִחום, ולא פקדתם אֹתם — הנני פֹקד עליכם את רֹעַ מעלליכם, נאֻם ה'. מדה כנגד מדה — אתם לא השגחתם עליהם כי לא דאגתם להם, ולכן אני אשגיח עליכם את חטא אי_ההשגחה, שהרי על המנהיג לדאוג לעם.

אחרית הימים; ישראל לא רוצים לעזוב את הגלות; בעתה אחישנה; שיבת ציון

(כג:ג) ואני אֲקַבץ את שארית צֹאני מכל הארצות אשר הִדַחתי אֹתם שם, וַהֲשִבֹתי אֶתְהֶן על נְוֵהֶן. אומר מצודת דוד: "...כי רובם יִכלו, ומעט יִשָארו". ונראה שזה יהיה משום שלא ירצו לעזוב את הגלות, שהיא בית קברות וקללה להם, ולכן רובם יִספו. ושוב, ברור שמדובר כאן על גאולה "בעתה".

ידעתי את ה'; קידוש השם

(כג:ו) וזה שמו [של המשיח] אשר יִקְרְאוֹ — ה', צדְקֵנו. פירשו רש"י ומצודת דוד: "ה' מצדיק אותנו בימיו של זה". כלומר, שע"י ישועתו יהיה ברור שישראל צדקו כל ימי הגלות, כאשר טענו שה' הוא האלקים.

גאולה שלמה עיקר ויציאת מצרים טפל; לא תהיה עוד גלות; שיבת ציון

(כג:ז_ח) לכן הנה ימים באים, נאֻם ה', ולא יאמרו עוד: חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם, וְיָשבו על אדמתם. מפני שגאולת מצרים לא היתה הגאולה הסופית, והגאולה הזאת תהיה סופית.

נביא שקר מחלל את השם ואת דבריו והורס את העם

(כג:ט) לנבִאים, נשבר לבי בקרבי... מפני ה' ומפני דברי קָדשו. פירש רש"י: "לדברי הנביאים האומרים שלום יהיה לכם, נשבר לבי". נביאי שקר שמנבאים שלום מונעים מישראל את התשובה. והרד"ק כתב: "...שהם מטעים ישראל. כי לולי הם, שהם אומרים שהם נביאים ודבר ה' איתם — היו ישראל שבים בתשובה בתוכחות נביאי האמת". וכתב עוד הרד"ק: "...'מפני ה'' — שהוא מחוּלל ע"י הנביאים האלה, 'ומפני דברי קדשו' — שהם מחוללים על פיהם, שהם אומרים כי דברי ה' הם מה שהם אומרים". וברור שהמכשול הגדול להביא את המאמינים לאמת, הוא המנהיגים הדתיים, שמכמה סיבות אינם מבינים או אינם מחנכים לאמת, כי הם משפיעים ומדריכים את העם שמאמין בהם והולך אחריהם, ודוקא מרותם היא שמונעת מהעם ללכת אחרי האמת, ובכך שם ה' ודבריו מחוללים דוקא ע"י מנהיגים שמייצגים את התורה.

נביא שקר; חנופה

(כג:יא) כי גם נביא, גם כהן חָנֵפו... אומר מצודת דוד: "מחניפים לבני אדם ואינם אומרים האמת". וכן בימינו, בחברה דמוקרטית: המנהיג, שכל תקוותו היא להיבחר, וזה מבוסס על הצורך לרכוש את אהבת ההמון — מחניף להם ואינו אומר את האמת, והם מביאים את האסון.

יהודים לא מבינים

(כג:יג) כתב הרד"ק: "והם היו מתעים את ישראל".

(כג:יד,טז_יז) ובנבִאֵי ירושלים ראיתי שַעֲרורה... חזון לִבָּם ידַבֵּרו, לא מפי ה'. אֹמרים אָמוֹר לִמְנַאֲצַי: דִבֶּר ה': שלום יהיה לכם, וכל [מי] הֹלֵך בשרִרות לבו, אמרו [לו]: לא תבוא עליכם רעה. נביאי שקר שמנבאים שלום, מונעים מישראל את התשובה. וכן בכל הפסוקים י_מ.

נביא שקר; חנופה

(כג:טו) ...כי מאת נביאי ירושלים יצאה חנֻפָּה לכל הארץ.

שלום, שלום ואין שלום

(כג:טז) ...אל תשמעו על דברי הנבִאִים הנִבְּאִים לכם; מַהְבִּלִים המה אתכם; חזון לבם ידַבֵּרו — לא מפי ה'. אומר הרד"ק: "מְפַתים אתכם לדברי הבל לאמר: שלום יהיה לכם".

אחרית הימים; ידעתי את ה'

(כג:כ) באחרית הימים תתבוננו בה בינה.

השגחת ה'

(כג:כג_כד) האלקֵי מִקָרֹב אני, נאֻם ה', ולא אלקֵי מֵרָחֹק? אם יִסָתר איש במִסְתרים ואני לא אֶרְאֶנו, נאֻם ה'; הלוא את השמים ואת הארץ אני מלא, נאֻם ה'.

לא ידעתי את ה'

(כג:כז) החֹשבים להשכיח את עמי שמי.

(כג:לג) וכי ישאָלְך העם הזה... מה משא ה'. ישראל אינם רוצים לשמור את המצוות, כי דבר ה' משא להם; והם לועגים לנביא.

עם ישראל; עם סגולה; ידעתי את ה'

(כד:ז) ונתתי להם לב לָדַעַת אֹתי, כי אני ה' והיו לי לעם. פירש מצודת דוד: "להאמין בי ולקבל עול מוראי".

ואנכי אהיה להם לאלקים. פירש מצודת דוד: "להיות בעזרתם".

כי ישֻבו אֵלַי בכל לִבם. ה' עוזר לישראל כאשר הם מאמינים בו.

(כה:ג_ז) וָאֲדבר אליכם אַשכֵּים ודַבֵּר, ולא שמעתם... ישראל מסרבים לשמוע לדברי הנביאים.

גלות — העונש העיקרי

(כה:ה) שובו נא איש מדרכו הרעה... וּשְבוּ על האדמה...

עונש הגוים על חטאם

(כה:יב) והיה כִמלֹאות שבעים שנה, אֶפקֹד על מלך בבל ועל הגוי ההוא, נאֻם ה', את עֲוֹנם, ועל ארץ כשדים, ושמתי אֹתו לְשִמְמות עולם...

(כה:כט) כי הנה בעיר אשר נקרא שמי עליה [ירושלים], אנכי מֵחֵל לְהָרַע, ואתם [הגוים] הִנָקֵה תִנָקו?! לא תִנָקו! כי חרב אני קֹרא על כל יֹשבי הארץ, נאֻם ה' צב_אות.

(כה:לא) ...כי ריב לה' בגוים, נשפט הוא לכל בשר...

(כו:ב) ...עֲמֹד בחצר בית ה' ודברת על [אל] כל ערי יהודה הבאים להשתחוֹת בית ה', את כל הדברים אשר צויתיך לדבר אליהם — אַל תגרע דבר. נביא חייב לדבר את כל מה שאומר לו ה', ובדיוק את מה שהוא אומר לו.

תשובה

(כו:ג) אולי ישמעו, ויָשֻבו איש מרדכו הרעה, ונִחַמְתי על הרעה... הקב"ה רוצה להינחם על הרעה אם ישראל יחזרו בתשובה.

ישראל מסרבים לשמוע לדברי הנביאים; שכר ועונש

(כו:ד_י) ...אם לא תשמעו אלי ללכת בתורתי... לשמֹע על דברי עבָדַי הנבִאים אשר אנכי שֹׁלֵח אליכם, והַשְכֵּם וְשָלֹחַ ולא שמעתם, ונתתי את הבית הזה כְּשִלֹה, ואת העיר הזאת אתן לקללה לכל גויי הארץ.

יסורי הנביא — רוצים להרגו

(כו:ח) ויהי כְּכַלות ירמיהו לדבר את כל אשר צוה ה'... ויתפשו אתו הכהנים והנביאים וכל העם לאמר: מוֹת תמוּת! (ט) מדוע נִבֵּיתָ בשם ה' לאמר: כשִלוֹ יהיה הבית הזה, והעיר הזאת תֶּחֱרב מֵאֵין יושב? כמה העם שונא את הנבואה המרה! במקום לתת לנביא לדבר, הם מרגישים שחייבים להשתיק אותו.

וַיִקָהֵל כל העם אל ירמיהו בבית ה'... (י) וישמעו שרי יהודה... ויעלו מבית המלך, בית ה'... (יא) ויאמרו הכהנים והנבִאִים אל השרים ואל כל העם לאמר: משפט מָוֶת לאיש הזה. לא ידעו מי הוא, שהרי רק עכשו הגיע מענתות.

כי נִבָּא אל העיר הזאת כאשר שמעתם באזניכם. מעניֵן שהכהנים והנביאים היו בראש הצמאים לדם של ירמיהו. והטעם הוא, כי אם דבריו היו אמיתיים — הרי דבריהם היו כוזבים ומעשיהם רעים. לכן האינטרסים שלהם חייבו את מיתת ירמיהו.

עם ישראל; מסירות נפש; הנביא; שכר ועונש

(כו:יב) ויאמר ירמיהו... ה' שלָחַנִי להִנָבֵא... את כל הדברים אשר שמעתם. לא בדיתי דבר אחד. הנביא אינו מפחד, ואיננו מתחנן, ואיננו מכחיש את שליחותו.

(כו:יג) ועתה הֵיטִיבו דרכֵיכם ומעלליכם, ושִמעו בקול ה' אלקיכם, וְיִנָחֵם ה' אל הרעה אשר דבֶּר עליכם. (יד) ואני הנְני ביֶדכם — עֲשו לי כטוב וְכַיָשָר בעיניכם. (טו) אך יָדֹע תדעו... כי דם נקי אתם נֹתנים עליכם... כי באמת שלָחַנִי ה' עליכם... לכן באתי לכאן והסתכנתי בסכנת ודאי, כי חייב אני לדבר בשם ה'.

(כו:טז) ויאמרו השרים וכל העם אל הכהנים ואל הנביאים: אין לָאיש הזה משפט מָוֶת, כי בשם ה' אלקינו דִבֶּר אלינו. ואיך ידעו? שהרי אדם המוכן למסור את נפשו — אינו נביא שקר, אלא חזקה עליו שהוא מדבר בשם ה'. וקשה: אם חשבו כך, למה לא חזרו בתשובה? ההסבר הוא, שיש מנהיג שעושה על העם רושם כבד וכביר כאשר הם שומעים אותו — ויודעים שדבריו הם אמיתיים! אך יותר מדי קשה ללכת בדרכיו, ולכן אחרי כמה ימים שוכחים את הדברים, והרושם נעלם.

שכר ועונש

(כו:יט) וַיְחַל את פנֵי ה', ויִנָחֶם ה' על הרעה אשר דִבֶּר עליהם.

עם ישראל; יסורי הנביא — הורגים אותו

(כו:כ) [הכהנים מעלים תקדים להריגת נביא, בנסיון לשכנע את השרים להרוג את ירמיהו] וגם איש היה מתנבא בשם ה' — אורִיָהו בן שְמַעְיָהו מִקִרְיַת היערים... ככל דברי ירמיהו. (כא) וישמע המלך   יהויקים [שהוא המלך היום]... ויבקש המלך הֲמִיתוֹ, וישמע אוריהו, וַיִרָא, ויברח, ויבֹא מצרים... (כג) ויוציאו את אוריהו ממצרים, וַיְבִאֻהו אל המלך יהויקים, וַיַכֵּהו בֶּחרב, וַיַשְלֵך את נִבְלָתו אל קברי בני העם. פירש מצודת דוד: "דרך בזיון... ולא קְבָרוֹ בקבורת הנביאים, כי חשבו למְדַבֵּר סרה אשר לא ציווה ה'". הנה, דוקא מי שמדבר את האמת, מוחזק לשקרן! ודוקא הנביא האמיתי נהרג ומבוזה. ויתכן שהסיבה שנהרג אוריה היתה דוקא משום שפחד וברח...

(כו:כד) אך יד אֲחִיקָם בן שפן היתה את ירמיהו, לבלתי תֵּת אֹתו ביד העם לַהֲמיתו. הנה העם שהתחיל (בפסוק ט) בכוונה להרוג את ירמיהו, ושוכנע ע"י דברי הנביא (בפסוק טז), ואמרו שלא ימות, שוב שוכנע ע"י הכהנים. זה טבעו של ההמון...

א"י; שיבת ציון

(ל:ג) כי הנה ימים באים, נאֻם ה', ושבתי את שבות עמי ישראל ויהודה, אמר ה', וַהֲשִבֹתים אל הארץ אשר נתתי לַאֲבֹתם וִירֵשוּהָ. אומר הרד"ק: "לעתיד לימות המשיח... ומגלות בבל לא שבו אלא יהודה ובנימין שגלו שם".

סימני הגאולה; גוג ומגוג; בטחון; אחרית הימים; שיבת ציון; הגאולה תבוא בשעה הנוראה ביותר של היסטוריית העם

(ל:ה) כי כה אמר ה': קול חֲרָדָה שָמָענו! פחד ואין שלום! רש"י מביא: "ומדרש אגדה: על מלחמת גוג ומגוג". וכן אומר מצודת דוד: "והוא בעת בוא גוג ומגוג". והנה ברור שלכל הפחות חלק מישראל יהיו בארצם. והם השלו את עצמם בְּדַבְּרם על שלום, ולא חשבו שכל העמים יתקוממו נגדם, והנה "פחד ואין שלום!"

(ל:ו) ...מדוע ראיתי כל גבר ידיו על חֲלָצָיו כַיולֵדָה [מפחד], ונהפכו כל פנים ליֵרָקון. הפחד יהיה עצום, וחוסר בטחון ואמונה ישתלט, שהרי למראה ההמון הבינלאומי הזה, יוריקו הפנים.

(ל:ז) הוֹי, כי גדול היום ההוא מֵאַיִן כָּמֹהו — ועת צרה היא ליעקב וממנה יִוָשֵעַ. פירש הרד"ק: "וזה יהיה במלחמת גוג ומגוג, שתהיה לפי שעה צרה לישראל. וכן נאמר בנבואות ישעיהו (כו: כ): 'חֲבִי כמעט רגע עד יעבָר זעם'. ונאמר בנבואת דניאל (יב: א): 'והיתה עת צרה אשר לא נהיתה מהיות גוי'". היום ההוא יהיה יום גדול שלא היה כמוהו, יום של צרה גדולה, שלא היו צרות כמו ביום ההוא. תהיה עת צרה ליעקב מאין כמוהו. וישראל יחשבו שהכל אבוד, ושהם מחוסלים, ושהגיע כליון; הפחד יהיה נורא, והם יתייאשו ויֵראה שאין תקוה כלל וכלל.

(ל:ח) והיה [דוקא] ביום ההוא, נאֻם ה' צב_אות, אֶשבֹּר עֻלו מעל צַוָארֶך ומוֹסרותיך אֲנַתֵּק, ולא יעבדו בו עוד זָרים. באותה מדה שהיה יום גדול של צרה — יהיה יום גדול של נצחון שלא היה כמוהו, שכל העמים שיבואו יושמדו. ואיזה בטחון דרוש כאן! להאמין ש"ממנה" יִוָשֵעַ ישראל, כלומר, דוקא מהצרה — תבוא הישועה. דוקא הצרה הזאת, שבאים כל העמים ביחד על ישראל, היא ההזדמנות האדירה להשמיד את כולם, ולקדש את שם ה'.

ידעתי את ה'

(ל:ט) ועבדו את ה' אלקיהם, ואת דוד מלכם אשר אָקִים להם.

(ל:י) ואתה, אל תירָא עבדי יעקב... כי הנני מושיעֲךָ מֵרחוק ואת זרעך מארץ שִביָם, ושב יעקב ושָקַט ושַאֲנַן ואין מחריד. הגאולה חייבת לבוא כי ה' הבטיח; הגלות חייבת להיגמר.

עונש הגוים באחרית הימים; הקב"ה יכרית גוים מן העולם, אבל ישראל לא ייכרתו, אלא שהקב"ה יְיַסר אותם

(ל:יא) כי אִתך אני, נאֻם ה', להושיעֶךָ; כי אעשה כָלָה בכל הגוים אשר הֲפִצותִיךָ שם, אך אֹתְךָ לא אעשה כָלָה; ויִסרתִּיך לַמשפט, ונַקֵה לא אֲנַקֶךָּ (ולקמן מו: כח יש כמעט אותו לשון). נראה מכאן שבעת מלחמת גוג ומגוג, תהיה מלחמה אטומית נוראה, והעולם ייהרס במידה ניכרת, וגוים רבים ייכרתו, והיהודים שיושבים בגלות ייכרתו ברובם, אך לא כולם, ויהודי א"י יישארו רובם. אומר מצודת דוד: "אביא כליון על כל הגוים וגו', ורק אותך לא אֲכַלֶה, אבל אייסר אותך במשפט הראוי, לגַלוֹת אוזן למוסר, ולא אֲנַקֶה אותך מן העולם, שיישאר העולם נקי ממך".

עם סגולה; ישראל קיימים לעולם ואפילו אם חטאו

כי אתך אני נאֻם ה' להושיעך... אך אתך לא אעשה כלה; ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך. הגאולה חייבת לבוא. על הגמרא (ברכות ז.): "מנין שהקב"ה מתפלל...", אומר חידושי גאונים, פירוש בעין יעקב: "כי הוא יתברך לא עזב אותנו ולא יעזבֵנו לעולם... כמו שכתוב (ויקרא כו: מד): 'ואף גם זאת בהיותם בארץ אֹיביהם, לא מאסתים... לכלֹתם להפר בריתי אִתם, כי אני ה' אלקיהם', וכן אמר הנביא [כאן]: 'אך אתך לא אעשה כלה; ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך'. וזו ההפלגה וההבדל בין האומה הישראלית לגוים, כי אלה אם יעברו על דברי הא_ל... ישמידם ויהרסם מן הארץ, ויאבד זכרם מן העולם... אבל האומה הישראלית אינה כן, כי אע"פ שיעברו על מצוותיו יתברך, יביא אותה במשפט וייסר אותה, אבל מעולם לא יעשה לה כלה, ולא ישמידה, כי ברית כרת עמהם שלא לכלותם...".

עם לבדד ישכון; הגלות — גודל האכזריות והיסורים

(ל:יג) אין דָן דינֵך לְמָזור... (יד) כל מאהֲבַיִך שכֵחוך, אותָך לא ידרֹשו. (יז) ...כי נִדָחָה קראו לָך, ציון היא, דֹרש אין לה.

בטחון; שלא לסמוך על גוים; שכר ועונש

(ל:יד_טו) כל מאהביך שכחוך, אותך לא ידרשו, כי מכת אויב הכיתיך, מוסר אכזרי, על רֹב עֲוֹנֵך, עצמו חטֹאתיִך. מה תזעק על שבְרֵך... על רֹב עֲוֹנֵך עָצמו חטֹאתיך, עשיתי אלה לך.

עונש הגוים שהציקו לישראל; שיבת ציון

(ל:טז) לכן כל אֹכלַיִך יֵאָכֵלו, וכל צרַיִך כֻּלם בַּשבי ילכו, והיו שֹׁאסַיִך לִמְשִסה, וכל בֹּזְזַיך אֶתן לָבַז... (כ) ...ופקדתי על כל לֹחֲצָיו.

עם סגולה

(ל:כב) והייתם לי לעם, ואנכי אהיה לכם לאלקים.

עונש הגוים; אחרית הימים; סימני גאולה

(ל:כד) לא יָשוב חרון אף ה', עד עֲשֹׁתו ועד הֲקימוֹ מְזִמות לִבו, באחרית הימים תתבוננו בה. אם תתבוננו, תבינו, אבל אם לא תהיו נבונים ולא תתבוננו, לא תבינו.

קידוש השם; ידעתי; נקמה; עם סגולה

(ל:כד_כה) לא ישוב חרון אף ה', עד עשֹׂתו ועד הקימו מזִמות לבו, באחרית הימים תתבוננו בה. בעת ההיא, נאֻם ה', אהיה לאלקים לכל משפחות ישראל, והמה יהיו לי לעם. אע"פ שיקח הרבה זמן, זעם ה' ונקמתו חייבים לבוא, ונראה אותם באחרית הימים, ואז שמו יתקדש וכולם יאמינו בה'.

שיבת ציון

(לא:א_לט) הָלוֹך להרגיעו ישראל...

עם סגולה

(לא:ב) ואהבת עולם אהבתיךְ.

אמונה בה' — אם נדרוש את ה' הוא יעזור לנו

(לא:ו) כי כה אמר ה', רָנו ליעקב שמחה, וצַהֲלו בראש הגוים. "ודוצו בריש גלי לעיני כל עממיא" — תרגום יונתן.

הַשמיעו, הַלְלו ואִמרו: הושַע ה' את עמך, את שארית ישראל. פירש מהר"י קרא: "צְאו ביד רמה מבין הגוים, וכלשון הזה אמר לנו הקב"ה: אתם נביאי ישראל, הַשמיעו להם ואִמרו להם שבא להם הישועה, ואין דבר מעכב, אלא בַּקשו רחמים והתפללו לפניו 'הושע ה' את עמך ישראל'". וכן אומר הרד"ק: "אִמרו זה ["הושע ה' את עמך..."] ואני אעשה כדבריכם, ואביא אתכם מכל המקומות אשר נדחתם שם. ועל זה אמר (פסוק ז): 'הנני מביא אותם'...". כאן מבואר שאם ישראל יאמינו בה', ויסמכו עליו, ולא יהיה איכפת להם מה שאומרים הגוים, ויעשו את מה שצריכים לעשות בראש גלוי לעיני הגוים, ויקראו לה' לעזור להם, הגאולה תבוא.

ומה שאמר מהר"י קרא "ואין דבר מעכב", מורה על זה, שאילו עם ישראל היה מבקש רחמים וסומך על הקב"ה, וגם היה מפגין את אמונתו בו בעלייה לא"י ובמסירות נפש המונית (שהרי ביחד עם התפלה יש צורך לצאת "ביד רמה מבין הגוים"), לא היה דבר מעכב. שהרי לגלות הזאת לא ניתן שיעור כמו בגלות בבל (שבעים שנה). והגאולה היתה יכולה לבוא בכל עת, אילו באמת בטחנו בה'. ומשום כך האמין ר' עקיבא שבר כוכבא יביא את הגאולה, כי באמת היה בכוחו לעשות את זה אילו לא נתגאה. ובמה שכתב מהר"י קרא "אתם נביאי ישראל השמיעו להם...", יש להעיר שהנביאים יכולים להשמיע את זה רק אם גם הם בעלי אמונה!

בעתה אחישנה; בטחון

(לא:ז) הנני מביא אותם מארץ צפון, וקבצתים מיַרְכְּתֵי ארץ, בם עִוֵר ופִסֵח, הָרָה ויֹלֶדת יחדָו — קָהָל גדול ישובו הֵנָה. הנה הגאולה יכולה לבוא באחד משני אופנים, והנביאים דיברו לפעמים על גאולה שתבוא בשמחה ובלי יסורים, ולפעמים על גאולה ביסורים. ונראה שהקב"ה אומר (בפסוק ו): הגאולה תלויה בבקשה שלכם ובאמונתכם בי, ואם תעשו את זה — כלומר, אם תאמינו בי, ולא תפחדו מהגוים, ותקראו לעזרתי — אז "הנני מביא אותם מארץ צפון...".

(לא:ח) בִּבְכִי יָבֹאו. פירש רש"י: "ע"י תפילה ותשובה". וכן אומר מצודת דוד: "ע"י תשובה ותפילה אֶגְאָלֵם". ומכאן ראיה שמדובר כאן על הגאולה של "אחישנה".

עם סגולה

כי הייתי לישראל לאב, ואפרים בכֹרִי הוא.

(לא:י) כי פדה ה' את יעקב, וגְאָלוֹ מיד חזק ממנו. ה' יקדש את שמו כאשר יציל את ישראל מכח גדול ממנו.

עם ישראל; אהבת ישראל; גאולה

(לא:יד) רחל מבכָּה על בניה, מֵאֲנה להנָחֵם על בניה, כי איננו. יש להקשות: למה בתחלה מדבר הנביא על "בניה" — לשון רבים, ואח"כ אומר "כי איננו", לשון יחיד? ויש לומר, שאמר כך כי עם ישראל הוא גוף אחד, וכל זמן שחלק מהגוף — כלומר, יהודי אחד — לא חזר מהגלות, כל הגוף "איננו".

ארץ ישראל והגבולות

(לא:טז) ושבו בנים לגבולם. למה לא כתוב לאדמתם או לארצם? אלא שהגאולה השלמה היא כאשר הבנים שבים לאדמתם בתוך הגבולות השלמים, ולכן הבטיח ה' שישראל ישובו לגבולם, כלומר, לכל השטח של א"י, לכל הגבולות.

א"י; ישראל לא רוצה לשוב; שיבת ציון תהיה לפני תשובת ישראל

(לא:יז_יח) ...הֲשִבֵני וְאָשובה כי אתה ה' אלקָי; כי אחרֵי שובִי נִחַמתי... כל המפרשים פירשו את כל הלשונות של "שובה" כאן מענין "תשובה". וקשה — שא"כ איך כתוב "השיבני" ואח"כ "ואשובה"? ועוד — איך כתוב "אחרי שובי נחמתי", הלא החרטה מביאה לידי תשובה, והיא קודמת לה? לכן נראה שישראל מבקשים מהקב"ה: "השיבני אל ארצי, ואז אשוב בתשובה", כי בחו"ל לא יוכלו ישראל לעמוד בפני ההתבוללות והפיתויים של הגלות. וגם לא ירצו ישראל לחזור מהגלות, ולכן יהיה צורך שהקב"ה יחזיר אותם; ועל זה מבקש הנביא בעד עם ישראל, להחזירם בעל כרחם. ורק כשישיבם לא"י, ויַראם את זרועו הנטויה ואת אמיתותו, יוכלו ישראל להבין ולדעת את ה' ולחזור בתשובה. וזאת כוונת "אחרי שובי נחמתי", כלומר, אחרי שאשוב לא"י, אבין את טעותי ואתחרט.

בעתה אחישנה

(לא:יט) הבן יקיר לי אפרים... בתמיה. כלומר, אע"פ שאינו ראוי להיגאל, בכל זאת:

רחם ארחמנו... אע"פ שאפרים אינו בן יקיר, ואינו רוצה לשוב לארצו ולחזור בתשובה, בכל זאת ארחם עליו.

(לא:כ) הציבי לָך צִיֻנים, שִׂמי לך תמרורים — שִׁתִי לבך לַמְסִלָה, דרך הָלָכְתְּ. וכל זה לומר להם לזכור איפה היא א"י, ולחזור אליה, כי בלי א"י אין תשובה ואין גאולה, ויחזרו אליה. וממשיך:

שובי בתולת ישראל [ואיך?] שֻבי אל עָרַיִך אלה! אתם, יהודי הגלות, שימו לבכם לַדרך לחזור לא"י, ושובו לערים האלה. מכאן שהגאולה תתחיל בשיבת ציון במקצת, ובהקמת מדינה, ובחיסול הגלות במקצת, קודם התשובה השלמה.

(לא:כא) עד מתי תתחַמָקִין, הבת השובֵבָה... עד מתי אתם מתחמקים ואינכם רוצים לחזור? עד מתי לא תרצו לחזור לא"י, ובכן לא תרצו לחזור בתשובה!

אמונה ובטחון בה'

כי ברא ה' חֲדָשָה בארץ, נקבה תסובב גבר. פירש מהר"י קרא: "אילו הייתם שבים אלי, הייתי בורא חדשה בארץ, שישראל שתשש כוחם בין האומות — תהפוך כוחם לכוח גבר".

רשע ערום, אחד ממבלי עולם; דור יתום

(לא:כו) וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה. אומרת הגמרא (סוטה כא: _כב.): "היכי דמי רשע ערום?... זה המכריע אחרים באורחותיו... זה המיקל לעצמו ומחמיר לאחרים... זה שקרא [חומש] ושנה [משניות] ולא שימש תלמידי חכמים" — פירש רש"י: "ללמוד סברת הגמרא בטעמי המשנה מה הם. רשע הוא, שאין תורתו על בוּרייה, ואין ללמוד הימנו... וערום הוא, שהשומע את קולו שונה משניותיו, כסבור הוא שבקי בטעמיהם, ונוהגין בו כבוד כת"ח". וממשיכה הגמרא: "איתמר: קרא ושנה ולא שימש ת"ח, ר"א אומר: הרי זה עם הארץ. ר' שמואל בר נחמני אמר: הרי זה בוּר... תנו רבנן: איזהו עם הארץ? כל שאינו קורא קריאת שמע שחרית וערבית בברכותיה... כל שאינו מניח תפילין... כל שאין לו ציצית בבגדו... כל שיש לו בנים ואינו מגדלן ללמוד תורה. אחרים אומרים: אפילו קורא ושונה ולא שימש ת"ח, זהו עם הארץ! קרא ולא שנה, הרי זה בוּר; לא קרא ולא שנה, עליו הכתוב אומר [כאן]: 'וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה'". הנה, אמרו שרשע ערום הוא מי שקרא ושנה ולא שימש ת"ח — שהוא ע"ה, והרשע הזה בערמומיותו מרמה את האנשים עד שחושבים שעם הארץ הוא ת"ח. וא"כ מה נאמר לגאונותם של ה"רבנים" ו"תלמידי החכמים" הרפורמים והקונסרבטיבים, שהם בעצם בורים ובהמות, והם כל כך פיקחים עד שרימו את האנשים לחשוב שהם תלמידי חכמים!

עם סגולה

(לא:לב) והייתי להם לאלקים, והמה יהיו לי לעם.

ידעתי את ה'

(לא:לג) ולא ילַמדו עוד איש את רעהו... לאמר, דְעו את ה', כי כולם יֵדעו אותי לְמִקְטַנָם ועד גדולם. זאת היא התכלית והייעוד של העולם.

ידעתי; קדוש

(לא:לד) כה אמר ה', נֹתן שמש לאור יומם, חֻקֹת ירח וכוכבים לאור לילה, רֹגַע הים וַיֶהֱמו גליו — ה' צב_אות שמו. ה' אלקי ההיסטוריה והכל יכול — והמושג הזה הוא "ה' צב_אות".

ישראל; גלות

(לא:לה_לו) אם יָמֻשו החֻקים האלה מלפָנַי, נאֻם ה', גם זרע ישראל יִשְבְּתו מִהְיות גוי לפָנַי כל הימים... אם יִמַדו שמים מלמעלה, ויֵחָקרו מוסְדֵי ארץ למָטָה, גם אני אֶמְאַס בכל זרע ישראל... ישראל קיים לעולם כעם ה'.

יסורים של הנביא

(לב:ב) [צדקיהו שם את ירמיהו בבית הכלא] ואז חֵיל מלך בבל צרים על ירושלים, וירמיהו הנביא היה כלוּא בחצר המטרה אשר בית מלך יהודה. (ג) אשר כלָאוֹ צדקיהו מלך יהודה לאמר: מדוע אתה נִבָּא לאמר: כה אמר ה', הנני נֹתן את העיר הזאת ביד מלך בבל וּלְכָדָה.

ישראל ישובו לא"י

(לב:יד_טו) ...לָקוֹחַ את הספרים האלה... למען יעמדו ימים רבים; כי כה אמר ה' צב_אות אלקי ישראל, עוד יִקָנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת.

אמונה ובטחון; גאולה

(לב:טו) ...עוד יקנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת. כאן הסיפור על השדה של חנמאל שקנה ירמיהו — עיין שם.

ה' כל יכול ואלקי ההיסטוריה

(לב:יז_כב,כז) הנה אתה עשית את השמים ואת הארץ... לא יִפָּלא ממך כל דבר... הממני יִפָּלא כל דבר?

חילול השם

(לב:יח) ...הא_ל הגדול הגבור, ה' צב_אות שמו. אומר רש"י: "ולא אמר 'והנורא'. אמר: עובדי אלילים מרקדין בהיכלו — איה נוראותיו?" והרד"ק מביא: "אמרו רז"ל (יומא סט:): למה לא אמר ירמיהו 'והנורא'? אמר: כשדים מרקדין בהיכלו, ואיה נוראותיו?" כאשר האויב מנצח, ושם ה' מחולל, אין ראוי להזכיר "נורא" בכינוי ה'.

שכר ועונש

(לב:יט) גדֹל העצה ורב העליליה, אשר עיניך פקֻחות על כל דרכי בני אדם, לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו.

קידוש השם

(לב:כ) אשר שמת אֹתות ומֹפתים בארץ מצרים עד היום הזה... וַתַּעֲשה לך שם כַּיום הזה. אומר הרד"ק: "אתה נודע באותות ומופתים, בהם יֵדְעוך בני אדם על כרחם".

א"י; שכר ועונש

(לב:כב_כג) וַתתן להם את הארץ הזאת אשר נשבעת לאבותם לתת להם, ארץ זבת חלב ודבש, וַיָבֹאו וַיִרשו אֹתה, ולא שמעו בקולך, ובתורתך לא הָלָכו... וַתַּקְרֵא אֹתם את כל הרעה הזאת. א"י ניתנה לישראל.

אמונה ובטחון

(לב:כד_כז) הנה הסֹלְלות באו העיר לְלָכְדָה, והעיר נִתנה ביד הכשדים... ואשר דברת היה, והנךָ רֹאה. ואתה אמרת אלי, אד_ני אלקים, קְנֵה לך השדה [שדה חנמאל בן שלום, בן דודו של ירמיהו]... והעיר נִתנה ביד הכשדים! ויהי דבר ה' אל ירמיהו לאמר: הנה אני ה', אלקי כל בשר — הממני יפלא כל דבר?!

לא ידעתי את ה'

(לב:לג) וַיפנו אֵלַי עֹרף ולא פנים, ולַמֵד אֹתם הַשְכֵּם ולַמֵד, ואינם שֹׁמעים לָקַחַת מוסר. ישראל מסרבים לשמוע לדברי הנביאים.

שיבת ציון; הגלות היא עונש וקללה

(לב:לז) הנני מקבצָם מכל הארצות אשר הדחתים שם באפי ובחמתי ובקצף גדול...

המדינה תקום לפני הגאולה השלמה

והשִבֹתים אל המקום הזה והֹשַבְתִּים לבטח. פעמיים כתוב לשון "שוב". הפעם הראשונה היא שיבה אבל לא לבטח, וזאת היא הקמת מדינת ישראל. ואח"כ תהיה שיבה לבטח.

עם סגולה

(לב:לח_מ) והיו לי לעם, ואני אהיה להם לאלקים...

יראת ה'

(לב:לט) ונתתי להם לב אחד ודרך אחד לְיִרְאה אותי כל הימים — לְטוב להם ולבניהם אחריהם. לשמור את התורה — הוא טוב ליהודי.

יראת ה'; בטחון

(לב:מ) ...ואת יראתי אתן בלבבם לבלתי סור מֵעָלָי. אם יש ליהודי יראת ה', לא יסור מהקב"ה.

סימן גאולה

(לב:מב) כאשר הבאתי אל העם הזה את כל הרעה הגדולה הזאת, כן אנכי מביא עליהם את כל הטובה... כלל גדול הוא זה — שאם תראה שואה גדולה באה על ישראל, היא אות והבטחה לגאולה גדולה. וכן שואת זמננו קידמה את הקמת המדינה. הרע שהביא הקב"ה על ישראל הוא הבטחה לטוב שיביא.

יסורים של הנביא

(לג:א) ויהי דבר ה' אל ירמיהו שנית, והוא עודנו עצור בחצר המטרה... גם רוה"ק איננה מצילה את הנביא מיסוריו.

קריאה לה'

(לג:ג) קְרָא אלי וְאֶעֱנֶךָּ, וְאגידה לך גדֹלות ובצֻרות לא ידעתָּם. אם היהודי קורא לה', ה' עונה לו.

קידוש השם; ידעתי את ה'; שיבת ציון; חילול השם

(לג:ז) וַהֲשִבֹתי את שבות יהודה... (ח) וטִהרתים מכל עוֹנם... (ט) והיתה לי לשם ששון לתהלה ולתפארת לכל גויי הארץ, אשר ישמעו את כל הטובה אשר אנכי עֹשה אותם [עם ישראל], ופחדו ורגזו על כל הטובה ועל כל השלום אשר אנכי עֹשׂה לה... (יא) קול... אֹמרים הודו את ה' צב_אות, כי טוב ה', כי לעולם חסדו... כי אשיב את שבות הארץ כבָרִאשֹׁנה. פירש מצודת דוד (ט): "כי כולם ישמחו בתשועת ישראל, ויהללו ויפארו את ה', על כי אז יכירו האמת, שה' הוא האלקים". קידוש השם בא ע"י נצחון ישראל ושיבת ציון. ובאחרית הימים, הגוי יפחד וירגז על נצחון ישראל, כי זאת הוכחה לאמיתותו של ה' ושל עם ישראל.

איסור החזרת שטחים

(לג:יג) בְּערי ההר, בערי השפֵלה ובערי הנגב ובארץ בנימִן ובסביבי ירושלים ובערי יהודה, עֹד תעבֹרנה הצאן על ידי מונה, אמר ה'. רק כאשר יהיו יהודים בכל הערים האלה, תבוא הגאולה.

ישראל קיים לעולם

(לג:כ_כו) אם תָּפֵרו את בריתי היום... גם בריתי תֻפר את דוד עבדי... כי אשיב את שבותם ורחמתים.

חילול השם

(לד:טז) וַתָּשֻבו וַתחללו את שמי וַתָּשִבו איש את עבדו... אשר שִלחתם חָפשים... וַתכבשו אֹתם להיות לכם לעבדים... מכיון שכרתו ברית מיוחדת, בגלוי ובפומבי, בענין מצוה זו של עבד עברי, ואח"כ הֵפֵרו אותה בשאט נפש, זה בזיון בגלוי להקב"ה, כאילו אינם מפחדים ממנו, וזה חילול השם.

אסור לסמוך על הגוים; הקב"ה נותן ליהודי אפשרויות לחזור בתשובה

(לד:כא_כב) ואת צדקיהו... אתן ביד אֹיביהם... וביד חֵיל מלך בבל העֹלים מֵעליכם... והשִבֹתים אל העיר הזאת ונלחמו עליה... בעת משבר, הקב"ה נותן לישראל אפשרות אחרי אפשרות לחזור בתשובה. וכאן, ברגע האחרון הוא פעל שמלך בבל יעלה מירושלים וילך נגד מצרים. אבל ישראל בכלל לא הבינו, ולהיפך, חשבו שהמדיניות של סמיכה על הגוים הצליחה (ועיין גם לו: ג,ז,ה_י).

(לה:יד_יז) ואנכי דִברתי אליכם הַשְכֵּם ודַבֵּר, ולא שמעתם אלי. וָאֶשלח אליכם את כל עבָדַי הנְבִאים, הַשְכֵּם ושָלֹח... דברתי אליהם ולא שָמֵעו... ישראל מסרבים לשמוע לדברי הנביאים.

א"י; הגלות היא עונש

(לה:טו) שֻבו נא, איש מדרכו הרעה... [ואם תעשו זאת] וּשְבו אל האדמה [=על האדמה] אשר נתתי לכם ולאבֹתיכם... משמע, שאם אין שומעים, בא העונש — והוא הגלות.

שכר ועונש

(לה:יז) לכן כה אמר ה' אלקי צב_אות אלקי ישראל: הנני מביא אל יהודה ואל כל יושבי ירושלים את כל הרעה אשר דברתי עליהם, יען דברתי אליהם ולא שָמֵעו, וָאֶקרא להם ולא עָנו.

יסורים של הנביא, שנעצר

(לו:ה) ויצַוֶה ירמיהו את ברוך לאמר: אני עצור, לא אוכל לבוא בית ה'. פירש מצודת דוד: "כי גם יהויקים כלָאוֹ במאסר, עם כי לא נזכר".

יסורים של הנביא, שרוצים להָרגו

(לו:כו) ויצוה המלך [יהויקים] את ירַחְמְאֵל בן המלך ואת שְׂרָיָהו בן עזריאל... לקחת את ברוך הַסֹפֵר ואת ירמיהו הנביא... פירש מצודת דוד: "כי רצה להָרגם על דבר המגילה".

יסורים של הנביא; אסור להחניף

(לז:יג) ויהי הוא בשער בנימִן, ושם בעל פְּקִדֻת, ושמו יִרְאִייה בן שֶלֶמְיָה בן חנניה, ויתפֹּש את ירמיהו הנביא לאמר: אל הכשדים אתה נֹפֵל! פירש רש"י: "הוא חנניה בן עזור, בן בנו היה זה. ולכך ייחסו הכתוב, ללמד שכל המחניף לרשע סוף נופל בידו או ביד בנו או ביד בן בנו. וירמיהו החניף לו, שאמר לו (לעיל כח: ו): 'אמן, [כן יעשה ה'], יָקֵם ה' את דבריך...'".

יסורים של הנביא; מנהיג שקר

(לז:טו) ויקצפו השרים על ירמיהו וְהִכו אֹתו, ונתנו אותו בית האֵסוּר בית יהונתן הסֹפר, כי אֹתו עשו לבית הכלא. הנה, יהונתן הסופר, שמן השם שלו נראה שהיה ת"ח ומלומד, היה שותף למאסר ירמיהו!

(לז:טז) כי בא ירמיהו אל בית הבור ואל החנֻיות, ויֵשֶב שם ירמיהו ימים רבים... (כ) ועתה [תחינת ירמיהו לצדקיהו] שְמע נא אדנִי המלך, תִּפָּל נא תחנתי לפניך, ואל תְּשִבֵני בית יהונתן הסֹפר ולא אמות שם.

נבואות שקר על השלום

(לז:יט) ואיה נביאיכם אשר נִבְּאו לכם לאמר: לא יָבֹא מלך בבל עליכם ועל הארץ הזאת?

יסורים של הנביא

(לח:ד) ויאמרו השרים אל המלך: יומת נא את האיש הזה, כי על כן הוא מְרַפֵּא את ידי אנשי המלחמה הנשארים בעיר הזאת, ואת ידי כל העם... כי האיש הזה איננו דֹרש לְשָלום לָעם הזה, כי אם לרעה... (ו) ויקחו את ירמיהו, וַיַשְלִכו אֹתו אל הבור, מַלְכִּיָהו בן המלך, אשר בחצר המטרה, וַיְשַלחו את ירמיהו בַּחֲבלים, ובַבור אין מים כי אם טיט, וַיִטְבַע ירמיהו בַּטיט.

בטחון בה'

(מב:יא) אל תירְאו מפני מלך בבל אשר אתם יְרֵאים מפניו, אל תירְאו ממנו, נאֻם ה', כי אִתכם אני להושיע אֶתכם   ולהציל אתכם מידו.

א"י והיהודים שיושבים בגלות; אסור לצאת מא"י

(מב:יג_יז) [ירמיהו אומר להם שלא יעזבו את א"י לרדת מצרימה] ואם אֹמרים אתם: לא נֵשֵב בארץ הזאת, לבלתי שְמֹעַ בקול ה' אלקיכם, לאמר, לא כי ארץ מצרים נבוא אשר לא נראֶה מלחמה, וקול שופר לא נשמע, ולַלֶחם לא נרעב ושם נשב... כה אמר ה' צב_אות אלקי ישראל: אם אתם שׂום תשִׂמון פניכם לבא מצרים ובאתם לגור שם; והיתה החרב אשר אתם יְרֵאים ממנה, שם תשיג אתכם, בארץ מצרים; והרעב אשר אתם דֹאֲגים ממנו, שם יִדְבק אחריכם מצרים — ושם תָּמֻתו... ולא יהיה להם שָריד ופָליט מפני הרעה אשר אני מביא עליהם. היהודים שאינם רוצים לגור בא"י מפני פחד המלחמה והחיים הקשים, ייענשו בדיוק באותו העונש, כי הקב"ה לא יתן לישראל להישאר בגלות, אלא הוא יחסל את הגלות ואת היהודים הנמצאים בה.

(מג:ב_ד) לא שְלָחֲךָ ה' אלקינו... ולא שמע יוחנן... בקול ה'... ישראל אינם רוצים לשמוע בקול ה'.

שכר ועונש

(מד:ב_ג,ו) כה אמר ה' צב_אות אלקי ישראל: אתם ראיתם את כל הרעה אשר הבאתי על ירושלים ועל כל ערי יהודה... מפני רעתם אשר עשו להכְעִסֵני...

(מד:ד_ה,י,טו_יט) וָאשלח אליכם את כל עבדי הנביאים... ולא שמעו... לשוב מֵרעתם... ולא הלכו בתורתי... איננו שֹׁמעים אליך... היהודים אינם רוצים לשמוע בקול ה'.

חילול השם; א"י — החטא של ישראל שעזבו את א"י וירדו למצרים

(מד:ז) למה אתם עֹשים רעה גדולה אל נפשֹׁתֵכם, להכרית לכם איש ואשה, עולל ויונק מתוך יהודה, לבלתי הותיר לכם שארית. מותר ליחיד לעזוב את א"י כל זמן שיש רעב ללא לחם ממש, ואח"כ הוא חייב לחזור.

(מד:ח) ...ולמען הֱיותכם לִקְללה ולחרפה בכל גויי הארץ. שהעובדה שיצאתם מארצכם ואתם יושבים בגלות — היא חרפה לכם.

מושגים; שכר ועונש

(מד:כב_כג) ולא יוכל ה' עוד לָשֵאת מפני רֹע מעלליכם... וַתְּהי ארצכם לחָרְבָּה ולשַׁמָה... מפני אשר קִטַרתם ואשר חֲטָאתם לה' ולא שמעתם בקול ה', ובתֹרָתו ובחֻקֹתיו, ובעֵדְוֹתיו לא הלכתם, על כן קָרָאת אתכם הרעה הזאת כיום הזה. יש להעיר, שראשית כל אמר הנביא "ולא שמעתם בקול ה'", ואח"כ "ובתורתו... לא הלכתם", לומר, שקודם כל חייב יהודי לשמוע בקול ה' — לקבל עליו עול מלכות שמים, ואח"כ עול מצוות.

ה' כל יכול, אלקי ההיסטוריה; ידעתי; קדוש

(מד:כח) ...ויָדעו כל שארית יהודה... דבר מי יקום, ממני ומֵהם.

יסורים של הנביא

(מה:ב) כה אמר ה' אלקי ישראל, עליךָ, ברוך. (ג) אמרתָּ: אוי נא לי, כי יָסַף ה' יָגון על מכאֹבי; יָגַעתי באנחָתי, ומנוחה לא מצאתי. הרד"ק מביא: "ובדרש: המכאוב הוא מה שהיו מכאיבים אותו ישראל בחרפה ובוז...".

אהבת ישראל

(מה:ד_ה) כתב הרד"ק (ד): "שאין הנביאים מתנבאים אלא בזכותן של ישראל". וכן כתב רש"י (ה): "איני נגלה על הנביאים אלא בזכותם של ישראל".

ה' משפיל גאים; נקמת ה'

(מו:ח_י) מצרים כַּיְאֹר יעלֶה, וכַנְהרות יִתְגֹעֲשו מים, וַיאמר: אַעֲלה, אֲכַסֶה ארץ, אֹבידָה עיר ויֹשבי בה; עֲלו הסוסים, וְהִתְהֹללו הרכב... כוש ופוט תֹּפשֵׂי מגן, ולודים תֹּפשֵׂי דֹרכֵי קָשת. והיום ההוא לאד_ני אלקים צב_אות, יום נקמה לְהִנָקֵם מִצָרָיו. אומר מצודת דוד: "לנקום ממנו נקמת יאשיהו מלך יהודה שהֲרָגוֹ".

(מו:י)כי זבח לאד_ני אלקים צב_אות בארץ צפון אל נהר פְּרָת. אומר רש"י: "שהלך פרעה על נבוכדנאצר בכרכמיש, ושם נפל...".

ה' משפיל גאים

(מו:טו) מדוע נסחַף אבירֶיךָ, לא עמד כי ה' הֲדָפוֹ... (כ) עֶגְלָה יְפֵה פִיָה מצרים, קֶרֶץ מצפון בָּא, בָא.

ידעתי את ה'; אין לבטוח באדם

(מו:כה) אמר ה' צב_אות אלקי ישראל: הנני פוקד על אָמון מִנֹא ועל פרעה ועל מצרים, ועל אלֹהֶיהָ ועל מלכיה, ועל פרעה ועל הבֹּטחים בו. ה' פוקד על אלוהי מצרים ומלכיה.

שיבת ציון ואחרית הימים

(מו:כז) ואתה אל תירא יעקב... כי הנני מושִעֲך מֵרחוק...

עונש הגוים; עם ישראל קיים לעולם; גלות

(מו:כח) אתה, אל תירא עבדי יעקב, נאֻם ה', כי אִתךָ אני; כי אעשה כָלָה בכל הגוים אשר הדחתיךָ שמה — ואֹתךָ לא אעשה כָלָה! וְיִסַרְתיך לַמשפט ונַקֵה לא אֲנַקֶךָּ. יש כאן שני דברים: הקב"ה יכַלה את הגוים ויעניש אותם בשואה טוטאלית, אבל ישראל לא יכלה, אבל יסורים יהיו להם — אא"כ יחזרו בתשובה.

ה' אלקי ההיסטוריה; ידעתי; ה' משפיל גאים

(מז:ו_ז) הוֹי, חרב לה' עד אָנָה לא תשקֹטי... איך תשקֹטי וה' צִוָה לה... על הפלשתים.

עונש הגוים

(מח:ז,יג,מו) כי יען [מואב] בִּטחֵך במעשיך ובאוצרותיך, גם את תלָכֵדי... ובֹש מואב מכמוש כאשר בֹּשו בית ישראל מבית אל מבטֶחָם... אוי לךָ מואב, אבד עם כמוש... הם נענשו על שבטחו בעשרם ובאליליהם.

עונש הגוים על חילול השם

(מח:י) ארור עֹשׂה מלאכת ה' [המלחמה נגד מואב] רְמִיָה [חלש], וארור מֹנֵעַ חרבו מדם. אומר הרד"ק: "כי מה' תבוא להם [למואב] זאת הצרה, מאשר הֵרַע לישראל, ומרוב גאוותו לרוב שלוותו, עד שהגדיל על ה'".

עונש הגוים; גאוה

(מח:יא) שאנן מואב מנעוריו... (יד) איך תאמרו [מואב] גבורים אנחנו, ואנשי חיל למלחמה?... (יז) נֻדו לו כל סביביו... אִמרו: איכה נשבר מטה עֹז, מקל תפארה. (יח) רְדִי מכבוד... יֹשבת בת דיבון, כי שֹׁדד מואב עלה בך... (יט) אל דרך עִמדי... שַאֲלי נס וְנִמְלָטָה, אִמרי: מה נִהְיָתָה!

עונש הגוים; גאוה

(מח:כה_כו) נגדעה קרן מואב וזרֹעו נשברה... הַשְׁכִּירֻהו כי על ה' הגדיל, וסָפַק מואב בקיאו, והיה לִשׂחֹק גם הוא.

חילול השם קשור לחילול ישראל

(מח:כו) השכירֻהו כי על ה' הגדיל. תירגם יונתן: "ארי על עמא דה' אתרברבו". והרד"ק אומר: "כשראו בצרת ישראל, הגדילו פיהם עליהם ועל ה', שאמרו שלא יוכל להצילם". וכן אומר מצודת דוד: "לבזות כלפי מעלה ולומר שלא היה בידו להושיע". וכן (פסוק מב): "כי על ה' הגדיל".

עונש הגוים — על ששמחו על צרות ישראל

(מח:כז) כתב רש"י: "היית מניד בראשך ומתלוצץ על חורבנו". ועי' עוד במפרשים.

עונש הגוים; גאוה

(מח:כט_ל) שמענו גאון מואב, גֵאֶה מאד; גָבהו וגאונו וגַאֲוָתו ורֻם לבו; אני ידעתי, נאֻם ה', עֶבְרָתו ולא כן, בַּדָיו, לא כן עשו. ועי' במפרשים (רש"י ומהר"י קרא).

(מח:מא_מב,מד,מו) ...והיה לב גבורי מואב ביום ההוא כלב אשה מְצֵרָה; ונשמד מואב מֵעָם, כי על ה' הגדיל... כי אביא אליה אל מואב שנַת פְּקֻדתם, נאֻם ה'... אוי לךָ מואב, אבד עַם כמוש...

חילול השם

(מח:מב) ונשמד מואב מעם כי על ה' הגדיל. פירש מצודת דוד: "בעת גלו ישראל, כי אמר אז שאין יכולת בהמקום לעזור את עמו".

אחרית הימים; עונש הגוים; חילול השם; ידעתי

(מח:מז) ושבתי שבות מואב באחרית הימים. וכן נאמר בעמון (לקמן מט: ו): "ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון". ואומר הרד"ק (כאן): "...ואמר זאת להם תחת גאונם, כי חֵרפו ויגדילו על עם ה' צב_אות". כלומר, שהם יוחזרו לארצם כדי שישראל ימשול עליהם, והם יֵדעו את ה'.

גבולות א"י — עבר הירדן שייכת לישראל

(מט:א) מדוע ירש מַלְכם את גד, ועמו בעריו יָשָב. באחרית הימים יירשו ישראל את עבר הירדן.

(מט:ב) לכן הנה ימים באים, נאֻם ה', והשמעתי אל רבת בני עמון תרועת מלחמה... ויָרַש ישראל את יֹרשיו, אמר ה'. אומר הרד"ק: "עוד יבוא זמן שיירשו ישראל את עמון, שהיו יורשיו [של ישראל], וזה יהיה באחרית הימים". ועי' מצודת דוד.

עונש הגוים; גאוה

(מט:ג_ד) הֵילִילִי חשבון [עמון]... כי מַלְכם בַּגולה יֵלך... הבֹּטְחָה באֹצרֹתֶיה, מי יָבוא אֵלי? וכן בפסוקים ה,טו,טז,לב.

אדום; אחרית הימים

(מט:ז_י) האין עוד חכמה בתימן?... חכמה נמצאת אצל אדום, אבל היא לא תועיל להם בשעה שה' יעניש אותם.

ה' אלקי ההיסטוריה; עונש הגוים

(מט:י) כי אני חָשַׂפתי את עֵשָו, גִלֵיתִי את מסתָּרָיו, ונֶחְבָּה לא יוכָל...

עונש הגוים — על שהרעו לישראל

(מט:יב) כתב הרד"ק: "כל האומות לקו בעונש שהרעו לישראל".

ה' משפיל גאים

(מט:טז) תִּפְלַצְתך [אדום] הִשִׁיא אֹתך, זְדון לבֶּך... כי תגביה כנשר קנֶך משם אורידְךָ...

(מט:יט) [על אדום] הנה כְּאריה יעלה [האויב על אדום] מגאון הירדן... כי מי כמוני ומי יֹעידֶני, ומי זה רֹעה אשר יעמֹד לפני. ואותו פסוק לקמן נ: מד.

השגחה פרטית; ה' אלוקי ההיסטוריה

כי מי כמוני ומי יֹעידני, ומי זה רֹעה אשר יעמֹד לפני.

בטחון; עם לבדד ישכון

(מט:כ) לכן שמעו עצת ה' אשר יעץ אל אדום... אם לוא יִסְחָבום [יגררום מארצם] צעירי הצאן. פירש הרד"ק: "אלו ישראל, שהיו עד עתה צעירים וחלשים כנגד האומות, ואמר ג"כ 'צעירי' כנגד אדום כי עשיו הגדול, וכן אמר (בראשית כה: כג): 'ורַב יעבד צעיר'". ומהר"י קרא כותב: "ישראל שהם המעט מכל העמים". ישראל המעט והקטן — יתגבר על אדום.

עונש הגוים — על שהרעו לישראל

(מט:לד) כתב הרד"ק: "עֵילם עזרו את הכשדים ובאו עמהם להָרַע לישראל, לפיכך נאמרה עליהם נבואה זו".

(מט:לז) והבאתי עליהם רעה, את חרון אפי. פירש הרד"ק: "על שהרעו לישראל".

עונש הגוים; גאוה

(מט:לח) ושמתי כסאי בעילם, והַאֲבַדְתי משם מלך ושרים, נאֻם ה'. פירש הרד"ק: "כיון שאאביד ממנה מלך ושרים, ויבינו כי מאתי הוא, כאילו שם כסאי...". ה' משמיד את אלילי הגוים.

ידעתי את ה'

(נ:ב) נלכדה בבל, הֹביש בֵּל, חַת מרֹדָך, הֹבישו עֲצַבֶּיה, חַתו גִלוליה. ה' ישפיל את האלילים.

גאולה; מנהיג מטעה

(נ:ו) צאן אֹבדות היו עמי, רֹעיהם הִתְעום. פירש רש"י: "גדוליהם התעום מעלי".

הרים שוֹבבוּם. השיבו אותם אל ההרים. אומר מצודת דוד: "גדוליהם הנהיגום בדרך תועה, ועזבום ללכת בדרכי ליבם, לעלות בהרים, רצה לומר, פנו מדרך ה', וגדוליהם התעום ללכת בדרך רע".

מֵהַר אל גבעה הָלָכו, שָכחו רִבְצָם. פירש מהר"י קרא: "זו א"י". והנה כל המפרשים פירשו שהגדולים התעו אותם בעבירות. וקשה לעכל את זה, שהרי לא כתבו המפרשים "מלכיהם" אלא "גדוליהם", שמשמע הרבנים והחכמים! ועוד — מה פירוש "שכחו רבצם", וכי שכחו את א"י?

נצרות

(נ:ז) וצָרֵיהם אמרו: לא נֶאְשָם, תחת אשר חטאו לה'...

ה' משפיל גאים

(נ:יג) מקצף ה' לא תֵשֵב, והיתה שממה כֻּלָה, כל עֹבֵר על בבל יִשֹׁם וישרֹק על כל מכותיה.

נקמת ה'; עונש הגוים על שחטאו נגד ה', ועל שהרעו לישראל; חילול ישראל קשור לחילול השם; לא ידעתי את ה'

(נ:יד) עִרכו על בבל סביב... אל תחמלו אל חץ כי לה' חָטָאָה. (טו) נפלו אָשְיותֶיה, נהרסו חומותיה, כי נקמת ה' היא, הִנָקְמו בה; כאשר עשתה, עֲשו לה... "לה' חטאה" בבל, על ידי זה שחטאה נגד ישראל והרֵעו לו. ועל זה אומר הפסוק "נקמת ה' היא", וככתוב "כאשר עשתה, עשו לה", כלומר, מה שעשו לישראל היה חטא נגד ה', כי חילול ישראל הוא חילול השם (ועיין רש"י ומצודת דוד). וכן עיין פסוק כד: "כי בה' התגרִית".

גבולות א"י; שיבת ציון

(נ:יט) ושֹׁבבתי את ישראל אל נָוֵהו, ורָעָה הכרמל והבשן, ובהר אפרים והגלעד תשְׂבע נפשו. באחרית הימים ישובו לגבולות א"י.

בעתה אחישנה

(נ:כ) כי אסלח לאשר אשאיר. הסליחה תהיה לשארית ישראל שתישאר, גם אם לא יחזרו בתשובה כראוי.

ה' משפיל גאים

(נ:כג) איך נגדע וַיִשָבֵר, פטיש כל הארץ; איך היתה לְשַמָה בבל בגוים?

חילול השם; נקמת ה'; ידעתי את ה'; עונש הגוים על שהרעו לישראל; קידוש השם

(נ:כד) יָקֹשתי לך וגם נלכַּדְתְּ, בבל, ואת לא ידעת; נמצֵאת וגם נתפַשׂת, כי בה' התגָרית. הגוי אינו מבין ואינו יודע שה' הוא הכל יכול, ועתיד להעניש את הגוי הגאה ושהרע לעמו.

ה' כל יכול, אלקי ההיסטוריה; ידעתי; קדוש; קידוש השם; חילול השם; נקמת ה'

(נ:כה) פתח ה' את אוצרו וַיוצֵא את כלֵי זעמו, כי מלאכה היא לאד_ני אלקים צב_אות בארץ כשדים.

השגחה פרטית; ה' אלוקי ההיסטוריה; קידוש השם

(נ:כז) כי בא יומם, עת פקֻדתם.

חילול השם; נקמת ה'; עונש הגוים — על שהרעו לישראל

(נ:כח) קול נָסים ופלֵטים מארץ בבל, להגיד בציון את נקמת ה' אלקינו, נקמת היכלו. (כט) ...שַלמו לה [לבבל] כפָעֳלָה, ככל אשר עשתה עֲשו לה, כי אל ה' זָדָה, אל קדוש ישראל.

קידוש השם; השגחה פרטית; ה' אלוקי ההיסטוריה

(נ:לא) הנני אליךָ זדון, נאֻם אד_ני אלקים צב_אות, כי בא יומךָ, עת פְּקַדְתִּיךָ.

יהודי רוסיה וסוריה

(נ:לג) עֲשוקים בני ישראל ובני יהודה יחדָו, וכל שֹׁבֵיהם החזיקו בם, מֵאֲנו שַלְחָם.

בטחון; קידוש השם; שיבת ציון וגאולת ישראל

(נ:לד) גֹאֲלָם חזק, ה' צב_אות שמו, ריב יריב את ריבם...

עונש הגוים; גאוה

(נ:לח) חֹרֶב אל מֵימֶיה [של בבל] ויָבֵשו, כי ארץ פסִלִים היא, ובָאֵימים יתהֹלָלו.

השגחה פרטית; ה' אלוקי ההיסטוריה

(נ:מד) כי מי כמוני ומי יועִדֶני ומי זה רֹעה אשר יעמֹד לפני.

הקב"ה נוקם נקמת ישראל; עונש הגוים — על שהרעו לישראל; מלחמה; השגחה פרטית; ה' אלוקי ההיסטוריה

(נא:ה_ו) כי לא אלמָן ישראל ויהודה מֵאלקיו, מה' צב_אות, כי ארצם [של בבל] מָלְאָה אָשָם מִקְדוש ישראל. נֻסו מתוך בבל... כי עת נקמה היא לה', גְמול הוא משלם לה. וכן בפסוקים כד,ל,לו,לט.

השגחה פרטית; ה' אלקי ההיסטוריה

(נא:ז) כוס זהב בבל ביד ה' משַכֶּרֶת כל הארץ, מִיֵינה שתו גוים, על כן יתהֹללו גוים. אומר הרד"ק: "ואמר 'ביד ה'', כי מלך בבל היה שליח הא_ל להחריב הגוים. והוא מה שאמר למעלה (כה: טו): 'קח את כוס היין החמה הזאת מידי, והשקיתה אותו את כל הגוים'". מַעֲצָמָה היא מכשיר בידי ה' להכות את הגוים הראויים לעונש.

עונש הגוים; גאוה

(נא:ח) פתאֹם נפלה בבל וַתִּשָבֵר...

עונש הגוים — על שחטאו נגד ה'

(נא:ט) רִפִּאנו את בבל ולא נרפָּתָה... כי נגע אל השמים משפטה וְנִשא עד שחָקִים.

נקמת ה'

(נא:יא) ...כי על בבל מְזִמָתו להשחיתה, כי נִקְמַת ה' היא, נקמת היכלו.

קדוש; עם ישראל; עם סגולה; השגחה פרטית; ה' אלוקי ההיסטוריה

(נא:יב,יד_יט) אל חומֹת בבל שְאו נס, הַחֲזיקו המשמר... כי גם זמם ה', גם עשה את אשר דִבֶּר אל יֹשבי   בבל... נשבע ה' צב_אות בנפשו, כי אם מִלֵאתִיךְ אדם כַּיֶלֶק, ועָנו עליך: הֵידד! עֹשֵה ארץ בכֹחו, מכין תבל בחכמתו, ובתבונתו נָטה שמים, לקול תִּתו המון מים בשמים, ויעל נשִׂאִים מקצה ארץ, ברקים לַמָטר עשה וַיוצֵא רוח מאֹצרֹתיו; נבער כל אדם מִדעת, הֹבִיש כל צֹרף מפסל, כי שקר נִסְכּוֹ ולא רוח בם, הבל המה... בעת פקֻדתם יאבֵדו; לא כְאלה חלק יעקוב, כי יוצר הכל הוא ושבט נחלתו — ה' צב_אות שמו.

עונש הגוים; גאוה

(נא:יג) שֹׁכַנְתְּ על מים רבים, רבת אוצרות, בא קִצֵך... (כה) הנני אליך הר המשחית, נאֻם ה', המשחית את כל הארץ, ונטיתי את ידי עליך... (לג) כי כה אמר ה' צב_אות אלקי ישראל: בת בבל כגֹרן עת הִדריכה; עוד מעט, ובאה עת הקציר לה... (מא) איך נלכדה ששך [בבל] ותִּתָּפֵשׂ תהלת כל הארץ... (נח) כה אמר ה' צב_אות: חֹמות בבל הרחבה, עַרְעֵר תתעַרְעַר, ושעריה הגבֹהים בָּאש יִצַתּוּ... וכן בפסוק נו.

ידעתי את ה'

(נא:יח) הבל המה... בעת פקֻדתם יאבֵדו. הפסילים יהפכו להבל בעיני הכל בעת פקודת ה'.

ידעתי; השגחה פרטית; עונש הגוים על שהרעו לישראל יותר מדי

(נא:כ) מַפֵּץ [כלי לנפץ אבנים] אתה לי [בבל], כלֵי מלחמה; ונִפצתי בְךָ גוים, והִשחַתי בך ממלכות. ה' הוא א_ל ההיסטוריה, וכל המעצמות הן רק כלים ואמצעים בידו להעניש את הרשעים, אבל הם אינם עושים את זה מתוך מניעים טובים אלא מתוך רשעות ורצון לשלוט על העמים. אומר הרד"ק: "עתה אשלם לך על מה שעשית בישראל, ואענישך על ישראל, שעשית בהם רעה יותר מדאי, ואני קצפתי מעט, ואתה עזרת לרעה".

ונפצתי בך גוים, והשחתי בך ממלכות. אבל יבוא גם תור בבל להשמדה, כמו שכתוב בפסוק נג: "כי תעלה בבל השמים וכי תבַצֵר מרום עֻזה — מאתי יבאו שֹׁדדים לה, נאֻם ה'".

עונש הגוים — על שהרעו לישראל

(נא:כד) ושִלמתי לבבל... את כל רעתם אשר עשו בציון...

השגחה פרטית; ה' אלקי ההיסטוריה

(נא:כט) ותרעש כל הארץ וַתָּחֹל, כי קמה על בבל מחשבות ה'...

עונש הגוים — על שהרעו לישראל

(נא:לד_לו) אֲכָלַנִי, הֲמָמַנִי נבוכדראצר... הנני רָב את ריבֵך ונקמתי את נקמתֵך...

עונש הגוים; גאוה

(נא:מד,מז) ופקדתי על בֵּל [שם אליל] בבבל, והֹצאתי את בִּלעו מפיו... לכן הנה ימים באים, ופקדתי על פסילי בבל, וכל ארצה תֵּבוש...

הגלות היא מוות לישראל; עונש הגוים; חיסול הגלות

(נא:מה) צְאו מִתוכה עַמי, ומַלטו איש את נפשו, מחרון אף ה'. כאשר הקב"ה יחסל את בבל, גם היהודים שיישארו שם יחוסלו. על כן מזהיר אותם הנביא לברוח מבבל. וכן נאמר בפסוקים מט_נ: "גם בבל לנפֹּל חללי ישראל... פלֵטים מחרב, הִלכו, אל תעמֹדו!", ופירש מהר"י קרא (מט): "מפני מה אני מזהיר אתכם למעלה (כאן) 'צאו מתוכה עמי...' — לפי שגם בבל עתידה לנפול חללי ישראל אשר יישארו בה...". וכן אומר הרד"ק (נ): "אתם, ישראל אשר בבבל, שנמלטתם מחרב נבוכדנצר וגליתים לבבל — הִלכו מבבל...". אך באמת קשה, הרי היהודים לא עזבו את בבל, ושום דבר לא קרה להם; ולהיפך, כורש נתן להם לחזור לא"י? ונראה שכמו שגלות מצרים היתה סמל לכל הגלויות, כך בכל גלות יש סמל לעתיד — לגלות האחרונה. וירמיהו מנבא כאן על העתיד, ומזהיר את היהודים לצאת מהגלות, שהרי כאשר יבוא יום הדין על הגוים בגלות — יפלו שם גם היהודים שנשארו שם.

ידעתי את ה'; ה' ישפיל את האלילים

(נא:מז) ופקדתי על פסילי בבל.

(נא:נ) זִכרו מרחוק את ה', וירושלים תעלה על לבבכם. הוא מזהיר אותם לזכור את ירושלים ואת ה', מפני שאי אפשר לעבוד את ה' בגלות.

חילול ישראל קשור לחילול השם

(נא:נא) בֹּשנו כי שמענו חרפה... כי באו זרים על מקדשֵי בית ה'. פירש רש"י: "שהיו כשדים אומרים ומחרפים אותנו לאמר 'יד אלהינו רמה, שהחרבנו את ביתו'".

השגחה פרטית; ה' אלקי ההיסטוריה

(נא:נג) כי תעלֶה בבל השמים... מאתי יָבֹאו שֹׁדדים לה. וכן בפסוקים נו_נח,סב.

נקמת ה'

(נא:נו) כי בא עליה על בבל שודד ונלכדו גבוריה, חִתְּתָה קַשתוֹתָם; כי א_ל גמֻלות ה', שַלֵם ישַלֵם.

(נא:נז) והִשְׁכרתי שריה וחכמיה, פחותֶיה וסגניה וגבוריה, ויָשנו שנת עולם ולא יָקִיצו, נאֻם המלך ה' צב_אות שמו. פירש הרד"ק: "'נאום המלך ה'' — כי הוא מלך על כל מלך, ובידו להסיר המלוכה ממי שירצה ולתתה למי שירצה, והוא אדון צב_אות מעלה וצב_אות מטה, וכן שמו וכן הוא".

גבולות א"י — נהר פרת הוא גבול א"י

(נא:סג) והיה כְּכַלֹתך לקרֹא את הספר הזה, תקשֹׁר עליו אבן וְהִשְלַכְתו אל תוך פרת. אומר הרד"ק: "כי נהר פרת גבול א"י...".